הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 8710-08-16

די
לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובעת:

זיעור לשכת שרות למיקרופילם בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אברהם ישראל.

נגד

הנתבעת:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיכל וולוך.

נגד

צדדי ג':

  1. גור אריה סוכנות לביטוח בע"מ
  2. איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שלמה שטיינר.

פסק דין

לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעת לתשלום סך של 1,030,045 ₪.
הנתבעת הגישה הודעה לצדדי ג' נגד הצדדים השלישיים.
התובעת והנתבעת הגיעו להסכם פשרה ביניהן במהלך הדיון, ולפיו הנתבעת שילמה לתובעת סך של 609,000 ₪.
הצדדים השלישיים אינם מוכנים להשתתף עם הנתבעת ולשפותה בכל סכום שהוא, ולפיכך בפסק דין זה עליי להכריע בסכסוך שבין הנתבעת והצדדים השלישיים.
לצורך הבנת הרקע אפרט בקצרה את טענות הצדדים כולם, כפי שהובאו בכתבי הטענות שהוגשו על ידם.

טענות התובעת בכתב התביעה:
התובעת הינה חברה העוסקת בסריקה ומזעור של כתבי עיתונות ומגזינים לשימוש לצרכי מחקר ותמצית עיתונאית עבור ספריות של אוניברסיטאות, מכללות, אקדמיות וספריות ציבוריות.
הנתבעת הינה חברת ביטוח והיא הייתה המבטחת של התובעת בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה והיא הוציאה לתובעת פוליסת ביטוח אחריות מקצועית (להלן: " הפוליסה").
הנתבעת הוציאה לתובעת פוליסת ביטוח אחריות מקצועית ברציפות במשך למעלה מ-20 שנה לפני הגשת התביעה, כאשר מי שתיווכה לעניין הוצאת הפוליסות של התובעת אצל הנתבעת היא סוכנות הביטוח של התובעת "גור אריה סוכנות לביטוח", צד ג' 1 (להלן: "סוכנות הביטוח" או "סוכן הביטוח").
סוכן הביטוח הוא שלוחה של הנתבעת אשר פעולותיו, כוונותיו וידיעתו מחייבות ומזכות את הנתבעת.
התובעת פעלה במסגרת עיסוקה בפרויקט "זיעור עיתונות עברית" אשר פעל משנת 1979 וכלל, בין השאר , את מזעור עיתון הארץ עבור הספריות.
ביום 24.3.2003 בקשו נציגי הוצאת עיתון הארץ מהתובעת, במפתיע, לאחר שהייתה מודעת במשך שנים לקיומו של הפרויקט, להפסיק את זיעור עיתון הארץ בטענה לפיה מדובר בהפרת זכויות יוצרים.
על פי חוות דעת יועציה המשפטיים של התובעת ויועציהם המשפטיים של הספריות, חוות דעת שנשלחה לעיתון הארץ, אין הדבר משום הפרת זכויות יוצרים . בעקבות חוות דעת זו, עיתון הארץ לא נקט בהליכים משפטיים נגד התובעת.
התובעת מצידה דווחה לנתבעת, כמי שמבטחת אותה בביטוח אחריות מקצועית , באמצעות סוכן הביטוח , והודיעה ל ה על אודות פניית עיתון הארץ אליה.
סוכן הביטוח והנתבעת ידעו והכירו מקרוב את פעילותה ועיסוקה של התובעת והם ערכו לתובעת פוליסה לביטוח אחריות מקצועית אצל הנתבעת עבור פעילותה המקצועית.
התובעת המשיכה בעיסוקה במשך כל השנים והנתבעת מצידה, באמצעות סוכנות הביטוח, ח ידשה את הפוליסה לתובעת באופן אוטומטי בחלוף כל שנה.
בהפתעה גמורה, הגישה הוצאת עיתון הארץ ביום 06.07.2015, תביעה בבית המשפט המחוזי בלוד נגד התובעת ע"ס 10 מיליון ש"ח והתובעת הגישה הודעה לצד שלישי נגד אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר אילן ועיריית תל אביב - ספריית בית אר יאלה.
מיד עם קבלת התביעה של עיתון הארץ פנתה התובעת לנתבעת בבקשה לשיפוי בגין התביעה שהוגשה נגדה, בהתאם לפוליסה. הנתבעת דחתה את התביעה.
בדיעבד, במהלך פגישה בין התובעת לנתבעת ביום 29.10.2015, הסתבר לתובעת כי בשנת 2005 הנתבעת שינתה את תנאי הפוליסה, מבלי ליידע את התובעת ומבלי לקבל את הסכמתה. הנתבעת הוסיפה סייג בפוליסה בדבר הפרה של זכויות יוצרים. סייג זה מעקר מתוכן את הפוליסה מכיוון שעיסוקה של התובעת הוא מזעור ושכפול.
לטענת התובעת, הסייג שהוסף לפוליסה ללא ידיעתה, הוכנס שלא בתום לב, ולא בדרך מקובלת והוא עומד בניגוד לדין ולפסיקה ולחוזר המפקח על הביטוח, שכן התנאי לא הובלט, כפי שנקבע בהוראות המפקח על הביטוח.
לטענת התובעת, מאחר והנתבעת לא העמידה אותה במפורש על השינויים המהותיים שערכה בפוליסה, יש לראות בה כמי שנהגה שלא בתום לב ולכן יש לראות את הפוליסה המקורית שנעשתה בין הצדדים, כפוליסה התקפה ביניהם. כמו כן, טוענת התובעת כי הנתבעת אינה זכאית להסתמך על הסייג שהוסיפה בפוליסה, שכן היא לא הבליטה אותו, כפי שהיתה צריכה לעשות.
הן הנתבעת והן סוכנת הביטוח לא הודיעו לתובעת על הסייג שהופיע בפוליסה. לנוכח עיסוקה של התובעת סייג זה מותיר אותה ללא כיסוי ביטוחי. לו היתה התובעת יודעת, על הסייג האמור, היא היתה מכלכלת את צעדיה בהתאם ורוכשת פוליסה לביטוח אחריות מקצועית אצל מבטח אחר, שכן ניתן היה לרכוש פוליסת אחריות מקצועית אצל מבטח אחר, ללא הסייג בדבר הפרת זכויות יוצרים.
