הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 8215-09-15

לפני כבוד השופט יאיר חסדיאל

התובעת [הנתבעת שכנגד]:

כחול לבן אומנים ויזמות (2008) בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עמית קרמון

נגד

הנתבע [התובע שכנגד]:
שיר לוי
ע"י ב"כ עוה"ד ענת אשבל

פסק דין
אקספוזיציה:
קצת אחרי תחילת שנת 2015, כשהיה החוזה בין הצדדים כבן חמש שנים, תקף את התובעת פחד החידלון. בפעולותיה ניכרה התחושה ששיא יחסיהם של הצדדים, חברת הפקות וניהול אישי לאמנים מן הצד אחד, וזמר מוכר מן הצד האחר , מצוי כבר מאחוריהם. מכאן קצרה הדרך אל מדרונות מתרחקים שיימדדו במידות של עורכי דין - מכתבי התראה, ותביעות הדדיות, מזה בסך של 630,395 ₪, ומזה בסך של 300,00 ₪, ותצהירי עדות ראשית, וקדמי משפט, ודיוני הוכחות, ופסק דין.

חוזה היסוד בין הצדדים שכותרתו "הסכם ניהול אישי והקלטות", נחתם בחודש פברואר 2010 [להלן : "החוזה"]. הנתבע, אז כבן 25, כבר הוציא לשוק שני אלבומי זמר בביצועו והבין אל נכון כי משלא ניחן בכישורי ארגון וניהול, לא ימריא אל שחקי ההצלחה אליה הוא שואף ללא שיינשא על כנפי "ניהול אישי מוקפד". בחוזה היו אפוא לבשר אחד ציפיות שני הצדדים ותקוותיהם כי מעתה יחזיק מישהו בנתבע בזהירות כבתינוק, יגביה אותו וישקיע ל מען השאת ההכרה בו ובכישרונותיו האמנותיים, וכי מהזנה הדדית זו שבין אמנות השירה לאומנות הניהול, יתפרנסו שני הצדדים בעין יפה. אשר על כן נקבע בחוזה כי התובעת תעניק לנתבע שירותי ייצוג וניהול של פעילותו האמנותית, תשמש כמפיקה של הקלטות בביצועו ותישא בעול המימון של פעילות זו, ואילו הנתבע יעניק לה זכות בלעדית לעשות כן, כאשר הצדדים יחלקו ברווחי הפעילות המשותפת שווה בשווה.

בהתאם לסעיף 55 לחוזה הוא היה אמור לעמוד בתוקפו עד תום שנים עשר חודשים מיום יציאתו לחנויות של התקליט השלישי בביצוע הנתבע שיופק על ידי התובעת, או עד תום חמש שנים מיום חתימתו, לפי המאוחר ביניהם. במקרה בו החלו הצדדים בהפקת אותו תקליט שלישי תוארך תקופת החוזה אוטומטית עד לתום שנים עשר חודשים מיום יציאתו של אותו תקליט. אין חולק כי ביום 22.2.15, במלאת חמש שנים לחוזה, היו הצדדים מצויים בעיצומו של תהליך הפקת התקליט השלישי, ומשכך הוארך תוקפו בהתאם לאמור לעיל.

על פי התובעת, בסביבות אותה תקופה, וחרף המשאבים הכלכליים והניהוליים הרבים שהשקיעה בקידום הנתבע תוך נטילת כל הסיכון הכספי על כתפיה, החל הנתבע להשתמט מניהולה; התחמק מהשלמת הפקת התקליט השלישי, מיאן להמשיך ולהופיע בהופעות שיזמה, והתנה את המשך פעילותם המשותפת בקבלת כספים מעבר לאלה המגיעים לו על פי החוזה. מנגד עמד הנתבע על כך כי עקב משבר כלכלי שפקד אותה , חדלה התובעת מלשלם לו את משכורתו החודשית, צמצמה את פעילותה, הפסיקה לקדם אותו, היקף ההופעות שיזמה הלך וירד עד אשר יבש לגמרי, ובשל כך נעצרה גם השלמת התקליט השלישי.

עלילת הרשומון המתוארת לעיל מתכנסת על פי פלוגתות הצדדים לפגישה שנערכה במשרדי התובעת במהלך חודש מאי 2015. בה השתתפו שלושה - מנהל ה תובעת, מר ינאי רטפן [להלן: "ינאי"], הנתבע, ו מי שהוצג כחברו ועתיד להפוך למנהלו האישי הבא, מר חן קריספי [להלן: "קריספי"]. על אודות אשר התרחש באותה וועידה, הציגו הצדדים גרסאות מקוטבות. כל אחד מהם ה טיל על רעהו את משא הכוונה, היוזמה, והחתירה לניתוץ החוזה עד עפר, ודרש מבית המשפט קבלת תרופותיו החוזיות בגין כך.

משעל פי התובעת שם הנתבע לעצמו למטרה להביא לסיומו המוקדם של החוזה בכל דרך ו/או אופן פסולים ככל שיהיו, תוך הפרת ההסכם ותוך עשיית עושר שלא כדין על חשבון התובעת, ומשהנתבע הודיע ביום 8.10.15 על ביטול ההסכם בניגוד לדין תוך אחיזה בטענות סרק, וכל זאת שעה שהתובעת קיימה את ההסכם ופעלה בהתאם לו, עמדה ה תובעת על כך שהיא זכאית להשבה של מקדמות על חשבון רווחים על פי החוזה ששילמה לנתבע מדי חודש בחודשו, המגיעות לסך של 279,395 ₪, כולל מע"מ. כן עתרה לקבלת פיצוי מוסכם בסך של 351,000 ₪ , כולל מע"מ, בהתאם לסעיף 80 לחוזה.

הנתבע כפר בכך משסבר כי החוזה הינו מלכתחילה "דרקוני ופסול", נוגד את תקנת הציבור ובטל מעיקרו, וכי ה תובעת היא שהציגה לו מצגי שווא, קיפחה אותו, והפרה את החוזה באופן יסודי, לרבות בכך שחדלה לשלם לו את חלקו החודשי הקבוע בהכנסות המשותפות. לשיטת הנתבע שולמו לו כלל ה תשלומים כדין על פי החוזה, ובהתאם להבטחת הנתבעת, ואין כל הצדק להשיבם. את תביעת הנגד שלו העמיד הנתבע על סך של 300,000 ₪, המורכב מפיצוי בסך 80,000 ₪ בגין אובדן הכנסה; 10,000 ₪ לפחות ב כל אחד משמונת חודשים שחלפו עד לביטולו המוצדק של החוזה על ידו , וכן פיצויים בעד נזק שאינו נזק ממון, לרבות בגין פגיעה בתדמיתו ובקריירה שלו עד כדי "היעלמות מוחלטת".

הכרונולוגיה של הדיון:
הדיון בתביעות ההדדיות החל בשנת 2015 בפני כב' השופטת י' רוטנברג. כתב התביעה המקורי הוגש על ידי התובעת בחודש ספטמבר 2015. לאחר הגשת כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד מצד הנתבע, וכתב תשובה וכתב הגנה לתביעה שכנגד מצד התובעת, ביקשה התובעת את תיקון כתב התביעה, עקב מציאת טעות על ידי רו"ח מטעמה שמקורה "בסיכול ברישום הכנסות והוצאות בחישוב סכום חובו של המשיב למבקשת". בקשה זו אושר ה ע"י כב' הש' רוטנברג ביום 14.7.16. כתב הגנה מתוקן הוגש ע"י הנתבע ביום 20.9.16. לאחר מכן התקיימו בפני כב' הש' רוטנברג שתי ישיבות קדם משפט ואף נקבע מועד לשמיעת הוכחות. משניהולו של התיק הועבר אלי בדצמבר 2017, לאחר מינויה של כב' השופטת רוטנברג לרשמת ולשופטת בפועל בבית המשפט המחוזי מרכז, זימנתי את הצדדים לישיבת קדם משפט נוספת. לצערי, הצעות לפתרונות יעיל ים ומוסכמים של הסכסוך שהועלו על ידי הן בישיבת קדם המשפט מיום 6.5.18, והן בתום ישיבת השלמת הסיכומים ב על-פה מיום 10.7.19, לרבות מתוך תוחלת כי הצדדים והציבור ייצאו נשכרים אם משאבי הצדדים יופנו במלואם לקידום תרבות הזמר העברית, לא נשאו פרי.

במסגרת דיוני ההוכחות שנערכו ביום 19.6.18, וביום 26.6.18 נחק רו ארבעת העדים מטעם התובעת, ינאי, גב' רותם שאול [להלן – "רותם"] ו גב' ענבל מליחי [להלן – "ענבל"] עובדות לשעבר בתובעת אשר טיפלו בענייני הנתבע , ורו"ח מטעם התובעת מר אבירם מלמד [להלן – "רו"ח מלמד], ו כן העד היחיד מטעם הנתבע – הנתבע .

השלמת הגשת סיכומי הצדדים בכתב התעכבה לאור לידת בנה של ב"כ הנתבע במזל טוב ובשעה טובה ומבורכת, ולאחר הגשתם הוזמנו הצדדים כאמור לישיבת השלמת סיכומים בעל-פה שהתקיימה ביום 10.7.19.

