הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 8682-07-20

מספר בקשה: 3, 6
לפני כבוד השופט רונן אילן

המבקשים:

  1. מדינת ישראל - רשות התעופה האזרחית
  2. יואל פלדשו
  3. אברהם ליבלינג
  4. זיו ריש
  5. מיכאל גיל

נגד

המשיב:
ליאור פרג

החלטה

לפני בקשות לסילוק התביעה על הסף והכרה בחסינות עובדי ציבור הנתונה לנתבעים 2 – 5.
הרקע הרלוונטי
במסגרת התובענה נשוא החלטה זו, עותר המשיב (התובע) לחיוב המבקשים (הנתבעים) בתשלום פיצויים בסך של 1,065,000 ₪, וזאת על רקע הפסקת העסקת המשיב בחברת טמיר נתיבי אוויר בע"מ (להלן: "חברת טמיר").
להלן, בתמצית, התשתית העובדתית כפי שהיא נטענת בכתב התביעה:
חברת טמיר מעניקה שירותי הובלה אווירית ופועלת, בין היתר, על פי תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב-1981 (להלן: "תקנות ההפעלה").
במסגרת פעילותה זו, על פי תקנות ההפעלה, חייבת חברת טמיר להעסיק עובד בתפקיד "הממונה על מבצעים", ואשר יהיה בעל כישורים שונים ולרבות כזה עובד אשר " מכיר ויודע את תכולת ספר העזר למבצעים של מחזיק הרישיון" (סעיפים 248, 249 בתקנות ההפעלה).
המשיב, אשר בעבר שירת כטייס בחיל האוויר וכיהן בתפקידים בכירים שונים, הועסק על ידי חברת טמיר כממונה על המבצעים בחברה, מאז 2011.
המבקשת 1, מדינת ישראל – רשות התעופה האזרחית (להלן: "רת"א"), הינה תאגיד סטטוטורי אשר מופקד על ההסדרה של התעופה האזרחית בישראל ופיקוח עליה .
המבקשים 2 – 5, הינם עובדי רת"א בתפקידים שונים. המבקש 2, יואל פלדשו, הינ ו מנהל רת"א; המבקש 3, אברהם ליבלינג, הינו ראש אגף פיקוח אווירי ברת"א; המבקש 4, זיו ריש, הינו המפקח על חברת טמיר ברת"א; והמבקש 5, מיכאל גיל, הינו מנהל מחלקת מובילים אוויריים ברת"א.
במסגרת פעילותה של רת"א, ובמסגרת עבודתם של יתר המבקשים ברת"א, מעורבים כלל המבקשים בפיקוח על פעילותה של חברת טמיר.
בתחילת 2019 החל המבקש 4, זיו ריש (להלן: "זיו"), לכהן כמפקח על חברת טמיר ברת"א, ובמסגרת תפקידו זה גם עמד בקשר עם המשיב.
בסמוך לאחר תחילת פעילותו זו של זיו, החלו להתגלע חילוקי דעות בין המשיב לבין זיו בעניינים שונים ואלו הלכו והחריפו. בעיצומן של התכתבויות נוכח אותן מחלוקות, כתב זיו למשיב ביום 21.3.19 כי התנהלותו של המשיב "מעידה על חוסר היכרות עם התקנות הרלוונטיות" לביצוע תפקידו.
כך נמשכו המחלוקות וביום 28.4.19 פנה המשיב למבקש 5, מיכאל גיל, ובקש שזיו יועבר מתפקידו. בקשה זו של המשיב להעברת זיו מתפקידו נדחתה, וחילוקי הדעות המקצועיים בין המשיב לזיו נמשכו.
ביום 26.6.19 התייחס המבקש 5, מיכאל גיל, לבקשת המשיב לפסילת "מבחן נתיב" שנערך לאחד הטייסים בחברת טמיר. בשולי אותה התייחסות לבקשה, הוסיף המבקש 5 כי הטענות שנטענו "מעידות על חוסר הבנה בסיסי..." וכן כי "הדבר מעורר בנו ספקות לגבי הרמה המקצועית" שחברת טמיר דורשת מטייסיה ".
טענות אלו ביחס להתנהלות המשיב נמשכו, ובמכתב מיום 8.9.19 (להלן: "המכתב"), הודיע המשיב 5 לחברת טמיר כי רת"א איננה רואה במשיב "כממלא אחר דרישת האיכות המספקת" כנדרש בתקנות ההפעלה, וכי המשיב "הוכיח כי אינו מכיר את הוראות הדין הרלוונטיות".
במכתב זה, למעשה, נתבקשה חברת טמיר להעביר את המשיב מתפקידו ולמנות אחר לתפקיד "הממונה על מבצעים" בחברת טמיר.
ביום 11.9.19 פנה המשיב למבקש 2, יואל פלדשו, במכתב תלונה מפורט (כותרתו בשוגג – 9.2.19) ובו גרסתו ביחס להשתלשלות האירועים במהלך 2019. פניית המשיב כללה ביקורת קשה על זיו ("התגלה כאדם שמדבר גבוהה ועושה מעט מאד... אדם פוגעני, המתנהל לגופו של אדם ולא לגופו של עניין") ועל בעלי תפקיד נוספים ברת"א, ובסיומה נטען כי מתנכלים למשיב "בטענות שווא".
