הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ח 30702-12-18

לפני כבוד השופט יגאל נמרודי

התובעת:

תגליון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מוטי גנץ

נגד

הנתבעים:
יהודית ברון
רישרד ברון
ע"י ב"כ עו"ד ליאור אפשטיין

פסק דין

לפניי תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
מבוא וטענות הצדדים
התובעת היא שוכרת של מבנה הבנוי על המקרקעין הידועים כגוש 3155 חלקה 191 ברחוב גיבורי חיל פינת האמוראים בעיר יבנה ( להלן – המבנה). היא השכירה לנתבעים, בשכירות משנה, חלק מהמבנה ( שטח של כ-240 מ"ר בקומה השנייה), וזאת מכוח הסכם שכירות משנה שנכרת בין הצדדים ביום 23.7.2018 ( להלן – המושכר ו- הסכם השכירות, בהתאמה). בהתאם למטרת השכירות, הנתבעים מפעילים במושכר גן ילדים ( סעיף 10 לתצהיר הנתבעים).

התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות באופן יסודי ועתרה לפינויים מהמושכר. לטענתה, הנתבעים לא שילמו את דמי הניהול כנדרש בהסכם השכירות; הם לא הסדירו את תשלום הארנונה; הם לא העמידו בטחונות ולא הציגו פוליסת ביטוח מתאימה. עוד היא טענה כי הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות החודשיים, שכן המחאות דמי השכירות עבור החודשים נובמבר ודצמבר 2018 סורבו על ידי הבנק מהסיבה כי " החתימה אינה תקינה" (ביחס להמחאה של חודש נובמבר צוין גם כי לא קיימת התאמה בין הסכום במילים לבין הסכום במספרים. בסכום במילים נשמטה המילה " אלף").

התובעת ציינה כי פחות מחודש לפני להגשת התביעה דנן, הגישו הנתבעים תביעה נגד התובעת " לאכיפת/ביטול/שינוי הסכם השכירות [...] ואף בקשה לסעדים זמניים שונים" (סעיף 13 לכתב התביעה) (להלן – תביעת הנתבעים). לטענתה, הגשת תביעת הנתבעים מקימה אף היא עילת פינוי מהמושכר.

לטענת הנתבעים, התובעת נמנעה מלציין בכתב התביעה כי חוזה השכירות של התובעת אל מול בעל הזכויות במבנה פקע וכי " אין לה כלל וכלל זכויות בנכס כיום" (סעיף 23 לכתב ההגנה). לטענתם, לעניין זה " משמעות דרמטית" על הסכם השכירות דנן. הם טענו כי התובעת היא שהפרה את הסכם השכירות ( ומכאן נולדה תביעת הנתבעים), בכך שהיא מסרה להם את המושכר באיחור מבלי שנסתיימו עבודות השיפוץ במושכר; הם העלו טענות גם לעניין חשבוניות אשר לטענתם לא הוצאו להם ו/או הוצאו על ידי צד שלישי. לגופם של הדברים טענו הנתבעים כי " שיקים בעבור דמי הניהול מוכנים ומזומנים לרשות התובעת" שסירבה לקבלם.

