הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"פ 7689-07-20

לפני כבוד השופט איתן קורנהאוזר

בעניין:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד שפי שטרצר

המאשימה

נגד

ארתור יסכרוב
ע"י ב"כ עו"ד זוהר ברזילי

הנאשם

הכרעת דין

רקע וכתב האישום
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין").

בהתאם לעובדות כתב האישום, בתקופה הרלוונטית עבד אשרף אלמסימי (להלן: "המתלונן") כמחסנאי בבית עסק ברחוב ראשית חכמה 2 בתל אביב (להלן: " בית העסק").
בתאריך 20.11.2018 בסמוך לשעה 17:00, הגיע הנאשם אל בית העסק והתלונן כי קיבל סחורה פגומה. המתלונן הציע לו כי יפנה אל סוכן אשר יבחן את הסחורה שתוחלף ככל שת ימצא פגומה. בנסיבות אלה תקף הנאשם את המתלונן בכך שהכה אותו בפניו באגרופים ובעט מספר פעמים ברגליו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן שבר של קשת הזיגומה, נפיחות בפנים, קושי בסגירת הפה והמטומה סביב צוואר השן.

הנאשם אישר כי התרחש אירוע בינו לבין המתלונן אך טען כי המתלונן תקף אותו ואילו הוא הגן על עצמו והדף את המתלונן. לפיכך, נשמעו ראיות.
במהלך פרשת התביעה העידו העדים הבאים: המתלונן, יונה גדעוני אשר היה עד ראיה לאירוע (להלן: "יונה"), בעל בית העסק אלי בבני (להלן: "אלי") ועובד נוסף במקום בשם גדי (להלן: "גדי"). בנוסף, הוגשו המסמכים הבאים: תיעוד רפואי וצילומים של החבלות שנגרמו למתלונן, הודעות הנאשם במשטרה , עימות שנערך בין הנאשם ל עד יונה והודעות במשטרה אותן מסרו העדים אלי וגדי.

במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשם ופרופסור הדני, מומחה לנוירוכירורגיה (להלן: " פרופסור הדני") אשר ערך חוות דעת ביחס לטענת הגנה של היעדר שליטה מצד הנאשם בשל אוטומטיזם (נ/8, להלן: " חוות הדעת"). בנוסף הוגשו המסמכים הבאים: רישום פלילי של המתלונן, דו"ח פעולה של השוטר רס"ל יקיר שירן אשר הגיע למקום האירוע, צילום המתעד חבל ה על ידו של הנאשם ומזכרים שונים.
תמצית טיעוני הצדדים
ב"כ המאשימה טענה כי יש לאמץ את עדויות עדי התביעה בהן לא עלו סתירות , תוך דגש על עדויות המתלונן ויונה אשר העידו על אירוע התקיפה . לעומת עדויות אלה, הפנתה ב"כ המאשימה לסתירות שונות שהתעוררו בגרסאות הנאשם. ביחס לטענות ההגנה, טענה ב"כ המאשימה כי לא עומדת לנאשם טענת הגנה עצמית וכן נימקה מדוע יש לדחות את טענת הנאשם כי פעל בהיעדר שליטה.

ב"כ הנאשם טען טענות חלופיות: ראשית, טען כי עדי התביעה אינם אמינים, תיאמו את גרסאותיהם, הפריזו במיוחס לנאשם ונמנעו מהצגת מצלמות אבטחה שהיו במקום . לפיכך, עתר לקבל את גרסת הנאשם בבית המשפט כי פעל מתוך הגנה עצמית לאחר שנחנק תחילה על ידי המתלונן ולכן הדף אותו. שנית, טען כי ככל שבית המשפט יקבל את גרסאות עדי התביעה, הרי שמדובר בהתנהגות חריגה התואמת לחוות דעתו של פרופסור הדני כי עומדת לנאשם הגנת היעדר שליטה. בענין זה הוסיף, כי היה על המאשימה להגיש חוות דעת נגדית וכן כי די בכך שהנאשם עורר ספק סביר על מנת לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש.

