הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"ט 17591-09-18

לפני כבוד השופטת דלית ורד

המבקשים:
.1 מוחיי שוויקי
2 . כנרת גאלרי בע"מ

נגד

המשיבה:
יובל ירין ים - המלח בע"מ

החלטה

עובדות המקרה:
בפניי בקשת התנגדות לביצוע שטר חוב, אשר ניתן לפי הסכם שכירות שנערך בין הצדדים ביום 23.3.14, לפיו שכרה המבקשת 2 מהמשיבה מבנה בחוף עין בוקק , מגרש 350 בחלקה 28 בגוש 100422, בשטח של 640 מ"ר ברוטו (להלן - הנכס או החנות), לתקופה של 10 שנים, החל מיום 15.10.13 ועד ליום 1 5.10.2023 (להלן- הסכם השכירות).

על פי הסכם השכירות מטרת השכירות היא הפעלת חנות לממכר מוצרי קוסמטיקה, מוצרי טיפוח, דברי תיירות, תכשיטים, מזון ומשקאות.

דמי השכירות החודשיים עמדו על סכום של 148,750 ₪ בצירוף מע"מ, היינו בסכום כולל של 174,037 ₪. על המבקשת 2 (להלן- המבקשת), הוטל לשלם את דמי השכירות לא יאוחר מהראשון לכל חודש. במידה ודמי השכירות לא ישולמו במועד, נקבע בהסכם השכירות פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע" מ בגין כל יום איחור, זאת בנוסף לדמי השכירות החודשיים להם זכאית המשיבה (סעיף 6.4 להסכם השכירות).

על פי סעיף 12 של הסכם השכירות, שטר החוב דנן נועד להבטיח את תשלום דמי השכירות, פינוי הנכס במועד, תשלום פיצויים מוסכמים וכן להבטחת ביצוע על התשלומים וההוצאות. המבקשים הם עושי השטר.

השטר הוגש לביצוע ביום 26.5.16 על סך של 900,000 ₪. החוב מורכב מדמי שכירות עבור חודשים מרץ-מאי 2016, בסך של 522,000 ₪ לערך, כאשר יתרת סכום השטר הינה בגין פיצויים מוסכמים בגין אי תשלום במועד של דמי השכירות עבור חודשים מרץ –אפריל 2016. במסמך שצורף לבקשת הביצוע נאמר כי הפיצויים המוסכמים עבור חודשים מרץ- אפריל 2016 (לא כולל חודש מאי 2016), הם בסכום של 855,000 ש"ח, ואולם כאמור המשיבה לא תבעה על פי השטר את מלוא הפיצויים המוסכמים לפי הוראות הסכם השכירות.

האזהרה נמסרה למבקשים ביום 20.6.16. ביום 21.6.16 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן- הסכם הפשרה). בגין חוב דמי השכירות, שילמה המבקשת ביום 10.6.16 סכום של 250,000 ₪ ולפיכך יתרת החוב שנותרה במעמד חתימת הסכם הפשרה בגין דמי השכירות עבור חודשים מרץ- מאי 2016, עמדה על סכום של 272,112.5 ש"ח. על פי הסכם הפשרה התחייבה המבקשת לשלם סכום זה ביום 29.6.16, ואין חולק כי עמדה בהתחייבות זו. בנוסף, הסכם הפשרה כולל פרישת ד מי השכירות עבור חודש יוני 2016 בסך של 174,037 ₪ לשישה תשלומים, על מנת לסייע למבקשת. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי החל מחודש יולי 2016 דמי השכירות ישולמו כסדרם.

בהסכם הפשרה נקבע כי אם המבקשת 2 לא תעמוד בו, יחזור החוב לעמוד על הסכום המקורי בסך של 1,708,863 ₪. כאמור, המשיבה זכאית בגין חודשים מרץ- מאי 2016 לדמי שכירות בסכום של 522,112.5 ₪. בנוסף, לפי הסכם השכירות זכאית המשיבה לקבל גם פיצויים מוסכמים בגין אי תשלום במועד של דמי השכירות עבור שלושת חודשים אלה, בסכום של 1,439,100 ₪.

הסכום הכולל של דמי השכירות בצירוף הפיצויים המוסכמים עומד על 1,958,863 ₪. כיון שעובר לחתימת הסכם הפשרה שילמה המבקשת 2 (להלן- המבקשת) סכום של 250,000 ש"ח, נותר סכום של 1,708,863 ₪, אשר בהסכם הפשרה נאמר כי הוא סכום החוב המקורי.

בסעיף 6.1 של הסכם הפשרה נקבע מנגנון נוסף של תשלום פיצויים מוסכמים שהמבקשת תידרש לשלם, בסכום של 250,000 ₪. לפי לשון ההסכם, מטרתו של מנגנון פיצויים מוסכמים נוסף זה, היא כדי להשיב את האמון בין הצדדים. בסעיף 9 של הסכם הפשרה, הסמיכה המבקשת את המשיבה לעשות דין עצמי, כולל כניסה למקרקעין והחלפת מנעולים, בכל מקרה שבו תבוצע הפרה יסודית של ההסכמים שבין הצדדים. המשיבה עשתה שימוש בסמכות שהוקנתה לה בסעיף 9 כאמור, וביום 1.1.17 תפסה חזקה בנכס.
הליכים נוספים שנוהלו בין הצדדים
בהסכם הפשרה נכללה הוראה על פיה הסמיכו הצדדים את בית המשפט לתת תוקף של פסק דין להסכם זה. ביום 23.06.16 הגישה המשיבה בקשה לאישור הסכם פשרה, על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 47096-06-16). ביום 06.07.16 נתן כבוד השופט אהוד שוורץ תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (ראו נספח ה' לתצהיר ההתנגדות).

