הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 7980-08-17

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובעת:

מדיה קונטרול בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיא קרת.

נגד

הנתבעת:

דומיקאר בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אסף כהן.

פסק דין

לפני תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעת לתשלום סך של 86,580 ₪.

טענות התובעת בכתב התביעה:
התובעת היא חברה העוסקת במכירת שטחי פרסום על גבי שלטי חוצות והנתבעת הי א חברה להשכר ה ו למכירה של כלי רכב מיד ראשונה.
בחודש 11/11 פנתה הנתבעת לתובעת וביקשה לפרסם את שירותיה ומוצריה על גבי שלטי התובעת וביום 8.12.11 נערך הסכם פרסום בין התובעת לנתבעת (להלן: " ההסכם הראשון" או "הסכם הפרסום"). ביום 11.12.11 הפיקה והתקינה התובעת על גבי שלטיה את פרסומי הנתבעת בהתאם להסכם הפרסום.
על פי הקבוע בהסכם הפרסום התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 14,000 ₪ + מע"מ. כמו כן, הוסכם על מתן הנחה מיוחדת המותנית בעמידה בתנאי ההסכם והמחיר לאחר הנחה הועמד על סך של 8,000 ₪ + מע"מ.
בהתאם לדרישת הנתבעת ולפי הקבוע בהסכם הפרסום, הנתבעת ביקשה לשלם לתובעת את סכום ההזמנה באמצעות הענקת זכות קניינית באחד מכלי הרכב שבבעלותה, בשווי סכום הזמנת הפרסום על ידיה, דהיינו באמצעות "ברטר". כמו כן, נקבע בהזמנה כי הלקוח ישלם את סכום המע"מ לתאריך המע"מ.
הוסכם בין הצדדים, כי מאחר וסכום הזמנת הפרסום היה נמוך יחסית לצורך מימוש הברטר הנתבעת תבטיח , כי היא מתכוונת להגדיל את נפח הפרסום באופן משמעותי על גבי שלטי התובעת כדי לאפשר את מימוש הברטר.
מאחר וסכום ההזמנה לא נפרע באמצעות תשלום או באמצעות ברטר, הרי בהתאם לסעיף 8 ה' להסכם, גובה ח ובה של הנתבעת בגין הזמנת הפרסום עומד על סך של 14,000 ₪ + מע"מ , המהווה את סכום ההזמנה לפני ההנחה.
ביום 23.5.15 נערך הסכם פרסום נוסף בין התובעת לנתבעת (להלן: "ההסכם השני") והוסכם בין הצדדים כי מימוש הברטר כפי שנקבע בהסכם הראשון יבוצע לאחר ביצוע הזמנת הפרסום השני, בהתאם לשווי הסכום המצטבר של שני הסכומים.
על פי הקבוע בהסכם השני, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ והוסכם על הנחה מיוחדת המותנית בעמידה בתנאי ההסכם, כאשר המחיר לאחר הנחה הועמד על סך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ.
בסופו של יום, גם סכום ההזמנה השנייה לא נפרע, לא באמצעות תשלום ולא באמצעות ברטר, ול פיכך גובה תשלום החוב של הנתבעת בגין הזמנת הפרסום השני עומד על סך של 60,000 ₪.
לאחר תקופה ממושכת שבה לא פרעה הנתבעת את חובה, לא בדרך של ברטר ולא בדרך של תשלום במזומן, פנתה התובעת לנתבעת במכתב התראה . במכתב התשובה השיבה הנתבעת כי התובעת יכולה להיפרע את חובה באמצעות השכרת כלי רכב בשווי הפרסום.
תשובת הנתבעת משוללת תום לב, שכן הוסכם כי הברטר יהיה כנגד העברת זכויות ברכב שיירשם על שם התובעת ולא בדרך של השכרת רכב.
מאחר והנתבעת לא שילמה את חובה, לא בדרך של ברטר ולא בדרך של תשלום במזומן, עותרת התובעת לפסוק לה סך של 86,580 ₪ כולל מע"מ , המהווה את סכום שתי העסקאות לפני מתן הנחה.