טענות המשיב נדחו במכתב מיום 3.10.19. מכתב נוסף שהכין המשיב כמענה, לטענתו, לא נשלח.
בעקבות חילוקי דעות אלו כפי שתוארו ודרישת רת"א כאמור במכתב מיום 8.9.19, הופסקה העסקת המשיב בחברת טמיר. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 23.1.20, פנה המשיב לרת"א באמצעות פרקליטו, והפנייה נדחתה במכתב מיום 18.2.20.
ביום 5.7.20 הוגשה תובענה זו.
על יסוד מסכת עובדתית זו מעלה המשיב בכתב התביעה מספר טענות:
ראשית, טוען המשיב לפגמים רבים שנתגלו בהתנהלות רת"א. המשיב טוען כי הדרישה להעברתו מתפקידו בחברת טמיר מהווה הפרה של "תקנות ההפעלה", כי רת"א כלל לא התקינה "הנחיות מנהליות פנימיות" להפעלת תקנות ההפעלה ובהיעדר כאלו הנחיות הרי שהדרישה להעברתו מתפקידו נעשתה בחריגה מסמכות.
עוד טוען המשיב כי מאחר ולא ניתן להצביע על שיקולים ענייניים לביסוס הדרישה להעברתו מתפקידו, אזי המסקנה המתבקשת היא שזו התבססה על שיקולים לא ענייניים. המשיב אף מלין על כך שהדרישה להעברתו מתפקידו הועבר ה בלי שקדם לכך הליך שימוע לו היה זכאי.
לטענת המשיב, התוצאה של התנהלותה הלא תקינה של רת"א הייתה גדיעת מקור פרנסתו ופגיעה בחפש העיסוק שלו. לשיטתו, גם אם סברה רת"א בתום לב שיש פגם בהתנהלות המשיב, נוכח הפגיעה הקשה במקור פרנסתו ובעיסוקו של המשיב, חייבת הייתה לשקול צעדים מידתיים יותר. כאלו שלא יביאו לפגיעה הקשה בעיסוקו של המשיב. כך לא עשתה רת"א ומכך שהתנהלה בצורה החורגת ממתחם הסבירות.
שנית, טוען המשיב כי התנהלות המבקשים מבססת את יסודות עוולת גרם הפרת חוזה, לפי סעיף 62 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). על יסוד אותן טענות שפורטו לעיל, טוען המשיב כי הפסקת עבודתו 4 שנים טרם גיל הפרישה הסבה לו נזק בגין הפסד הכנסה של שכר חודשי בשיעור 15,000 ₪ ובמשך 51 חדשי העסקה – 765,000 ₪.
שלישית, טוען המשיב כי התנהלות המבקשים הסבה לו נזק לא ממוני, תחושות קשות על עוול שנגרם לו. נזק לא ממוני זה נאמד על ידי המשיב בסך של 100,000 ₪.
ורביעית, טוען המשיב כי המכתב מיום 8.9.19 מהווה הוצאת לשון הרע כלפיו, שכן הטענות שנטענו כלפיו מבטאות השפלה וביזוי ופגיעה במשלח ידו. על עוולה זו עותר המשיב לחיוב כלל המבקשים בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪ ובנוסף לכך גם בפיצוי על נזק שנגרם לו בפועל בסך של 150,000 ₪.
סכום התביעה הכולל הועמד לפיכך על 1,065,000 ₪.
טענות המבקשים
לטענת המבקשים יש לסלק את התביעה על הסף ולחילופין, לדחות את התביעה על הסף כלפי מבקשים 2 – 5 בשל החסינות שיש להם בהיותם עובדי ציבור.
לפי גרסת המבקשים (בקשה 3) אותו "פרסום" עליו מתבססת הטענה להוצאת לשון הרע (המכתב מיום 8.9.19) איננו יכול לבסס תביעה בטענה זו, שכן מדובר בפרסום של "גורם מפקח" הזוכה להגנה מוחלטת מפני טענה להוצאת לשון הרע. המבקשים סוקרים את סמכויות רת"א לפי תקנות ההפעלה לפיקוח על חברות תעופה, ובאלו אף הסמכות להורות על העברת בעל תפקיד מתפקידו בחברת התעופה אם סבורה רת"א שאין לו הכישורים הנדרשים לביצוע התפקיד. במצב זה, "פרסום" שעושה רת"א בקשר עם מילוי חובתה איננו יכול לבסס טענה להוצאת לשון הרע, בלי קשר לשאלה אם היה זה פרסום מוצדק אם לאו.
בנוסף, טוענים המבקשים כי התביעה הינה במהותה ניסיון לתקוף את סבירות החלטת המבקשים להורות על העברת המשיב מתפקידו, אך בתקיפה עקיפה במקום בתקיפה ישירה. אם סבור המשיב כי החלטת המבקשים חורגת ממתחם הסבירות, שומה היה עליו לתקוף את ההחלטה בתקיפה ישירה ואם לא עשה כן, אין לאפשר לו לעשות כן בתקיפה עקיפה, ויש לראותו כמי שמנוע מהגשת תביעה בטענה זו.

