הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"צ 69929-09-16

לפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא סיגל רסלר-זכאי

התובעת:
(המבקשת)

דורית שמול
באמצעות ב"כ עו"ד שחר סקבדר

נגד

הנתבעת:
(המשיבה)

אתגרים הדרכות בע"מ
באמצעות ב"כ עו"כ רות לובן

פסק דין

לפני בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית לפי סעיפים 18 ו- 19 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק").

עניינה של התובענה ובקשת האישור היא כי הנתבעת , מפעילת קייטנות, צהרונים וחוגים של ילדים בבתי הספר היסודיים ברחבי הארץ, לא הפחיתה שיעור מס ערך מוסף (להלן: "מע"מ") ביום 1.10.15 (מ- 18% ל- 17%) וזאת בניגוד לדין ולהסכם בין הצדדים. נטען, כי על הנתבעת חלה חובה להפחית את המחיר ללקוחותיה במקרה של הפחתת שיעור המע"מ, ומשעה שלא עשתה כן, עסקינן ב"העלאת תעריפים" אסורה. המבקשת העריכה נזקיה בסך של 83.16 ₪. הנזק המוערך לחברי הקבוצה עמד על סך של 115.94 ₪ בממוצע לילד וסך נזקים כולל בשיעור של 579,700 ₪.

חברי הקבוצה הוגדרו על ידי המבקשת כ- "כלל הלקוחות של המשיבה אשר למרות הורדת שיעור המע"מ, הסכום הכולל בו הם חויבו לא הופחת בהתאם". (להלן: "חברי הקבוצה").

בתשובתה לבקשת האישור עמדה הנתבעת על כך שאין ממש בטענות התובעת, וכי על פי הדין וההסכם בין הצדדים, אין מדובר בנסיבות העניין, ב"העלאת מחיר אסורה". עוד נטען, כי בהתאם להלכה הפסוקה, לא קיימת חובה להפחית מחירים בעקבות ירידת המע"מ וכי בקשות אחרות שהוגשו לבתי משפט מחוזיים על רקע הפחתת המע"מ באוקטובר 2015, הסתיימו בהסתלקות המבקשים. לגופו של עניין נטען, כי ההסכם בין הצדדים קובע מחיר כולל, קבוע אחיד וסופי בגין שירותי ה נתבעת, ללא רכיב מע"מ. ההסכם נסמך על תנאי מכרז של הרשות המקומית הרלוונטית, שהורה על קיבוע המחיר הכולל לכל שנת הלימודים. עוד נטען, כי במהלך תקופת התביעה הועלה שיעור המע"מ שלוש פעמים, והמחיר הכולל לא השתנה ולא הועלה.

ביום 27.09.17 ולאחר שתי ישיבות קד"מ במהלכן הבעתי עמדתי בסוגיות הרלבנטיות, הגישו הצדדים בקשה לאישור הסכם פשרה. הסכם הפשרה פורסם כדין, בהתאם להחלטה והנחיות מיום 05.11.17, ועל פי הוראות סעיף 18 לחוק ותקנה 12 לתקנות תובענות ייצוגיות התש"ע-2010 (להלן: "התקנות").

עיקרי הסדר הפשרה

הסדר הפשרה מבוסס על היקף הפרשי המע"מ, שלשיטת התובעת נגבו שלא כדין, המסתכמים לכדי 450,000 ₪ , וזאת בהתאם לבדיקה שערכה הנתבעת באשר לגבייה בגין היקף הפרשי המע"מ.

הנתבעת התחייבה להעניק הטבה לציבור בשווי כולל של 320,000 ₪, באמצעות קליטה של ילדים ממשפחות נזקקות המוכרות לרשויות הרווחה לצהרונים שהיא מפעילה, וזאת ללא תמורה וללא כל התחייבות מצדם. עם מתן פסק הדין, תודיע הנתבעת לרשויות המקומיות בהן היא פועלת, כי היא קולטת ילדים ממשפחות נזקקות לצהרונים שהיא מפעילה ללא תמורה, בהתאם להסדר הפשרה. העברת הרשימה של הילדים שייהנו מההטבה נתונה לשיקול דעת הרשויות המקומיות בלבד.

לצרכי הסדר הפשרה, פורט כי השווי של קליטת כל ילד כאמור בצהרון שמפעילה ה נתבעת, יעמוד על סך של 935 ₪ לחודש, בהתאם למחיר הרגולטורי הרלוונטי, וזאת בהתאם לחוק לפיקוח על הפעלת צהרונים, התשע"ז-2017.