טענות הנתבעת:
בין התובעת לנתבעת נחתמו שתי הזמנות עבודה והוסכם בין הצדדים, כי התשלום עבור הזמנות העבודה יהיה בדרך של ברטר, דהיינו - שירות תמורת שירות , ולא על דרך של תשלום במזומן.
לטענת הנתבעת, סעיף ביטול ההנחה אינו רלוונטי , שכן התובעת עצמה הפיקה חשבונית על הסכום שלאחר ההנחה, דהיינו התובעת עצמה ידעה כי סעיף ביטול ההנחה, אינו חל במקרה זה.
זאת ועוד, מטרת הסכם הברטר ה ייתה שהתובעת תוכל לשכור מהנתבעת רכבים עד סכום ההזמנה החל מיום החתימה על ההסכם, אולם התובעת, וסיבותיה עמה, לא ניצלה את ה ברטר שעמד לרשותה.
הנתבעת לא התחייבה להגדיל את נפח הפרסום אצל התובעת.
מאחר וסוכם בין הצדדים כי התשלום יעשה בברטר, הרי התנאי המפסיק אליו מתייחסת התובעת לא התקיים, שכן התובעת בחרה שלא לנצל את הברטר.
כל טענות הנתבעת, המתייחסות להזמנה הראשונה , חלות גם ביחס להזמנה השנ ייה.
לאחר קבלת מכתבי ההתראה של התובעת, החלו הצדדים במגעים להסדרת המחלוקת הכספית ביניהם, אולם התובעת דרשה את מלוא הסכום (ללא הנחה) במזומן או את מלוא הסכום בצורה של רכישת רכב מצי הרכב של הנתבעת. דבר שלא היה מוסכם על הנתבעת.

דיון והכרעה:
בתביעה זו עליי להכריע בשאלות הבאות:
מהות העסקה שבין הצדדים, האם ברטר למכירה או להשכרה.
האם התובעת זכאית לתשלום בכסף במקום באמצעות ברטר.
האם התמורה שזכאית התובעת לקבל הינה התמורה לאחר ההנחה, או המחיר המלא, תוך ביטול ההנחה.