המבקשים הגישו בקשה בטענת "פרעתי" בתיק הוצל"פ מס' 5234924-05-16 שנפתח לביצוע שטר החוב דנן. בהחלטת כב' הרשמת, הגב' כלנית שפירא ברגמן מיום 17.1.18, נדחתה טענת "פרעתי" שהגישו המבקשים, והושת עליהם חיוב בהוצאות.

על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית משפט השלום בכפר סבא, זאת במסגרת תיק עש"א 53462-02-18. בפסק דין מיום 19.06.18 קיבל בית המשפט את הערעור בחלקו, תוך כדי כך שהסכום ששולם בגין דמי השכירות עבור חודשים מרץ –מאי 2016 בסך של 522,112.5 ₪ הופחת מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל. בסעיף 16 לפסק דינה, התייחסה סגנית הנשיאה כב' השופטת קרלינסקי לטענת המבקשים כי תיק ההוצאה לפועל נפתח שלא כדין , וציינה כי מקומן של טענות אלה הוא בהתנגדות לביצוע שטר, וכי בהעדר התנגדות עומד החוב בתיק ההוצאה לפועל ללא עוררין, כפוף לשאלת פירעונו.

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתיק רע"א 47822-07-18, אשר הינה תלויה ועומדת עד עתה. בהחלטתה מיום 27.12.18 קבעה כבוד השופטת פלאוט כי יש להשהות את הדיון בבקשת רשות הערעור עד להכרעה בבקשות להארכת מועד ובהתנגדות הנידונות בפניי.

ביום 21.1.18 הגישו המבקשים תביעה בבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 46018-01-18), בה עתרו כי בית המשפט יורה על ביטול הסכם הפשרה שקיבל כאמור תוקף של פסק דין. תביעה זו עדיין תלויה ועומדת.
טענות המבקשים:
המבקשים טענו כי הבקשה לביצוע שטר נעדרת עילת תביעה בהיותה חסרת פרטים חיוניים לרבות מסמכים רלבנטיים. מדברי כבוד הנשיא שמגר ב- ע"א 146/85 ציון גמליאל נ' מנורה חברה לביטוח, לא עולה כי יש לצרף פרטים או מסמכים לבקשה לביצוע שטר, ודין טענה זו להידחות כבר עתה.

המבקשים טענו כי המבקשת אינה חבה בתשלום דמי שכירות ולכן לא מתקיים התנאי שנלווה לשטר החוב, שבמהותו הינו בגדר שטר ביטחון.

לטענתם, המשיבה התקשרה בהסכם השכירות עם המבקשת, בחוסר תום לב ולאחר שהעלימה מהם כי עומדות להתבצע בחוף עין בוקק עבודות בנייה ושיפוץ נרחבות על ידי החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ. עבודות שיקום ושיפוץ החוף, אשר החלו בחודש מאי 2015, גרמו לחסימה של הגישה לים מן הנכס, נחסם הנוף לים וכן נחסמה ברובה הגישה מהחניון שליד החנות. החניון המשמש לחניית אוטובוסים של תיירים ונופשים , הפך למסלול מכשולים מלוכלך. עקב עבודות הבנייה, החנות שינתה עורה, והפכה מנכס אשר היווה מוקד משיכה לתיירים, ונמצא במיקום אסטרטגי על גדות ים המלח עם נוף וגישה לים – לאתר בנייה בלתי מזמין.

בכך, נדונה החנות לשיממון ונגרמו למבקשים הפסדים כבירים בשל ירידה משמעותית בכמות המבקרים בחנות, וכן בשל הפסקת שיתופי פעולה עם חברות תיירות זרות אשר בטיוליהם המאורגנים לים המלח, נהגו לשלב עצירה בחוף עין בוקק, שעל גדותיו ניצבת החנות.

המבקש 1 (להלן- המבקש) טען כי בינו לבין בעליה של המשיבה קיימת מערכת יחסים ארוכת שנים, תחילתה בשיתופי פעולה עסקיים לפני 30 שנים לערך, אשר התפתחו ליחסי עבודה וחברות. בעבר, בין השנים 2006-2007 הופעלה החנות על ידי המבקשת בשותפות עם חברה אחרת עד שבשנת 2007, הועברה הפעלת החנות באופן בלעדי לאותה החברה – כתר דוד גאלרי בע"מ (להלן: "כתר דוד"). לאור היכרות קודמת של המבקשים עם הנכס ולאור מצגיהם של בעלי חברת כתר דוד וכן בעלי המשיבה, מר חנן גלאם, נחתם ביום 08.10.13 הסכם מכר בין המבקשת לבין חברת כתר דוד, לפיו רכשה המבקשת את העסק המופעל בחנות תמורת סכום של 3.5 מיליון ₪ לערך (ראו: נספח א' להתנגדות).

המבקש טען כי מר חנן גלאם, או מי מטעמו, לא גילו לו בעת רכישת העסק כאמור או בעת חתימת הסכם השכירות דנן, כי צפויות עבודות נרחבות למרגלות החנות, אף שידעו היטב כי הן עתיד ות להתקיים. דמי השכירות שנדרשו היו בסכום אסטרונומי, זאת תוך מרמה, הטעיה והעלמת מידע מהמבקשים.

בעת ביצוע העבודות לא הופחתו דמי השכירות חרף העובדה שהמבקשים אינם בעלי החנות ולא ייהנו, כמו המשיבה, מהשבחת הנכס כתוצאה מהעבודות. מר גלאם טען כי העבודות יימשכו חודשים ספורים בלבד, ולכן אין צורך בהפחתת דמי השכירות. בפועל , העבודות נמשכו כשנתיים עד שהכנסות המבקשת צנחו לרבע מהכנסותיה המקוריות. לאור העובדה שהמבקשת לא הייתה מיוצגת בזמנו, היא לא ידעה כי על פי החוק לא היה מוטל עליה לשלם את מלוא דמי השכירות.

