הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ח 27502-10-18

לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן

התובע:

משה מנחם מורגנשטרן, ת.ז. XXXXXX150
ע"י ב"כ עוה"ד עקיבא מאיר ואח'

נגד

הנתבעים:

1.שרון שביט, ת.ז. XXXXXX326
2.בן אל יוסף חיים אלוני, ת.ז. XXXXXX272
ע"י ב"כ עוה"ד צבי טהורי

פסק דין

בפניי תביעה לפינוי מושכר.

רקע כללי:
התובע הוא הבעלים של דירה 1 ברח' בת שבע כצנלסון 13 בתל-אביב (גוש 6135 חלקה 102) (להלן: "הדירה" או "הנכס" או "המושכר") (נסח טאבו צורף כנספח א' לתביעה).

התובע השכיר את הדירה לנתבעים בהתאם להסכם שכירות בלתי מוגנת שנחתם ביום 02.08.17 בין התובע לנתבעים (להלן: "ההסכם" או "הסכם השכירות") (ההסכם צורף כנספח ב' לתביעה). בהסכם נקבע (ע"פ סעיף 4(ב) להסכם) כי דמי השכירות ישולמו בשיקים 12 חודשים מראש החל מיום 06.08.17. כמו כן, נקבע, כי הנתבעים ישלמו לתובע דמי שכירות בסכום של 5,000 ₪ בעבור כל חודש שכירות אשר ישולמו מדי חודש ומראש (סעיף 4(א) להסכם).

לטענת התובע, הנתבעים הפרו את ההסכם ומשכך הוא דורש את פינויים מהדירה.

טענות הצדדים:
תמצית טענות התובע:
לטענת התובע, עם תום שנת השכירות פנה התובע במכתב מיום 02.08.18 (נספח ג' לתביעה) ובגדרו העניק לנתבעים הזדמנות לחדש את הסכם השכירות לתקופה נוספת בהודעה שתינתן בתוך 7 ימים. במסגרת המכתב התריע התובע לנתבעים כי אם לא יודיעו לו על החלטתם, יהיה עליהם לפנות את הדירה לאלתר בהתאם להסכם השכירות.

הנתבעים התעלמו מהמכתב וכך גם הפסיקו לשלם את דמי השכירות וכמובן שלא העבירו 12 המחאות מראש כמתחייב בהסכם.

ע"פ סעיף 4(ו) להסכם נקבע, כי כל איחור מעבר ל-7 ימים בתשלום דמי השכירות יהווה הפרה יסודית אשר יזכה את התובע לבטל את ההסכם ולדרוש את פינוי הנתבעים מהמושכר לאלתר ומבלי לפגוע בזכותו לכל סעד אחר או נוסף.

התובע פנה לנתבעים ביום 29.08.18 גם במכתב "התראה לפינוי מושכר בטרם נקיטת הליכים" ובמסגרתו דרש מהנתבעים לפנות את הדירה לאלתר בהתאם לזכות הביטול שעומדת לו.

הנתבעים לא הגיבו גם למכתב זה, ולכן התובע סירב לחדש עמם את הסכם השכירות. כתוצאה מהפרת ההסכם ושהות הנתבעים בדירה מבלי לשאת בדמי שכירות, נגרמת לתובע פגיעה בזכויותיו הקנייניות וכן נזקים כספיים הגדלים מדי יום.

בכוונת התובע בד בבד עם הגשת תביעת הפינוי דנן לעתור לסעדים כספיים במסגרת תובענה נוספת לפי סעיף 215ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

על כן, ביהמ"ש מתבקש להורות על פינוי הנתבעים מהדירה וכן לחייבם בהוצאות.

תמצית טענות הנתבעים:
הנתבעים הנם אם ובנה. הנתבעת נכה בשיעור 100% ונתמכת ע"י המוסד לביטוח לאומי, אולם תמיד הקפידה לקיים התחייבויותיה ותשלום דמי שכירות.

במועד החתימה על הסכם השכירות הנתבע ניהל חשבון עו"ש בבנק פועלים ח-ן 388989. לנתבעת לא היה חשבון בנק על שמה, ולכן הוסכם, כי הנתבע ייתן שיקים בגין דמי השכירות מראש בהתאם לאמור בהסכם. הנתבעים מסרו לתובע 10 שיקים דחויים בסך 5,000 ₪ כל תשלום כביטחון לתשלום דמי השכירות כאמור בסעיף 4 להסכם. בנוסף, שילמו הנתבעים לתובע פעמיים במזומן.

במעמד החתימה על ההסכם ומסירת השיקים העבירו הנתבעים לתובע מסר לפיו ייתכן שהם יעדיפו לשלם לו את דמי השכירות במזומן או בהעברה בנקאית, ואם יעשו כן, התובע יחזיר להם את השיק בגין כל תשלום שיבוצע.

