הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 14013-03-18

לפני כבוד השופטת דלית ורד

התובע:

אילן קסוטו

נגד

הנתבעת:

אילנה בכור

פסק דין

לפני תביעה לפסיקת פיצוי בסך 75,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"). עסקינן בסכסוך שכנים המתגוררים בבית משותף ברחוב רבינוביץ' 2, חולון (להלן: "הבניין"). לבניין 47 מקומות חנייה עבור 46 הדירות שבבניין, כאשר החניות אינן מוצמדות לדירות, אלא מדי שנה מתקיימת אסיפה דיירים שבה מבוצעת הגרלה לגבי מקום החנייה שיוקצה לכל דייר. הסכסוך בעיקרו נסב על חניה מספר 46 שהיא החנייה העודפת (להלן- החנייה העודפת) אשר שימשה את דיירי הבניין שלהם רכב נוסף או את אורחיהם. במשך שנים רבות הכלל לגביה היה כי החנייה בה היא על פי הכלל של כל הקודם זוכה.
התובע מתגורר בבניין החל משנת 2009, ולפי עדותו, ביקש מדי שנה מוועד הבית לקבל את חנייה מספר 45, שהיא החנייה הסמוכה לחנייה העודפת (פרוטוקול עמוד 8, שורות 9-10). במשך השנים לא היה בהקצאת החנייה האמורה לתובע כדי ליתן לו יתרון, שכן בנוגע לחניה העודפת שרר הכלל כי כל הקודם זוכה.

טענות התובע:

  1. לטענת התובע החנייה העודפת ממוקמת באופן המקשה על הכניסה לחנייה מספר 45.
  2. בעקבות כך, לטענתו, במהלך חודש דצמבר 2015 הוחלט במהלך אסיפת הדיירים בבניין כי החנייה העודפת תבוטל וכי הקביעות וההגרלות יעמדו בתוקפן במשך שנתיים. באותה שנה חנייה 45 הוקצתה לתובע.
  3. התובע טוען כי מאחר ובחזקתו 4 רכבים, הוא מקפיד לשכור שלושה מקומות חנייה, כדי שבסך הכולל יהיו ברשותו ארבעה מקומות חניה.
  4. התובע טוען כי לאחר האסיפה הדיירים משנת 2015, הנתבעת פנתה אליו וביקשה לחנות בחנייה העודפת (שכאמור, לטענתו, מפריעה לשימוש בחנייה מספר 45), הוא מצדו נענה לה בחיוב, וכתוצאה מכך החנייה העודפת הפכה לחנייה על בסיס "כל הקודם זוכה".
  5. התובע טוען עוד, כי במהלך חודש נובמבר 2016, קיבלה אשתו רכב חדש ממקום עבודתה. לכן, עד למכירתו של רכבה הקודם, העמיד התובע את הרכב הקודם של אשתו בחנייה העודפת, ובסך הכול, לטענתו, הרכב חנה שם תקופה של כשלושה וחצי חודשים.
  6. התובע טוען כי עובדה זו הרגיזה את הנתבעת, היא החלה במסע התבטאויות משפיל ומבזה כלפיו וכלפי בני משפחתו, כאשר שיא ההשפלה והביזוי מבחינתו היה בחודש מרץ 2017 עת הגישה הנתבעת תלונה במשטרה כנגדו לפיה פלש לחנייה העודפת. בעקבות אותה תלונה הגיע לביתו שוטר מהשיטור הקהילתי לצורך בירור.

הגשת התלונה האמורה במשטרה היא בגדר הפרסום הראשון שבגינו הוגשה התביעה דנן (להלן- הפרסום הראשון). התובע טוען כי ביום בו הגיע השוטר לביתו, בסוף חודש מרץ 2017, הרכב אשר חנה בחנייה העודפת כבר נמכר (עותק מאישור שינוי בעלות מיום 15.3.17 צורף על ידי התובע).
7. באסיפת הדיירים אשר התקיימה ביום 26.12.17 הציע התובע כי החנייה העודפת תוגרל יחד עם חנייה מספר 45, כך שמי שיזכה בהגרלה בחנייה מספר 45 תוקצה לו גם החנייה העודפת והוא ישלם בגין החניה העודפת סך של 150 ₪ לחודש לקופת וועד הבית.
8. התובע טוען כי בשלב זה התפרצה לדבריו הנתבעת וכינתה אותו "נבל", "נבזה", "בריון", ו-"חצוף" (להלן- הפרסום השני)
9. התובע טוען עוד, כי התברר לו כי הנתבעת השמיעה אמירות דומות כנגדו לפני שהגיע לאסיפה, אל מול ביתו בת השמונה-עשרה וכן משתתפים אחרים באסיפת הדיירים (להלן- הפרסום השלישי)
10. התובע טוען כי הן התלונה שהגישה הנתבעת והן האמירות שהשמיעה כלפיו באסיפת הדיירים, עולים לכדי לשון הרע כהגדרתו בחוק, מאחר שאלו היו עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה ולבוז מצדם של שאר דיירי הבניין אותם הוא פוגש על בסיס יומי. הפרסומים מציגים אותו, כך לטענתו, במישרין ו/או במשתמע כדמות בזויה, ערמומית, פושעת ורמאית.

