הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 8015-12-13

לפני כבוד השופטת אילה גזית

התובע/הנתבע שכנגד:

רפאל אסולין

נגד

הנתבעת/התובעת שכנגד:

עיריית תל-אביב- יפו

פסק דין

מבוא

1. מר רפאל אסולין (להלן: "התובע") הגיש תביעה כספית כנגד עיריית תל-אביב-יפו (להלן: " העירייה ו/או "הנתבעת "), ועתר להשבת כספים, ולתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו, בשל התנהלותה של הנתבעת אשר פעלה שלא כדין ונקטה בהליכי גבייה מנהליים נגדו באופן אישי לאחר שייחסה לו את חוב הארנונה של החברה שהוא בעל מניות בה - חברת קוב כל עיצובים בע"מ (להלן: "החברה").

התובע עותר לסעד הצהרתי, ומבקש לקבוע, כי אינו חייב בתשלום חובות הארנונה של החברה, וכן עותר לצו עשה , כי יש להורות על ביטול כל הליכי הגבייה שננקטו נגדו ולבטל את כל העיקולים שהוטלו לטענתו שלא כדין.

הנתבעת טוענת, כי פעלה כדין ובתחום הרשאתה החוקית, שכן חרף החזקתה של החברה בנכס המצוי בתחום שיפוטה, הצטבר חוב ארנונה אשר לא שולם על-ידה. לפיכך, ביקשה הנתבעת לגבות את החוב מבעל השליטה בחברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), ועל-פי התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 119א(א)3 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א -1961.

הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד, ועתרה לקיומו של חוב ארנונה של הנתבע שכנגד.

הנתבע שכנגד הגיש כתב הגנה וטען, כי התביעה שכנגד הוגשה בחלוף תקופת התיישנות, וכי קיים מעשה בית-דין, ועל-כן דינה להידחות. לגופה של התביעה שכנגד טען, כי תנאי סעיף 119א(א)3 לפקודת מס הכנסה אינם מתקיימים בנסיבות התיק, ועל-כן העיריה פעלה שלא כדין.
טענות הצדדים

2. התובע טוען, כי הינו רשום כבעלים של 45% ממניות החברה, כאשר השליטה בחברה (הבעלות ב- 55% הנותרים במניות החברה), נתונה למר אביבי דוד – מי שהיה שותפו לשעבר. כמו-כן, הוא ומר אביבי רשומים כבעלים בחלקים שווים של המקרקעין, אשר בזמנים הרלוונטיים לתובענה זו, שימשו המקרקעין את פעילות החברה, אשר רשומה אצל הנתבעת כמחזיקה במקרקעין.

במהלך שנת 2003, נקלעה החברה למשבר בעקבות צו להריסת מבנה שהיה בנוי במקרקעין ואשר שימש את פעילות החברה, אולם, עד ליום זה החברה עודנה פעילה ולא ניתן נגדה צו פירוק. בין השנים 2003-2004 הנתבעת נקטה בהליכים חוזרים ונשנים של תפיסת מיטלטלין כנגד החברה, בשווי מצטבר של למעלה מ- 150,000 ש"ח (ערכי קרן לשנת 2003), בגין חוב ארנונה שלכאורה נצטבר לחברה.

אלא, שהנתבעת לא הפחיתה את שווי המיטלטלין המעוקלים מחוב הארנונה של החברה, ועל–כן הנתבעת החלה לפנות אליו באופן אישי בדרישות לתשלום חוב החברה שהתיישן, בטענה כי התובע הינו בעל השליטה בחברה והוא חייב בתשלום חוב החברה לפי חוק ההסדרים וסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].

התובע טוען, כי חרף כל טענותיו כנגד חיובו באופן אישי בתשלום חוב החברה, ולמרות שטען כלפי העירייה כי היה עליה להגיש תביעה כנגד החברה ובמסגרתה לפעול להרמת מסך כנגד מר אביבי - בהיותו בעל השליטה בחברה, הנתבעת החלה לנקוט באופן דווקני רק כנגדו בהליכי גבייה מנהליים, בחוסר מידתיות מוחלטת ביחס לשיעור החוב המוכחש, שנפרע והתיישן.

לטענתו, ביום 12.6.13 נחרד לקבל מכתב התראה מאת הנתבעת, הנושא כותרת "הודעה על הטלת עיקול ותפיסת נכסים או כספים בגין חובות ארנונה כללית ואגרת מים". במסגרת מכתב זה התבשר על פעולת גבייה אסורה נוספת שהנתבעת ביצעה כנגדו באופן אישי, על-ידי הטלת עיקול על קופת גמל שחסך במשך שנים לעת פרישתו לגמלאות, בגין חוב החברה שלכאורה נוצר לפני למעלה מ- 10 שנים קודם לכן והתיישן.

נוסף לעיקול ולמשיכת כספים מקופת הגמל שלו, הנתבעת נקטה כנגדו בהליכי גבייה דורסניים ובלתי מידתיים בצורה קיצונית, במסגרתם הטילה עיקולים, בין היתר, גם על שלושה נכסי מקרקעין המצויים בעיר תל אביב ואשר שווים המצטבר נאמד בכמה מיליוני שקלים.

ביום 1.7.13 שיגר אל הנתבעת מכתב תגובה, בו הודיע לנתבעת, כי פעולות הגבייה הדורסניות נעשות על-ידה באופן בלתי חוקי ותוך פגיעה אנושה ובלתי מידתית בעליל בזכויותיו היסודיות לקניין ולכבוד, מבלי שנתקיימו התנאים לפירוק החברה או העברת נכסים ללא תמורה לבעל מניותיה הקבועים בחוק ההסדרים.

ביום 2.10.13 הנתבעת שיגרה אליו מכתב תשובה, במסגרתו הנתבעת הודתה בהימנעותה מקיום בירור עם התובע בדבר התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה. יחד עם זאת, הנתבעת הציבה דרישה מכבידה להמציא לידיה שורה ארוכה של מסמכים חשבונאיים של החברה, לכאורה, כדי להראות: "כי לא הייתה כל הברחת נכסים ו/או מעשי מרמה" - וזאת, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ובשיהוי של למעלה מ- 10 שנים לאחר מועד היווצרות חוב הארנונה, ומבלי שהנתבעת הציגה בפניו כל פירוט לגבי ה"חוב".

ביום 29.10.13 שיגר אל הנתבעת מכתב תגובה נוסף, במסגרתו חזר על טענותיו, כי תנאי החוק אינם מתקיימים, הואיל והחברה מעולם לא פורקה וכי החברה ומר אביבי - המנכ"ל ובעל השליטה בחברה, חייבים לו סכומי עתק, והוא מנהל כנגדם הליכים משפטיים בת.א. 1136/08 בבית המשפט המחוזי תל-אביב, וממילא, לא קיבל מהחברה שום נכסים עובר לקריסתה, בוודאי שללא תמורה.

התובע טוען, כי מר אביבי היה הגורם היחיד והבלעדי שעסק בענייניה הכספיים של החברה ובעל הגישה לפנקסי ההמחאות, כרטיסי אשראי וחשבונות הבנק של החברה והוא שטיפל בתשלומים לעירייה, ועל-כן, מר אביבי הוא הגורם אשר עונה להגדרת "בעל שליטה" בכל הקשור והנוגע לשיוך חוב ארנונה של חברה.

