הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 72134-03-19

לפני כבוד השופט - ס. הנשיא אבי שליו

התובע:

מיכה הולנדר

נגד

הנתבע:
אופיר בשן

ב"כ התובע עו"ד אביאל פלינט ועו"ד ערן אגם
ב"כ הנתבע עו"ד אורי כהנא

פסק דין

ההליך
לפני תביעת שהוגשה בעילת לשון הרע בגין תלונה שהגיש הנתבע למשטרת ישראל ולווטרינר העירוני ובה יוחס שכלבתו של התובע תקפה אותו וגרמה לו נזק. התובע טען כי הנתבע בדה את התקיפה והגיש את התלונות בחוסר תום לב, במטרה לפגוע בו ולהוות משקל נגד לתביעה שהוגשה כנגדו על ידי מועדון הירי "אלון", המנוהל על ידי אשתו של התובע.
התובע תבע פיצוי בסך 100,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ו- 25,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו נוכח תלונת השווא ובהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
הנתבע התגונן ועמד על קיום אירוע התקיפה שגרמה לו לטענתו חבלה חמורה בעמוד השדרה ובעצם הזנב, ואף טען להגנת תום הלב מאחר שמדובר בהגשת תלונה לרשות מוסמכת.
מטעם התובע הוגש תצהירו ותצהיר רעייתו, גב' ריקי הולנדר. כמו כן, הובאה מטעמו עדותם של מי שנכחו באירוע: מר שלמה דהן וגב' דניאלה אייזנברג (התובע משך את תצהיריהם של ה"ה רם זיו ומירון טרשנסקי, לאחר שלא יכלו להתייצב לחקירה).
מטעם הנתבע הובא תצהירו בלבד.
בהסכמת הצדדים ניתן צו למשטרת ישראל לחשוף בפני הצדדים את חומרי החקירה בתלונה שהגיש הנתבע כנגד התובע.
משנחקרו העדים וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם, ניתן פסק הדין.

טענות הצדדים והעובדות הרלוונטיות
התובע הוא חבר בועד המנהל של מועדון "אלון" שהוא מועדון ירי מעשי, והנתבע הוא מנהל המרכז האולימפי הלאומי לקליעה ע"ש יגאל אלון.
ביום 8.2.19 השתתף התובע בתחרות ירי מעשי במטווח האולימפי בהרצליה יחד עם חברי מועדון הקליעה "אלון".
התובע טען כי כלבתו (לוסי) מתלווה אליו באופן קבוע לתחרויות וכך גם למועדון הירי ונכחה גם ביום האירוע. הכלבה שהתה יחד עם התובע, תחילה בתוך המטווח, דבר שבשגרה, ולאחר בקשת מנהלת המטווח, הוציאה אל מחוצה לו, כאשר היא נמצאת בהשגחתו המלאה בכל אותה העת. בסמוך לשעה 14:00, עזב התובע עם כלבתו את התחרות.
לטענתו, זמן קצר לאחר מכן, קיבל התובע שיחת טלפון מהשירות הווטרינרי של עיריית רעננה, אשר יידעה אותו כי הוגשה תלונה שהכלבה נשכה אדם בתחרות ושאף הוגשה תלונה במשטרה , בגינה גם זומן בשלב מאוחר יותר לחקירה.
התובע טען כי מדובר בפרסום שקרי, שנעשה בכוונה לפגוע בו, להכפיש את שמו הטוב, ולפגוע במשלח ידו ובעסקו.
התלונה הוגשה זמן קצר לאחר שמועדון "אלון" הגיש תביעה כנגד הנתבע. בסמיכות זמנים למועד בו נדרש הנתבע להגיש כתב הגנה, שלח ב"כ הנתבע מכתב התראה לתובע ודרש מהתובע פיצוי בסך 350,000 ₪ בשל אותה תקיפה (נספח 10 לתצהיר התובע). נטען כי מטרת התלונה שנבדתה להוות משקל נגד לתביעה.
על רקע זה, טען התובע כי התלונות לווטרינר העירוני ולמשטרת ישראל הינן תלונות שווא שקריות , שמזכות א ותו בפיצוי לפי החוק.
בנוסף, כתב התביעה ייחס לנתבע רשלנות בגין פרסום ביודעין ובקלות ראש של מידע מוטעה מבלי לחשוב על הנזקים שהוא יכול לגרום.
מנגד, טען הנתבע כי ביום התחרות במהלך סיור שערך בין המטווחים במסגרת תפקידו, הותקף ע"י כלבת התובע ששוחררה בתוך שטח המטווח ללא השגחה. תקיפת הכלבה הפילה את הנתבע ארצה וגרמה לו לחבלה חמורה בעמוד השדרה ובעצם הזנב. תוך כדי פינויו הרפואי של הנתבע ממקום האירוע, הורה להוציא את הכלב באופן מידי מחוץ למטווח. לאחר ביקור אצל הרופא וסדרת בדיקות, נקבע כי הוא סובל מחבלה בעצם הזנב.
על כן, ביום 10.2.19, הגיש הנתבע תלונה במשטרה בגין תקיפה מסוכנת של כלב (העתק התלונה צורף כנספח 7 לתצהיר התובע ופרוטוקול חקירת הנתבע צורף כנספח 13 לתצהיר).
ביום 18.2.19 שלח ב"כ הנתבע מכתב תלונה רשמי למשטרה (נספח 14 לתצהיר התובע, ולהלן: "מכתב התלונה"). בו ביום שלח ב"כ הנתבע מכתב לווטרינר העירוני אליו צורף העתק מכתב התלונה למשטרה (נספח 8 לתצהיר התובע).
