הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 74307-10-18

לפני כבוד השופטת הדס פלד

המבקשת:
מדינת ישראל

נגד

המשיב:
יאלי הרן

החלטה

זוהי החלטה בבקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין בהתאם להוראות תקנה 101(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.

1. המנוח יצחק גבריאלוביץ' ז"ל היה בעל נכס הידוע כחלקות היסטוריות 72 ו-73 בגוש 6648 בתל אביב. הבעלות במקרקעין הועברה בירושה לאלמנתו וארבעת בנותיו בחלקים שווים. המשיב הינו היורש של אחת מבנות המנוח וחלקו במקרקעין הינו 1/8.

2. ביסוד התביעה, עומדת הטענה לפיה בשנת 1943 הועברו המקרקעין ללא תמורה ולצורכי ציבור על שם הנציב העליון ולאחר מכן נרשמו על שם מדינת ישראל , אשר שינתה את ייעודם מייעוד ציבורי לייעוד מגורים .

3. בכתב התביעה נטען, כי המבקשת לא הודיעה למשיב על חזרת זכותו במקרקעין, נטלה בשנית את המקרקעין לעצמה שלא כדין ואף הגדילה להתעשר שלא כדין על חשבון המשיב, כשמכרה את זכויותיו לצד ג '. התביעה הוגשה על סך 1,687,500 ₪.

4. בבקשה זו לסילוק על הסף, טוענת המבקשת, כי תביעה דומה עד זהה שהוגשה בעבר בגין אותן עילות, אותו בס יס עובדתי, אותם מקרקעין ואותן טענות, נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי בעתירה מנהלית (עת"מ 6026-09-12 נספח ו' לכתב ההגנה (להלן: "העתירה המנהלית")) ומכאן כי הקביעות ו ההכרעות בהליכים הנ"ל מהוות מעשה בית דין.

5. העתירה המנהלית נדונה והוכרעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 17/2/15 (נספח י' לכתב ההגנה). ערעור לביהמ"ש העליון נדחה תוך שביהמ"ש העליון קובע כי כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, הנטל להוכיח כי המנוח נפרד ממקרקעיו כתוצאה מהפקעה או העברה לא רצונית מוטל על המערערים, ולא הורם על ידם (נספח י"ב לכתב ההגנה).

6. בכתב התביעה נטען, כי הליך ראשון של העברת זכויותיו של המנוח על שם הנציב העליון נקרא וויתור, אולם היווה הליך של הפקעה לכל דבר ועניין. על פי הנטען זכאי המשיב לקבלת השווי הכלכלי של זכות בעלותו במקרקעין אותו נטלה לעצמה המבקשת שלא כדין, לאחר ששינתה את ייעוד המקרקעין למגורים ומכרה אותם לצד ג' באופן שאינם ניתנים להשבה. בכך על פי הנטען התעשרה המבקשת שלא כדין על חשבון המשיב ועליה לשלם לו את שווי זכותו במקרקעין.

7. המשיב טוען בתשובתו לבקשה למחיקה על הסף, כי התובענה אינה נגועה בהשתק עילה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין למשיב זכות לקבלת הצהרה לפיה, יש להשיב לו את חלקו במקרקעין, וכעת בשונה מהעבר, הוא פונה לקבלת פיצוי כספי לאחר שהרשות התעשרה שלא כדין על חשבונו.

8. המשיב מוסיף וטוען, כי אף לא מתקיימים התנאים לקיומו של השתק פלוגתא, עת הכרעותיהם של ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון סמכו ידן על חוסר הוכחה ומכאן שלא מתקיים התנאי בדבר קביעת ממצא חיובי.

9. מהטעמים שיפורטו להלן, אני סבורה כי הדין עם המבקשת בטענתה לפיה, פסק הדין בעתירה המנהלית במסגרתו נקבע - כי "מדובר בהעברה רצונית ולא עקב כפייה"- מקים בפני המשיב מחסום דיוני. מדובר בפסק דין סופי המקים מחסום דיוני בפני בעלי הדין ומונע התדיינות נוספת ביניהם בנושא שהוכרע.

10. בבסיס תובענה זו עומדת אותה מערכת עובדתית אשר הייתה התשתית לעתירה המנהלית ולפיה הועברו המקרקעין לנציב העליון בהליך לא רצוני. המשיב היה אחד העותרים בעתירה המנהלית. העותרים בעתירה המנהלית עתרו לסעד הצהרתי על פיו הינם הבעלים של המקרקעין; לצו לפיו יורה ביהמ"ש למשיבה (המבקשת כאן) לעגן את זכויות הבעלות של הם במקרקעין ולהימנע מכל דיספוזיציה בהם; לסעד הצהרתי לפיו עומדת להם זכות קדימה מכוח סעיף 195(2) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה – 1965 וככל והמקרקעין נמכרו או הועברו לצד ג', לחייב את המשיבה לפצות את העותרים בהתאם לסכום הפיצויים, שנקבע בחוות הדעת השמאית אותה צירפו , המפרטת את סכום הפיצויים לו זכאים העותרים לשיטתם , על פי סעיף 195(2) לחוק התכנון והבנייה.