התובעת פעלה במסגרת עיסוקה בתום לב ובהסתמך על המצג שהציגו לה סוכן הביטוח והנתבעת לפיו קיים כיסוי ביטוחי בפוליסה, עבור עיסוקה בתחום מזעור וללא סייג בתחום הפרת זכויות יוצרים.
במהלך בירור חבותה של הנתבעת ליתן הגנה משפטית ושיפוי לתובעת בהליך המשפטי, שנפתח נגד התובעת על ידי הוצאת עיתון הארץ, נגלה לתובעת מעשי מחדלי סוכן הביטוח והנתבעת.
לתובעת נודע בדיעבד כי לאחר שדיווחה לנתבעת במכתבה מיום 27.7.03 באמצעות סוכן הביטוח, והודיע לה בדבר טענת הוצאת עיתון הארץ כלפי הספריות, שתלה הנתבעת ברשימת הפוליסה לשנת 2005 את הסייג בדבר הפרעת זכויות יוצרים. בהמשך הדרך, בעת חידוש הפוליסה לשנת 08, השמיטה הנתבעת את הסייג מרשימת הפוליסה ושתלה אותה בת נאים הכלליים של הפוליסה לשנת 08, מעשיה אלו של הנתבעת נעשו מבלי ליידע את התובעת על השינויים המשמעותיים בפוליסה.
לטענת התובעת, הנתבעת מודה, כי היא שתלה את הסייג בפוליסה שלא בהסכמת התובעת.
התובעת סבורה, כי היה ברור הן לסוכן הביטוח והן לנתבעת כי סייג זה שהוסף לפוליסה, לאור עיסוקה של התובעת , מעקר אותה מתוכן. לפיכך, התובעת מאמינה כי הסתרת העובדות במכוון הינה תוצאה של רצון סוכן הביטוח והנתבעת לגבות פרמיות ביטוח רבות מהתובעת, שכן לתובעת היו אצל הנתבעת פוליסות ביטוח רבות שהכניסו לקופת הנתבעת מאות אלפי ₪ כל שנה.
הנתבעת דחתה את הכיסוי הביטוחי בשני מכתבים: האחד , מיום 9.7.15, והשני, מיום 31.8.03, כאשר מכתב הדחיה המוקדם מעולם לא התקבל אצל התובעת לפני יום 9.7.15, עת צורף למכתב השני.
התובעת האמינה, לרבות בהתאם ליעוץ משפטי שקיבלה, כי פעילותה במסגרת פרויקט מזעור העיתונות אינו יכול לשמש עניין להפרת זכויות יוצרים, כי הוא נעשה בתום לב והוא בגדר שימוש הוגן ומותר , ולא עלה בדעתה של התובעת בעת עריכת הפוליסה וחידושה מדי שנה , כי פעילותה , המותרת עבור האוניברסיטאות והספריות , עלולה לשמש כעילת תביעה נגדה.
לטענת התובעת, הנתבעת הוסיפה למכתב הדחיה השני נימוקי דחיה שלא הוסיפו במכתב הראשון ודחתה שלא כדין את הכיסוי הביטוחי שקיים לתובעת אצלה. התובעת טוענת, כי הנתבעת לא היתה רשאית להוסיף נימוקי דחיה נוספים על אלה שנכתבו במכתב הראשון.
התובעת נאלצה להוציא סכומי כסף גדולים לניהול הגנתה ולהתגונן מפני התביעה המשפטית וכן לצורך משלוח הודעות לצדדים שלישיים, ומכאן החלה חלופת מכתבים בין עורכי הדין של התובעת לבין עורכי הדין של הנתבעת בדבר אופן ניהול ההגנה ושאלת הכיסוי הביטוחי.
הצדדים להליך המשפטי, התובעת, הוצאת עיתון הארץ והצדדים השלישיים (אוניברסיטת תל אביב, אוניבר סיטת בר אילן ועירית תל אביב יפו) הופנו להליך של גישור והוסכם בין התובעת לבין הנתבעת שהן יחתרו לסיכום בדבר ההוצאות המשפטיות והכיסוי הביטוחי לאחר סיום הליך הגישור.
הליך הגישור הסתיים בפשרה וקיבל תוקף של פסק דין, כאשר הנתבעת עודכנה מתוך ישיבות הגישור על המגעים ועל תוצאות הגישור והיא לא הביעה כל הסתייגות במהלך גיבוש הסכם הגישור. הגישור נוהל בעידוד הנתבעת, כאשר בינה לבין התובעת היו הבנות בעל פה כי לאחר חתימה הסכם הפשרה, תקבל התובעת שיפוי ופיצוי ממנה.
אילו היתה הנתבעת מכבדת את התחייבויותיה בפוליסה ומעניקה כיסוי ביטוחי לתובעת, הרי שהתובעת היתה ממשיכה לנהל את עסקיה כרגיל.
התובעת טוענת כי הטענות שנטענו נגדה בהליך המשפטי על ידי עיתון הארץ, מהווה מקרה ביטוח על פי הפוליסה ולכן קמה החובה לנתבעת לפצותה בגין כל ההוצאות והתשלומים שהיא נשאה בהם.
לטענת התובעת, גם אם יתברר כי הסייג שהוסף לפוליסה עומד בדרישות הדין, הרי הנתבעת עדיין חייבת לשלם לתובעת פיצוי על הנזק שנגרם לה כתוצאה ממצג השווא הרשלני שיצרה כלפי התובעת.
התובעת שילמה שכ"ט עו"ד למשרד עמית פולק מטלון בגין הייעוץ המשפטי, בגין ההליך המשפטי ובגין הליך הגישור וכן שכ"ט למגשר עו"ד גבריאלי. לטענת התובעת, הוצאות משפטיות אלו מכוסות על פי הפוליסה שהוציאה הנתבעת מעבר לגבול האחריות הנקוב בפוליסה, ולכן הנתבעת חייבת לפצותה.
במסגרת הסכם הגישור נשאה התובעת בתשלומים בגין מקרה הביטוח המכוסה על ידי הפוליסה ולכן חייבת הנתבעת לשלם בגין ראש נזק זה.
לטענת התובעת, הנזקים שנגרמו לה על ידי הנתבעת הינם, כדלקמן:
הוצאות משפטיות בסכום הפשרה 64,045 ₪
ציוד וחומרים 216,000 ₪.
נזק כלכלי 350,000 ₪.
סכום התביעה הכולל שתבעה התובעת מהנתבעת הינו 1,030,045 ₪.

