הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ח 34860-02-17

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

התובעים:

1.חיים דורסמן
2.מלכה דורסמן
ע"י עו"ד רונית ברנט

נגד

הנתבעת:

לבנה שמעוני
ע"י עו"ד יניב יחזקאל
מינוי של הלשכה לסיוע משפטי

פסק דין

עומדת לדיון שאלת ההוצאות ושכר טרחה בתיק זה.

התובעים הגישו ביום 16.2.17 את התביעה דנא לפינוי הנתבעת מהמושכר, לאחר שהנתבעת חדלה לשלם דמי שכירות וצברה חוב של שלושה חודשים (דצמבר ינואר ופברואר) בסכום כולל של 15,000 ₪ וכן צברה חובות נוספים בגין מיסי עירייה ועד בית ועוד, בסכום נוסף של 2,000 ₪ ומעלה, כאשר חוזה השכירות עתיד להסתיים ביום 28.2.17.

כתב התביעה נמסר לנתבעת ביום 6.4.17. הנתבעת פינתה את המושכר במועד כלשהו במהלך חודש אפריל 2017 ולאחר שקיבלה את כתב התביעה.

הנתבעת לא התגוננה כנגד התביעה, לטענתה, בהינתן כי לא שילמה את דמי השכירות אך בשל חוסר יכולת כלכלית ובמחשבה כי עם פינוי הדירה, תבוא ממילא לסיומה התביעה.

התובעים עתרו לקבלת פסק דין בהעדר הגנה תוך צירוף פסיקתא, שבו סכום שכר הטרחה הושאר למילוי כב' הרשם. כב' הרשם הורה לתובעים לציין את שכר הטרחה לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.

בעקבות כך, עתרו התובעים בפסיקתא החדשה שהוכנה, לשכר טרחה של 30,000 ₪. כב' הרשם הורה לתובעים לצרף חוות דעת שמאית עדכנית לגבי שווי הנכס או להסתפק בסכום המינימאלי של 5,354 ₪ לפי כללי הלשכה הנ"ל .

התובעים עתרו לקבלת פסק דין לפינוי מידי ולקביעת שכר הטרחה לאחר שימציאו חוות דעת ונענו (פסק הדין לפינוי ניתן ביום 1.6.17) . לאחר מכן, הגישו חוות דעת שמאית, לפיה שווי הנכס 2,100,000 ₪ ועל כן עתרו בפסיקתא מתוקנת לשכר טרחה של 42,000 ₪ לפי 2% משווי הנכס כמפורט בסעיף 3א'(1) לתוספת לכללים הנ"ל.

כב' הרשם אישר ביום 6.9.17 את הפסיקתא המתוקנת כמבוקש, המחייבת את הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך של 42,000 ₪ , באגרת המשפט וכן בסכום ששילמו התובעים לפי טענתם עבור חוות הדעת 2,925 ₪.

במאמר מוסגר, אציין כי בפסיקתא הנ"ל, שורבבה בטעות (כך לטענת התובעים), שמו של בנה של הנתבעת, שכנגדו הוגשה בכלל תביעה כספית במקביל בתיק אחר, בגין ערבותו להתחייבויות הנתבעת לפי הסכם השכירות. גם שם ניתן פסק דין בהעדר הגנה. כך, הפסיקתא שניתנה כנגד הנתבעת כמפורט לעיל, ניתנה גם כנגד בנה. פסק הדין שניתן כנגד הבן בתיק דנא בוטל בהסכמה ועניינו אינו עומד לדיון במסגרת פסק דיני זה.

התובעים הגישו את הפסיקתא לביצוע בהוצל"פ.

ביום 18.7.18, היינו כעבור כשעשרה חודשים לאחר אישור הפסיקתא המתוקנת, הגישה הנתבעת בקשה לבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד (את הרכיב הכספי שלו שעניינו שכר הטרחה והוצאות).

ביום 7.9.18, ולאחר שקיבל את תגובת התובעים, החליט כב' הרשם לבטל את פסק הדין בשל הנסיבות המיוחדות בהן ניתן.

הצדדים הסכימו כי פסק הדין בתיק זה שעניינו הוצאות ושכר טרחה בלבד, משכבר פינתה הנתבעת את הנכס מזמן, יינתן על יסוד סיכומים קצרים וללא דיון פרונטלי.