בבקשה נוספת עותרים המבקשים לדחיית התביעה כלפי המבקשים 2 – 5 והכרה בחסינות העומדת להם כעובדי ציבור על האירועים נשוא התביעה. לטענת המבקשים (בקשה 6) כל המעשים והמחדלים המיוחסים למבקשים 2 – 5 נעשו במסגרת תפקידם וככל שיתברר כי בגין דבר ממעשיהם נפל פגם המזכה את המשיב בפיצוי, הרי שהמבקשת 1 (מדינת ישראל – רת"א) הינה האחראית למעשים אלו כלפי המשיב.
המשיב מתנגד לכל טענות המבקשים בשתי הבקשות.
במהלך ישיבת קדם המשפט ביום 11.2.21 הוצב בפני המשיב קושי נוסף העולה נוכח טענתו לפיצוי בעילת "גרם הפרת חוזה" וניתנה לו הזדמנות להתייחס לקושי.
לאחר שלא צלח ניסיון להביא את הצדדים להסדר כלשהו, ניתנת החלטה זו.
דיון
כללי
שתי בקשות נפרדות עומדות להכרעה – זו המבקשת לסלק את התביעה בכללותה על הסף; וזו המבקשת לסלק את התביעה ביחס למבקשים 2 – 5 בלבד בטענה לחסינות.
כיוון שקבלת הבקשה הראשונה תייתר את בירור זו השנייה, יחל הדיון בבקשה לסילוק התביעה על הסף, ולאחריו הדיון בבקשה להכרה בחסינות המבקשים 2 - 5.
הבקשה לסילוק התביעה על הסף נשענת על שני אדנים: הטענה להגנה מוחלטת הנתונה לפרסום עליו מתבססת התביעה בטענה להוצאת לשון הרע; והטענה להיעדר סמכות עניינית לתביעה שהיא, למעשה, תקיפה עקיפה של החלטה שנתקבלה בסמכות על ידי רשות מנהלית. לאלו תתווסף הטענה שהתבררה במהלך ישיבת קדם המשפט, בכל הנוגע לפיצוי הנתבע בגין "גרם הפרת חוזה".
בירור טענות אלו לסילוק התביעה, או חלקים הימנה, על הסף, ייעשה באותה רמת זהירות הכרחית בבירור עתירה המבקשת להציב מחסום מפני זכותו של תובע ליומו בבית המשפט. רמת זהירות שמשמעותה שמירת האפשרות לסילוק תביעה על הסף רק לאותם מקרים חריגים בהם מתברר כבר בתחילת הדיון שאין בידי התובע לקבל את הסעד לו עתר ואין הצדקה להשקעת משאבים בבירור התביעה.
הטענה לסילוק על הסף של התביעה להוצאת לשון הרע
לטענת המבקשים, יש לסלק על הסף את אותו חלק בתביעה המייחס למבקשים "הוצאת לשון הרע".
הטענה אשר מעלה המשיב בכתב התביעה לחיוב המבקשים בפיצוי בטענה להוצאת לשון הרע, מתבססת אך ורק על פרסום יחיד – מכתבו של המבקש 5, מיכאל גיל, מיום 8.9.19 (נספח ד' לכתב התביעה). מכתב זה מהווה, אליבא המשיב, הוצאת לשון הרע כלפיו (סעיף 69 בכתב התביעה) ובסיס, לשיטתו, לחיוב כלל המבקשים (כולל אלו שאינם חתומים על אותו המכתב) בפיצוי בסך של 200,000 ₪.
העתירה לסילוק חלק זה של התביעה על הסף מתבססת על הוראות סעיף 13 (9) בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
ההוראות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע , קובעות רשימה של פרסומים שהם מותרים, הגם שיש בהם לשון הרע. לאלו, כך נפסק, ניתנת הגנה מוחלטת מפני תביעה בטענה להוצאת לשון הרע.
ההלכה שנפסקה בפסק-הדין שלערעור, ככל שיש בה חידוש, מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בעבר בדבר פרשנותם של סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אשר פורשו - כלשונם - כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם (ראו: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 191-193). כך, למשל, נקבע, כי סעיף 13(7) לחוק - שעניינו פרסום של דברים שנאמרו או אירעו כאמור בסעיפי המשנה (5) ו-(6) במהלך ישיבה פומבית - מעניק הגנה מוחלטת לכל פרסום שיש בו חזרה נכונה והוגנת על ההליכים אליהם הוא מתייחס, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסוד הנפשי של המפרסם (ראו: רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). בדומה נקבע, כי על-מנת שפרסום יחסה בצלהּ של ההגנה הקבועה בסעיף 13(11) לחוק - שעניינו פרסומים חוזרים של פרסומים קודמים - די בכך שהפרסום יחזור באופן נכון והוגן על מה שפורסם בפרסום המקורי, ואין דרישה שהפרסום הקודם יעמוד בעצמו בדרישת הנכונות וההוגנות (ע"א 348/85 בן-ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 801-800). ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי-הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על-ידי בעל תפקיד מעין-שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד.
(דנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו] 7.4.03)
כך סעיפי המשנה של סעיף 13 בחוק איסור לשון הרע, וכך גם סעיף 13 (9) בחוק קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". החסינות המוקנית לפי הוראה זו, נועדה לאפשר לרשויות מדינה רשמיות לבצע את תפקידן ולהפעיל סמכויותיהן, בלא מורה מפני תביעות על התבטאויות שהתבטאו במסגרת תפקידן. כך נקבע:
תכליתו של סעיף 13 הוסברה כהענקת "זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות" (עניין ננס, עמ' 215). ההגנה נועדה לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו. הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן. (ע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש [פורסם בנבו] 22.2.17, פסקה 52)
על פי הוראה זו איפה, פרסום שנעשה על פי הוראה של רשות מוסמכת או לפי היתר מרשות מוסמכת, לא יבסס עילה למשפט אזרחי, אפילו היה הפרסום "לשון הרע" ואפילו היה כוזב ונעשה בזדון או בחוסר תשומת לב.
סעיף 248 בתקנות ההפעלה מתייחס למי שיש לו "רשיון להפעלה אווירית של מונית-אויר" ("רמ"א") ומורה כך:
מחזיק רמ"א יוכיח להנחת דעתו של המנהל כי עומד לרשותו כח אדם בתפקידי הנהלה במספר ובאיכות המספיקים כדי להבטיח את הדרגה הגבוהה ביותר של בטיחות בהפעלה וכי אותו כח אדם מועסק בתפקידים אלה:
(1) ממונה על המבצעים;
בהמשך, מורה סעיף 249 בתקנות ההפעלה מהם הכישורים הנדרשים ממי שממונה להיות "ממונה על מבצעים" בחברת תעופה שכזו, כך:
(א) ממונה על המבצעים: לא יעסוק אדם בתפקיד של הממונה על המבצעים ולא יעסיקו במחזיק רשיון בתפקיד זה, אלא אם אותו אדם מכיר ויודע את תכולת ספר העזר למבצעים של מחזיק הרשיון העומד להעסיקו או המעסיקו ואת תכולת מפרטי ההפעלה שלו ואת הוראות פרק זה הדרושות לשם ביצוע נאות של תפקידיו...
"המנהל" אשר מונה לפקח על פעילותו של רמ"א הינו "מנהל הרשות, או עובד הרשות שהוא הסמיך לעניין חוק זה בהתאם להוראות סעיף 169(א)", ואילו "הרשות" הינה רת"א, המבקשת 1 (סעיף 1 בחוק הטיס, תשע"א-2011).
משמע, לפי תקנות ההפעלה, תפקידה של רת"א, והעובדים מטעמה (המבקשים 2 – 5) הינו, בין היתר, בחינת כישוריו של מי שמונה להיות "ממונה על מבצעים" בחברת תעופה, ומידת התאמתו לתפקידו.
כך בכלל. כך גם בעניינו של המשיב. כיוון שהמשיב היה זה שמונה להיות "הממונה על מבצעים" בחברת טמיר, הרי שהמבקשים היו אלו שמונו בדין להיות אלו שמפקחים על פעילותו ומוודאים שיש לו את הכישורים הנדרשים לביצוע תפקידו.
ונקודת מוצא זו איננה במחלוקת. המשיב מביא הוראות אלו במפורש בכתב התביעה (סעיפים 30 ואילך).
אותו "פרסום" עליו מתבססות טענות המשיב בעילה להוצאת לשון הרע, הינו מכתב המבקש 5 מיום 8.9.19. במכתב זה מביא המבקש 5 את עמדתו שלפיה המשיב איננו בעל הכישורים הנדרשים לביצוע תפקידו זה של "ממונה על מבצעים" בחברת טמיר. עמדה אשר מובאת על בסיס סמכותם של רת"א ושל המבקש 5 מטעמה, לפקח על איוש תפקיד זה של "ממונה על מבצעים" בחברת טמיר, כחברת תעופה.
בסעיף 13 (9) בחוק איסור לשון הרע 3 חלופות לפרסום מוגן, ובאלו גם פרסום שהמפרסם "רשאי לעשות על פי היתר של רשות". בחינת האמור במכתב נשוא התביעה, מראה בעליל שזהו פרסום אשר רת"א, והמבקש 5 מטעמה, "רשאים לעשות" לפי תקנות ההפעלה. למעשה, בהנחה שהמבקש 5 סבור שהמשיב נעדר הכישורים הנדרשים לכהן בתפקיד זה של "ממונה על המבצעים", אפשר שהוא גם חייב להתריע על כך, כפי שעשה.
בין כך או בין כך, מדובר בפרסום חוסה תחת הגנתו המוחלטת של סעיף 13 (9) בחוק איסור לשון הרע.