בתוך 90 ימים ממועד השלמת ביצוע הסדר הפשרה, תגיש הנתבעת לבית המשפט, דו"ח מסכם המפרט את ביצוע הסדר הפשרה, אשר יאומת על ידי רו"ח חיצוני של הנתבעת (תוך ששמותיהם ופרטי זיהויי ם של הילדים יושחרו מטעמי פרטיות וצנעת הפרט).

במסגרת הסדר הפשרה, כללו הצדדים המלצתם המוסכמת לתשלום גמול לתובעת בסך של 16,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחה בסך של 120,000 ₪ (בצירוף מע"מ כדין). סכומים אלה ישולמו בתוך 10 ימים מיום מתן פסק הדין, ובלבד שעד למועד זה ימציא ב"כ התובעת לב"כ ה נתבעת פטור מלא או חלקי מניכוי מס במקור מרשויות המס. היה ועד למועד הנ"ל לא יומצא אישור כאמור, יודיע ב"כ התובעת בכתב לב"כ ה נתבעת, אם הוא מבקש לדחות את מועד התשלום עד להצגת האישור כאמור, או שברצונו שהתשלום יבוצע תוך ניכוי מס במקור כדין.

באשר למינוי בודק, טענו הצדדים להעדר הצורך מאחר ובנסיבות העניין, בחינת ההסדר אינה דורשת מומחיות מקצועית מיוחדת, אלא עסקינן בעניין משפטי מובהק; בחינת הסיכונים והסיכויים הכרוכים בניהול ההליך ובהוגנות וסבירות הסכם הפשרה נותנים למומחיות בית המשפט; מנוי בודק יגרום לסרבול הדיון בבקשה ולעיכובו, ואף יגרור עלויות מיותרות.

עמדת היועץ המשפט לממשלה

ביום 01.05.18 הוגשה עמדה מטעם בא כוח היועץ המשפטי לממשלה כדלקמן: "בהמשך להחלטת בית המשפט הנכבד, מתכבדת הח"מ להודיע כי לא נמצא לנכון להתנגד לבקשה לאישור הסדר הפשרה, וזאת מבלי להביע עמדה לגופה של הבקשה".

לאחר קבלת עמדת ב"כ היועמ"ש, ביום 30.05.18 זימנתי הצדדים לדיון בבקשה לאישור הסכם הפשרה. במהלך הדיון, הבעתי עמדתי ביחס להסכם המבוקש בראי הכוונה שלא לפצות ישירות את חברי הקבוצה, אלא להעניק הטבה לציבור - ילדים ממשפחות נזקקות, וכן באשר לשיעור הגמול ושכ"ט ב"כ ה תובעת. ב"כ התובעת טען לעניין זה, תוך שהוא מפנה להלכה הפסוקה בע"א 689/16 עבדאלקאדר נסאר נ' עיר בע"מ ( מיום 7.5.18) (להלן: " עניין עיר השעשועים "). עוד במסגרת הדיון, התחייבה ב"כ הנתבעת להמציא לביהמ"ש דו"ח רואה חשבון מטעמה, המתייחס לסכומי ההחזר הפרטניים וכן התייחסות לאפשרות איתור חברי הקבוצה לשם ביצוע החזר פרטני (להלן: "הדיון" ).

ביום 5.7.18 בהמשך לבקשה לאישור הסדר הפשרה ולדיון, הגישו הצדדים "הודעה וטיעון מטעם הצדדים" (להלן: "ההודעה") במסגרתה פירטו, כי הנתבעת הינה חברה פרטית קטנה, העושה שימוש במערכות מחשוביות בסיסיות ביותר ומרבית הפעולות בהן מתבצעות באופן ידני. לפיכך נטען, כי מאחר ולנתבעת אין קשר עם חברי הקבוצה מזה שנים, והיא אינה מחזיקה באמצעי תשלום כלשהו שלהם, השבה פרטנית למי מחברי הקבוצה או כל יצירת קשר עמם כרוכה בהליכי איתור וזיהוי מורכבים, בעלות כבדה וללא יחס סביר לסכומים שבמחלוקת . פעולה כזו כך נטען, תעקר הרציונל שבבסיס הסדר הפשרה שנועד לחסוך בהוצאות ההליך באופן יעיל ופשוט.

