הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"פ 68394-07-18

לפני כבוד השופט שמאי בקר

בעניין:

המאשימה

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד עומרי אבודרם

נגד

הנאשמים
זיו סילבר (עצור/אסיר בפיקוח)
ע"י ב"כ עו"ד שי אורן

הכרעת דין

כתב האישום והמענה לו

נגד הנאשם, זיו סילבר (להלן: סילבר, או הנאשם), הוגש כתב אישום במסגרתו יוחסו לו עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), תקיפה הגורמת חבלה של ממש (ריבוי עבירות) לפי סעיף 380 לחוק העונשין, ותקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 368ו לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, בחלק הכללי, בוריס נרינסקי (יליד 1925) הוא סבו של הנאשם (להלן: המתלונן, או הסב), ואירנה פדיצ'נקו היא אמו (להלן: המתלוננת, או האם).

כתב האישום מתאר כי ביום 27.7.2018 בשעה 18:46, בבית בו התגוררו הנאשם, אמו, סבו ואחרים, ברחוב בלפור בבת ים (להלן: הבית) תקף הנאשם את אמו, לאחר ששתה אלכוהול; על פי כתב האישום, הוא קילל אותה בכך שאמר לה "כלבה", דחף אותה, "השליכה לכורסא תוך אמירה: 'בשביל מה אתם חיים' והכה אותה עם היד בפניה".

כתב האישום מספר כי "המתלוננת ביקשה מהנאשם מים, הנאשם הביא כוס מים ושפך את המים על פניה של המתלוננת".

על פי כתב האישום, בהמשך למתואר לעיל, תקף הנאשם את סבו (בן כ-93 באותה העת) "בכך שהכה באגרופיו בראשו של המתלונן, המתלונן ניסה להתגונן באמצעות מקל ההליכה אך הנאשם הוציא את מקל ההליכה מידיו והכה את המתלונן באמצעותו, באזור הכליות, תוך שהנאשם איים על המתלונן... באומרו לו: 'אני אהרוג אותך'".

כתב האישום ממשיך ומתאר, כי במהלך ההתרחשויות המתוארות לעיל, הגיע אחד, עובר אורח בשם אנדריי סוקולצקי (להלן: אנדריי) לבית "למשמע קריאות עזרה של בני המשפחה"; לאחר מכן, על פי כתב האישום, "הנאשם תקף את אנדריי בכך שדחף אותו לכיוון היציאה מהבית, ניסה לתקוף את אנדריי באמצעות אגרוף לפניו, אנדריי הצליח להדוף את הנאשם ולהורידו מטה, כשהנאשם המשיך להשתולל, תקף את אנדריי בכך שהכניס אצבעות (ל)אפו ולעיניו, ניסה להכותו בידיו, בהמשך הנאשם התרומם, דחק את אנדריי לקיר וניסה להכותו באגרוף, כך שאנדריי התגונן והכה את הנאשם בפיו ואפו."

כתב האישום מספר כי באותן הנסיבות, "פנה הנאשם למטבח ונטל סכין, על מנת לעשות בה שימוש במסגרת האירוע האלים, אנדריי הצליח לברוח והמתלונן הצליח להדוף את הסכין מידי הנאשם באמצעות מקל ההליכה, כך נמנע שימוש הנאשם בסכין".

כתב האישום מסכם: כתוצאה מהתקיפה המתוארת לעיל נגרמו למתלוננת "חבלות באזור אוזנה השמאלית והמטומות על שתי זרועותיה"; למתלונן נגרם "פצע מדמם באוזנו השמאלית, פצע מדמם בידו הימנית, ושריטות בבטנו וצווארו, חתך בלחי שמאל שדרש הדבקה רפואית", ולאנדריי נגרם "דימום מאפו".

בדיון שהתקיים ביום 12.2.2019 כפר הנאשם, באמצעות באת כוחו דאז, עו"ד יעל פינקלמן, במיוחס לו בכתב האישום. הנאשם הכחיש כי תקף את המתלוננת, וטען כי סעיף 1 לכתב האישום (המדבר על תקיפת האם) "אינו מקים עבירה וממילא מוכחש"; ביחס לשפיכת המים על פניה של אמו טען הנאשם כי הוא "מאשר שהביא כוס ובטעות המים נשפכו", אשר לתקיפת הסב טען הנאשם כי "היתה מריבה אך לא היו תקיפה ואיומים"; לענין תקיפת אנדריי השיבה ההגנה כך: "הגיע בחור בשם אנדריי לבית והחל לתקוף את הנאשם באיזשהו אופן והנאשם מצא את עצמו מותקף על ידי מר אנדריי שאותו לא מכיר. לא הוא שיזם את התקיפה ולא הוא שתקף אותו באופן המתואר.

על פי ההגנה, תוך כדי שאנדריי תקף את סילבר ייתכן שהוא התגונן באופן טבעי"; ביחס לנטילת הסכין השיבה הסנגורית המלומדת, כי סעיף 7 לכתב האישום (הרלוונטי לעניין זה) "לא מגלה עבירה מבחינה משפטית ולא באופן שמצוין ולכן לא ברור. אבקש למחוק את הסעיף הזה...".
הנאשם כפר "מחוסר ידיעה" בחבלות שנגרמו למתלוננים.

המשפט

מטעם התביעה העידו אנדריי, המתלוננת, המתלונן, ילנה פדצ'נקו (אחותו של הנאשם) והשוטרים דניס אייבנמן ואלינה וסקין; בנוסף הוגשו מוצגים מטעמה (ת/1- ת/15). במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם בלבד.

בדיון ביום 30.4.2019 נפתחה פרשת התביעה, במסגרתה נשמעה, תחילה, עדותו של אנדריי; בפתח עדותו, הבהיר אנדריי כי אין לו כל היכרות מוקדמת עם הנאשם. אנדריי העיד, כי בעת שהלך לתומו ברחוב בלפור בבת ים הוא שמע "צעקות מהבנין בצד שמאל" ו - "בחור... צעק שהוא צריך עזרה... הוא אמר שיש צעקות... אמר לי לעלות למעלה ולראות מה הסיפור".

אנדריי העיד כי כאשר הגיע לבית המשפחה - "... פתחתי את הדלת, שמעתי אנשים צועקים, מכות. נכנסתי ראיתי את הנאשם עומד ליד סבא לו או סבתא שלו, והיה ויכוח איתם, הוא ניסה לתקוף אותם, ראיתי הרבה דם מהאוזן של הסבא שלו... נכנסתי לתוך המסדרון שלו, שאלתי (את הנאשם) מה הוא עושה. אמר לי לך מפה, אני לא מכיר אותך, למה אתה נכנס לבנין שלי, אמרתי אני רואה שאתה מרביץ להם, אני רוצה שתעצור את זה ותפסיק את זה כי המשטרה מגיעה. הוא הלך לכיוון שלי, ניסה לתת לי מכה, עצרתי אותו בצוואר ודחפתי אותו לקיר, אמרתי תעצור אני לא רוצה לריב איתך, בוא נחכה למשטרה... הוא ניסה לתת לי את המכה אבל עצרתי אותו. אמרתי אני לא רוצה לריב איתך, הוא התחיל למשוך אותי החוצה. הוא ניסה אבל לא הצליח. הוא היה שיכור ממש, היה לו ריח של וודקה מאה אחוז. הוא ניסה להוציא אותי החוצה ולא הצליח, התחיל לריב איתי וניסה לתת לי מכה ראיתי שזה עובר למצב של מכות ולא רציתי להיפגע אז נתתי לו מכה חלשה... אבל הוא נהיה יותר אגרסיבי. והתחלנו מכות. הפלתי אותו לרצפה ונתתי לו מכות יותר חזקות, הוא הכניס אצבעות לאף שלי... נתתי לו שתי מכות, שלחתי אותו לנוק דאון...".

בהמשך העיד אנדריי כי הנאשם נתן לו מכה בכתפו, ו- "אני כבר יצאתי בכל הכוח שלי, כמעט, נתתי לו מכה חזקה לאף וכנראה שברתי לו את האף".
בחקירתו הנגדית העיד אנדריי, בין היתר, כך: "אם הייתי נותן לו מכה באמת חזקה הייתי יכול להרוג אותו. זה ששברתי לו את האף זה אולי 20 אחוז ממה שיכולתי לעשות לו...", ובהמשך: "הוא קיבל סה"כ אולי 5 מכות. הוא ניסה להמשיך להרביץ לי. רציתי להחזיק אותו ולא לתת לי מכות אבל היה מכניס לי אצבעות לאף וניסה לתפוס לי בעגיל באוזן וזה כאב לי...", ועוד בהמשך: "ראיתי אותו רץ עם התיק עם בקבוק יין, באזור בלפור... התחלתי לרוץ, הוא ניסה לרוץ ממני אני תפסתי אותו והמשטרה הגיעה באותה שניה".