הנתבעת נסמכת על הודעה על חדילת חזקה של החברה במקרקעין משנת 2004, אולם בחודש מאי בשנת 2004 או בסמוך לכך הגיש התובע בשם החברה בקשה למתן פטור מארנונה לנכס ריק, אליה צורף תצהיר שלו בשם החברה במסגרתו נרשם במפורש, כי: "החברה הינה המחזיקה בנכס". הנתבעת מעולם לא קיבלה הודעה על חדילת חזקה, אלא אך ורק בקשה של החברה למתן פטור מארנונה לנכס ריק.

הנתבעת החליטה על דעת עצמה ושלא כדין לגרוע את החברה כמחזיקה במקרקעין ולהעביר את החזקה ואת חשבונות הארנונה בגין המקרקעין על שמו ועל שם מר אביבי, תוך שהיא גורמת לו נזקים כבירים.

התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעת הגישה תביעה בת"א 68158-03-17 כנגד החברה וכנגד מר אביבי, במסגרתה תבעה ביתר ובכפל בגין אותו חוב ארנונה מושא התביעה שכנגד. במסגרת התביעה שם הנתבעת טענה באופן חד משמעי, כי חוב ארנונה הוא של החברה ולא חוב אישי שלו.

התובע טוען, כי הייתה חובה על הנתבעת להקדים ולוודא התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בטרם החליטה לשייך לו את חוב הארנונה וטרם החלה לנקוט באופן אישי כנגדו בהליכי גבייה.

כמו-כן, בהחלטת בית-המשפט מיום 3.5.04 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ורדה אלשיך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה למינוי מפרק זמני לחברה, נקבע, כי אין הצדקה למתן צו פירוק כנגד החברה, כי החברה הינה ברת פירעון. אלא שהנתבעת נמנעה במשך שנים רבות מלנקוט בהליכים, ובכלל זאת להגיש תביעה כנגד החברה, למעט עיקול ותפיסת המיטלטלין שלמעשה הביא לפירעון מלא של חוב הארנונה.

זאת ועוד, התובע טוען, כי לא רק שמעולם לא הועברו אליו נכסים ו/או כספים של החברה ללא תמורה, אלא נהפוך הוא החברה זו שחייבת לו סכומי עתק, בעטיים הגיש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כנגד החברה וכנגד מר אביבי על סך של 5,729,995.20 ₪ (בת.א. 1136/08).

לטענתו, הנתבעת הטילה עיקולים גם על חשבון הבנק הפרטי שלו בבנק לאומי, ממנו הנתבעת גבתה שלא כדין סך של 3,769.26 ש"ח על חשבון החוב, ואצל גורמים נוספים ושונים, באופן אשר מנע ועדיין מונע ממנו את זכותו הבסיסית לנהל חשבון עו"ש ולקבל אשראי.

כמו כן, הנתבעת ביצעה באופן אסור ופסול גבייה בפועל בשיעור של 68,290 ש"ח (ערכי קרן) מקופת הגמל שלו בחברת "מקפת החדשה ניהול קופות גמל בע"מ" שחסך במשך שנות עבודתו הרבות לעת פרישתי לגמלאות, על חשבון החוב המוכחש של החברה.

התובע טוען, כי הנתבעת ביצעה לפחות שלושה פרסומים של לשון הרע אודותיו: לשכת רישום המקרקעין, בנק לאומי וקופת הגמל "מקפת החדשה". כל אחד מן הפרסומים האסורים והפוגעניים של לשון הרע גרם לו תחושות קשות של עלבון ובושה, הן בפני גורמים אשר היו מתעניינים לבצע עסקאות נדל"ן עמו ונחרדו לגלות רישום עיקולים על זכויותיו, הן בפני עובדי הבנק בו ניהל את חשבון הבנק הפרטי שלו משך שנים רבות והן בפני קופת הגמל ולרבות סוכן הביטוח שלו אשר הנתבעת הלבינה את פניו תוך הצגתו לשווא כחייב המשתמט מתשלום חובותיו, באופן שהסב פגיעה קשה במוניטין שבמשך משך שנים רבות עמל כדי לבנות לעצמו.

התובע מבקש מבית-המשפט לקבוע, כי הוא איננו חייב בתשלום חוב הארנונה של החברה, ויש להורות לנתבעת לבטל לצמיתות את כל הליכי הגבייה שנקטה כנגדו לרבות ביטול כל העיקולים שהוטלו שלא כדין על נכסיו וזכויותיו.

התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים בסך של 440,787 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל ולפי הפירוט שלהלן: פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין ביצוע שלושה פרסומים אסורים של לשון הרע אודותיו בסך של 212,637 ₪. השבת כספים שגבתה הנתבעת מקופות הגמל שלו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בחוק בסך של 69,263 ₪. השבת כספים שגבתה הנתבעת מחשבון הבנק שלו בסך של 3,887.97 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. פיצוי על דרך האומדנה בגין פגיעה בזכויות פנסיוניות ואובדן תשואות בשל מימוש עיקול הכספים מקופת הגמל שלו. פיצוי על דרך האומדנה בגין הגבלה בלתי מידתית של זכות הקניין שלו לרבות אובדן הזדמנויות לביצוע עסקאות והשקעות בנדל"ן. פיצוי בגין עוגמת נפש, הטרדה ושיבוש מוחלט את מהלך החיים התקין של התובע בסך של 40,000 ₪.

3. הנתבעת באמצעות מר גל פרויקט מנהל האגף לגביית ארנונה ומים טוענת, כי החברה הינה חברה פרטית אשר הפעילה את עסקה מנכס הנמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת. למיטב ידיעתו, החברה אינה פעילה כיום, וזאת למרות שהחברה רשומה כפעילה ברשם החברות, אולם הדבר הינו למראית עין.

מר פרויקט טוען, כי התובע רשום ברשם החברות כמחזיק ב- 45% מהון המניות הרשום והמונפק של החברה, ומר אביבי רשום ברשם החברות במחזיק ב- 55% מהון המניות הרשום והמונפק של החברה. בהתאם עונה התובע על הגדרת בעל שליטה בחברה כהגדרת מונח זה בסעיף 119א'(ד) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש).

מר פרויקט טוען, כי על-פי הרישום בספרי העירייה, החברה החזיקה בנכסים הנמצאים בתחום שיפוטה של העירייה. חרף החזקה, לא שילמה החברה לעירייה את חיובי הארנונה השוטפים והוצאות האכיפה, ובשל כך צברה חוב כלפי העירייה, כדלקמן:

ח-ן חוזה 10371551 – מדובר בנכס הנמצא ברחוב השיריון 94, תל-אביב בשטח 314 מ"ר, בסיווג: תעשיית מוצרי מתכת. החברה החזיקה בנכס זה בתקופה שמיום 1.11.1980 ועד ליום 1.6.04. חרף החזקה, בגין התקופה שהחל מיום 1.2.03 ועד ליום 1.6.04, לא שילמה החברה את כל את חיובי הארנונה והוצאות האכיפה בגין נכס זה, ובשל כך צברה חוב כלפי העירייה על סך של 336,311.47 ₪, נכון ליום 15.2.17.

ח-ן חוזה 10371565 – מדובר בנכס הנמצא ברחוב השיריון 94, תל-אביב בשטח 143 מ"ר, בסיווג: מסחר קמעונאי. החברה החזיקה בנכס זה בתקופה שמיום 1.4.82 ועד ליום 1.6.04. חרף החזקה, בגין התקופה שהחל מיום 1.5.03 ועד ליום 1.6.04, לא שילמה החברה את חיובי הארנונה והוצאות האכיפה בגין נכס זה, ובשל כך צברה חוב כלפי העירייה על סך של 129,672.49 ₪, נכון ליום 15.2.17.