דיון והכרעה
ממצאים עובדתיים
אין מחלוקת לגבי התרחשותו של אירוע אלים בו היו מעורבים הצדדים ואף ביחס לחבלות שנגרמו למתלונן במהלכו בדרך זו או אחרת (תעודה רפואית – ת/1, צילומי חבלות – ת/7, ת/8). תיעוד החבלות הוגש לבית המשפט באמצעות המתלונן ללא כל טענה מצד ב"כ הנאשם אשר אף לא חקר את המתלונן לגביהן. יש עוד להפנות לכך שהחבלות תועדו בסמוך מיד לאחר האירוע (תעודה רפואית - כשלוש שעות לאחר האירוע, צילומים - יום למחרת). לפיכך, ככל שתתקבל טענת המאשימה כי החבלות נגרמו כתוצאה מתקיפת המתלונן על ידי הנאשם, הרי שנוכח אופיין יתקיימו יסודות העבירה המיוחסת לנאשם.
המתלונן העיד כי הנאשם הגיע לבית העסק "חמום מוח" בשל סחורה שרכש וסבר כי היא פגומה (עמ' 3 ש-19-20 לפרוט'). המתלונן הציע לו לדבר עם הסוכן או להגיע להחליף את הסחורה ובתגובה ענה לו הנאשם "מה אני עובד אצלך", היכה בו מכת אגרוף לפניו ובעודו מנסה להתאושש - היכה בו הנאשם במכת אגרוף נוספת בעצם הלחי (עמ' 3 ש- 20-24 לפרוט'). המתלונן הוסיף כי עובד נוסף ששהה במקום, העד יונה, ניסה להפריד אך הנאשם "נתן לו דחיפה או סטירה, לא יודע. העיף אותו איזה 2 מטר ממני. ולקח את עצמו והלך" (עמ' 4 ש-1-2 לפרוט'). כשעומת עם טענת ההגנה כי חנק את הנאשם תחילה, המתלונן הכחיש זאת (עמ' 10 ש- 14, 22-24, עמ' 13 ש- 22, עמ' 14 ש- 5-7 לפרוט').
ב"כ הנאשם טען כי אין לתת אמון במתלונן לאור התייחסותו בעת חקירתו הנגדית לעברו הפלילי, וכן לאור המוטיבציה שלו בעדות הנובעת מפנייתו להתייעץ עם עו"ד אזרחי ביחס לאירוע. לגבי סוגית עברו הפלילי, המתלונן אמנם טען תחילה כי הורשע בשימוש בסמים מסוג חשיש ורק לאחר שנשאל באופן ספציפי אישר כי הורשע גם בהחזקת סם מסוג קוקאין. יחד עם זאת, המתלונן השיב מיד בחיוב לשאלה האם יש לו עבר פלילי, ואף הוסיף מיוזמתו את סוג העבירות בהן הורשע לרבות עבירות סמים. העובדה שהמתלונן לא היסס להשיב באופן זה, משתלבת אף עם דרך עדותו האמינה לגבי חלקו בהמשך האירוע כאשר אישר כי רדף אחרי הנאשם ואף גרם נזק לרכבו. לגבי סוגית הפניה לעו"ד אזרחי, איני מוצא כי יש בפעולה לגיטימית שכזו כדי לכרסם במהימנותו של עד אשר התרשמתי מאותנטיות עדותו, עדות שלא נסתרה בפרט בעל משקל ואף מוצאת ביסוס בראיות חיצוניות שיפורטו בהמשך .
ב"כ הנאשם התייחס עוד בטיעוניו לכך שהמתלונן הוסיף בעדותו בבית המשפט כי לאחר התקיפה ניסה הנאשם להימלט אך שב והיכה אותו שוב, דברים אשר לא נאמרו על ידי המתלונן בתלונתו במשטרה. אף לסוגיה זו איני מוצא לתת משקל משמעותי ביחס למהימנות המתלונן, אשר עדותו לגבי התקיפה מוצאת חיזוקים רבים בראיות חיצוניות כפי שיפורט בהמשך. בהקשר זה אציין כי המתלונן בעצמו התייחס בעדותו בבית המשפט לחלק זה כחסר חשיבות, "בקטנה" (עמ' 5 ש- 9 לפרוט'), מעין סוג של תגרה לאחר התקיפה, תגרה שבמהלכה אף המתלונן בעצמו בעט בנאשם (עמ' 5 ש- 28 לפרוט'). מדובר בהסבר מניח את הדעת בהתחשב בחומרת אירוע התקיפה המהווה את ליבת המקרה.