אנדריי השיב עוד לשאלת הסנגורית כי האדם שביקש עזרה ברחוב פנה "לכל מי שעבר שם. ברחוב. ביקש מהם עזרה ואני הראשון שבאתי אליו ושאלתי מה קרה"; לשאלה מדוע הוא נעתר לבקשת הסיוע השיב: "תסתכלי עלי ותסתכלי על האנשים שעברו שם. אפילו אם הייתי 2 מטר משם הייתי בא אליו. אני לא מרגיש עצמי גיבור אבל אם יש מצבים שאני יכול לעזור...".

בהמשך אותה הישיבה העידה המתלוננת (חקירתה הנגדית הושלמה בדיון ביום 4.12.2019).
המתלוננת, אמו של הנאשם, כזכור, טענה בעדותה, בין היתר, כי האירוע נשוא כתב האישום הסתכם ב"דחיפות הדדיות" בינה לבין הנאשם, כך במילותיה: "... אנחנו דחפנו אחד את השני, אני דחפתי אותו והוא אותי... זה לא שהוא הגיע ונתן לי סטירה. זה היה במהלך הדחיפות"; ביחס לשפיכת המים על פניה טענה המתלוננת כי "אני הרגשתי לא טוב, הוא הביא מים ושפך עלי. על מנת שאני אתעשת. זה לא היה באופן תוקפני או משהו".

בהמשך עדות המתלוננת, נוכח סתירות שעלו בין גרסתה בבית המשפט לבין עדותה במשטרה, הוגשו לבית המשפט אמרות החוץ שנמסרו מטעמה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).

ביום 4.12.2019 קבע בית המשפט כי עדותו של המתלונן תיגבה בביתו, נוכח גילו המתקדם.
ואכן, ביום 11.2.2020 נשמעה עדות הסב, במסגרתה טען המתלונן שהוא אינו זוכר דבר מהאירוע נשוא כתב האישום; לשאלה האם הנאשם "אי פעם" הרביץ לו השיב: "לא היה דבר כזה". המתלונן העיד בנוסף שהוא לא זוכר את אמרותיו במשטרה.

נוכח האמור לעיל, גם אמרות החוץ שנמסרו מאת הסב הוגשו לבית המשפט אף הן לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

בישיבת יום 4.6.2020 העידו השוטרים דניס אייבנמן ואלינה וסקין ביחס לנסיבות גביית העדויות מן המתלוננים, וכן העידה ילנה פדצ'נקו, אחות הנאשם.

פדצ'נקו, העידה, בין היתר, כי היא הגיעה לבית במועד הרלוונטי לכתב האישום וראתה "דם על הרצפה"; היא טענה שאינה זוכרת את הדברים שמסרה למשטרה, ואינה יודעת מה אירע במקום טרם הגעתה.

בדיון ביום 10.8.2020 נשמעה פרשת ההגנה, בגדרה העיד הנאשם, בלבד; הוא העיד, בין היתר, כי במועד נשוא כתב האישום "היה לי ויכוח עם אמא וסבא", ו - "... אני רואה בן אדם הר מולי (אנדריי – ש.ב.), התחיל להיכנס ולא הבנתי מי הוא, התחיל לדחוף אותי, ואמר לי תרגע, התחיל בינינו מכות. סבא ואמא ניסו להפריד בינינו ותוך כדי יכול להיות שפגעתי במישהו אבל לא בכוונה חס וחלילה. היה בינינו מכות וכל הבית זה דם שלי בבית, הוא שבר לי את האף בשני מקומות... באיזה שהוא שלב הוא ברח מהבית, הוא פיצץ אותי מכות והוא ברח מהבית ואני גם יצאתי מהבית...".

בהמשך עדותו טען הנאשם כי "אני בחיים לא פגעתי לא בילדים ולא בנשים ולא במישהו שיותר חלש ממני ובטח לא אפגע באמא וסבא. כן היה בינינו ויכוח"; בהמשך העיד: "קראתי את התיק ואמרתי לא יודע מאיפה זה בא. אני מסכים שהיה רעש וריב בבית, אמא שלי לא הרגישה טוב ושפכתי לה מים על הפנים. היא אחרי סרטן ולא הרגישה טוב ורציתי לרענן אותה אז שפכתי עליה מים. עשו את זה כאילו באתי להשפיל אותה ולהיפך. הם פשוט הפכו הכל".

סיכומי הצדדים

התביעה בסיכומיה ביקשה מבית המשפט להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

התובע טען כי יש להעדיף את אמרות החוץ של המתלוננים על פני עדותם בבית המשפט; זאת, נוכח העובדה שגרסאותיהם התיישבו זו עם זו, ו - "שניהם מתארים כל אחד מזוית הראיה שלו את אותו פרץ אלימות הן כלפי המתלוננת והן כלפי הסב". בנוסף, לשיטת התביעה, ניתן היה להבחין בקושי של המתלוננת להעיד בבית המשפט נוכח שאיפתה הטבעית להגן על בנה, על חשבון העובדות.

התובע טען כי אמרות החוץ נתמכות על ידי ראיות תביעה נוספות, כך: "...יש ראיות המחזקות את ההודעות שלהם... בין אם האם מחזקת את הסב והסב אותה, תעודות החבלות, התעודה הרפואית...". מנגד, לשיטת התביעה, גרסתו של הנאשם היא כבושה "חלקה מופרך וחלקה על גבול המומצא", ואין בה כדי לעורר ספק באשמתו.

ההגנה, מנגד, ביקשה מבית המשפט בסיכומיה, שהוגשו בכתב (לבקשתה), להורות על זיכוי הנאשם; הסניגור טען כי העד אנדריי "בחר למסור בבית המשפט עדות שסותרת את גרסתו במשטרה", וביקש שלא ליתן כל משקל לעדותו.

ההגנה טענה בנוסף כי יש להעדיף את עדותה של המתלוננת בבית המשפט על פני אמרות החוץ שנמסרו מטעמה; הסניגור טען, בין היתר, כי "העדה מספרת שלא יודעת קרוא וכתוב בעברית, ועל כן לא יכלה בזמן אמת לאשר את עדותה לאחר שקראה אותה. לטענת העדה פרטים שמסרה לחוקרת, הועלו על הכתב בעדותה, בדרך שאינה אמיתית ונכונה".

גם ביחס למתלונן טענה ההגנה כי יש להעדיף את עדותו בבית המשפט, ונימקה את עתירתה בכך שלשיטתה, גביית עדויותיו על ידי היחידה החוקרת לא עלו בקנה אחד עם הדין; עוד הוסיפה ההגנה כי "מצבו הבריאותי ומחלת הדמנציה ממנה סובל העד מנעו מהעד לציין ולהתייחס לאי דיוקים כאלה ואחרים בעדותו...".

ההגנה הוסיפה, ביחס לשני המתלוננים, כי אמרות החוץ שנמסרו על ידם נגבו בשפה הרוסית אך תורגמו על ידי חוקרי משטרה "שאינם מוסמכים לעשות כן", וגם מטעם זה אין להעניק משקל לאמרות החוץ שנמסרו על ידם.

ההגנה אף סברה כי יש לקבל את גרסת הנאשם ביחס לאירוע נשוא כתב האישום, אשר "לא סטה מגרסתו ולא עלו ממנה סתירות במהלך חקירתו הנגדית".

דיון והכרעה: הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את המיוחס לו

התקיימותם של תנאי סעיף 10א לפקודת הראיות

תנאי סעיף 10א לפקודת הראיות התקיימו במלואם ביחס לאמרות החוץ שנמסרו מאת המתלוננים: מתן האמרות הוכח במשפט, הם העידו בבית המשפט ונחקרו בחקירה נגדית, ועדותם היתה שונה בפרטים מהותיים רבים מתוכן הדברים שנמסרו על ידם ליחידה החוקרת; הכל כמפורט להלן.

מתן אמרות החוץ מאת המתלוננים הוכח במשפט. הגם שהמתלוננים לא אישרו בעדותם בבית המשפט את מתן אמרותיהם באופן מלא, השוטרים שגבו ההודעות העידו כי הן תועדו על ידם באופן מדויק; בנוסף, כמפורט להלן, לא ראיתי באופן תיעוד אמרות החוץ בשפה העברית כדי להביא לפסילתן.

אמרות החוץ מאת המתלוננת: המתלוננת, אמו של הנאשם, אישרה בעדותה בבית המשפט את תוכן אמרות החוץ שנמסרו על ידה (פרוטוקול מיום 30.4.2019 עמ' 15 ש' 5-6, 15-16) וכן את חתימתה על גבי ת/3 (הודעתה במשטרה מיום 29.7.2018, שנגבתה על ידי החוקרת אלינה וסקין).