לאחר חקירת הצדדים במשטרה, וביצוע פעולות חקירה נוספות, לרבות ביקור בזירה, התיק נסגר מחוסר אשמה (תיק החקירה צורף כנספח 15 לתצהיר התובע).
במהלך ההליך דנן , הבהיר הנתבע כי לא ננשך ע"י הכלבה, אלא התקיפה התבטאה בכך שהכלבה התקרבה אליו בצורה מאיימת לשיטתו, והוא נסוג, נתקל בצינור ומעד (ראו עדותו בקדם המשפט בעמ' 2, ש' 5-13).
לגופו של ענין, נטען שהפרסום נשוא התביעה חוסה תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק, בהיותו הגשת תלונה לרשות מוסמכת.
דיון והכרעה
עסקינן בתלונה שהוגשה לרשויות המוסמכות ע"י מי שטען שהותקף ע"י כלב שהובא שלא כדין למטווח. לכאורה יש לאפשר הגשת תלונות כאלו שיש בהן ענין ציבורי רחב החורג מעניינו הפרטי של המתלונן. על המשפט ליצור את התנאים ע"מ לאפשר הגשת תלונה לרשות מוסמכת ללא מורא וע"מ שלא ליצור "אפקט מצנן", וזאת למען האינטרס הציבורי שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים עליהם הן מופקדות (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 303 (1997 )). על כן קבע המחוקק הגנה גם למקרים בהם המיוחס בתלונה לא הוכר ע"י הרשות החוקרת. בהתאם לכך וכחלק ממדיניות שנועדה לאפשר גישה לרשויות החוקרות, נקבע כי לא כל אי דיוק משני בהגשת תלונה יוכר כעילה המחילה חבות, להבדיל מהפרזה מהותית שעלולה לשלול את תום הלב של המלין (וראו סעיפים 14 סייפא ו-16(ב) לחוק). במקרה דנן, סבורני כי הדברים חורגים באופן משמעותי מכפי שהוצג, ועל כן מצאתי לקבל את התביעה. אנמק.
טיבן של האמירות נשוא הפרסום
על פי הפסיקה, יש לבחון את הפרסום בשלמותו (ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1 (1992); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13 (2005)). על כן, הפרסום יבחן על פי דברי הנתבע בחקירתו במשטרה, הנטען במכתב התלונה (ששלח פרקליטו למשטרה) והפניה לווטרינר העירוני.
במהלך חקירתו במשטרה ביום 10.2.19 טען הנתבע כי התובע הוא אדם "אלים וכוחני".
במכתב התלונה ששלח ב"כ הנתבע למשטרה, שבוע לאחר מכן, נכתב כי "לפתע, תקף את מר בשן כלב אשר הובא למקום ושוחרר בתוך שטח המטווח (!), ואף הפיל אותו לרצפה ובכך גרם לו לחבלה חמורה בעמוד השדרה ובעצם הזנב."
ובהמשך ציין כי : "מדובר במקרה פלילי חריג באופיו, שכן לא די בכך שמר בשן הותקף בצורה מסוכנת על ידי כלב מסוכן אשר שוחרר בכוונה על ידי בעליו, אלא שמר הולנדר סיכן את כל האנשים ששהו במטווח וזאת בכך שהכניס חיה מסוכנת לתחומי המטווח ושחרר אותו במכוון בזמן שמתנהל ירי חי במטווח בניגוד לנהלי בטיחות ברורים ולהנחיות המטווח".
מכתב תלונה זה אף צורף למכתב שנשלח אל הווטרינר העירוני ביום 18.2.19, שם צוין כי מדובר בתקיפה חמורה.
אין חולק כי תלונה זו מציגה את התובע כמי שמסכן את כל משתתפי המטווח במכוון (ובמכתב ההתראה אף יוחסה לו כוונה לשסות כלב מסוכן בנתבע ע"מ לגרום לו לנזק). יש בייחוס דברים אלו כדי לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, ועל כן מהווה לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.
יוער כי הפסיקה הכירה גם בהגשת תלונה לווטרינר כפרסום שיכול להחיל אחריות בלשון הרע כנגד הבעלים, וזאת על אף שהיא מיוחסת, לכאורה, כנגד בעל החיים (וראו: ת"א (שלום ראשל"צ) 979-08 ליבוביץ נ' רונן (נבו 26.1.2010)).
משכך, יש לבחון את טענות ההגנה.
הגנות הנתבע
נקודת המוצא היא כי על הנתבע מוטל נטל השכנוע להוכחת הגנות החוק כמי שטוען לתחולתן, (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169 (1987); רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (נבו 12.11.2006)).
הגנת אמת הפרסום – סעיף 14 לחוק
הנתבע עמד בכתב ההגנה על קיום אירוע התקיפה שגרמה לו חבלה חמורה, ולמרות אזכור דברי חקיקה רבים (לרבות הגנת סעיף 15(8) לחוק), נמנע מלציין את סעיף 14 לחוק ואף לטעון לקיומו של ענין ציבורי בפרסום.
על רקע זה, התנגד התובע להרחבת חזית, ואולם, בכתב התשובה, ציין ב"כ התובע בעצמו כי הנתבע מעלה טענת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק. בהתאם, בהחלטה שניתנה בקדם המשפט הראשון, ציינתי כי הנתבע מתגונן גם בהגנת אמת הפרסום, שהרי עמד על קיום האירוע. התובע לא הסתייג מכך.
תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (שעמדו בתוקפן בעת הגשת כתב ההגנה) קובעת שבעל דין אינו מנוע מלהסתמך על הוראת דין מחמת שלא צוינה בכתב טענותיו. בע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו(3) 617 (1992), הודגשה חשיבות פירוט העובדות בכתב הטענות על פני העילה המשפטית הקונקרטית. חרף אי ציון מפורש של הענין הציבורי שבפרסום (הנדרש להחלת ההגנה), הרי שכשעסקינן בהכנסת בעל חיים למטווח בטענה לתקיפה, ברי כי יש לדבר ענין ציבורי ונחזה שענין זה אינו במחלוקת. משכך, סבורני שיש לבחון את טענות הנתבע בדבר אמת הפרסום.
בכל מקרה אדרש לבחון את האירוע עצמו, שכן הדבר אף ישליך על תום הלב של הנתבע בהגשת תלונה אודות האירוע.
משהוסר ענין זה, אבחן את האירוע עצמו.
התובע טען בכתב התביעה כי ביום האירוע, התובע והנתבע לא נפגשו פרט למספר שניות בהן הנתבע לחץ את ידה של אשת התובע. נטען שלא הייתה לכלבה כל אפשרות לתקוף את הנתבע, הגם שאיש מבין הנוכחים הרבים לא ראה את האירוע הנטען. משכך, הציג שורה של עדים שנכחו במטווח ביום התחרות שהעידו כי לא הבחינו בשום אירוע חריג.
מחקירת העדים מר שלמה דהן וגב' דניאלה אייזנברג עולה כי לא יכלו לשלול התרחשות אירוע עת הכלבה היתה מחוץ לטווח הראיה שלהם, וזאת למרות שכולם תיארו את שטחי המטווח כאזור מצומצם הנתון לצפיה כמעט בכל רגע נתון (המתחרים שהו במטווח 7 והאירוע הנטען אירע במטווח 6 הסמוך המשמש כאזור התארגנות למתחרים, וראו בעמ' 19, ש' 23-30, בעמ' 21, ש' 3, ו- 24-30, ובעמ' 22, ש' 6-9).
גם בחקירת רעייתו של התובע, גב' ריקי הולנדר נטען (בעמ' 24, ש' 22-24), כי הכלבה נמצאת תמיד בקשר עין איתה או עם התובע, ואולם ספק אם ניתן היה לשלול קיום תקרית כלשהי בין הנתבע לכלבה.
כחיזוק לעמדת התובע, הוצגו תמונות המעידות על מזגה הטוב של הכלבה המורגלת להימצא במטווחים (נספח 1 לתצהיר התובע) ועל כך הצהירו גם יתר העדים בתצהיריהם.
לאחר שבחנתי את הדברים, סבורני כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח את אמת הפרסום, וברי כי לא דייק בתיאור פרטים מהותיים של האירוע וזאת בלשון המעטה. אפרט.
ראשית, הנתבע טען כי הותקף ע"י הכלבה, ואולם הותיר רושם בפני כל כי הותקף תוך מגע פיזי עם הכלבה שכתוצאה ממנו נפל. אמנם בעת חקירתו במשטרה, התובע לא מסר כי הותקף פיזית אלא רק נרתע ומעד, אך הדבר עולה במפורש ממכתב התלונה ששלח ב"כ הנתבע בשמו למשטרה, בו נכתב כי "לפתע, תקף את מר בשן כלב אשר הובא למקום ושוחרר בתוך שטח המטווח (!), ואף הפיל אותו לרצפה ובכך גרם לו לחבלה חמורה בעמוד השדרה ובעצם הזנב". ובהמשך ציין כי : "... לא די בכך שמר בשן הותקף בצורה מסוכנת על ידי כלב מסוכן אשר שוחרר בכוונה על ידי בעליו ...".
רמיזה נוספת לנשיכה ע"י הכלבה משתמעת מכך שהנתבע פנה באמצעות בא-כחו אף לווטרינר העירוני בבקשה לשים את הכלבה בהסגר (ראו הפניה מיום 18.2.19 נספח 8 לתצהיר התובע). מעיון במסמך עולה כי לא צוין שלא היה כל מגע בינו לבין הכלבה, אלא דובר על "תקיפה חמורה". ב"כ הנתבע הפנה בסיכומיו לכך שחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג-2002, מאפשר השמת כלב בהסגר נוכח הפרת הוראות אחזקתו ולאו דווקא בגלל נשיכה (כמתבקש מסעיף 4 לפקודת הכלבת), אך סבורני שהתבקש לציין בתלונה ענין כה מהותי בדבר היעדר כל מגע עם הכלבה, ולו, כדי לאפשר לווטרינר את הפעלת שיקול הדעת המוקנה לו בסעיף 13 לחוק הנ"ל בטרם יחליט על הסגר.
על רושם זה ניתן ללמוד אף מדברי פרקליטו בקדם המשפט (בעמ' 1, ש' 20-22), משנשאל ע"י בית המשפט בדבר טיב התקיפה המיוחסת באומרו: "הכלבה קפצה על מנהל המטווח הפילה אותו ונגרם לו נזק... לגבי הטענה שהכלבה נשכה אני משיב שלא, היא זינקה על הנתבע והפילה אותו ארצה ונגרם לו נזק " (ההדגשה שלי – א.ש.).
התובע גרס בתצהירו ובעדותו (בעמ' 29, ש' 19), שקיבל פניה מהווטרינר בגין תלונה שהכלבה נשכה אדם. ב"כ הנתבע הפנה בסיכומיו לקושי בגרסה , ועל כן אינני מבסס את מסקנתי על כך.