עוד נטען, כי בהתאם לסעיף 20(ג)(1) לחוק, לבית המשפט סמכות שלא להורות על מתן פיצוי לחברי הקבוצה אם הדבר אינו מעשי בנסיבות העניין.

במסגרת ההודעה, פורטה התפלגות הפרשי המע"מ כפי שנגבו מחברי הקבוצה (סעיף 8) :

"א. בכל הנוגע לאירוע הפחתת המע"מ בשנת 2010, לגבי כ- 99% מחברי הקבוצה הסכום
שבמחלוקת נמוך מ- 30 ₪ ולגבי כ- 16% מתוכם הסכום שבמחלוקת נמוך מ- 20 ₪;

ב. בכל הנוגע לאירוע הפחתת המע"מ בשנת 2015, לגבי כ- 3.5% מחברי הקבוצה הסכום
שבמחלוקת אינו עולה על 50 ₪; לגבי כ- 20% מחברי הקבוצה הסכום שבמחלוקת נע בין
50-80 ₪, ולגבי 76% מהסכום שבמחלוקת נע בין 80-100 ₪ ולגבי 0.02% הסכום
שבמחלוקת נע בין 100-120 ₪".

להודעה צורף תצהיר מטעם מנכ"ל הנתבעת וכן דו"ח רואה החשבון המאמת את הנתונים וההתפלגות כפי פורטה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפני ואשר עיקרו פורט לעיל, ולאחר ששמעתי את עמדות והסכמות הצדדים בדיון , אני מוצאת לנכון לאשר את הסכם הפשרה, בכפוף לשינויים בגמול לתובעת ובשכ"ט ב"כ התובעת.

אני סבורה כי הסדר הפשרה עומד בתנאי סעיף 19 (א) לחוק ולפיו: "ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה". עוד מצאתי, כי " קיימות, לכאורה שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין." בראי הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהמשך ניהולו של ההליך. עד לחתימת פסק דין זה, לא הוגשה לתיק בית המשפט בקשה לצאת מן הקבוצה מטעם מי מחבריה, או התנגדות להסדר הפשרה.

הפיצוי המוסכם

במסגרת ההודעה, הבהירה ה נתבעת ופירטה לאופן בו חישבה את מספר לקוחותיה אשר שילמו את הפרשי המע"מ ( סעיף 16 לעיל) . המדובר בסך כולל של 420,000 ₪ בגין אירוע הפחתת המע"מ בשנת 2015 ובסך של 33,000 ₪ בגין אירוע הפחתת המע"מ בשנת 2010. עוד נטען, כי התובעת אינה אוחזת בעילת תביעה אישית בנוגע לאירוע בשנת 20 10 ואף לא נטען לגביו כל טיעון במסגרת בקשת האישור.

בדו"ח רואה החשבון שצורף להודעה פורט כי בשנת הלימודים 2015-2016 הופחת שיעור המע"מ ב 1% ביום 1.10.15. להפרשי מע"מ אלה זכאים 5,194 לקוחות. סכום הפרשי המע"מ הנמוך ביותר עומד על 7 ₪ וסכום הפרשי המע"מ הגבוה ביותר עומד על 120 ₪. בשנת הלימודים 2010-2011 הופחת שיעור המע"מ ב0.5% ביום 1.1.10. להפרשים אלה זכאים 1,370 לקוחות, כאשר סכום הפרשי המע"מ הנמוך ביותר עומד על 1.5 ₪ וסכום הפרשי המע"מ הגבוה ביותר עומד על 44 ₪.

הלכה היא, כי יש להעדיף מתן פיצוי פרטני לחברי הקבוצה על פני טובת הציבור . אולם בנסיבות ענייננו ובהתאם לסעיף 20(ג)(1) לחוק , בהינתן הקושי והעלות הכבדה הכרוכה במציאת ואיתור חברי הקבוצה ו בהינתן שיעור הנזק הפרטני אשר ברובו עומד על סכום נמוך יחסית , בראי טענותיה של הנתבעת כפי שנטענו במסגרת ההודעה ופורטו להלן , מצאתי כי הפיצוי המוצע במסגרתו התחייבה הנתבעת להעניק הטבה לציבור בשווי כולל של 320,000 ₪, הינו הסדר סביר וראוי והינו הדרך הראויה והטובה ביותר להביא הליך זה לכדי סיום.

