הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 7369-03-16

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

התובע:

בני ביסמוט
ע"י עו"ד מתן יריב

נגד

הנתבע:

גיא אפרים לוי
ע"י עו"ד עמיר ליבונטין

פסק דין

רקע

מדובר בתביעה שטרית, שבמסגרתה הגיש התובע להוצאה לפועל שלש המחאות שנמשכו על ידי הנתבע לפקודת התובע, האחת, על סכום של 20,000 ₪ , למועד פ ירעון 3.3.15, השנייה, על סכום של 55,000 ₪, ליום 7.4.15 והשלישית, על סכום של 125,000 ₪, ליום של 1.5.15.

הרקע להגשת ההמחאות לביצוע הינו, הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 5.10.10, ואשר כותרתו "הסכם שותפות" ואשר על פיו סיכמו הצדדים את התנאים הנוגעים לכניסתו של התובע כ"שותף שקט" לעסק שהיה בבעלות התובע ואדם אחר, ששמו ששי ברוך. מדובר במסעדה ששמה "מפגש העיר" ואשר הנתבע היה בעלים של 40% ואילו מר ששי ברוך בעלים של 60% ממנה. המסעדה הייתה מיועדת לשיפוץ כללי לפני תחילת הפעלתה.

הצדדים סיכמו כי בתמורה לסכום של 80,000 ₪, שישלם התובע לנתבע, הוא יהפוך לבעלים של 20% מהעסק וכך גם ירדו אחזקותיו של הנתבע לכדי 20% מהעסק. בין היתר סוכם כי לתובע לא יהיה תפקיד פעיל בעסק ויהיה זכאי לקבל 20% מרווחי העסק. כן נקבע כי העסק יעבור שיפוץ כללי וכי מרגע פתיחת העסק, כל ההכנסות וההוצאות של העסק יהיו במשותף בין שלושת השותפים לפי חלקם. אין מחלוקת כי ההסכם הנ"ל נעשה אך ורק בין התובע לנתבע, ללא חתימתו או ידיעתו של ברוך, למרות שהוא כמובן נזכר בהסכם כאחד השותפים של העסק.

בשנים 2011 עד 2013 (כולל) קיבל התובע את חלקו ברווחי המסעדה. עם זאת, מתחילת שנת 2013 או בסמוך לכך, נוצר סכסוך בין הצדדים, כפי שיפורט להלן.

בשלב כלשהו בשלהי שנת 2012, או בסמוך לכך, החליטו הצדדים לפעול להוצאתו של ברוך מן העסק. כל צד טוען שהצד השני יזם זאת. כך או אחרת, אין מחלוקת שהוגשה תביעה על ידי התובע כנגד ברוך לבית דין צדק, בר אשות הרב קרליץ. לטענת הנתבע, התובע, הוא זה אשר המליץ לנתבע להגיש את התביעה לבית הדין דווקא, שכן הנתבע אינו אדם דתי ולא היה מגיש תביעה כאמור באופן טבעי לבית הדין.

אין מחלוקת כי פסק הדין שניתן על ידי בית הדין בחודש נובמבר 2012, קבע למעשה שהנתבע רוכש את זכויותיו של ברוך בעסק, אולם בהינתן שברוך חייב לעסק סכום השווה לשווי חלקו של ברוך בעסק, הרכישה מתבצעת על דרך הקיזוז. כך, הפך הנתבע לבעלים של 80% מהעסק.

אין מחלוקת כי הנתבע דרש מהתובע בשלב זה לעמוד בהתחייבות שלו מלפני נקיטת ההליכים כנגד ברוך, להשקיע כספים בעסק, תוך קבלת אחוזי בעלות נוספים בהתאם, כדי שלא כל הנטל שהיה מנת חלקו של ברוך ביחס להוצאות תפעול העסק ייפול על כתפיו של הנתבע.

התובע לא מכחיש כי נתן התחייבות כזו ואף אינו מכחיש כי לא עמד בה, אם כי לטענתו, הדבר נבע מכך שכבר איבד אמון בנתבע , עקב כך שלא קיבל לידיו את מסמכי הנהלת החשבוניות של העסק והנתבע החל לזלזל בו.