עם זאת, בחקירתה הנגדית בבית המשפט טענה המתלוננת כי היא "לא משוכנעת" שאמרה "את האמת" בעדותה במשטרה משום שהיא היתה אז "נרגשת ובסערת רגשות" (פרוטוקול מיום 4.12.2019 בעמ' 26 ש' 18-19), ועוד טענה שהיא "לא זוכרת" את תוכן עדותה במשטרה נוכח הזמן הרב שחלף מאז (שם, בעמ' 27 ש' 24-25, עמ' 31 ש' 29, עמ' 32 ש' 2-3, 6-7).

המתלוננת הוסיפה בעדותה בבית המשפט שהיא לא יודעת לקרוא ולכתוב בשפה העברית, ו-"יכול להיות שאמרתי משהו אחד והם כתבו משהו אחר. היה מקרה שבאותו מקרה שאמרתי משהו אחד והיא כתבה משהו אחר ואמרתי להם שזה לא בדיוק מה שאני אמרתי. איך יכולתי לבדוק מה היא כתבה אם אני לא יודעת לקרא עברית?" (שם, בעמ' 28 ש' 1-5); המתלוננת אף לא אישרה את אמרתה במשטרה ביחס לתקיפת הסב (שם, ש' 19-23, עמ' 30 ש' 9-10).

השוטרים שגבו את הודעות המתלוננת העידו בבית המשפט אודות נסיבות גבייתן: ביחס לת/2 (אמרתה של המתלוננת מיום 27.7.2018 שנערכה על ידי השוטר דניס אייבנמן), העיד השוטר אייבנמן כך: "אין לי שום אינטרס לרשום משהו שלא נאמר. כל פעם שאני גובה עדות אני רושם מילה במילה כפי שנאמר לי"; ביחס לת/3 העידה השוטרת אלינה וסקין כי "העדויות (של המתלוננים) נגבו על ידי, מרצונם הטוב והחופשי... ורשמתי מה שהם אמרו. רשמתי מה שזיו, בוריס ואירנה אמרו. אירנה דיברה ברוסית, וגם בוריס. זיו דיבר בעברית".

אמרות החוץ מאת המתלונן: המתלונן העיד שאינו זוכר את הדברים שמסר למשטרה. ביחס לחתימתו על גבי ת/7 (הודעתו במשטרה מיום 29.7.2018 שנגבתה על ידי השוטרת וסקין) העיד כי הוא "מסרב להכיר" בקיום החתימה, אך הוסיף "יכול להיות שכעסתי ולכן חתמתי"; לשאלה מדוע ועל מי כעס השיב כי הוא כעס "על עצמו", ואינו יודע מדוע.

השוטרת וסקין העידה, בין היתר, כי עדות הסב במסגרת ת/7 נגבתה "מרצונם (של המתלוננים) הטוב והחופשי והוסיפה: "העדות של בוריס הוקלטה אודיו. ורשמתי מה שהם אמרו. רשמתי מה שזיו, בוריס ואירנה אמרו. אירנה דיברה ברוסית וגם בוריס..."; לשאלת ההגנה מדוע חקירתו של המתלונן לא תועדה בתיעוד חזותי השיבה: "למה צריך לתעד אותו? תיעדתי באודיו. אין חובה לתעד עדות פתוחה גם לא באודיו. זה שיקול שלי. כנראה בגלל שהוא מבוגר החלטתי באודיו... זה היה השיקול שלי וגם אין לי וידאו במשרד".

ביחס לת/6 (עדותו של המתלונן מיום 27.7.2018 בביתו שנערכה על ידי השוטר אייבנמן) העיד השוטר אייבנמן כי לא היו בעיות מיוחדות בגביית ההודעה, והיא נגבתה במקום נוכח גילו המבוגר של המתלונן "ולא בהכרח יכול שהוא יגיע לתחנה ועד שחוקר יגיע למקום זה לוקח זמן"; אייבנמן השיב לשאלת ההגנה כי ביחס לאופן תיעוד העדות הוא קיבל הנחיות מאת הקצין שחר גולן.

הנה כי כן, מתן אמרות החוץ מאת המתלוננים הוכח במשפט, תוך שאני מעדיף ומקבל את עדויות השוטרים בנדון. ניכר היה לעין, שהסב והאם "גמגמו" וחזרו בהם מהעדויות במשטרה, מתוך רצון שלא "לפגוע" בנאשם, במסגרת המשפט, ותו לא.

ההגנה טענה כי גביית עדויותיהם של המתלוננים בשפה העברית, חלף השפה בה הם נמסרו (רוסית) מהווה פגם היורש לשורשו של עניין, ויש בו כדי להביא לפסילת אמרותיהם.

על פי פסיקת בית המשפט העליון, היחידה החוקרת חייבת לתעד הודעות בשפה בה הן נמסרו; רישום הודעה שלא בדרך זו "מגלמת פגם חמור" בדרכי עבודת המשטרה (ראו למשל את ע"פ 1746/00 ברילב נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 5.7.2001]); עם זאת, נקבע כי "... אי-הקפדה על כללים אלה (לסדרי גביית הודעה הדורשת תרגום- ש.ב) יכולה להשליך על מידת המהימנות שנייחס להודעה, אך הדבר לא יביא בהכרח לפסילתה" (ראו בעניין זה את ע"פ 3695/99‏ אבו-כף נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 6.12.2000]); בית המשפט העליון קבע כי מידת ההתחשבות שיש ליתן לפגם האמור, וכפועל יוצא מכך – למשקל או קבילות ההודעה, היא שאלה עובדתית, המשתנה בכל מקרה לגופו; כך קבע בית המשפט העליון בעניין ע"פ 788/77 בדר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.2.1980):

"...אם ההודעה נרשמה, תוך תרגומה הבו-זמני אין בכך עדיין כדי לחרוץ גורלה של ההודעה לשבט. כדברי בית-משפט זה בע"פ 101/77 הנ"ל:
 
'... אנו מסכימים שגם במקרה הנוכחי רצוי ומוטב היה לרשום דברי המערער כלשונם, לא שוכנענו כלל שהיה זה "מן ההכרח": השאלה העומדת בכגון דא לפני בית-המשפט היא תמיד אם בכל הנסיבות, ובעיקר נוכח פני מידת בקיאותו המוכחת של רושם ההודעה בשפת אומרה מכאן ובשפת רישומה מכאן ניתן לקבוע שאמנם רשם הרושם תרגום נאמר ומדויק של כל אשר הנחקר אמר לו. קביעה עובדתית היא, והיא תלויה לא במעט בהתרשמותו של בית-המשפט מן החוקר אשר רשם את ההודעה תוך כדי תרגומה."

במקרה דנא, השוטרים אייבנמן ווסקין העידו בבית המשפט כי אמרות החוץ מאת המתלוננים נגבו ותועדו על ידם באופן מדויק; ראיתי ליתן מלא המשקל לעדויות השוטרים, ושוכנעתי כי רישום אמרות החוץ שיקף נאמנה את דברי המתלוננים כפי שנמסרו על ידם.
אין המדובר בהעדפה "סתם" של דברי שוטר על פני אלה של אזרח (הגם שהרצון הניכר "להגן" על הנאשם מפחית כמובן ממהימנות הטענות נגד החוקרים, שעשו מלאכתם נאמנה). בסיס וחיזוק להעדפתי מצוי בעובדה הפשוטה שתוכן אמרות החוץ השתלבו זו עם זו, ואף עם ראיות התביעה האחרות (ראו להלן בפסקאות 25-26).

אכן, מוטב היה לו אמרות החוץ היו מתועדות בשפה הרוסית ומתורגמות על ידי מתורגמן מקצועי, אך בנסיבות פרשה זו, אין בכך כדי לגרוע או לפגום במארג הראייתי המוצק שהניחה התביעה בפני בית המשפט.