דיון והכרעה:

הנרטיב של חוזה היחס – החוזה כ"חוזה מסע" בעל רקמה חיה:
על מנת לזהות את אותה פעולה של מי מהצדדים שהביאה לחילולו של החוזה, יש לרדת תחילה לעומק התפיסה החוזית של היחסים המוסדרים בו.

בחוזה בין הצדדים קיים מינון גבוה של רכיבים המזוהים עם משפחת חוזי היחס (relational contracts) אשר להבדיל מ "חוזה בדיד" (discrete contract) או "חוזה עיסקה", נועדו להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח על כל המורכבות הכרוכה בכך, בין היתר בשל חוסר היכולת להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות והבלתי ידועות באותה נקודת זמן של כל אחד מן המקרים הפרטניים שעליהם נועד החוזה לחול.

שאלת גבולות נחלתו של חוזה יחס אינה פשוטה [ראו לענין זה ע"א 9495/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' נגר כרמלה ובניה בע"מ (2012), לרבות הערת כב' המשנה לנשיאה, הש' א' רובינשטיין בסוף פסק הדין, וכן משנתו המאלפת לענין זה של כב' הש' ר' וינוגרד בת"א 42237-06-10 הקסטודיה דה טרה סנטה נ' סמווד קונסטרקשיון בע"מ (2014) בסעיפים 252-256, והמובאות הרבות שם מן המשפט המשווה – להלן "עניין הקסטודיה"]. עם זאת דומה כי חוזה היחס השלם עניינו הסדרת מערכות יחסים ארוכות טווח הדורש ות שיתוף פעולה הדוק בין הצדדים על בסיס שוטף וקבוע, והיוצרות ביניהם תלות.

ביצועו של חוזה היחס כרוך אפוא באמון הדדי, סולידריות, שיתוף פעולה, גמישות, דינמיות, פשרנות, הוגנות, ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב. תוך קיומו, מועשר הקשר החוזי בהסכמות נוספות הנוצרות על ידי הצדדים לצורך השלמת הסכמותיהם הקודמות ושינוין. הצדדים פועלים מתוך הנחה שצרכיהם העתידיים יזכו להבנה ולשיתוף פעולה מאת הצד האחר, אף אם לא יימצא להם ביטוי מראש בחוזה שביניהם, ואפילו אם מילויים של צרכים אלו יעמוד בסתירה למה שיתחייב על פי תוכן החוזה . [ראו ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי 104 (2005), מ' מאוטנר, תום לב ותנאים מכללא, חוזים, כרך ג' (ד' פרידמן ונ' כהן, עורכים, 347 ( 2003), ד' רונן, התאמת חוזים לנסיבות משתנות (תשס"א -2001) (להלן – "רונן") , עמ' 187-212, מ' מאוטנר, "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני ה חוזים של ישראל" עיוני משפט כט' (1) 17 ,עמ' 45-48, (2005) (להלן – "מאוטנר") , ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103, 117 (2003), רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 160 (1998), ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (2009) (להלן – "פרשת גורן] , ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (2017), ת"א 1044/08 ארגון סוכני הדואר ו-44 סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (2016), ת"א 1220/00 וינשטין נ' עיזבון המנוח לבזובסקי ז"ל (2004), וכן ראו עניין הקסטודיה, ופסק הדין שניתן רק לאחרונה באנגליה ב HIGH COURT OF JUSTICE QUEENS BENCH DIVISION בעניין Alan Bates and Others v Post Office Limited, [2019] EWHC 606 (QB) ]

יהודה עמיחי כתב: "ופעם דיברנו על שינויים, ולדבר על שינויים היה לדבר אהבה" (מתוך "לדבר על שינויים היה לדבר אהבה", שירי אהבה, 1986]. הלכה למעשה חוזה היחס הטהור הוא "חוזה מסע" שבעריסתו ברית יציאה למסע ארוך משותף . ברית כזו הינה בעלת רקמה חיה. סבילותה של אותה רקמה לשינויים נמדדת גם ביחס לאורך התקופה המוסדרת בחוזה היחס, אך בראש ובראשונה היא נובעת מבבואת היחסים שהוטבע ה בו. כמידת האמון, הסולידריות, הדבקות והתלות, הספוגים ב ביצוע החוזה, כך מידת סבילותו לשינויים בביצועו. ל"סביבה היחסית" של החוזה יש השפעה על מידת ההכרה השיפוטית בשינויים בו [ראו רונן, עמ' 187-212] . אין דינו של חוזה ארוך טווח בין שתי חברות מסחריות שאינו מקים תלות ושאינו מחייב שיתוף פעולה הדוק וקבוע כדינו של חוזה ארוך טווח המסדיר יחסי עבודה אישיים שעליו כתב בית המשפט העליון: "במשך חייו, עשויים לצמוח לו ענפים חדשים ועלים חדשים, וענפים ועלים ישנים נופלים, וכל זאת במסגרתו של הגזע הקיים. אך תנאי יסודי הוא, כי התחדשות זו תבוא בדרך ההסכמה. התוכן החדש - כמו גם התוכן הישן - הוא תוכן הסכמי, והוא מקבל משמעות נורמאטיבית מתוך הסכמתם (המפורשת או המשתמעת) של הצדדים"..."יש שהצדדים לחוזה העבודה האישי כורתים ביניהם חוזה חדש, לפיו יחול שינוי בתניה פלונית בחוזה הישן תוך שמירת שאר הוראותיו בעינן. כפי שראינו, זה אינו "חריג" כלל, שכן השינוי בתניה נובע מהסכמת הצדדים עצמם, אם כי הסכמה זו היא מאוחרת לחוזה הישן, וחיצונית לו. הסכמה חדשה זו של הצדדים יכול שתהא מפורשת ויכול שתהא משתמעת" [בג"ץ 239/8 מילפלדר ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210 – להלן "פרשת מילפלדר" ].

ככלל, נוכח האמור לעיל, ייחסה הפסיקה משקל מוגבר בפרשנותו של חוזה יחס להתנהגותם של הצדדים, והכירה בתוקף חתימתה של התנהגות נמשכת וקבועה [ראו פרשת גורן, סעיף 18]. בע"א 48255-12-10 שורש מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' עיריית ירושלים (2014) עמד בית המשפט המחוזי על כך ש: "בחוזי-היחס הקשר שבין הצדדים נשלט לא רק על-ידי החוזה, אלא גם על-ידי התרבות שהצדדים פועלים במסגרתה. לפיכך, נדרש לעיתים לא רק לפרש חוזה שתוכנו נקבע על-ידי הצדדים, אלא גם לקבוע מה תוכנו של החוזה החל על הצדדים, והכל לאור ההסכמות שנוצרו בין הצדדים בתקופת הביצוע של החוזה".

עם זאת דומה כי סבילותם של חוזי יחס לשינוי בהם בדרך של התנהגות, דהיינו בהסכמה משתמעת שלא ניתן לחזור ממנה אלא בהסכמה , מתעצמת ככל שרגישותם של הצדדים אל אופני ביצועו גבוהה יותר, ככל שמידת התלות של הצד שלטובתו בוצע אותו שינוי גבוהה יותר , וככל שהשינוי מתיישב עם הנרטיב הפנימי של החוזה .

חוזה יחס כדוגמת חוזה עבודה אישי ביצועו כרוך בחיכוך אישי קבוע וקרוב בין הצדדים. חוזה כאמור מקים תלות וציפייה להתאמת ההתקשרות לת נודות במצב הצדדים ובצרכיהם האישיים והוא מועד לנביעתן של הסכמות שבעל פה. מכאן, שתגבר הנטייה לראות בהתנהגות אשר נשנתה בין צדדים לחוזה יחס לאורך תקופת זמן מתאימה בנסיבות העניין עד שהפכה לדפוס קבוע , ואשר מקיימת את הנרטיב הפנימי של החוזה, אם כי בדרך השונה מפרטיו הכתובים, כשינוי בחוזה הכתוב שקיימת לגביו הסכמה משתמעת של הצדדים [ראו ע"א 3894/11 ‏ ‏ דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (2013), בסעיף 13 לפסק הדין, פרשת מילפלדר, וכן ע"ע 1397-02 קורקוס נ' "שנאב" חברה לשמירה ונקיון (2004), ע"ע 772/07 אסתר נ' קיבוץ כנרת (2008), וכן רונן, עמ' 187, מאוטנר, 46-47].

להבדיל חוזים מסחריים ארוכי טווח שאינם יונקים מסביבה יחסית זו, יזכו ליחס שונה [ראו ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל (2012), ע"א 7123/10 תחנת דלק ראש פינה נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ (2012), ע"א 3733/16 ארד נ' אייל שנלר (201 8), ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ פ"ד מו(4) 035 (1992), וכן את הביקורת על תוצאת פסק דין זה אצל רונן, עמ' 187, ה"ש 762].