ח-ן חוזה 10371593 – מדובר בנכס הנמצא ברחוב השיריון 94, תל-אביב בשטח 184 מ"ר, בסיווג: מסחר קמעונאי. החברה החזיקה בנכס זה בתקופה שמיום 1.11.02 עד ליום 1.6.04. חרף החזקה, בגין התקופה שהחל מיום 1.10.03 ועד ליום 1.6.04, לא שילמה החברה כל את חיובי הארנונה והוצאות האכיפה בגין נכס זה, ובשל כך צברה חוב כלפי העירייה על סך של 27,272.11 ₪, נכון ליום 15.2.17.

החברה לא שילמה לעירייה את חיובי הארנונה, המים והוצאות האכיפה אשר הוטלו עליה כדין, ובשל כך צברה חוב כלפי העירייה על סך של 493,256 ₪, נכון ליום 15.2.17.

מר פרויקט טוען, כי התברר לעירייה, כי התובע הסתיר מידע רלוונטי להתנהלותו בחברה ולאחריותו לפעילות החברה ואשר הובא לידיעת העירייה במסגרת תביעה שהגישה כנגד חברת קוב כל ומר אביבי בת.א 68158-03-17 בבית המשפט השלום בתל-אביב, בעתירה לחיובם בגין אי תשלום ארנונה ומים והוצאות אכיפה. במסגרת התביעה שם, טען מר אביבי, כי הרוח החיה מאחורי פעילות החברה במועדים הרלוונטיים לתביעה הוא התובע, בעלים של 45% ממניות החברה, והחל משנת 2002 הוא שימש כמנכ"ל החברה.

מר פרויקט טוען, כי המידע קושר את התובע להברחת נכסי החברה לחברה אחרת שבבעלותו ונטילת נכסי החברה לכיסו הפרטי, מידע זה מאשרר לטענתו את תקפות ההליכים בהם נקטה העיריה לגביית חובות הארנונה והמים מהתובע.

ביום 1.6.04 הודיע בא-כוחו של התובע לעירייה, כי החברה אשר בבעלות התובע ומר אביבי חדלה מלפעול בנכס החל מחודש 09/2003 ואינה מחזיקה עוד בנכס. בהתאם להצהרתו של התובע, בוצעו חילופי מחזיקים על שם בעלי הנכס – התובע ומר אביבי והחובות שנצברו החל מחודש 06/2004 ועד היום, נרשמו על שם התובע ומר אביבי.

לפיכך ובעקבות הודעת התובע ושותפו על חדילת החזקה של החברה בנכס החל מחודש 09/2003, שנתקבלה בעירייה ביום 1.6.2004, ונוכח היות התובע הבעלים של הנכס נשוא התובענה, הרי שלטענת מר פרויקט העירייה פעלה כדין.

בתביעה שכנגד טוען מר פרויקט, כי יש לחייב את הנתבע שכנגד בסכום החוב של החברה כלפי העירייה בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992, המחיל לצורך גביית ארנונה את סעיף 119א' לפקודת מס הכנסה. סעיף זה יוצר חזקה לפיה הפסקת פעילותה של חברה שווה להעברת נכסיה לבעלי השליטה ללא תמורה, ובמקרה כזה, ניתן לגבות מבעלי השליטה את חוב המס.

מר פרויקט טוען, כי במקרה דנן, מתקיימים ששת התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים על-מנת להטיל על בעל שליטה אחריות אישית בתשלום החוב של החברה: הראשון, כי בעל השליטה מחזיק מעל 25% מהון המניות של החברה. הנתבע שכנגד מחזיק ב- 45% ממניות החברה והוא הרוח החיה מאחורי פעילות החברה. השני, כי החברה הפסיקה את פעילותה – חברת קוב כל אינה פעילה כיום. השלישי, כי מדובר בחברה פרטית – חברת קוב כל היא חברה פרטית. הרביעי, כי מדובר בחוב מס סופי – החוב חלוט בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), תשל"ו- 1976. החמישי הנכס אינו משמש למגורים – הנכס לא שימש למגורים, כי אם לצורך עסקה של חברת קוב כל. השישי, כי בעל השליטה נטל לכיסו שלא כדין את כספה של החברה. הנטל להוכחת קיום תנאי זה רובץ לפתחו של התובע.

מר פרויקט טוען, כי שווי החוב כולו של החברה בגין חיובי ארנונה, מים והוצאות אכיפה עומד על הסך של 493,256 ₪, נכון ליום 15.2.17, שווי החוב החל מחודש ינואר 2004 (על-פי פס"ד צפרי), עומד על 194,613.58 ₪. שווי החוב כלפי התובע אשר חלקו בחברה עומד על סך של 45%, עומד על סך של 87,576.11 ₪.

לעניין טענת ההתיישנות שהעלה התובע במסגרת כתב התביעה שכנגד טוען מר פרויקט, כי עילת התביעה שכנגד לא התיישנה, שכן על-פי סעיף 4 לחוק ההתיישנות במקרה בו התובע הגיש תביעה בגין אותו חוב, הרי שמקום בו התביעה העיקרית לא התיישנה, תידחה טענת התיישנות ביחס לתביעה שכנגד, באותו נושא.

עוד טוען מר פרויקט, כי התובע לא גילה לעירייה, כי הוא הרוח החיה מאחורי החברה ומנהלה בפועל ומורשה חתימה וכי התובע עשה בנכסי החברה כבשלו ונטען כי אף פרץ למשרדי החברה וגזל משם רכוש לטובת חברה חדשה שהקים ועל-כן בנסיבות אלו, ונוכח הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, מרוץ ההתיישנות נעצר במשך תקופת אי הגילוי. עובדות אלה, אף הוסתרו מעיני העירייה ועוצרות את מרוץ ההתיישנות לנוכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות עד למועד בו נודע לעירייה אודות כך בעקבות התביעה שהגישה העירייה כנגד החברה וכנגד דוד אביבי בחודש 03/2017.

נוסף לכך, טוען מר פרויקט, כי בתקופה שהיו תלויים ועומדים בין הצדדים הליכים משפטיים, לרבות הליכי השגה וערר, אין למנות תקופה זו בגדר תקופת ההתיישנות לנוכח סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

במרוצת השנים נקטה העירייה בהליכי גביה מנהליים רבים לפי פקודת המיסים גבייה כנגד התובע וכנגד מר אביבי וכנגד החברה במטרה להיפרע מהחוב, ללא הצלחה. בנוסף, העירייה שלחה לחברה ולתובע ומר אביבי הודעות דרישה דו-חודשיות, לתשלום חיובי ארנונה, אולם אף הודעות אלו זכו להתעלמות. על-פי הפסיקה נקיטה בהליכי גביה מנהליים על-ידי הרשות המקומית מאפסת את מרוץ ההתיישנות. כמו-כן, על-פי סעיף 12 לפקודת המיסים (גביה) קיימת חזקה בדבר מסירת מסמכים במקום בו בוצעה המסירה בכתובת המגורים, או מקום עסקו של החייב.

דיון והכרעה

4. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, עולה, כי דין התביעה העיקרית להידחות, ודין התביעה שכנגד להידחות.

השאלה הדרושה בה הכרעה בתיק העיקרי היא האם העירייה פעלה כדין כאשר נקטה בהליכי גבייה מנהליים כנגד התובע באופן אישי, לאחר שזו ייחסה לו כבעל שליטה של החברה את חוב הארנונה שלה מכוח סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להגשת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1993 (חוק ההסדרים וסעיף 119א(א)(3) לפקודת המס הכנסה (נוסח חדש).