טענות הנתבעת:
לטענת הנתבעת, פוליסת ביטוח אחריות מקצועית הינה על בסיס יום הגשת התביעה, ולפיכך הפוליסה הרלוונטית שעל התובעת היה להפעיל אצל הנתבעת היא הפוליסה של שנת 2015 ולא זו של שנת 2003.
אכן בשנת 2003 החזיקה התובעת בפוליסה אחריות מקצועית של הנתבעת, אלא שפוליסה זו עברה מן העולם, כאשר בשנ ת 2005, לקראת חידושה של הפוליסה, כפי שנעשה הדבר מדי שנה בשנה, הודיעה הנתבעת לתובעת באמצעות סוכנות הביטוח שלה, כי משנת 2005 תחריג פוליסת האחריות המקצועית כיסוי לנזקים שמקורם בהפרת זכויות יוצרים , ורק לאחר קבלת הסכמת ה של התובעת באמצעות סוכני הביטוח שלה, הוצאה לתובעת הפוליסה של שנת 2005. מאותה שנה עד למועד הגשת כתב ההגנה, למעלה מ- 10 שנים, מתחדשת הפוליסה בהסכמת התובעת עם חריג מפורש וברור, לפיו: "פוליסה זו אינה מכסה חבות הנובעת במישרין או בעקיפין מ.... הפרה של זכויות יוצרים, קניין רוחני, סמל מסחר או פטנט".
חריג זה, בנוסח כזה או דומה, הופיע משנת 2005 ועד שנת 2015 בכל הפוליסות שהועברו לתובעת באמצעות סוכנות הביטוח שלה, ללא הערה וללא כל הסתייגות מצד התובעת.
היות ו"מקרה הביטוח" כהגדרתו בפוליסות האחריות המקצועית אירע בשנת 2015, בגין נזקים שנגרמו כביכול לתובעת משנת 2008 ואילך, הרי שפוליסת שנת 2015 חלה לכאורה על המקרה, ובשנת ביטוח זו, כמו בעשר שנות הביטוח שקדמו לה, אין ולא היה לתובעת כיסוי ביטוחי בגין נזק שנגרם אגב הפרת זכויות יוצרים או בקשר לכך.
לתובעת ולבאי כוחה נמסרו בעבר פרטים ומסמכים מלאים הקשורים להוצאת הפוליסה, לרבות התכתבות בין חתם הנתבעת לבין סוכנות הביטוח של התובעת משנת 2005, לקראת חידוש הפוליסה לשנה זו. אולם , התובעת ובאי כוחה טענו כי סוכנות הביטוח לא יידעה אותם אודות השינוי, וזאת בניגוד להתנהגות ו/או למצג של סוכנות הביטוח, לפיהם שינוי הפוליסה בכל הקשור עם החרגת "הפרת זכויות יוצרים" משנת 2005, נעשה בידיעה ובתיאום מלאים עם מנהלי התובעת.
בנסיבות אלו, הוצע לתובעת להגיש תביעה נגד סוכנות הביטוח אלא שהתובעת בחרה שלא לעשות כן.
טענת התובעת נגד תביעת עיתון הארץ היתה, בין היתר, כי בעת ביצוע פעולות מזעור של עיתון הארץ עשתה זאת בכוונת מכוון לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי משני משרדי עו"ד המתירים לה לעשות כן, חרף אזהרה של עיתון הארץ. טיעון זה של התובעת מאיין את הכיסוי הביטוחי בפוליסת האחריות המקצועית של התובעת שכן מדובר במעשה שנעשה בכוונת מכוון, ולא בתום לב או ברשלנות, בטעות או השמטה.