חוזה היחס בין הצדדים כאן דומה באופיו לחוזה יחס המסדיר יחסי עבודה אישיים, ואף עולה עליו בשני נדבכים של סולם התלות והאמון. הנדבך הראשון הוא היותו חוזה היקף, כמשמעות מונח זה בחוק הגנה על זכויות אמנים במוסיקה תשע"ז-2017, וזאת משהוא מקיף את מלוא ההיבטים והצרכים של פעילותו האמנותית של הנתבע ובכלל זה הפקה, הוצאה לאור, אמרגנות וניהול אישי [ראו סעיף 1 לאותו חוק]. הנדבך השני הו א היותו חוזה מוטה פיקוח בגדרו נטלה התובעת על עצמה את האחריות לצרכיו הניהוליים של הנתבע, והנרטיב הפנימי שלו ספוג הן בהכרה המשותפת כי הנתבע, אמן רגיש המבקש ללכת על המים , אינו מצטיין בניהול ענייניו הכספיים בעצמו ובפיקוח על פעילותו המקצועית, ו הן בציפייה המשותפת שלפיכך התובעת, שניהול הוא משלח ידה, תנהג בנתבע ותספק את צרכיו הניהוליים עד להצלחה המשותפת "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו ייקחהו יישאהו על אברתו" [דברים, לב', יא'] [להיבט דומה ביחסי עו"ד ולקוחו ראו ת"ק 40204-09-18‏ ‏ עו"ד אורי שאבי נ' אברהם בלומנטל (2019) ].

פוסט מורטם – זיהוי האירוע המחלל :
ניתוח פתולוגי של ההתקשרות בין הצדדים בהתאם לחומר הראיות מוביל למסקנה ברורה בדבר סיבת מותה – ההודעה על כוונת התובעת להפסיק את העברת התשלומים החודשיים לנתבע .

אין חולק כי החל מחודש אוקטובר 2010, כ-8 חודשים לאחר שנחתם החוזה, העבירה התובעת לנתבע תשלומים מדי חודש בחודשו, והתמידה בכך במשך כארבע וחצי שנים. בהתאם לטבלת רו"ח מלמד שצורפה כנספח 4 לתצהירו, נעו התשלומים תחילה בטווח שבין 500-7,000 ₪, לא כולל מע"מ, ברם מחודש אפריל 2012, ולתקופה של כשלוש שנים לאחר מכן, התייצבו על סך קבוע של 10,000 ₪ לחודש, לא כולל מע"מ. העברת התשלומים נפסקה במהלך שנת 2015.

ציר ההתגבשות המתואר של ההסדר האמור אינו יכול לשאת על גבו את התזה של הנתבע לפיה ביטא ההסדר את מימושה של הבטחה בשלב הטרם-חוזי מצד התובעת כי היא "תדאג לי להכנסה חודשית" ו -"אקבל משכורת מדי חודש", שהרי כאמור החלו התשלומים לעבור מהתובעת לנתבע רק בחלוף חודשים מכריתת החוזה, ובחודש מאי 2011, למעלה משנה לאחר כריתת החוזה, עדיין עמד התשלום על סך של 1,000 ₪ בלבד. זאת ועוד, לטענה בדבר מצג טרום חוזי בעל פה לתשלום משכורת חודשית או "דמי קיום", העומד בסתירה להוראות החוזה, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, ובפרט לנוכח הקביעות הכלולות בסעיף 41 להלן . צביון הדברים הוא אפוא אחד – המדובר ב צמיחה טבעית מתוך חוזה היחס כצמיחת עלה מן העץ – דהיינו הסכמה מאוחרת שנולדה במהלך ביצוע החוזה.

כאן המקום להדיח גם את טענותיו של הנתבע ביחס לתנאי החוזה ולגמירות דעתו עת חתם עליו. הקטגוריה בדבר היות החוזה דרקוני ופסול, נוגד את תקנת הציבור ובטל מעיקרו, נותרה כתרועת חצוצרה יתומה שאין צבא מאחוריה. היא לא הונחה על מסד משפטי ועובדתי נדרש, לרבות השוואת תנאי החוזה לתנאים הנוהגים בחוזים אחרים מאותה סביבה מקצועית ומסחרית שבין אמרגן לאמן, והנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי הצדדים נפגשו פעמיים לפני חתימת החוזה, כי טיוטת החוזה נשלחה לו, ניתן לו זמן לעבור עליה בבית על מנת שיוכל "להעיר, לחשוב ולשקול", הוא קרא את החוזה, אך "לא כל כך" הבין, ולמרות זאת חתם עליו לאחר שהתייעץ עם אמו, ו"החלטנו שנלך על זה ונחתום על החוזה". [עמ' 42 לפרוטוקול מיום 26.6.18].

חקירתו הנגדית של הנתבע אף לא הותירה ספק – מתוך שלל הטענות כלפי התובעת הכלולות בכתבי טענותיו, הוא עצמו חזר וחפר במקום בו קבור עצם העניין, והוא כי התשלומים החודשיים היו מקור אספקת החמצן הכלכלי שלו, ומשנותקה אספקה זו, חש מחנק, איבוד אמון בתובעת, וחוסר רצון בהמשך ההתקשרות. הנתבע העיד כך:

"כשבאתי לפגישה עם ינאי הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג ושבלי כסף אני לא יישאר ושלא יחסר לי, זאת אומרת, שאם אצטרך כסף באמצע החודש הוא ידאג לי ושאני לא אשאר בלי כסף ". [עמ' 43 לפרטוקול חקירתו מיום 26.6.18, שורות 6-8].

"אם לא היה לי את מה שינאי אמר שידאג לכסף במשך החודש אז לא הייתי יכול להתקיים. אני סמכתי על מה שהוא אמר לי."[אותו עמוד, שורות 24-25].

"יצא כמה פעמים שאמרתי לינאי שאם הזמר לא מקבל את המשכורת החודשית שלו אז אין זמר, זה לא שאני לא מוכן להמשיך לעבוד איתך, זה אומר שהיחצ"ן מקבל כסף וכל מי שמסביב אלי מקבל כסף, ורק אני לא, ואם אני כל פעם אצטרך להתעסק עם מס הכנסה ומע"מ ועיקולים וחובות אז אני לא אצליח להתרכז ולעשות את העבודה שלי כמו שצריך" [אותו עמוד, שורות 35-38]

"ש. הוא אמר שהמינוס גדול ושהוא לא מוכן להמשיך לשלם לך על החשבון. אמר?
ת. הוא אמר שיש בעיה של כסף. ראיתי את זה גם וזו הסיבה שהלכתי אליו ושאלתי אותו האם אנו ממשיכים.
ש. הוא אמר ואתה המשכת לדרוש כסף? לא עניין אותך שהוא אמר לא?
ת. כן. אם אני לא מקבל כסף אין לי לשלם שכ"ד, אין לי איך להתקיים. מה אני אמור לעשות?" [עמ' 51, שורות 27-31].

"אם אני לא מקבל את המשכורות האלה אין לי איך להתקיים בחודש " [עמ' 53, שורות 34-35]

"התכוונתי לזה שאם אני לא אצליח להתקיים ולא אקבל משכורת ואתעסק בחובות, אז לא אצליח לעמוד בלחצים האלה." [עמ' 52, שורות 2-3]

"אני לא יכול להמשיך לעבוד שנה שלמה בלי להכניס כסף לבנק ולשלם שכירות וכל מה שאני צריך לשלם." [עמ' 58, שורות 6-7]

"ממה אני אתקיים? אני לא בן אדם? מה איתי? הוא אמר שהוא אבא שלי ודואג לי. להשאיר אותי בלי כסף שנה שלמה?"[אותו עמוד, שורות 17-18]

גם ההתכתבויות בין ינאי לנתבע מחודש מרץ 2015 [נספח 9 לתצהיר ינאי] מ גהצות מסקנה זו לפיה הודעת ינאי לנתבע "אני לא מסוגל להמשיך להוציא לך כספים כל חודש, לא התחייבתי גם לזה אף פעם", היא בגדר Casus belli מצדו של הנתבע המשיב לו: "אז תבטל הופעות מצדי, זה כבר לא מעניין אותי, אני מבחינתי כבר לא רוצה להיות זמר".

לפגישה בין הצדדים במהלך חודש מאי 2015, הגיע אפוא כל צד כשהוא חפץ בקיום החוזה , ברם אך ורק בתנאים המתאימים לנרטיב העדכני שלו ביחס לחוזה. ינאי, אשר על פי חשבונותיו יצא בחיסרון כיס מהפעילות המשותפת, עמד על כך שלא רק שלא יוסיף להעביר לנתבע תשלומים חודשיים, אלא שהנתבע ישיב לו את יתרת החוב על פי אותם חשבונות הנובעת ממקדמות ששולמו לו על חשבון רווחים שלא באו לעולם, ואילו הנתבע תבע את המשך העברת התשלומים החודשיים כתנאי להמשך קיומו של החוזה, וכפי שהעיד: "הוא אמר שיש בעיה של כסף. ראיתי את זה גם וזו הסיבה שהלכתי אליו ושאלתי אותו האם אנו ממשיכים" [עמ' 51, שורות 28-29]. לאחריה של אותה פגישה התדרדרו היחסים בין הצדדים באותה מהירות שתיאר יהודה עמיחי כך: "המהירות של המרחק בינינו, לא שאחד הלך והשני נשאר, אלא המהירות הכפולה של הולכים זה מזה" [מתוך "לזכור הוא מן תקווה", עוד שירי אהבה, 1994].