עוד הפנה ב"כ הנתבע בסיכומיו לכך שגם הגדרות חוק העונשין, תשל"ז-1977 וגם פקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינן מחייבות מגע פיזי, אלא האחריות הפלילית והאזרחית נובעת מאי נקיטת אמצעי זהירות בקשר לבעל החיים. אכן הגדרות התקיפה, הן האזרחית והן הפלילית מכירות בהפעלת כח עקיפה שאינה ישירה, ואולם, בלשון השגורה בציבור, ומשלא הובהר אחרת, משתמע כי התקיפה מצד בעל החיים היתה כרוכה במגע פיזי. כאמור, התרשמתי כי הנתבע כיוון ליצור רושם זה, שהרי גם פנה לווטרינר בנוגע לתקיפה הנטענת, וכך גם הקפיד בא כחו להציג את הדברים בהליך.
שנית, ב"כ הנתבע הגדיל לעשות עת ייחס לתובע במכתב התלונה שחרור בכוונה של " כלב מסוכן" "בזמן שמתנהל ירי חי", כביכול כדי לסכן את משתתפי המטווח (ובמכתב ההתראה ששלח בהמשך אף טען כי הכוונה היתה לגרום לנתבע חבלה במזיד), ועל כן "מדובר במקרה פלילי חריג באופיו". ודוק, אין מדובר פה בהערכה בדבר כוונה סובייקטיבית של אדם, אלא בתיאור מצב עובדתי, שמשתמע ממנו שהתובע תקף את הנתבע באמצעות הכלבה (וראו הדברים המפורשים האמורים בסעיף 4 למכתב ההתראה שנשלח מאוחר יותר לתובע). ברי שתיאור עובדתי זה הוא שגוי בעליל, שכן אף אם היתה תקרית כלשהי בין הנתבע לכלבה, הרי שהתובע לא היה נוכח ולא מודע לה כלל.
שלישית, ואם היה ספק בדבר הפרשנות שהנתבע מייחס למונח תקיפה, הרי שההגזמה שניכר שננקטה בשם הנתבע, לאחר שנטען בסעיף 14 לכתב הגנתו כי פונה "פינוי רפואי" נתבררה כלא פחות משקר גס. במכתב התלונה צוין כי הנתבע ביקש להוציא את הכלבה מחוץ למטווח "כל זאת לאחר פינוי הפצוע ממקום התקרית". יש בהגזמה זו כדי להראות את כל הנופח שניסה הנתבע לשוות לאירוע (המוכחש כשלעצמו) ואשר חרג מהמציאות. הנתבע לא פונה, אלא אישר בחקירתו (בעמ' 15, ש' 6-8) שנסע באופן עצמאי לביתו. גם במועד הגשת התלונה למשטרה הודיע לחוקר כי: "היום יום א' אני אסע לבית חולים". למרות טענתו כי נחבל ונפגע בעצם הזנב, וממש לא יכל לזוז (כפי שכתב במסרון נספח ב' לתצהירו), הנתבע לא נסע לבית חולים כפי המצופה ממי שנפגע בעמוד השדרה, אלא פנה לראשונה לרופא משפחה רק ביום 5.3.19, כחודש לאחר האירוע, ורק לאחר שעורך דינו שלח מכתב התראה לצד שכנגד (ראו עדותו בעמ' 18, ש' 13-14). הסברו של הנתבע (בחקירתו בעמ' 18, ש' 9-12) כי הלך מחוסר ברירה לבית חולים מאחר והוא סובל מפוסט טראומה, לא שכנעני.
הדברים אף עולים בסתירה עם דבריו בקדם המשפט (בעמ' 2, ש' 12), ולפיהם פנה לבית החולים "אסף הרופא". במסגרת חקירתו הנגדית, עלה כי לא פנה לבית החולים מיד לאחר התקיפה הנטענת, כפי המצופה ממי שנחבל בעמוד השדרה, אלא התייחס לטיפולי תא לחץ שעבר בבית החולים החל מחודש מאי 2019 כתוצאה מכאבי גב (שהוא טוען שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע). מדובר בטיפול אמבולטורי ולא כחלק מפניה בהולה למיון בית החולים. גם בעדות זאת, הנתבע המשיך להציג את הדברים באופן שהשתמע מהם כי עשה זאת בסמוך לאירוע, בעוד מדובר בטיפולים שיזם בשלב מאוחר יותר (וראו המסמכים הרפואיים נספח ה' לתצהירו).
אי בהירות נבעה גם בסוגיית הנביחה, בחקירתו במשטרה ובתצהירו טען הנתבע כי הכלבה נבחה עליו (ולכן נרתע). בדיון שבו נדרש לתאר את האירוע לא ציין שהכלבה נבחה עליו ("אני אומר שבא בצורה תוקפנית, בצורה מאיימת לא בא עם הזנב לקשקש", עמ' 2, ש' 8-9, וראו גם בעמ' 13, ש' 2-5 שם טען "היא רק הלכה לכיווני"). נחזה שמדובר בענין משמעותי עת הנתבע מנסה לשכנע כי הוא נרתע ומעד רק מעצם העובדה שהכלבה באה לקראתו (לגרסתו). הדבר תמוה.
ואם תאמר, כי הנתבע נהנה מהסייפא לסעיף 14 לחוק הקובע כי ההגנה לא תישלל אם לא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי, הרי שאי ציון סוגיית המגע אינו פרט לוואי. עסקינן בפרט מהותי, בייחוד כאשר נדרשה השמת הכלבה בהסגר ובהמשך (במכתב ההתראה) יוחס לתובע כי שיסה את הכלבה בנתבע.