לעומת עדות המתלונן ביחס לאירוע , טען הנאשם כי המתלונן הוא שתקף אותו בכך שהתקרב אליו ו"תפס אותי בצוואר", כאשר חלקו של הנאשם בעצמו התמצה בכך שדחף בתגובה את המתלונן ואת יונה על מנת לצאת מהמקום (עמ' 38 ש- 23-26 לפרוט'). הנאשם הדגים בבית המשפט את הפעולה בה נקט של הדיפת שתי ידיו לפנים (עמ' 38 ש- 26, עמ' 45 ש- 2 לפרוט').
ראיות שונות מחזקות ומבססות את גרסת המתלונן לאירוע לעומת גרסת הנאשם :
החבלות שנגרמו למתלונן מתיישבות עם תקיפתו באמצעות מהלומות אגרוף ואינן ניתן ליישוב עם הדיפתו על ידי הנאשם בדרך של שליחת שתי ידיו לפנים.
יונה העיד בבית המשפט עדות התומכת לחלוטין בפרטי גרסת המתלונן: החל מטענות הנאשם לגבי סחורה פגומה, דרך תגובת המתלונן כי יחליפו את הסחורה, שתי מכות האגרוף של הנאשם בפניו של המתלונן, דימום מפניו, ועד לדחיפתו של יונה על ידי הנאשם בעוצמה אשר "העיפה" אותו בעת שביקש להפריד (עמ' 16 ש- 11-28 לפרוט'). לא מצאתי כל בסיס לטענת ההגנה כי יונה ביקש בעדותו לסייע למתלונן בשל חברות איתו, תוך תיאום גרסאות. בהתאם לראיות, מדובר בשניים העובדים באותו מקום עבודה והיו עדים לאירוע. יונה הותיר רושם אמין ומהימן כאשר לא הפריז במיוחס לנאשם, ולא פסל אפשרויות שהועלו על ידי ב"כ הנאשם בעת חקירתו הנגדית לגבי סוגיות בהן לא הבחין אלא השיב כי לא שמע או לא נכח במקום.
העד אלי פירט בהודעתו במשטרה, אשר הוגשה בהסכמת הצדדים, כי הגיע למקום האירוע לאחר שהסתיים והבחין במתלונן עם חבלות קשות בפניו: "הצד השמאלי היה מעוך, העין שלו הייתה במצב קשה וכל הפה והחניכיים היו מדממים" (ת/6 עמ' 2). עדות זו לגבי אופי החבלות מיד לאחר האירוע, תומכות באופן התקיפה המיוחסת לנאשם. בנוסף, אלי העיד כי המתלונן התקשר אליו לאחר האירוע ואמר לו שהנאשם תקף אותו (ת/6 עמ' 1). במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט העיד אלי באופי אמין, לא הסתיר דבר ואף הסכים לבקשתו של ב"כ הנאשם להציג את פוליסת הביטוח של בית העסק מהתקופה הרלוונטית וחשבונית לגבי התקנת מצלמות אבטחה (ראו התייחסות בהמשך).
עדותו של גדי מבהירה את הלחץ בו היה נתון הנאשם להחליף את המדפים באותו יום ולא להמתין ליום שלמחרת על אף שבית העסק עמד לפני שעת סגירה באותו יום. גדי העיד בהודעתו אשר הוגשה בהסכמה כי הנאשם "אמר שצריך לקבל סחורה והזמין אנשים לסדר וחייב זאת עכשיו" (ת/9 ש- 40-41). עדות זו מחזקת את הלך רוחו של הנאשם בעת שהגיע אל בית העסק, כפי שהעיד המתלונן לפיו הוא "בא חמום מח" (עמ' 3 ש- 19 לפרוט').
גרסאות הנאשם במשטרה אינן עולות בקנה אחד עם עדותו בבית המשפט כי הנאשם חנק אותו, ואף תומכות בעדויות עדי התביעה. בהודעתו הראשונה במשטרה, טען הנאשם כי המתלונן "התחיל לדחוף אותי" (ת/2 ש- 14). בהמשך, כשנשאל מה עשה המתלונן ומה עשה "השני" שהיה במקום, שינה את גרסתו וטען כי "תקפו אותי בבעיטות" (ת/2 ש- 58). בהמשך, תיקן כי "הזקן היה רק בדחיפות" (ת/2 ש- 60). כשהתבקש להציג את החבלות שנגרמו לו, היפנה לשריטה יבשה על ידו (ת/2 ש- 76, נ/4). בשום שלב של מתן ריבוי גרסאותיו לגבי אופן תקיפתו על ידי המתלונן, לא ייחס לו הנאשם חניקה. בנוסף, באופן שונה מעדותו ומהדגמתו בבית המשפט כי אך הדף/דחף את המתלונן, בהודעתו הראשונה במשטרה ציין כי "דפקתי לאחד מכה" (ת/2 ש- 14-15), ובהמשך אף הדגים את מכת האגרוף ששלח לפנים לעבר המתלונן (ת/2 ש- 27-29). באופן דומה, בהמשך חקירתו תחת אזהרה נשאל הנאשם מספר פעמים שאלות הכוללות את מכת האגרוף על ידו אך נמנע מלהכחיש זאת. רק כעבור כשבעה חודשים, במהלך עימות שנערך בין הנאשם לבין יונה, שינה הנאשם את גרסאותיו לגבי אופן תקיפתו וציין לראשונה כי המתלונן חנק אותו (ת/4 ש- 28-31). לא ניתן לקבל שינוי מהותי זה , ללא כל הסבר, שינוי אשר אינו תואם את אף אחת ממגוון גרסאות הנאשם לגבי אופן תקיפתו על ידי המתלונן כפי שנמסרו בחקירתו הראשונה במשטרה. יתרה מכך: לא ניתן לתת משקל להסברו של הנאשם בבית המשפט , ביחס להודאתו במשטרה לפיה היכה את המתלונן ואף הדגים את אופן מכת האגרוף, כי " יכול להיות שלא הסברתי את עצמי נכון" (עמ' 44 ש- 22 לפרוט'). הודאת הנאשם במשטרה במהלומת אגרוף בפניו של המתלונן, מתיישבת היטב עם גרסאות עדי התביעה ועם אופי החבלות שנגרמו למתלונן. שלל גרסאות הנאשם ביחס לאופן בו לטענתו הותקף על ידי המתלונן, אינן מאפשרות מתן אמון כלשהו בכך שאכן הותקף ופעל לשם הגנה עצמית.