וגם זאת: המתלוננים היו עדים במשפט, נחקרו בחקירה נגדית, ועדותם היתה שונה מאמרות החוץ שניתנו על ידם, בפרטים מהותיים רבים; לדוגמא, ביחס למתלוננת, עלה מת/2 ו-ת/3 כי היא העידה שהנאשם דחף אותה, הכה אותה בפניה, שפך מים על פניה ונגרמו לה חבלות בידה כתוצאה מכך שהוא "תפס אותה"; לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט טענה כי הנאשם דחף אותה ולא מעבר לכך, ובהמשך הסבירה: "אני יכולה להסביר את זה. אנחנו דחפנו אחד את השני, אני דחפתי אותו והוא אותי. יכול להיות שאז היה נראה לי בגלל מצבי בעת ההיא, שמה שהתובע ביקש שאקריא לגבי מכה בפנים, היה נראה לי שזה אכן קרה. זה לא שהוא הגיע ונתן לי סטירה. זה היה במהלך הדחיפות"; בהמשך עדותה בבית המשפט, כאשר הוצגו לה תמונות החבלות שנגרמו לה השיבה: "לא היה שום דבר חוץ מכמה סימנים שאני לקחתי אותו והוא לקח אותי. הכוונה תפסתי. והעור שלי כ"כ עדין שאם אני נוגעת במשהו ישר מופיעים לי סימנים כחולים" ובהמשך: "אמרתי שאני תפסתי אותו בידיים והוא רצה להושיב אותי, הוא לא הרביץ לי, רצה להושיב אותי. הוא רצה להושיב אותי כדי שארגע".

כמו כן, בעדותה במשטרה סיפרה המתלוננת כי הנאשם "... תפס את המקל של אבא ונתן לו מכה עם המקל, וכשראיתי את זה היה לאבא שלי דם בצוואר ודם מהאוזן...". מנגד, בעדותה בבית המשפט אמרה המתלוננת כי "... אבא הניף מקל על זיו. זה מה שאמרתי (במשטרה). כמו שאני זוכרת עכשיו, והוא תפס את המקל וניסו אחד עם השני להוציא את המקל מהידיים. זה מה שאמרתי במשטרה. איך זה היה כתוב במשטרה אני לא יודעת".

בנוסף, בחקירתה במשטרה העידה המתלוננת כי התיישבה על אביה על מנת להגן עליו מפני הנאשם; לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט העידה המתלוננת כי "... איך (צ"ל - אני) אמרתי לחוקר שכדי שאבי לא יניף את המקל על הבן שלי, ואז אני ממש התיישבתי על ידו כדי שעוד פעם לא יתנגשו שניהם ביחד אחד מול השני...".

גם ביחס למתלונן, ניכרו פערים משמעותיים בין גרסתו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט; המתלונן טען שאינו זוכר את תוכן עדותו במשטרה. כך, למשל, במסגרת ת/6 ו-ת/7 העיד הסב כי הנאשם התנפל עליו והכה אותו עם ידיו בראשו, ואף עם מקל ההליכה שלו; לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט העיד המתלונן כי הוא לא זוכר את תוכן דבריו אל השוטרים, כך: "לא זוכר, מה אני יכול לזכור בגיל 95". בהמשך עדותו סיפר המתלונן כי הוא לא זוכר דבר מהאירוע נושא כתב האישום ואמר: "לא זוכר מה שהיה לפני שנתיים. אני לא זוכר מה קרה אתמול"; הסב הכחיש כי הנאשם תקף אותו "פעם" באומרו: "לא היה דבר כזה" ו-"לא זוכר, לא זוכר שהוא הרביץ לי".

מהאמור לעיל עולה בבירור כי עדויותיהם של המתלוננים בבית המשפט שונות מאמרותיהם במשטרה בפרטים מהותיים רבים, והסב אף טען שהוא לא זוכר את תוכן האמרות שנמסרו על ידו לשוטרים.

החלטתי להעדיף את אמרות החוץ של המתלוננים על פני עדויותיהם בבית המשפט ולקבוע ממצאים על בסיסן; זאת, נוכח הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העדים, ונסיבות העניין, כמוסבר להלן.

ראשית, אמרות החוץ של המתלוננים עלו בקנה אחד והשתלבו זו בזו; כך, למשל, שניהם העידו כי הנאשם שב לביתו ביום האירוע כשהוא שיכור (ת/3 ש' 6, ת/7 15). עוד סיפרו המתלוננים כי האירוע החל בכך שהנאשם דחף את אמו לעבר הכורסא שהיתה בסלון הבית, ולאחר מכן הלם בה בראשה (ת/3 ש' 10-11, ת/7 ש' 67). המתלוננים העידו כי הנאשם תקף את המתלונן; ביחס לאופן התקיפה, שניהם העידו כי הנאשם תקף אותו באמצעות מקל ההליכה שלו (ת/3 ש' 15, 18, ת/7 ש' 17), ועוד קודם לכן ניסה המתלונן להתגונן מפניו (ת/3 ש' 17, ת/7 ש' 25). בנוסף, המתלונן סיפר שהנאשם הלם בו "עם אגרופים בראש" (ת/7 ש' 23), והמתלוננת הבחינה בדם בצווארו ובאוזנו של המתלונן (ת/3 ש' 18). אף ביחס לאינטראקציה בין הנאשם לאנדריי סיפרו המתלוננים כי סילבר תקף את אנדריי כאשר הוא נכנס לבית (ת/7 ש' 36, ת/3 ש' 25-26); עוד העידו המתלוננים כי האם קראה לעזרה מחלון הבית (ת/3 ש' 32, ת/7 ש' 61); המתלוננים סיפרו כי הנאשם נטל סכין מטבח בגדרי האירוע נשוא כתב האישום ולא עשה בו שימוש (ת/7 ש' 68-75, ת/3 ש' 9).

שנית, אמרות החוץ של המתלוננים השתלבו אף בראיות האחרות שהציגה התביעה; כך למשל, תיעוד החבלות שנגרמו למתלונן (ת/1, ת/5) עלה בקנה אחד עם האופן בו הותקף, לדבריו (במשטרה); אף העד אנדריי סיפר כי הבחין, בזמן אמת, באוזנו החבולה של המתלונן. תמונות החבלות שנגרמו למתלוננת (ת/4) התיישבו עם תיאור תקיפתה, כפי שעלה מעדויותיהם של המתלוננים במשטרה.

שלישית, מן הראיות עלה, כאמור, חוסר רצונם של המתלוננים "להרע" לנאשם (ואף שאיפתם להגן עליו).

ביחס למתלוננת, לאחר שהוזהרה כחוק על ידי בית המשפט, ועוד טרם החל התובע בחקירתו הראשית, פנתה היא לבית המשפט ושאלה "במידה ואיני רוצה להעיד ולא לדבר האם יש אפשרות כזו?" והוסיפה בהמשך: "אני מרגישה מאוד לא טוב, לא מסוגלת (מתיישבת על הכיסא ונאנחת מעומק לבה)..."; במהלך חקירתה הראשית בבית המשפט, קבע בית המשפט (ביחס להתנגדות ההגנה בנוגע לשאלה מסוימת), כי: "מדובר בעדה מבוגרת, שעל פניו נראית מותשת, וגם קרועה בין הצורך להעיד לבין הרצון להגן על בנה...". בהמשך עדותה בבית המשפט הביעה שוב המתלוננת את מצוקתה כך: "כואב לי הלב... אני לא מסוגלת. העדה מתפתלת ממש ומודיעה שאינה מוכנה להמשיך. העדה רועדת".

לאחר שהעידה המתלוננת שהיא "לא משוכנעת" שאמרה את האמת במשטרה, שאלהּ בית המשפט האם ייתכן כי היא רוצה להגן על בנה; היא השיבה: "הוא הבן שלי. אני כן רוצה שהכל יסתדר. שאלתם אותי פעם קודמת והרגשתי לא טוב ואני בכלל לא בטוחה, בעלי לפני שבועיים נפטר... זה פשוט חסר תועלת לשאול אותי שאלות כאלה. כל הדברים האלה יכולים להביא אותי למצב קשה. אני רוצה שכל זה ייגמר כמה שיותר מהר והכל יסתדר וזה גם מה שאבא שלי (הסבא) מייחל לו. אבי בן 94 וחצי והוא פשוט רוצה שהכל יסתדר לי ולבן שלי ואני לא יודעת כמה זמן נשאר לו לחיות".

בהמשך עדותה, שאל בית המשפט את המתלוננת לגבי התרשמותו לפיה "בכל פעם שיש משהו נגד הבן שלך, את שוכחת. מקרה כזה שקורה זה לא דבר של יום ביום, זה אירוע יוצא דופן. או שכל יום זה ככה"; היא השיבה: "זה לא קורה אצלנו כל יום. אני רוצה להגיד שאני לא זוכרת בדיוק שאמרתי במילים האלה... אני לא יכולה יותר, או שתושיבו אותי... כמה אפשר? לא מסוגלת (מרימה את הקול). אתם רוצים להרוג אותי? בעלי מת, אבא תכף ימות ואין לי כוח לזה... הכל בסדר עכשיו אצלנו, הוא (הנאשם) התקשר והתעניין והציע עזרה. זיו הציע עזרה עכשיו להיות עם אבא בבית החולים ולהחליף אותי בלילות"; בחקירתה הנגדית שאל הסניגור את המתלוננת: "אז כל החוסר זיכרון שלך והדרך שבה הצגת את הדברים נועדה רק כדי להגן על זיו ואת רק רוצה לעזור לו" היא השיבה: "אני בהלם מהשאלות האלה. כל מה שאני אענה עכשיו אתם תמשיכו לחשוב...".