לטענת המבקשים בנסיבות העניין כאשר העבודות בחוף עין בוקק הגבילו הגבלה של ממש או מנעו את השימוש בנכס, עבודות שהיו ידועות למשיבה אך היא נמנעה מלגלות למבקשים אודותיהן, יש להפחית את דמי השכירות לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב אי-ההתאמה לעומת שוויה לפי החוזה (סעיף 9(ב) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971). עוד טענה המבקשת כי נמנע ממנה להשתמש בנכס למטרת הש כירות מחמת נסיבות הקשורות בנכס או בדרכי הגישה אליו, ולכן היא פטורה מתשלום דמי השכירות בעד הזמן שהשימוש נמנע ממנה כאמור (סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971) .

המבקשים הוסיפו כי היות והמבקשת פטורה מתשלום דמי שכירות כאמור, אין תוקף לדרישה
לתשלום פיצויים מוסכמים בגין איחור בתשלום דמי השכירות. בסכומיהם הוסיפו המבקשים כי לחילופין, יש להפחית את הפיצויים המוסכמים מכוח סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, זאת היות ועסקינן בצדדים קרובים לשטר.

עוד נטען כי למשיבה היה אינטרס למשוך את התקופה בה תחזיק המבקשת בנכס , שכן ברי כי במצב כגון דא, אף שוכר לא היה מסכים להיכנס לנעלי המבקשת ולשלם את דמי השכירות, שהמבקשת התחייבה לשלם.

לטענת המבקשים בסוף שנת 2016, חובה של המבקשת בגין דמי שכירות הסתכם בסך של 75,163 ₪ בלבד, חרף זאת, ביום 1.1.17, פרצו נציגי המשיבה לחנות, החליפו מנעולים ונטלו שלא כדין סחורות, תכשיטים, ריהוט וציוד אשר שימשו להפעלת החנות. מר גלאם וחברותיו רוקנו את החנות מכל הציוד והסחורה אשר היו בה ובמחסנים הצמודים אליה.

לגרסתם, נלקחה מהם סחורה בשווי של 2,365,117 ₪. כן היה בחנות ציוד נוסף, כגון ריהוט ומערכות ווידאו בסך של כ- 600,000 ₪. בשל כך זכאים המבקשים לקזז את חוב המשיבה מחובם נשוא תביעה זו.

טענות המשיבה
המשיבה טענה כי היא נגררת פעם אחר פעם להליכים משפטיים שיוזמים המבקשים אשר ממחזרים את טענותיהם מבלי הבחנה באם טענותיהם מתאימות לטענת פרעתי או להתנגדות גרידא.

עוד טענה כי הגשת התנגדות זו, היא בגדר ניסיון להביא לביטולו של פסק הדין של כב' השופט שוורץ בתיק 47096-16-16 , אשר נתן להסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים תוקף של פסק דין. המשיבה הוסיפה כי קיים מעשה בית דין המבוסס על הדיון בטענת פרעתי, והקביעות בפסק דינו של בית המשפט השלום בכפר סבא בתיק עש"א 53462-02-18, הינן בגדר מעשה בית דין שאין לסטות ממנו על אף שהוגש עליו ערעור לבית המשפט המחוזי.

המשיבה מתנגדת לטענות הסף של המבקשים באשר לכך שבקשת הביצוע נעדרת פרטים. שטר החוב מולא על ידי המשיבה בסך של 900,000 ₪ ועל פי נספחי בקשת הביצוע עולה בבירור כי הסכום הנ"ל מייצג חוב דמי שכירות לחודשים מרץ- מאי 16' ופיצוי מוסכם בגין איחור בתשלומם. כמו כן שטר החוב היה ריק ומולא על ידי המשיבה כדין.

באשר לסכום החוב נשוא תביעה זו, תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 26.05.16 על סך של 900,000 ₪. סכום זה מהווה רק חלק מהיקף החוב של המבקשים למשיבה, בגין דמי שכירות וקנסות בגין פיגורים. נכון למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל החוב הכולל עמד על סך של 1,958,863 ש"ח. מסכום זה הופחת הסכום ששולם למשיבה לפני חתימת הסכם הפשרה בסך 250,000 ₪, ומכאן שסכום החוב המקורי למשיבה עומד על סך 1,708,863 ₪.
סכום זה חושב בהתאם לסעיפי הסכם השכירות מיום 23.03.14 שנחתם בין הצדדים, לאחר שהמבקשים פיגרו בתשלומי השכירות ולא שילמו במועד את דמי שכירות עבור חודשים מרץ, אפריל ומאי 2016 וכן את הקנסות הנלווים להם, בהתאם לסנקציה שמופיעה בסעיף 6.4 בהסכם השכירות הקובע כדלקמן:

"...פיגרה השוכרת, מסיבה כלשהי, בתשלום דמי השכירות במועדם ייוספו לדמי השכירות שבפיגור החל מן היום השלישי (3) (כולל) שלפיגור, בנוסף לשכר הדירה אשר אותו חייבת השוכרת, הסך של 15,000 ₪ +מע"מ בגין כל יום איחור ("הפיצוי היומי" החל מן היום השלישי כאמור ועד לתשלום בפועל וזאת מבלי לפגוע בזכותה של המשכירה לכל סעד אחר המוקנה לה על פי דין ו/או הסכם זה..."

בהתייחס לטענת המבקשים כי הם פטורים מלשלם את דמי השכירות, עונה המשיבה כי התנהלותם הכושלת של המבקשים והמצב הביטחוני הכלכלי הם אלה שגרמו לפגיעה ברווחיות החנות והדבר לא נגרם כתוצאה מהשיפוצים בחוף עליהם המבקשים ידעו במפורש.