מינוי בודק

אני מקבלת את עמדת הצדדים, לפיה אין צורך במינוי בודק, אשר יחווה דעתו טרם יינתן פסק הדין, המאשר את הסדר הפשרה. בהתאם לסעיף 19(ב)(1) לחוק, סבורני כי בענייננו, קיימים אותם "טעמים מיוחדים" על מנת שלא למנות בודק. הנתבעת מסרה את הנתונים הנדרשים, הבהירה לדרך ואופן חישוב מקבלי המסרונים. בנוסף, עסקינן בשאלות משפטיות בעיקרן ואין צורך במעקב מיוחד אחר מתן הפיצוי, או חישובו. במסגרת ההסכם, התחייבה הנתבעת כי בתוך 90 ימים ממועד השלמת ביצוע הסדר הפשרה יוגש לבית המשפט, דו"ח מסכם המפרט את ביצוע הסדר הפשרה, אשר יאומת על ידי רו"ח חיצוני של הנתבעת.

גמול ושכר טרחה

במסגרת הבקשה לאישור הסדר הפשרה, הסכימו הצדדים כי הנתבעת תשלם לתובעת גמול בסך של 16,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחו בסך של 120,000 ₪ (בצירוף מע"מ כדין).

בעמדתו מיום 25.04.17 לא מצא היועמ"ש להעיר בעניין הסכומים המוצעים כגמול ושכר טרחה.

במסגרת הדיון, טען ב"כ התובעת ל שיעור הגמול ושכה"ט המבוקשים, תוך שהוא מפנה להלכה כפי שנקבעה בעניין עיר העשעועים. שם נקבע כי סעיפים 22-23 לחוק מתווים עקרונות מנחים בלבד לפסיקת גמול ושכ"ט לב"כ מייצג. לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב להשתמש בכלי הגמול ושכר הטרחה באופן שיקדם הגשת תובענות יצוגיות ראויות. על אף השיטה הראויה לפסיקת שכר טרחה שנקבעה בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכט (23.5.13) (להלן: " הלכת רייכט" ) וכי ישנם מקרים בהם התועלת הצומחת מהסדר הפשרה אינה כזו הניתנת לכימות או לאומדן כספי – שאז שיטת האחוזים אינה ראויה. כאלה הם הליכים יצוגיים המשמשים ככלי לשינוי חברתי.

עוד הוסיף ב"כ התובעת כי בעניין עיר השעשועים סבר היועמ"ש ששכר הטרחה הוא גבוה ואילו בענייננו, היועמ"ש לא הביע עמדה בעניין זה . בנוסף, בעת שהלכת עיר השעשועים עוסק ת בנוער, הרי במקרה דנן, מדובר על ילדים צעירים בגיל הגן, כך שהתועלת הציבורית והחברתית הצומחת מאישור הסדר הפשרה גדולה אף יותר. לאור האמור לעיל, כך סבר, יש לאשר את הגמול ושכר הטרחה המבוקשים במסגרת הסדר הפשרה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ושמעתי טיעוני ב"כ התובעת, הנני סבורה כי שכר הגמול ושכר הטרחה, המועד בו הגיעו הצדדים להסדר ובראי ההליכים שננקטו עד כה, הינם ברף הגבוה לתביעות המסתיימות בהסדר פשרה ולכן מחייב התערבותו של ביהמ"ש בהסדר אליו הגיעו הצדדים.

בהתאם לסעיפים 22 ו- 23 לחוק ולהלכה הפסוקה, על בית משפט ליתן דעתו, בין השאר, להיקף ההשקעה של עורך הדין המייצג ולסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית וניהול ה, למידת חשיבותה הציבורית של התובענה הייצוגית ולתועלת שהביאה לחברי הקבוצה, למורכבות ההליך, לאופן שבו נוהל, להוצאות שהוצאו לשם ניהולו, ולפער שבין הסעד שנתבע בבקשת האישור והסעד שנפסק בהליך (לעניין זה ר' הלכת רייכט וכן ע"א 471/15 אברהמי נחמיה נ' סלקום ישראל בע"מ (11.4.16).