ב"כ הנאשם טען כי במקום האירוע היו מצלמות אבטחה אשר לא נתפסו על ידי המשטרה. בענין זה העידו כל עדי התביעה כי בעת האירוע לא היו במקום מצלמות אבטחה , וכי אלה הותקנו רק לאחר מכן (המתלונן – בעמ' 9 ש- 6-20 לפרוט', יונה – בעמ' 14 ש- 1-14 לפרוט', אלי – בעמ' 24 ש- 9-32, עמ' 27 ש- 23-27 לפרוט', גדי – בעמ' 31 ש- 5-10 לפרוט'). לבקשת ב"כ הנאשם, הציג אלי את פרטי פוליסת הביטוח של מקום האירוע ממנה עלה כי לא נדרשה התקנת מצלמות אבטחה לשם הביטוח, וכן הציג עותק חשבונית ממנה ע לה כי בבית העסק הותקנו מצלמות אבטחה רק ביום 2.5.2019 (ראו החלטה מיום 1.6.2021).
עדויות אלי וגדי, אשר העידו לגבי ההתרחשויות בסמוך לאחר האירוע ובהן לא מצאתי כל כרסום, נתמכות אף בפוליסת הביטוח של בית העסק משנת 2018 ובחשבונית שהוצגה לגבי התקנת מצלמות למעלה מחודשיים לאחר האירוע.
טענה נוספת שהעלה ב"כ הנאשם מתייחסת לכך שהמתלונן ביקש תחילה שלא להתלונן במשטרה ואף לחץ את ידו של הנאשם. לא ברור מדוע יש לייחס להתנהלות שכזו פגיעה בעוצמת הראיות הרבות המבססות את תקיפת המתלונן, במיוחד כאשר התלונה נמסרה למשטרה כבר למחרת יום האירוע ולאחר שהמתלונן קיבל טיפול רפואי. לגופו של ענין, טענה זו נסתרה בעדויות עדי התביעה - המתלונן, אלי וגדי. בנוסף, ככל שאכן יש לקבל את גרסת הנאשם לפיה המתלונן ערך איתו "סולחה" במהלכה אף התחבקו, הנאשם הציע למתלונן להסיעו לבית החולים, התחבקו שוב ו"כולם אמרו בסדר שולם שולם וזהו" (עמ' 39 ש- 21-25 לפרוט') - לא ברור מדוע בחר המתלונן להגיש תלונה כך שתפתח חקירה משטרתית העלולה להפוך גם אותו לחשוד בעבירות תקיפה והיזק לרכב .

בהתאם לכל האמור לעיל, ראיות שונות תומכות ומבססות את עדותו המהימנה של המתלונן באופן שאינו מותיר כל מקום לספק כי הנאשם אכן תקף את המתלונן באופן המיוחס לו בכתב האישום. באופן דומה, לנוכח קבלת גרסת המתלונן והקשיים המשמעותיים שפורטו ביחס לגרסת הנאשם בבית המשפט, יש לדחות את טענתו כי הותקף תחילה על ידי המתלונן.

טיעונים משפטיים
הגנה עצמית
הנאשם טען במענה לכתב האישום כי הותקף על ידי המתלונן והגן על עצמו בכך שדחף אותו. הנאשם שב ועמד על טענת ההגנה העצמית אף במהלך שמיעת הראיות ועדותו בבית המשפט. בהתחשב בקביעת הממצאים העובדתיים ודחייתה העובדתית של טענת הגנה זו, הרי שאין מקום להמשך בחינה משפטית של התנאים המצטברים הנדרשים לשם ביסוסה, כאשר התנאי הראשון והבסיסי של הדיפת תקיפה שלא כדין אינו מתקיים (ראו את פירוט התנאים הנדרשים , ע"פ 746/14 יונתן בן היילו ימר נ' מדינת ישראל, פסקאות 42-43 והפסיקה המפורטת שם (31.05.2016)).

היעדר שליטה בשל אוטומטיזם
ב"כ הנאשם הציג קו הגנה חלופי וטען להגנת היעדר שליטה בשל אוטומטיזם, זאת ככל שבית המשפט יקבע כי הנאשם אכן תקף את המתלונן כמפורט בכתב האישום. על אף הקושי המשמעותי בהשמעת טענות עובדתיות חלופיות, נקבע שאין לשלול על הסף קו הגנה חלופי כאשר קיימת לאותה הגנה תשתית ראייתית נאותה (ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 174 בפסק דינה של כב' הנשיאה נאור (10.11.2011)). לפיכך, אתייחס כעת לטענת הגנה זו.

הוראת סעיף 34ז' לחוק העונשין מכירה בהגנה של היעדר שליטה, החלה בין השאר בשל מצב של אוטומטיזם וקובעת כך:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לעניין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או היפנוזה".

בהתאם לסעיף 34כב'(2) לחוק העונשין, די לנאשם לעורר ספק סביר לגבי תחולת הסייג על מנת שזה יחול (ראו ע"פ 2625/06 ישי שליסל נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (17.12.2007)).

הפסיקה פירטה את נטל הוכחת הדברים שעל טוען הטענה לעמוד בו וכן את האופן בו יש לבחון את טענת הגנה זו:
"על הטוען לקיומה של הגנת האוטונטיזם להראות כי 'בשעת האירוע הנדון היה הנאשם נטול הכרה (או מודעות) על הנעשה אתו ומסביבו ועקב כך, לא שלט על תנועותיו'... בכל מקרה ומקרה, צריך לבחון האם הונחה תשתית עובדתית מספקת לקבלת הטענה. בהקשר זה יש חשיבות לקיומה של חוות דעת רפואית התומכת בטענת הנאשם, אך בנוסף אליה בית המשפט נדרש לבחון גם את יתר הראיות, ובכלל זה את התנהגות הנאשם ואמירותיו בסמוך לאירוע ובמהלכו"
(ע"פ 1839/15 טאדסה גטאהון נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (25.5.2016)).