עילת התביעה שכנגד הינה לתשלום אותו חוב ארנונה של החברה אשר מיוחס לנתבע שכנגד, ועל-כן יש לבחון את הטענות המקדמיות שהועלו על-ידי הנתבע שכנגד – האם חלה התיישנות על עילת התביעה שכנגד בגין חוב הארנונה, והאם פסקי-הדין בתיקים הנוספים שבין הצדדים מהווים מעשי בית-דין.

התביעה העיקרית

5. התובע טוען, כי הנתבעת לא הייתה רשאית לנקוט נגדו בהליכי גבייה מנהליים באופן אישי ולשייך את חוב הארנונה של החברה לתובע, הואיל ובמקרה דנן, לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), שרק בכפוף להתקיימותם ניתן לחייב בעל שליטה בחברה בחוב הארנונה שלה.

מכאן, עולה השאלה האם בנסיבות התיק דנן מתקיימים תנאיו של סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, באופן שניתן לייחס לתובע את חוב הארנונה של החברה, מכוח סעיף 8 לחוק ההסדרים.

על-פי סעיף 8 לחוק ההסדרים עומדת לנתבעת האפשרות להשית חובות על התובע לפי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), כשכל התנאים הקבועים מתקיימים.

הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992 קובעת, כי:
"(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה – "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התנ"ט- 1999;
"בעל שליטה"– כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."

חוק ההסדרים מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה"), וסעיף קטן (3) קובע, כי:

"(א)(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מגדיר את המונח "בעל שליטה":

"בעל שליטה – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו מחזיק, לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)".
סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה קובע, כי:

" "בעל שליטה" – מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה:
(א) ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצאו או ב- 10% לפחות מכוח – ההצבעה;
(ב) בזכות להחזיק ב – 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב- 10% לפחות מכוח ההצעה או בזכות לרכשם;
(ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;
(ד) בזכות למנות מנהל."

מן האמור לעיל עולה, כי בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 119(א)(3) לפקודת מס הכנסה, היינו, כי חברה מפסיקה את פעילותה ולא משלמת חוב מס סופי, קמה חזקה עובדתית לפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, ללא תמורה או בתמורה חלקית. במצב דברים זה, עובר הנטל אל כתפי בעל השליטה ועליו להראות, כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית.

עוד נקבע, כי בעל שליטה המבקש לסתור את החזקה העובדתית, עליו לשכנע בעדויות ובמסמכים, כי מצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות של החברה שימשה כולה לצורך פירעון חובותיה של החברה לנושיה (ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נגד מועצה מקומית כפר שמריהו (פורסם בנבו ביום 22.6.2010), עמוד 8, פסקה 17).

מן האמור לעיל עולה, כי על-מנת שרשות מקומית תוכל לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה של החברה עליה הנטל להוכיח, כי מתקיימים 5 תנאים מצטברים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאיננה דייר מוגן; החברה לא שילמה את חוב הארנונה והחוב סופי; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא בעל השליטה בחברה. בתנאי השישי, כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה מלאה או תמורה חלקית - עובר נטל ההוכחה לבעל השליטה.

ומן הכלל אל הפרט.
בנסיבות המקרה דנן עולה, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי התנאים הקבועים בסעיף 119(א)(3) לפקודת מס הכנסה, אינם מתקיימים, והכול כפי שיפורט להלן:

התנאי הראשון - החיוב בגין נכס שאינו משמש למגורים – מתקיים. אין מחלוקת, כי הנכס נשוא התיק לא סווג על-ידי הנתבעת כמשמש למגורים, ועל-פי הצהרת התובע עצמו הנכס שימש לפעילות החברה (ראו: סעיף 19 לתצהיר התובע).

התנאי השני – המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאינה דייר מוגן – על-פי העתק נסח רישום של החברה עולה כי אכן מדובר בחברה פרטית שאינה דייר מוגן (ראו: נספח א' לתצהיר התובע).

התנאי השלישי – החברה לא שילמה את חוב הארנונה והחוב הינו סופי – אין חולק, כי לא הוגש לגבי החוב השגה או ערר לוועדת הערר לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ומכאן שהחוב של החברה חלוט בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), תשל"ו - 1976. במאמר מוסגר יצוי ן, כי אמנם התובע הגיש ערר לוועדת הערר על קביעת הארנונה כללית, אולם הערר הוגש בשנת 2016 והסוגיה שעמדה להכרעה שם היא בשאלה - האם התובע החזיק בנכס במהלך שנת 2016 ולא על עצם קיומו של חוב הארנונה וסכומו.

יתרה מכך, התובע אינו מכחיש, כי קיים חוב לחברה, אולם לטענתו מי שאמור לשאת בחוב הוא שותפו לשעבר מר אביבי: "ש. למה בעצם החברה לא שילמה את הארנונה? ת. כי אביבי היה אחראי על זה. הוא היה איש הכספים. רק הוא חתם על השיקים." (ראו: פרוטוקול מיום 4.2.19 עמוד 13 שורות 17-18). בהמשך העיד: "ש. מר אביבי נעצר ב- 08/03 למה לא הלכת לקופת החב' ושילמת את חוב הארנונה? ת. כי הוא לקח את הכספים אליו." (ראו: פרוטוקול מיום 4.2.19 עמוד 13 שורות 24-25).

התנאי הרביעי - החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה – בעניין זה, התובע טוען בסעיפים 22-23 לכתב התביעה, כי למרות שהוא עצמו הגיש ביום 3.5.04 בקשה למינוי מפרק זמני לחברה, בקשה זו נדחתה על-ידי כבוד השופטת ורדה אלישיך תוך קביעתה, כי אין הצדקה ליתן צו פירוק מאחר שעל פניו מדובר בחברה ברת-פירעון (ראו: נספח ז' לתצהיר התובע). כמו-כן, טוען התובע, כי בנסח רישום של החברה נכתב בסטטוס המשפטי של התאגיד, כי החברה פעילה, וכך גם בדו"ח "הערכת סיכון התקשרות" של החברה ממנו עולה, כי החברה פעילה (ראו: נספח ב' לתצהיר התובע).

זה המקום להבהיר, כי העובדה שהחברה לא פורקה בפועל אינה מלמדת, כי החברה לא הפסיקה את פעילותה. התובע אף הודה בכך בכתב התביעה שהגיש נגד מר אביבי בת.א 1136/08 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בסעיף 23(א) לכתב התביעה המתוקן שם טען, כי: "מחודש ספטמבר 2003, ועד ליום הגשת הבקשה כאן החברה הפסיקה, הפסקה מוחלטת, את פעילותה כישות סוחרת." (ראו: נספח ב' לסיכומי הנתבעת). תמיכה נוספת לכך עלתה בעדותו של התובע בחקירתו הנגדית, אשר הודה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי החברה אינה פעילה: "ת. בגלל שהוא (מר אביבי) נעצר, כן. זה הוביל לשיתוק החברה." בהמשך העיד: "ש. ...מתי פחות או יותר החב' הפסיקה לפעול? ת. בערך 11/03." (ראו: פרוטוקול מיום 4.2.19 עמוד 12 שורות 21-24 ועמוד 13 שורות 5-7). עיננו הרואות, כי אף לשיטת התובע, החברה אינה פעילה עוד משנת 2003, ועל-כן די בכך על-מנת לקבוע, כי תנאי זה מתקיים.