במסגרת רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ (מיום 6.9.17) (להלן: " הלכת ש.א.מ.ג.ר.") אוחד שני דיונים, בקשת רשות ערעור וערעור על החלטות בית משפט מחוזי לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כאשר הדיון בתיקים אוחר נוכח עניינם המשותף, גדרי המותר והאסור בהגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית. במסגרת פסק הדין, עמד, בין השאר, כב' המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין על תכליתו של חוק תובענות ייצוגיות וכן על סוגית ה מניע הכלכלי בהגשת התובענה ושאלת הייזום. נקבע כי אכן מטרת התובענה הייצוגית היא לאחד כמות גדולה של פרטים להם נגרם נזק כתוצאה מפעילות מסוימת של הנתבע וכן לשמש "קול" בעבור אותם צרכנים אשר אינם מודעים לפגיעה אשר נגרמה לבהם כתוצאה מפעולות שונות של הנתבע. יחד עם זאת, נקבע כי:

"אחת ממטרותיו המרכזיות של חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 – ולטעמי, כאן העיקר – היא הגשמת אינטרסים ציבוריים נכבדים. הדברים קיבל ביטוי מפורש בהצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ה-2005 הצעות חוק 93 (תשס"ה). בו נאמר שהחוק נולד "מתוך הכרה בתפקיד הציבורי של מכשיר התובענה הייצוגית לאכיפת הדין ומתוך רצון לעודד הגשת תובענות ייצוגיות, בעלות חשיבות ציבורית (שם, בעמ' 234; הדגשה הוספה – א"ר). מטרתו הציבורית של ההליך היא המכוינה את בית המשפט בבחנו את בקשת האישור, כאשר "לנגד עיניו של בית המשפט צריכה לעמוד תדיר השאלה, כיצד משרת התיק את האינטרס הציבורי, בניהולו ובתוצאתו, ומכך נגזר כל היתר" ... מטרתו המרכזית של החוק, לדידי, היא קידום האיטרס הציבורי, כאשר המניע הכלכלי הוא לכל היותר תמריץ לעשות כן..." (שם, ע' 14-15, ההדגשות אינן במקור) .

עוד נקבע כי:
" נדמה שאין חולק, וציינו זאת בפתח הדברים, כי עצם קיומו של תמריץ כלכלי של התובע המייצג או בא הכוח הוא אינהרנטי למנגנון התובענה הייצוגית, ולכן אינו מצביע לכשעצמו על פגם . .. אין רצון, כמובן, לסרס את התובענות הייצוגיות, אך גם לא להפוך אותן למכשיר לשכר טרחה וגמול כעיקר. כפי שציינו בראשית הדברים, נחזור ונדגיש כעת – התכלית העיקרית היא ציבורית, ואילו המניע הכלכלי הוא תמריץ בלבד לשם הגשמת תכלית זו. מכאן, כפי שציינתי בעניין פריניר, "על בית המשפט בהחלטותיו להישמר שלא להחליף בין העיקר (האינטרס הציבורי) לטפל (האינטרס הממוני של התובעים האינדיבידואליים ובעיקר עורכי הדין)" (שם, פסקה א'). אין להפוך את הקערה על פיה ." (שם, ע' 34-35)

עניינה של הלכת עיר השעשועים היתה הפרדה שנעשתה בין קבוצות תלמידים ערבים לקבוצות תלמידים יהודים בכניסה לסופרלנד, ובתוך הפלייתו של ציבור התלמידים והמורים מן המגזר הערבי. בית המשפט קבע, כי עסקינן בנושא ראשון במעלה מבחינת חשיבותו הציבורית. לפיכך, מצא לנכון לאבחן מקרה זה מהלכת רייכט בעת פסיקת הגמול ושכר הטרחה. נקבע כי "ישנם מקרים שבהם התועלת הצומחת מהסדר הפשרה אינה כזו שניתנת לכימות או לאומדן כספי – שאז שיטת האחוזים לא תסכון. כאלה הם הליכים יצוגיים המשמשים ככלי לשינוי חברתי, וכזה הוא המקרה שלפנינו". ( שם, ע' 12).

אין זה המקרה שלפני. הלכת עיר השעשועים וכן הלכת ש.א.מ.ג.ר. מאבחנות ומגדירות את את המקרים בהם נעשה השימוש בתובענה הייצוגית ככלי לשינוי חברתי והשגת מטרות חברתיות ציבוריות ראשונות במעלה, אשר נוגעות בליבת ההגדרה והמרקם של החברה הישראלית ובהתאמה את הגמול ושכר הטרחה שבצידן. בענייננו, המדובר בתביעה כספית בגין הפרשי מע"מ. מבלי להפחית ולהקטין בחשיבות התובענה והבקשה , אין המדובר בעוולה חברתית ראשונה במעלה, בעלת חשיבות ציבורית עליונה המצביעה על חוסר שיוויון חברתי, פגיעה בזכויותיו ורגשותיו של מגזר מסויים או העדפת מגזר אחד על פני משנהו. עסקינן, בעוולה חברתית, בגביית כספים שלא כדין תוך פגיעה בקבוצה לא מבוטלת של לקוחות שלכאורה ראויה להתברר במסגרת של תובענה ייצוגית.