עוד נקבע כי בית המשפט מצווה לבחון טענה זו בזהירות מירבית:
"המצב שבו היה הפעל נטול הכרתו עד כדי איבוד השליטה על תנועות גופו ואיבריו הינו מצב יוצא דופן, שכן אדם מוחזק, על פי הרגיל, כמי שהיה בעל כושר במידה המספיקה לשלוט על כוח רצונו ולהימנע ממעשי העבירה המיוחסים לו...על כן מקום שנאשם במשפט פלילי מבקש להתנער מהאשמה על סמך טענת אוטומטיזם, מצווה בית המשפט לבחון אותה בזהירות רבה כדי שלא יולך שולל על ידי מה שלאמיתו של דבר איננו אלא... 'המפלט האחרון של הגנה הנדונה לכשלון מראש' "
(ע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 729, 736 (1976)).

במקרה הנדון מדובר בטענת הגנה כבושה, על כל המשתמע מכך. הנאשם לא העלה טענה זו החל מחקירתו הראשונה במשטרה, דרך עימות שנערך בינו לבין העד יונה, חקירתו השניה במשטרה, המענה שמסר בבית המשפט לכתב האישום ועד לעדותו בבית המשפט. למעשה, טענת ההגנה הועלתה על ידי ב"כ הנאשם בתום פרשת התביעה בלבד ואף הנאשם לא טען אותה במהלך עדותו בבית המשפט .

את חוות דעתו של פרופסור הדני ועדותו בבית המשפט יש לבחון בהתאם להנמקות שפירט ולתשתית הראייתית אשר שימשה אותו לשם מתן חוות הדעת.

חוות הדעת מתאפיינת בקביעות בלתי מנומקות באופן מספק , כאשר אף עדותו של פרופסור הדני בבית המשפט לא הצליחה להבהיר את אופן הסקת המסקנות והתשתית עליה הן מבוססות. הנאשם נותח על ידי פרופסור הדני בשנת 2012 בשל דימום במוח אשר נוקז במהלך הניתוח ולאחריו לא נמצא ממצא פתולוגי (נ/8 עמ' 1). חוות הדעת מתבססת על פגישה עם הנאשם ביום 4.5.20 למשך כחצי שעה (עמ' 50 ש- 26 לפרוט'), סיכום המחלה משנת 2012, צילומי CT של המ וח לפני הניתוח ולאחריו, רישומי מרפאות החוץ בבית החולים שיבא וכן חומרי חקירה בתיק זה ובתיק פלילי נוסף בו הוגש כתב אישום המייחס לנאשם עשרה אישומים כנגד אשתו. פרופסור הדני קבע כי בזמן האירועים בשני התיקים הפליליים לא שלט הנאשם על מעשיו ופעל בהיעדר שליטה, תוך קביעה כי הנאשם סובל מהפרעות קוגניטיביות והפרעות התנהגות. לטענתו, האירועים המיוחסים לנאשם נובעים ממצבו הנפשי (נ/8 עמ' 3). עוד קבע כי הנאשם סובל מתסמונת פוסט טראומה המחמירה את ההפרעה ההתנהגותית הבלתי נשלטת.
פרופסור הדני ציין כי קביעותיו קשורות לעולם רפואת הנפש: תסמונת פוסט טראומתית ואירועים פליליים "הנובעים ממצבו הנפשי המתבטא בפחד מהסביבה, חוסר מודעות למעשיו וחוסר שיפוט חברתי הלוקח בחשבון את תוצאות התנהגותו האלימה" (נ/8 עמ' 3). מדובר במומחה בתחום הנוירוכירורגיה הנעדר מומחיות בתחום רפואת הנפש ואף לא עבר השתלמויות בתחום זה (נ/8 עמ' 1, עמ' 50 ש- 1-3). קשה לקבל את דברי פרופסור הדני ביחס לרקע המקצועי אשר הכשיר אותו לקביעות אלה: "לרופא יש הכשרה לעשות בדיקה נפשית, לא צריך להיות פסיכיאטר בשביל זה. כל רופא יכול לבצע כל פעולה, וזה גם רשום ברישיון לעסוק ברפואה" (עמ' 51 ש- 9-11 לפרוט'). למעשה, מדובר בתחום רפואי של מומחיות הנרכשת לאורך שנים, כאשר קיימת אף תת התמחות ספציפית בתחום הפוסט טראומה. פרופסור הדני סייג מעט את דבריו אלה במהלך חקירתו הנגדית והעיד כי ככל שיאבחן בעיה פסיכיאטרית הרי שיפנה את המטופל למומחה בתחום (עמ' 54 ש- 8-9 לפרוט'). בנוסף, במהלך חקירתו הנגדית אישר כי לא ייתן חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה מכיוון שאינו מומחה בתחום וככל שייתן הוא סבור שהיא לא תתקבל (עמ' 54 ש- 16-17 לפרוט'). אכן, אין לראות באבחון ראשוני של קיום בעיה נפשית על ידי רופא ללא הכשרה ספציפית בתחום משום קביעה רפואית של מחלה נפשית ומתן חוות דעת משפטית לגביה. חוות דעת בתחום זה דורשת מומחיות, מקצועיות, נסיון ובדיקה מעמיקה, הנעדרים כולם במקרה זה. על אף הנסיון לשוות לחוות הדעת בסיס הלקוח מתחום מומחיותו של פרופסור הדני, הרי שחוות הדעת מניחה את המסד לקביעת אוטומטיזם בממצאים של מצב נפשי מסוים המתבטא בפחד מהסביבה, ח וסר מועדות למעשים וחוסר שיפוט חברתי. לפיכך, דברים אלה עומדים בסתירה לעדות פרופסור הדני אשר הכיר בכך כי עליו להימנע ממתן חוות דעת בתחום רפואת הנפש.
בנוסף, לא ניתן לתת משקל לחוות הדעת הדלה בנתונים, ללא ביצוע כל מבחני אבחון נפשי, ללא התייחסות למידע רלוונטי, פירוט תסמינים המלווים אבחון זה, הנמקה כיצד אלה מובילים לכדי מסקנה ועוד. כל ששימש את פרופסור הדני בקביעותיו ביחס למצבו הנפשי של הנאשם הוא מצבו הרפואי בשנת 2012, חומר ראיות, ופגישה בת כחצי שעה ביום 4.5.20 בה הנאשם ציין בפניו כי הוא סובל מנטיה לדכאון . לא ברור כיצד מכלול נתונים אלה הביאו לכלל המסקנה ביחס למצבו הנפשי של הנאשם. יש עוד לזכור כי אותה בדיקה שערך פרופסור הדני התקיימה למעלה משנה וחצי מאז ביצוע העבירה. הסברו לקשר בין דכאון אפשרי בשנת 2020 לבין היעדר שליטה במועד האירוע בשנת 2018, אינו מניח את הדעת: " דכאון הוא אחד הביטויים להפרעות גם קוגניטיביות וגם להפרעות נפשיות שיכולות להיות למשל הפרעות פוסט טראומטיות אחרי אירוע מסוים, אחרי ניתוח, אחרי דימום במח" (עמ' 51 ש- 7-9 לפרוט'). פרופסור הדני נמנע מלפרט כל נתון המתייחס לתקופת הזמן הרלוונטית לביצוע העבירה, אף אם מדובר היה בנתון בעייתי ובעל משקל נמוך כגון הסתמכות על דברי הנאשם בלבד לגבי דכאון ביום המקרה. אותו קישור קלוש של דכאון אפשרי בשנת 2020 כביטוי להפרעה פוסט טראומתית אפשרית אשר יתכן ונבעה מניתוח בשנת 2012 - נעדר כל משקל ביחס לעבירה שבוצעה בשנת 2018.
לפיכך, אני מוצא כבר בשלב זה כי לא עלה בידי הנאשם לבסס ברף הנדרש את טענתו לביצוע המעשים בהיעדר שליטה הנובעת ממצבו הנפשי.