טענות הנתבעת:

11. הנתבעת מציינת כי מעולם לא ביקשה ולא נזקקה לרשות התובע לחנות בחנייה העודפת, זאת כיון שכל דיירי הבניין חנו מאז ומתמיד בחנייה העודפת על בסיס מקום פנוי, הן לפני האסיפה שנערכה בשנת 2015 והן לאחריה. הנתבעת מכחישה כי באסיפה שנערכה ב שנת 2015 הוחלט כי לא ניתן לחנות בחנייה העודפת, אולם היא מאשרת כי זמן מה לאחר אסיפה זו, הוועד סימן את החניה העודפת בכיתוב "אין חנייה". ואולם הדיירים המשיכו לחנות שם על בסיס מקום פנוי. לטענתה, פעולת הוועד בסימון החנייה נובעת משיתוף פעולה עם התובע.
12. הנתבעת טוענת כי בשנת 2016 השתלט התובע על החנייה העודפת. בתחילה לסירוגין, כאשר התובע הוציא מהחנייה אחד מרכבי משפחתו והכניס במקומו רכב אחר של המשפחה. אולם בהמשך ההשתלטות הייתה מוחלטת, כאשר במשך ארבע חודשים חנה באופן קבוע בחניה העודפת אחד מרכבי המשפחה כשהוא מכוסה בברזנט.
13. הנתבעת טוענת כי פנתה לוועד הבית, אך הדבר לא הועיל. מר פסי, נציג הוועד מסר לנתבעת כי התובע אינו רוצה להוציא את רכבו מהחנייה העודפת, וכי הוא, מר פסי, אינו רוצה לריב אתו. משלא הצליח וועד הבית למנוע מהתובע להשתלט על החנייה העודפת, ביום 2.3.17 ומחוסר ברירה, נאלצה הנתבעת, לטענתה, להגיש נגד התובע תלונה במשטרה בגין ההשתלטות על החנייה העודפת (העתק התלונה צורף כנספח לכתב ההגנה).
14. לאחר הגשת כתב התביעה כנגדה, פנתה הנתבעת למספר דיירים בבניין וביקשה לקבל מהם תצהיר תמיכה לטענותיה. כולם סירבו על מנת שלא להתעמת עם התובע. לטענתה, התביעה הנוכחית היא בגדר "תביעת השתקה". התובע הוא כנראה אדם בעל אמצעים, להבדיל ממנה, וכוונתו היא למנוע ביקורת מצד הדיירים על מעשיו. לו היה פועל בתום לב, היה שולח לה מכתב התראה לפני הגשת התביעה.
15. באסיפת הדיירים שהתקיימה ביום 26.12.17, מר יוסי פסי העלה הצעה כי החנייה העודפת תצורף לחנייה מספר 45 ותוגרל תמורת תשלום של 150 ₪ לחודש לקופת הוועד (להלן: ההצעה). הנתבעת טוענת כי מר פסי היה שלוחו של התובע בעניין זה, כיון שההצעה נועדה לשרת את ענייניו של התובע. לטענתה, הדיירים מחו והתרעמו על ההצעה לשלם עבור שימוש ברכוש המשותף.
16. הנתבעת עצמה שאלה בטון נרגז: "היכן היה הוועד במשך כשנה בה השתלט התובע על החניה העודפת שלא כדין ומדוע לא ביקש מהתובע סכום זה של 150 ₪ לחודש לטובת הוועד!?". היא אף ציינה בזעם שהמעשה של התובע בהשתלטותו על החנייה העודפת היה חצוף, בריוני ולא חוקי.
17. ההצעה נדחתה על ידי הדיירים וירדה מסדר היום (פרוטוקול האסיפה צורף כנספח לכתב ההגנה). או אז, הגיע התובע עם אשתו לאסיפה, והעלה בשנית את ההצעה, ובעקבות כך התפרצו הדיירים שוב ומחו על ההצעה. הנתבעת הייתה נסערת וצעקה על התובע כי המעשה שעשה היה נבזי, בריוני וחצוף וכי הוא צריך להתבייש, אך לא אמרה כי הוא נבל.
18. הנתבעת טוענת כי אשת התובע החלה לקלל אותה באומרה לה: "את אישה קטנה ופשוטה יא מטומטמת".
העדים:
19. מטעם התובע: העיד התובע עצמו וכן דיירים בבניין: יוסי פסי ואשתו הניה פסי (חברי הוועד) וכן גב' חוה מלניק. כמו כן, העיד השוטר הקהילתי רס"ב ערן תמיר, שהגיע לבניין בעקבות תלונת הנתבעת, אשר טען כי אינו זוכר את מי מהדיירים פגש בבניין. לדבריו כשהתברר לו כי מדובר בשטח פרטי, ובחניות שאינן רשומות על שם הדיירים, הרי הנושא אינו בתחום טיפולה של המשטרה.
מטעם הנתבעת: העידה הנתבעת עצמה, בעלה מר בכור צביקה וכן מר דני גבריאלוב – אשר התגורר בבניין באותה תקופה, וטען כי לא זכור לו שהמילה "נבל" נאמרה באסיפה.