התשלומים החודשיים לנתבע השתכללו לדפוס מוסכם קבוע , אשר כאמור במשך כשלוש שנים התבטא בהעברת סכום אחיד של 10,000 ₪, לא כולל מע"מ. ניסיונו של ינאי ל ציירם כתוצאת לחצים חודשיים חוזרים ונשנים מצד הנתבע לאורך כל תקופת ביצועם, משל כל חודש נוהל מחדש משא ומתן עיקש על העברת התשלום לאותו חודש, אינו מתיישב עם המתואר והמצוטט לעיל, אינו עומד בנסיבות העניין במבחן ההסתברות וההיגיון, ונאמנה עלי עדות ה של רותם לעניין זה לפיה:
"ש. שיר כל הזמן ביקש עוד כסף מכחול לבן?
ת. הוא כל חודש היה מקבל קבוע סכום.
ש. והוא דרש כל הזמן עוד כסף?
ת. זה היה נוהל קבוע שהוא היה מקבל כסף.
ש. היה לו מצב כלכלי לא טוב, עיקולים, חובות?
ת. לא היה לו מקור פרנסה אחר. מן הסתם הוא היה צריך כסף."
(פרוטוקול הדיון מיום 19.6.18, עמ' 15, שורות 21-27]

על אחת כמה וכמה שלא שוכנעתי כי הסכמתו של ינאי, איש ניהול מיומן וממולח הנהנה מה שכלה משפטית, להעברת התשלומים לנתבע היתה נגועה בכפייה, וכזית אטעים את מה שכתב ינאי לנתבע ביום 15.3.15 ביחס לתשלומים החודשיים [נספח 9 לתצהירו] "עשיתי את זה כל השנים באהבה אבל אין לי יכולת יותר" [לסיוג המתבקש של דיני הכפייה בסביבה היחסית, ראו רונן, עמ' 187-191].

כמו כן, קשה להלום את טענת התובעת כי התשלומים היו בגדר "הלוואה" גרידא, ולא מקדמות על חשבון התשלום, ואפנה לעניין זה גם לאמירת ינאי בהתכתבות בין הצדדים מחודש מרץ 2015 לפיה: "כל חודש אתה מושך כסף וזה לא מקדם אותך לפתרון".

במכלול האמור לעיל אין מנוס מן המסקנה כי התובעת היא שהפרה את החוזה בכך שהחליטה על דעת עצמה לנתק את הנתבע ממכונת ההנשמה הכספית הקבועה אליה חיברה אותו. זאת משום שבאספקלריה של חוזה היחס המקיף, היוצר תלות, והמקים חובות אמון ותום לב מוגברות, ובו היו קשורים הצדדים, ולנוכח הנרטיב הפנימי של החוזה המחצין את צרכי הניהול של הנתבע אל התובעת, השתכללה הסכמתה להעברת התשלומים מדי חודש בחודשו במשך יותר מארבע שנים לכדי תנאי בחוזה שלא ניתן לחזור ממנו באופן שרירותי וחד צדדי.

להשלמת התמונה אציין כי לתמיכה בטענת הנתבע להפרות יסודיות נוספות מצד התובעת, ולפיהן היא גם צמצמה את פעילותה, חדלה לקדם אותו, והיקף ההופעות שיזמה הלך וירד עד אשר פסק לגמרי, לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת, ובראש ובראשונה כזו שממנה ניתן ללמוד כי הנתבע הלין על כך בזמן אמת [ראו בעניין דומה – ת"א 56169-03-11 איה כורם נ' עננה בע"מ (2013) בסעיף 16.2 לפסק הדין] ולנוכח המתואר לעיל , התקשיתי לסטות מהרושם הבינארי המובהק לפיו כל זמן שהייתה התובעת ממשיכה בהעברת התשלום החודשי, היה הנתבע דבק בחוזה ללא כל קובלנה.

ככלל, דומה שכל טענות הצדדים זה כנגד התנהלותו של זה בנוגע להפרות הדדיות שמעבר למחלוקת בדבר התשלומים החודשיים, נולדו בדיעבד, ואינן אלא השלכות רפלקטיביות שפשו מתחושות הניצול והקיפוח ההדדית, או חומר ביד היוצר למילוי כתבי הטענות. לשני הצדדים היו כוונות טובות, ולאורך רוב תקופת החוזה הם התנהלו מתוך הבנה הדדית של כוחותיהם ותפקידיהם, ולא הוצגה כל ראיה בכתב לכך שעובר למשבר התשלומים החודשיים נפערו ביניהם תהומות מסיבות אחרות כלשהן. התובעת ידעה עם מי היא נכנסת לחופה, עם אמן סביל הזקוק לדרבון, לניהול אישי מוגבר, והנתבע – "בהפקרא ניחא ליה"; ויתר במודע על הפנמת כל פרטי ההתקשרות, על ניתוח הדו"חות הכספיים שקיבל מהתובעת ולבסוף גם על קבלת דיווחים כספיים מהתובעת [ראו עמ' 52 לפרוטוקול מיום 26.6.18 , שורות 4-11]. הוא אף לא חלק על האופן בו ניהלה התובעת את קידומו האמנותי, לרבות בחודשים האחרונים להתקשרות כאשר כוח האדם בה צומצם. על מנת לעמוד על כך אפנה לאמירות הבאות של שני הצדדים.

מחד גיסא בחקירתו של הנתבע:
"ש. איך ינאי כמנהל?
ת. מנהל טוב. הוא אבל פעם אמר לי שיש לו יכולת להביא זמר למקום מסוים ומשם קשה לו למנף את זה ולהביא את זה למקום יותר גדול. זה מה שהוא אמר לי.
ש. נכון שהוא אמר לך שכדי להמריא מעבר למה שהוא יכול – זה כבר תלוי בזמר?
ת. כן. אני לא יודע אם זה כל כך נכון.
ש. ינאי היה צריך לשבת עליך חזק כדי שתפעל ותלך לאולפן, להופעות?
ת. ממש לא. ממש לא. הוא היה מתקשר אלי והיה אומר לי – שיר תלך לאולפן, או להיפגש עם כותבים. בחיים לא אמרתי לינאי לא.
ש. היה קטע שנעלמת לינאי לחודשיים?
ת. מה פתאום? זה היה לשבוע וחצי שבועיים. אמרתי את זה לינאי והוא אמר שזה בסדר ואין בעיה.
ש. אמרת שיש לך משבר?
ת. כן.
ש. ממה נבע המשבר?
ת. מחוסר הצלחה. דברים משפחתיים שהיו בבית. חובות שהיו לי. לחצים. זו הסיבה.
ש. שאלתי איך ינאי כמנהל. איך ינאי כבן אדם?
ת. בסדר גמור.
ש. הוגן? הגון?
ת. נראה לי שכן.
ש. ישר?
ת. לא בכל הדברים. יש גם דברים שהוא אמר כאן בביהמ"ש שאינם נכונים."
[עמ' 49 לפרוטוקול מיום 26.6.18, שורה 30, עד עמ' 50, שורה 12]

מאידך גיסא בהתכתבות בין ינאי לנתבע מחודש מרץ 2015:
"שש שנים אני משקיע בך, מאמין בך, מלווה אותך, מממן אותך, מאמין בך, ומחכה לך שתתעורר על החיים שלך"..."רוצה להפסיק, בכיף. תגיע למשרד, גמור איתי את החשבון ותלך לחיים שלך בלי כעס ובלי שום דבר".

האם המדובר בהפרה יסודית?
סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) מגדיר הפרה יסודית כ "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". מבחן זה, בניגוד להסכמה מפורשת של הצדדים על הפרות שיש לראות בהן הפרות יסודיות, מבקש לעמוד על החומרה היחסית שצד סביר להסכם היה מייחס להפרה כזו בעת כריתת ההסכם , וזאת להבדיל מן האופן הסובייקטיבי אשר בו נתפסת אותה ההפרה בעיני הנפגע הספציפי לאחר שכבר התרחשה בפועל . הבחינה האם מדובר בהפרה יסודית אם לאו, נעשית על רקע מצב הדברים בעת ההתקשרות החוזית. הפגיעה צריכה להיות אפוא "פגיעה חמורה ביסוד החוזה, עד כדי כך שיהא בה למוטט את בסיסו העסקי של החוזה ולשלול את התועלת שהחוזה נועד להעניק לנפגע" [גבריאלה שלו דיני חוזים 549 (מהדורה שניה, 2003), וראו גם גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 584, ע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' שוורצבורד, פ"ד לו(4) 197, 205 (1982), ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2) 793, 798 (1988), ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (2005), ע"א 187/89 רובין נ' זהר, פ"ד מה(5) 824 (1991) ].

בין אם נתייחס לתשלומים החודשיים כ"מקדמות" כטענת התובעת, ובין אם נתייחס אליהם כחלוקת רווח, כטענת הנתבע, חומר הראיות, לרבות העדויות המפורטות בסעיפים 23-26 לעיל תומך במסקנה כי נוכח תכלית תנאי זה שהוסף לחוזה בדרך של התנהגות – הענקת אפשרות קיום חודשית לנתבע, וזאת אף אם נקבל את עמדת התובעת כי שני הצדדים היו מודעים לכך שבסוף הדרך תיערך התחשבנות ביחס לאותן מקדמות, ניתן לזהות בהפסקתם הפתאומית, תוך דרישה מהנתבע להמשיך לקיים את החוזה עד לתום תוקפו ללא קבלת תשלום חודשי כלשהו, דהיינו עבודה חינם אין כסף, פגיעה אובייקטיבית הממוטטת את בסיסו העסקי ושוללת את התועלת שהחוזה נועד להעניק לנתבע.