לטענת המשיב בתגובתו (תגובה מיום 10.12.20) לא עומדת למבקשים הגנה זו שכן הפרסום שנעשה במכתב מיום 8.9.19 נעשה שלא בתום לב. עוד טוען המשיב שהגנה זו איננה עומדת למבקשים שכן הפרסום המייחס לו את אי הכשירות שגוי לחלוטין. אם הפרסום נעשה שלא בתום לב, והטענות שיוחסו לו היו שגויות – כי אז אין הגנת סעיף 13 בחוק איסור לשון הרע עומדת למבקשים. כך טוען המשיב. לא כך מורה ההלכה הפסוקה.
כפי שהודגש, שוב ושוב, ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13 בחוק איסור לשון הרע בכלל, ובסעיף 13 (9) בחוק איסור לשון הרע בפרט – הינה הגנה מוחלטת. כזו שאיננה תלויה בתום הלב של המפרסם, אף לא באמיתות העובדות עליהן התבסס או הצדקת ההחלטה שקיבל. לולא כך, לו ניתן היה לקעקע הגנות אלו בטענה "לחוסר תום לב", היו הן מרוקנות מתוכן, שהרי לעולם יכול היה כל תובע לטעון שהפרסום איננו בתום לב
לפיכך, מאחר ונמצא שהתביעה בטענה לפרסום לשון הרע מתבססת על פרסום יחיד, מכתב המבקש 5 כמורשה רת"א מיום 8.9.19, ונמצא שאותו פרסום נעשה לפי הסמכות הנתונה בתקנות ההפעלה, כי אז עומדת למבקשים הגנה מוחלטת מפני תביעה בטענה להוצאת לשון הרע
ונוכח הגנה מוחלטת זו, לפי הסמכות הנתונה בסעיף 43 בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ( "התקנות החדשות", אני קובע כי הטענות להוצאת לשון הרע בכתב התביעה נדחות על הסף.
הטענה לסילוק על הסף בשל חוסר סמכות
לטענת המבקשים, יש לסלק על הסף את אותו חלק בכתב התביעה בו תוקף המשיב את ההחלטה להעברתו מתפקידו כממונה על מבצעים בחברת טמיר, באשר לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בתביעה שהיא למעשה "תקיפה עקיפה" של המעשה המנהלי.
חלק זה של הבקשה לסילוק התביעה על הסף עוסק בטענות שמעלה המשיב כלפי החלטת רת"א לפנות לחברת טמיר בבקשה להעברתו מתפקידו. בטענות אלו, כך המבקשים, תוקף המשיב את אותה החלטה שנתקבלה בעניינו, אך במקום לעשות כן בתקיפה ישירה הוא מבקש לעשות כן בתקיפה עקיפה. באמצעות תביעה זו לפיצויים. לפי טענת המבקשים, ככל שבקש המשיב להעביר את החלטת המבקשים תחת ביקורת שיפוטית, חייב היה לעשות כן באמצעות תקיפה ישירה ובהליכים מנהליים. כיוון שלא עשה כן, אין לבית משפט זה את הסמכות לבחון את ההחלטה בתביעה כספית ובתקיפה עקיפה.
ככלל, הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת לפי הסעד המבוקש. וכאשר הסעד המבוקש הינה סעד כספי, נתונה הסמכות עניינית לבית המשפט האזרחי ובהתאם לסכום התביעה.
המשיב איננו עותר לביטול ההחלטה המורה על העברתו מתפקידו ואיננו עותר לצו המורה על השבתו לאותו תפקיד ממנו הועבר נוכח מכתב המבקשים. על פניו איפוא, הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית משפט זה ונוכח סכום התביעה.
המבקשים טוענים כי במסגרת טענות המשיב, יש גם עתירה לפסילת ההחלטה שקבלו להורות על העברתו מתפקידו, ובטענה שזו נתקבלה שלא בתום לב, משיקולים זרים, ובלא כל צידוק. אכן, טענות שכאלו מעלה המשיב ובאלו, כך אפשר, יהא צורך לבחון את החלטת המבקשים. דא עקא, שאין כל דרך לומר, ודאי בשלב זה של הדיון, כי "מרכז הכובד" של התביעה הינו אותה החלטה שתוקף המשיב.
הדין הישראלי הרי מכיר בהליך של תקיפה עקיפה, "המאפשר לבית משפט שדן בעניין אשר הובא לפניו כדין, להכריע בסוגיה מזדמנת שהכרעתה נדרשת לצורך אותו העניין, על אף שברגיל אין היא מצויה בגדר סמכותו העניינית, אלא בסמכותה הייחודית של ערכאה שיפוטית אחרת." (רע"א 7497/20 עיריית באר שבע נ' ביג מרכזי קניות בע"מ [פורסם בנבו] (1.1.21).
לפיכך, כאשר המשיב איננו עותר לשינוי ההחלטה שנתקבלה בעניינו אלא לפיצוי על נזק שנגרם לו בגינה, וכאשר מוקד התביעה איננו דווקא מידת התאמתו לתפקיד (אף שהוא טוען להתאמה מלאה לתפקיד) אלא טענות להתנכלות אישית מצד המבקשים (טענות שכמובן מוכחשות וטעונות הוכחה), אין בסיס לטענה להיעדר סמכות עניינית לבירור הטענות.