פרופסור הדני טען כי ההפרעה הנפשית של הנאשם אשר גרמה לאוטומטיזם נבעה מדימום שסבל במוחו מצד שמאל לצד פגיעות במ וח בצעירותו בעת שהיה מתאגרף (עמ' 48 ש- 24 – עמ' 49 ש- 5 לפרוט'). כאשר נקודת המוצ א לגבי עצם קיומה של הפרעה נפשית לא הוכחה אף ברף של ספק סביר, הרי שאין מקום לבחון לעומק את הרקע הנטען כאמור . לפיכך, אתייחס בתמצית בלבד לטיעונים אלה.
על אף נסיון ההנמקה של פגיעה במוח הנאשם בשנת 2012 וכן במהלך פעילות אגרוף בגיל צעיר, הבהיר פרופסור הדני כי הבסיס לאותה הנמקה היה למעשה העבירה המיוחסת לנאשם: " לשאלת בית המשפט ביחס לבדיקות המוחיות האורגניות, האם כל מטופל עם בדיקות דומות היית קובע שהוא ללא יכולת שליטה במעשיו, אני משיב כי לא. ברור שלא כל אחד. אצל ארתור, אני ידעתי מה קרה לו ומה הוא עשה. זאת אומרת, זה לא שבא בן אדם שסתם אני קובע שאין לו שליטה. היה פה בסיס להניח שאם יש לבן אדם תופעה מסוימת, צריך לראות מדוע זה קורה... אני חיברתי כאן מצב מסוים של התנהגות מסוימת לפגיעה אורגנית שהייתה במוח" (עמ' 51 ש- 15-30 לפרוט'). למעשה, נקודת המוצא היא עבירת אלימות בשנת 2018, לה ביקש פרופסור הדני לספק הסבר אפשרי והעריך שפגיעה במוח אשר הביאה לניתוח בשנת 2012 עשויה לגרום לתופעת אלימות (עמ' 51 ש- 32 לפרוט'). לא ניתנו כל הסבר או הנמקה מדוע פרופסור הדני קבע כך במקרה הנדון אך לא היה בהכרח קובע קביעה זו בעניינם של חולים אחרים עם אותה פגיעה (עמ' 51 ש- 24-25 לפרוט'). לגבי הפגיעה הפוסט טראומתית, הסביר פרופסור הדני כי הניתוח שעבר הנאשם "הוא מקביל לאיזשהו סטרס, גם נפשי, שהוא אחר כך מוביל לתופעות פוסט טראומתיות שיכולות להימשך גם שנים או לפעמים להימשך כל החיים" (עמ' 52 ש- 1-3 לפרוט'). גם בהקשר זה לא ניתן כל הסבר כיצד היתכנות לפוסט טראומה בעקבות ניתוח מובילה לאוטומטיזם במקרה זה, בו בוצעה עבירת אלימות, זאת לעומת כל מקרה אחר של עברין אלימות אשר עבר ניתוח משמעותי שנים קודם לביצוע העבירה.