עוד מצאתי לתהות אודות צילום הכלבה מיד לאחר האירוע וצילום מכנסיו הרטובים של הנתבע (נספחים א' ו-ג' לתצהירו). הנתבע טען בסעיף 10 לתצהירו כי לאחר האירוע הוא הרגיש "כאוב ומפוחד" ובעדותו (בעמ' 12, ש' 23-33) טען כי הוא חושש מכלבים (ורמז כי הוא סובל מפוסט טראומה). למרות כל זאת, מיד עם תום האירוע הנטען הוא מצא לנכון לתעד את האירוע ולצלם את הכלבה במקום (נספח א' לתצהירו) ובהמשך אף צילם את מכנסיו הרטובים המעידים לשיטתו על נפילה לשלולית (נספח ג' לתצהירו). מעדותו (בעמ' 14, ש' 1-8) משתמע כי עשה זאת תוך ראיית ההליך המשפטי שבכוונתו לנקוט. ודוק, מדובר במי שבא כחו טען במכתב התלונה כי עבר "תקיפה חמורה במקום ציבורי", והמותקף מוצא לנכון לתעד את האירוע הטראומטי לשיטתו כדבר הראשון לעשות מיד בתומו, תוך מחשבה על הצעדים המשפטיים שבכוונתו לנקוט בנושא. התעשתות מהירה זו מפי מי שטוען כי הוא חושש מכלבים באופן חריג ולכאבים עזים, תמוהה בעיניי.
תהייה נוספת עלתה גם בהתייחס לטענת הנתבע כי מיד לאחר התקיפה הנטענת, הוא בירר של מי הכלבה האמורה (ראו סעיף 11 לתצהירו). התובע צירף כנספח 4 לתצהירו סרטון שהציג את הכלבה ליד מי שנחזה כנתבע (על אף שבחקירתו בעמ' 13, ש' 9, הנתבע לא זיהה את עצמו בסרטון). התובע הוסיף בתצהירו כי הנתבע הכיר את הכלבה מתחרויות קודמות ואף מפגישה שהשניים ניהלו בשנת 2018 שהכלבה נלוותה אליו. הוצגו גם תמונות בהן נראית הכלבה מלווה את קבוצת הירי באופן תדיר, כך שחזקה שהנתבע ידע למי היא שייכת.
מצאתי את עדות התובע בנושא מהימנה.
ולבסוף, משהבנו כי הנתבע לא פונה בפינוי רפואי מהמטווח והתעשת לצלם את הכלבה וככל הנראה ידע כי היא שייכת לתובע, הרי שמצופה שהיה מתעמת עם התובע ממש בסמוך לתקיפה הנטענת ובמקום האירוע או מספר על התקיפה למי מהנוכחים. הנתבע טען בתצהירו כי העדיף שלא להתעמת עם התובע כי הוא אדם תוקפני והסתפק בבירור עם מר דהן של מי הכלבה. מר דהן לא הזכיר את הנושא בתצהירו (וככל שמדובר באותו אדם) והוא אף לא נשאל בחקירתו בנושא (ואם לא מדובר באותו אדם, הרי שהנתבע נמנע מלהעיד את האדם עמו שוחח במקום האירוע). ככל שהיה עושה כן או לכל הפחות משוחח עם אחד הנוכחים במטווח אודות שאירע לו זה עתה, ניתן היה לאמת את גרסתו אודות התקיפה הנטענת. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי הנתבע הגיש תלונה למשטרה בהמלצת ועד העמותה, ואולם, גם תימוכין לכך (כגון אותו חבר ועד) לא הובא בהליך. העובדה שאין שום עד שתומך בגרסת הנתבע, נזקפת לחובתו. ודוק, הנתבע טען במסרון ששלח למנהל המטווח (נספח ב' לתצהירו) כי ביקש לידיו את כל ההקלטות ממצלמות האבטחה. לא הובא בפני כל סרטון היכול לתמוך בגרסת הנתבע. עדותו בענין זה היא בגדר עדות יחידה של בעל דין, אשר לא מצאתי הצדקה לאמצה (וראו סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).
חוסר מהימנות הנתבע והגזמותיו באו לידי ביטוי גם כשתיאר את התובע בחקירתו כתובע סדרתי העושה שימוש בהליכים המשפטיים כדי להלך אימה על אנשים (וראו עמ' 16, ש' 31-33). משנחקר בנושא עלה כי המידע האמור לא בוסס בכל ממצא, ואכן מחקירת התובע בנושא (בעמ' 26, ש' 30 ועד עמ' 27, ש' 24) לא הצטיירה תמונה כי הוא עושה שימוש לרעה בהליכי משפט.
תשובותיו של הנתבע בחקירתו הנגדית, האריכו בפרטים לא רלוונטיים והתחמקו מהשאלות, ובאופן כללי לא שכנעוני. היעדר כל עדות ישירה אודות האירוע, או עדות תומכת בנסיבות המאששות את גרסת הנתבע (כגון פניה ראשונית בסמוך לאירוע המעידה על נסערותו וכו'), מחזקים את הרושם האמור.
על רקע דברים אלו, מצאתי את גרסת הנתבע פחות מהימנה וסבורני שהוא לא הוכיח את קרות האירוע. בלשון המעטה ניתן לומר כי אף אם אירעה תקרית כלשהי שבמסגרתה הנתבע נפל לאחר שהרגיש מאוים מהכלבה, הרי שהתלונה כפי שהוגשה לרשויות הציגה את הדברים באופן מעוות ושגוי, נמנעה מלציין שלא היה כל מגע פיזי בין הכלבה לנתבע ולא היתה כל אינדיקציה לטענה שהכלבה שוחררה באופן מכוון כדי לסכן את השוהים במטווח.