התובעים עותרים להשארת פסק הדין וסכומו ביחס להוצאות ושכר טרחה על כנו, בעיקר בטענה כי פעלו לפי הנחיות הרשם וכי כללי הלשכה קובעים את שכר הטרחה הנ"ל כשכ"ט מינימאלי וכי לא נפל כל פגם בפסק הדין אילו הנתבעת עותרת לביטול או הקטנת השכ"ט, בהינתן שלפי טענתה, שכר הטרחה שנפסק מופרז ביותר ואינו מידתי וכן בהינתן כי הנתבעת כבר שילמה במסגרת תיק ההוצל"פ סכום של .4,576 ₪.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולנסיבות, החלטתי להעמיד את שכר הטרחה עבור הגשת התביעה כנגד הנתבעת על סכום של 7,000 ₪. מדובר בתביעה פשוטה לפינוי מושכר, המשתרעת על שני עמודים. בתיק לא התקיים כל דיון וניתן פסק דין בהעדר הגנה. שכר הטרחה הסביר והראוי להכנת תביעה כאמור ולהגשת בקשה לקבלת פסק דין בהעדר הגנה, לא עולה על אלפי שקלים בודדים ובמקרה הנוכחי 7,000 ₪ (בתוך סכום זה כלול סכום המתחשב בנושא המע"מ, לפי התקנות).
שכר הטרחה המינימלי המומלץ לפי הכללים, שאמנם בפסיקה נקבעה כרף תחתון לפסיקת שכר טרחה , ועדיין תוך קביעה כי הדבר נתון לשיקול בית המשפט, כל תיק ונסיבותיו, מתייחס בכל מקרה לניהול הליך שלם של תביעת פינוי ויתרה מכך , לתביעה המתנהלת לפי סדר דין רגיל.

כך, לו התביעה הייתה מוגשת בסדר דין רגיל, היו מתקיימים כל הליכי הביניים שבדרך כלל מתקיימים, גילוי ועיון במסמכים שאלונים וכו', הגשת תצהירי עדות ראשיים, מספר קדמי משפט, דיון הוכחות וסיכומים ולאחר שנתיים שלש של התדיינות התביעה מתקבלת במלואה, במקרה כזה, אפשר בהחלט לראות בשכ"ט של 42,000 ₪ כשכ"ט ריאלי וסביר.

ברי כי לא כך פני הדברים כאשר מדובר בתביעה לפינוי מושכר בהיקף של שני עמ', שניתן בה פסק דין תוך זמן קצר, בהעדר הגנה ואין לי אלא להצטער על החלטת כב' הרשם שפתח פתח לפסיקת שכר טרחה לא מידתי ועל כך שהתובעים ניצלו פתח זה. גם הם יכלו לנהוג אחרת.

בהינתן הנסיבות המיוחדות, בהן כתוצאה מאי התגוננות הנתבעת , ללא הצדקה (גם אם החליטה הנתבעת לעזוב את המושכר לאחר קבלת התביעה, שומה היה עליה להודיע על כך לבית המשפט ולהגיב לכתב בתביעה, או אז גם יתכן כי הייתה נמנעת התקלה של מתן פסק הדין על סכום ניכר במעמד צד אחד), פעלו התובעים לפתיחת תיק הוצל"פ לגביית הסכומי ם שנפסקו להם באותו מועד כדין, יש לזכות את התובעים גם באגרת ההוצל"פ ששולמה על ידם לפתיחת התיק וכן בסכום נוסף בסך של 1,600 ₪, עבור שכ"ט ריאלי וסביר על פתיחת תיק ההוצל"פ וניהולו, המותאם לסכום הריאלי של שכר הטרחה שהיה צריך להיפסק לתובעים (7,000 ₪). בנסיבות גם אין מנוס מלחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות השמאות בסך של 2,925 ₪, שהוצאו על ידי התובעים ברשות ובהנחיית כב' הרשם ואשר אין הצדקה כי יימצאו בחיסרון כיס לגביהם , אולם זאת בכפוף להמצאת אסמכתא לכך ששכר טרחת השמאי שולם. מובן שהתובעים זכאים גם לאגרת בית המשפט, כפי שנפסקה בפסיקתא.

מכל הסכומים הנזכרים לעיל, אותם אני פוסק לתובעים, כמפורט לעיל, יש להפחית את הסכום ששולם על ידי הנתבעת לתובעים, בסך של 4,576 ₪ ואת היתרה , על הנתבעת לשלם לתובעים תוך 30 יום מהמצאת פסיקתא שתציין את סכום היתרה האמורה.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ט, 16 דצמבר 2018.