הכרעה עובדתית באשר לנסיבות:

20. הנני סבורה כי יש להכריע במחלוקת העובדתית שבין הצדדים, אשר לה כמובן השלכה לגבי הטענות לפרסום לשון הרע. מחלוקת זו תידון תחילה.
לא הוצג בפניי פרוטוקול של אסיפת הדיירים משנת 2015, ואיני סבורה כי ניתן לקבוע כי הוחלט באותה אסיפה כי חל איסור לחנות בחנייה העודפת. למעשה, לפנינו עדות יחידה של בעל דין, אשר גובתה באופן חלקי על ידי מר פסי, אשר בתחילה טען כי לא הייתה החלטה שלא לעמוד בחנייה העודפת, אך בהמשך תיקן את דבריו, וטען כי כן הייתה החלטה כזו, אך הוסיף כי כל מי שרצה, חנה שם (פרוטוקול עמ' 17, שורות 9-10).
אין חולק כי במועד מסוים לאחר האסיפה הציב הוועד שלט האוסר לחנות בחנייה העודפת. מעדותו של מר פסי, הנני מבינה כי הסימון האמור נבע מתלונות של הת ובע כי חניית רכב בחניה העודפת גורמת להפרעה בכניסה לחניה מס' 45, שהייתה בשימושו של התובע אותה עת (פרוטוקול עמ' 15, שורות 29-32).
מהעדויות עולה כי גם לאחר הצבת השלט, המשיכו הדיירים לחנות בחניה העודפת על בסיס מקום פנוי. וכך למשל, גב' הניה פסי העידה כי הנתבעת לא נדרשה לאישור מהתובע כדי לחנות בחנייה העודפת, היא הוסיפה כי החנייה העודפת לא הוקצתה לתובע, והכלל שחל הוא כי כל הקודם זוכה (פרוטוקול עמוד 21). גם מר פסי העיד כי "כל דכפין יכול להחנות שם" (פרוטוקול עמ' 16, שורות 19-20), הוא הוסיף כי לא הייתה החלטה שרק התובע יכול לחנות בחנייה העודפת (פרוטוקול עמ' 17, שורות 13-14).

לפיכך, איני מקבלת את טענתו של התובע, כי עם האיסור לחנות בחנייה העודפת, הוקצתה לו למעשה החנייה העודפת, והוגדרה כחלק מחנייה 45 (פרוטוקול עמ' 8, שורה 13). עובדה היא כי הדיירים לא סברו כך והמשיכו לחנות בחנייה העודפת, ואף התלוננו בפני וועד הבית וכן בפני התובע על כך שאחד מרכבי המשפחה חנה בחנייה העודפת במשך תקופה רצופה של ארבע חודשים. נפנה לעדות מר פסי שטען כי התלונה לא הייתה רק של הנתבעת אלא של הרבה דיירים (פרוטוקול עמ' 16, 25-27).
באופן דומה יש לדחות את טענתו של התובע כי החנייה העודפת הוקצתה לו כיון שהוא רשאי לחסום את רכבו שחונה בחנייה 45 (פרוטוקול עמ' 8 שורות 15-16).

יוטעם כי ככל שחל איסור לחנות בחנייה העודפת, הרי איסור זה חל על כל הדיירים, ואין לתובע כל יתרון או זכות עודפת על פני דיירים אחרים. נזכיר גם כי התובע אישר בעצמו כי ניתן להוציא את הרכב מחניה 45, בלי להזיז רכב שחונה בחנייה העודפת, אך לשם כך יש צורך במספר תמרונים (פרוטוקול עמ' 9, שורה 24). העובדה שאחד מרכבי משפחת התובע עמד באופן רצוף במשך מספר חודשים בחנייה העודפת כשהוא מכוסה בברזנט, היא הנותנת שאין מדובר בחסימתה של חנייה 45.
ההסדר כי החנייה העודפת תסופח לחנייה 45 התקבל רק באסיפה שנערכה בשנת 2017, ואכן באותו מועד נערכה הגרלה, והתובע לא זכה בחנייה 45.
נוכח ההסדר האמור משנת 2017, נראה כי הדיירים לא הסכימו עוד כי חנייה 45 תוקצה לתובע, ללא הגרלה, שכן עתה מדובר בחנייה כפולה, כך שמי שזוכה בהגרלה זכאי ליתרון הנובע מכך.

מהמשך עדותו של התובע אשר מתייחסת במפורש לוועד ולא לאסיפה (פרוטוקול עמ' 9, שורות 5-7), ניתן להסיק כי סימון החנייה עודפת כמקום חנייה אסור, לא נבע מהחלטה שהתקבלה באסיפת הדיירים, אלא מפעולה של הוועד, אשר בוצעה עקב טענות של התובע בדבר הפרעה לחנייה 45. ראו עדות מר פסי אשר טען כי התובע פנה אליו והתלונן שמפריעים לו לצאת מהחנייה (פרוטוקול עמ' 16, שורות 30-31, עמ' 17, שורות 21-22).