סירוב התובע מלמלא אחר התחייבותו הנ"ל , בפרט לאחר שהנתבע פעל בהסתמך על כך להוצאתו של ברוך מהעסק, העלתה את חמתו של הנתבע, אשר נותר כאמור עם כמעט כל העול של תפעול המסעדה ומימון ההוצאות הנדרשות לכך. כתוצאה מכך נוצר סכסוך חריף בין הצדדים ודי בעניין זה כדי להפנמות להודעות הווטסאפ הזועמות ששלח הנתבע לתובע בחודש אפריל 2013.

הנתבע נאלץ בעקבות כך לחפש שותף אחר שייכנס לעסק, כדי להקל על עצמו במימון ההוצאות הנדרשות להפעלתו. לטענתו, הוכנס שותף (גיא גדרון) אולם לאחר כשנה הנ"ל פרש והנתבע נאלץ להשיב לו את השקעתו.

והנה, לגרסת התובע, בחודש נובמבר 2014, הנתבע הסכים למסור לידיו שתי המחאות חתומות על ידו, הכוללות את חותמת בית העסק, ואשר נמשכו מהחשבון שבו נוהל בית העסק, כשהשיקים פתוחים לחלוטין, היינו – ללא שם הנפרע, ללא הסכום וללא תאריך.

לגרסת התובע, סוכם כי לאחר שיהיו דוחות לחודשים הקודמים, התובע יוכל למלא סכומים בשיקים ולהציגם לגביה. למעשה, התובע טוען שהשיקים ניתנו כדי שהוא יוכל לקבל לידיו את חלקו ברווחי העסק אשר לא שולמו לו כביכול באותה עת.

הנתבע מנגד מכחיש מכל וכל כי מסר את השיקים הנ"ל לתובע. לגרסתו, התובע נהג להעביר לרואה החשבון של העסק חומרים ולרבות פנקסי שיקים. הנתבע גורס כי ככל הנראה באחת הפעמים הנ"ל, החליט הנתבע ליטול לעצמו ללא רשות המחאות מתוך הפנקס ולאחר מכן מילא אותם שלא כדין, ללא ידיעת הנתבע, ותבע אותם שלא כדין. למחלוקת מרכזית זו עוד אתייחס בהמשך פסק הדין.

אין מחלוקת כי בשלב כלשהו החליט התובע, על דעת עצמו, לאחר שלפי טענתו לא זכה לשיתוף פעולה מאת הנתבע, למלא את פרטי השיקים. התובע מודה כי לא הודיע על כך לנתבע ומודה כי מילא את הסכומים לפי שיקול דעתו וללא תיאום או ידיעת הנתבע.

התובע הגיש את השיקים לפירעון בבנק, כל אחד בתורו, לפי תאריך הפירעון הרשום בו. כתוצאה מכך, נודע לנתבע תחילה על הפקדת ההמחאה הראשונה, בסך של 20,000 ₪ , או אז יצר קשר מי ידי עם התובע, ואף כתב לו הודעת וואצאפ זועמת, שלפיה , אם ה תובע לא יחזיר לו את ההמחאה ולא יימנע מתביעתה, הנתבע יתלונן על כך למשטרה, שכן מדובר בשיק שהתובע גנב מהנתבע או שקיבל אותו בעבר כבטחון להלוואה שהנתבע נטל מהתובע ואשר כבר נפרעה מזמן.

אין מחלוקת כי הבנק החזיר את השיק בציון "ניתנה הוראת ביטול". לאחר כחודש ימים, הסתבר לנתבע כי התובע הפקיד שיק נוסף, הפעם על סכום של 55,000 ₪.

כתוצאה מכך, הורה הנתבע לבנק לבטל את ההמחאה בטרם נפרעה, תוך כך שלטענתו, נאלץ להפקיד בבנק סכומי כסף , כדי שההמחאה לא תחזור בסימון "אכ"מ" . במקביל ניגש הנתבע למחרת היום למשטרה והגיש תלונה נגד התובע בטענה ששני השיקים הנ"ל זוייפו והוא אינו מזהה את חתימתו בהם. המשטרה גבתה את הודעתו של הנתבע וכן את הודעתם של התובע ואשתו. אין מחלוקת כי תיק החקירה נסגר על ידי המשטרה מחוסר ראיות.

לאחר כחודש, בחודש מאי 2013, הפקיד התובע את ההמחאה השלישית, בסך של 125,000 ₪. גם זו חזרה בסימון "ניתנה הוראת ביטול".