הנתבעים הוסיפו כי לא חלה עליהם חובה לשלם את דמי הניהול ואולם הם העמידו את השיקים לרשות התובעת " מאחר ואינם מבקשים לערוך דין עצמי ואף סעדים זמניים שהגישו בנדון נדחו" (סעיף 40 לכתב ההגנה). לעניין תשלומי הארנונה – הנתבעים טענו כי לא הייתה אפשרות להעביר את תשלומי הארנונה על שמם בעירייה; הם שילמו את חשבונות הארנונה ביום 21.1.2019 ( נספח ד' לכתב ההגנה). אשר לביטחונות ( שלוש המחאות, לפקודת חברת החשמל, עיריית יבנה ותאגיד המים), הנתבעים טענו כי גם אלו " מוכנים ומזומנים לרשות התובעת המסרבת כאמור לקבלם" (סעיף 48 לכתב ההגנה). לטענתם, המחאות אלו " לא נדרשו ומשגגה לא נמסרו" (סעיף 51 לכתב ההגנה). כן טענו הנתבעים כי פוליסת הביטוח " הותאמה לפי דרישת התובעת ועומדת בהגדרות החוזה" (סעיף 52 לכתב ההגנה). לבסוף, בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות, הנתבעים טענו כי בין הצדדים נוהל דין ודברים ליישוב המחלוקות ביניהם ואף נערך מסמך הבנות ביום 4.9.2018 אשר מכוחו " קוזזו כספים בין הצדדים" (סעיף 66 לכתב ההגנה) ( להלן – מסמך ההבנות). הם טענו כי מכוח מסמך זה קוזזו דמי השכירות של חודש נובמבר 2018 וחלק מדמי השכירות של דצמבר 2018. הם הוסיפו כי " חובם של הנתבעים בגין חודש דצמבר עומד על סך של 6,280 והתובעת מסרבת לקבל סכום זה" (סעיף 81 לכתב ההגנה). יצוין כי מסמך ההבנות נחתם על ידי התובעת בלבד. הנתבעים לא חתמו על המסמך; הם טענו בכתב ההגנה כי " הם מאשרים את תוכנו ומבקשים לפעול מכוחו" (סעיף 87 לכתב ההגנה).

לאחר בחינת טענות הצדדים, העובדות, הראיות והדין הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל. בהינתן אופי ההליך וכמצוות הוראות תקנות 215 יב(א) ו-214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, "פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי". טענות שלא זכו להתייחסות פרטנית נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה.

דיון והכרעה
ענייננו בתביעה לפינוי מושכר. הפרה יסודית של הסכם השכירות – כדוגמת הימנעות מביצוע תשלומים המתחייבים על פי ההסכם – מהווה עילה טובה לפינוי המושכר. ככלל, הפרה יסודית מזכה את הנפגע בביטול מיידי של ההסכם ( סעיף 7( א) לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות)). בענייננו, מצאתי כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות באופן יסודי. ביחס להפרות שאינן הפרות יסודיות, התובעת נתנה לנתבעים ארכה לתיקונם והם לא עשו כן בתוך זמן סביר לאחר מתן הארכה ( סעיף 7( ב) לחוק התרופות). על כך להלן.
אי תשלום דמי ניהול על פי ההסכם

סעיף 8.3 להסכם השכירות קובע כי " לדמי השכירות יתווספו דמי ניהול חודשיים בסך של 2,376.50 ₪ ( לפי מפתח של 10 ₪ לכל מ"ר מושכר, כמפורט בנספח 2 להסכם)". סעיף 18.7 להסכם השכירות קובע כי הפרה של סעיף 8 תיחשב להפרה יסודית של ההסכם.

אין מחלוקת כי הנתבעים לא שילמו לתובעת את דמי הניהול, אף לא עם הגשת כתב ההגנה ( מהתצהיר המשלים שהגיש הנתבע 2 בסוף חודש פברואר 2019, עולה כי במועד זה ההמחאות עבור דמי הניהול טרם נמסרו לתובעת). הנתבעים לא שילמו תשלומים אלו בכוונת מכוון, משום שהם " סבורים כי לא חלה עליהם חובה לשלם רכיב זה [...]" ( סעיף 32 לתצהיר הנתבעים). הם טענו כי פנו לתובעת על מנת שזו תפרט בגין מה משולמים דמי הניהול. לטענתם, התובעת אינה מנהלת את המושכר. איני מקבל את טענות הנתבעים בעניין זה.

גם בתביעת הנתבעים, שהוגשה כשלושה וחצי חודשים לאחר כניסת הסכם השכירות לתוקף, עמדו הנתבעים בסירובם לשלם את דמי הניהול וטענו כי הם יהיו מוכנים לשלם את דמי הניהול רק בכפוף לכך כי יינתן להם שירות בגין זאת על ידי התובעת. הם עתרו לתיקונו של סעיף 8.3 להסכם בהתאם ( סעיפים 69-66 לתביעת הנתבעים; נספח ג' לכתב התביעה).