פרופסור הדני טען כי הסתמך במתן חוות דעתו על הרקע הרפואי של אירוע המוח אשר עבר הנאשם, על חומרי החקירה בשני תיקים פליליים וכן על פגישה עם הנאשם. ביחס לשאלת קיומו של רקע נפשי דכאוני בעייתי, לגביו לא הוצגו כל מסמכים או אישורים, הסתמך פרופסור הדני בחוות דעתו על דברי הנאשם בלבד כי מאז הניתוח הוא סבל מדכאון, הפסיק לעבוד ו נמצא בטיפול פסיכולוגי ( נ/8 עמ' 1, עמ' 48 ש- 12, עמ' 53 ש- 4-6 לפרוט'). על אף עשרות עמודים של אישורים רפואיים שונים אשר הוגשו ביחס לנאשם, לא הוצג כל אישור לגבי טיפול נפשי מסוג כלשהו. זאת ועוד: הנאשם בעצמו העיד ביום 22.6.21 כי אינו נמצא בטיפול נפשי מסוג כלשהו ואף לא היה בטיפול לאחר הניתוח. הנאשם אף הבהיר כי כשהוא נמצא בדיכאון הוא מטפל בעצמו בכך שמשפחתו נמצאת איתו בביתו (עמ' 46 ש- 19-25 לפרוט'). בנוסף, הנאשם אישר כי מעולם לא אובחן כסובל מדכאון (עמ' 47 ש- 1-2 לפרוט'). באשר להפסקת עבודתו של הנאשם לאחר הניתוח, העיד הנאשם כי החל משנת 2016 וכן במועד ביצוע העבירה היתה בבעלותו מכולת בה עבדו אשתו וילדיו והוא נהג להתנהל בעצמו למול ספקים ורואה חשבון, למעשה " עד היום" (עמ' 38 ש- 12-13, עמ' 40 ש- 32 – עמ' 41 ש- 6 לפרוט'). כך, שני נתונים משמעותיים אותם פירט פרופסור הדני כרקע לקביעתו ביחס לבעיות נפשיות – טיפול נפשי והפסקת עבודה – התבררו כלא נכונים. יחד עם זאת, כשעומת עם קושי זה בעת חקירתו הנגדית, התנער פרופסור הדני ממשמעות הדברים: לגבי הטיפול הפסיכולוגי, השיב כי "אני ביססתי חלק מהמסקנות שלי על כך שפנה ליעוץ פסיכולוגי. אם הוא לא פנה ליעוץ פסיכולוגי, אני הוטעתי אולי. אני לא חושב שזה דבר קרדינאלי להחלטות שלי..." (עמ' 53 ש- 32-33 לפרוט'). לגבי המשך עבודת הנאשם, על אף התייחסות בחוות דעתו בשנת 2020 להפסקת עבודתו של הנאשם "מאז הניתוח" (נ/8 עמ' 1), טען פרופסור הדני בבית המשפט כי "אינו זוכר" אם הנאשם עבד בתקופת ביצוע העבירה (עמ' 53 ש- 14-18 לפרוט'). כשנשאל לגבי רלוונטיות עבודת הנאשם בתקופת ביצוע העבירה לשם קביעת ממצאיו , במיוחד לאחר שציין מפורשות כי הנאשם הפסיק לעבוד לאחר הניתוח, לא השיב פרופסור הדני תשובה עניינית (עמ' 53 ש- 27-32 לפרוט'). באופן זה, ביקש פרופסור הדני לבטל את המשקל של השימוש שעשה בעובדות שגויות לשם ביסוס חוות דעתו. סוגיה נוספת אליה התייחס בחוות הדעת והתבררה כבעייתית מבחינה עובדתית, היא התייחסותו לכך שהנאשם "עסק באגרוף במשך כמה שנים", פעילות העשויה לגרום לנזקים קטנים ומצטברים (עמ' 48 ש- 19-23 לפרוט', נ/8 עמ' 2). כאשר עומת עם עדות הנאשם כי התאמן בלבד באגרוף, 4 פעמים בחודש למשך 4 שנים החל מגיל 12 , השיב פרופסור הדני גם ביחס לנתון זה כי לא היה משנה מחוות דעתו. את סוגית ספורט האגרוף כגורם לנזקים מוחיים, תמך פרופסור הדני בדוגמא בודדת של מוחמד עלי לו נגרם נזק אשר הביא למחלת פרקינסון. בהתאם לעדותו, זוהי הדוגמא היחידה הידועה לנזק מוחי כתוצאה מעיסוק באגרוף (עמ' 48 ש- 20-21, עמ' 57 ש- 21 לפרוט'). דומה כי אין צורך להרחיב ביחס להבדל שבין דוגמא זו אותה בחר פרופסור הדני להביא, לבין נסיבות המקרה הנדון.