ודוק, באותה תקופה, כשעד סיום החוזה נותרו לפחות 12 חודשים מהוצאת האלבום השלישי שטרם ארעה, אף היה הנתבע זכאי לחסות בצילה של התקווה כי במהלך התקופה הבלתי מבוטלת שנותרה עד לסיום החוזה תצליח הפעילות המשותפת בין הצדדים במידה כזו שתאפשר לו, אף לשיטת התובעת, לכסות את אותן מקדמות שקיבל ויקבל מתוך חלקו ברווחי אותה הצלחה מאוחרת.

אין לקבל את טענת ב"כ התובעת בסיכומיו בעל-פה כי התובעת נהגה כפי שנהגה לנוכח גילויה של הפרה צפויה בהתאם לסעיף 17 לחוק התרופות. לתזה זו המהווה הרחבת חזית מובהקת ביחס לנטען בכתבי הטענות מטעם התובעת, לא הונח מסד ראייתי כדבעי ב עדויותיה, אין לה כל משענת בחומר הראיות, לרבות בהתכתבויות בין הצדדים, והיא אינה עולה בקנה אחד עם המתואר בסעיפים 24, 29, 31 , 38א. ו-51 לפסק דין זה . אדרבא, בסעיף 41 לתצהיר ינאי הוא הסתמך ללא סייג על כך שהנתבע התחייב להחזיר לו את מלוא חובו, תוך ציטוט מפיו של הנתבע כהאי לישנא: "אני גבר, יש לי מילה של גבר ואם אצטרך, אהפוך את כל העולם ואחזיר לך כל שקל שאני חייב". בשים לב למכלול האמור לעיל ברי כי גם לא מולאה אותה דרישה ראייתית מחמירה שהועמדה לצורך הוכחת דרגת הסתברות גבוהה ביותר, קרי קרובה לוודאי, של אי יכולת אובייקטיבית של הנתבע באותה העת, בטרם הפסיקה התובעת את התשלומים החודשיים, לקיים את ההתחשבנות בין הצדדים בתום תקופת החוזה, ולכסות את יתרת חובו, ככל שתיוותר כזו עם סיום הפעילות המשותפת. [ראו ג' שלו, י' אדר, דיני חוזים – התרופות, התשס"ט-2009, עמ' 131-144, ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ז'אק סוראקי, פ"ד מב(4) 811 (1989)]

מהות התשלומים העיתיים וההתחשבנות בין הצדדים :
כאמור, לשיטת התובעת לא יצאו התשלומים האמורים מגדר "מקדמות" או "הלוואה" על חשבון חלקו של התובע ברווחים עתידיים בהתאם לסעיף 70.3 לחוזה. עת הועברו התשלומים, ולמעשה בכל שלב של הפעילות המשותפת, עמדה יתרת חלקו העדכנית ברווחים המשותפים על סכום הפחות מסך אותם תשלומים, ובשעה בה ביקש הנתבע להפסיק את ההתקשרות, במסגרת אותה פגישה המתוארת בסעיף 5 לעיל, עמדה יתרת חובו לתובעת ב גין הקדמת התשלומים על סך של 279,395 ₪, כמפורט בתצהירו של רו"ח מלמד והנספחים שצורפו לו, המלמדים על היקף ההכנסות מהפעילות המשותפת לצדדים, היקף ההוצאות הנובע ממנה, ו חלוקת הרווחים הנגזרת מכך בהתאם לסעיף 70.3 לחוזה.

בכתבי טענותיו ובתצהיר עדותו הראשית שלל הנתבע מכל וכל עמדה זו של התובעת. לשיטתו, שולמו לו התשלומים כ "דמי קיום" קבועים ומובטחים בהתאם למצגי התובעת, והוא אינו חייב בהשבה כלשהי לתובעת. הנתבע אף כפר בתחשיבי התובעת, והטיל דופי בהתנהלותה העסקית כלפיו.

דא עקא, כמעשה "ויהי בבוקר והנה הוא לאה" [בראשית כט', כה'], דומה כי באורה המטהר של החקירה הנגדית התגלה כי המעיד בפני בית המשפט אינו אותו "שיר אריאל לוי" שהצהיר מה שהצהיר בכתב, שכן לא זו בלבד שהעד חזר בו מהאמור בתצהיר העדות הראשית מטעמו ביחס לכל פלוגתות הליבה של הסכסוך , אלא אף הפגין חוסר הבנה או ידיעה של הנכתב בתצהירו שלו .

בתצהיר עדותו הראשית הצהיר ההוא שחתם עליו כך, נחרצות, וללא סייג:
שלא נאמר לו, בשום שלב, לא על ידי ינאי ולא על ידי אף גורם מטעמה של התובעת, שאותן משכורות או דמי קיום שיקבל במהלך ההתקשרות עם התובעת מהווים ו/או עלולים להוות הלוואה או על חשבון רווחים [סעיף 13], שהוא מכחיש בתוקף כי קבלת התשלומים החודשיים מהווים הלוואה כלשהי מהתובעת, שמעולם לא תיאר לעצמ ו שיבוא יום והתובעת תטען שעליו להשיב לה את חלק ו בהכנסות [סעיף 35], שסבר שהתשלומים שקיבל מהתובעת למחייתו היוו את חלק ו בהכנסות , בדיוק כאמור בסעיף 70.3 להסכם, שהרי לא נאמר לו אחרת מעולם [סעיף 51] ושמוכחשת כל טענה בדבר חוב כספי כלשהו של ו כלפי התובעת [סעיף 107].
שאיננו יודע מה עומד מאחורי הסכומים שהוצגו על ידי התובעת, וזאת לאחר שרא ה אי סדרים בנתונים שהוצגו לעיונ ו ולבקשת ו [סעיף 23], שהבדיקה שביצע רו"ח מטעמו ביחס למסמכי התובעת הייתה מדגמית, אקראית ולא יסודית, שלמרות שעורכת דינו מסרה לתובעת לאחר אותה בדיקה שעל פניו נראה שהנתונים שהועברו מדויקים, אין בכך כדי להוות הודאה בחוב או הסכמה שכל הוצאה שהוצאה והוצגה אכן הוצאה לטובתו ולטובת קידומו [סעיף 57], שמעולם לא הודה בחוב הנטען, [סעיף 58], שמבחינתו אין לטבלאות התובעת שום ערך בצורתן ומוכחש כל האמור בהן [סעיף 59] שמוכחשת כל הוצאה לה טוענת הנתבעת [סעיף 97]. שמעולם לא קיבל מהתובעת דיווח ו/או פירוט ו/או תיעוד כספי כלשהו [סעיף 24] ושהתובעת מעולם לא חשפה בפניו שום נתון כספי בעניינו [סעיף 37].
שינאי החזיק ושלט בפנקס החשבוניות של הנתבע ורק הוא זה שרשם את תוכן החשבוניות, מבלי לעדכן את הנתבע [סעיף 36]
שהכניס לתובעת כספים רבים אותם "פיזרה" התובעת [סעיף 32]
שינאי הכניס את משכורתו שלו לחשבון ההוצאות כהוצאה [סעיף 24].
שבניגוד למצוין בחשבון ההוצאות מטעמה התובעת לא שילמה לנגנים דן סמרא, ונתי מאיר [סעיפים 96 (12-18)].