למעשה, מכתב ההגנה עולה כי הנתבעים נאותו להסכים לתשלום דמי הניהול רק לאחר שבית המשפט דחה בקשה לסעדים זמניים שהוגשה על ידם בנדון (החלטת בית המשפט בבקשה למתן סעד זמני לא הוצגה בהליך הנוכחי).

סיכומו של דבר, הנתבעים התחייבו לביצוע תשלומי דמי ניהול במסגרת הוראה ברורה ומפורשת בהסכם השכירות. הם היו מודעים לקיומה של חובה זו אלא שחרף התחייבותם הברורה בהסכם, הם ראו עצמם משוחררים מן החובה האמורה. חוזים יש לקיים. תהיות והשגות ביחס לפשרו של תשלום שנקבע בהסכם יש להעלות מבעוד מועד ולא לאחר מעשה. הנתבעים לא היו רשאים לפטור את עצמם מתשלום זה באופן חד צדדי. ביום 17.10.2018 שיגרה התובעת לנתבעים מכתב התראה בנושא ( נספח 2 לכתב התביעה). בתצהיר המשלים שהגישו הנתבעים – ארבעה חודשים לאחר מכתב ההתראה; כחצי שנה לאחר כניסת הסכם השכירות לתוקף – ציין הנתבע 2 כי המחאות בגין דמי הניהול יימסרו לנציג התובעת בנכס ( סעיף 2 לתצהיר המשלים). אי תשלום דמי הניהול במועד עולה כדי הפרה יסודית של הסכם השכירות. די בהפרה זו – לבדה – כדי לבסס עילת פינוי מובהקת ומוצקה.

להשלמת התמונה אבחן להלן את טענות ההפרה הנוספות שהעלתה התובעת.

אי מסירת בטחונות
סעיף 17.1.3 להסכם השכירות קובע כי על הנתבעים למסור, במעמד חתימת הסכם השכירות, שלוש המחאות פתוחות לפקודת עיריית יבנה, חברת המים וחברת החשמל, זאת כבטוחה לקיום הוראות ההסכם. הנתבעים הודו כי הם לא מסרו את ההמחאות האמורות כנדרש. הם טענו כי ההמחאות " לא נדרשו ומשגגה לא נמסרו" (סעיף 43 לתצהיר הנתבעים). אלא ששגגה זו לא תוקנה גם לאחר דרישות התובעת במכתבי באי כוחה מהימים 17.10.2018 ו-15.11.2018 למסירת הבטחונות ( נספחים 2 ו-3 לכתב התביעה). היא גם לא תוקנה במועד הגשת כתב הגנה ( במסגרתו נטען כי " השיקים עומדים לרשות התובעת" שממאנת לקבלם; הטיעון נעדר כל פירוט: מתי נעשו נסיונות למסור את ההמחאות, היכן, מי סירב לקבלן). אף מהתצהיר המשלים שהוגש עולה כי במועד עריכתו טרם נמסרו הבטחונות ואלו " יימסרו לנציג התובע" (סעיף 4 לתצהיר המשלים מטעם הנתבעים). יש לציין עוד, כי הטענה בתצהיר הנתבעים לפיה הבטחונות לא נמסרו על ידם מחמת שגגה אינה עולה בקנה אחד עם עדות הנתבע 2 בעניין זה ( הוא העיד כי הבטחונות לא נמסרו משום שהייתה מחלוקת בעניין זה ( עמ' 12; ש' 18-16)).

הנתבעים הפרו אפוא את הוראת סעיף 17.1.3 להסכם השכירות. ההפרה לא תוקנה זמן סביר לאחר דרישת התובעת; התובעת זכאית לעמוד על פינוי הנתבעים גם על יסוד הפרה זו.