הטענה לסילוק התביעה על הסף, כולה או חלקה, בטענה שהיא תקיפה עקיפה שאסורה בדין בנסיבות אלו – נדחית.
הטענה לפיצויים בגין "גרם הפרת חוזה"
קושי נוסף הניצב בפני המשיב נובע מהטענות שהעלה לפיצוי בטענה לגרם הפרת חוזה.
בהתאם למושכלות יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית, "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו" (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח, פ"ד ה 1585, 1591). כתב התביעה מגלה עי לת תביעה אם יזכה התובע בסעד בהנחה שיוכיח את כל העובדות להן טען בכתב התביעה.
בכתב התביעה, עותר המשיב לפיצויים בסך של 765,000 ₪ בטענה שהתנהלות המבקשים מהווה "גרם הפרת חוזה" לפי סעיף 62 בפקודת הנזיקין. לשיטת המשיב (סעיפים 61 – 68 בכתב התביעה), גרמו המבקשים "להפרת חוזה" וכך גם לנזק של אובדן הכנסה למשך 51 חודשים.

סעיף 62 (א) בפקודת הנזיקין קובע כך:
מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.
הוכחת התקיימותה של עוולה זו, מחייבת את המשיב להוכיח שמתקיימים חמישה יסודות: חוזה, הפרה, גרימה, ידיעה, היעדר צידוק .
די לעיין בכתב התביעה כדי להיווכח שלפחות 3 מיסודות אלו אינם נטענים כלל בכתב התביעה.
המשיב איננו מביא כל רמז לאותו "חוזה" שהופר.
המשיב איננו טוען מהי אותה "הפרה" לה גרמו המבקשים.
והמשיב איננו טוען לידיעה של מי מהמבקשים על אותו חוזה עלום שלהפרתו גרמו.
כפי שהובהר במהלך ישיבת קדם המשפט, לא ניתן לברר טענה שכזו בלי פירוט יסודות אלו בכתב התביעה. ובמצב זה, אפילו יוכחו כל טענות המשיב ביחס להחלטה שקבלו המבקשים, אין כל אפשרות לקבל את הטענה בדבר "גרם הפרת חוזה" או לחייב בפיצוי בגינה.
כיוון שעדיפה האפשרות לתיקון כתב התביעה על פני מחיקתו, כל עוד ניתן לבסס את עילת התביעה באמצעות תיקון שכזה, אזי גם במקרה זה תינתן למשיב האפשרות לתקן את כתב התביעה ולהביא את כל אותם יסודות הכרחיים לביסוס הטענה בדבר "גרם הפרת חוזה".
ככל שלא תוגש בקשה לתיקון כתב התביעה בהקשרה של טענה זו, תימחק מכתב התביעה הטענה לגרם הפרת חוזה והסעדים הכרוכים בה.
הודעת החסינות
נוכח הכרעות אלו זו בטענות המקדמיות לסילוק התביעה על הסף , בין אם תוגש בקשה לתיקון כתב התביעה ובין אם לאו, יש לבחון את טענת המבקשים לחסינות שעומדת למבקשים 2 – 5.
לפי הודעת רת"א (בקשה 6 מיום 3.11.20), מכירה רת"א בחסינות שיש למבקשים 2 – 5 ומבקשת שנוכח הכרה זו תידחה התביעה נגדם, ותמשיך להתברר כלפי רת"א בלבד. רת"א, למותר מלציין, היא גם מדינת ישראל.
רת"א מפרטת בהודעתה כי המבקשים 2 – 5 הינם בעלי תפקידים ברת"א ומעורבותם בעניינים נשוא התביעה הייתה במסגרת תפקידם ובתחום סמכותם ואחריותם. על יסוד עובדות אלו ומכוח הסמכות שהוענקה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מכירה רת"א בחסינותם.
ההודעה הועברה להתייחסות המשיב, אשר הודיע על התנגדותו (הודעה מיום 11.12.20) עליה חזר במהלך הדיון שהתקיים ביום 11.2.21. לטענת המשיב, בתמצית, מאחר והתברר כי המבקשים 2 – 5 פעלו מתוך כוונה לגרום לו לנזק, ולחילופין מתוך שוויון נפש לאפשרות שיגרם כזה נזק, החלטת החסינות איננה סבירה ואין לה כיר בה.

האפשרות למתן חסינות לעובד מדינה מוסדרת בסעיף 7ב בפקודת הנזיקין.
א) הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת.
(ב) ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה – תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו.
(ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור, לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב).
אופן הגשת הודעת החסינות מוסדר בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006, ואלו מורות כיצד תוגש הודעת החסינות "לגבי עובד ציבור שהוא עובד מדינה".
המבקשים 2 – 5 הינם "עובד ציבור שהוא עובד מדינה", המדינה עצמה, רת"א, נתבעת בתובענה זו, ההודעה חתומה על ידי מי שהוסמכה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, והמשיב איננו מלין על האופן והצורה בה הוגשה ההודעה.
במצב זה, בהיעדר טענה אחרת, הרי שההודעה הוגשה כדין, במועד ובדרך הקבועים בדין.