לאחר כחצי שנה נוספת, הגיש התובע את שלושת השיקים לביצוע בהוצאה לפועל.

הנתבע, בהתנגדות שהגיש לביצוע השיקים, טען כי השיק הראשון הינו שיק בטחון שנמסר בזמנו נגד הלוואה שנתן התובע לנתבע ואשר נפרעה מזמן ועל כן הוגשה לביצוע שלא כדין, כי הוא מכחיש מכל וכל שמסר לנתבע את שני השיקים הנוספים, אשר ככל הנראה הגיעו לידיו לאחר שנטל אותם שלא כדין , במקום למסור אותם לרואה החשבון, וכי בכל מקרה, הנתבע אינו חייב כספים כלשהם לתובע, וזאת בהינתן, בין היתר, ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת המסעדה ובשאר ההוצאות אשר התובע לא השתתף בהן.

לאחר שהצדדים הסכימו כי תינתן רשות להגן, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם . כל צד התייחס בתצהירו לנסיבות הגעת ההמחאות לידיו של התובע וכן להתחשבנות הכספית שבין הצדדים. בית המשפט שמע את חקירתם ועדותם וכן את עדותו של רואה החשבון . היום סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

בטרם אדרש להכרעות הנצרכות בתיק זה, אציין כי בהמשך לדברים שהתבררו והובהרו, אין מחלוקת כי לא היה מקום להפקיד את השיק בסך של 20,000 ₪, וגם לא היה מקום לתבוע שיק זה. אכן, מדובר בהמחאה שנתן הנתבע לתובע כביטחון להחזר ההלוואה, אשר הוחזרה באמצעות המחאה אחרת, שאף כללה ריבית. התובע הודה בכך שקיבל את החזר ההלוואה, טען כי הפקיד והגיש את ההמחאה בטעות והתובע הודיע כי הוא חוזר בו מתביעתו בגין המחאה זו.

דיון

השאלה הראשונה שיש להכריע בה הנה, האם שתי ההמחאות שנותרו , הגיעו לידיו של התובע כדין אם לאו.

בעניין זה, לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולחומר שלפני, הגעתי למסקנה שיש לקבל את גרסת הנתבע.

אין מחלוקת כי הצדדים הסתכסכו וזאת לאחר שניתן פסק הדין על ידי בית הדין ולאחר שהתובע סרב להשקיע כספים בעסק בניגוד להתחייבותו. התובע ניסה להמעיט בעומק המשבר ובחר להגדיר אותו כ"חברים בקירור" (ראה את עדותו בעמ' 16 שורות 17-21).
דא עקא, נראה כי המשבר היה יותר ממשבר קל. יעידו על כך הודעות הווטסאפ ששלח הנתבע לתובע בחודש אפריל. בראשונה שנשלחה ביום 19.4.13 כותב הנתבע לתובע: "אתה ממש לא בסדר, אתה עושה ממני שקרן, ופוגע בי, אתה חושב אני צעצוע שלך, התקלקל המשחק אתה רוצה להחליף!! אתה דואג לאינטרס שלך בילבד!! וזה לא שותפות אמיתית זו חוצפה מלאה מצדך שאני אקח עלי את כל ההוצאות של העסק, ואתה רווחים ודברים טובים. שבת שלום".

כשבוע לאחר מכן, ביום 26.4.13, כותב לו הנתבע שוב (טעויות הכתיב הן במקור) : "אתה צריך רק להתבייש בעצמך, אתה חושב שאתה תחליץ אותי, אתה חייב לעסק ולי הרבה מאוד כסף, עשרות אלפי שקלים, ואני עם גיבנת בגלל זה, תתבייש שאתה בא אלי בטענות, אתה רק סיבכתה אותי עם בית הדין, ועם פירוק השותפות, אל תשכח שאתה דחפתה אותי לפרק את השותפות וללכת לבית הדין, ואמרתה גיא אני איתן בוא נוציא אותו, ואמרתה שאתה אחראי כמוני למה שיהיה, אז בבקשה".

נדמה שהדברים מדברים בעד עצמם והת יאור שבחר הנתבע לכנות את המשבר ("חברים בקירור"), היה מעט עדין, בלשון המעטה.