אי תשלום ארנונה
סעיף 9 להסכם השכירות, שכותרתו " מיסים ותשלומים", קובע כי תשלומי הארנונה יחולו על השוכר ( סעיף 9.6 להסכם השכירות) וכן כי " השוכר ישלם כל תשלום מיד עם קבלת הודעת התשלום ועל פי המועד הנקוב בה [...]" ( סעיף 9.2 להסכם השכירות). סעיף 18.7 להסכם השכירות קובע כי הפרת סעיף 9 מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות. הנתבעים טענו כי " אין ולא היה חולק שתשלומי הארנונה הם חובה המוטלת עלינו" (סעיף 39 לתצהיר הנתבעים). הם צירפו לתצהירם אישורים על תשלומי ארנונה – שבעה שוברים שונים אשר שולמו, כולם, ביום 21.1.2019 – למעלה מחודש לאחר הגשת התביעה. חוב הארנונה שצברו הנתבעים עמד על סך העולה על 15,000 ש"ח ( ראו קבלה המתייחסת לעסקה שמספרה 1302; נספח ד' לתצהיר הנתבעים).

הנתבעים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת להפרה זו של הסכם השכירות. טענות המתייחסות לקושי שהערימה עיריית יבנה להעברת חשבון הארנונה על שמם אינן רלוונטיות לעניין ביצוע התשלום ( שבסופו של דבר נעשה על ידם, באיחור רב, חרף אי העברת חשבון הארנונה על שמם ( עמ' 12; ש' 9-4)).

אי תשלום הארנונה במועד מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות ( ממילא, אף ניתנה לנתבעים ארכה לתיקון ההפרה על ידי התובעת במסגרת מכתבה מיום 15.11.2018), אלא שההפרה תוקנה באיחור.

פוליסת הביטוח
התובעת טענה כי הנתבעים " לא הציגו פוליסת ביטוח מתאימה". הנתבעים כפרו בטענה. הם טענו כי פוליסת ביטוח הומצאה לתובעת אלא שלתובעת היו השגות לגביה והיא תוקנה בהתאם. לפיכך, הונפקה פוליסה מתוקנת ביום 29.10.2018 ( סעיפים 45-44 לתצהיר הנתבעים). בסיכומיה טענה התובעת כי הפוליסה המתוקנת שצורפה לכתב ההגנה לא הומצאה לה. היא העלתה טענה חדשה, הנסמכת על הפוליסה המתוקנת שצורפה לכתב ההגנה, לפיה הפוליסה אינה על שם המשכיר כנדרש בהסכם השכירות ( עמ' 14, ש' 13-10).

בעניין זה איני מקבל את טענות התובעת. הטענה בכתב התביעה בדבר אי הצגת פוליסה מתאימה אינה בהירה ואינה מפורטת באופן מספק ( קיים קושי להבין האם הפוליסה לא הומצאה כלל או שמא הומצאה פוליסה שאינה עומדת בתנאי ההסכם). עולה מטענות הנתבעים ( שבעניין זה לא נסתרו), כי פוליסה אכן הומצאה לתובעת ( הגם שעלה צורך לתקנה). לא ברור מתי הומצאה הפוליסה לראשונה, לכן אין בידי לקבוע כי הפוליסה לא הומצאה מלכתחילה במועד הקבוע בסעיף 15.4 להסכם השכירות. ספק אם המצאת פוליסה שעלה צורך לתקנה ואשר תוקנה בסופו של דבר מקימה עילת פינוי. טענות חדשות שהעלתה התובעת בסיכומיה ומתייחסות לפוליסה שהוגשה עם כתב ההגנה אינן חלק מכתב התביעה.