התנאי החמישי - התובע הינו בעל השליטה בחברה - אין חולק, כי התובע עונה להגדרת "בעל שליטה" לפי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, היינו, החזקה של מעל 25% מהון ממניות החברה (וכן הוראת סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה), שכן על-פי דו"ח רשם החברות של החברה התובע רשום כמחזיק ב- 45% מהון המניות של החברה.

התנאי השישי - נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה מלאה או תמורה חלקית - כפי שפורט לעיל, קמה חזקה עובדתית לפיה נכסי החברה החייבת הועברו לבעל השליטה, ללא תמורה או בתמורה חלקית. על בעל השליטה רובץ הנטל לסתור חזקה זו, ולהציג תשתית עובדתית הנתמכת בראיות ממשיות, כי מצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה.

בנסיבות המקרה דנן, התובע לא הרים את הנטל לסתור חזקה זו, ויוסבר.

התובע מצהיר, כי מעולם לא הועברו אליו נכסים ו/או כספים של החברה ללא תמורה, והחברה זו שחבה לו כספים רבים. על-כן, הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית נגד החברה ונגד שותפו לשעבר מר אביבי (ת.א 1136/08). לטענתו, מדובר בראיה ניצחת, כי לא קיבל לידיו מהחברה עובר לקריסתה נכסים, ובוודאי שללא תמורה (ראו: סעיף 45 לתצהיר התובע).

טענה נוספת שהעלה התובע, היא כי הנתבעת במכתבה מיום 2.10.13 הציבה בפניו דרישה מכבידה להמציא לה רשימה ארוכה של מסמכים חשבונאיים של החברה, על-מנת להראות, כי לא הייתה מצדו הברחת נכסים. אלא שלטענתו, דרישת הנתבעת נעשתה בשיהוי רב של למעלה מ- 10 שנים ממועד היווצרות החוב, ועל-כן אין ביכולתו כיום לאתר אותם. כמו-כן, רו"ח של החברה מר רסולי סעד אינו משתף עמו פעולה (ראו: סעיף 32 וסעיף בסעיף 34 לתצהיר התובע).

ראשית, ייאמר כי טענת התובע הועלתה בעלמא, ללא כל תימוכין ראייתי וזאת מצד מי שהינו בעל שליטה בחברה. על התובע היה להציג לפני בית-המשפט תשתית עובדתית ראויה ומלאה, הנתמכת בראיות ממשיות אשר תתייחס לכלל הרכוש של החברה.

יובהר, כי הגשת התביעה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב נגד החברה ונגד שותפו לשעבר - אין בה כשלעצמה, כדי להוות ראיה, כי אכן לא הועברו אל התובע בפועל נכסים של החברה ללא תמורה או תמורה חלקית. כתב בי-דין אינו יכול להוות חלופה לפסק-דין חלוט אשר קובע ממצאים עובדתיים, ואשר על-פיהם ניתן להסתמך. יתרה מכך, מעיון בחילופי המכתבים שבין הצדדים עולה תמונה עובדתית שונה מהתמונה שהציג התובע.

לטענת התובע, העירייה פעלה בשיהוי רב, ורק בשנת 2013 שלחה לו מכתב דרישה, כי היא מבקשת לייחס לו באופן אישי את חוב הארנונה של החברה על-פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. אלא, שמעיון בראיות הנתבעת עולה, כי עוד ביום 6.12.06 שלחה העירייה מכתבי דרישה לתובע לכתובת מגוריו, ובהם נכתב ברחל ביתך הקטנה, כי קיים חוב ארנונה לחברה אשר הפסיקה את פעילותה ועל יסוד סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נדרש התובע כבעל שליטה בחברה, לפרוע את החוב. (ראו: מכתבים מיום 6.12.06, מיום 14.3.07, מיום 7.5.07 ומיום 25.10.12 המצורפים לפי סעיף 6 לתצהירה של גב' בוהדנה מטעם הנתבעת).

יודגש, כי המכתבים שלעיל, נשלחו לכתובת מגוריו של התובע ברחוב קוסובסקי 14 תל-אביב, כפי שהוא עצמו העיד בחקירתו הנגדית, כי זו כתובתו גם היום (ראו: פרוטוקול מיום 4.2.19 עמוד 9 שורות 13-16). מכתב אשר נשלח בדואר ומוען כראוי על-פי המען המצוי במרשם האוכלוסין יראו אותו כאילו הומצא כדין (סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה). לפיכך, טענת התובע, כי הנתבעת פעלה בשיהוי רב ועל-כן נגרם לו, לטענתו, נזק ראייתי - אינה מתיישבת עם ראיות הנתבעת ודינה להידחות.

לא זו אף זו, ממכתב העירייה לתובע מיום 2.10.13 עולה, כי לתובע ניתנה אפשרות להמציא לידיה של העירייה מסמכים על-מנת להראות, כי התובע לא העביר את נכסי החברה אליו, ללא תמורה או תמורה חלקית, וזאת למרות שחלף זמן ניכר מהיווצרות החוב. אולם, התובע לא העביר לעירייה את המסמכים המבוקשים או לכל הפחות לא הציג מסמכים אלו לפני בית-המשפט.

טענות התובע, כי הוא כיהן כאיש מכירות בלבד בחברה, וכי הגורם הבלעדי שעסק בעניינה הכספיים של החברה היה שותפו של התובע – אין בהן די על-מנת לסתור את החזקה.

לכל הפחות היה על התובע לזמן עד מרכזי וחשוב מבחינתו - רו"ח של החברה אשר עדותו הייתה יכולה להיות מכרעת וזאת מתוקף תפקידו. עדותו הייתה יכולה הייתה לשפוך אור בנוגע למצבה הכספי של החברה והאם אכן נכסי החברה הועברו אל התובע ללא תמורה או אם לאו. כידוע, הימנעות בעל דין מהזמנה לעדות של עד מרכזי מטעמו לעדות בית המשפט משמשת לחבותו (י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) עמ' 1889-1910).

לפיכך, לא עלה בידי התובע לסתור את החזקה ולהראות, כי לא קיבל לידיו נכסים של החברה בהפסקת פעילותה, ללא תמורה או בתמורה חלקית, ולכן התובע לא עמד בנטל המוטל עליו ובנסיבות דנן, התנאי השישי מתקיים.

אשר על-כן ולאור הנימוקים שהובאו לעיל, כל התנאים הקבועים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מתקיימים, ומכאן שהעירייה הייתה רשאית לגבות את חוב הארנונה של החברה מבעל השליטה בה – התובע - ומכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. כפועל יוצא, הייתה העיריה רשאית ומוסמכת לנקוט כנגד התובע בהליכי גבייה מנהליים על-פי הוראות פקודת המסים (גביה).

משנקבע לעיל, כי לא הוכח על-ידי התובע, כי הליכי הגבייה שננקטו נגדו באופן אישי נעשו שלא כדין, הרי שמתייתר למעשה הצורך לדון בזכותו של התובע לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, ייאמר, כי אף טענות אלו לא הוכחו על-ידו - לא קיומם של הנזקים ולא שיעורם.

התובע טוען, כי הנתבעת ביצעה כלפיו שלושה פרסומים המהווים לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). הפרסום הראשון הינו הטלת עיקול על-ידי הנתבעת על שלושה נכסי מקרקעין הרשומים על-שמו בלשכת רישום המקרקעין. לטענתו, הפרסום האסור נעשה מול גורמים אשר היו מעוניינים לבצע עסקאות נדל"ן עמו.