כאמור, רכב השייך לאשתו של התובע חנה בחנייה העודפת תקופה של 4 חודשים לערך, כשהוא מכוסה בברזנט, עד שנמכר ביום 15.3.17. בעדות התובע והן בסיכומים מטעמו, נטען כי חנייה זו הייתה כדין כיון שהתובע מימש את הכלל של כל הקודם זוכה . וכך, העיד התובע: "אם החנייה היא על בסיס כל הקודם זוכה אז בפרק הזמן המוגדר השתמשתי בחנייה כמו כל דייר אחר" (פרוטוקול עמ' 10, שורות 21-27). טענה זו יש לדחות.
במשך מספר חודשים עשה התובע שימוש בלעדי בחנייה העודפת, והמקום לא עמד לשימושם של שאר הדיירים, כל אותה תקופה. בעניין זה חלה הוראת סעיף 31 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ז-1969, הקובעת כדלקמן:
(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים –
(1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר
הכלל הוא כי כל עוד מדובר בשימוש מוגבל בזמן ובמקום יש לראותו כ"שימוש רגיל ונאות". הכוונה אינה לשימוש קבוע ורצוף למשך מספר חודשים, אשר מונע מכל דייר אחר לחנות בחנייה כל אותה תקופה . ראה, רע"א 8834/12 ‏ מ.ע.ג.ן ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' מיכאל מרסה, שם נקבע כי הקמת סוכה ברכוש המשותף בחצר למשך חג הסוכות היא בגדר שימוש סביר.

בעלה של הנתבעת פגש בתובע בלובי הבניין וביקש ממנו לפנות את הרכב מהחנייה העודפת, אך התובע סירב. גם פניות הוועד- לא הועילו. התובע עצמו העיד כי דחה את פניות הדיירים והוועד, וס ירב לפנות את הרכב מהחנייה העודפת (פרוטוקול עמ' 10 שורות 23-27).
במצב זה הגישה הנתבעת תלונה במשטרה ביום 2.3.17. הרכב השייך לאשת התובע נמכר ביום 15.3.17. התובע טען כי הרכב פונה ממקום החנייה העודפת עוד טרם הגעת השוטר הקהילתי ערן תמיר, ואילו הנתבעת טענה כי הרכב פונה רק לאחר הגעת השוטר. מכל מקום, אין חולק כי במועד הגשת התלונה, הרכב עדיין חנה בחנייה בעודפת.

ביום 26.12.17 התקיימה אסיפת דיירים . התובע לא הגיע בזמן ל אסיפה. מר פסי הציג את ההצעה כהצעת הוועד, כך נרשם בפרוטוקול האסיפה, זאת למרות שהתובע אישר בעדותו כי מדובר בהצעה שבאה ממנו. ההצעה הייתה כי החניה העודפת תוגרל תמורת תשלום של 150 ₪ לחודש. לפי הרשום בפרוטוקול התעוררו ויכוחים בעניין זה, וההצעה ירדה מסדר היום. לעניין ויכוחים, צעקות ורעש שהיו באסיפה, ראו עדות דני גבריאלוב, פרוטוקול עמ' 8, שורה 21, עמ' 9 שורה 1.
באשר לדברים שנאמרו על ידי הנתבעת אותה עת, טרם הגעתו של התובע לאסיפה, לא הובאה בפני כל עדות מטעם מי מהדיירים. לפיכך, אין אלא לקבל את גרסת הנתבעת, לפיה טענה כי המעשה של התובע היה בריוני, חצוף ובלתי חוקי.
ההחלטה שהתקבלה באסיפה עוד טרם הגעת התובע הייתה כי החנייה העודפת תסופח לחנייה 45, ותערך הגרלה לגבי השימוש בחנייה הכפולה.

עם הגעתו של התובע, הוא העלה שוב את ההצעה לתשלום חודשי עבור החנייה העודפת. הדיירים התנגדו להצעה ולא הסכימו כי ייגבה תשלום בגין החנייה העודפת.
באשר להתבטאות הנתבעת אותה עת, המחלוקת העיקרית נוגעת לביטוי "נבל".
הנתבעת צרפה לכתב הגנתה מסמך מטעם מר דני גבריאלוב, אשר התגורר בבניין באותה תקופה. במסמך זה, מיום 30.4.18, מאשר מר דני גבריאלוב כי המילה "נבל" לא נאמרה באסיפת הדיירים. מנגד, בפרוטוקול האסיפה נרשם על ידי, גב' חווה מלניק, רושמת הפרוטוקול, כי "אילנה קיללה את אילן וקראה לו "נבל". ביקש שנרשום בפרוטוקול". מעדות גברת מלניק עולה בבירור כי האמירה "נבל" נאמרה לאחר שהתובע הגיע למקום, זאת משציינה : "הם רבו והיא קיללה אותו, וקראה לו נבל" (פרוטוקול עמ' 12, שורות 31-32). גברת מלניק אף אישרה כי כרגיל היו באסיפה צעקות, היא הוסיפה כי היא אינה מסוגלת לרשום בפרוטוקול 20 אנשים שמתווכחים או צועקים (פרוטוקול עמ' 15, שורות 5-7). כשלעצמי, לא מצאתי פסול בכך שבפרוטוקול נרשמו אך עיקרי ההצעות ההחלטות ולא נרשמו בו דברים שנאמרו בלהט הרוחות. בסכומו של דבר, לאחר שקלול העדויות, ובהתבסס על האמור בפרוטוקול, מצאתי לקבל את טענת התובע כי הנתבעת קראה לו "נבל".