בסמוך לאחר החתימה על ההסכם לפני שהגיע מועד פירעון השיק כבר ביום 10.09.17 העבירו הנתבעים לחשבון הבנק של התובע סך של 5,000 ₪, וכך עשו במשך כל יתר חודשי השכירות עד לחודש יוני 18. הווה אומר, במשך 10 החודשים מספטמבר 2017 ועד יוני 2018 ומדי חודש מבלי לאחר בתשלומים העבירו הנתבעים לחשבון התובע סך של 5,000 ₪ בגין דמי השכירות בהתאם להסכם (נספח א' לכתב ההגנה צילום העברות התשלומים לחשבון התובע).

לטענת הנתבעים, התובע נקט בניסיון גניבה והפקיד את השיקים בחשבונו וניסה לגבותם למרות שהופקדו דמי השכירות במלואם לחשבונו. כמו כן, התברר, כי התובע נטל הלוואה בבנק ע"ח השיקים של הנתבע וכל זאת כאשר הוא מודע לכך שדמי השכירות הופקדו בחשבונו מדי חודש ובמועד.

רק בחודש יוני 2018 כאשר הודיעו לנתבע כי הוגבל חשבונו בשל חזרתם של 10 שיקים רק אז הבין כי התובע נקט במעשה חמור כמפורט (נספח ב' צורף לכתב ההגנה צילום הודעה על הגבלת חשבון). ההגבלה בחשבון נבעה רק בשל הפקדת 10 השיקים של דמי השכירות.

התובע לא הכחיש את המעשה החמור שעשה ובחוצפתו הציע לנתבעים כי ישלמו 7,000 ₪ לעו"ד מטעמו לביטול ההגבלה. ביום 05.08.18 הודיעו הנתבעים, כי נגרם להם נזק כתוצאה מהרשלנות של התובע. הנתבעים פנו לתובע וביקשו שיחזיר להם את השיקים והודיעו שנגרם להם עוול ופרסום לשון הרע, אולם התובע נקט בגישה מתקיפה.

בשל הגבלת החשבון, הנתבע אינו יכול לנהל חשבון בנק ולעשות שימוש בשיקים ונוצר מצב לפיו הנתבעים אינם יכולים לשלם דמי שכירות לתובע ואין להם דירה חלופית, וכל זאת באשמת התובע עקב מחדליו.

מוסיפים הנתבעים, כי לא נקבע בהסכם משך השכירות ל-12 חודשים כפי שמציג זאת התובע, שכן בפועל אין בהסכם כל סעיף המתייחס לתקופת השכירות. בפועל, ביקשו הנתבעים להישאר בדירה לתקופה ממושכת והוא לא התנגד לכך ולא נקבע מועד לסיום השכירות. מכאן גם לא נכון לייחס לנתבעים הפרה של ההסכם בכל הנוגע לתקופת השכירות.

על כן, על בית המשפט לדחות את התביעה ולפסוק הוצאות.

דיון והכרעה:
תביעה לפינוי מושכר- הרציונל המשפטי :
יפים לעניין המסלול בו בחר התובע להגיש תביעה זו, דברי ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י'. פרסקי) במסגרת רע"א (ב"ש) 4022-05-17 מאיה ל.ס. בע"מ נ' הלני השקעות ונדל"ן בע"מ (מיום 28.05.17):

"כידוע, פרק ט"ז 4 לתקנות שלעיל הוסף בתיקון 3 תשס"ט – 2008. במסגרת זו הוספו תקנות 215ז – 215יג. בדברי ההסבר לתיקון עליו חתום שר המשפטים דניאל פרידמן, פורט כדלקמן (דברי ההסבר פורסמו בין היתר כנספח ג' לדו"ח הועדה לבחינת דרכי ייעול ההליכים המשפטיים בראשות השופטת רונן, דו"ח המצוי באתר בתי המשפט):

"מוצע לתקן את תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") ולקבוע הליך מזורז של דיון בתביעות לסילוק יד ממושכר או לפינוי מושכר.... הצורך בתיקון זה נולד נוכח תופעה חברתית קלוקלת, אשר יש בה כדי לשדר חוסר אמון כלפי המערכת המשפטית, שלפיה שוכרי דירות, נמנעים מלפנות דירות במועד ומכתיבים לבעל הנכס את המועד, בו יתפנו מהנכס אם בכלל, תוך שהם מנצלים את הדין האוסר עשיית דין עצמית מטעם בעלי הנכסים ושתוצאתו המשך החזקתם בנכס והקפאת המצב העובדתי לנוחיותם....".

הפרוצדורה להגשת כתבי טענות בתביעה לפינוי מושכר נקבעה בפרק ט"ז4 לתקנת סדר הדין האזרחי , התשמ"ד- 1984. תקנה 215ט (א) מתארת את המסמכים שצריך לצרף לכתב התביעה ותקנה 215ט(ב) את אלו שצריך לצרף לכתב ההגנה. בשני המקרים יש לצרף תצהירי עדות ראשית, אך הנתבעים לא צרפו תצהיר, ומטעם זה בלבד ניתן היה לדחות את טענותיהם ולקבל את התביעה. למרות האמור לעיל אתייחס לגופו של עניין כדלקמן:

השלכות על המקרה דנן:
לטענת התובע, הנתבעים הפרו את הסכם השכירות שעה שחדלו לשלם דמי שכירות והם נותרו להתגורר בדירה. משכך, מבקש התובע מביהמ"ש להורות על פינויים מהדירה בהתאם להוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").