הפרסום השני הינו הטלת עיקולים על חשבון הבנק הפרטי שלו בבנק לאומי, ממנו אף גבתה הנתבעת סך של 3,769.26 ₪, על חשבון החוב. לטענתו, הפרסום האסור נעשה מול נציגי הבנק המנהלים את חשבונו והטלת העיקול מונעת ממנו לנהל חשבון עו"ש וקבלת אשראי.

הפרסום השלישי הינו גבייה בפועל מקופת הגמל שלו בחברת "מקפת החדשה ניהול קופות גמל בע"מ" בסך של 68,290 ₪, על חשבון החוב. לטענתו, הפרסום האסור נעשה מול סוכן הביטוח שלו.

התובע עותר לתשלום פיצוי סטטוטורי על-פי חוק איסור לשון הרע בגין שלושת הפרסומים האסורים שלעיל בסך כולל של 212,637 ₪.
אכן על-פי הפסיקה ניתן לראות במעשה של הטלת עיקול על חשבון בנק משום פרסום לשון הרע, תחת הגדרה "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע. בעניין זה, יפים הדברים הבאים:

"באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע.
...
לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול."
(ראו: ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (24.3.2011) עמוד 5).

יחד עם זאת, הטלת עיקול, תקים עילה על-פי חוק איסור לשון הרע, רק מקום בו ימצא, כי היא נעשתה שלא כדין (ראו: ת"א (שלום טב') 37418-01-15 פאי נפט לישראל בע"מ נ' מועצה מקומית יבנאל (פורסם בנבו, 09.11.2016) עמוד 10).

בנסיבות התיק דנן, לא הוכח על-ידי התובע, כי הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגדו על-ידי העירייה נעשו שלא כדין. על-כן, אך מסיבה זו התובע אינו זכאי לפיצוי בגין פגיעה בשמו.

למעלה מן הצורך יובהר, כי בנסיבות המקרה דנן, לנתבעת קיימת הגנה לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי: לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

לאור האמור לעיל, התובע אינו זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק על-פי חוק איסור לשון הרע, ודין ראש נזק זה להידחות.

התובע עותר לשני ראשי נזק נוספים הראשון - פגיעה בזכות הקניין שלו. לטענתו, זכאי הוא לפיצוי בסך של 100,000 ₪ על דרך האומדנה בשל הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגדו על-ידי העירייה אשר מנעו ממנו במספר הזדמנויות לבצע עסקאות נדל"ן בנכסיו. התובע מפרט דוגמא להזדמנות לבצע עסקת מכר בנכס שברחוב דיזנגוף מול רוכש פוטנציאלי בשם מר אורן בן-זקן אשר סירב לטענתו, לבצע עסקה עקב העיקול שהטילה הנתבעת (ראו: סעיף 65 לתצהיר התובע).

ראש נזק שני - פגיעה בזכויות הפנסיוניות שלו וכן לאובדן כיסוי ביטוחי ותשואות, בעקבות גביית הכספים מקופת הגמל. לטענתו, הוא זכאי לתשלום פיצוי בסך של 15,000 ₪, על דרך האומדנה.

אף ראשי נזק אלו לא הוכחו על-ידו לא קיומם ולא שיעורם ודינם להידחות. טענת התובע לאבדן הזדמנות לביצוע עסקאות מכר במקרקעין שלו הועלתה בעלמא ולא כל סימוכין ותימוכין בראיות. אמנם, התובע מפנה בתצהירו לזהותו של הקונה הפוטנציאלי מר בן זקן, אולם נמנע מלזמנו למתן עדות. לפיכך, התובע לא הוכיח קיומה של עסקה שסוכלה בעקבות העיקולים.

יפים דברים אלו אף לטענת התובע לפגיעה בזכויות הפנסיוניות שלו בשל הליכי הגביה שנקטה עירייה מקופת הגמל. התובע העלה טענה זו בעלמא ולא הביא ולו ראשית ראיה לתמיכה בטענתו זו.

התובע אף לא הציג מידה מינימאלית של ראיות בנוגע לגובה הנזקים להם הוא טוען, ועותר לפסוק לו על דרך האומדנה. הלכה פסוקה היא, כי פסיקת פיצוי על דרך האומדנה נעשית במקרה שקיים קושי להוכיח את שיעור הנזק בראיות (ראו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) עמ' 800). בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח על-ידי התובע כי קיים קושי ראייתי להוכחת שיעור נזקיו, ועל-כן אין מקום לפסוק על דרך האומדנה.

התובע יכול היה בנקל להציג מסמכים חשבונאיים המפרטים את שיעור הרווחים אותם הפסיד לטענתו בקופת הגמל או חוות דעת מקצועית של מומחה בנושא זה. כך גם לעניין אבדן הרווח שלטענתו הפסיד לאחר שניסה לבצע עסקאות נדל"ן בנכסיו – התובע לא הציג לפני בית-המשפט ולו טיוטת הסכם מכר אחד בו נקוב סכום המכר של הנכס ומה הרווח, או חוות דעת מומחה מטעמו אשר יתמוך בטענתו זו. משלא הוכח על-ידו שיעור הנזק, אין מקום לפסיקת פיצוי, ואף לא על דרך האומדנה, ועל-כן אף ראש הנזק זה דינו להידחות.

זה המקום לציין, כי התובע אף עתר להשבת הכספים שנגבו ממנו על-ידי העירייה הן מקופת הגמל והן מחשבון הבנק שלו. אולם, משנקבע לעיל, כי הליכי הגביה המנהליים שננקטו על-ידי העירייה כנגדו באופן אישי נעשו כדין - אין מקום לבצע החזר.

אשר על-כן ולאור כל האמור לעיל, לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי העיריה פעלה כלפיו שלא כדין באמצעות הליכי הגבייה המנהליים, ועל-כן התביעה נדחית בזה.

מכאן שאף הסעד הצהרתי מטעם התובע לקבוע, כי אינו חייב בתשלום חובות החברה והעתירה לצו עשה לביטול כל העיקולים שהוטלו כנגדו, נדחים אף הם.

התביעה שכנגד

6. הנתבעת בתיק העיקרי הגישה תביעה שכנגד התובע, במסגרתה עותרת לתשלום עבור חוב ארנונה ומים שנצטבר על נכס של החברה על סך של 158,189 ₪, אשר לא שולם על-ידי הנתבע שכנגד, וזאת לאחר שבשנת 2004 הועברו חשבונות הארנונה והמים על שמם של הנתבע שכנגד ושותפו מר אביבי.

זה המקום לציין, כי בית-המשפט ער לעובדה, כי בכתב התביעה שכנגד סכום התביעה עמד על סך של 158,189 ₪ שהינו סכום חוב הארנונה הכולל, בעוד שעל-פי פסק-דין עת"מ (ת"א) 1439-06 צפרי נ' עיריית תל אביב יפו, התובעת שכנגד אינה יכולה לשייך באופן רטרואקטיבי חוב ארנונה של חברה לבעל שליטה לפי סעיף 8 לחוק ההסדרים בגין תקופה הקודמת ליום 18.1.04 – היום בו נכנסה לתוקף הוראת החוק. מכאן, שהיה על התובעת שכנגד להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. יחד עם זאת, במסגרת סיכומיה של התובעת שכנגד הודתה, כי אכן לאור פסק-דין צפרי יש לצמצם את היקף החוב כלפי הנתבע שכנגד לסך של 87,576 ₪.