המסגרת הנורמטיבית:

  1. הדין העולה מחוק איסור לשון הרע, מהווה איזון בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מזה. בדיני לשון הרע מתנגשות למעשה שתי זכויות יסוד אלה. שתי הזכויות אינן מוחלטות, ונדרש איזון חוקתי (אופקי) ביניהן.
  2. הפסיקה קבעה כי ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פרסום" במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ככל שנמצא כי "פורסם" דבר מה המהווה "לשון הרע", יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין. (ראו, דברי כבוד השופט פוגלמן בע"א 6903/12 ‏ ‏Canwest Global Communications Corp‏ נ' אלי עזור) (להלן- ענין קאנווסט).
  3. האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים (ראו, דבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02, רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558) (להלן- ענין הרציקוביץ')
  4. החוק מבחין בין הגנות מוחלטות (סעיף 13), הגנת אמת דיברתי הדורשת התקיימות רכיב של "ענין ציבורי" (סעיף 14) והגנות המותנות בתום-לבו של המפרסם (סעיף 15). כבוד הנשיא ברק ציין בעניין הרציקוביץ', כי ההגנות משקפות נקודות איזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי תוך מתן משקל רב לחופש הביטוי, כאשר מתקיימים המצבים המנויים בסעיפים אלה. על-כן, ההגנות המקובצות בסעיף 15 אינן עשויות מעור אחד. חלק מן ההגנות מתייחסות לחובה החלה על המפרסם או לעניין אישי כשר (סעיפים 15(2), 15(3), 15(8)). חלקן מתייחסות להבעת דעה (סעיפים 15(4), 15(5); 15(6); 15(7)). ...כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת, על-כן כל הגנה והגנה תתפרש בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה.
  5. יובהר כי הגנות המנויות בחוק, יכולות לדור בכפיפה אחת, כלומר להתקיים כולן ביחס לאותה אמירה, או להיות חלופיות. וכך, מציין שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997), עמ' 187-188: " כל אחת מההגנות שבחוק איסור לשון הרע מתאפיינת בכך שהיא יכולה להתקיים גם כאשר ההגנות האחרות אינן חלות. אדם המפרסם פרסום המוגן לפי סעיף 13, ייהנה מהגנה גם אם הדברים שפרסם היו שקריים והוא פעל בחוסר תום לב ואף בזדון. אדם המפרסם דברי אמת בעלי עניין ציבורי, ייהנה מהגנה אף אם פעל בחוסר "תום לב" והפרסום לא היה מוגן לפי סעיף 13. מפרסם יוכל ליהנות מההגנה שבסעיף 15 אף אם הפרסום לא היה אמת ולא נעשה בנסיבות הקבועות בסעיף 13".
  6. חוק לשון הרע אינו מוציא מכלל אפשרות הגנות נוספות המופיעות בדברי חקיקה נוספים (סעיף 20 לחוק). כך, למשל, יכולות לעמוד למפרסם הגנות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: פקודת הנזיקין) וכן מכוח חוק העונשין, תשל"ז – 1977 (ראו, אורי שנהר בספרו הנ"ל, עמ' 338-341).