מהות העסקה שבין הצדדים, האם ברטר למכירה או להשכרה
בהסכם שבין הצדדים מיום 08/12/11 , שכותרתו "הזמנה/הסכם פרסום חוצות" נקבע בסעיף ג', מול הכותרת "תנאי תשלום", ברטר, מע"מ לתאריך המע"מ. ואילו בהסכם מיום 25/03/15, מול הכותרת "תנאי תשלום" נקבע "הפרסום בברטר".
הצדדים חלוקים על סוג הברטר עליו הוסכם, למרות ששני הצדדים מסכימים כי התמורה הייתה צריכה להיות משולמת באמצעות ברטר. התובעת טוענת כי משמעות הברטר הי א העברת בעלות באחד מכלי הרכב של הנתבעת לתובעת על חשבון תמורת הפרסום, ואילו הנתבעת טוענת כי משמעות ה ברטר אינה מתייחסת למכירת כלי רכב, אלא להשכרת כלי רכב עד למחיר הפרסום.
אין חולק כי בין הצדדים לא בוצעה בפועל עסקת ברטר כלשהי (לא במכירה ולא בהשכרה) , ואין חולק כי תמורת הפרסום לא שולמה לתובעת בכל צורה שהיא, כאשר הנתבעת עודנה מוכנה לאפשר לתובעת לנצל את תמורת הפרסום ב ברטר באופן של השכרת כלי רכב.
מההסכמים עצמם, לא ניתן ללמוד האם הכוונה הייתה לברטר בדרך של מכירת רכב או בדרך של השכרת רכב, והכתוב סובל את שני הפירושים. גם הכתוב בהסכם השני ולפיו "ה ברטר יזקף לזכות מדיה קונטרול בע"מ ו/או משה בן משה ו/או חברה בבעלותו ולפי צרכיו " מתיישב עם שתי האפשרויות , ולא כפי שטוענת התובעת , דווקא למכירת רכב.
מנהל התובעת, משה בן משה, הצהיר כי הנתבעת ביקשה לשלם לתובעת את סכום ההזמנה באמצעות הענקת זכות קניינית של אחד מרכביה, כאשר התובעת עמדה על עמדתה זו גם בהתכתבות שבין הצדדים, ראה הודעת דואר אלקטרונית שצורפה כנספח ה/1 לתצהיר התובעת, ובמכתב התראה שצורף כנספח ה' לתצהיר.
מול גרסתו של מנהל התובעת לעניין מהות העסקה, הוגש מטעם הנתבעת, תצהירו של מר יוסף דדוש, אשר כפי שהתברר בחקירה הנגדית, לא הועסק כלל בשירות הנתבעת במועדים הרלבנטיים, כך שכל האמור והנטען בתצהירו מהווה עדות מפי השמועה, כפי שמר דדוש אישר במפורש מעל דוכן העדים . לפיכך , אפוא, לא אוכל לייחס משקל ראייתי כלשהו לדברי מר דדוש בסעיף 5 לתצהירו, לפיהם מטרת הסכם הברטר הייתה שהתובעת תוכל לשכור מהנתבעת רכבים. כמו כן, לא אוכל להסיק דבר מטענת מר דדוש, לפיה מיום תחילת עבודתו בשירות הנתבעת, לא נתקל בעסקת תשלום ב ברטר על דרך של רכישת רכב, אלא בהשכרה בלבד.
מי שהיה מעורב מטעם הנתבעת בשתי העסקאות הייתה עובדת בשם דבורה השמשוני (להלן: "דבורה"). דבורה לא הוזמנה לעדות על ידי מי מהצדדים, למרות שהיא יכולה הייתה לשפוך אור על נסיבות העסקה ולהבהיר האם הצדדים התכוונו לעסקת ברטר שעניינה מכירת רכב או השכרת רכב. כשנשאל המצהיר מטעם התובעת האם זימן את דבורה לעדות, הוא השיב בעמ' 5 לפרוטוקול, שורה 18: "התקשרתי אליה והיא אמרה לי שאני במקומך הייתי מגיעה לבאדג'ט עד שאני לא יוצאת והייתי מקבלת את הרכב". הוא המשיך והשיב כי לא זימן אותה לעדות.
סמנכ"ל השיווק של הנתבעת, מר דדוש, אישר כי העסקאות בוצעו מול דבורה, כי הוא עצמו לא היה נוכח בביצוע העסקאות, שכן התחיל לעבוד בשירות הנתבעת רק בסוף שנת 2016. לדבריו, הוא אינו מכיר את דבורה באופן אישי, אך הוא אישר כי כל מה שנאמר ביחס לעסקאות נשוא התביעה, נאמר לו על ידי דבורה.
בעמ' 10 לפרוטוקול, החל משורה 11, נשאל דדוש והשיב :
"ש. אם דבורה אמרה לך למה לא זימנת אותה לעדות
ת. לא אני צריך להזמין אותה אלא אתם. אתם טוענים שדבורה אמרה את הדברים".
ש. אני מפנה אותך לפרוטוקול הדיון מיום 16.4.18 – שם נכתב עמ' 2 שורה 1 – מצטט – מי שהייתה נוכחת בעסקה ות יתן תצהיר היא דבורה שמשוני זה עו"ד שלך טוען. למה לא הבאת אותה לעדות?
ת. אני חוזר ואומר חושב אחריות עליכם ולא עלינו. אנו עובדים על פי התנאים והכללים של הנתבעת. החבות היא עליכם ולא עליי. כעצמי אני אומר לך לא חושב שצריך להביא את דבורה אלא אתם."
הגם שנטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח את תביעתו, הרי שמנהל התובעת הצהיר והעיד מעל דוכן העדים (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 31) כי דובר בעסקת ברטר של מכירת כלי רכב, כאשר עדותו זו לא נסתרה בכל צורה שהיא, שכן, כאמור, עדותו של דדוש הייתה עדות מפי השמועה ולא היה בה כדי לסתור את עדותו של משה.
בנסיבות אלה, כאשר משה מנהל התובעת מסר גרסה עובדתית שלא נסתרה, ומשלנתבעת לא הייתה כל גרסה עובדתית, סבור אני כי דווקא הנתבעת, אשר דבורה הועסקה בשירותה, היא זו שהייתה צריכה לזמן את דבורה לעדות כדי שתפריך את גירסת התובעת ותתמוך בגרסת הנתבעת , לפיה מדובר בברטר על דרך של השכרת כלי רכב.
בעניין זה, יש להוסיף ולציין כי ב"כ הנתבעת אמר לפרוטוקול בישיבת יום 16.4.18: "מי שהייתה נוכחת בעסקה ותיתן תצהיר במקרה הצורך, היא דבורה שמשוני שמסרה כי דומיקר מעולם לא עשתה שום בארטר".
חרף דבריו האמורים של ב"כ הנתבעת, וחרף חשיבות עדותה של דבורה לתמיכה בגירסת הנתבעת, לא הובאה דבורה לעדות ובעניין זה נקבע ב ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו פ"ד מה (4) 651 בעמוד 658:
"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. ב ע"א 240/77 [3], בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים - א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה....וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52 בע' 254 מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז), וב ע"א 373/54, גם הוא מפי השופט זוסמן" (שם). וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 [ 4], בעמ' 97-98, כי:" הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה..."
לפיכך, אפוא, במחלוקת העובדתית בעניין סוג הברטר, העדפתי את גרסתו של מנהל התובעת, והגעתי למסקנה כי התובעת הרימה את נטל הראייה הנדרש במשפט האזרחי במובן של מאזן ההסתברויות ולפיכך הנני מקבל את טענת התובעת לפיה הוסכם על ברטר בדרך של מכירת רכב ולא של השכרת רכב.