על כן, לא תעמוד לנתבע הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק.
הגנת תום לב - סעיף 15(8) לחוק
סעיף 15(8) לחוק, קובע כדלקמן:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
..
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה..."
בפסיקה נקבע, כי סעיף 15(8) לחוק מגן על נתבע שעה שהפרסום, המהווה את הבסיס ללשון הרע, הופנה לרשות המוסמכת לחקור בנושא, וזאת בכפוף לכך שהתלונה הוגשה בתום לב, כלומר שהמתלונן האמין באמיתות התלונה (ע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (נבו 25.12.2013); ע"א (מחוזי ב"ש) 11255-05-15 סרי נ' בזז (נבו 17.1.2016)).
אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית, שכן בנסיבות אלה ראוי שהאינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחשוש הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981)).
הרציונל שביסוד הגנה זו הוא שמסירת המידע לרשות המוסמכת (כשהיא נעשית בתום לב), מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן (הגשת התלונה) לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות, שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה ( ע"א (מחוזי ת"א) 16523-05-13 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ (נבו 19.2.2015)). ואולם, הגשת תלונת שווא למשטרה במתכוון או מתוך רשלנות אינה מסירה את האחריות מהמתלונן (רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (נבו 25.12.2003).
כאשר העובדות מצויות בידיעתו האישית של המתלונן, כבענייננו, על ביהמ"ש יהיה לקבוע מה ידע המתלונן, ואם זה ידע כי תלונתו בשקר יסודה, לא תעמוד לו הגנת סעיף 15(8) לחוק (שנהר, בעמ' 306; וראו גם: ת"א (שלום ת"א) 7165/84 פישמן נ' בר-און, פ"מ התשמ"ז(ג) 120, 125 (1986); ת"א (שלום ראשל"צ) 4410-02-10 רובינוב נ' אגייב (נבו 25.8.2013)).
יסוד תום הלב
כאמור, כתנאי לתחולת הגנות סעיף 15 לחוק, מוטל על הנתבע הנטל לשכנע כי הפרסום נעשה בתום לב.
יסוד תום הלב פורש כמשלב רכיבים אובייקטיביים וסובייקטיביים (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין, פ"ד סז(1) 667 (2014)). בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל (נבו 14.3.2016) , נפסק גם כי התוכן המדויק של דרישת תום הלב אינו בהכרח אחיד בכל המקרים, והוא מושפע מן החלופה המסוימת שבסעיף 15 לחוק שלצידה הוא ניצב ומן האינטרסים המוגנים בה. כך לדוגמא נפסק כי נפגע בגין עילת פרסום לשון הרע יוכל לתבוע רק אם בידו להוכיח שמוסר המידע לרשות המוסמכת פעל בזדון.
בחינת נסיבות הסכסוך בין הצדדים מעלה כי התביעה המקורית שהוגשה כנגד הנתבע ע"י מועדון "אלון" (בניהול רעייתו של התובע) הוגשה בחודש דצמבר 2018 והנתבע אישר בחקירתו (בעמ' 17, ש' 13-14), כי במועד האירוע כבר ידע על התביעה האמורה. מדובר בתביעה שהוגשה כנגד המועדון וכנגד הנתבע באופן אישי, כך שקיים בין הצדדים סכסוך שעלול להוות מניע לדברים.
לאחר בחינת הדברים, מצאתי כי הנתבע לא פעל בתום לב כמשמעותו בחוק. אפרט.
סעיף 16 לחוק קובע שורת חזקות המעידות או שוללות את קיומו של תום הלב בפרסום.
בדנ"א 2121/12 בענין אילנה דיין הנ"ל, הובהר כי הסעיף מורכב משני חלקים: תת סעיף א' עניינו נסיבה שבה קמה חזקה חיובית לפיה הפרסום נעשה בתום לב, כאשר הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, ואילו תת סעיף ב' דן בשלוש נסיבות, שיוצרות חזקה שלילית לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב. החזקה החיובית מסתפקת בבדיקת הפרסום ומידת סבירותו, ואילו החזקות השליליות מתמקדות במפרסם וביסוד הנפשי שלו.
עוד נפסק שם כי הרשימה ב"סעיף החזקות" אינה ממצה את כל האפשרויות שיכולות ללמד על קיומו או היעדרו של תום לב, אך היא מתווה קווים מנחים: אין לפרסם דבר שהמפרסם לא האמין באמיתותו, יש לנקוט מראש אמצעים סבירים לשם בחינת אמיתות הפרסום, ואל למפרסם להתכוון לפגוע יתר על המידה. ענין זה נבחן בין היתר על רקע הקשר בין אופי הפרסום להיקף הפגיעה. כך גם אמונה כנה באמיתות הפרסום, מניעי הפרסום, והתנהלות המפרסם טרם הפרסום עשויים להוות אינדיקציה לקיומו או העדרו של תום לב. גם תוכן הפרסום ולשונו מהווה אינדיקציה לתום לב או שלילתו (וראו גם: ת"א (שלום י-ם) 8743-05-13 ארגון רבני צהר נ' יתדות ת.ש.מ.ו. הוצאה לאור ופרסומים בע"מ (נבו 24.2.2019)).