גם מתוכן עדותו של המתלונן עלה חוסר רצונו להעיד אודות האירוע נשוא כתב האישום; מחד גיסא, טען הסב כי הוא לא זוכר דבר, הן מהאירוע נשוא כתב האישום, והן ביחס לדברים שמסר לשוטרים: "תשאלו אותי מה היה אתמול... מה אני יכול לזכור אני בן 95... לא זוכר מה שהיה לפני שנתיים. אני לא זוכר מה קרה אתמול"; מאידך גיסא, כאשר עומת עם חתימתו על גבי ת/7 השיב: "לאחר מכן אני אמרתי שזו לא חתימתי. סירבתי להכיר בקיום החתימה... יכול להיות שכעסתי ולכן חתמתי".

מן האמור לעיל ניכר הקושי הרב – והטבעי, יש לומר - של המתלוננת במסירת עדות בבית המשפט נגד בנה, היא הסבירה ש"אין לה כוח" לזה, וכי "הכל בסדר" אצלם עכשיו, והוא (הנאשם) הציע לסייע לה עם אביה המאושפז בבית החולים; המתלוננת סיפרה כי גם הסב מעוניין ש"הכל יסתדר" לה ולבנה; המתלונן עצמו טען שאינו זוכר דבר, אולם ביחס לחתימתו ידע לספר כי סרב להכיר בקיומה של החתימה, או שחתם מתוך "כעס".

הנה כי כן, נוכח האמור לעיל, לאור חוסר הרצון של המתלוננים לספר את האמת אודות האירוע נשוא כתב האישום בשל שאיפתם שלא לפגוע בבנם / נכדם, יחד עם העובדה כי גרסאותיהם במסגרת אמרות החוץ עלו בקנה אחד זו עם זו, ואף עם ראיות התביעה הנוספות, הגעתי למסקנה כי יש לקבוע ממצאים על סמך אמרות החוץ שלהם, ולהעדיפן על פני עדותם בבית המשפט.

הרשעת הנאשם – המסגרת הראייתית

ההרשעה דכאן נסמכת על אמרות החוץ של המתלוננים, וראיות תביעה נוספות המגלמות תוספת ראייתית המספיקה להרשעה; לא היה בגרסתו של סילבר כדי לעורר ספק סביר באשמתו. זו המסגרת.

המתלוננים תיארו בעדויותיהם שנמסרו למשטרה על ידם את האירוע נשוא כתב האישום, כדלקמן:

ת/2: עדותה של המתלוננת בביתה לאחר האירוע נשוא כתב האישום, ביום 27.7.2018 שנגבתה על ידי השוטר אייבנמן; המתלוננת העידה כך: "הוא הגיע לבית שיכור היה והתחיל להטריד את כולנו מילולית ניסיתי להרגיע אותו הוא התחיל לדחוף אותי צרח עליי ואז הוא התנפל על סבא שהוא בן 93 אני התערבתי שלא יגע בסבא אז הוא שוב דחף אותי שבר את הדלת כניסה לחדר שינה שלי ושבר מנעול לדלת. הוא דחף אותי והביא לי מכה בפנים בראש עם הידיים שלו, כאשר הוא היכה את אבא שלי זה סבא שלו אני נעמדתי ביניהם והוא בחור חזק וגדול הוא העיף אותי בקלות אני בכיתי התחננתי בפניו שלא יגע בסבא וירגע. אך הוא היה מתעצבן עוד יותר".

ת/3: עדותה של המתלוננת שנמסרה בתחנת המשטרה מיום 29.7.2018 שנגבתה על ידי השוטרת וסקין; המתלוננת העידה, בין היתר, כך: "זיו חזר הביתה שיכור בערב.... זיו נתן מכה עם היד בדלת של החדר שלי והידית החיצונית יצאה, הוא נכנס לחדר והבנתי שיהיה סקנדל כי אני יודעת מה קורה כשהוא שיכור, רציתי להרגיע אותו, אמרתי לו שיירגע וילך לישון והוא רץ למטבח ולקח סכין מטבח רגיל והחזיק ביד ואני אמרתי לו, השתגעת והוא צעק, אני לא זוכרת מה הוא צעק, הוא קילל אותי כלבה, הוא דחף אותי עם הידיים שלו וזרק אותי לכורסא ואמר: בשביל מה אתם חיים והוא נתן לי מכה עם היד לפנים... אני אחרי כימותרפיה ובכיתי וביקשתי ממנו מים וזיו הביא כוס מים ושפך את המים על הפנים שלי, הוא היה לחלוטין לא שפוי, אז אבא שלי צעק שלא יגע בי... ואז הוא קילל את אבא שלי כל מיני קללות, איך חיית חיים, מה עשית טוב בחיים וכל מיני דברים כאלה, אני לא זוכרת איך הסכין הגיעה לרצפה, הוא לא עשה כלום עם הסכין, אבא שלי ישב על הספה ואמר לו מי אתה שתעליב אותי, לך תירגע והיה לאבא שלי מקל הליכה ואבא החזיק את המקל שזיו לא יתקרב אליו, אני לא זוכרת בדיוק ואז זיו תפס את המקל של אבא ונתן לו מכה עם המקל, כשראיתי את זה היה לאבא שלי דם בצוואר ודם מהאוזן ואז ממש התיישבתי על אבא שלי שלא ירביץ לו, כי הבנתי שאם הוא יתן מכה ברקה לאבא זה יהיה הסוף שלי, תוך כדי שאני בוכה וצועקת שיפסיק ויעזוב... ואני אחרי שאבא דימם יצאתי החוצה ל2 דקות, זיו המשיך לצעוק בבית וראיתי בחור רוסי וביקשתי שיזמין משטרה שיש סקנדל ושיזמין משטרה ואז רץ החוצה סשה אחיין שלי היה צלצול בדלת וזיו פתח את הדלת והיה שם בחור שאני לא מכירה... ואני ביקשתי מהבחור הזה להיכנס... והוא נכנס וזיו קילל אותו ודחף את אותו הבחור... וזיו לא הפסיק לדחוף אותו ואיכשהו הם נאבקו ונפלו... אנדריי נתן לו מכה עם יד, ירד דם לזיו מהאף, אנדריי ניסה להוציא את זיו מהדירה אבל כשהם יצאו זיו הצליח להתחמק, נכנס לדירה וטרק את הדלת כשאנדריי בחוץ ואחרי זה זיו רץ למלקחת ולקח תיקים שלו והלך. רק בזכות אנדריי אם לא אנדריי אני לא יודעת כמה זמן ההתעללות הזאת היתה נמשכת... ניגשתי כמה פעמים לחלון וצעקתי ברוסית הצילו..."; לשאלת החוקרת "ממה החבלות הכחולות?" השיבה המתלוננת: "מזה שזיו תפס אותי, אני כבר בעצמי לא זוכרת הכל, הייתי בסטרס"; לשאלה האם נזקקה לטיפול רפואי השיבה המתלוננת בשלילה והוסיפה כי "אבא שלי פונה על ידי אמבולנס ואחרי זה שחררו אותו ולא אשפזו אותו".

ת/6: עדות המתלונן מיום 27.7.2018 שנגבתה בביתו לאחר האירוע על ידי השוטר אייבנמן; המתלונן העיד: "הוא היה שיכור שתה אלכוהול והתנפל עלי הוא צעק אני ניסיתי רציתי להרגיע אותו והוא רק עוד יותר התרגז והתנפל עלי הוא היכה אותי רק עם הידיים".

ת/7: עדות המתלונן מיום 19.7.2018 שנגבתה על ידי השוטרת וסקין; המתלונן העיד, בין היתר כך: "קונסטנטין השתכר... הוא היכה תחילה את אירנה... נתן מכות בראש עם הידיים ואחריה אלי, אמרתי מה אני חייב לך משהו מה אתה רוצה ממני... (הרביץ) עם אגרופים בראש לפה (ה.ח – הנל מצביע על צד שמאל של הראש, ליד האוזן) אני עוד התגוננתי... עם המקל, נתתי לו מכה עם המקל (ה.ח – הנל מצביע על מקל ההליכה שלו)... הוא חטף ממני את המקל והרביץ לי עם המקל בכליות, אמר אני אהרוג אותך. אם גבר לא היה שומע, שכן לא היה נכנס לדירה, הוא היה הורג אותי, הוא התחיל לריב עם הגבר הזה עד שבאו משטרה...".