ביום 15.1.19 הגיש הנתבע שכנגד בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד מחמת מעשה בית-דין ומחמת התיישנות. התובעת שכנגד הגישה תגובה לבקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד, והנתבע שכנגד הגיש תשובה לתגובה. ביום 4.2.19 ניתנה החלטת בית-המשפט, כי הצדדים רשאים להעלות את הטענות המקדמיות שהועלו בבקשה לסילוק על הסף בסיכומיהם (ראו: פרוטוקול מיום 4.2.19 עמוד 8 שורות 18-19). לפיכך, יש לדון תחילה בטענות המקדמיות.

טענת ההתיישנות

7. הנתבע שכנגד טוען, כי חוב הארנונה של החברה התיישן הואיל והינו מתקופה שמיום 1.2.03 ועד ליום 1.6.04, והתביעה שכנגד הוגשה ביום 2.3.14, היינו, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ולאחר 10 שנים מהמועד בו לכאורה נוצרה לתובעת שכנגד עילת התביעה- ביום 1.6.04.

יתרה מכך, טוען הנתבע שכנגד, כי טענת העירייה, כי בוצעו על-ידה במשך השנים הליכי גבייה מנהליים כנגד הנתבע שכנגד אשר עוצרים את מרוץ ההתיישנות אינה יכולה להועיל לה. בפסק הדין רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (פורסם בנבו ביום 16.4.18), נקבע באופן מפורש, כי הליכי גביה מנהליים אינם עוצרים או מאפסים את מרוץ ההתיישנות.

התובעת שכנגד טוענת, כי עילת התביעה שכנגד לא התיישנה לאור האמור בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 הקובע, כי "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטען נגדה טענת התיישנות, לא תשמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". הווה אומר, כי מקום בו התביעה הראשית לא התיישנה – התביעה העיקרית של הנתבע שכנגד - תידחה טענת ההתיישנות ביחס לתביעה שכנגד באותו נושא.

עוד טוענת התובעת שכנגד, כי עילת התביעה לא התיישנה אף לנוכח סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. בנסיבות בהן הנתבע שכנגד הסתיר מהתובעת שכנגד מידע מהותי (ביחס להיותו מנהלה בפועל ומורשה חתימה בחברה, ביחס לפריצה למשרדי החברה והברחת מלאי לטובת חברה חדשה שהקים וכו'), אזי מרוץ ההתיישנות נעצר במשך תקופת אי הגילוי.

כמו-כן, בתקופה שהיו תלויים ועומדים בין הצדדים הליכים משפטיים, לרבות הליכי השגה וערר, אין למנות את תקופת ההתיישנות לנוכח סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

נוסף על כך, טוענת התובעת שכנגד, כי במרוצת השנים נקטה בהליכי גביה מנהליים רבים לפי פקודת המיסים (גביה), כנגד הנתבע שכנגד במטרה להיפרע מהחוב, אולם ללא הצלחה. בעניין זה, מפנה התובעת שכנגד לפסד-דין עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, אשר קובע, כי נקיטה בהליכי גבייה מנהליים על-ידי רשות מקומית מאפסת את מרוץ ההתיישנות.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." כמו-כן, סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע, כי תובענה "שאינה מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים.

מן האמור לעיל עולה, כי חובות ארנונה שנוצרו בתקופה שמיום 1.2.03 ועד ליום 1.6.04 אכן התיישנו, שכן התביעה שכנגד הוגשה ביום 2.3.14, היינו, בחלוף 7 שנים מיום הי ווצרות עילת התביעה ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

כמו-כן, טענת התובעת שכנגד, כי מרוץ תקופת ההתיישנות נעצר בשל העובדות שנתגלו לעירייה בעקבות תביעה שהגישה כנגד החברה ומר אביבי (ת.א 68158-03-17), אף היא אינה יכולה לעמוד לה. התביעה שכנגד הוגשה על-ידי התובעת שכנגד ביום 2.3.14, היינו, לפני הגשת התביעה הנוספת שנדונה לפני כב' השופט אילן רונן אשר הוגשה ביום 30.3.17. לפיכך, אין זה סביר לטעון, כי לתובעת נודעו עובדות עילת התביעה לאחר 3 שנים אחרי הגשת תביעתה כאן. יתרה מכך, לא נקבעו ממצאים לעניין הטענות העובדתיות שנטענו בכתבי הטענות בת.א 68158-03-17, ועל-כן אף סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות אינם מתקיימים בנסיבות התיק דנן.

אשר לטענת התובעת שכנגד, כי מרוץ ההתיישנות נעצר בשל נקיטה של הליכי גבייה למשך השנים, הרי שפסק-הדין הרלוונטי שניתן בעניין זה הוא רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (ניתן ביום 16.4.18 פורסם בנבו). פסק-דין זה מאוחר לפסק הדין שהפנתה התובעת שכנגד עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ.

בעניין פרידמן קבע בית המשפט העליון, כי "תובענה" אינה כוללת גם הליכי גבייה מנהליים ומשכך אין בכוחם של הליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי וכי גם אין במשלוח מכתבי דרישה אשר לא "הבשילו" להליך גבייה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות (ראו: עניין פרידמן, שם, עמ' 20). על-כן, אף סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו מתקיים בנסיבות התיק דנן.

יחד עם זאת, עילת התביעה שכנגד לא התיישנה, הואיל ובנסיבות המקרה דנן הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות מתקיימת. מעיון בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד עולה, כי מדובר בנושא אחד שנובע מאותן נסיבות – חוב הארנונה של החברה וייחוסו לנתבע שכנגד.

ויפים הדברים הבאים:

"..שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה שכנגד."
(ראו: ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 521).

אשר על-כן ולאור כל האמור לעיל, טענת הנתבע שכנגד להתיישנות עילת התביעה שכנגד דינה להידחות.

מעשה בית-דין

8. הנתבע שכנגד טוען, כי ביום 30.3.17 התובעת שכנגד הגישה תביעה כנגד החברה ושותפו לשעבר מר אביבי (ת.א 68158-03-17), אשר נדונה לפני כב' השופט אילן רונן (להלן: "התיק הנוסף"), בגין אותו חוב ארנונה שנתבע בתיק דנן בסך של 493,256 ₪, נכון ליום 15.2.17 (ראו: נספח ב' לבקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד).

ביום 13.2.17 ניתנה החלטה בתיק הנוסף על-ידי כבוד השופט רונן אשר הורה על דחיית התביעה כנגד מר אביבי מחמת התיישנות. בהמשך, התובעת שכנגד הגיעה להסדר דיוני עם החברה, לפיו התביעה בתיק הנוסף בגין חוב הארנונה בסך של 493,256 ₪, תדחה על הסף (ראו: נספחים ג'-ד' לבקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד). בעקבות ההסכמה שבין התובעת שכנגד לחברה ניתן פסק-דין ביום 22.7.18 על-ידי כבוד השופט רונן בדבר דחיית התביעה בגין חוב הארנונה שהוגשה כנגד החברה (ראו: נספח ה' לבקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד).

לפיכך, טוען הנתבע שכנגד, כי התובעת שכנגד מושתקת ומנועה מלטעון את טענותיה במסגרת כתב התביעה שכנגד, כי יש לייחס לנתבע שכנגד את חוב הארנונה של החברה, ופסק-דין של כב' השופט רונן מהווה מעשה בית-דין.

במסגרת סיכומיו טען, כי קיים מעשה בית-דין נוסף בפסק-הדין שניתן ביום 1.8.19 על-ידי כבוד השופט שאול שוחט (עמ"נ 20189-09-18), בבית המשפט לעניינים מנהליים (ת"א), במסגרתו קיבל את הערעור המנהלי שהגיש הנתבע שכנגד. כב' השופט שוחט קבע בפסק-הדין כי: "... אני מחליט לקבל את הערעור. החלטת ועדת הערר מבוטלת ועל המשיב לרשום את החברה כמחזיקה בנכס עד ולרבות בשנת המס 2016." (ראו: נספח ז' לסיכומי הנתבע שכנגד).