בחינת סבירות הפרסום לענין החזקה בסעיף 16(א) לחוק, נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו. נפסק כי פרסום שכולל פרטים לא מדויקים או השמטה מכוונת של פרטים חשובים, עשוי להעיד על חוסר תום לב (שנהר, בעמ' 264, ענין רבני צהר לעיל). כך, בע"א 211/82 נאנס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986), נפסק ששליחת מכתב לפסיכיאטר המחוזי מבלי שצוין שהנתבעת לא הכירה ולא בדקה את התובעת בעצמה, חרג מתחום הסביר בנסיבות הענין.
בע"א 6871/99 רינת נ' רום (נבו 21.4.2002) נזכרה האפשרות שתום הלב ישלל ממתלונן שמפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו.
במקרה שבפני, ניכר כי הנתבע פעל בחוסר תום לב עת נמנע במפגיע מלציין (בתלונה למשטרה או בתלונה לווטרינר) שלא היה כל מגע פיזי בינו לבין הכלבה, ועת ייחס לתובע שחרור מכוון של הכלבה תוך סיכון המשתתפים במטווח.
כל אלו, בצירוף מכתב ההתראה שכלל טענות שווא אודות פינוי רפואי ושיסוי מכוון של הכלבה בנתבע, הותירו רושם שהפרסום הוא חלק מאסטרטגיה שנועדה להדוף את התביעה האחרת שמתנהלת בין הצדדים וחרגה מתחום הסביר.
בהתאם לאמור עת בחנתי לעיל את קרות האירוע, יש לזקוף לחובת הנתבע את החזקה השוללת תום לב הקבועה בסעיף 16(ב)(1) לחוק, מכיוון שהתרשמתי שגם הוא לא האמין באמיתות הדברים במועד הפרסום. בכל מקרה, ספק אם האמין בכל הנטען בשמו (לרבות פינוי רפואי ושיסוי מכוון של הכלבה כדי להסב לו נזק).
סבורני כי חלה גם החזקה מסעיף 16(ב)(3) לחוק עת הנתבע נתכוון לפגוע בתובע על ידי הגשת התלונות במידה גדולה משהיתה מתבקשת נוכח האירוע האמור.
הדבר בא לידי ביטוי עת בחקירתו לפני (בעמ' 12, ש' 16-17), טען כי אין לו הכרות עם התובע (" אני לא מכיר אותו. הזמן ששוחחנו עד היום סך הכול לא עובר 10 דקות אולי 20 דקות"), ואולם בחקירתו במשטרה (נספח 13 לתצהיר התובע) תיאר אותו כ"איש אלים וכוחני בהתנהגות ואני חושש ממנו". בחינת פרוטוקול החקירה מעלה כי הנתבע ציין מיוזמתו שהתובע הוא אדם אלים וכוחני (שמחזיק הרבה כלי נשק), במטרה להציגו כאדם מסוכן, אולי כדי שהמשטרה תנקוט פעולות על מנת לאיין את מסוכנתו, כגון מעצרו או החרמת נשקו?
המסקנה האמורה משתמעת גם מהפניה לווטרינר עת נתבקשה השמת הכלבה בהסגר, תוך אי ציון העובדה המתבקשת שלא היה כל מגע פיזי עימה. נחזה כי הנתבע ידע שהשמת הכלבה בהסגר תפגע בתובע בצורה קשה.
אשר על כן, סבורני כי הנתבע לא הוכיח הגנות מפני הפרסום, ומשכך יש לבחון את שיעור הפיצוי.

שיעור הפיצוי
סעיף 7א(ב) לחוק קובע פיצוי סטטוטורי ללא צורך בהוכחת הנזק בסך שלא יעלה על 50,000 ₪, וסעיף 7א(ג) לחוק קובע כי במקרה שבו הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע בכפל הסכום. בהתאם, העמיד התובע את סכום תביעתו על שיעורו הנומינלי של כפל הפיצוי הסטטוטורי.
לאחר ששקלתי את הדברים, מצאתי שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע בתובע. אפרט.
הביטוי "בכוונה לפגוע" נדון ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (נבו 8.9.2013), שם נקבע כי אין די בקיומה של צפיות שהפרסום יפגע בנפגע, אלא נדרש קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע בו, תוך התבססות על ההלכות שנקבעו לגבי יסוד הכוונה לפגוע בעבירת לשון הרע (רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005)).
פסקי הדין הפליליים שדנו ביסוד הכוונה לפגוע למדו על קיומה מתוך הערכת הראיות הנסיבתיות הסובבות את המעשה, לרבות מהפרסום עצמו. ככל שהפרסום לא העיד על כוונה, נדרש המאשים (או הקובל) להציג חומר ראיות נוסף (ע"א (מחוזי מר') 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק (נבו 9.5.2013)). כך, הכוונה לפגוע נלמדה מתוכן הפרסום, מהנסיבות בהן פורסם, מהרקע לפרסומו ומהעדויות (ת"א (שלום נת') 9143-10-16 פלורנס נ' עו"ד נהרי (נבו 18.7.18)).
עוד יובהר כי המונחים "תום הלב" ו"כוונה לפגוע" בהקשר של חוק איסור לשון הרע נבדלים זה מזה, שכן יתכנו מקרים שבהם ייקבע שהפרסום לא נעשה בתום לב למרות שאיש לא ייחס למפרסם חוסר יושר או כוונה רעה, ומאידך יתכנו גם מקרים שבהם לא יהיה ספק שלמפרסם היו מניעים זדוניים ולמרות זאת יקבע שדרישת תום הלב שבסעיף 15 התקיימה (שנהר, בעמ' 260; ע"א 211/82 בענין נאנס לעיל).
בע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3) 251 (1988), ראה בית המשפט במי שנוהג להתריע על תופעות שליליות בחברה ולהגיב עליהם במכתבים לנוגעים בדבר, כנעדר כוונת זדון.