אני מוצא את עדותו של הנתבע, שלפיה הוא לא מסר לתובע מעולם את ההמחאות, כאמינה עלי. מנגד, אין בידי לתת אמון לעדות התובע אשר מצאתי פגמים במהימנותו, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין.

זאת ועוד - גרסת התובע אינה עולה עם נסיבות העניין ועל כן אינה מתקבלת על הדעת בכל מקרה. לכל הפחות, גרסת הנתבע סבירה הרבה יותר, כך שהתביעה הייתה נדחית גם אם נטל השכנוע היה מוטל עליו, אולם לא אלה פני הדברים.

נטל השכנוע מוטל על התובע להוכיח כי קיבל לידיו את ההמחאות מהנתבע , למרות שמדובר בתביעה שטרית וזאת שעה שהנתבע טוען כי לא מסר את ההמחאות לתובע וכי אלה הגיעו לידיו שלא כדין. כפי שבטענת זיוף, מוטל הנטל על התובע השטרי להוכיח שהמושך חתם על השיק, כך גם כאשר הנתבע השטרי טוען שההמחאות נגנבו או הגיעו לידיו של התובע השטרי שלא כדין, הנטל על התובע השטרי , להוכיח שקיבל את ההמחאות כדין.

נדמה כי יהיה זה סביר לומר שמסירת המחאות חתומות פתוחות לגמרי, הנו דבר חריג ונדיר, הנעשה בדרך כלל רק בין מי ששורר ביניהם אמון מיוחד ומוגבר ביותר (בני משפחה וכו' ואולי אפילו יחסי לקוח-רו"ח, כשרואה החשבון מטפל בתשלומים השוטפים, כפי שהיה במקרה דנא).

לדידי, גם בין שותפים עסקיים רגילים, כפי התובע והנתבע, שאין ביניהם רקע משפחתי משותף או חברי ארוך שנים , מסירת המחאות חתומות פתוחות כאמור ייחשב כמעשה חריג ביותר.

לפיכך, במיוחד אין זה מתקבל על דעת כ י לאחר שיצא קצפו כנגד התובע על הפרת הבטחתו למלא את מקומו של ברוך בשותפות ובהתאם לכך גם להשקיע כספים בשיעור גבוה בהרבה מאחוזי הבעלות שהיו קיימים בידיו באותה עת, ולאחר שסבר בזמנו כי אין לו כל חוב כלפי התובע, בין היתר בשל העובדה שלא עמד בהתחייבותו להשקיע כספים בעסק, כי הנתבע, לא רק שימסור בידיו של התובע המחאות בכלל , אלא שעוד ימסור המחאות חתומות ללא ציון סכום כלשהו.

בנסיבות שכאלה, השותף הסביר לא ימסור המחאות חתומות פתוחות לשותפו. לכל היותר ואם בכלל, יגביל את סכומן, יציין כי הן לביטחון בלבד וכו'. כמו כן, לא ברור מדוע בנסיבות להן טוען התובע, נמסרו לו שתי המחאות פתוחות. לא היה די באחת? גם עובדה זו מטילה ספק בגרסת התובע.

זאת ועוד, גרסת הנתבע שלפיה ההמחאות הגיעו לידיו של התובע בשל כך שהתובע נהג להיות זה אשר מעביר מדי פעם לרואה החשבון של העסק חומר, לרבות שיקים, לצורך הכנת הנהלת חשבונות וביצוע תשלומים שוטפים (למס הכנסה, למע"מ, כמו גם לביטוח לאומי), נתמכת בתצהירו ובעדותו של רואה החשבון רונן דשא, אשר גרסתו לא השתנתה לאחר החקירה הנגדית.

רואה החשבון הצהיר במפורש כי הוא מכיר את התובע מכך שהיה מגיע מדי פעם למשרדו למסור חומר לרבות שיקים. התובע לעומת זאת הצהיר בתצהירו, כי "מעולם לא היתה לי גישה לשיקים של העסק" (ראה סעיף 28ב לתצהירו).