האם התובעת זכאית לתשלום בכסף במקום באמצעות ברטר
אין חולק כי עסקת ברטר לא בוצעה, וכי הנתבעת לא שילמה עבור ביצוע הפרסומים בכל צורה שהיא . יחד עם זאת, הנתבעת עודנה מוכנה ליתן לתובעת תמורה באמצעות העמדת כלי רכב באופן של השכרה לתובעת , עד גובה תמורת הפרסומים, אלא שהתובעת אינה מעוניינת בקב לת התמורה בדרך זו, שלטענתה מעולם לא הוסכמה , ולעת הזאת היא גם אינה מעוניינת עוד בברטר בדרך של רכישת רכב, אלא שהיא מבקשת כי התמורה תשולם לה בכסף.
לטענת התובעת, בשלב מסוים, הסכימה הנתבעת לשלם לה את תמורת הפרסומים בכסף במקום בברטר, אולם הנתבעת כופרת גם בטענה זו.
גם במחלוקת העובדתית בעניין זה, העדפתי את עדותו של מנהל התובעת שלא נסתרה, ושלפיה - הנתבעת הס כימה לשלם לתובעת את התמורה בכסף, כאשר לצורך זה, התובעת התבקשה להמציא לנתבעת מסמכים. גירסתו של מנהל התובעת נתמכת בעניין זה בתכתובות מייל שצירף לתצהירו כנספח ד' 3.
משהסכימה הנתבעת לשלם את התמורה בכסף, לאחר שהברטר לא יצא לפועל, היא חייבת לעשות כן.
גם אלמלא היה עולה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת הסכימה לשלם לה את שווי התמורה בכסף במקום על דרך של ברטר, סבור אני כי משהתובעת אינה מעוניינת לקבל את התמורה בדרך של השכרת כלי רכב, ומשעלה בידה להוכיח כי לא כך הוסכם, ומשאין חולק כי התובעת זכאית לתמורה בגין השירות שנתנה לנתבעת, ניתן לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את התמורה בכסף בהסתמך על הדוקטרינה של "ביצוע בקירוב" , אשר מוחלת בשיטת המשפט שלנו, בין היתר, גם מכוח חובת תום הלב בקיום חוזה, ולפיה יש לחתור ככל שניתן לקיום החוזה ולהגשמת המטרה העומדת ביסודו, גם אם מתברר שלא ניתן לקיימו ככתבו וכלשונו . לפי הדוקטרינה הזו, ראוי להורות על ביצוע מקורב המגשים את מטרת החוזה, כאשר ביצועו המקורי של החוזה אינו אפשרי.
קולעים לעניין זה הדברים בת"א (מחוזי מרכז) 39824-04-14 אהרון אלחלל נ' חברה ארץ ישראלית לישוב עולים בע"מ (פורסם בנבו, מיום 24.1.18) נקבע:
"דוקטרינת "הביצוע בקירוב" פותחה במשפט המקובל האנגלי ואומצה בפסיקתו של בית המשפט העליון קודם לחקיקה הישראלית בתחום דיני החוזים. אולם, עקרונות הדוקטרינה הזו לא נכללו בין הוראותיהם של חוק החוזים (תרופות) וחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973. עם זאת, בפסיקת בתי המשפט בישראל כבר נקבע כי הרציונאלים המונחים בבסיסה של דוקטרינה זו הולמים את הרציונאלים שביסוד עקרון תום הלב, ועל כן אין מניעה מלהוסיף להחיל בישראל גם כיום את הדוקטרינה הזו מכוח עיקרון תום הלב (ר' ע"א 11965/05 עזבון המנוח מרדכי קליין נ' דוד שרון, פרופסור (פורסם בנבו, 27.8.2009) בפס' 4 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) חיות; ג' שלו, "דיני חוזים" (מהד' שנייה, 1995) (להלן: "שלו") בעמ' 537. בעניין ע"א 2686/99 אייזמן נ' קדמת עדן, פ"ד נה(5) 365, 378 (2001) קבע כב' השופט אנגלרד כי הדוקטרינה של "ביצוע בקירוב" מבוססת על הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 4 בחוק החוזים (תרופות) לפיה בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה בנסיבות העניין, וכי הדוקטרינה מבוססת גם על עיקרון תום הלב (ר' גם: כהן, בעמ' 163). בבסיס הדוקטרינה של "ביצוע בקירוב" עומד הרעיון כי יש לחתור ככל שניתן לקיום החוזה ולהגשמת המטרה העומדת ביסודו גם אם מתברר שלא ניתן לקיימו ככתבו וכלשונו (שם, בעמ' 163). פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן מדגישים בספרם כי: "בין אם במישור הסעדים, בין אם במישור המהותי, נובעת הדוקטרינה מתפיסתו של החוזה כמכשיר לשיתוף פעולה בין הצדדים, המחייב התחשבות וגמישות בביצועו, והדורש מן המתקשרים כי ינהגו על פי רוח הנורמה ולא על פי הציווי המילולי שלה. תפיסה זו, שניתן לבססה כיום על עקרון תום הלב, הפורש מצודתו גם במישור הסעדים, אומרת בהקשרנו שראוי להורות על ביצוע מקורב המגשים את מטרת החוזה, כאשר ביצועו המקורי של החוזה אינו אפשרי." (פרידמן וכהן, "חוזים" (2011), בעמ' 178). (ההדגשות אינן במקור – ב.א.)"
בענייננו, לא ניתן עוד לקיים את החוזה ע"י עסקת ברטר מהסיבות המנויות לעיל, אולם, וודאי שלתובעת מגיעה תמורה שכן היא עמדה בהתחייבויותיה לפי ההסכם, ועל כך אין מחלוקת.
לפיכך, מן הראוי שהנתבעת תשלם לה את התמורה בכסף.