הגנת היעדר השליטה מתייחסת למועד ביצוע העבירה. על מנת לבחון את נסיבותיו של נאשם במועד רלוונטי זה, יש להפנות לתשתית עובדתית המתבססת על ראיות ועל התנהלות הנאשם בסמוך לפני ביצוע העבירה ולאחריה. פרופסור הדני ציין כי עמדו לפניו חומרי החקירה בכתב אישום זה וכן בכתב אישום בו יוחסו לנאשם עשרה אישומים. ניתן היה לצפות להתייחסות מפורטת בחוות הדעת מתוך חומרי החקירה הרבים באחד עשר תיקי חקירה, זאת מעבר להפניה בודדת כי המתלונן העיד שהנאשם היה טעון ועצבני מאד. קביעתו הכללית של פרופסור הדני כי "על פי חומר החקירה שעמד בפני, בעת האירוע היה מר ישכרוב במצב של פחד בלתי נשלט ועצבנות קיצונית ופעל באוטומטיזם ללא שליטה על המתרחש" (נ/8 עמ' 2), אינה יכולה להוות תחליף להנמקה ראויה , תימוכין והפניה לראיות המבססות קביעה זו. בלא אותה תשתית ראייתית מפורטת , אשר לא הוזכרה אף ב מהלך עדותו בבית המשפט, לא ניתן לתת כל משקל לאותה קביעה. כשנשאל כיצד טענת היעדר השליטה משתלבת עם גרסתו החוזרת של הנאשם במשטרה וכן בבית המשפט כי הגן על עצמו לאחר שהותקף על ידי המתלונן, הופתע פרופסור הדני והשיב כי לא קיים בהגנה העצמית מרכיב של היעדר שליטה (עמ' 58 ש- 21-30 לפרוט'). אכן, טענת הגנה עצמית וטענת היעדר שליטה עומדות בסתירה הקשה ליישוב, שכן אדם המגן על עצמו פועל מתוך שיקול דעת בעוד אדם הפועל מתוך אוטומטיזם נעדר את יכולת הבחירה בין ביצוע הפעולה להימנעות ממנה. אם כן, לא ברור כיצד התבסס פרופסור הדני במתן חוות דעתו על גרסאות הנאשם במשטרה, בהן ניתן למצוא אך ורק התייחסות לפעולה מחושבת של הגנה עצמית מצדו.
על אף היעדר ההנמקה שבחוות הדעת, בית המשפט חזר ופנה אל פרופסור הדני על מנת לאפשר לו לפרט ולנמק מהם אותם מרכיבים אשר הביאו אותו לכלל קביעתו. גם בשלב זה, שב פרופסור הדני על אמירות כלליות כגון "יש המון פקטורים" (עמ' 58 ש- 6 לפרוט') או טענות כי "אני מצאתי או התרשמתי" (עמ' 58 ש- 8 לפרוט'), תוך דילוג מהיר לאותה מסקנה. בעדותו לא ניתנה כל תשובה מהותית בה ניתן למצוא הפניה המספקת ביסוס עובדתי כלשהו בחומר החקירה או בראיות אחרות לאותן מסקנות אליהן הגיע.

בשולי הדברים אתייחס לבקשת ב"כ הנאשם , לה התנגדה ב"כ המאשימה, לצרוף ראיות נוספות לאחר השמעת הסיכומים. מדובר במסמכים רפואיים רבים של הנאשם המתייחסים בעיקר לכאבי ראש מהם הוא סבל לאורך השנים. יש ממש בהתנגדות המאשימה להגשת המסמכים בשלב דיוני זה ללא כל אפשרות לחקור את עורכיהם, ויתכן כי היה מקום לאפשר את חקירתם. יחד עם זאת, מסמכים אלה נועדו לתמוך בחוות דעת המומחה אשר העיד בבית המשפט כי "אין שום קשר" בין כאבי הראש לבין הגנת היעדר השליטה מצד הנאשם (עמ' 56 ש- 18-21 לפרוט'). לפיכך, לאחר שהמסמכים התקבלו על ידי, אני מוצא כי אין לתת להם משקל בהתייחסות בית המשפט לחוות הדעת ולטיעון ההגנה של היעדר שליטה .

צירוף הקשיים המשמעותיים והמהותיים אשר פורטו לגבי חוות דעתו של פרופסור הדני , מ וביל לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנאשם לבסס ספק סביר ביחס לטענת הגנה של היעדר שליטה מפאת אוטומטיזם.

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני מוצא את הנאשם אשם ומרשיע אותו בעבירת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשפ"ב, 04 אוקטובר 2021, במעמד הצדדים