גרסה זו של התובע נסתרת כאמור על ידי עדותו של רואה החשבון, אשר יש לראות בו כעד אובייקטיבי ונטול אינטרסים, ואשר לאחר ששמעתי את עדותו, לא מצאתי כל סיבה לפקפק בג רסתו או בעדותו אשר כאמור גם נתמכת בעדותו של הנתבע, שהינו אומנם צד מעוניין, ואולם אשר מצאתי גם את עדותו בעניין זה כאמינה ביותר.
ב"כ התובע תוהה בסיכומיו, כיצד יכול היה התובע ליטול לידיו המחאות, מבלי שרואה החשבון ישים לב לכך. התשובה לכך מצויה בעובדה שלפי עדות רואה החשבון, ההמחאות היו מועברות בפנקסים שלמים (ראה עדות רו"ח בעמ' 22 שורה 24).

בהינתן כי השיטה הייתה העברת פנקסים שלמים החתומים על ידי הנתבע, ללא תאריך, ללא שם הנפרע וללא סכום, ולא בשיטה שלפיה מדי חודש מועברים שיקים בודדים, בדיוק כמספר השיקים הנדרשים לתשלום באותו חודש לגורמים השונים, נקל להבין כי בהחלט יתכן ואפשרי לתלוש מהפנקסים המדוברים מראש, לפני מסירתם לרואה החשבון, שתי המחאות, מבלי שרואה החשבון יבחין בכך.

למעלה מן הדרוש אציין, כי הרושם הכללי של בית המשפט הינו, כי התנהלותו של הנתבע - קודם להגשת התביעה וגם במהלכה – ישרה, אמינה ומהימנה בהרבה מהתנהלותו של התובע.

כך למשל, גם אם ניתן לתת לתובע ליהנות מן הספק, בכך שנקבל את גרסתו שהשיק של 20,000 ₪ הופקד על ידו בטעות, אין כל הסבר, מדוע לאחר שהנתבע טען בפניו במפורש שמדובר כנראה בשיק הביטחון לאותה הלוואה שנפרעה מזמן, מצא לנכון התובע, חרף זאת, להגיש את השיק לביצוע בהוצאה לפועל. ראה בעניין זה הודעת הוטסאפ של הנתבע לתובע נספח ו' 2 לתצהיר הנתבע. אין מחלוקת אפוא כי לאחר הפקדת ההמחאה, הנתבע הסב את תשומת ליבו של התובע לכך שמדובר בהמחאת הביטחון להלוואה שנפרעה וחרף זאת הגיש אותה התובע לביצוע. מדובר בהתנהלות בחוסר תום לב רבתי.

גם התשובות שנתן התובע במהלך חקירתו בעניינים מסוימים, מעלות ספק רב לגבי המהימנות שלו. כך למשל, כאשר הובהר שבגין אותה הלוואה, בסך של 20,000 ₪ , קיבל חזרה התובע סכום של 23,000 ₪, מ יאן התובע להכיר בעובדה כי זכה לריבית כלשהי עבור הלוואה זו וטען: "הבאתי לו 20 אלף. הוא החזיר לי 23. לא ביקשתי עוד 3,000 ריבית" (עמ' 19 שורה 9-16). כל זאת כאשר אין טענה מצדו של התובע שהוא החזיר לנתבע 3,000 ₪.

ב"כ התובע מנסה להסתמך בסיכומיו על עדותו של הנתבע במשטרה ועל הגשת התלונה, כמקור לחוסר המהימנות של הנתבע . אומנם, התלונה במשטרה, שהוגשה על ההמחאה בסך של 20,000 ₪ ועל ההמחאה בסך של 55,000 ₪, הוגשה בטענה שהנתבע לא מזהה את חתימותיו על ההמחאות הנ"ל, כאשר אין מחלוקת שהוא חתם על שתי ההמחאות.

יחד עם זאת, יש לקבל את גרסתו שלפיה התלונה, כמו גם עדותו, ניתנו בתום לב וזאת בהינתן שהפקדת ההמחאות נעשתה בהפתעה גמורה, שהרי אין מחלוקת כי ההלוואה נפרעה מזמן, ועל פי ממצאי פסק דיני זה, התובע מעולם לא מסר לנתבע את ההמחאות הנוספות, ובהן את אותה המחאה בסך של 55,000 ₪.