האם התמורה שזכאית התובעת לקבל הינה התמורה לאחר ההנחה, או המחיר המלא תוך ביטול ההנחה
לטענת התובעת, היא זכאית לקבל את הסכומים שנקבעו בשני ההסכמים, לפני הנחה, וזאת מאחר ובסעיף 8 ה' לכל אחד מההסכמים, נקבע: "תשלום התמורה במלואה ובמועדה, הינו תנאי יסודי בהסכם זה, והפרתו תזכה את מ.ק בכל סעד העומד לה על פי דין.... ובזכות לחייב את הלקוח במחירי המחירון המקורי לפני הנחה שקיבל על פי הסכם זה".
על הנתבעת חלה חובה לשלם את סכום המע"מ ביחס לכל אחד מההסכמים, בתאריך המע"מ כפי שנקבע בהסכם, (בלא קשר לעסקת הברטר) ומיד לאחר שהופקו לה החשבוניות שצורפו לתצהיר התובעת כנספחים ד' 1 ו – ד' 2.
בהתאם לחשבוניות, סכום המע"מ ביחס לחשבונית 117333 בסך 1,280 ₪ היה צריך להיות משולם ביום 15.2.12 ואילו סכום המע"מ בגין חשבונית מס' 11895 בסך 4,500 ₪ היה צריך להיות משולם ביום 15.4.15. כאמור, סכום המע"מ או כל חלק ממנו לא שולם לתובעת והנתבעת אינה חולקת על חובתה לשלם את סכום המע"מ ולא ניתן על ידה כל הסבר למחדלה מלשלם את המע"מ.
לפי הקבוע בסעיף 8 ה' לכל אחד מההסכמים , זכאית התובעת לחייב את הנתבעת במחיר המחירון המקורי, לפני ההנחה , שכן הנתבעת לא שילמה את מלוא התמורה (את רכיב המע"מ) במועד , ואציין כי די בכך שלא שילמה את סכום המע"מ כדי להפעיל את הוראות סעיף 8 ה' להסכם .
יחד עם זאת, סבור אני כי למרות שבהסכמים ההפרש בין המחיר המלא והמחיר הסופי עבור הפרסומים מוגדר כ"הנחה מיוחדת", הרי ש למעשה מדובר בפיצוי מוסכם המוסווה כהנחה, זאת אני למד משיעור ההנחות ביחס למחיר השירות. שיעור הנחה שאינו סביר בעיניי, סך של 6,000 ₪ מתוך 14,000 ₪ בהסכם הראשון (כ-40% ), וסך של 35,000 ₪ מתוך 60,000 ₪ בהסכם השני (כ-60%) .