ההודעה לצד ג':
הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' נגד הצדדים השלישיים: סוכנות הביטוח ואיילון חברה לביטוח בע"מ, שהינה המבטחת של סוכנות הביטוח.
בהודעה לצד ג' חוזרת הנתבעת על טענותיה בכתב ההגנה בדבר הרקע העובדתי, ואין מקום לחזור על פירוט זה.
לטענת הנתבעת, היא העבירה מדי שנה לסוכנות הביטוח את פוליסת הביטוח טרם חידוש הביטוח וכי למיטב ידיעתה, פוליסות אלה הועברו אל התובעת, וכל התנאים שנכללו בהן היו בידיעתה ובאישורה.
פוליסות הביטוח לא התחדשו באופן אוטומטי, אלא שלקראת כל חידוש בסיום שנת הביטוח נערכו דיונים בין התובעת , שיוצגה על ידי סוכנות הביטוח , לבין הנתבעת באמצעות חתמיה. וכל פעולה, שבאה לידי ביטוי בפוליסה המחודשת , נעשתה בתיאום מלא ובהסכמתה המלאה של סוכנות הביטוח שייצגה את התובעת.
לטענת הנתבעת, סוכנות הביטוח ייצגה את התובעת בלבד.
לקראת חידוש הפוליסה בשנת 2005, הודיעה הנתבעת לתובעת באמצעות סוכנות הביטוח, כי החל משנת 2005 תחריג הפוליסה כיסוי לנזקים שמקורם בהפרת זכויות יוצרים.
לאחר קבלת ההודעה, פנתה סוכנות הביטוח בשם התובעת אל הנתבעת וביקשה לבטל את החריג. הנתבעת סירבה ובסופו של דבר אישרה סוכנות הביטוח, בשם התובעת, את חידוש הביטוח כולל החריג הנ"ל.
רק לאחר קבלת אישורה והסכמתה של התובעת, באמצעות סוכנות הביטוח, הוצאה לתובעת פוליסה לשנת 2005, אשר כללה את החריג האמור , ומאותה שנה ועד למועד הגשת ההודעה לצד שלישי מתחדשת הפוליסה בהסכמת התובעת עם החריג האמור.
לטענת התובעת, סוכנות הביטוח או מי מטעמה לא יידעו אותה אודות השינוי בפליסה, וזאת בניגוד להתנהגות ו/או למצג סוכנות הביטוח כלפי הנתבעת , לפיו דבר שינוי הפוליסה בכל הקשור להחרגת הפרת זכויות יוצרים החל משנת 2005, נעשה בידיעה ובתיאום מלאים עם התובעת.
בכל השנים משנת 2005, מועד הוספת הסייג בפוליסה, ועד לקרות מקרה הביטוח והגשת התביעה ע"י עיתון הארץ נגד התובעת בשנת 2015, הומצאה לתובעת פוליסה שאינה מכסה תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים.
ככל שיעלה בידי התובעת להוכיח כי סוכנות הביטוח לא מסרה לה את הפוליסות, או יצרה כלפיה מצג שווא, או לא גילתה לה את כל העובדות הנדרשות בעניין זה, הרי האחריות לכך מוטלת על סוכנות הביטוח בלבד ועל חברת הביטוח איילון כמבטחת שלה.
הנתבעת טוענת כי הצדדים השלישיים חייבים לשפות אותה בגין כל סכום בו תחויב כלפי התובעת וזאת בשל התרשלותן ו/או חוסר זהירותן .

כתב הגנה מטעם צדדי ג' :
לטענת צדדי ג', הטענה הנטענת כלפי סוכנות הביטוח מתייחסת לתקפותו של חריג בפוליסה שעניינו הפרת זכויות יוצרים וקניין רוחני. החריג האמור, שהינו הבסיס היחיד היכול להקים עילה כלפי הצד השלישי, ממילא לא שימש כבסיס לדחיית הכיסוי הביטוחי על ידי הנתבעת כמפורט במכתבי הדחיה שנשלחו אל התובעת מיום 31.8.03 ומיום 9.7.15.
בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח, על המבטחת לפרט בפני מבוטח את נימוקי הדחיה של הכיסוי הביטוחי בהזדמנות הראשונית שיש לה, ואם לא תעשה כן, לא תוכל להעלות נימוקים נוספים לדחייה במועד מאוחר יותר.
במכתב הדחייה המפורט, שנשלח לתובעת בעניין ה תביעה שהוגשה נגדה ע"י עיתון הארץ, לא הזכירה הנתבעת את עניינו של החריג האמור בעניין זכויות יוצרים, ולפיכך אין בידי הנתבעת להתבסס על החריג האמור לשם דחיית הכיסוי הביטוחי לתובעת והיא מנועה לעשות כן בדיעבד, במועד מאוחר יותר, כפי שביקשה לעשות.
הנתבעת היתה מודעת לאופי עיסוקה המדויק של התובעת, שכל כולו סריקה ומזעור של קטעי עיתונות ולסיכונים הביטוחיים הכרוכים בעיסוק זה. וחרף עובדה זו, הנתבעת גילתה את דעתה במפורש לסוכנות הביטוח כי אין צורך בביטוח מפני הפרת זכויות יוצרים וכי החריג האמור אינו רלוונטי לעיסוקה של התובעת. משכך , לקחה הנתבעת על עצמה את הסיכון כי יוגשו תביעות, והיא מנועה מלהסתמך על אותו חריג כש התממש הסיכון האמור.
לטענת סוכנות הביטוח, החריג האמור לא הופיע ו/או חדל להופיע, ו/או לא מודגש כראוי כנדרש על פי דין, בפוליסות הביטוח שהופקו על ידי הנתבעת במהלך השנים. לפיכך, אין לנתבעת הזכות להסתמך על חריג הפרת זכויות היוצרים הנטען בפוליסה ביחסה כלפי התובעת.
אין קשר סיבתי בין ההתנהגות של סוכנות הביטוח לבין כל נזק כנטען בכתב התביעה ו/או בהודעה לצד שלישי.

