הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 92-08-16

לפני כבוד השופט יגאל נמרודי

המבקש / התובע:
עופר אבינרי

נגד

המשיבה / הנתבעת:
רשות מקרקעי ישראל

החלטה

החלטה בבקשת המבקש לביטול הליכי פינוי שננקטו נגדו על ידי המשיבה ולמסור לו חזקה במקרקעין נשוא ההליך (להלן – הבקשה).

המבקש עתר לקבלת הסעדים הבאים: (1) "לקבוע כי הליכי הפינוי של המבקש מהנכס נעשו מתוך הטעייה מכוונת של בתי המשפט ו/או לשכת ההוצאה לפועל בכל הקשור לפינוי המבקש מהנכס"; (2) להורות למשיבה להשיב למבקש את חזקתו בנכס וזאת עד לבירור טענותיו לקיומה של זכות דיירות מוגנת עצמאית ולקבלת הכרעה חלוטה בהליכים המתנהלים בתיק זה"; בנוסף מבוקש "להורות למשיבה להחזיר למקרקעין את המכולות וכלי הרכב שנלקחו על ידי המשיבה" ; (3) "לתן [ כך במקור] צו האוסר על המשיבה ו/או כל מי מטעמה לבצע כל פעולה ו/או דיספוזיציה בנכס" (עמ' 1 לבקשה).

לאחר בחינה של הבקשה, התשובה והתגובה לתשובה, כמו גם נסיבות העניין, דין הבקשה להידחות.

המבקש הציג חלוקה של המקרקעין לשטחים אשר סומנו על ידו באותיות א'-ג' (סעיף 4 לבקשה). לטענתו , ביחס ל"שטח א" לא קיים פסק דין לפינוי (אלא לפינויה של אימו בלבד). עוד הוא טען כי החלטות שדחו את בקשותיו לעיכוב הפינוי משטח זה בטעות יסודן והן ניתנו תוך הטעיית בתי המשפט על ידי המשיבה ו/או מי מטעמה. אשר ל"שטח ב'", המבקש טען כי לא ניתן פסק דין בהליך העיקרי לפינויו משטח זה (סעד זמני לעיכוב הפינוי משטח זה נדחה).

ראשית, החלוקה אותה הציג המבקש אינה נזכרת בכתב התביעה. כתב התביעה הוגש ביחס לנכס "ששטחו 3 דונם אשר כוללים "קרקע ועליה בניינים" [...] בגוש 7077 בחלקה 44, 48 ו-49" (סעיף 237 לכתב התביעה; מדובר בסעיף הראשון לכתב התביעה). חלקות 44, 48 ו-49 שלעיל הוגדרו בכתב התביעה כ"חלקות התמורה" (סעיף 244 לכתב התביעה) , אשר הוקצו למשיבה מכוח תכנית 595א' לאיחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים. הסעד העיקרי בכתב התביעה הינו "סעד הצהרתי בו מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע כי התובע הינו דייר מוגן בחלקות התמורה" (סעיף 229 לכתב התביעה; ההדגשה אינה במקור) וכן להצהיר כי התכנית הקצתה את זכויות המבקש בחלקות התמורה למשיבה.
בסעיף 4 לבקשה מתייחס המבקש לחלוקת המקרקעין על פי תשריט שצורף לתצהיר העדות הראשית שהוגש על-ידו (התשריט לא צורף לבקשה). לא ניתן לקשר, באופן ברור, בין השטחים המסומנים א' -ג', אליהם מתייחסת הבקשה, לחלקות התמורה שלגביהן הוגשה התביעה (כך, שטח ב' בלבד מכונה בבקשה "חלקת התמורה"). כלל לא ניתן להבטיח כי הבקשה מתייחסת באופן זהה לאותם מקרקעין לגביהם הוגשה התביעה.

לגופם של הדברים, יובהר כי ביחס לחלקה 44 וחלק מחלקה 48 הוצא צו לפינוי המבקש, מכוח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981. המבקש הגיש בקשה לעכב את ביצוע צו הפינוי, ובית המשפט דחה את הבקשה (החלטה מיום 14.3.2017 ב -ה"פ (שלום ת"א) 16827-12-16). עניין זה נדון והוכרע. בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור אחר החלטות שניתנו בהליכים אחרים.

אשר לחלקות 44 ו-49, בית המשפט הורה על פינוי אמו של המבקש מהחלקות משנקבע כי לא עומדת לה זכות דיירות מוגנת בהן (ת"א (שלום ת"א) 50025-06-13; ערעור שהוגש נדחה). המבקש פנה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לעיכוב הליכי הפינוי מכוח ו בקשתו נדחתה על ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל ביום 25.12.2017. בקשה נוספת שהגיש המבקש אל לשכת ההוצאה לפועל נדחתה אף היא (ראו נספח ב' לבקשה). המבקש ערער לבית המשפט המוסמך על החלטת כב' הרשמת ואולם הודיע כי הוא מבקש לשקול את האפשרות למחוק את הערעור ולהגיש את הבקשה לעיכוב ההליכים נשוא הערעור למותב זה (ראו פרוטוקול מיום 24.10.2018; נספח ב' לבקשה).