בשוקלי כל אלה, סבורני שההפרזה בתיאור האירוע (תוך בדייתו או בנוגע לתוצאותיו) מתוך מניע ברור להוות משקל נגד לתביעה משפטית מתנהלת, תומכת במסקנה כי היתה כוונה לפגוע. ספק בעיני אם רף הדברים מגיע כדי מזימה זדונית המצדיקה הטלת כפל פיצוי, אולם המסקנה המשתמעת היא כי הנתבע פעל מתוך כוונה מתוכננת.
ועתה יש לבחון את שיעור הפיצוי לאור התכליות שבבסיסו: התכלית התרופתית, שנועדה להשיב את המצב לקדמותו; התכלית החינוכית-הרתעתית, והתכלית העונשית (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור (נבו 22.7.2015)).
סעיף 19 לחוק מפרט שיקולים שבית המשפט רשאי לבחון בקביעת שיעור הפיצוי, ובנוסף לשיקולים בסעיף קבעה הפסיקה שיש לשקול גם את מידת הפגיעה בהיבט האישי בשמו הטוב של הנפגע, וכן את מידת הפסול בהתנהגותו של המפרסם. עוד יש לקחת בחשבון את אופיה של הפגיעה ונסיבותיה, מעמדם של הפוגע והנפגע, תפוצת הפרסום, והתנהגות הצדדים קודם לפרסום ואחריו (ראו: ע"א 89/04 בענין נודלמן; ע"א 7426/14 בענין עו"ד דניאל לעיל).
במקרה דנן, אינני סבור שהפגיעה מצויה ברף הגבוה.
סקירת הפסיקה אודות פיצויים שנפסקו בהגשת תלונות כוזבות למשטרה מראה כי הפיצויים שנפסקו לא הגיעו למחצית רף הפיצוי ללא הוכחת נזק.
כך בת"א (שלום טב') 65998-07-17 ביטון נ' שבתאי (נבו 4.9.2018), נדונה תלונת שווא שהגיש הנתבע למשטרה כנגד התובע, בטענה, כי התובע פרץ לביתו וגנב פנקסי שיקים. בפסה"ד נקבע פיצוי בסך 5,000 ₪ וצוין כי היות והתובע לא עמד על נזקים קונקרטיים שנגרמו לו, גובה הפיצוי יתבסס על יחס החברה לתופעת הגשת תלונות שקריות במשטרה.
בת"א (שלום חי') 1386-05-13 י.ח נ' שני (נבו 9.11.2014), נדונה תלונת שווא שהגיש הנתבע למשטרה כנגד התובע, בגין ביצוע מעשים מגונים בפומבי. משחומרת האשמה היא על הרף הגבוה, ביהמ"ש העמיד את הפיצוי על סך 25,000 ₪. סבורני שאין זה המקרה שלפני.
בת"א (שלום חי') 55213-06-16 ישורון-סוניס נ' מועלם (נבו 29.6.2017), נפסק פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין תלונה שלא הוכחה כאמיתית ללשכת עו"ד בה יוחסו לתובעת עבירות פליליות.
בת"א (שלום אש') 59050-01-15 פוסטבינדר נ' יפת (נבו 26.9.2017), נדונה תלונת שווא שהוגשה למשטרה בעקבות סכסוך שכנים שבה טענה הנתבעת כי התובע איים עליה, ומשלא נגרם לתובע נזק ממשי בגין התלונה, העמיד ביהמ"ש את הפיצוי על סך 5,000 ₪.
גם במקרה שלפני, לא התרשמתי כי נגרם לתובע נזק ממשי, למעט הלבנת פניו והתסכול הכרוך בצורך להיחקר ולהתגונן מפני האשמה ואף הטרחה הכרוכה בצורך לדאוג לסגירת התיק הפלילי.
עוד לקחתי בחשבון בקביעת הפיצוי בנוגע להתנהלות הנתבע לאחר הפרסום, כי מכתב ההתראה ששלח בא כחו החמיר את הדברים (שם יוחס גם שיסוי הכלבה בנתבע).
מנגד, ב"כ הנתבע הפנה בסיכומיו לכך שגם התובע ואשתו מודים כי הכלבה נמצאת עמם כשאינה רתומה והם מודעים להפרת החוק הכרוכה בדבר (ראו עדות התובע בעמ' 27, ש' 30-31 ועדות אשתו בעמ' 24, ש' 29 עד עמ' 25, ש' 2). יש בדבר כדי להוות שיקול להפחתת הפיצוי.
מששקלתי כל אלה, ובאיזון בין חומרת הפרסום לבין התנהלות הצדדים, מצאתי לאמוד את הפיצוי על סך של 15,000 ₪.
משהוכרה אחריות בגין העוולה הספציפית, אין צורך להידרש לעוולת הרשלנות שאף נזנחה בסיכומים.
סיכום
מצאתי שהפרסום נשוא התביעה מהווה לשון הרע, וכי יש בו כדי לבזות ולפגוע בשמו של התובע. עוד מצאתי כי האירוע לא התרחש כפי שתואר בפני הרשויות והפרסום אינו חוסה תחת הגנת תום הלב.
אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע פיצויים בסך של 15,000 ₪.
הנתבע יישא בהוצאות התובע בגין אגרות בית המשפט, שכר עדים וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.
הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
צו עיכוב ביצוע חיוב בהוצאות שנפסקו בהחלטתי מיום 14.12.20 מבוטל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"א, 01 יולי 2021, בהעדר הצדדים.