לטענת המשיב, אין לקבל את ההודעה ואין להכיר בחסינות המבקשים 2 – 5, באשר טרם מתן ההודעה לא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים והחלטת החסינות איננה סבירה.
סעיף 7א בפקודת הנזיקין קובע את הזכות לחסינות ואת הסייג לכזו זכות, כך:
(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.
הוראה דומה מובאת גם בסעיף 4 בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006.
לפי הוראות אלו איפוא, לא תחול הזכות לחסינות במצבים בהם המעשים המיוחסים לעובד הציבור נעשו "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".
על סייג זה מבסס המשיב את התנגדותו להודעת החסינות. לפי טענת המשיב, לא נתנה כלל רת"א את דעתה לחריג זה, לא ערכה את הבדיקות המתחייבות נוכח חריג זה, ומכאן שאף הודעתה איננה סבירה ואין לקבלה.
בהתאם לסעיף 7ב (ה) בפקוד ת הנזיקין, שומה על בית המשפט ליתן את ההחלטה בבקשה לקביעת החסינות לאלתר. משמע, כבר בשלב הראשון של הדיון בתובענה, יש לבחון את מתקיימים התנאים למתן החסינות, שמא חל הסייג אליו מפנה המשיב וא שר שולל את חסינות המבקשים 2 - 5. על אופי הבחינה שתיערך בשלב זה עמדתי בעבר (תא"מ (ת"א) 51626-08 עיריית תל-אביב נ' דוד בן מיכאל [פורסם בנבו] 26.1.11) ואחזור על עיקרי הדברים בתמצית.
בחינת טענת המשיב לפיה פעלו המבקשים 2 - 5 מתוך כוונה לגרום ל ו נזק, מחייבת למעשה בחינה עובדתית מקיפה של התביעה, כמעט בכללותה, הן בפן העובדתי של האירועים והן בפן הנפשי של בחינת שיקולי המבקשים 2 – 5 בהתנהלותם. בדיקה שכזו, לו תיעשה כעת, תחייב הבאת כל העדים הרלוונטיים, ניהול התיק גופו והכרעה במחלוקות. כל זאת, כאשר הננו בשלב המקדמי בלבד של ההליך וכאשר לכאורה אפשר ואותן טענות ממש יתבררו שנית, עת בירור התיק גופו. ברי כי זו תוצאה חסרת היגיון אשר טומנת בחובה נזק לכל. נזק לצדדים אשר יאלצו להתדיין פעמיים באותן טענות ונזק לציבור בבזבוז זמן שיפוטי וחוסר יעילות.
לפיכך, הבדיקה הנדרשת בשלב זה, כאשר נטענת טענה לחסינות והרשות הציבורית עומדת בתנאים המתחייבים ממנה, הינה בדיקת המעשה המנהלי לפי כללי הבקורת המקובלים ולפי אמות המידה של המשפט המנהלי (ראו למשל בש"א (ראשל"צ) 1792/07 לוי יורם נ' זיילר ורדימוס [פורסם בנבו]; בשא (י-ם) 3665/06 סילביה דהן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]).
אפשרות זו מקבלת חיזוק נוכח העקרונות שהותוו אך לא כבר, שכך מורה תקנה 1 בתקנות החדשות:
מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט, ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך
החתירה הינה תמיד הינה לחקר האמת, אך בהליך שיהיה "ראוי והוגן".
בחינה כפולה של מערכת עובדתית איננה הליך "ראוי והוגן" וכך שבעים ושבעה כשאין מדובר בהסדר החותר תחת "חקר האמת". בירור טענות תובע וזכותו לסעדים להם עתר בכתב התביעה הם הם אשר בבסיס התביעה ולא דווקא זכותו לנהל ההליך ולהיפרע דווקא מעובדי המדינה אישית ולא ממדינת ישראל. ככלל, ההנחה היא הרי ששערה משערות ראשו של התובע לא תנשור אם תינתן הכרה בחסינות. לא בזכותו לברר את הטענות, לא בזכותו להציג ראיות לביסוס הטענות, וודאי שלא בזכותו לפיצוי אם יוכחו טענותיו. ולפיכך, עדיפות ברורה תינתן לניהול יעיל של המחלוקות, וזה יהא כרוך ביישום "מבחן הביקורת המנהלית" על הליך מתן החסינות, להבדיל מהאפשרות לעריכת בירור מקיף כמקובל במשפט האזרחי. בירור זה ישמר להליך עצמו.
עת דיון בשאלת חסינות עובד ציבור ייושם איפוא מבחן הביקורת המנהלית. ביקורת שתיעשה בעיקר באמצעות בחינה האם ההחלטה נעשתה במסגרת מתחם הסבירות וללא התחשבות בשיקולים זרים. החלטה מנהלית תיפסל, בין היתר, אם היא לוקה בחוסר סבירות מהותי או קיצוני. ההנחה העומדת בבסיסו של מבחן זה הינה כי הרשות מפעילה את סמכויותיה באופן סביר, ולכן במידה ורשות מנהלית קיבלה החלטה ששום רשות סבירה לא הייתה מקבלת, הרי שיש לפסול את ההחלטה.
