הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 9141-06-16

לפני כבוד השופטת דלית ורד

התובעות:

  1. ליאת לב
  2. הלנה ראבסון

נגד

הנתבעת:
עיריית תל אביב - האגף לגביית מיסי ארנונה

החלטה

בפני תביעה כספית להשבה של ארנונה שנגבתה ביתר. לטענת התובעות, הסכום נגבה שלא כדין. את הסכום גבתה הנתבעת ( להלן: "העירייה") בגין חובות ארנונה של התובעת 1 ( להלן: "הבת") והתובעת 2 ( להלן " האם"). העירייה גבתה את הכסף במסגרת פעולות אכיפה מכוח פקודת המיסים ( גביה). כמו כן, עותרות התובעות כי בית המשפט יצהיר כי החובות התיישנו.
בפני שתי סוגיות:
בקשת האם והבת למתן פסק דין חלקי. השתיים טוענות כי יש לתת פסק דין חלקי, עוד בטרם שמיעת הראיות בתיק, המורה לעירייה כבר כעת להשיב לבת סך של 15,000 ₪.
האם נתונה לבית משפט זה סמכות לדון בעניין התיישנות חוב הארנונה.
אוסיף כי התובעות עתרו לסעד נוסף, מתן צו עתידי שיאסור על העירייה לבצע פעולות גביה של חובות הארנונה. אולם, אני רואה לנכון לדחות את הסעד לצו מניעה מאחר וענין זה נמנה בגדר הסמכות העניינית הייחודית של בית משפט לעניינים מנהליים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000. ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר אינה חלה במקרה דנן, זאת לאור ייחוד הסמכות העניינית הנתונה לבית משפט לענינים מינהליים לדון בסוגיה זו (ראו, ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה). עם זאת, בנסיבות המיוחדות דנן, ראוי כי העירייה תשקול את השעיית פעולות הגביה, כפי שציין כבוד השופט צימרמן בהחלטתו מיום 18.7.2016.
מצאתי כי אין מקום לתת את פסק הדין החלקי בטרם שמיעת הראיות בתיק. באשר לסוגיית ההתיישנות, לבית משפט זה, סמכות אגבית להכריע בטענת ההתיישנות, ככל שתידרש על מנת להכריע בתביעת ההשבה.
להלן אפרט את נימוקי ההחלטה.
ראשית אציג את הרקע העובדתי. לאחר מכן אביא את הדיון וההכרעה בבקשה למתן פסק דין חלקי. לאחר מכן אתייחס לסמכות בית המשפט לדון בשאלת התיישנות חוב הארנונה.
רקע עובדתי
חובות הארנונה הם בגין שלושה נכסים בעיר תל אביב יפו ( ראה נספחים 1 ו 2 לכתב ההגנה).
על פי רישומי העירייה, לאם יתרת חוב ארנונה והוצאות אכיפה בגין שני נכסי מקרקעין. חובה של האם עומד על סך של 99,529.37 ₪, כאשר כל הסכומים נכונים ליום 07.11.16:
נכס ברחוב דיזינגוף 190, חשבון לקוח 10110781, החל מאפריל 96 ועד ספטמבר 97, סך 72,378.75 ₪. חוזה השכירות על בסיסו בוצע הרישום כמחזיקה מובא בנספח 4 לכתב ההגנה.
נכס ברחוב העלייה 60, חשבון לקוח 10019389, החל בינואר 98 ועד אפריל 01, סך 17,310.89 ₪, וכן חשבון לקוח 10019391, מאפריל 01 ועד אפריל 03, סך 9,839.73 ₪. חוזה השכירות על בסיסו בוצע הרישום כמחזיקה מובא בנספח 6 לכתב ההגנה.
לאם ולבת, במשותף, יתרת חוב בגין ארנונה והוצאות אכיפה לנכס נוסף, ברחוב י.ל. פרץ 31. בהתייחס לנכס זה, הגישו האם והבת השגה וערר בעניין סיווג הנכס. הערר התקבל וסיווג הנכס אכן שונה, מיום 01.01.08.
נכון ליום 07.11.16, עומד סך החוב של האם והבת בגין הנכס על סך 1,916.47 ₪:
בחשבון לקוח 10062017 – לתקופה 01.12.07 – 31.03.09, 09, סך 1,152.46 ₪.
בחשבון לקוח 10435760 לתקופה 01.04.09 – 05.04.10, סך 764.01 ₪.
שנתיים קודם, נכון ליום 26.12.13, עמדה יתרת החוב על סך 15,653.15 ₪. מהם, 10,323.66 ₪ בחשבון לקוח 10062017, ו - 5,329.49 ₪ בחשבון לקוח 10435760. ראו מכתב עיריית ת"א מיום 26.12.13, נספח ב' לבקשת התובעות למתן פסק דין חלקי.
בשנים 2015 ו 2016, במסגרת הליכי גביה מנהלית מכוח פקודת המיסים ( גביה), עלה בידי העירייה לגבות את החלק הארי מהחוב ( כאמור, החוב הנותר ליום 07.11.16, כ 1,900 ₪ בלבד). סך כל הסכומים שנגבו ( בערך נומינאלי): 18,021.15 ₪. ראו מכתב עיריית תל אביב מיום 01.06.16, נספח ב' לבקשת התובעות למתן פסק דין חלקי. באי כוח הצדדים אישרו לפרוטוקול כי הסכומים, בסך 18,000 ₪ לערך, עוקלו מחשבונה של הבת. ראו פרוטוקול הדיון מיום 29.11.17, עמוד 1, שורה 18, עמוד 2, שורות 13 – 14.
בהתייחס לבת, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 12.02.17, הובא בפני בית המשפט מכתב עיריית ראשון לציון מיום 19.03.17 ( להלן: "מכתב עיריית ראשון לציון"). על פי המכתב, המתייחס לנכס מספר 4001008302 ברחוב הרצל בראשון לציון, הבת רשומה כמשלמת הארנונה בגין הנכס מיום 01.01.09 ועד יום 31.10.10. בשנת 2009 ניתנה לבת הנחה של 70% בשל נכות. אותם ההנחה בוטלה בשל חוב ארנונה שצברה הבת. עיריית ראשון לציון הוסיפה כי היא עתידה לבטל גם הנחה זהה שקיבלה הבת עד ליום 31.10.10.