לשאלה האם פגע בנאשם עם המקל השיב המתלונן: "כן, איזה ברירה היתה לי". המתלונן העיד כי פגע עם המקל בראשו של הנאשם, ולשאלה האם "ירד לו דם" ענה: "היה. אולי פגעתי בו מהאגרוף שלי באף, מה היה לי לעשות, התגוננתי ממנו"; בהמשך העיד: "קונסטנטין התנפל על הגבר מה אתה צריך לפה, דחף אותו לפרוזדור והוא חזר והתחילו להיאבק, השכן הפיל את קונסטנטין, הם נפלו, השכן לא רצה להרביץ לו, הוא החזיק אותו מהגרון, הוא עזב אותו וקונסטנטין הביא לשכן אגרוף, הוא לא היה שפוי... אם לא הוא, הוא היה הורג אותי... אירנה כבר שכבה מוכה וצעקה, קוסטיה אל תיגע בסבא. זה עם כל הטוב שעשיתי לו... אירנה צעקה בחלון הצילו הורגים, אנשים הצילו הורגים והשכן שמע ובא...".

לשאלה האם ראה הסב את הנאשם מרביץ למתלוננת השיב: "בטח. עם אגרוף נתן לה מכה בפנים והפיל לספה לכורסא. צעק שבי כלבה... הוא תפס סכין הדפתי את הסכין עם המקל.. סכין מטבח"; לשאלה האם הנאשם עשה שימוש בסכין, השיב המתלונן בשלילה.

עינינו הרואות, כי נוכח ההודעות דלעיל, ראיתי לתת משקל לעדויות החוץ של המתלוננים, נוכח השתלבותם זו בזו (כמפורט לעיל בפסקה 25), הגיונן הפנימי, והן לאור "אותות האמת" שנבעו מהן; כאמור לעיל, מעדויותיהם של המתלוננים בבית המשפט עלה באופן מפורש כי ניסו להגן על הנאשם ככל יכולתם (ראו בפסקאות 27-30 לעיל); כמו כן, המתלוננים לא ביקשו "להעצים" את האירוע נשוא כתב האישום במסגרת אמרות החוץ שלהם, אלא סיפרו בכנות את אשר ארע; כך, רק למשל, כאשר נשאלה המתלוננת בעדותה במשטרה האם היא נזקקה לטיפול רפואי השיבה בשלילה, והוסיפה מיוזמתה כי אביה אמנם פונה לבית החולים, אך לא אושפז כתוצאה מהתקיפה. כמו כן, המתלונן הודה כי הלם בנאשם עם מקל ההליכה שלו, פגע בו ואף ייתכן שפצע אותו. כך גם הבהירו שני המתלוננים גם יחד, כי הנאשם לא עשה כל שימוש בסכין המטבח בה אחז.

אות אמת נוספת גלומה בכך שמאמרות החוץ שנתנו מאת המתלוננים עלה גם פחדם מפני הנאשם, אותו חשו במהלך האירוע נשוא כתב האישום; שני המתלוננים שיתפו את היחידה החוקרת כי פחדו מפני הנאשם, ולולא אנדריי היה מגיע להצילם, מצבם יכול היה גרוע יותר; כך אמרה המתלוננת: "... אם לא אנדריי אני לא יודעת כמה זמן ההתעללות הזאת היתה נמשכת", והמתלונן העיד: "... אם גבר לא היה שומע, שכן ולא היה נכנס לדירה, הוא היה הורג אותי...".

בהקשר זה סיפרה המתלוננת כי היא ניסתה להגן בגופה על אביה, עד כדי כך שהיא התיישבה עליו "כי הבנתי שאם הוא יתן מכה ברקה לאבא זה יהיה הסוף שלי, תוך כדי שאני בוכה וצועקת שיפסיק ויעזוב"; אף לא יכול להיות חולק כי המתלוננת זעקה לעזרה דרך חלון הבית, עובדה שמצביעה אף היא על חששם האותנטי והממשי של המתלוננים מפני הנאשם בעת הרלוונטית.

משפחות אינן נוטות לכבס את הכביסה "בחוץ", ועצם הקריאה לעזרה מן "החוץ" מלמדת, לטעמי, על עוצמת החשש מפני נחת ידו של הנאשם, בייחוד שעה שהוא מגיע שיכור לבית המשפחה, כעולה מן העדויות השונות.

מעבר לאמרות החוץ המפלילות עצמן, ראיות התביעה האחרות השתלבו עמן באופן מלא ושוכנעתי כי יש בהן תוספת ראייתית המספיקה להרשעה (לבד מן החיזוק ההדדי שנמצא לאמרות אלו, זו בזו); המדובר על עדותו של אנדריי, על תיעוד החבלות שנגרמו למתלוננים והדוח הרפואי, ועל דוחות הפעולה של השוטרים (ת/14, ת/15).

מצאתי, על נקלה, לתת משקל מלא לעדותו של אנדריי, שלא היתה לו כל היכרות מוקדמת עם הנאשם, וגרסתו עלתה בקנה אחד עם אמרות החוץ של המתלוננים; מעדותו עלה כי הוא הגיע לבית נשוא כתב האישום על מנת להושיט עזרה נוכח הצעקות שהוא שמע. אף מעדותם של המתלוננים עלה כי אנדריי אכן סייע בידם, עד כדי כך שהם סיפרו כי חששו מהסלמת האירוע האלים אלמלא היה מגיע למקום ו"מצילם מידיו" של הנאשם.

המתלוננת העידה כי ביקשה מאנדריי להיכנס לביתם עת היה בפתח הדלת. המתלוננים סיפרו כי סילבר תקף את אנדריי כאשר הוא נכנס לביתם, וגרסתם עולה בקנה אחד עם עדותו בעניין זה. ראיתי ליתן משקל מלא לעדותו של אנדריי גם מן הטעם שהוא לא הפחית מחלקו האלים באירוע, והודה בכך שעל כורחו שבר את אפו של הנאשם, ואף גרם לו לאבדן הכרה זמני.

עדותו של אנדריי ביחס להושטת העזרה מצידו נוכח מצוקתם של המתלוננים תואמת אף את האמור בדוחות הפעולה של השוטרים מהם עלה כי "האירוע התקבל" בשעה 18:49 והמשטרה הגיעה למקום רק בשעה 19:24 – כחצי שעה לאחר מכן; בזמן זה סייע אנדריי למתלוננים.

ראיות נוספות שיש בהן כדי לתמוך באמרות החוץ של המתלוננים גלומות במסמכים הרפואיים ובתיעוד החבלות שנגרמו להם, אשר התיישבו עם תיאור אופן התקיפות שעלה מעדות המתלוננים (במשטרה), ועם מצבו של הסב על פי עדותו של אנדרי.

כך למשל, עלה מת/7 כי למתלונן נגרמו "חתך בלחי שמאל, המטומה באוזן שמאל", תיעוד אשר התיישב עם עדות הסב לפיה הנאשם הלם בו בפניו באמצעות אגרופיו והצביע על צד שמאל של ראשו, ליד האוזן; אף אנדריי העיד כי כשנכנס לבית נשוא כתב האישום הוא הבחין במתלונן מדמם מאוזנו, ואישר כי החבלות שראה הן שצולמו במסגרת ת/1. החבלות שנגרמו למתלוננת על פי עדותה לפיה הנאשם דחף אותה, התיישבו עם תמונותיהן (ת/4); בתמונות נראות המטומות בשתי זרועותיה (ראו עוד בעניין זה 26 לעיל).

למעלה מהדרוש (שכן זה ענין שולי ממש) יוער, כי גם עדויותיהם של המתלוננים ביחס לבריחתו של הנאשם מן הבית עלו בקנה אחד עם עדותו של השוטר אלעד כהן במסגרת ת/12 (דוח פעולה מיום 27.7.2018, הוגש בהסכמת ההגנה), ואלה סתרו את גרסת הנאשם לפיה דווקא אנדריי הוא שנמלט מן הבית.

בדוחות הפעולה נכתב, בין היתר, כי "ראיתי את הבחור רץ על הרחוב כשהוא מדמם בפנים..."; אף עדותו של אנדריי השתלבה עם דוח הפעולה, בהעידו כי "התחלתי ריצה, תפסתי אותו נתתי לו מכה להוריד אותו ובדיוק הגיע שוטר". מת/12 עלה: "ראיתי את הבחור רץ על הרחוב כשהוא מדמם בפנים ואני עצרתי לידו את הקטנוע ואזרח שהיה על הרחוב הפיל אותו על המדרכה".