אי תשלום דמי שכירות במלואם

התובעת טענה כי ההמחאות שנמסרו בגין דמי השכירות לחודשים נובמבר 2018 – דצמבר 2018 סורבו על ידי הבנק שכן החתימה לא תקינה. עולה מהעדויות כי הבנק דרש כי תתווסף חותמת של עסקם של הנתבעים על גבי ההמחאות ( הגם שלא מדובר בעסק שהוא חברה). הנתבעים טענו כי בין הצדדים נערך מסמך הבנות ליישוב המחלוקת ביניהם ומכוחו קוזזו דמי השכירות האמורים ( נספח ח' לתצהיר הנתבעים). הם נסמכים בכתב ההגנה על סעיף 5 למסמך ההבנות הקובע כי התובעת תזכה את הנתבעים בתשלום בגובה חודש אחד של שכירות, וכן על סעיף 3.3 למסמך ההבנות הקובע כי התובעת תשלם לנתבעים סך של 7,000 ש"ח בגין יריעות פלטון ועבודה להתקנת דשא סינטטי במושכר. על כן, הנתבעים טענו כי שכר הדירה של חודש נובמבר 2018 קוזז במלואו מכוח המסמך, ואילו בגין חודש דצמבר 2018 קוזז הסך הנוסף בגין הדשא הסינטטי.

איני מקבל את טענות הנתבעים, ממספר טעמים, כדלקמן:

נסיבות חתימת מסמך ההבנות אמנם לא נפרשו במלואן, ואולם התובעת אינה מכחישה כי התכוונה להתחייב במסגרתו לצורכי פשרה ובשים לב לשיקול בדבר " ערך מטרד" (עמ' 3; ש' 22). אף על פי כן, ספק אם המסמך נושא תוקף מחייב, זאת בהעדר חתימה של הנתבעים על גביו ובהעדר ראייה לכך כי בזמן אמת התכוונו הנתבעים להתחייב מכוחו. תשובות הנתבע 2 בעניין זה לא היו בהירות. עולה מעדותו כי הוא התכוון להסכים למסמך הכוונות, ובד בבד להותיר בידו " פתח מילוט". על כן, הוא נמנע מלחתום עליו באופן מחייב. הנתבע 2 העיד בעניין זה: "לא חתמתי. היות ויש לי פה בן אדם מאוד קיצוני שיכול להטעות אותי כמו שהטעה אותי, מצאתי לנכון רק להסכים לזה וחתימה רק לאחר שאתייעץ עם עו"ד" (עמ' 11; ש' 8-7). הוא הוסיף כי הוא לא התייעץ עם עורך-דין. עוד העיד הנתבע 2: " אישרנו בעצם העשייה שלנו" (עמ' 11; ש' 12-11), אולם גם במסגרת הודעת הקיזוז ששלחה באת כוח הנתבעים ביום 19.11.2018 ( ההודעה נשלחה בעקבות מכתב התראה מטעם התובעת), מסמך ההבנות כלל אינו מוזכר; לא צוין כי הקיזוז הוא מכוחו של מסמך ההבנות ולא נכללת בו הודעת הנתבעים ( שניתנה בכתב ההגנה) לפיה הם מבקשים לפעול מכוחו;

הנתבעים מנסים לאחוז במקל משני קצותיו – מחד גיסא, הם טוענים כי דמי השכירות עבור החודשים נובמבר – דצמבר 2018 קוזזו. מכאן, לכאורה, שכבר בסמוך למועד חתימת מסמך ההבנות ( בחודש ספטמבר 2018) היה עליהם לבטל או לבקש בחזרה את ההמחאות שהם מסרו בגין חודשים אלה ( הם לא עשו כן), ומאידך גיסא, הם טענו כי ההמחאות לא כובדו בשל העדר חותמת ( מתכתובת המצורפת לכתב התביעה ( היא נערכה בסמוך לחג החנוכה 2018 ( החג חל בראשית חודש דצמבר), מצוין כי בכוונת הנתבעים למסור לתובעת המחאה חלופית ( במקום ההמחאה שחוללה) (נספח 6 לכתב התביעה);

יתרה מזאת, אם יש תוקף מחייב למסמך ההבנות ( איני קובע כך), הרי שההוראה לעניין קיזוז דמי השכירות מכוח מסמך ההבנות אינה מסייעת לנתבעים. סעיף 5 למסמך ההבנות קובע כי " בהתקיים כל האמור בסעיף 4 לעיל ( התחייבויות השוכר כלפי המשכיר), המשכיר יזכה את השוכרים בתשלום בגובה חודש אחד של שכירות [...]". היינו, זכות הקיזוז הוכפפה לקיום התחייבויות השוכר בסעיף 4 – התחייבויות המתייחסות, בין היתר, לתשלום דמי הניהול; מסירת המחאות לביטחון וכיוצא בזאת. משהפרו הנתבעים את התחייבויותיהם לעניין תשלום דמי הניהול ומסירת הביטחונות ( כפי שקבעתי לעיל), הרי לא קמה להם זכות קיזוז מכוח הסעיף עליו הם נסמכים;