הפחתת הפיצוי המוסכם:
סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל "א-1970 (להלן: "חוק התרופות") שכותרתו "פיצויים מוסכמים" קובע:
"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן-פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".
לאור נסיבות המקרה שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי למרות שהדבר לא התבקש ע"י הנתבעת ומיוזמתי שלי, יש להפחית מהפיצוי המוסכם.
הפחתה מפיצוי מוסכם מצויה בסמכות של בית המשפט בהתאם לסיפא של סעיף 15 לחוק התרופות, לרבות הפחתה מיוזמת בית משפט (ראה ע"א (מחוזי תל אביב) 2903/00 פסיפס בע"מ ואח' נ' הבונים לעם בע"מ (פורסם בנבו, מיום 3/11/02 ).
סבור אני כי פיצויים בשיעור כה גבוה אינם עומדים ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה, ולפיכך סבור אני כי יש להפחית את הפיצוי ולהעמידו על שיעור של 20% מכל אחד מהסכומים.
לאור האמור לעיל התשלום לו זכאית התובעת מסתכם בסך של 39,600 ₪ לפי הפירוט כדלקמן:
בגין ההסכם הראשון 9,600 ₪ , כולל פיצוי בשיעור 20%.
בגין ההסכם השני 30,000 ₪, כולל פיצוי בשיעור 20%.

סוף דבר
אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 39,600 ₪ בצירוף הפ רשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את סכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום תשלומה , ובנוסף תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ט, 14 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.