לאור האמור לעיל, ובמובחן מהלכת "עיר השעשעועים" סבורני המקרה שלפני הוא המתאים ליישום הלכת רייכט. שם בנוסף להגדרת "שיטת האחוזים" כשיטה באמצעותה יש לחשב את שיעור שכר טרחת העו"ד המייצג, נקבע כי על בית המשפט להתחשב גם בשלב ובאופן בו הגיע ההליך לסיומו :

"שיעור שכר הטרחה בהליך שהסתיים בפסק דין לטובת הקבוצה המייצגת יהא גבוה משיעור שכר הטרחה בהליך שהסתיים בדרך של הסכם פשרה. ברי, כי אף לעניין זה ניתן להבחין בין סוגים שונים של הסכמי פשרה, כאלו אליהם מגיעים הצדדים בשלב הדיון בבקשת האישור, מיד לאחר שהתקבלה ההחלטה לאשר הבקשה או לקראת סופו של ההליך. יוער, במאמר מוסגר, כי לגבי הליך המסתיים בהסכם פשרה, הרי לעיתים כולל ההסכם התייחסות אף לעניין הגמול ושכר הטרחה, היינו המלצה של הצדדים לבית המשפט לגבי גובה הגמול ושכר הטרחה (ראו סעיף 18(ז)(2) לחוק). מובן, כי המלצה זו אינה מחייבת את בית המשפט, הרשאי לפסוק שכר טרחה וגמול לפי שיקול דעתו (ראו, ויצנבליט, בעמ' 34-31. המחבר מציע, שם, כי מקום בו הגמול ושכר הטרחה המומלצים חורגים מגדר ה"סביר", מן הראוי כי בית המשפט לא יפסוק שכר טרחה וגמול לפי שיקול דעתו מכוח סעיפים 22(ב) ו- 23 לחוק, אלא ישיב את בעלי הדין למשא ומתן על מנת שיקבעו מחדש את תוכן ההסכם) " (שם, עמ' 687)

לפיכך, מצאתי כי הענקת גמול לתובעת בגובה של 16,000 ₪ בעת שנקבע כי לא ניתן ולא יעיל להעניק פיצוי אישי ליתר חברי הקבוצה, והענקת שכ"ט לב"כ התובעת בסך 120,000 ₪ בעת ששיעור הפיצוי הכולל עומד על 320,000 ₪ אינו מידתי ואינו ראוי, בעיקר בעת שלא נוהל הליך והתביעה מסתיימת במסגרת הסדר פשרה.

על כן, בהתאם להלכה הפסוקה בעניין רייכט, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת גמול בשיעור של 8,000 ₪ ושכ"ט לבא כוחה בסך של 85,000 ₪, המגלמים שיעור גבוה מעט מ- 25% מסך הפיצוי הכולל לציבור.

בנוסף, תפקיד התובעת ובא כוח ה לא הסתיים, ויהיה עליהם לבחון את ביצוע ההסכם. לצורך פיקוח על ביצוע ההסכם, יפוצל התשלום לתובעת ובא כוח ה כדלקמן: 50% ממנו ישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין , ואילו 50% הנותרים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ישולמו לפי החלטה שתינתן לאחר קבלת הודעת הצדדים המלמדת על ביצוע ההסדר.

סוף דבר

אני מאשרת את הסדר הפשרה, בשינויים המפורטים לעיל ונותנת לו תוקף של פסק דין. על הצדדים לפרסם הודעה מתוקנת, בדבר פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה, כאמור בסעיף 25(א)(4) לחוק. הפרסום ייעשה בשני עיתונים יומיים נפוצים בשפה העברית וכן באתר שמה המסחרי המוכר של הנתבעת (בדף הבית) ככל שקיים אתר כזה . נוסח ההודעה יועבר על ידי באי כוח הצדדים לאישורי תוך 14 יום מיום מתן ההחלטה.

המזכירות תואיל לטפל ברישומו בפנקס התובענות הייצוגיות וזאת בהתאם להוראת סעיף 19(ה) לחוק.

תז"פ ליום 1 אוגוסט 2018, לשם קבלת נוסח ההודעה לעיתונות.

ניתן היום, י"א אב תשע"ח, 23 יולי 2018, בהעדר הצדדים.