11. יש לדחות את טענת המשיב לפיה מדובר בעילה שונה.
בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי 1991 עמ' 50, כתובת פרופ' נינה זלצמן את הדברים הבאים:
"מבחן העילה לצורך כלל ההשתק מבוסס בכל מקרה על בחינת התשתית העובדתית, שעליה מבסס התובע, בכל אחת מן התובענות, את תביעתו לסעד משפטי"

כאמור, התובענה שבפני הוגשה בגין אותה תשתית עובדתית.

12. אפשרות נוספת עליה עומדת פרופ' זלצמן בספרה הינה האפשרות המדגישה את הזכות המהותית שנפגעה:
"אפשרות אחרת היא לומר כי רכיביה של עילת תביעה, לצורך החלתו של כלל השתק העילה, הן העובדות המרכיבות את הזכות העיקרית, הראשונית, של התובע, שבגין הפגיעה בה הוא טוען לזכותו לקבלת סעד משפטי. מסגרת המושג עילת תביעה הורחבה אפוא על ידי הדגשת הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בדין, להבדיל מן הסעד הנתבע בגין אותה פגיעה. לפי גישה זו, ימנע כלל ההשתק פיצול תביעות לסעדים שונים כאשר הן נובעות או נשענות על אותה עילה, קרי פגיעה באותה זכות מסוימת. התובע אף לא יוכל לפצל את תביעותיו רק משום שכל אחת מהן נשענת על תאוריה משפטית שונה, כגון, שבתובענה האחת הוא טוען לתרמית ובתובענה האחרת הוא טוען לרשלנות, או כאשר מקור ההגנה על הזכות בדין המהותי שונה, כגון, שהתובענה הראשונה היא בגין הפרת חוזה ואילו את השניה הוא מבסס על עוולה; זאת, אפילו כאשר הוכחתה של כל אחת מהן נזקקת ליסודות עובדתיים שונים או כאשר הן בלתי מתיישבות זו עם זו מבחינה עובדתית... המאפיין המייחד גישה זו, המדגישה את הזכות המהותית שנפגעה, הוא, שהיא קושרת את מסכת העובדות אל הזכות המשפטית של התובע והפרתה ע"י הנתבע " (שם עמ' 51-52).

13. אין בסעד המבוקש כדי להשפיע על זהות העילה. המבחן הרלוונטי לצורך כללי ההשתק הינו מבחן זהות העילה להבדיל מזהות הסעד. מבחן הסעד הנתבע, כמבחן העילה, נדחה מפורשות נוכח הוראת תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי-התש"ד-1984. יתירה מכך, בניגוד לנטען על ידם בתשובה לבקשה זו, עתרו העותרים ובכללם המשיב, במסגרת העתירה המנהלית גם לסעד כספי (ר' גם סעיף 96 לסיכומי העותרים נספח ח' לכתב ההגנה).

14. יתירה מכך, אכן, ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק הדין בעתירה המנהלית, כי לא הוכחה תקפותה של התוכנית הראשונה וממילא לא הוכח סעיף 1 לתקנון, בו נקבעה חובה להפריש 25% מהשטחים לצרכי ציבור וגם לא הוכחו פרטי התוכנית השנייה ולא ניתן ללמוד על הזיקה המשולשת שבין ההעברה לבין התוכנית השנייה לבין התוכנית הראשונה (עמ' 14 ש' 26-31 לפסה"ד). ודוק' כאשר מדובר על מעשה בית דין מסוג השתק עילה יחול הכלל בין אם פסק הדין מבוסס על ממצא חיובי ובין אם הוא מבוסס על ממצא שלילי או העדר הוכחות (עא 165/76 רשות הפיתוח נ' עלי חלי עזאם פד"י כרך לא חלק ראשון עמ' 253,259). אולם עם זאת כולל פסה"ד קביעות וממצאים פוזיטיביים, המכריעים את הטענה העומדת בבסיס התביעה;

15. זאת ועוד, כפי שיוטעם להלן, ברי כי הכללים המשפטיים בדבר השתק פלוגתא מתקיימים וחלים בענייננו , עת פסק הדין כולל הכרעה שיפוטית בקביעת ממצא עובדתי או מסקנה משפטית.