את טענת הקיזוז של המבקשים מבקשת המשיבה לדחות על הסף מאחר וזו נדונה בהליכים קודמים בהקשר לטענת פרעתי שהגישו המבקשים וכן תלויה ועומדת בהליך בו המבקשים תבעו את המשיבה בגין כך ( ראו ת.א 9249-03-17). כמו כן, עסקינן בטענה כי המשיבה הוציאה את הסחורה שנותרה במושכר בחודש ינואר 17, הווה אומר לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל דנן.

הפיצוי המוסכם קיבל תוקף של פסק דין ובית משפט זה אינו יכול להוות ערכאת ערעור עליו או להורות על שינוי גובה הפיצוי המוסכם. המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין וכל עוד פסק הדין לא בוטל והפיצוי המוסכם לא בוטל או הופחת על ידי בית המשפט שדן בבקשה לביטול פסק הדין בת"א 46018-01-18, אין מקום להתערב בו.

הטענה בדבר הפחתת סכום הפיצוי המוסכם הועלתה לראשונה בסיכומים. לגופו של ענין, טענה המשיבה כי סכום הפיצוי המוסכם משקף את הנזק הסביר שנגרם למשיבה ולפיכך אין להתערב בו. לעניין זה העלתה המש יבה טענות עובדתיות באשר לנזקים שלטענתה נגרמו לה, ובכלל זה עלות שיפוץ הנכס לאחר תפיסתו על ידי המשיבה הוערך בסכום של 1,000,000 ₪ וכן הפסד דמי שכירות במשך תקופת השיפוץ, לרבות הצורך לשאת בתשלום ארנונה בסך של 100,000 ₪. עוד נטען כי המבקשים עצמם נהנו מהשכרת חלק מהנכס בשכירות משנה, ושלשלו לכיסם כ- 50,000 ₪ בחודש באותה תקופה בה לא שילמו דמי שכירות למשיבה. כמו כן, יתרת סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל עומדת על סך של כ -360,000 ₪ וסכום זה משקף רק חלק קטן מהפיצוי המוסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

לסיכום טענה המשיבה כי יש לדחות את ההתנגדות. לחילופין, יש לתת פסק דין חלקי על סכום של 75,163 ₪, סכום אשר המבקשים מאשרים כי הוא בגדר יתרת החוב בגין דמי השכירות עד לסוף שנת 2016. בנוסף, יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת ערובה בגין יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל.

הבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות:
לטענתם של המבקשים יש להאריך את המועד להגשת התנגדות לאור סכום החוב הגבוה בתיק ההוצאה לפועל, ולאור העובדה שבאמתחתם נימוקים טובים לגוף העניין אשר מהווים כשלעצמם טעם מיוחד ומצד יקים הארכת מועד. המשיבה לא נקטה בהליכים, מלבד הליכי עיקול ברישום שננקטו בשנת 2016, וידעה לכל אורך הדרך על התנגדות המבקשים וטענותיהם כנגד תשלום סכום נוסף בגין דמי שכירות.

מנגד, טענה המשיבה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. לגרסתה, המבקשים לא הוכיחו נימוקים מיוחדים לאיחור ה בלתי סביר בהגשת ההתנגדות. כאשר נשאל בחקירתו המבקש ,מר מוחיי, מדוע המתין כשנתיים עד שהגיש את ההתנגדות, טען כי לא היה מיוצג על ידי עו"ד (ראו פרו' מיום 05.02.19, עמ' 4 שו' 11-13). ואולם המבקש היה מיוצג עוד בעת הגשת הבקשה בטענת "פרעתי".

בנוסף, לדעת המשיבה, לאור העובדה שטענותיהם של המבקשים נדונו והוכרעו בשני הליכים קודמים במסגרת הדיון בטענת "פרעתי", אין מדובר בהזדמנות הראשונה להעלאת טיעונים בפני בית המשפט , ועל כן המבקשים אינם עומדים בתנאים המצדיקים את בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד.

אין חולק כי ההתנגדות דנן הוגשה באיחור. האזהרה בגין פתיחת תיק ההוצאה לפועל נמסרה למבקשים ביום 20.06.16 ואילו ההתנגדות הוגשה ביום 16.08.18 – לאחר עבור כשנתיים. קיומו של "טעם מיוחד" לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, כאשר השיקולים הרלבנטיים הם משך האיחור, מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך. הדעה שהובאה בפסיקה היא כי חשיבות העניין העומד לדיון, היא כשלעצמה, אינה מהווה "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשת הליך ערעורי, להבדיל מטעם מצטבר לטעם קיים לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ראה, בש"א 1364/10 ‏ ‏ פלונית נ' פלוני .

במהלך השנים הגמישה הפסיקה את עמדתה בעת בחינת הבקשות להארכת מועד וכיום קיימת נטייה להקל בבחינת הטעמים המיוחדים, על מנת לאפשר למחלוקת להתברר לגופה ולהימנע מפסקי דין על יסוד נימוקים טכניים ו/או מחדלים של בעלי הדין. מגמה זו באה להגשים את זכות הגישה לערכאות שהפכה עם השנים לזכות חוקתית, כל זאת כמובן מבלי לרוקן מתוכן את הדרישות הפרוצדורליות. ראו, ת"ט (עכו) 2352-11-16 ראיק מטר נ' עצי חזון בע"מ, שם אושרה הארכת מועד להגשת התנגדות באיחור של כשנתיים, כנגד תשלום הוצאות.