דיון והכרעה:
כאמור בפתח פסק הדין, התובעת והנתבעת הגיעו להסכם פשרה ביניהם, לפיו שילמה הנתבעת לתובעת סך של 609,000 ₪.
בפסק דין זה עלי להכריע בשאלה האם על הצדדים השלישיים לשפות את הנתבעת בסכום ששיל מה לתובעת או בחלק ממנו.
בהתאם לעובדות שהוכחו בפני, התובעת, העוסקת בסריקה ומזעור של כתבי עיתונים לשימוש לצרכי מחקר , היתה מבוטחת אצל הנתבעת בפוליסת אחריות מקצועית ברציפות למעלה מ- 20 שנה, וזאת באמצעות סוכנות הביטוח שתיווכה בחוזה הביטוח.
אין חולק, כי ביום 24.3.03 ביקשו נציגי הוצאת עית ון הארץ מהתובעת להפסיק את זיעור עיתון הארץ בטענה , לפיה מדובר בהפרת זכויות יוצרים.
בהתאם ליעוץ משפטי שקיבלה התובעת מיועציה המשפטיים, ושאותו העבירה להוצאת עיתון הארץ, הרי שאין בפעילותה של התובעת, במסגרת זיעור עיתונות עברית באופן שבו נהגה, משום הפרת זכויות יוצרים. עמדה זו, העבירה התובעת לנציגי הוצאת עיתון הארץ, אשר לא נקטה בהליכים משפטיים נגד התובעת.
במקביל, הודיעה התובעת ביום 27.7.03 לנתבעת, כמבטחת את אחריותה המקצועית, באמצעות סוכן הביטוח, על פניית ע יתון הארץ וצרפה את פנייתה כנספח 3 לכתב התביעה.
לטענת הנתבעת, במענה לפניית התובעת משנת 2003, היא שלחה לתובעת ביום 31.8.03 מכתב ובו דחתה הנתבעת את הכיסוי הביטוחי, וזאת בנימוק לפיו התובעת פעלה בהסתמך על חוות דעת משפטית של יועציה המשפטיים משנת 1979, ולפיכך פעלה במכוון ובמודע ולא מתוך טעות והשמטה. יש להדגיש, כי לטענת התובעת היא לא קיבלה את מכתב הדחיה משנת 2003, אלא רק במצורף למכתב הדחיה השני שנשלח אליה, ביום 9.7.15.
הוכח לפני, כי לקראת חידוש הפוליסה בשנת 2005, הוסיפה הנתבעת לפוליסת הביטוח חריג ולפיו: "פוליסה זו אינה מכסה חבות הנובעת במישרין או בעקיפין מ... הפרה של זכויות יוצרים, קניין רוחני, סמל מסחרי או פטנט".
לטענת הנתבעת, היא הודיעה לתובעת על השינוי האמור באמצעות סוכנות הביטוח.