הנתבע שכנגד טוען, כי קביעה זו שומטת את הקרקע תחת טענת התובעת שכנגד, כי במהלך שנת 2004 הודיע הנתבע שכנגד לתובעת שכנגד על הפסקת פעילותה של החברה בנכס, ובהתאם הועברו חשבונות הארנונה והמים על שמו.

התובעת שכנגד טוענת, כי החלטת כב' השופט רונן מיום 13.2.18 בתיק הנוסף ניתנה ביחס לבקשת הנתבעים, היינו, החברה ומר אביבי ולא ביחס לנתבע שכנגד ועל-כן, אין בה כדי להשליך על המקרה דנן. הדברים יפים אף ביחס לפסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט רונן לדחיית התביעה כלפי החברה, שכן מדובר לטענתה, בבעלי דין שונים ובהליכים משפטיים שונים.

לעניין פסק-הדין שניתן בערעור המנהלי טוענת התובעת שכנגד, כי עד למתן פסק-הדין פעלה העירייה בהתאם להודעת הנתבע שכנגד על חדילת החזקה מחודש מאי 2004 (ראו: נספח א' לכתב ההגנה), שאף אושררה בוועדת הערר, ואין לראות בהתנהלות העיריה כהתנהלות חסרת ביסוס.

אין לקבל טענת התובעת שכנגד.

על-פי הפסיקה, "מעשה בית דין" הינה דוקטרינה משפטית הבנויה על שני עקרונות מרכזיים - "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא", ודוקטרינה זו מבוססת על עקרון סופיות הדיון:

"עיקרון זה מעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: טעם אחד עניינו בהפעלה יעילה של מערכת המשפט ובמניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי-המשפט (שם בעמ' 14). טעם שני עניינו באינטרס כי ייעשה צדק עם בעל-הדין האחר, כך "שלא יהא נטרד פעמיים או יותר בשל אותה עילה או אותה פלוגתא..." (ראו: ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשון לציון , נא(1) (1997) 68, 97).

כלל השתק עילה חל במקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-המשפט המוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה. כלל השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, וזו הוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש באותה שאלה, אף אם אין זהות בין שתי העילות (ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2), 561, 583 (1968); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (פורסם בנבו) 2011, עמוד 12).

מן הכלל אל הפרט.

לעניין פסק-דינו של כב' השופט שוחט בבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר את קיבל את ערעורו המנהלי של הנתבע שכנגד, עולה כי השאלה שעמדה במסגרת הערעור המנהלי היא האם החזיק הנתבע שכנגד בנכס במהלך שנת 2016. אכן נקבע בפסק-הדין, כי הודעת הנתבע שכנגד לעירייה מחודש יוני 2004 (והתצהיר שמצורף לה מיום 24.5.04), אינה מהווה מסירת הודעה על חדילת חזקה של החברה בנכס, אלא הודעה מפטור על נכס ריק, ועל-כן התבקשה עירייה לרשום את החברה כמחזיקה בנכס עד ולרבות שנת 2016.

יחד עם זאת, פסק-הדין של כב' השופט שוחט לא עסק בשאלה אשר עלתה בתיק זה - האם העירייה פעלה כדין עת נקטה נגד הנתבע שכנגד בהליכי גבייה מנהליים, באופן אישי, לאחר שייחסה לו את חוב הארנונה של החברה, מכוח סעיף 8 לחוק ההסדרים. פסק-דינו של כב' השופט שוחט מהווה מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתא רק בנוגע לשאלה לזהות המחזיק בנכס.

כמו-כן, קביעת השופט שוחט בפסק-דינו, כי החברה זו שהחזיקה בנכס עד לשנת 2016 אין בה כדי ללמד, כי לחברה לא היה קיים חוב ארנונה כלפי העירייה עד לשנה זו, ואף בפרוטוקול של כבוד השופט שוחט מיום 5.3.19 נקבע, כי העירייה רשאית לפעול כפי שתראה לנכון כנגד החברה (ראו: פרוטוקול מיום 5.3.19 עמוד 3 שורות 29-30).

יחד עם זאת, קיומו של מעשה בית-דין מסוג השתק עילה אשר תוצאתו היא דחיית התביעה שכנגד עולה מפסק-דינו של כב' השופט אילן רונן מיום 22.7.18, ויוסבר.

מעיון בתביעה הנוספת שהוגשה לפני כבוד השופט אילן רונן עולה, כי מדובר בהעתק של התביעה דנן, ובאותו סכום תביעה – הוא חוב הארנונה. ההבדל היחיד שהעירייה תבעה את שותפו לשעבר של הנתבע שכנגד ואת החברה, והנתבע שכנגד אינו נתבע בתיק הנוסף, אלא הוא צד ג'. במסגרת פסק-דינו של כבוד השופט אילן רונן נדחתה התביעה כנגד החברה על יסוד הסכמת התובעת, לאחר שהעירייה הגישה הודעה לתיק בית-המשפט בתביעה הנוספת והודיעה, כי ההסכמה הינה אכן על דחיית התביעה (ראו: נספח ד' לבקשה לסילוק על הסף של כתב התביעה שכנגד).

לפיכך, עילת התביעה כנגד החברה בגין חוב הארנונה אשר נתבע בתיק דנן הוכרעה לגופה, הווה אומר, כי העירייה ויתרה על חוב הארנונה מהחברה, וכיוצא בזה היא אין באפשרותה היום להגיש תביעה כספית בגין אותו חוב ארנונה כנגד הנתבע שכנגד, שכן מלכתחילה החוב היה של החברה. על-כן, אין להזדקק לתביעה נוספת בגין אותה עילה, על אחת כמה וכמה כשהעירייה עצמה הסכימה לדחיית התביעה כנגד החברה.

ויפים הדברים הבאים:

"אם הגיש פלוני תובענה בעילה מסוימת, ותביעתו נדחתה – הרי לא יוכל להגיש תביעה חדשה באותה עילה, אפילו לא קבע בית המשפט כל מימצא בגין טענותיו ועילתו של התובע. וזה הוא השתק העילה." (בג"צ 578/82 משה נעים נ' בית הדין הרבני האזורי (1983), פ"ד לז(2) 701, בעמ' 705).

בעניין זה יובהר, כי טענת התובעת שכנגד, כי הנתבע שכנגד לא היה צד להליך אינה נכונה כלל ועיקר. הנתבע שכנגד היה צד לתביעה הנוספת כצד ג'. אולם ,למעלה מכך, על-פי הפסיקה, הכלל בדבר השתק עילה חל גם מקום שאין המדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, ובלבד שהוא בעל זיקת עניין לדיון הקודם או שהוא חליפו של מי שהיה בעל דין, ועל-כן דין טענה זו להידחות.

אשר על-כן, ומכל הטעמים המפורטים לעיל, מקום בו הייתה הסכמה לדחיית התביעה לגופה כנגד החברה, הרי שפסק-דינו של כבוד השופט רונן מהווה מעשה בית-דין מסוג השתק עילה החוסם את אפשרותה של הנתבעת שכנגד מלתבוע את החוב של החברה מהנתבע שכנגד, ועל-כן דין התביעה שכנגד להידחות.

סיכום

9. אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה העיקרית נדחית בזה , והתביעה שכנגד נדחית גם היא.
בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, ט' אדר תש"פ, 05 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.