דיון והכרעה:
7. במקרה שלפני טוען התובע לשלושה פרסומים שונים: ראשית, אתייחס לתלונה במשטרה שהגישה הנתבעת כנגד התובע. בחנתי את לשון התלונה, ולא מצאתי בה כל ביטוי שהוא בגדר לשון הרע. הנתבעת ציינה במפורש כי החניות בבניין אינן רשומות על שם הדיירים, אלא מדי שנה נערכת הגרלה בין הדיירים. היא התלוננה כי התובע מחנה רכב בחנייה העודפת מזה ארבע חודשים, וביקשה כי המשטרה תפעל על מנת שהתובע יוציא את הרכב מהחנייה, כך שכל הדיירים יוכלו ליהנות מחנייה זו. המסקנה היא כי תוכן התלונה אינו בא בגדר לשון הרע. לא רק שלא נכלל בתלונה שום ביטוי בוטה, אלא המציאות העובדתית שתוארה בה הינה בגדר אמת לאמיתה.
8. לחילופין, עומדת לנתבעת ההגנה של אמת בפרסום על פי סעיף 14 של החוק. הגנה זו כוללת שני יסודות מצטברים: לפי היסוד הראשון יש להשוות את הפרסום למציאות העובדתית. לפי היסוד השני יש לבדוק האם בפרסום קיימים יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה אחרונה זו היא שאלה ערכית המוכרעת על ידי בית המשפט. בנוגע לעניין הציבורי המבחן שאומץ בפסיקה הוא מבחן התועלת. בעניין זה מבהיר שנהר בספרו, כי חוק איסור לשון הרע עוסק גם בפרסום לאדם אחד או למספר מצומצם של אנשים. קיימים מקרים שבהם יש תועלת ציבורית רבה בפרסום המופנה למספר מוגבל של אנשים, למרות שתוכן הפרסום כשלעצמו אינו תורם דבר לציבור הרחב (עמ' 228). הנני סבורה כי התועלת שהנתבעת ביקשה להשיג, ולא מן הנמנע כי הושגה בפועל, היא כי יתאפשר לכלל הדיירים ליהנות מחניה שהיא בגדר רכוש משותף, כפי שנאמר במפורש בדבר התלונה, לפיכך, מתקיים היסוד השני. כפי שכבר הובהר, האמור בתלונה תאם את המציאות העובדתית, ומכאן שהתקיים גם היסוד הראשון.
9. לא למותר לציין כי עומדת לנתבעת גם ההגנה שבסעיף 15(3) שבחוק, בנוגע לעניין אישי כשר. הפרסום נעשה בתום לב, ולא עבר את השיעור המספיק, מבחינה הגיונית להגנת העניין הכשר מבחינת הדברים שהתפרסמו. כמו כן, הפנייה לא הייתה לציבור הרחב, אלא לגורם ספציפי שהנתבעת סברה כי מוטלת עליו חובה לפעול בעקבות קבלת הפרסום. במסגרת הפרסום הנתבעת דיווחה על עובדות נכונות, והמשטרה מצאה לנכון לשלוח שוטר קהילתי לבירור העניין.
10. בעניין תחולת ההגנה שבסעיף 15(8) שבחוק, נטען על ידי התובע, זאת בעקבות עדות השוטר הקהילתי, כי המשטרה אינה הרשות המוסמכת כיון שאין זה מתפקידה לטפל בעניינים אזרחיים, והיה על הנתבעת להגיש תביעה למפקחת על בתים משותפים. יצוין כי טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה. הנני סבורה כי הנתבעת האמינה בתום לב כי המשטרה היא הרשות המוסמכת, ופנייתה זו נעשתה בלית ברירה לאחר שוועד הבית לא רצה להתעמת עם התובע, ופניות ישירות שנעשו לתובע הן על ידי בעלה של הנתבעת והן על ידי דיירים אחרים, לא הועילו.
יש לדחות את טענת התובע לפיה הנתבעת לא פעלה בתום לב מאחר ולא פנתה אליו טרם הגשת התלונה ולא ניסתה לפתור את העניין בדרכי נועם, שהרי התובע עצמו העיד כי דחה את פניות הדיירים וסירב לפנות את הרכב ממקום החנייה.
11. בסופו של דבר, לא מן הנמנע כי הפנייה למשטרה היא שהובילה לפינוי הרכב ממקום החנייה. הצדדים חלוקים בשאלה זו. הנתבעת טוענת כי לאחר שחלף שבוע מביקור השוטר הקהילתי, הוציא התובע את הרכב מהחנייה העודפת. לטענתה, התקשרו אליה מהמשטרה לאחר ביקור השוטר על מנת לברר אם הבעיה נפתרה, והיא השיבה בחיוב והודתה למשטרה על הסיוע. הנתבע מצדו טען כי הרכב נמכר עוד לפני הגעתו של השוטר הקהילתי לבניין, ולכן בעת הגעתו של השוטר הרכב לא חנה עוד בחנייה העודפת. לגרסת התובע אפוא הרכב פונה מהחנייה העודפת כאשר הדבר התאים לצרכיו, ולא עקב בקשות שכניו או התחשבות בהם.
12. התובע עצמו נו שא באחריות לא מעטה למצב הדברים, שבגינו הגיע השוטר לבניין, זאת משתפס חזקה בחניה שהיא בגדר רכוש משותף, וסרב להיענות לכל פנייה שנעשתה אליו מטעם שכניו.
13. באשר לפרסום השלישי, כפי שהובהר התובע לא נכח באסיפה אותה עת, ולא הובאה כל עדות מטעמו באשר לדברים שנאמרו באותו מעמד על ידי הנתבעת. בנסיבות אלה, אין אלא לקבל את גרסת הנתבעת, כי דבריה התייחסו למעשה של התובע, אשר הוגדר על ידה כמעשה חצוף, בריוני ובלתי חוקי.
14. איני סבורה כי ביטויים אלה הם בגדר לשון הרע. לא מדובר בביטויים גסים ובוטים, אלא בביטויים שיש להכילם במסגרת חופש הביטוי. הנני סבורה כי אין מקום להגשת תביעות בגין ביטויים כאלה, וכי סיווגם כלשון הרע יהי ה בו כדי לפגוע באופן בלתי מידתי בחופש הביטוי, תוך זריעת מורא מהבעת דעה ועמידה על זכויות.
15. לחילופין, הנני סבורה כי הביטויים האמורים הם בגדר זוטי דברים, בגדר "מעשה של מה בכך", על פי הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין. ראו, על"ע 4444/99 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים נ' וינוגרד, פ''ד נה(5) 908, וכן דברי כבוד השופטת הדס עובדיה ב- ת.א. (נת') 6685/02 דוידוביץ יהונתן נ' שנקר ציונה, אשר ציינה כי: "ביחס לאימרות "פסיכופט"; "מנוול"; "נוכל" סבורתני כי עומדת לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – מעשה של מה בכך. בנסיבות הענין סבורתני כי לו אף חזר ונשנה מעשה זה של הנתבעת כשלעצמו, לא היה בו כדי ליצור זכות נוגדת וכי אדם בעל מזג רגיל לא היה בא בנסיבות הענין בתלונה על כך."
16. מעבר לנדרש , אציין כי על הביטויים שלעיל, חלה הגנת תום הלב שבסעיף 15(3) לחוק בנוגע להגנה על ענ ין אישי כשר של הנתבעת, וכן הגנת תום הלב שבסעיף 15 (6) לחוק , שעניינה הבעת ביקורת על פעולה שנעשה בפומבי. עסקינן בביקורת על מעשיו של התובע, כאשר הרקע העובדתי וההקשר היו ידועים וברורים לנוכחים באסיפה, שכן המעשה הפומבי שעניינו חנייה ממושכת ורציפה במקום החנייה העודף היו גלויים לעין.