אף אם היו מתקבלות טענות הנתבעים לעניין הקיזוז, ממילא הנתבעים הודו כי נזקף לחובתם חוב דמי שכירות בגין חודש דצמבר 2018 בסך של 6,280 ש"ח. לטענתם, התובעת סירבה לקבל סכום זה ( סעיף 73 לתצהיר הנתבעים). הטענה נטענה באופן סתמי וללא פירוט. לא מצוין מתי ניסו הנתבעים לבצע את התשלום, כיצד ועל ידי מי סורבו. לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לקיומו של חוב דמי שכירות – שהנתבעים מודים בו כאמור. החובה לשלם את דמי השכירות רובצת לפתחו של השוכר. הנתבעים לא עמדו בחובתם זו.

למעלה מהדרוש, ומבלי שנתתי לעניין משקל מכריע, אציין כי במהלך ההליך התברר כי גם שיק דמי שכירות שמסרו הנתבעים בגין חודש מאי 2019 סורב בבנק מהסיבה שהחתימה אינה תקינה ( עמ' 7; ש' 25-23). מחקירת הנתבע 2 עולה כי הלה נמנע מלמסור לידי התובעת המחאות חלופיות הכוללות את חותמת העסק. הוא ביקש להוסיף חותמת להמחאות שנמסרו על ידו זה מכבר ( הוא העיד: "לשאלת בית המשפט, מדוע לא מסרתי שיקים חלופיים, אני משיב יש לו 24 שיקים תקינים וטובים רק צריך להוסיף חתימה" (עמ' 10; ש' 8-7)). בנסיבותיו של עניין זה, והגם שלא לגמרי ברור מדוע לא התאפשר לנתבעים להוסיף חותמת על ההמחאות שנמסרו על ידם, אני מתקשה לקבל את סירוב הנתבע להחליף את ההמחאות, מקום בו ידוע לו כי הבנק מערים קשיים בקבלת המחאות ללא חותמת. ניתן היה לצפות ממי שמפעיל גן המשמש מסגרת לכ- 30 פעוטות ( הנתבע 2 העיד "[..] יש לי מחויבות ל-30 הורים, גם לשנה וגם לשנה הבאה ויש לי מחויבות שלי מול הורים שכבר שילמו לי" (עמ' 13; ש' 13-12) שיפעל כנדרש על מנת למנוע הישנות מקרים בהם מסורבים תשלומי השכירות שניתנים על ידו, זאת במיוחד כאשר תביעה לפינוי כבר מרחפת מעל ראשו.

איני מקבל את טענת הנתבעים לפיה ההפרות שאינן מתייחסות לאי תשלום דמי השכירות הן " הפרות שוליים, ככל שהן הפרות כלל" (עמ' 16, ש' 11). ראשית, מדובר בהפרות המתייחסות באופן ישיר לאי עמידה בתשלומים ( דמי הניהול; תשלומי ארנונה) ואי מסירת ביטחונות על ידי שוכר – עניינים שהם בלב ליבו של הסכם שכירות, ומבחינתו של כל משכיר הם חשובים. שנית, ספק אם ניתן להתייחס להפרה אשר הסכם השכירות הגדיר כהפרה יסודית ( כדוגמת אי תשלום דמי הניהול; אי תשלום ארנונה במועד ואי מסירת בטחונות) – כהפרה זניחה. שלישית, אף אם ניתן היה לכנות הפרות כזניחות ( איני סבור כך), הרי שמשקלן המצטבר של ההפרות אינו זניח.