הבקשה למתן פסק דין חלקי
טענות הצדדים
האם והבת טוענות כי יש להורות לעירייה להחזיר לבת סך של 15,000 ₪, מתוך הסכום שנגבה בפועל ועומד על 18,000 ₪. סכום זה הוא כ 80% מסך הארנונה אשר נגבה מהבת. הבקשה מבוססת על שלושה אדנים. הראשון, כי הבת החזיקה יחד עם האם רק בנכס ברחוב י.ל. פרץ, כאשר ביתר הנכסים החזיקה רק האם. השני, כי הבת התגוררה בנכס פרק זמן קצר בלבד. השלישי, כי הבת זכאית להנחה עקב נכות. התובעות טוענות כי מכתב עיריית ראשון לציון הוא ראיה חיצונית, התומכת בגרסת הבת בעניין משך הזמן בו החזיקה בנכס ברחוב י.ל. פרץ בתל אביב. היות והבת זכאית להנחה בשיעור של 80% מסכום הארנונה, בהתאם לסעיף 2( ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה ( הנחה בארנונה), התשנ"ג – 1993, יש לתת לשיטתן את פסק הדין החלקי.
מנגד, טוענת העירייה כי אין כל מניעה שאדם יחזיק במקביל בנכסים שונים בתחומי רשות אחת, או יותר.כל שניתן להסיק מהמכתב הוא שהבת היא סרבנית מס, ולא רק בתחום המוניציפלי של עיריית תל אביב. העירייה מוסיפה כי הוסבר הן לאם והן לבת, כי הן נדרשות לשלם את חוב הארנונה שאינו שנוי במחלוקת. כמו כן, עליהן להמציא מסמכים התומכים בטענה כי הן לא קיבלו הנחה בארנונה ברשות מקומית אחרת. הדבר נדרש כתנאי להבאת הנושא לבחינת בקשה למתן הנחה רטרואקטיבית, בפני הוועדה המוסמכת לכך.
דיון והכרעה
מהעובדות שאינן במחלוקת, עולה כי החיוב בארנונה בהן חויבה הבת, מתייחס אך ורק לנכס ברחוב י.ל. פרץ. הבת רשומה במסמכי העירייה כמחזיקה בנכס יחד עם האם. הדבר מקנה לעירייה זכות לבצע את הגבייה ממנה בלבד. ראו סעיף 316 לפקודת העיריות [ נוסח חדש]. מכוח הוראות סעיף זה, העירייה רשאית לגבות את כל החוב מהבת, כאשר הבת זכאית לחזור לאם באשר לחלקה בארנונה. לעניין החבות ביחד ולחוד, ראו גם סעיפים 54, 55 ו 61( ב) לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג – 1973.
טענת הבת, באשר למשך הזמן בגינו היא חייבת בתשלום ארנונה בגין הנכס, היא סוגיה המחייבת בירור עובדתי. כן עולה השאלה אם בוצע עדכון בעירייה של זהות המחזיק בנכס, ככל שהבת חדלה בשלב כלשהו להחזיק בנכס ברחוב י.ל. פרץ.
באשר לשאלת הזכאות להנחה בארנונה, טוענת העירייה כי האם והבת כלל לא הביאו אסמכתאות שיאפשרו בדיקה של הוועדה המוסמכת לכך, באשר לזכאות שלהן להנחה. זאת ועוד, בפסיקה נזכרת טענה ולפיה הזכאות למקבלי גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי היא אוטומטית, בהתאם לדיווחים על מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי המתקבלים במערכת חיוב הארנונה העירונית. ראו עת"מ ( מנהלי ירושלים) 8918/08 רחל צמחוני גיאת נ' עיריית ירושלים - מנהל הארנונה, סעיף 9 לפסק דינה של סגנית הנשיא, כבוד השופטת יהודית צור (05.04.2009). בעניינו מחלוקת עובדתית, לרבות בשאלה האם העבירו האם והבת לעירייה את האסמכתאות הנדרשות לצורך בדיקה של הזכאות להנחה. גם השאלות העולות ממכתב עיריית ראשון לציון ומהפסיקה מחייבות בירור.
כאשר מובאת בפני בית המשפט תביעה להשבה של סכומים ששולמו שלא כדין, מן הראוי הוא לשמוע ראיות. לעניין זה, ראו גם ע"א 9325/02 ארגון נכי צה"ל - בית הלוחם נ' עיריית חיפה (01.10.2003).
על כן, לא ניתן בשלב זה של הדיון, בטרם שמיעת הראיות בתיק, לתת פסק דין חלקי כמבוקש.