לעניין זה ראוי להביא גם את דברי כבוד השופט מינץ ב- בש"מ 6039/18 ‏‏ יעקב ישראל בצלאל
נגד הוועדה המחוזית לתכנון ירושלים, כדלקמן :
"בנסיבות המתאימות, ראוי לסטות מכללי הפרוצדורה, כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק" (רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ, פסקה 27 (19.7.2009); ראו גם בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, פסקה 8 (14.3.2011)). יחד עם זאת, סטייה שכזו תיעשה רק לאחר בחינת נסיבות המקרה ולאחר עריכת איזון בין השיקולים הנוגדים, ובהם סיכוייו הלכאוריים של הערעור לגביו מתבקשת הארכת המועד, הסיבה לאיחור בהגשת ההליך, משך האיחור, הסתמכות בעל דין שכנגד ועוד."

בטרם הדיון בבקשה להארכת מועד גופה, יש לערוך הבחנה בין הגשת בקשה בטענת "פרעתי", בהוצאה לפועל לבין הגשת התנגדות לביצוע שטר. הבחנה זו נדרשת הן לאור טענת המשיבה כי היה למבקשים יומם בפני בית המשפט עת נידונה הבקשה בטענת "פרעתי" והן לאור העובדה שהצדדים העלו טענות הנוגעות לאירועים שהתרחשו לאחר מסירת האזהרה ביום 20.6.16.

ב- בר"ע 87/72 משה אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ''ד כו(2) ,145, קבע כבוד השופט זוסמן כי :
"ראש ההוצאה-לפועל רשאי להיזקק לטענת פרעון, אם טוען החייב שפרע אחר שהומצאה לו בקשת הנושה לביצוע השטר. התניה זו של סמכות ראש ההוצאה-לפועל עונה על הצרכים המעשיים, שכן תאריך ההמצאה מוכח מאישור ההמצאה, ואילו פרעון שנפרע לפניו יכול לשמש לחייב עילה להתנגד לביצוע השטר. נמנע מהתנגד, ממשיכים בפעולות ההוצאה-לפועל, אך אם פרע לאחר יום ההמצאה, ידון ראש ההוצאה-לפועל בטענתו, על-פי הסמכות הנתונה בידו לפי סעיף 19 לחוק."

מכאן עולה כי המועד הקובע הוא מועד מסירת האזהרה. טענה כי השטר הוגש לביצוע שלא כדין, יכולה לשמש עילה להגשת התנגדות לביצוע השטר. מנגד, טענת "פרעתי" ניתן להעלות אך בהתייחס לטענות פירעון שהתגבשו לאחר מועד מסירת האזהרה.
ואכן, במסגרת הדיון בטענת "פרעתי", דנה רשמת ההוצאה לפועל בשאלה אם המבקשים עמדו בהוראות הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים לאחר מסירת האזהרה. סוגיה זו הוכרעה לעת עתה בהחלטת כבוד בית משפט השלום בכפר סבא בערעור שהוגש על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (תיק עש"א 53462-02-18), ואין מקום לדון בה במסגרת ההתנגדות.

כך אין לדון ב מסגרת התנגדות לביצוע שטר בטענות שהעלו שני הצדדים שעניינן חובות נטענים שעילתן קמה לאחר מועד מסירת האזהרה (20.6.16). כך, לא ניתן לדון במסגרת התנגדות בטענת הקיזוז שהעלו המבקשים בנוגע לנזקים שנגרמו להם בעת שהמשיבה תפסה חזקה בנכס ביום 1.1.17, והוציאה מהנכס סחורות וציוד השייך להם.

מנגד, לא ניתן לדון בטענות המשיבה כי בעת שתפסה את החזקה בנכס, היה מצבו רעוע והיא נדרשה לשפצו בעלות מוערכת של מיליון ₪, תוך שנגרם לה הפסד של דמי שכירות בתקופת השיפוץ.

באופן דומה, לא היה מקום לבקשת המשיבה למתן פסק דין חלקי על סך של 75,136 ₪ בגין יתרת דמי השכירות שאינה שנויה במחלוקת. יובהר כי הסכום האמור אינו מתייחס לדמי השכירות בגין חודשים מרץ –מאי 2016, שבגינם הוגשה הבקשה לביצוע שטר ואשר אין חולק כי נפרעו בפועל, אלא ליתרת החוב נכון ליום 31.12.1 6.

יצוין כי כבוד בית המשפט השלום בכפר סבא לא הכריע בטענת הקיזוז שהעלו המבקשים, הגם שעילתה קמה לאחר מסירת האזהרה. בהקשר זה יוער כי לרשם ההוצאה לפועל סמכות לדון בטענת קיזוז אך בנסיבות בהן זו אינה שנויה במחלוקת, ולכך התייחס בית המשפט בסעיף 21 של פסק הדין.

שלוש הטענות העיקריות שהעלו המבקשים שעילתן התגבשה לפני מסירת האזהרה בגין פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הן כדלקמן:

האחת, חוסר תום והטעיה מצד המשיבה בעת כריתת הסכם השכירות, זאת כשנמנעה מלגלות למבקשת כי במהלך תקופת השכירות עומדות להתבצע בחוף עין בוקק עבודות שיפוץ נרחבות. טענה זו לא נסתרה בעת חקירתו הנגדית של המבקש, והיא בגדר טענת הגנה טובה כנגד ביצוע השטר.

השנייה, נוכח ביצוע העבודות בחוף עין בוקק, זכאית המבקשת להפחית את דמי השכירות, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב אי-ההתאמה לעומת שוויה לפי החוזה (סעיף 9(ב) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971). לחילופין, משנמנע מהמבקשת להשתמש בנכס למטרת השכירות מחמת נסיבות הקשורות ב נכס או בדרכי הגישה אליו , פטורה היא מתשלום דמי השכירות בעד הזמן שהשימוש נמנע כאמור (סעיף 15 לח וק השכירות והשאילה, התשל"א-1971). על פניו, מדובר בטענות הגנה טובות.