חלק מההפרות תוקנו לאחר הגשת התביעה ( כדוגמת תשלומי הארנונה ודמי הניהול). אין בכך כדי לסייע. אמנם התובעת לא שלחה הודעה על ביטול הסכם השכירות, ואולם נפסק כי " הפסיקה מגלה גמישות בכל הקשור לאופן ודרך מתן הודעה על ביטול חוזה לפי סעיף 8 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. לא אחת נקבע, כי הגשת תביעה עשויה כשלעצמה לשמש כהודעת ביטול, בין אם נאמר בה במפורש שהתובע מבטל את החוזה ובין אם הביטול משתמע מן התביעה" (ע"א 3172/15 שלו נ' זיגר, פסקה 30 (15.6.2017)). אין חולק כי הגשת תביעת פינוי עולה כדי הודעת ביטול של הסכם השכירות ( שם, עמ' 14; ש' 26). עם ביטול הסכם השכירות לא עומדת לנתבעים זכות להוסיף ולקיים את ההסכם ( ע"א 1368/02 צמנטכל ב.קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(1)516 (2002). הנתבע 2 חזר וטען כי הוא פנה למנהל התובעת לשם תיקון ההפרות ואולם האחרון לא שעה לבקשותיו ( עמ' 10; ש' 16-14). הטענה לא נזכרה בתצהירו, היא גם לא פורטה באופן מספק בעדותו ( לא ברור האם נעשו פניות קודם להגשת התביעה. עולה מהעדות כי לפחות חלק מהפניות נעשו לאחר שכבר הייתה התנהלות בין הצדדים בבית המשפט ( עמ' 11; ש' 2)). ממילא, משמדובר בהפרות יסודיות – רק במקרים חריגים ויוצאי דופן יימצא כי הנפגע אינו זכאי להפעיל את תרופת הביטול ( עניין צמנטכל, פסקה 11). זהו אינו המקרה בענייננו.

גם הטיעון שהשמיעו הנתבעים לפיו " השאלה היא מי הפר ראשון?" או כי בשל הפרות מצד התובעת אין לראות " בשוליים שלא הושלמו בחוזה" משום הפרה מצד הנתבעים ( עמ' 16, ש' 4-3), אינו מתקבל. הנתבעים הודו, למעשה, כי הם הפרו את הסכם השכירות. אם התובעת הפרה, אף היא, את הסכם השכירות ( איני נדרש לכך בהליך הנוכחי), הרי שהדין קובע רשימה סגורה של סעדים העומדים לרשות הצד הנפגע ( אכיפת הסכם או ביטולו, תשלום פיצויים בגין ההפרה) (סעיף 2 לחוק התרופות). סעד עצמי בדרך של הפרה נגדית אינו נמנה על רשימה זו. במילים אחרות, הפרה מצד אחד הצדדים להסכם ( ככל שאירעה) אינה מכשירה הפרה נגדית של הצד השני לאותו הסכם. היא אינה מהווה הגנה מפני תביעת פינוי.

סיכום
התביעה מתקבלת. הנתבעים יפנו את המושכר ( כהגדרתו בפסקה 1 לפסק דין) וימסרו את החזקה בו לתובעת כשהוא ריק מכל אדם וחפץ השייך להם, וזאת בתוך 30 יום ממסירת פסק הדין.

על אף האמור ברישה לסעיף זה – בהינתן אופי השימוש במושכר ( המקום משמש גן ילדים) ובהסכמת התובעת ( עמ' 16; ש' 27-25) – בכפוף לכך שהנתבעים ישלמו לתובעת עד ליום 30.5.2019 – בהמחאה בנקאית – 43,000 ש"ח (דמי שכירות ודמי הניהול עבור התקופה שמאמצע חודש מאי 2019 ועד לאמצע חודש אוגוסט 2019 (כולל רכיב המע"מ) ), יידחה הפינוי עד ליום 15.8.2019.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 15,000 ש"ח. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.

התיק ייסגר.

ניתן היום, ט"ז אייר תשע"ט, 21 מאי 2019, בהעדר הצדדים.