לטענת התובעת, דבר הוספת החריג האמור לא הובא לידיעתה בכל שלב שהוא על ידי הנתבעת או על ידי סוכנות הביטוח, חריג זה לא הודגש כנדרש בפוליסת הביטוח, ולפיכך, היא לא ידעה על הוספת תנאי זה, ו היא למדה עליו רק בדיעבד במהלך פגישה בין התובעת לנתבעת. זאת, רק לאחר תביעה שהוגשה נגד התובעת בשנת 2015 על ידי עיתון הארץ ולאחר שפנתה לנתבעת בבקשה לשיפוי בגין התביעה בהתאם לפוליסה.
אין חולק, כי סוכנות הביטוח ידעה על הוספת החריג האמור בפוליסה. סוכנות הביטוח אינה כופרת בעובדה זו, ותכתובת דואר אלקטרוני בין סוכנות הביטוח לבין חתם הנתבעת בעניין זה צורפה כמוצג 10 לתיק המוצגים מטעם התובעת.
מההתכתבות האמורה עולה, כי סוכנות הביטוח פנתה לנתבעת בטענה לפיה לפוליסה הוכנסו סייגים שלא היו בשנה קודמת לרבות הפרה של זכויות יוצרים והיא ביקשה לוותר על חריגים אלו לאור עיסוקה של התובעת. במענה לפניה זו, השיב חתם הנתבעת, יעקב קיהל, כי נראה לו כי החריגים אינם רלוונטיים לעיסוקה של התובעת.
עוד אין חולק, כי סוכנות הביטוח, מסיבותיה שלה, לא מצאה לנכון להודיע לתובעת על הוספת הסייג לפוליסת הביטוח בשנת 2005, סייג שמצא את מקומו בכל הפוליסות שחודשו מדי שנה משנת 2005 ואילך.
אציין, כי האמנתי כי התובעת לא ידעה על הוספת הסייג ה אמור בפוליסה ואף שוכנעתי, כי הסייג האמור, שהוסף לפוליסה, לא הודגש ע"י ה נתבעת כנדרש ע"י המפקח על הביטוח.
מכל מקום, הנתבעת לא הוכיחה כי הדגישה את הסייג בצורה הנדרשת , לא ברשימת הפוליסה כאשר הסייג הוסף לראשונה (מוצג 8 בתיק המוצגים של התובעת) ולא בתנאים הכלליים בפוליסות שהוצאו לאחר מכן (הג'קט - התנאים הכלליים - מוצג 9 בתיק המוצגים של התובעת) .
אציין כי בפסק דין זה אינני נדרש להכריע האם קיימת לתובעת רשלנות תורמת בכך שלא עיינה בפוליסה ולא למדה בעצמה על קיומו של הסייג, שכן, התובעת והנתבעת התפשרו ביניהן על סכום הפיצוי ויש להניח כי מכלול השיקולים שבין התובעת לנתבעת נלקחו בחשבון במסגרת פשרה זו.
בשנת 2015 הגישה עיתון הארץ תביעה על סך 10 מיליון ₪ נגד התובעת ונתבעים נוספים בגין הפרת זכויות יוצרים. מיד עם קבלת התביעה, פנתה התובעת לנתבעת בבקשה לשיפוי בגין התביעה שהוגשה נגדה, וזאת בהתאם לפוליסה. הנתבעת דחתה את הכיסוי הביטוחי במכתב מיום 9.7.15, (מכתב הדחייה השני) כאשר במכתב זה, הפנתה הנתבעת את התובעת למכתב הדחיה מיום 31.8.03, שצורף למכתב הדחייה השני.
הנתבעת העלתה במכתב הדחיה השני טענות דחית כיסוי חדשות , שלא הועלו במכתב הדחיה הראשון, ולפיהן סכום התביעה שהוגש נגד התובעת הועמד על 10 מיליון ₪ בעוד גבול האחריות בפוליסה הינו 500,000 דולר בלבד, ולפיכך גם אילו היה כיסוי ביטוחי הרי רוב סכום התביעה (81%) היה חל על התובעת, ובנוסף מאחר ולפי הרשום בתנאים הכלליים של הפוליסה: "מותנה בזה, כי הפוליסה הזו אינה מכסה את המבוטח בגין או בקשר עם תביעה כלשהי כנגדו הנובעת במישרין או בעקיפין מכל אחת מאלה – היות והמבוטח נושא משרה בתאגיד. הואיל והנתבעים 2-3 משמשמים כדירקטורים בחברה המבוטחת, אזי בהתאם לחריג שצויין לעיל, לא ניתן לתת להם כיסוי ביטוחי".
לפיכך, כותבת הנתבעת במכתב הדחיה השני, כי לא ניתן לתת כיסוי ביטוחי לתביעה שבנדון על פי הפוליסה, ולפיכך התובעת מתבקשת לוודא הגשת כתב הגנה מטעמה במועד ולוודא את ייצוגה בבית המשפט.
מאחר והנתבעת דחתה את התביעה, נאלצה התובעת לשכור שירותי עורכי דין ולהתגונן מפני התביעה.
התביעה הועברה בהסכמת הצדדים לגישור , שהסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.3.16, כאשר, לטענת התובעת, הנתבעת היתה מיודעת ביחס להתקדמות הליכי הגישור, שאף זכו לעידודה של הנתבעת.
במקביל לקיום הליך הגישור, התקיימה פגישה בין נציגי התובעת ו בין נציגי הנתבעת והיתה ביניהם חלופת מכתבים.
במכתב ללא תאריך (ככל הנראה מיום 1.3.16 - נספח ז' לתצהיר הנתבעת) שנשלח על ידי עו"ד שטיינר, ב"כ הנתבעת , לב"כ התובעת, בהמשך לפגישה מיום 4.11.15, ובהתייחס למכתב התובעת מיום 15.11.15, נכתב כי הנתבעת חוזרת ודוחה את הכיסוי הביטוחי, והיא חוזרת על האמור במכתב י הדחיה מיום 31.8.03 ומיום 9.7.15.
במכתב מיום 1.3.16 נרשם לראשונה ע"י ב"כ הנתבעת כי הפוליסה משנת 2015 החריגה במפורש את החבות בגין "הפרה של זכויות יוצרים, קניין רוחני, סימון מסחרי או פטנט". במכתב נאמר כי עניין זה הועלה בפגישה שנערכה בין הצדדים (ביום 4.11.15), כאשר לפי דברי ב"כ הנתבעת די בחריג זה כדי לבסס את דחיית הכיסוי הביטוחי בגין מקרה הביטוח.
ב"כ התובעת השיב ביום 13.3.16 במכתב לב"כ הנתבעת ובו כתב, בין היתר, כי החריג בעניין זכויות יוצרים הנזכר בסעיפים 6-9 למכתב ב"כ הנתבעת לא היה ידוע לתובעת ודינו דחיה , שכן לא היה לנימוק זה כל זכר בשני מכתבי הדחיה הקודמים, וכי ב"כ הנתבעת העלו אותו לראשונה בפני התובעת במסגרת פגישת הצדדים מיום 4.11.15.
כמו כן, נכתב במכתב ב"כ התובעת, כי החריג האמור מרוקן מתוכן את הפוליסה בהיותו נוגע ללב ליבה של פעילות התובעת, כאשר לא היה ידוע לתובעת בזמן אמת אודות חריג זה, שכן אילו החריג היה ידוע לה היא לא היתה מחדש ת את הפוליסה.

אחריות סוכנות הביטוח
האם סוכנות הביטוח הודיעה לתובעת על הוספת הסייג
לטענת סוכנות הביטוח, שאינה חולקת על הטענה לפיה היא לא הודיעה לתובעת על הוספת החריג בעניין זכויות היוצרים לפוליסת הביטוח של התובעת, הנתב עת אינה זכאית להסתמך על חריג זה מאחר וממילא לא ציינה אותו כסיבה לדחיית התביעה בהזדמנות הראשונה וממילא התביעה נדחתה על ידי הנתבעת מטעמים אחרים, שפורטו במכתבי הדחיה הראשון והשני.
לפיכך, טוענת סוכנות הביטוח, אין קשר סיבתי בין אי מסירת ההודעה לתובעת בדבר הסייג שהוסף לפוליסה לבין התביעה מאחר, וכאמור , ה נתבעת לא דחתה את התביעה בגין הסייג האמור.
לטענת סוכנות הביטוח, התביעה נדחתה על ידי הנתבעת מהטעמים שפורטו במכתב הדחיה השני , מכתב שלא היה בו זכר לסייג בדבר פגיעה בזכויות יוצרים, ולפיכך אין מקום לנסות ולהטיל את האשם על סוכנות הביטוח.
אכן, הצדק עם סוכנות הביטוח ועם התובעת כי הטענה בדבר דחיית התביעה עקב הסייג בעניין זכויות יוצרים, הועלתה על ידי הנתבעת לראשונה רק בשנת 2016, וכי טענה זו לא נכללה במכתבי הדחיה הראשונים.
יתכן, ולו בית המשפט היה נדרש לדון ולהכריע בתביעה שבין התובעת לנתבעת היה מקום להכריע בשאלה מה המשמעות של העלאת הטענה בדבר הסייג במועד מאוחר ולא בהזדמנות הראשונה, והאם עובדה זו שוללת את תוקפו של הסייג.
אולם, במקרה שלפני, הגיעו התובעת והנתבעת להסכם פשרה, לפיו שולם לתובעת סכום כסף מסוים לאחר שכל צד שקלל את סיכוייו וסיכוניו, מבלי לקבוע מסמרות בטענות מי מהצדדים.
לא ניתן לקבוע בוודאות כי בית המשפט לא היה מאפשר לחברת הביטוח להעלות את טענת הסייג בעניין זכויות יוצרים, ובמקרה שבית המשפט היה מאפשר לנתבעת להסתמך גם על סייג זה, הרי לתובעת היתה עומדת הטענה, כי הסייג מחוסר כל תוקף באשר לא נמסרה לתובעת הודעה על קיומו של סייג זה, דבר שהיה מעמיד את הנתבעת בסיכון לפיו תביעת התובעת תתקבל באם טעמי הדחיה האחרים לא היו מתקבלים על ידי בית המשפט.