והנה, בתשובותיו בחקירתו הנגדית [פרוטוקול החקירה מיום 26.6.18 ייקרא להלן "הפרוטוקול"] הודה הנתבע בין היתר :
שינאי "אמר לי שאני בחוב, כל הזמן הייתי אצל ינאי בחוב", ש "אני יודע שאני תמיד צריך להחזיר לינאי כסף", ש ידע שהוא צריך להחזיר את התשלומים שקיבל ושהם לא הוחזרו "כי לא היו מספיק הופעות" [ עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 6-19], שינאי אמר ש"המינוס שלי גדול בחברה והוא לא יכול המשיך לשלם את זה", שבבנק לא רצו לתת לו הלוואה ולכן ביקש כספים נוספים מינאי על מנת להתקיים בתקווה שייצא שיר אחד ש"היה מכסה את הכל, שהיה מצליח" [עמ' 51, לפרוטוקול, שורות 24-35] ושהיה "באופן תמידי בחוב אצל ינאי [עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 4-11].
שגם ינאי וגם רותם יידעו אותו באופן שוטף לגבי חובו ]עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 6-19], שלאורך כל הדרך נשלחו לו מהתובעת דו"חות המיידעים אותו בדבר גובה חובו, ושיכול להיות שהוא ביקש בשלב מסוים שיפסיקו לש לוח לו, שאין לו טענות שלא דווח לו שהיה "באופן תמידי בחוב אצל ינאי"]עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 4-11]. שאינו יודע אם הוא צריך להחזיר לינאי סך של 280,000 ₪ "זה בית המשפט יקבע", [עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 17-30], שאין לו כל טענה שהתובעת לא שילמה למישהו מהספקים, שהוא לא חושב שבהוצאות המפורטות בדו"ח התובעת יש הוצאות שלא שולמו, אבל הוא לא קרא את תצהיר ינאי ונספחיו, שהוא לא יודע להגיד אילו פרטים לא נמסרו לו מהתובעת ביחס לחשבון ההוצאות וההכנסות, ואינו יודע להסביר את הטענות לעניין זה בתצהירו, שרוה"ח שבדק מטעמו את קלסרי החשבונות של התובעת לא מצא בהם "שום בעיה" [עמ' 47 לפרוטוקול, שורה 12, עד עמ' 49, שורה 5], שהוא מסכים כי חשבון ההכנסות וההוצאות שהציגה התובעת הוא מדויק, וכי הרווחים הינם בסך אותו הציגה התובעת, ויש לחלקם שווה בשווה בין הצדדים. ששולם לו בי תר על חשבון סכום זה אותו סכום שהתובעת טוענת ששילמה לו [עמ' 52 לפרוטוקול, שורה 25, עד עמ' 53, שורה 16].
שהיה לו רו"ח "שהיה מדבר עם רותם וענבל לגבי החשבוניות" וש "רותם וענבל היו בקשר עם הרו"ח והיו מתנהלות איתו" [עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 25-31]
שהוא חוזר בו מאמירתו בתצהיר שהתובעת "פיזרה" כספים, ובוודאי לא במשמעות שלילית [עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 12-29].
שהוא לא עבר על תצהירו ולכן אינו יכול להשיב על השאלה לגבי הטענה שמשכורת ינאי נכללה בהוצאות, ומשהוא קורא את האמור בתצהיר הוא חוזר בו וש"יכול להיות שהיתה אי הבנה" [ עמ' 50 לפרוטוקול שורה 13, עד עמ' 51 שורה 12].
שהוא מאמין שהתובעת שילמה לנגנים דן סמרא ונתי מאיר "את כל מה שהגיע להם" ושאין לו טענות שהם לא קיבלו כסף מהתובעת [עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 9-22].

קשה היה להשתחרר מן הרושם כי הנתבע סבור כי גם התנודות הקיצוניות בעדותו יותרו לחסות תחת אותו פטור אמנותי מעיסוק בעניינים גשמיים קונקרטיים, שניסח בתצהירו ולפיו: "אני לא ניחנתי, בלשון המעטה, בכישורי ארגון וניהול וכי יש שיאמרו עלי שאני פסיבי מדיי. אני נוטה לציית להוראות ואני לא מתערב בענייני ניהול בכלל. לא יהא זה מוגזם לומר עליי שאני יודע רק לשיר" [שורה 10 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע] .

תפיסה עצמית בסיסית זו של ילד לירי שנולד להנעים מזמורים והוא ערירי מדרישות נוספות, אותה עדות קרובה זו של הנתבע אצל עצמו, אותו בית שגר בו הנתבע בתוך עצמו, ראויה לכבוד, להבנה ולרגישות, אך אין בכוחה למחות את המורכבות והשניות שמטבע הדברים כרוכים ביישומה בחיי המעשה ואל מול הבריות, ואשר קיבלו ביטוי ברור בהתנהלותו של הנתבע אל מול התובעת ובבית המשפט.

להמחשה - אף לשיטת הנתבע פרעה התובעת על פי דרישתו חובות אישיים שלו בהיקף של לא פחות מ-30,000 ₪, מבלי שהייתה מחויבת בכך [ראו סעיף 112 לתצהירו], ואת נביעתה של אותה מערכת תשלומים חודשית המפורטת לעיל תיאר כך: [עמ' 43 לפרוטוקול, שורה 26, עד עמ' 44 שורה 3 ]
"ש. סיכמנו לפני רגע שמה שינאי אמר שיהיה לך כסף מתוך החלק שלך ברווח, הסכמנו שהוא לא יתחייב לשלם לך בנוסף למה שמגיע לך לפי ההסכם?
ת. בהסכם זה לא רשום, כן, אבל סמכתי עליו, על המילה שלו, שהוא לא ישאיר אותי בלי כסף. וגם כשהתחלתי לקבל משכורת זה התחיל מ3,000 ₪ ולאט לאט עלה אחרי שהתחלנו להתפרסם קצת, והייתי צריך לעבור דירה מדירה של חדר שהייתי גר עם אמא שלי וההוצאות גדלו.
ש. ההוצאות הלכו וגדלו כי התיאבון שלך הלך וגדל, נכון?
ת. ממש לא.
ש. ואתה איימת על ינאי שאם הוא לא ישלם יהיו על זה בעיות?
ת. יצא כמה פעמים שאמרתי לינאי שאם הזמר לא מקבל את המשכורת החודשית שלו אז אין זמר, זה לא שאני לא מוכן להמשיך לעבוד איתך, זה אומר שהיחצ"ן מקבל כסף וכל מי שמסביב אלי מקבל כסף, ורק אני לא, ואם אני כל פעם אצטרך להתעסק עם מס הכנסה ומע"מ ועיקולים וחובות אז אני לא אצליח להתרכז ולעשות את העבודה שלי כמו שצריך, זה לא הגיוני שכולם מסביבי מקבלים כסף ומשכורת, וזה לא משכורת לצאת וללכת לבלות אלא כל המשכורת הולכת בבנק ואני לא הייתי נוגע בה בכלל, הכל היה הולך להורדות ולחובות שהצטברו."

גם בגרסתו של הנתבע ביחס לעובדה שגרף לכיסו את התמלוגים מתאגיד "אשכולות", בניגוד לתנאי החוזה, ומבלי ליידע את התובעת אובחנה אותה תפיסה:
"ש. בסעיפים 26 – 27 לתצהירך אתה מדבר על תשלומים מאשכולות, בסעיף 27 אתה אומר לא הייתי מודע או לא מודע, תבחר?
ת. אני לא ידעתי שאני אמור לשלם לינאי מאשכולות, אשכולות זאת חברה שמשלמת כסף אך ורק לזמר, לא לכותב לא למלחין ולא למנהל, ואני ידעתי שאני שותף איתו באקום חצי חצי אבל לא באשכולות.
ש. אבל כתבת שלא זכרת לשלם לאשכולות?
ת. זה לא שאני לא זכרתי. לא ידעתי שאני אמור לשלם לינאי מאשכולות.
ש. אבל אחרי שאתה קורא את ההסכם אתה רואה ומסכים שאתה מסכים לשלם חצי לכחול לבן?
ת. כשהבנתי את ההסכם זה היה כשהגענו לביהמ"ש וגיליתי שם הרבה דברים שלא ידעתי.
ש. קודם אישרת שקראת את ההסכם לפני שחתמת עליו ואף אחד לא הכריח אותך?
ת. נכון.
ש. אז מדובר בערך ב50 אלף ₪ שאתה מודה שאת החייב?
ת. לפי ההסכם. זה ביהמ"ש יחליט. אשכולות זו חברת זכויות של זמרים בלבד."
[עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 24-37]

המחשתם של דברים – באותו שריון בו השתמש הנתבע על מנת להגיף על עיניו סכים מפני המציאות, הוא גם תבע את שינויה. עם זאת, וכפי שיבואר בהמשך, אין בכך על מנת לבטל כליל את אחריותה של התובעת אשר נטלה על עצמה את הפיקוח האישי על הנתבע בעיניים פקוחות.

הלכה למעשה וכמצוטט לעיל, רוקן הנתבע את תצהיר עדותו הראשית מתוכנו ומתוקפו, שעה שחזר בו בחקירתו הנגדית הן מטענותיו העובדתיות לגבי מהות התשלומים ששולמו, והן מטענותיו העובדתיות לגבי חשבונותיה של התובעת והציג הודאת בעל דין מקיפה למדי בגרסת התובעת. אכן, להבדיל מכוחה האקסקלוסיבי של הודאת בעל דין הנכללת בכתבי טענות שהינה כ"מאה עדים" ותוצאתה צמצום המחלוקת ומתן פטור לבעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה, הודאה כאמור שניתנה במהלך חקירה נגדית, אין בה בהכרח על מנת להכשיל את עמדתו של בעל הדין שכשל בדבריו , והיא תיבחן אל מול מכלול חומר הראיות . אם יימצא כי עמדתו המקורית של בעל דין שנתפס בהודאה , לעיתים במשגה, נתמכת על ידי ראיות מהימנות אחרות, הוא אף יוכל לזכות בדין [ראו ע"א 211/63 כתון נ' קלפר (1964), ע"א 627/88 ימיני נ' שאבי ואח', פ"ד מז (4) 155 (1993), ע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז (3) 156 (1993) – להלן "פרשת הסנה"] . עם זאת, במקרה דנא תופק מן הכור הראייתי המסקנה כי מבחינת התובעת חקירתו הנגדית של הנתבע שווה את משקלה בזהב, וזאת מן הטעמים המצטרפים להלן:

לא פעם ולא פעמיים במהלך חקירת הנתבע בצבצה ידית המרצע מן השק, וחיזקה את הרושם כי לא על מהות התשלומים או על חשבון הרווחים על פי החוזה יצא הנתבע כנגד התובעת בחרב ובחנית, כי אם על תחושת היעדר כדאיות של החוזה עבורו שהכתה בו רק כשהגיעה הדרישה מצד התובעת לפרוע את יתרת החוב לאלתר, וכמצוטט בלשונות דומות להלן:
"אני לא מסכים ששולם לי יותר ממה שהיה צריך להיות משולם לי. אם אני לא מקבל את המשכורות האלה אין לי איך להתקיים בחודש. במיוחד שינאי יש לו את כל הזכויות, ואני משתתף איתו בכל, ביחסי ציבור, בכל דבר שקשור, בקריירה שלי, אני משתתף חצי חצי, ואני אמור לקבל 50 אחוז של ההופעות לאחר ניכוי הוצאות. גם לה לה לנד – שקיבלנו 100 אלף שקל וזה הלך ישר לינאי."
(עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 34-38]
לא לקחתי שום רבע מיליון שקל. בסך הכל קיבלתי משכורות שהלכו ישר לבנק. הכסף והמשכורות שקיבלתי לא למטרת בילוי. זה כסף שכל חודש שילמתי את שכ"ד שלי והתחייבויות לבנק וכל מה שהייתי צריך להתקיים."
(עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 20-22].
"ש. ז"א, תסכים איתי, ששולמו לך כ-240 אלף שקל יותר ממה שהיה צריך לשלם לך?
ת. שילמו לי... זה מה שיצא בסוף שינאי טוען שאני צריך לשלם. כל הזמן היינו מתקזזים מההכנסות של ההופעות."
[עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 29-31]

הודאת הנתבע הינה בגדר הודאה עובדתית שלפי טיבה יכולה להיות מבוססת על ידיעת העובדות כהווייתן, ולהודאה מסוג זה יטה בית המשפט לייחס משקל רב [ראו פרשת הסנה, סעיף 8 לפסק הדין].

למעשה, לנוכח מצבור הפגמים שהתגלה בו במסגרת החקירה הנגדית, לרבות התנכרותו של הנתבע לחלקים ממנו, אין כל הצדק לפלג את האמור בתצהיר, ומשקל כל הנאמר בו הינו א פסי. זאת בין היתר מכוחו של הכלל הבסיסי והעתיק הקובע חזקה ראייתית כי מי שמשקר ביודעין ב נושאים מרכזיים שבליבת הדיון, משקר בכל עדותו [ראו ע"א 765/18 חיון נ' חיון (2019) – להלן "פרשת חיון" , ע"פ 8444/15 פלוני נ' מדינת ישראל (2016)]. יש שמצאו לכלל זה לפיו Falsus in Uno, Falsus in Omnibus, מעיינות גם במשפט העברי הקדום המורה כי "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" [תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ג, ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (2007) בעמ' 2 3-24, וכן מאמרו של ד"ר יצחק ברנד "בין 'פלגינן דיבורא' לבין 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה'", בתוך עיונים במשפט עברי ובהלכה (י' חבה וע' רדזינר עורכים), תשס"ז, 69 , המוזכר שם]

עם זאת, משהגעתי למסקנה כי שתי עדויות בפנינו, זו שנוסחה בתצהיר, וזו שבי ת המשפט התרשם ממנה במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע ו אותות האמת הפציעו דווקא בה, אין מניעה להסתמך רק על חקירתו הנגדית של הנתבע לא רק על מנת לרוקן מתוכן את עדותו שבכתב, אלא גם על מנת להגיע לבירור האמת, ובבחינת " פלגינן סהדי" [ לתכליות החקירה הנגדית ראו בג"צ 124/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת ואח', פ"ד יג' 5, 23 (1959).לעניין האפשרות במשפט העברי לחלק בין עדויות בדיני ממונות שכל אחת יכולה לעמוד בפני עצמה ראו רבינו ומורינו ר' שמעון שקופ, שערי יושר, שער ז', פרק א']

קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו. מכאן עולה כי כאשר מדובר בתצהיר עדות של בעל דין שנפגם בשקר מכוון , אין כל אפשרות שבית המשפט יוכל לסמוך את ידיו על אותו תצהיר, משברי כי ראייה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת, וממילא לא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית. [פרשת חיון, סעיף 33]

הנתבע לא העמיד כל עדות מהימנה נוספת מטעמו, ונמנע מלזמן לעדות עדים נוספים רלוונטיים ובהם הן רואה החשבון מר ירון תשובה אשר בדק מטעמו את ספרי התובעת עם צינון היחסים, והן רואה החשבון מר דורון ערסי שטיפל בענייניו השוטפים מול התובעת והנזכר בעמ' 41 ו-61 לפרוטוקול, ומעל כולם - קריספי, א יש סודו אשר נכח בפגישה בין הצדדים מטעמו של הנתבע, ואף נכח באולם בית המשפט, והנתבע העיד עליו כך: "חן תמיד איתי. הוא דואג לי ועוזר לי בכל דבר שאני צריך "[עמ' 55 לפרוטוקול, שורה 18].

חרף פגמים שונים שנפלו בחלק מעדויות התובעת לעניין זה, מצאתי אותן עדיפות בהרבה על תהפוכות גרסת הנתבע, ובפרט על הנטען בתצהיר העדות הראשית שהתגלה כתצהיר נפל. עדות רותם חיזקה את גרסת התובעת לפיה יידעה התובעת את הנתבע באופן שוטף על דבר חובו הגדל והולך כלפיה, שילמה לספקים השונים שהשתתפו בפעילות את כל התשלומים שהתחייבה להם, וטבלת האקסל שניהלה משקפת את תזרים אותה פעילות. העדה השתהתה בתשובותיה, אך ניכר היה שזהירותה נובעת דווקא מרצונה שלא להחמיר עם הנתבע, לגביו העידה כי היא מצויה עמו בקשר חברי. עדות רו"ח מלמד לקתה בקוצר רוח, אך העד ענה, גם אם כאמור בחרון אף תמוה, על כל שאלה שנשאל, ועמד איתן על תצהירו. בעדות ינאי הופגנה התנצחות מיותרת, אך העד לא נמנע מלספק תשובה לכל שאלה קשה, וקשה לומר כי גרסתו לא הייתה משכנעת, ועל אחת כמה וכמה משכנעת יותר מזו של הנתבע. להשלמת התמונה יוער כי עדותה של ענבל ניתנה באופן ברור ואמין, אך תוכנה לא היה בעל משקל מכריע.

גרסת התובעת נתמכה באסמכתאות רבות שצורפו לתצהירים מטעמה, ובהן דו"חות אקסל מפורטים, דו"חות ששלחה לנתבע בזמן אמת בדבר יתרות חובו לה, העתקי חשבוניות, ואף הודעה אלקטרונית ששלח הנתבע לינאי לאחר שכבר יוצג בידי באת כוחו, ולאחר פגישה עם ינאי בנוכחותה, שבה כתב בין היתר: "הייתי רוצה להגיע להסדר ביני לבינך שתוריד מהסכום כי אין לי שקל ואתה יודע את זה, וגם אם אתחיל להרוויח ייקח לי שנה להתאזן, אני לא מנסה להתחמק מתשלום" [נספח 20 לתצהיר ינאי]

ודוק, הנופך כי הנתבע מכיר בחוב הנטען הודגש גם לנוכח העובדה שחרף מאפייני האמון הכרוכים בפעילותם המשותפת של הצדדים, וטענותיו כלפי חשבון ההוצאות וההכנסות של התובעת, נמנע הנתבע מלכלול בתביעת הנגד שלו סעד של מתן חשבונות.

במכלול האמור לעיל נחה דעתי כי העובדה שלאחר הגשת התביעה תיקנה התובעת את חשבונותיה משגילה בהם רו"ח מלמד טעות, אינה מחלישה את עמדתה, אלא דווקא מחזקת אותה מן ההיבט התלמודי של טענת "מיגו". לעניין זה אפנה גם לכך שב"כ הנתבע אשר תלתה בטעות זו יתדות, נמנעה מלחקור לגביה את רו"ח מלמד.

אך למעלה מן הצורך לנוכח המפורט לעיל אטעים כי בסיכומיה טענה ב"כ הנתבע כי "עצם קבלת חשבונית מהנתבע מדי חודש בחודשו יש בה ללמד שאין המדובר בהלוואה", אלא שאליה וקוץ בה, בחשבונית עצמן נכתב כך "מקדמות ע"ח רווחים" או " ע"ח חלוקת רווחים" [ראו נספח 15 לתצהיר ינאי].

מסקנת הזהב המופקת מהמכלול הראייתי היא כי התובעת עמדה בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע לכך ששילמה לנתבע מקדמות, ולא הלוואה, על חשבון רווחים, וכי יתרת ההתחשבנות בין הצדדים הינה כמפורט בכתב התביעה.

בפקעת התרופות החוזיות:
על דרישתה של התובעת להשבת הסך של 279,395 ₪ ניתן להתבונן דרך עדשות שונות.