ב- ע"א 4893/14 ‏ וליד חמודה זועבי נ' מדינת ישראל - משרד האוצר‏, פסק כבוד השופט עמית כי לחובת המשכיר, שלא קיים את חובתו לאפשר לשוכר לקיים את מטרת חוזה השכירות, נזקפת הפרה, בציינו כדלקמן:
"עיון בלשון סעיף 15 לחוק מעלה כי חובתו המתמשכת של המשכיר להבטיח שהשוכר יוכל להשתמש במושכר אינה קבועה במפורש בחוק, אלא "חבויה בין שיטיו" של הסעיף (כלשונו של לרנר כמצוטט לעיל). חובה זו של המשכיר נלמדת מקריאת מכלול הוראות חוק השכירות, המטילות את האחריות לתקינות הנכס וליכולת השימוש בו לכל אורך השכירות על המשכיר. כך עולה מסעיף 7 לחוק השכירות המטיל על המשכיר את חובת תיקון המושכר, ומסעיף 11 לחוק השכירות המטיל על המשכיר את החובה לאפשר לשוכר שימוש ללא הפרעה במושכר. השימוש במושכר הוא התכלית שבבסיס חוזה השכירות, וכאשר תכלית זו מסוכלת "מחמת נסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו" רואים זאת כהפרה של המשכיר."

השלישית, בנסיבות בהן הפרה המשיבה את הסכם השכירות כנטען, ולזכות המבקשת עמד פטור מתשלום דמי שכירות, לא היה מקום לדרישת המשיבה לתשלום פיצויים מוסכמים. לחילופין, על בית המשפט להפחית את הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם השכירות, זאת לפי הוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. בהקשר זה יצוין כי הטענה להפחתת הפיצויים המוסכמים אמנם הועלתה לראשונה בסיכומים מטעם המבקשת, אולם גם המשיבה "חטאה" בהעלאת טענות עובדתיות בסיכומיה, ומכל מקום, התייחסה לגוף הטענה בדבר הפחתת פיצויים מוסכמים .
בהקשר זה נקבע ב- ע"א 8506/13 ‏ זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, כי יש הצדקה לשים גבול לחיוב בפיצוי מוסכם עתי, ככל שהתקופה הולכת ומתארכת והפיצוי הכולל מצטבר לסכומי עתק, באופן שחורג במידה ניכרת מציפיות הצדדים ומגבולות הנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת החוזה.

נזכיר כי במקרה דנן עסקינן בפיצוי עיתי בסכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין כל יום איחור. במועד הגשת הבקשה לביצוע שטר הסתכם הפיצוי בסכום של 855,000 ₪ עבור חודשיים בלבד (חודשים מרץ –אפריל 2016).

המשיבה ציינה כי ההתנגדות דנן מהווה ניסיון בדלת האחורית להביא לביטולו של פסק דין שניתן על ידי כבוד השופט שוורץ, היינו פסק הדין בתיק 47096-06-16 במסגרתו ניתן תוקף להסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים ביום 21.6.16. אני סבורה כי יש אמת בטענה זו, אך לא ניתן להתעלם מההליך שנקטו המבקשים בתיק 46018-01-18, בו עתרו לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. הליך זה עודו תלוי ועומד. תוצאותיו של הליך זה הינן בעלות השלכה מהותית להכרעה בגורלה של ההתנגדות דנן.

הלכה פסוקה היא, שהליך התלוי ועומד לפני בית המשפט מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי-פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 683; המ' 132/56; המ' 177/81. טעמה של ההלכה הוא, שאם ממילא עניין מסוים תלוי ועומד לפני בית המשפט וטרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר, אשר נסב על אותו עניין והוגש באיחור, שהרי לא נגרם עיכוב בעבודת בית המשפט ולא עינוי דין לצדדים. בית המשפט יבחן, אם אכן מדובר באותו עניין, במובן הצר, ויימנע מלאפשר הגשת הליך אחר, שמטרתו להרחיב את יריעת ההתדיינות התלויה ועומדת (ב"ש 475/82; המ' 347/81). במיוחד ניתן להיזקק להלכה זו כשמדובר באותם צדדים, כששני ההליכים מכוונים כלפי אותה מטרה ( בש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל , פ"ד מג(4) 22).

ב- בש"א 9159/04‏ ‏ניסן חקשורי נ' משה בובליל, חזר וציין בית המשפט כי "אכן, קיומו של הליך תלוי ועומד יכול לשמש בנסיבות מסויימות "טעם מיוחד" להארכת המועד. יחד עם זאת, אין המדובר בעילה מוחלטת, במובן זה, שאין די בכך שבעל דין טוען לקיומו של הליך תלוי ועומד, בכדי לזכות בהארכת מועד. כך, ישנה חשיבות לסוג ההליך התלוי ועומד, לדרך בירורו ובעיקר לשאלת הקשר שבינו ובין הערעור שיש להגישו. ככל שהמדובר בהליך שההכרעה בו מהותית יותר לנשוא הערעור ומשליכה ממשית על עצם הצורך בערעור, בהכרעה בו או בהיקפו, כן תגבר עוצמתו של הטעם להארכת המועד".

לסיכום סוגיה זו של הארכת מועד יש לציין את השיקולים הבאים: המבקשים העלו שלוש טענה הגנה טובות לכאורה, אשר ראויות להתברר. בין הצדדים קיים הליך תלוי ועומד שהוגש על ידי המבקשים עוד בחודש ינואר 2018, שמטרתו ביטול הסכם הפשרה שבין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין.