מעמדו של סוכן הביטוח
חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") קובע בסעיפים 32-33:
"32. "בסימן זה, "סוכן ביטוח" - מי שעוסק בתיווך ביטוחים בין מ בוטחים לבין מבטחים.

33(א) לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב.
(ב) לענין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח."
בת"א (ת"א) 61561/04 חזן אברהם נ' סעדה יצחק (פורסם בנבו, 14.5.2007) ציטט בית המשפט את הקביעות ב ת"א (ת"א) 1378/88 מימון נ' מנורה חברה לביטוח (דינים ועוד), שם קבע ביהמ"ש כי המבטחת לא הסכימה למתן כיסוי ביטוחי, אולם חוזה הביטוח נכרת מכוחה של הודעת הסוכן למבוטח שלפיה קיים כיסוי. אף שביהמ"ש לא האמין לעדות הסוכן וביקר את התנהגותו בחריפות, לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שהתחייבותו כלפי המבוטח הביאה לכריתת החוזה. ביהמ"ש הדגיש שהמבוטח לא היה מודע לכך שהאישור שקיבל מהסוכן בדבר קיומו של הכיסוי הביטוחי אינו על דעת המבטחת.
בע"א (ת"א) 1053/91 איילון חברה לביטוח נ' גדי בשר ודגים בע"מ (פורסם בנבו, מיום 16.10.94) קבע ביהמ"ש שנכרת חוזה לאור התחייבות הסוכן, על אף שהמבטחת לא נתנה הסכמתה לכך.
הלכה היא כי סוכן ביטוח חב באחריות מושגית וקונקרטית כלפי המבוטח, וזאת בין אם הוא שלוח ובין אם הוא מתווך (ראה ע"א 3214/98 שלוס נ' רגומי 1978 בע"מ, פ"ד נח(4) 445).
בת"א (י-ם) 7304/95 שחר רחמים ודליה נ' ציון חברה לביטוח ואח' (פורסם בנבו, מיום 9.12.96) נקבע:
"מן הראוי היה שהסוכן, שהכיר את התובעים וקיים עמם קשר אישי, ואשר ידע על השינוי בפוליסה ובידיו הכלים לעמוד על משמעותם. יעמיד את התובעים על משמעות השינוי בתנאי הפוליסה, שהוא מהותי, ונוגע לעצם תוקפה של הפוליסה. סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א- 1981 החיל על סוכן הביטוח חזקת שליחות מטעם המבטח, ובתור נציגו עליו לקיים את הקשר בין מבטח למבוטח, אחרת נמצא שאין לסוכן שום ערך נוסף על המבטחת, ואין הצדקה לקיומו. יש לציין, כי הסוכן לא וידא שהתובעים אכן מודעים לשינוי בדרישות המבטחת ולמשמעות הנובעת מאי העמידה בתנאי המיגון החדשים."
בהתאם לחוק חוזה הביטוח ,סוכנות הביטוח הינה שלוחה של חברת הביטוח לעניין המו"מ לכריתת החוזה, ומשסוכנות הביטוח לא הודיעה לתובעת על הוספת הסייג לפוליסה מייחסים מחדל זה לחברת הביטוח.
במקרה שלפני, לא רק שהסוכנות לא וידאה כי התובעת יודעת על השינוי, אלא שביודעין היא נמנעה מליידע אותה על שינוי הפוליסה והוספת הסייג.
לטענת סוכנות הביטוח, נאמר לה על ידי חתם הנתבעת, כאשר ביקשה לבטל את הסייג בעניין זכויות יוצרים מפוליסות הביטוח של התובעת בשנת 2005, כי סייג זה אינו רלוונטי עבור התובעת עקב עיסוקה, וכי , לפיכך , היא לא מצאה צורך ליידע את התובעת בהוספת סייג זה.
אינני מקבל את הסברה של סוכנות הביטוח, וסבור אני כי חייבת היתה סוכנות הביטוח ליידע את התובעת על הוספת הסייג וכי הימנעותה מלעשות כן, מהווה מחדל רשלני.
לאור כל האמור לעיל, אינני סבור כי סוכנות הביטוח יכולה לרחוץ בניקיון כפיה, שכן היא זו שיצרה את הסיכון בפני התובעת ובפני הנתבעת כאחד.
בפני התובעת היא יצרה סיכון להיות חשופה לתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים, מבלי שיהיה לה על כך כיסוי ביטוחי, וזאת משבחרה לא להודיע לה על הסייג, באופן בו חשפה אותה לטענה שהועלתה בפועל על ידי הנתבעת (הגם שבאיחור), לפיה מקרה הביטוח אינו מכוסה, עקב קיומו של הסייג. אילו היתה סוכנות הביטוח מודיעה לתובעת על הוספת הסייג, היתה רשאית התובעת לכלכל את צעדיה ולהחליט האם לערוך את הביטוח אצל הנתבעת, תוך לקיחת הסיכון הכרוך בהוספת הסייג, או, לחלופין , לערוך ביטוח אצל חברת ביטוח אחרת , שהיתה מוכנה לערוך לה ביטוח ולכלול את הסיכון של פגיעה בזכויות יוצרים בפוליסה.
בפני הנתבעת, יצרה סוכנות הביטוח סיכון , לפיו התובעת תטען , כפי שהיא טוענת בפועל, כי אין תוקף לסייג שהוסף לפוליסה וכי על הנתבעת לתת לה כיסוי ביטוחי כאילו הסייג אינו קיים, וזאת כאשר הנתבעת סברה כי עניין זכויות היוצרים אינו מכוסה עוד בפוליסה, לאחר שהיא הוסיפה את הסייג, וזאת מאחר, שמן הסתם, הנתבעת האמינה, כפי שהיתה רשאית להאמין, כי סוכנות הביטוח תמסור לתו בעת מידע מלא בדבר הוספת הסייג אותו שילבה מידי שנה בפוליסה, לאחר הוספתו לראשונה.