העדשה הראשונה ממקדת את המבט אל עבר כך שכתולדה מקביעותי הקודמות נוצרה לתובעת עילת השבה מכוחו של סעיף 9 לחוק התרופות. במתווה זה, משהדורש השבה הינו הצד המפר, ומשלא הובאו ראיות לסתירת שווי זה, יעוגן שווי התמורה שקיבל כל צד לחוזה לפי השווי שעיצבה הסכמתם החוזית [ראו ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים (כרך ב' 1992] בעמ' 1199]. על כן משהסכימו הצדדים מראש, ועיגנו זאת בסעיף 70 לחוזה, כי ערכם של שירותי הניהול, הקידום, הייצוג, וההפקה שנטלה על עצמה התובעת בחוזה, שווה למחצית מהרווח הנובע מהפעילות המשותפת, כאשר לצורך כך אין מתחשבים בהכנסות ממכירת תקליטים שמתחת למדרג שנקבע, ובהכנסות מזכויות ביצוע פומבי [סעיפים 61-62 לחוזה], הרי ש אם הייתי מוצא כי הרווח האמור חולק בהתאם לחוזה, לא היה צור ך בביצוע השבה, משתמורות הצדדים מתקזזות זו בזו [ראו סעיף 20 לחוק התרופות]. ברם משנמצא כי הנתבע קיבל תשלומים ביתר על חלקו ברווח החוזי, עומדת לתובעת עילת תביעה להשבת יתרת התשלומים העודפת על חלקו ברווח.

דרך העדשה השנייה נוכל לראות בהשבה כחלק מהמנגנון החוזי שקבעו הצדדים, כך שעילת התביעה העומדת לתובעת היא עילה חוזית לאכיפת דרך ההתחשבנות הקבועה בחוזה, זאת משהמדובר בחיוב משני מן הסוג שאינו מתבטל עם ביטולו של החוזה עקב הפרתו [רא ו ג' שלו, י' אדר, דיני חוזים – התרופות, עמ' 553-554]. ניתן אף להשקיף על סירוב לבצע את ההתחשבנות בדרך האמורה כהפרה של החוזה [ראו רע"א 3126-14 ניר עבודות חקלאיות בע"מ נ' אלי כהן (2014) להלן – "פרשת ניר"].

בזווית נוספת נצפים דיני עשיית עושר ולא במשפט, וזאת שעה שהנתבע אוחז במקדמות ששולמו לו על בסיס ציפייה משותפת שנכשלה [ראו דנ"א 10901-08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (2011), להלן – "פרשת בייזמן", וכן ע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ (2012) בדברי כב' הש' נ' הנדל שם, עמ' 36]

בכל דרך בה נפנה לא נימלט משררתם של שיקולי צדק, אלה המפכים מסייג הצדק הקבוע ביחס לתרופת האכיפה בסעיף 3( 4) לחוק התרופות, אלה המיובאים מסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979, ואלה השלובים בדוקטרינת האשם התורם ו בעקרון תום הלב לעניין שיקולי ההשבה החוזיים, והתוצאה תהא דומה, כפי שצייר בית המשפט העליון בפרשת בייזמן "כל הדרכים מובילות לרומא" [ראו פרשת בייזמן, סעיפים 30-31] וכפי שהעיר בית המשפט העליון בפרשת ניר "אף לו הייתה ניר תובעת ביטול מלא או חלקי של החוזה, והשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, לא הייתה מסקנתי שונה שכן ניתן לשקול שיקולי צדק אף בהקשרים אלה" [סעיף 4 לפסק הדין] .

לאמיתו של דבר – דומה כי אף לו הייתי קובע כי הנתבע הוא שהפר את החוזה, היתה תוצאת הדבר דומה, שכן על תרופותיה של אותה הפרה מבחינת התובעת היה שורר אותו משטר של אשם תורם הנובע מהתנהלותה המפורטת לעיל, כשהוא ארוג בהלכה השוללת כפל פיצוי הנובע מתביעת פיצוי מוסכם ופיצויים ממשיים בגין אותו ראש נזק [ראו א' פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (תשנ"ז), י' אדר, הקטנת נזק ואשם תורם הילכו שניים יחדיו, משפט ועסקים י' (תשס"ט) 381, 383, ה"ש 1, י' עמית, פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים, דין ודברים י (2017), י' אדר, ג' שלו, דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט) בעמ' 519, ע"א 4553/06 מדינת ישראל נ' מי ערד חברה להנדסה ולפיתוח בנין בע"מ (2010), ע"א 4773/16 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ נ' אלמוג (כ.ד.א.י) בע"מ (2018), ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1) 115 (1991)].

באיזון מכלול השיקולים המתפרש מתחילת הקשר ועד סופו, מתוך בחינת תום הלב של הצדדים, ניתוח נטילת הסיכונים מצדם, מידת אשמתם, שינוי מצבו לרעה של מקבל הת שלום והסתמכותו, קשה להלום מסקנה לפיה תזכה התובעת להשבה מלאה של הסך של 279,395 ₪.

כאמור לעיל, חוזה היחס מוטה הפיקוח בין הצדדים יצר תלות כלכלית וניהולית של הנתבע בתובעת. החלטתה של התובעת להיענות לדרישתו של הנתבע לתשלום מקדמות חודשיות, והתמדתה בכך במשך שנים רבות, ו אזי בחירתה המאוחרת להפסיק את העברת התשלומים באופן פתאומי ולדרוש מהנתבע השבת סך של מאות אלפי שקלים , עומדת בעוכריה. על התובעת היה לכלכל את צעדיה שלה ואת צעדי הנתבע העוקבים, מתוך תבונה ניהולית. ככל שסברה כי בשים לב להערכתה הניהולית את היקף הפעילות והרווחים הצפוי אין מקום לשלם לנתבע מקדמות על חשבון הרווחים – היה עליה לסרב לדרישת הנתבע. ככל ש בהערכת ביניים שוטפת גילתה שהיקף המקדמות ששולם, או העתיד להשתלם, אינו עומד ביחס הגיוני להיקף הרווחים הצפוי ליפול בחלקו של הנתבע עד לתום החוזה, היה עליה להפסיק את תשלום המקדמות, שמא אף בשלב מוקדם יותר, תוך מתן הסבר כלכלי מנומק לכך כאמור. תחת זאת בחרה התובעת לדחוק את הקץ בחטף, והפסיקה את תשלום המקדמות בנימוק המצוטט לעיל לפיו "אני לא מסוגל להמשיך להוציא לך כספים כל חודש" [נספח 9 לתצהיר ינאי] שאינו מלמד על כך שהמדובר בהחלטה ניהולית מושכלת הדורשת את טובתו של הנתבע או את טובת החוזה, אלא כזו הנובעת מקשיים כלכליים של התובעת.

ודוק, התנהלות התובעת המתוארת לעיל אף איינה את האפשרות כי בתקופה שנותרה עד לסיום החוזה יוכל הנתבע ל כסות או למצער להקטין את חובו בפעילות אמנותית מאומצת, או מכוחה של הצלחה חריגה פתאומית שאינה נעדר ת ממערכת הציפיות של חוזה כאמור או מהסביבה התרבותית והמקצועית בה פעלו הצדדים.

ביחס לתביעה שכנגד – נוכח הקביעות הכלולות בסעיפים 37 ו- 41 לפסק דין זה, ובפרט העובדה שהנתבע נמנע מלהעיד את קריספי, המשמש כמנהלו האישי מאז ביטול ההסכם, ומשנמצא כי התשלומים לנתבע לא היו בגדר הכנסות, אלא מקדמות בלבד, לא הונחה בפני תשתית ראייתית התומכת במתן הסעדים שנכללו בתביעה שכנגד, ואשר הונחו שם מלכתחילה ללא פירוט מספק, ובאופן רפה וקלוש [לעניין היקף התשתית הראייתית הנצרכת על מנת להעמיד אומדן נזקים לפעילותו של אמן ראו ע"א 444-94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד, מו (5) 241 (1997)]

בקביעת היקף התשלום לתובעת התחשבתי אפוא בכלל האמור לעיל, לרבות בתחושת המחנק הכלכלי שהנחיתה על הנתבע, בכך שבהפסקת תשלום המקדמות ובדרישה מן הנתבע לשלם את מלוא חובו לאלתר נשללה מהתובע הן הכנסה קבועה של מקדמות במשך שמונה חודשים והן, ובשים לב גם למתואר לעיל, דחיית ההתחשבנות בין הצדדים לתום החוזה, ברם לא הנחתי בקרן זווית את המתואר בפסק דין זה ביחס להתנהלות הנתבע עצמו, ובמכלול האמור לעיל מצאתי לנכון להפחית מן הסך המפורט בכתב התביעה שיעור של כ- 30% ולהעמידו על 195,000 ₪. משקבעתי שהיא שהפרה את החוזה, והוא בוטל כדין, כמובן שאין התובעת זכאית לקבלת הפיצוי המוסכם הקבוע בו.

התרה:
התביעה העיקרית מתקבלת באופן חלקי. התביעה הנגדית נדחית. אשר על כן הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 195,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 12,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. ב קביעת שיעור ההוצאות שיוויתי לנגד עיני בין היתר את השימוש לרעה בהליכי משפט מצד הנ תבע בעשיית תצהיר העדות הראשית מטעמו פלסתר, וכפיית התובעת להוציא לריק ממון וזמן ל צורך הוכחת טענות שהנתבע הודה בהן לבסוף.

כל הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים.

המזכירות תעביר לידי התובעת את הפיקדון בסך 30,000 ₪ המצוי בקופת בית המשפט על פירותיו, והוא ישמש לתשלום על חשבון החוב הפסוק.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ט, 14 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.