סמכות בית משפט זה לדון בהתיישנות חוב הארנונה
טענות הצדדים
התובעות טוענות כי שאלת ההתיישנות של חובות הארנונה, היא שאלה המובאת לפתחו של בית המשפט, אגב הדיון בעצם ההשבה והיקפה ( סעיף 76 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], תשמ"ד – 1984). כאשר את תביעתן להשבה הן מבססות על שני טענות עובדתיות אחרות:
ראשית, טוענות התובעות כי בוצעה גביה ביתר. לטענתן, שיעור הארנונה בו הן חויבו הוא ללא ההנחה לה הן זכאיות.
שנית, טוענות התובעות כי הן לא החזיקו בנכסים למשך כל התקופות בעבורן חויבו בארנונה.
מנגד טוענת העירייה כי אין התיישנות על הליכים לפי פקודת המיסים גבייה במקום שננקטו כדין. הדרך לתקוף הליכים אלה היא בעתירה מנהלית ( ראה גם פרוטוקול הדיון מיום 29.11.17, עמוד 6, שורות 9 – 10). היות וחובות ארנונה אינם מתיישנים, טריבונל שיפוטי אינו יכול לתת פסק דין הצהרתי בעניין. העירייה תומכת את טענה זו בפסק הדין שניתן בע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין, כח(2) 309 (1974) ובשורת פסקי דין של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
באשר לאמות המידה אשר בהן על העירייה לנקוט באשר לגביית חובות, מפנה העירייה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, הנחיה מס' 7.1002 מפברואר 2012. בהנחיה נקבע כי " אין זה סביר שרשות מנהלית תנקוט הליכי גביה מנהליים לראשונה וללא צידוק לאחר שנים רבות, תוך שהיא מעמידה את האזרח, בשל הזמן הרב שחלף, במצב שבו יקשה עליו להתמודד עם טענת החוב." בעניין זה מדגישה העירייה כי היא נקטה בהליכי הגביה בסמיכות זמנים למועד בו נוצר חוב בפיגור.
העירייה מוסיפה כי על התובעות היה לפנות בהליך של בקשה למתן פסק דין הצהרתי בדבר התיישנות חוב, אותו היה עליהן להגיש כעתירה מנהלית בפני בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
כמו כן, מדגישה העירייה כי תגובתה ניתנת אך ורק בהתייחס לשאלה שבמחלוקת, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט במהלך הדיון ( ראה פרוטוקול מיום 29.11.17, עמוד 7, שורות 22 – 25). זאת, בעוד העירייה שומרת על טענותיה המקדמיות כפי שהובאו בכתב ההגנה שהוגש מטעמה.