מכל האמור לעיל עולה, כי אמרות החוץ של המתלוננים – מלבד החיזוק ההדדי והמשמעותי ביניהן - נתמכו בראיות תביעה נוספות: המסמכים הרפואיים ותמונות החבלות שנגרמו למתלוננים עלו בקנה אחד עם עדותם, וכן התיישבו עם עדותו של אנדריי, עדותם של השוטרים ודוחות הפעולה. מנגד, גרסת הנאשם לא יצרה, אפילו לא ברמז, על קיומו של ספק סביר באשמתו. על כך להלן.

בחקירתו הראשונה במשטרה מיום 30.7.2018 (ת/9) סירב סילבר לשתף פעולה עם השוטרת וסקין שחקרה אותו, וטען כי יש לו "טראומה" כתוצאה מחקירתו על ידה ב"תיק הקודם", ועל כן הוא "שומר על זכות השתיקה"; לשאלת החוקרת מה גרם לחבלות בפניו השיב: "משטרה תקפה אותי"; כשעומת עם הטענה לפיה נחבל כתוצאה מאזרח שהגיע לביתו וניסה להרגיע אותו אבל הותקף על ידו השיב: "זכות שתיקה".

בחקירתו השניה, מיום 28.7.2018, שנגבתה על ידי החוקר ניר מלכה (ת/11), טען הנאשם, בין היתר, כך: "אני הייתי בבית יצאתי לקנות סיגריות נתנו לי מכה מאחורה והתעלפתי, כשפתחתי את העיניים היו מעליי ארבעה שוטרים והביאו אותי לפה. היה לחבר שלי יום הולדת שתינו בירה וחזרתי הביתה היה שם איזה ויכוח עם אמא שלי ויצאתי לקנות סיגריות. כאשר עומת עם החשדות שהיו נגדו השיב: "זה לא נכון חד וחלק, לא באתי שיכור ולא שברתי שום דבר ולא נתתי מכות לאף אחד. אני לא זוכר מה היה אני קיבלתי מכות מהשוטרים."

בהמשך החקירה, לאחר שהוצגו לסילבר תמונות סבו החבול השיב: "אני לא נתתי לו מכות אולי התפוצץ לו וריד באוזן או משהו כזה. אני לא מדבר איתו. אני לא נגעתי בו אני בכלל לא נגעתי בו ואני לא יודע מה הסיפור המסריח הזה בכלל. לגבי הנזק של הדלת זה בכלל ידית של החדר שלי ולא של אמא שלי"; לשאלה האם שתה אלכוהול ענה הנאשם כי הוא שתה שתי פחיות של בירה.

החוקר שאל את הנאשם "יש אדם נוסף שהגיע לדירה כי הוא שמע משם צעקות ובא לעזור ואתה תקפת אותו ישר עם המרפק שלך ואגרופים, מה יש לך לומר על זה?", והוא השיב: "אני לא נתתי אגרופים לאף אחד, אני זוכר שמשטרת ישראל דרכה לי על הפנים כאילו אני איזה רוצח, זה אני זוכר בסדר גמור".

בסוף החקירה נשאל הנאשם האם הוא מעוניין להוסיף דבר מה; הנאשם אמר, בין היתר: "אני רוצה לצאת מהבית הזה ואני לא רוצה לקבל מכות מהשוטרים ואני לא פגעתי ולא נגעתי באף אחד לא יודע מה הם ממציאים אני לא מדבר עם הסבא כבר כמה חודשים, הבן אדם בן 100 הוא כבר לא שפוי עף לו השכל. אולי התגלח נפתח לו שם איזה וריד, מה יש לי להרביץ לו מה נותן לי מה עוזר לי אולי הוא ממציא סיפורים, השוטרים אומרים, איזה שטויות זה...".

בעדותו בבית המשפט, העיד הנאשם, בין היתר, כך:

"היה לי ויכוח עם אמא וסבא, והיה לי אבא חורג מגיל 5 שלא סבל אותי מאז שבא למשפחה שלנו, היה עושה לי בעיות כל הזמן. לא רוצה להגיד מה בדיוק. היה לי ויכוח עם אמא וסבא והוא היה שותה, הוא יצא מהחדר והתקשר לאחותי שהיתה בעבודה והפחיד אותה, אמר שאני מרביץ למישהו ויש בבית בלגאן. היא מהפחד הזמינה משטרה והגיעה ניידת. באותה תקופה אני פותח את הדלת, רואה בן אדם הר מולי, התחיל להיכנס ולא הבנתי מי הוא, התחיל לדחוף אותי, ואמר לי תרגע, התחיל בינינו מכות. סבא ואמא ניסו להפריד בינינו ותוך כדי יכול שפגעתי במישהו אבל לא בכוונה חס וחלילה. היה בינינו מכות וכל הבית זה דם שלי בבית, הוא שבר לי את האף בשני מקומות. האף סתום ולכן הקול שלי ככה. אני חייב לעבור ניתוח. האף התנפח. וזהו. היה בינינו מכות. אמא וסבא הפרידו בינינו. באיזה שהוא שלב הוא ברח מהבית, הוא פיצץ אותי מכות והוא ברח מהבית ואני גם יצאתי מהבית. אני הלכתי אחריו , יצאתי מהבית כי הכל היה דם ורציתי להירגע ולצאת החוצה. גם לא הרגשתי טוב. הוא יצא ואחרי עשר דקות רבע שעה אני יצאתי. לא מיד אחריו. וזה כל הסיפור. ירדתי למטה ועצרה אותי משטרה. הם הפתיעו אותי מאחורה, התעוררתי בתחנה. פתחתי את העיניים בתא בתחנה. יצאתי מהבית הלכתי ברחוב והתעוררתי בתחנת המשטרה. לא ראיתי אפילו מי היה שם".

בהמשך עדותו סיפר הנאשם כי הוא שתה טרם האירוע נשוא כתב האישום "פחית וחצי בירה", שלל את האפשרות שהוא סובל מבעיית שתיית אלכוהול והוסיף "להודות בזה שהרבצתי לסבא ולאמא חס וחלילה. לא עשיתי את זה. ואין לי מה ללכת לטיפול וגמילה...".

לעניין החבלות שתועדו על גופו של המתלונן טען הנאשם כך: " יכול להיות שתוך כדי שהלכנו מכות ניסו להפריד בינינו, ביני לבין אנדריי הבחור הגדול. הם רשמו שאני הרבצתי לסבא עם מקל הליכה, נו באמת. אם הייתי מרביץ לו עם מקל הליכה... יש לו טיפה דם על המצח שזה דם שלי אפילו. לא יודע איך הגיעו לזה. קראתי את התיק אמרתי מאיפה זה בא לי. אני ארביץ לסבא שלי בן 85? מספיק לו חצי מכה ולא מכה. אני פשוט בשוק. קראתי את התיק ואמרתי לא יודע מאיפה זה בא. אני מסכים שהיה רעש וריב בבית, אמא שלי לא הרגישה טוב ושפכתי לה מים על הפנים. היא אחרי סרטן ולא הרגישה טוב ורציתי לרענן אותה אז שפכתי עליה מים. עשו את זה כאילו באתי להשפיל אותה ולהיפך. הם פשוט הפכו הכל ".

בחקירתו הנגדית העיד הנאשם כי הוא אמר למתלוננים "איך אתם חיים כשזה מסריח", ולא אמר "בשביל מה אתם חיים". בהמשך נשאל הנאשם, בין היתר, האם יש טעם לכך שאמו תעליל עליו עלילת שווא; הנאשם השיב כך: "את אמא חקרו ברוסית והחוקרת תרגמה את זה לעברית. זה אותה חוקרת שמכפילה הכל פי עשר. היא עושה מזבוב פיל. יש חוקרת רוסיה בתחנת המשטרה בבת ים ואני מפחד ממנה. אני ישבתי אצלה בחקירה, אני מדבר איתה והיא רושמת. אמרתי לה תני לי לראות מה רשמת, היא מראה לי ואמרתי לה זה לא מה שאמרתי. אמרתי זו עדות שלי, למה את רושמת על סמך דעתך? היא לוקחת משפט והופכת את כל המשמעות של המשפט וכשקוראים את התיק ...".

ביחס לחבלות שנגרמו למתלוננת השיב הנאשם: "אני לא תפסתי אותה בכוונה, אולי תוך כדי שהפרידו בינינו יכול להיות שפגעתי בה. אני לא פגעתי בה בכוונה ולא אפגע בה, באף אישה לא אפגע ובמיוחד לא באמא. ראיתם את הבן אדם הזה, הוא פי 2 גדול ממני, הוא העיף אותי כמו כדור בבית. הם באו בינינו והפרידו ויכול להיות שתוך כדי... יכול להיות שזה גם הוא אבל במכוון להרביץ לאמא לא אעשה דבר כזה, לא לאמא ולא לאישה בכלל. אני לא הייתי שיכור, שתיתי פחית בירה". לשאלה האם נתן לאמו מכה בפניה ו"זרק אותה" השיב: "בכוונה לא. תוך כדי המכות שהם הפרידו בינינו יכול להיות שמשכתי אותה. אני עמדתי בסלון פתחתי את הדלת וסבא ואמא ישבו על הספה. רק דיברנו בקול רם".