מכאן עולה כי המשיבה מודעת, לכל הפחות החל מחודש ינואר 2018, לטענות שעניינן אי גילוי והסתרת של העבודות שאמורות היו להתבצע בחוף עין בוקק, כמו גם לטענתה של המבקשת כי אינה חבה בתשלום מלוא דמי השכירות היות ובתקופה הרלבנטית נמנע ממנה שימוש בנכס למטרת השכירות.

על המשיבה להתמודד עם אותן טענות בהליך התלוי ועומד, כאשר ההכרעה בו היא מהותית לענין שלושת טענות ההגנה שפורטו לעיל. ככל שלא יוארך המועד הרי עלול להיווצר מצב בו מחד, תידחה ההתנגדות עקב קיומו של הסכם הפשרה לו ניתן תוקף של פסק דין, ומאידך, בהליך התלוי עומד ייקבע כי יש מקום לביטול הסכם הפשרה שקיבל כאמור תוקף של פסק דין.

עוד הבאתי בחשבון כי דמי השכירות עבור חודשים מרץ- מאי 2016 שולמו זה מכבר, ובתיק ההוצאה לפועל נגבו גם סכומים נוספים. הסכומים שלא נגבו במלואם הם בגדר פיצויים מוסכמים על פי הסכם השכירות.

בשים לב לכל האמור לעיל, בהתחשב בזכות הגישה לערכאות, והעובדה שהמבקשים טענו לאורך כל הדרך כי אינם חייבים בתשלום סכומים נוספים (למעט יתרת חוב בסכום של 75,163 ₪, שאינה מתייחסת לחודשים מרץ- מאי 2016), אני סבורה כי יש לאשר את הבקשה להארכת מועד, בכפוף לתשלום הוצאות בסכום של 10,000 ₪.

הדיון בהתנגדות גופה:
העובדה כי עסקינן בשטר חוב, אין בה כדי למנוע מהמבקשים להעלות טענות שמקורן בעסקת היסוד שבין הצדדים. ההלכה כפי שנקבעה ב- דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי היא כי בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על-פי שטר עומדת להם גם כנגד חבות על-פי חוזה. על-כן היה עושה השטר רשאי להעלות כנגד הנפרע את הטענה כי הסכום שבו הוא חייב על-פי עיסקת היסוד נמוך מסכום השטר. טענה זו – שאינה טובה כלפי אוחז כשורה – טובה היא כלפי צד קרוב או כלפי אוחז "סתם".

באשר להסכם הפשרה שנערך בין הצדדים, הרי בסעיף 2.4 להסכם נאמר כי אם המבקשת לא תעמוד בהסדרי התשלומים שפורטו בהסכם, אזי יחזור החוב לעמוד על הסכום המקורי בסך של 1,708,865 ₪.

המשיבה הסבירה כי במועד הגשת הבקשה לביצוע שטר עמד סכום הפיצויים המוסכמים על סך של 1,439,100 ₪, המורכב מ- 82 ימי פיגור בתשלום דמי השכירות, כאשר בגין כל יום איחור התחייבה המבקשת לשלם 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. בנוסף, היה על המבקשת לשלם את דמי השכירות עצמם עבור חודשים מרץ עד מאי 2016, כך שסך הכל החוב בגין דמי השכירות וחוב הפיגורים עמד על 1,958,863 ₪. היות ועד לחתימת הסכם הפשרה שילמה המבקשת כבר סכום של 250,000 ₪, נקבע כי במקרה של אי תשלום דמי השכירות במועד, יחזור החוב לעמוד על סך של 1,708,865 ₪.

בנסיבות אלה עולה השאלה האם מוסמך בית משפט זה להפחית את הסכום שנקבע בסעיף 2.4 להסכם הפשרה. כלומר, סכום הפיצויים המוסכמים התגבש עוד לפני חתימת הסכם הפשרה, אך המשיבה הסכימה לוותר על גבייתו, ככל שהמבקשת תעמוד בעתיד בתשלומי דמי השכירות כסדרם.

המבקשת מצידה הסכימה בדיעבד לאחר שכבר התבררו פרטי ההפרה והנזק הנטען, לשלם את הסכום האמור, ככל שלא תעמוד בתשלום דמי השכירות במועדם.

בספר "דיני חוזים – התרופות" (תשס"ט), מציינים המחברים גבריאלה שלו ויהודה אדר, כי הסכמה לתשלום פיצויים לאחר שפרטי ההפרה והנזק התבררו, אינה בגדר"פיצויים מוסכמים" לענין סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, שכן הפיצוי לא נקבע מראש . לדבריהם, מדובר, לאמיתו של דבר בהסכם פשרה, אשר ככל פשרה אינו מתנה על זכות שיש לצד לחוזה על פי הדין, אלא מאפשר לו לוותר, לאחר התגבשות הזכות, על הכוח לממשה בערכאות (עמ' 491).

מכאן עולה כי יכול וקיים קושי רעיוני לדון במסגרת הדיון בהתנגדות בהפחתת הסכום בסך של 1,708,865 ₪,שנקבע כאמור בסעיף 2.4 להסכם הפשרה. נראה כי ההליך הנכון לדון בתוקפו של הסעיף האמור, היא במסגרת הבקשה שהוגשה לביטולו של הסכם הפשרה.

עם זאת, ראו גם, ע"א (חי') 20525-05-18‏ ‏ קרל ברג רשתות בע"מ נ' א.ר.ד.י.ו בע"מ, וכן את פסק הדין שניתן ב- רע"א 5632/18 א.ר.ד.י.ו. בע"מ נ' קרל ברג רשתות בע"מ, אשר בו נדחתה בקשת רשות הערעור.