16. ביהמ"ש קובע, כי הנסיבות מעידות על כך שהמנוח העביר את המקרקעין בהע ברה רצונית ומהלך הפיצול הצמיח לו תועלת כלכלית.

"המנוח אשר היה בעלים במושעים אחרים ערב הפרצלציה – נטל על עצמו מגרשים שייעודם היה ציבורי. במעמד רישום החלוקה ובאותו יום ממש העביר המנוח את החלקות כולן לידי הנציב העליון ... טעם והגיו ן בהעברה הרצונית, לפי שלצידה בוצעה חלוקה לחלקות נפרדות ובכך צמחה לבעלים ובכללם המנוח תועלת כלכלית" ( עמ' 14 ש' 33-36; עמוד 15 ש' 1-2);
בהמשך:
"ההנחה כי המנוח קיבל על עצמו מרצונו הטוב ובהתנדבות חלקים חסרי ערך אינה עומדת במבחן ההיגיון כלל ועיקר לפי שהמנוח פוצה כדבעי על ידי חבריו, וזו נקודת המוצא, ולפי שמהלך הפיצול ומה שבא בעקבותיו הביא הטבה כלכלית ניכרת לבעלים, יש לומר כי המנוח קיבל תמורה מלאה מאת הבעלים האחרים" (עמ' 15 ש' 4-8 ההדגשות במקור – ה.פ ).

17. עוד נקבע בפסק הדין בעתירה המנהלית כי אין חולק כי המקרקעין לא הועברו מהמנוח לידי הנציב העליון בהליך של הפקעה פורמלית אלא בהליך של וויתור והצדדים חלוקים בשאלה האם הליך "ויתור" שקול כנגד "הפקעה" (עמ ' 16 ש' 12-1 4). ביהמ"ש קובע כי לא הוכח כי ההעברה הייתה תולדה של מהלך כפוי ומוסיף: "יש לקבוע כי המנוח קיבל טובת הנאה ממשית מהבעלים האחרים אשר יצאו נשכרים ממהלך הפרצלציה, פעולת ההעברה נעשתה בשל אינטרסים כלכליים מובהקים. ובהם חלוקה לחלקות משנה דרכי גישה שינוי ייעוד ועוד" ( עמ' 17 ש' 10-12) .
בית המשפט דוחה את הסעד המבוקש מכוח סעיף 196 לחוק התכנון והבנייה לאחר שבחן את הנסיבות וקבע כי פעולת ההעברה נעשתה בשל אינטרסים כלכליים מובהקים. קביעה זו משמיטה הבסיס מהטענה לפיה מדובר בפעולה לא רצונית.

18. ביהמ"ש חוזר על הקביעה לפיה מדובר בפעולה רצונית עת דן בסעד מכוח סעיף 195 לחוק התכנון והבנייה וקובע כי "הזיקה שבין דיני ההפקעה לבין עניינם של העותרים נותקה משנקבע כי מדובר בהעברה רצונית ולא עקב כפייה" ( עמ' 18 ש' 31-32).

19. בית המשפט דוחה את העתירה בדברי סיכום כדלקמן:
"התמונה העובדתית המצטיירת הינה כי במסגרת פרצלציה, קיבל עליו המנוח מקרקעין אשר ייעודם ציבורי. תמורה מלאה קיבל המנוח מהבעלים האחרים ב"מושע". המקרקעין הועברו על ידו לנציב העליון בהליך "ויתור" באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת. המנוח נפטר ב-1953 כמפורט בנספח א' לעתירה המתוקנת. חרף זאת ובמהלך עשרות שנים לא פעלו הוא או יורשיו להשבת המקרקעין, משהוברר כי הרשות אינה מממשת את הייעוד המקורי. הם לא גילו עניין בהליכי התכנון השונים ופנייתם הראשונה הייתה בשנת 2009. הדעת נותנת כי המנוח ויורשיו קיבלו פיצוי מלא מהבעלים האחרים ועל כן לא ראו דבר חריג בהתנהלות המשיבה. משלא היה להם כל עניין במקרקעין" (עמ' 23 ש' 27-34 ההדגשה במקור – ה.פ.).

20. חרף ממצאים אלה, הוגשה התובענה שבפניי בגין אותם מקרקעין ואותה תשתית עובדתית.
אולם זאת יש להדגיש, עת קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בהעברה רצונית ולא בהליך כפוי, נשמט הבסיס העובדתי לטענותיו של המשיב.

21. אשר על כן, אני מורה על סילוק התביעה על הסף.
המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך 10,000 ₪ בתוך 30 ימים.

ניתנה היום, ח' סיוון תשע"ט, 11 יוני 2019, בהעדר הצדדים.