17. באשר לפרסום השני, הרי בכל הנוגע לביטויים "חצוף או " בריון", ראו הדיון לעיל . אציין כי לא מצאתי ראיה חיצונית כי הנתבעת אמרה לתובע כי הוא נבזה.

18 . שונה הוא הדין ביחס לביטוי "נבל", אשר יש לראותו כהטלת דופי בתכונותיו המוסריות של התובע, כאדם חסר מידות ושפל. אין חולק כי במקרה דנן כי מתקיים יסוד הפרסום כאמור בסעיף 2 לחוק, זאת כאשר הדברים נאמרו באסיפת דיירים, אשר על פי הפרוטוקול נכחו בה שלושים משתתפים לפחות.
19. ההכרעה בשאלה אם הביטוי האמור נלכד ברשת לשון הרע אינה חד ממדית. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כ"לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (ראו, דברי כבוד השופט ריבלין ב- רע"א 10520/03 ‏ איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, פיסקה 26, וכן שנהר, בספרו בעמ' 132).
ההבחנה בין קללה סתמית לבין קללה שמהווה לשון הרע תלויה במספר גורמים: הקהל, יחסי הצדדים, נימת הדיבור וכן חריפות האמירה וההקשר שבו נאמרו הדברים (ראו, שנהר, עמ' 133).

20. בנסיבות המקרה הנני סבורה כי יש לראות את הטחת הגידוף "נבל" כבא בגדרו של לשון הרע, הנתבעת הייתה חופשיה להשמיע דברים נוקבים וקשים אודות אופן התנהלות התובע, כפי שאכן השמיעה, אך הגידוף "נבל" יוצא מגדרי סכסוך שבין שכנים במסגרת אסיפה כללית, ומכוון לגינוי אופיו וטיבו של התובע.

21. בעניינו, לא מתקיימת הגנת אמת הפרסום על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. אמנם הגנת "אמת דיברתי" עשויה להיות הגנה טובה לפרסום המוגדר כדעה, אך היא אינה יאה לכל סוג של הבעת דעה אלא רק לדעות בעניינים עובדתיים הניתנים לאימות. כאשר הדעות אינן ניתנות למיון ולסיווג כאמת או שקר, לא יוכל מפרסם הדעות להתגונן בטענת אמת דיברתי (ראו את דבריו של כב' הנשיא גרוניס בדנ"א 2121/12, פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, שנהר, בספרו הנ"ל בעמ' 220).
נזכיר כי ב- רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נגד אמנון דנקנר, (להלן- ענין בן גביר) דעת רוב שופטי בית המשפט העליון הייתה כי הביטוי "נאצי" היה באותן נסיבות , בגדר "הבעת דעה", שבאה לבטא עמדה סובייקטיבית. כבוד השופטת פרוקצ'יה ציינה כי אדם סביר שצפה בתכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", צפוי היה שיראה באמירות המשיב משום הבעת דעה על טיבו של המערער ועל השקפותיו, תוך שהמשיב מבקש לגנות בצורה בוטה את השקפותיו ופעולותיו של המערער.

22. מכל מקום, הגנת אמת הפרסום מותנית בקיומו של עניין ציבורי "בפרסום". לא מצאתי כי קיימת כל תועלת או יתרון לציבור שנכח באסיפה הכללית משמיעת הגידוף שהשמיעה הנתבעת.

23. האם קמה לנתבעת הגנה מכוח סעיף 15 לחוק? סעיף זה מונה תריסר נסיבות שבהן, אם פעל אומר האמירה בתום לב, תעמוד לו הגנה מפני אישום פלילי או תביעה אזרחית. בענייננו, רלוונטי במיוחד סעיף 15(6) לחוק. ברישא הסעיף מוענקת הגנה לביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, אך סיפא הסעיף היא רחבה וכוללת ביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי. וכך מציין שנהר כי ההגנה שבסעיף 15 ( 6) מגינה גם על הבעת דעה בנוגע לפעולה שעשה הנפגע בפומבי. הגנה זו אינה מותנית בזהות כלשהי של הנפגע , והיא מהווה מעין "הגנת סל" (בספרו הנ"ל, בעמ' 326) .

24. עם זאת, איני סבורה כי הנתבעת נהנית מהגנת תום הלב, שכן הנתבעת חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, ולפיכך, לא עומדת לזכותה החזקה כי עשתה את הפרסום בתום לב כאמור בהוראת סעיף 16 (א) לחוק. בעניין זה מצוין בספרו של שנהר כי במסגרת בדיקת סבירותה של הבעת הדעה ייבדק גם סגנונה, הדרך שבה נוסחה והשימוש שנעשה במסגרתה בלשון גסה ובוטה (בספרו עמ' 322).
25. נזכיר כי העובדות, הנסיבות וההקשר שבו נאמרו דברי הנתבעת באסיפה נעשו היו ידועים לדיירים. הרקע למעשים הוא חניית רכב אשת התובע במשך מספר חודשים במקום חנייה השייך לכל הדיירים.
באסיפת הדיירים העלה התובע שוב את הצעה (שנדחתה עוד קודם לכן לאחר שהועלתה על ידי וועד הבית), כי החנייה העודפת תסופח לחנייה 45 וישולם בגין כך לוועד הבית סכום של 150 ₪ לחודש. הנתבעת מתארת בתצהירה כי הדיירים התפרצו התרעמו על ההצעה , אשר נועדה לשרת את האינטרסים של התובע לחנות באופן מוסדר בחנייה העודפת תמורת תשלום של סכום נמוך.