שיעור הנזק בו על סוכנות הביטוח לשאת
לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי על סוכנות הביטוח לשאת בתוצאות רשלנותה, אם כי לאור כל מה שפרטתי לעיל, אין על סוכנות הביטוח לשאת במלוא הנזק.
אציין, כי אינני מקבל את טענת סוכנות הביטוח לפיה התיק של עיתון הארץ לא הסתיים בפשרה מאחר והתובעת חייבת לשלם עקב הפרת זכויות יוצרים, אלא שלהבנתה, התובעת הגיעה לפשרה רק כדי לסלק מעליה איום של תביעת עתק בסך של 10 מיליון ₪ על ההוצאות האדירות הכרוכות בניהול תביעה מסוג זה.
התביעה שהוגשה נגד התובעת בסכום עתק, הוגשה בגין הפרת זכויות יוצרים, זו היתה עילת התביעה. שיקוליה של התובעת בהגיעה לפשרה בתביעה אליה נחשפה, בין היתר, עקב רשלנות סוכנות הביטוח, אינ ם מעניינה של סוכנות הביטוח, וגם אם הגיעה לפשרה כדי להימנע מתשלום הוצאות עתק בניהול ההליך , אין בכך כדי לגרוע מאחריותה של סוכנות הביטוח.
כפי שפירטתי לעיל, הנתבעת לא העלתה בהזדמנות הראשונה, במסגרת הטענות לדחיית תביעת התובעת , את הסייג בעניין זכויות יוצרים. הנתבעת טענה כי סוכנות הביטוח אינה רשאית להסתמך על עובדה זו אלא רק התובעת עצמה.
אינני יכול לקבל טענה זו של הנתבעת. כפי שפורט לעיל, הנתבעת דחתה את תביעת התובעת בטענה של העדר כיסוי ביטוחי מכמה טעמים, שהועלו במכתב הדחייה הראשון והשני, כאשר במסגרת טעמים אלו לא בא זיכרה של טענת הדחיה לעניין קיומו של הסייג בדבר זכויות יוצרים, טענה שהועלתה רק בשלב מאוחר יותר, ויתכן שאילו בית המשפט היה נדרש לדון בשאלת הכיסוי הביטוחי, הוא לא היה מתיר לנתבעת להעלות את הטענה בדבר הסייג המתייחס לזכויות יוצרים, עקב העלאתו באיחור, או עקב אי הדגשתו כראוי, והוא היה דן רק בטענות הדחייה שבמכתב הראשון והשני.
לצורך קבלת ההודעה לצד ג' על הנתבעת להוכיח את הקשר הסיבתי בין מחדלה ורשלנותה של סוכנות הביטוח ובין הנזק שנגרם לנתבעת, לפיכך, אפוא, אילו בית המשפט היה נדרש להכריע בשאלת הכיסוי הביטוחי ואילו היה מקבל את הטענה לפיה הנתבעת אינה רשאית להסתמך על הסייג בעניין הפרת זכויות יוצרים עקב אי העלאתו במועד, או עקב אי הדגשתו כנדרש ע"י הנתבעת, יתכן והיה בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התנהגותה הרשלנית של סוכנות הביטוח, לבין הנזק שנגרם לנתבעת, אפשרות שלא ניתן לפסול.
אולם, כאמור , אין בכוונתי לקבוע מסמרות לעניין זה , מאחר והתובעת והנתבעת הגיעו לפשרה ביניהן.
לפיכך, יתכן שבית המשפט היה קובע כי קיים לתובעת כיסוי ביטוחי בעניין תביעה ביחס להפרת זכויות יוצרים, ובנסיבות שנוצרו לא ניתן לפסול אפשרות זו.
לאור כל הטעמים המפורטים לעיל, ובעיקר לאור קביעתי כי סוכנות הביטוח התנהלה ברשלנות, ולאחר ששקלתי את התנהלות שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי על צדדי ג' לשאת במחצית מהסכום ששילמה הנתבעת לתובעת.
סוף דבר
לפיכך, אני מחייב את צדדי ג', ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת סך של 304,500 ₪.
בנוסף, הצדדים השלישיים ישלמו לנתבעת את סכום האגרה בגין ההודעה לצדדי ג' כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

ניתן היום, ב' חשוון תשפ"א, 20 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.