בהינתן עובדות אלה, ובהינתן שהתלונה במשטרה הוגשה ביום 8.4.15, היינו – יום אחד בלבד לאחר הפקדת ההמחאה בסך של 55,000 ₪, ולכל היותר, כחודש לאחר הפקדת ההמחאה בסך של 20,000 ₪, אין זה בלתי סביר כי במועד הגשת התלונה, סמוך כל כך להפקדות החד צדדיות המפתיעות של ההמחאות, לא יכול היה הנתבע לקשר עדיין, בין אותה המחאה (של 55,000 ₪) ולבין כך שככל הנראה נטל אותה התובע באחת הפעמים שבמסגרתם הביא פנקסי שיקים לרואה החשבון, ומילא בעצמו את כל פרטיה, ובפרט שמדובר בפנקסים ישנים מלפני כשנתיים ימים.

בהינתן כי הנתבע לא מסר מעולם את אותה המחאה לתובע והתובע נטל אותה בדרך הנזכרת לעיל, המחשבה של הנתבע שלפיה לא מדובר בהמחאה שהוא אי פעם חתם עליה, הייתה סבירה ביותר בנסיבות העניין ובפרט כאמור שעדותו במשטרה ניתנה יום אחד בלבד לאחר הפקדת ההמחאה ולאחר שנודע לו לראשונה על קיומה.

בכל הנוגע להמחאה השנייה, בסך של 20,000 ₪, שגם בגינה התלונן שהחתימה אינה שלו , הרי שאני סבור שיש לקבל את גרסת הנתבע, שלפיה במועד הגשת התלונה , לא זכר בוודאות ששיק הביטחון הזה עוד נותר בידיו של התובע ובפרט שהוא כבר פרע את ההלוואה מזמן וידע אין לו כל חוב כלפי התובע . העובדה שהנתבע ציין בחקירתו (ש' 4 להודעתו במשטרה נספח ו' לתצהיר התובע), כי החתימה דומה לחתימתו (אולם אינה שלו), תומכת במסקנה שהנתבע סבר בתם לב שההמחאה לא ניתנה על ידו ולא זכר כנראה כי מדובר בהמחאת הביטחון.

ב"כ התובע טוען, כי יש להסיק דבר מה מהעובדה שהמשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות, אולם ברור הדבר ששיקולי המשטרה בהגשת כתב אישום , שונים לחלוטין ומונחים בעיקר מנטל השכנוע הגבוה ביותר שיש להוכיח במשפט פלילי, ועל כן אין להסיק דבר לעניין התביעה השטרית הנוכחית, מכך שהוחלט שלא להגיש כתב אישום כנגד התובע בגין ההמחאות.

לבסוף, גם לו הייתי מקבל את גרסת התובע, שההמחאות הגיעו לידיו כדין באמצעות הנתבע שמסר לו אותם, סבור אני כי דין התביעה להידחות.

לפי גרסתו של התובע, ראה סעיף 19 לתצהירו, וכן ראה עמ' 17 שורה 29 לפרוטוקול, בעת מסירת ההמחאות הוסכם כי התובע יוכל למלא את הסכומים בשיקים ולהציגם לגביה לאחר שיהיו דוחות לחודשים הקודמים ועוד אמר התובע לנתבע באותו מעמד, כי הוא לא יעשה שום דבר עד שהם יעשו חשבון.

אין מחלוקת כי לפי גרסת התובע עצמו , הוא לא קיבל את הדוחות החודשיים הקודמים וגם לא נעשה חשבון בין הצדדים. בהינתן עובדות אלה, ובהינתן שהתובע אינו טוען שהוסכם בין הצדדים כי אם הנתבע יסרב לעשות חשבון, או לא ימסור את הדוחות, התובע יהא רשאי למלא את ההמחאות ולהגישן לביצוע, סבור אני שלא היה רשאי התובע לעשות פעולות אלה וכי המזור שלו בנסיבות שכאלה היה, הגשת תביעה חוזית בגין החוב שהוא טוען לו ולא מילוי ההמחאות והגשתן לביצוע, דבר שלא היה רשאי לעשות.

סוף דבר

אשר על כן, דין התביעה להידחות מפאת העובדה שהתובע לא קיבל את ההמחאות לידיו כדין ומפאת העובדה שממילא לא היה רשאי להגישן לביצוע, גם אם קיבל אותן כדין.

בנסיבות אלה, איני רואה כל מקום או צורך להתייחס לטענות הצדדים שהועלו בקשר להתחשבנות בין השותפים לגופו של ענין.

משנדחתה התביעה, ישלם התובע לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ט, 22 נובמבר 2018, בלשכתי.