עתה כבר היה ברור כי מדובר בהצעה של התובע ולא בהצעה של וועד הבית, כפי שהדבר הוצג מלכתחילה. אציין כי היה באותה הצעה כדי לצמצם את מעגל הדיירים המעוניינים להשתתף בהגרלה על חנייה מס 45, שכן ניתן להבין כי הדיירים לא רצו לשלם עבור השימוש ברכוש המשותף, ולכן הסכימו כי הזכות לחנייה הכפולה (הכוללת את חניה 45 והחנייה העודפת), תוגרל בין הדיירים מדי אסיפה.
אני סבורה כי בנסיבות אלה, כאשר העובדות עצמן אינן שנויות במחלוקת, וכל אותן עובדות עמדו בפני השומעים, ההקשר אפוא היה ברור. אדם סביר אשר היה נוכח באסיפת הדיירים, היה מתרשם כי יש לראות בדבריה של הנתבעת בגדר הבעת ביקורת ו כעס.

26. לעניין זה, ראו את דבריו של כב' הנשיא א' ברק בענ יין הרציקוביץ',: "הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שאירעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם". ראו גם את דבריה של כב' השופטת ע' ארבל בעניין בן גביר: "כאשר יודע המאזין או הקורא כי המפרסם מביע דעה, יחסו לתוכנה זהיר יותר והוא מודע לכך שניתן לחלוק על הדברים ולתהות אחר תוקפם ונכונותם. שונים הם פני הדברים כאשר מוצגת בפני המאזין, הקורא או הצופה עובדה, שאז נטייתו לקבל הדברים כפשוטם, כאמת שרגליה נטועות עמוק בקרקע המציאות, והוא אף עשוי לגבש בהתבסס עליהם את עמדתו".
27. על כך יש להוסיף כי הדברים נאמרו מתוך סערת רגשות, לאחר אסיפת דיירים סוערת, שעלתה כדי צעקות. העד גבריאלוב ציין כי הנתבעת הייתה נסערת מאד (פרוטוקול עמ' 8 שורות 25-26) וגב' מלניק העידה כי באסיפה היו צעקות, וכי "הם רבו, והיא קיללה אותו" (פרוטוקול עמ' 12, שורה 31). מכאן עולה כי לא מדובר באמירה שקולה ומחושבת, אלא ב"התפרצות", ויש יסוד להנחה כי הנוכחים באסיפה אף פירשו את הדברים בהתאם, דהיינו לא ייחסו להם אופי של קביעה עובדתית.
אף גב' מלניק התייחסה לכך כאל קללה מאד לא יפה, ולא יותר.

28. כן אפנה לברי כב' השופט פוגלמן בע"א 6903/12 Canwest Global Communication Corp. נ' אלי עזור, בפסקה 26 לפסק דינו, ובמיוחד: "בית משפט זה הכיר בעבר בכך שגם הבעת עמדה טהורה עשויה לעלות כדי לשון הרע (כך שהזכות לשם טוב גוברת על חופש הביטוי), וזאת מקום שבו הביטויים מכוונים לבזות אדם ו"להפשיטו מהווייתו האנושית", באופן שמקים פגיעה בלתי נסבלת בכבוד האדם (עניין הרציקוביץ', בעמ' 569). אלא שהמקרה שלפנינו אינו עומד ברף מחמיר זה... וספק בעיניי אם הקורא הסביר יראה בביטויים אלה משום תיאור עובדתי מהימן של התנהלותו של עזור."
נראה כי חומרת הדברים במקרה דנן אינה עולה כדי הפשטת התובע מהווייתו האנושית. ניתן היה לדרוש מהנתבעת להתנצל, ולא למהר ולהגיש תביעה לבית המשפט, וזאת אף כדי להסדיר את יחסי השכנות שבין הצדדים.
הדבר נכון ביתר שאת כאשר דברי הנתבעת נאמרו במסגרת אסיפת דיירים, ולא פורסמו בתקשורת. לא ניתן גם להתעלם מן הרקע להתבטאות הנתבעת, ומכך שדבריה לא נאמרו "בחלל ריק", אלא התפרצותה קשורה למעשיו של התובע, כפי שכבר הובהר.

29. הנני סבורה כי במקרה דנן יש לפסוק פיצוי סמלי שמטרתו חינוכית והרתעתית, וכי עיקר הפסיקה הוא במסר העולה ממנה, תוך גינוי הביטוי שהושמע כלפי התובע (ראו, הפיצויים שנפסקו ענין בן גביר). לפיכך, אפסוק לטובת התובע בגין הפרסום השני סכום של 750 ₪.

סוף דבר:
התביעה מתקבלת באופן חלקי בנוגע לביטוי אחד שהשמיעה הנתבעת בנוכחות התובע בעת האסיפה הכללית. יתר רכבי התביעה, בנוגע לפרסומים אחרים, נדחים בזאת. בנסיבות אלה, אין צו להוצאות.

הנתבעת תשלם לתובע סכום של 750 ₪ בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
מזכירות תשלח לצדדים.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"א, 15 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.