המשיב מלין על כך שהבירור שנערך טרם מתן הודעת החסינות כלל שיחה עם מבקשים 4 ו- 5 בלבד לצד עיון בכלל המסמכים הרלוונטיים. לשיטתו, בכך נפל פגם שכן שומה היה על נציגת רת"א לשוחח עם כלל המבקשים ולקבל התייחסות, רשימת מסמכים, ותיעוד.
די לעיין ולסקור את טענות המשיב בכתב התביעה כדי להיווכח בקשוי הברור שניצב בפניו בטענה זו. אף שבכתב התביעה מעלה המשיב שלל טענות על היחס לו זכה והפגיעה שנגרמה לו, אין בכתב התביעה ולו ניסיון להצביע באופן אישי על מי מהמבקשים 2 – 5 ולהדגים, או לפחות להסביר, כיצד זה בקש לגרום לו נזק או שהיה אדיש להיגרם כזה נזק. טענות המשיב מוצגות כלפי המבקשים בכלליות ולא באופן פרטני למי מהם.
למעלה מכך, המשיב מציג התכתבויות שחלק מהמבקשים כלל איננו צד להם. שחלק מהמבקשים לא כתב כלל ולכל היותר היה מודע לקיומם. הא ותו לא. אין בכתב התביעה כל ניסיון להצביע פרטנית על מי מהמבקשים ככזה שפעל שלא בתום לב, אלא על כולם כקבוצה. ובכלל, אף ניסיון זה מתבסס כולו על חילופי דברים ומכתבים.
ואם כך, לא ניתן למצוא דופי בבדיקה שנערכה עובר למתן הודעת החסינות, והכוללת שיחה עם מבקשים 4 ו- 5 וסקירת החומר הכתוב הרלוונטי. במצב זה, לא ניתן לומר שהמשיב אף מתקרב לרף הניצב בפניו בטענה לפסילת המעשה המנהלי שסופו הודעת החסינות.
לטענת המשיב, הכרה בחסינות תקנה לרת"א יתרון דיוני לא הוגן, ותקשה עליו בניהול התביעה. טענה זו איננה ברורה. שאלת הותרת המבקשים 2 – 5 כבעלי דין איננה קשורה כלל לשאלת בירור התיק העיקרי. הרי האפשרות שמי מהמבקשים 2 – 5 יהיה גם עד מטעם מי מהצדדים הייתה ונותרה ללא שינוי ללא קשר להודעת החסינות והמשיב איננו מסביר מה שינוי יחול במצב זה אם תתקבל הודעת החסינות.
לא מצאתי לפיכך כל ממש בהתנגדות המשיב להודעת החסינות.
סיכום
לסיכום:
אני מקבל את הודעת החסינות אשר הגישה רת"א, ועל בסיס הודעה זו נדחית התביעה כלפי מבקשים 2 – 5. בירור התביעה ימשך כלפי המבקשת 1, רת"א.
הטענה שיש לדחות על הסף את החלק בתביעה המתבסס על הוצאת לשון הרע מתקבלת, וחלק זה של התביעה – נדחה על הסף.
הטענה שיש לדחות על הסף את החלק בתביעה העוסק בתקיפת ההחלטה להורות על העברת המשיב מתפקידו כממונה על מבצעים – נדחית.
טענת המשיב לפיצוי שיש לחייב בו את המבקשים בגין "גרם הפרת חוזה" תימחק על הסף, בהיעדר עילה, ככל שלא תוגש בקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה וביסוס יסודות העוולה.
בתום כל אלו וכל עוד לא תוקן כתב התביעה, נותרה לבירור אך ורק טענה אחת – הטענה להתנהלות לא תקינה של המבקשים בקשר עם משלוח המכתב בכלל וביחס למשיב בפרט, ולנזק לא ממוני בשיעור של 100,000 ₪ שנגרם למשיב עקב זאת (סעיף 78.2 בכתב התביעה).
נוכח תוצאות הדיון אני מחייב את המשיב לשאת בהוצאות רת"א בסך של 5,000 ₪, אשר ישולמו בלי קשר לתוצאות ההתדיינות בתיק העיקרי.
עד ליום 5.4.21 רשאי המשיב ל בקש לתקן את כתב התביעה בקשר עם הטענה בדבר "גרם הפרת חוזה".
הינה ותוגש כזו בקשה, הרי שזו תתברר לפי התקנות והמועדים להמשך הבירור יותאמו בהתאם.
היה ולא הוגשה כזו בקשה לתיקון כתב התביעה, ימשך בירור התביעה נגד רת"א בטענה לפגמים שנפלו בהתנהלות נשוא התביעה ולנזק לא ממוני שנגרם עקב זאת למשיב בסך של 100,000 ₪.
במצב זה, יגיש המשיב תצהירי עדות ראשית עד ליום 15.6.21.
תצהירי רת"א יוגשו עד ליום 30.9.21.
קדם המשפט נקבע ליום 21.10.21, בשעה 10:30.
ניתנה היום, כ"ה אדר תשפ"א, 09 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.