בהמשך חקירתו הנגדית העיד הנאשם כך:

"ש. לגבי הענין שסבא ואמא חטפו מכות, למה סיפרת לנו את זה היום בפעם הראשונה?
ת. זו פעם ראשונה שנותנים לי לדבר
ש. חקר אותך חוקר בשם ניר מלכה, לא אותה חוקרת מפחידה שכותבת סתם דברים. בחור בשם ניר מלכה. חקירה ראשונה. לא אמרת מילה ולא הזכרת סיפור כזה בכלל, שאנדריי בא פיצץ אותך וסבא ואמא הפרידו ביניכם ולכן נפצעו
ת. אני לא ראיתי אותם. אחרי שעתיים היה לי זעזוע מוח ושני שברים באף
ש. בת/11 אמרת אולי התפוצץ לו וריד באוזן.
ת. אני לא יודע. לא פגעתי לא בו ולא באמא".

ובהמשך:

"ש. אני מציג את ת/1. אנחנו רואים את סבא. אדם בן 94. אחרי שסבא, אם זה קרה לסבא אחרי שהוא קם להפריד בינך לבין אנדריי?
ת. זה דם שלי. יש באישור הרפואי באותו יום היה בבית החולים ולא היה לו כלום. הדם על סבא הוא הדם שלי.
ש. מציג את ת/5 התעודה הרפואית. כותב הרופא אחרי שבדק את סבא – ישר לקחו אותו לבית החולים, יש לו חתך בלחי שמאל, המטומה באוזן שמאל, קרע בעור באמה ימין המטומות קלות בשתי הידיים , ולסיכום – ביצע הדבקה של חתך בלחי שמאל.
ת. שריטה על הפנים זה מה שהיה.
ש. להגיד שכל מה שקרה לסבא.. אתה אומר שהתמונה נראית מפחידה כי סבא היה מרוח בדם שלך?
ת. כן
ש. אני אומר לך שסבא נחתך ברמה כזו שהיה צריך להדביק אותו בלחי והרופא אומר שיש לו חבלות באוזן, לחי ידיים.
ת. הוא הפריד בינינו הוא בן 90.
ש. באיזה שהוא שלב בדירה אחזת בסכין?
ת. ממש לא. אני את אבא שלי לא ראיתי אף פעם ומי שחינך אותי הוא הסבא שלי. בשבילי היה כמו אבא. אתה חושב שהייתי מכה בן אדם כזה, שהיה לוקח אותי לגן? חינך אותי כמו אבא...
...
ש. לשיטתך הגעת הביתה, חזרת הביתה שתית פחית אחרי שחגגת יום הולדת טלפונית עם חבר, חזרת הביתה, נמאס לך התווכחת ופתאום נכנס בן אדם פיצץ אותך מכות והתעוררת בתחנת המשטרה, לא תקפת ולא איימת לא לסבא ולא לאמא ולא לאנדריי?
ת. מה שהיה עם אנדריי הבן אדם כמעט תקף אותי. נכנסתי והיה ויכוח בגללו, נהיה צעקות וכאלה. והופיע לי בן אדם בבית שריסק לי את הפנים".

גרסתו של הנאשם ביחס לאירועים נשוא כתב האישום היא כבושה, ברובה. סילבר טען בעדותו בבית המשפט כי אדם גדול ממדים נכנס לביתו והחל להלום בו, והמתלוננים ניסו להפריד בהתגוששות שהיתה ביניהם (ואולי נחבלו בשל כך); סילבר לא מסר גרסה זו בחקירותיו במשטרה.

הטעם לכבישת הגרסה הוסבר על ידו בכך שזו "הפעם הראשונה שנותנים לו לדבר"; ו - "ש. חקר אותך חוקר בשם ניר מלכה, לא אותה חוקרת מפחידה שכותבת סתם דברים. בחור בשם ניר מלכה. חקירה ראשונה. לא אמרת מילה ולא הזכרת סיפור כזה בכלל, שאנדריי בא פיצץ אותך וסבא ואמא הפרידו ביניכם ולכן נפצעו. ת. אני לא ראיתי אותם. אחרי שעתיים היה לי זעזוע מוח ושני שברים באף".

גם יציאה מתוך נקודת ההנחה לפיה סילבר לא מסר את גרסתו במסגרת חקירתו הראשונה במשטרה בשל העדר אמונו בעבודת השוטרת וסקין (מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, כמובן), הרי שאף בחקירתו השנייה לא ראה למסור את גרסתו לאירועים כפי שתוארה על ידו בעדותו בבית המשפט.

הטעם לכבישת העדות, לפחות ביחס לחקירתו השנייה במשטרה, אינו משכנע כלל: גם אם "לא ראה" את המתלוננים הרי שעל פי דבריו הוא הותקף על ידי אזרח בביתו; מדוע לא סיפר זאת ליחידה החוקרת? יוער, כי בחקירתו הראשונה הנאשם דווקא כן התייחס לחבלות בפניו וטען כי שוטרים הם שתקפו אותו.

מעבר לכבישת הגרסה, הרי היא גם נעדרת היגיון פנימי ואינה עולה בקנה אחד עם הראיות בתיק; כך, רק למשל, טענת הנאשם לפיה אנדריי הגיע לבית נשוא כתב האישום מסיבה עלומה (קרי, ללא כל גילויי אלימות מצידו כלפי איש ומבלי שאיש מבני המשפחה קרא לעזרה מבחוץ ), ושהמתלוננים ניסו להפריד באלימות שפרצה ביניהם, לא עלתה בקנה אחד עם עדותם של האם והסב לפיה אנדריי סייע בידם, בבחינת "שומרוני טוב" שהצילם, והם אף התרשמו כי לולא עזרתו – עלול היה האירוע להסלים עוד יותר.

כמו כן, עדותו של סילבר לפיה הדם שנראה על פניו של המתלונן היה דם "שלו" (של הנאשם) כתוצאה מכך שהסב ניסה להפריד בינו לבין אנדריי, נסתרת בעדותו של אחרון, לפיה הוא הבחין באוזנו המדממת של הסבא מיד עם כניסתו לבית. אם כך אכן היה, ואני מקבל כאמור את עדותו של אנדריי, האזרח הטוב (והמהימן), לא ניתן להלום כי דמו של הנאשם "הגיע" לפניו של הסב כתוצאה מניסיון ההפרדה, עוד טרם ניצת הקרב בינו לבין "הענק" אנדריי.

זאת ועוד, טענתו של הנאשם לפיה אנדריי נמלט מן הבית לאחר שתקף אותו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של השוטר אלעד כהן לפיה היה זה דווקא הנאשם אשר נצפה רץ, ואזרח (מעדותו של אנדריי עלה כי היה מדובר בו) הפיל אותו על מנת לעכבו לצורך הגעת המשטרה למקום (ראו פסקה 40 לעיל).

הנה כי כן, לא מצאתי אמת בגרסת הנאשם, אף לא בסיס לקביעת קיומו של ספק, הן מפאת תוכנה, הסותר את כל יתר הראיות בתיק, והן – למעלה מן הצורך ממש – כי היה שיכור בעת האירוע, וגם מחמת כך, קשה לקבל גרסת שיכור, המתנגשת בגרסתם של שלושה פיכחים.

עם זאת, מצאתי לזכות את הנאשם מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ביחס לאנדריי, ולהרשיעו תחתיה בעבירה של תקיפה סתם; על פי כתב האישום, הנאשם תקף את אנדריי בכך שדחף אותו והכניס אצבעות לאפו ועיניו, וכתוצאה מכך נגרם לו דימום מאפו.

מעדותו של אנדריי בבית המשפט עלה כי הנאשם אכן דחף אותו (גם המתלוננים היו עדים לכך) והכניס אצבעות לאפו. עם זאת, אנדריי לא טען כי הנאשם הכניס אצבעותיו גם לעיניו (כמפורט בכתב האישום), ולא סיפר אודות הדימום מאפו. אשר על כן, ראיתי להרשיעו בעבירה של תקיפה סתם ביחס למעשיו כלפי אנדריי, ולזכותו מתקיפה הגורמת חבלה של ממש.

בכפוף לאמור בסעיף 48 לעיל, הנאשם מורשע במיוחס לו בכתב האישום.

ניתנה היום, י"ד חשוון תשפ"א, 01 נובמבר 2020, במעמד הצדדים