דיון והכרעה
ניתן להעלות טענת התיישנות מול הליכי גבייה בהם נוקטת הרשות.
כאמור, טוענת העירייה כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות מול הליכי גבייה בהם נוקטת הרשות מכוח דבר חקיקה המסמיך אותה לפעול לגביית חובות ללא צורך בהיזקקות לתובענה בבית המשפט. כך נפסק מפי כב' השופט יצחק כהן ( כתוארו אז) בע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין, כח(2) 309, 326 (1974): "תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כוו, אין טענת התיישנות". אולם, בפסיקה מאוחרת יותר, רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, סד(1) 215 (2010), נקבע על ידי כב' השופטת דבורה ברלינר, כי עומדת לאזרח האפשרות לטעון כי חוב מס, אשר הוא נדרש לשלם במסגרת הליך גביה מנהלי, התיישן:
דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. על כן אין לקבל את גישתו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את טענת ההתיישנות של המבקש בשל כך שסבר שהעלאתה במסגרת תביעה לפסק דין הצהרתי נוטלת ממנה את אופיה כטענת הגנה.
(ראו עניין נסייר, פסקה 40 לפסק דינה של כב' השופטת דבורה ברלינר)
מכאן כי ניתן להעלות טענת התיישנות מול הליכי גבייה בהם נוקטת הרשות.
לבית משפט זה, נתונה הסמכות לדון בטענת ההתיישנות כעניין שבגררא.
סמכות בית המשפט נקבעת על פי מבחן הסעד ולא לפי מהותו של הסכסוך. ראו והשוו ע"א 27/77 יהודה טובי נ' שמעון רפאלי, לא(3) 561 (1977). זאת, להבדיל מסמכות בית המשפט לעניינים מנהלים הנקבעת בעיקר לפי העניין הנדון. ראו סעיף 5 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס - 2000. על פי פסיקת בית המשפט העליון, בית המשפט המוסמך לדון בתביעה כספית להשבת תשלום שגבתה רשות מ נהלית, הוא בית המשפט האזרחי, בהתאם לסכום התביעה. ראו והשוו בר"מ 8689/16 עיריית רמת השרון נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול, פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט עוזי פוגלמן (26.09.2017) (להלן: " עניין הכפר הירוק"). כך, תביעות להשבה של ארנונה שנגבתה ביתר, נדונות בבתי המשפט האזרחיים. ראו פסק דינו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, עע"מ 3309/11 נדב קוטלרסקי נ' המועצה המקומית תל מונד (06.01.2013):
על דרך הכלל, הסמכות העניינית של בתי המשפט האזרחיים הולכת אחר הסעד [...] לעומת זאת, הסמכות העניינית בבתי המשפט לעניינים מינהליים נקבעת בעיקר לפי העניין הנדון, על פי רשימת נושאים שנקבעו בחוק וכאשר אחד הצדדים הוא " רשות" כהגדרתה בחוק [...] [ במאמר מוסגר: עם זאת, מקומו של מבחן הסעד לא נפקד לחלוטין, ומטעם זה, לדוגמה, תביעות כספיות של השבה של ארנונה שנגבתה ביתר, נידונות בבתי המשפט האזרחיים].
(ראו פסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט יצחק עמית)
כמו כן, נפסק כי ככל שלצורך ההכרעה בשאלת ההשבה, תידרש הכרעה לעניין שבתחום המשפט המנהלי, יבחן אותן בית המשפט בדרך של " תקיפה עקיפה" בהתאם לכללי המשפט המנהלי.
ככל שיהיו בפי התובע סעד כספי מהרשות טענות הנוגעות לחוקיות דרישת התשלום בהליך זה, ואם אלו תהיינה רלוונטיות להכרעה בשאלת ההשבה, הן תיבחנה על ידי בית המשפט האזרחי, בדרך של " תקיפה עקיפה" [...] מכל מקום, גם אם הדיון בערכאה האזרחית דורש הכרעה בטענות מינהליות באופיין, אלו יידונו על פי כללי המשפט המינהלי.
(ראו עניין הכפר הירוק, פסקה 13 לפסק דינו של כבוד השופט עוזי פוגלמן)
ענייננו בתביעה כספית להשבה של ארנונה שנגבתה ביתר. עומדת לתובעות האפשרות להעלות טענות בדבר התיישנות החוב. לבית משפט זה סמכות להכריע בשאלת ההתיישנות, בדרך של תקיפה עקיפה, ככל שיתברר שהשאלה רלוונטית להכרעה בשאלת ההשבה.
סוף דבר
אין מקום לתתן פסק דין חלקי בטרם בוצע בירור העובדות בתיק.
נתונה לבית משפט זה סמכות להכריע בשאלת התיישנות, ככל שהדבר יידרש לצורך הכרעה בתביעת ההשבה. אין לבית משפט זה סמכות למתן צו מניעה, כפי שהובהר לעיל.
מזכירות תשלח עותק לצדדים.
בנסיבות המקרה, לא מצאתי ליתן צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ג אלול תשע"ח, 24 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.