בהקשר זה ראוי להדגיש כי נוסח סעיף 2.4 להסכם הפשרה אינו די ברור, ולא הוסבר בו כי יהיה על המשיבה לשלם את סכום הפיצויים המוסכמים בסך של 1,439,100 ₪, ככל שלא תעמוד בעתיד בתשלום דמי השכירות במועד. בנוסף, לסכום הפיצויים המוסכמים האמור, הוסף בהסכם הפשרה הסך של 272,112.5 ₪ שהיה על המשיבה לשלם עד ליום 29.6.16 (ואשר שולם בפועל), בהתעלם מהשאלה אם הסכום ישולם אם לאו. התוצאה היא כי בגין כל הפרה בתשלום דמי השכירות, קלה כחמורה, הוטל על המבקשת לשלם סכום אסטרונומי בסך של 1,708,865 ₪.

לא למותר לציין כי אותה הפרה עשויה גם להביא לתשלום פיצויים מוסכמים נוספים בסכום של 250,000 ₪ לפי הוראות סעיף 6.1 להסכם הפשרה, כמו גם לתשלום פיצויים מוסכמים בסכום של 15,000 ₪ בגין כל יום של איחור לפי הוראות סעיף 6.4 להסכם השכירות. אפנה בענין זה להוראת סעיף 8 להסכם הפשרה הקובעת כי כל הסעדים האחרים בהסכמים עומדים בתוקפם.

דרך המלך לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין היא בהגשת תובענה לביטול פסק הדין (ראה למשל ע"א 4958/09 ויקטוריה נעימי נ' בנק הפועלים). המבקשים נקטו בדרך זו. ההליך תלוי עומד עוד החל מינואר 2018, ובו תידונה ותוכרענה השאלות שבמחלוקת. מובן שתוצאה לפיה יבוטל הסכם הפשרה לעומת תוצאה שונה לפיה ההסכם לא יבוטל, הינה מהותית ומכרעת לצורך הדיון בהתנגדות. יובהר כי פסק הדין שיינתן בהליך התלוי ועומד יכול בהחלט להיות בגדר מעשה בית דין בכל הנוגע ל התנגדות, וייתכן שאף ייתר או יצמצם באופן משמעותי את הדיון בה לגופה.

לענין זה יפים הדברים הבאים שנפסקו בעמ"ש (חי') 29768-12-12 ס' פ' נ' ב' ע' פ', (פסקאות 10-11) המפרטים את הרציונאליים העומדים בבסיס רעיון ההימנעות מניהול הליכים מקבילים בגין אותן פלוגתאות או עילות.
"...כבר נפסק בבית משפט זה כי הרציונאל העומד בבסיס דוקטרינת ההליך התלוי והעומד הינו מניעת ניהול הליכי סרק וחיסכון בזמן שיפוטי, וכן מניעת הכבדה מיותרת על הצד שכנגד [ראו: רע"א 627/13 סגל נ' פנינת מלכי ישראל בע"מ (19.2.2013), פסקה 13 להחלטתי; רע"א 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ'KIA MOTORS CORPORATIONS (27.6.2012), פסקה 16 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין; ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 483 (1975) (להלן: עניין אל-עוקבי)]. כך, גם הוגדרו השיקולים שעל הערכאה הדיונית לשקול בבואה להורות על עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד, אשר בגדרם באים, בין היתר: זהות השאלות שבמחלוקת, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון, חיסכון בזמן שיפוטי, הימנעות מכפל התדיינות ומאזן הנוחות [ראו למשל: רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב [פורסם בנבו] (21.11.2011), פסקה 6 להחלטת השופט ע' פוגלמן].

למעשה, ישנו קשר הדוק בין השיקולים שיש לבחון לצורך עיכוב הליכים בשל קיומו של הליך תלוי ועומד לבין האפשרות שתוצאת ההליך המקביל תהווה מעשה בית דין ביחס לצדדים בהליך שעיכובו מתבקש. כך, נפסק כי גם בבסיס הדוקטרינה של מעשה בית דין עומדים השיקולים של מניעת הכבדה על בתי המשפט, מניעת הכרעות סותרות וכן מניעת הטרדה חוזרת ונשנית של בעל דין.

סוף דבר:

אני מאריכה את המועד להגשת התנגדות, בכפוף לתשלום הוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ₪. סכום של 7,000 ₪ אשר הופקד על ידי המבקשים בקופת בית המשפט לצורך עיכוב הליכים, יועבר על ידי המזכירות לבאי כוח המשיבה, ואילו היתרה בסך של 3,000 ₪ תשולם על ידי המבקשים לבאי כוח המשיבה עד ליום 5.11.19.

ניתנת למבקשים רשות להתגונן אך בגין שלושת טענות ההגנה שפורטו לעיל. לא מצאתי לנכון להתנות את הרשות להתגונן בהפקדה כספית נוכח העובדה שחלק משמעותי מהחוב כבר שולם.

על-פי תקנה 152(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, "בית המשפט רשאי לדחות את הדיון למועד, למקום ובתנאים שייראו לו, אם היה סבור כי למען הצדק מן הראוי לעשות כן...", ובתקנה 153(א) נאמר, כי "בית המשפט או הרשם רשאי לדחות את הדיון דחיה ללא מועד", ואם עשה כן יהא כל בעל דין רשאי לבקש החזרת המשפט לרשימת המשפטים התלויים ועומדים.

לפיכך, לנוכח קיומו של הליך תלוי ועומד, ובתוקף סמכותי לפי תקנה 152 (א) לתקנות, אני דוחה את הדיון בהתנגדות עד אשר יתברר גורל ההליך התלוי ועומד בבקשה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין. ראו, פסק דינו של כבוד השופט ש. לוין ב- ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' חייא סתם.

ניתנה היום, ג' תשרי תש"פ, 2 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.