מנגד, טוענים הנתבעים, כי הוסכם בין הצדדים, כי כל עוד מקבל התובע את דמי השכירות במזומן או בהעברה בנקאית מהנתבעים, יימנע מהפקדת השיקים שניתנו מראש (10 שיקים) בהתאם להוראות ההסכם. אולם, התובע למרות שקיבל מזומן עבור חלק מחודשי השכירות החליט, לטענתם, בנוסף גם להפקיד את השיקים והדבר גרם לחשבונו של הנתבע להיות מוגבל, ולכן התובע גרם להם נזק וכך גם אין בידם לשלם לו דמי שכירות נוספים הנובעים מהישארותם בדירה.

ביום 24.12.18 התקיים דיון בו נכחו הצדדים ובאי-כוחם (להלן: "הדיון"). הצדדים חזרו על טענותיהם והנתבעים טענו, כי ההגבלה על החשבון מסתיימת בחודש יוני (עמ' 2 ש' 20).

במסגרת הדיון, ניתנה החלטתי לפיה הומלץ לצדדים להקטין את הנזקים הנטענים ע"י כל אחד מהם ולפחות להביא את המחלוקת בעניין הפינוי לסיום. המלצתי לצדדים לקבוע את מועד הפינוי ביום 30.06.19 (לאחר שתסתיים ההגבלה על החשבון) בכפוף לתשלום בסך 5,000 ₪ במזומן לחשבונו של התובע כל חודש, ב-1 לחודש. היה ולא ישולם התשלום במועדו יהיה על הנתבעים לפנות את הנכס תוך 7 ימים ללא צורך בהגשת תביעה נוספת. לחילופין, הוצעו מס' אופציות נוספות לסיום הסכסוך בעניין הפינוי (ראו עמ' 5-6 בפרוטוקול הדיון).

ביום 07.01.19 התובע הגיש תגובתו לפיה כל ניסיונותיו להגיע להסדר עם הנתבעים עלו בתוהו, ולכן ביקש מתן פסק-דין של פינוי הנתבעים מהדירה. כמו כן, צירף מסמכים להוכחת ההוצאות שנגרמו לו בעטיו של ההליך דנן.

ביום 13.01.19 הוגשה תגובת הנתבעים לפיה בכל הנוגע לעניין הפינוי דחה התובע את הצעות ביהמ"ש להסדר.

מכאן, ולאור כך שלא עלה בידי הצדדים להגיע לכדי הסדר מחוץ לכותלי ביהמ"ש, יש לתת פסק-דין בתיק.

ע"פ סעיף 4(ו) להסכם נקבע, כי כל איחור מעבר ל-7 ימים בתשלום דמי השכירות יהווה הפרה יסודית אשר יזכה את התובע לבטל את ההסכם ולדרוש את פינוי הנתבעים ומבלי לפגוע בזכותו לכל סעד אחר או נוסף.

הן מעיון בכתב ההגנה והן מהאמור בדיון, הנתבעים מצהירים, כי אין ביכולתם לשלם דמי שכירות לתובע בשל ההגבלה על חשבון הנתבע. הווה אומר, נכון להיום הנתבעים ממשיכים להתגורר בדירה, למרות שהם אינם משלמים דמי שכירות כמתחייב ע"פ ההסכם.

הווה אומר, אין מחלוקת, כי הנתבעים אינם משלמים דמי שכירות מזה מס' חודשים. אף אם הם שילמו כדין בגין שנת השכירות הראשונה, ומשמצאו הנתבעים להישאר בנכס בתום שנת השכירות הראשונה, הרי שהיה עליהם לדאוג לתשלום שכר דירה חודשי בהתאם להסכם, וככל שלא עשו כן- יש לתובע עילה לפנותם מהדירה.

אין זה מעלה או מוריד בעניין תביעה לפינוי מושכר שהוגשה בהתאם לפרק ט"ז4 לתקנות, האם חשבונו של הנתבע הוגבל אם לאו. ככל שיש בידי הנתבעים טענות כלפי התובע בעניין המחדל הנטען בנוגע להגבלה על חשבון הנתבע, הרי שפתוחה בפניהם האפשרות להגיש תביעה מתאימה.

כך גם אין בידי לקבל את הטענה, כי אין כל הפרה של ההסכם בנוגע למשך השכירות, שכן תקופת השכירות לא ננקבה בהסכם במפורש. הפרת ההסכם הנה באשר לאי תשלום דמי השכירות כמתחייב מההסכם, ואין אנו זקוקים לעילה הנוגעת למשך השכירות.

נוכח האמור לעיל , הרי שהנתבעים מפרים את הסכם השכירות בהפרה יסודית אשר מזכה את התובע בפינויים מהדירה.

סוף דבר:
לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת, ולכן על הנתבעים לפנות את הדירה תוך 21 יום מיום המצאת פסק הדין.

לעניין ההוצאות- הנתבעים ישלמו לתובע סך של 1,500 ₪, וזאת בשל מצבם הכלכלי וההגבלה על החשבון.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.