כאמור, בית המשפט אינו משמש ערכאות ערעור אחר החלטות שניתנו זה מכבר בעניינו של המבקש.

יתרה מזאת, מפרוטוקול הדיון בערעור על החלטת כבוד הרשמת (נספח ב' לבקשה) עולה כי עיכוב הדיון בערעור נועד לאפשר למבקש לפנות לבית משפט זה לצורך עיכוב הפינוי. אלא שהבקשה הוגשה לאחר שהפינוי כבר בוצע. עניינה אינו עיכוב הפינוי כי אם ביטולו. טענת המבקש כי הוא המתין עד להגשת התצהירים בתיק אינה מסייעת לו. לא היה מקום להמתין בבקשה לסעד זמני לעיכוב הפינוי עד לאחר שכבר בוצע הפינוי והוא בבחינת מעשה עשוי.

למעשה, המבקש כבר פנה, פעמיים, במסגרת תיק זה בבקשות לעיכוב של הליכי פינוי המקרקעין, לרבות לקבל צו לאיסור דיספוזיציה במקרקעין. בקשות לעיכוב ביצוע וביטול הצו המנהלי לסילוק ידו נמחקו (לבקשת המבקש ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 8.12.2016). המבקש גם עתר בבקשה לצו מניעה במעמד צד אחד לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל לפינוי הנכס בפני מותב זה. ביום 26.12.2017 נדחתה הבקשה ליתן צו במעמד צד אחד. בהתאם להחלטה שניתנה, היה על המבקש ליתן הבהרות ככל שהוא עומד על בקשתו. המבקש לא הגיש הבהרות כנדרש.

באשר לאיסור דיספוזיציה בנכס אוסיף, למעלה מהדרוש, כי רק בעת האחרונה ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (עת"מ 22554-07-19) לפיה המשיבה רשאית להמשיך לקיים הליכי מכרז הנוגעים למקרקעין. בית משפט זה אינו מוסמך ליתן החלטה הסותרת במהותה את החלטת בית המשפט המחוזי (אשר אושרה על ידי בית המשפט העליון (עע"מ 5073/19 –א').

בשולי הדברים אפנה גם לדבריי בהחלטה לעניין חיוב המבקש בהפקדת ערובה מיום 21.4.2019 המתייחסים לסיכויי התביעה כפי שהם נחזים בשלב זה ומבלי לקבוע מסמרות (סעיף 14 להחלטה). גם מסיבה זו, אין מקום להורות על מסירת החזקה במקרקעין למבקש, כאשר מביאים בחשבון את סיכויי התביעה, מחד גיסא , ואת הנזק שיגרם למשיבה אם תתקבל הבקשה, מאידך גיסא.

לבסוף, אין מחלוקת כי המבנים אשר היו מצויים על המקרקעין נשוא ההליך נהרסו (ראו פרק ב' לתגובה לתשובה לבקשה). הטענה כי ניתן להשיב למבקש חזקה במקרקעין כשהם פנויים אינה מסייעת לו. ראשית, בשים לב לטענת המשיבה לפיה ביחס לחלק מהמקרקעין "הקרקע נחפרה ונכון למועד הגשת תגובה זו, מבוצעות עליה עבודות בניה להקמת בנין" (סעיף 19 לתשובה). ביחס לחלק אחר של המקרקעין טענה המשיבה כי הגישה אליהם מוגבלת ביותר בשל עבודות בניה ועבודות הרכבת הקלה (סע יף 21 לבקשה). כמו כן, השאלה האם זכות הדיירות המוגנת לה טוען המבקש יכול שתחול על מקרקעין פנויים (ללא המבנים שעליהם), דינה להתברר בהליך העיקרי. היא אינה מצדיקה למסור למבקש חזקה במקרקעין, מהם הוא פונה על יסוד של החלטות שיפוטיות שניתנו.

סעד להשבת המיטלטלין שנלקחו במעמד הפינוי נדחה אף הוא. הוא אינו משרת את הסעד העיקרי ואין מקומו להתברר בהליך זה.

הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 5,000 ש"ח. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום החלטה זו ועד למועד התשלום המלא בפועל.

אני מורה על הזמנת הצדדים לישיבת קדם משפט ביום 5.12.2019 בשעה 10:00.

ניתנה היום, י"ב תשרי תש"פ, 11 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.