הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 6885-04-18

מספר בקשה: 3
לפני כבוד הרשם דורון יעקבי

המבקשת/הנתבעת:
חוה רוזנפלד

נגד

המשיבים/התובעים:

  1. מיטל כרמי
  2. ליאור לוי
  3. אורית שרייבר
  4. קרני מור
  5. תומר כרמי
  6. טל מור

החלטה

מונחת בפני בקשה לביטול פס"ד אשר ניתן ביום ה-3.7.18 בהעדר הגנה.
המשיבים הינם הבעלים במשותף ובחלקים לא שווים בזכויות הבעלות של הדירה המשמשת למגורי המבקשת ברח' דיזינגוף 340 בתל אביב הידועה גם כתת חלקה 5 ,חלקה 2 בגוש 6963( להלן:"הדירה").
המבקשת הינה אלמנתו של שאול רוזנפלד ז"ל(להלן:"המנוח"), אשר בחייו הותיר צוואה, שאושרה ע"י הרשם לענייני ירושה באוקטובר 2001, לפיה זכו המשיבים בזכויותיו בדירה.
מעיון במסמכי התיק נלמד כי המנוח והמבקשת נשאו ביום 9.4.00 וכי המנוח שם קץ לחייו בתאריך 16.5.00.
ביום 8.4.18, הוגש כתב תביעה לפיו המשיבים מבקשים מבית המשפט לחייב את המבקשת לפנות את הדירה בתוך 60 ימים מיום מתן פסק הדין.
פסק הדין נסמך על אישור מסירת כתב התביעה מיום 13.4.18, בכתובת דיזינגוף 340 תל-אביב. אישור המסירה נתמך בתצהיר השליח.

הארכת מועד:
פסה"ד ניתן ביום ה-3.7.18 ונמסר למבקשת ביום 29.7.18. המבקשת הגישה תחילה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ביום 20.9.18 . הבקשה לביטול פסק דין הוגשה ביום 4.10.18.
מפאת תקופת ימי פגרת הקיץ ואף פגרת הסוכות, הבקשה לביטול פס"ד הוגשה במועד.
ביטול מחובת הצדק:
פסק הדין נסמך על אישור מסירת כתב התביעה מיום 13.4.18, בכתובת מגוריה של המבקשת בדירה , ברחוב דיזינגוף 340 תל-אביב. לאחר שלושה ביקורים של השליח במקום, ומשלא נכחה המבקשת במקום מגוריה, כתב התביעה הומצא באמצעות הדבקה על דלת דירת המבקשת.

טענות המבקשת
המבקשת טוענת כי לא קיבלה לידיה את כתב התביעה ולא הייתה מודעת לקיומו של כתב התביעה עד לקבלת פסק הדין.
המבקשת אינה יודעת אם אכן הודבק לה כתב התביעה על הדלת, ואם כן, מה עלה בגורלו.
לטענת המבקשת, בנסיבותיה המיוחדות, אין לראות בהדבקה של כתב התביעה על דלת דירת המגורים המצאה כדין, וזאת מכיוון שלמבקשת, שאינה יודעת עברית, אין יכולת להבין את תוכן המסמך.
טענות המשיבים
לאחר שהגיע שליח מטעם ב"כ המשיבים אל דירת המבקשת בשלושה מועדים שונים ונותר ללא מענה, הדביק השליח את כתב התביעה על דלת הדירה כאמור.
אישור המסירה נתמך בתצהיר השליח.
דיון
בין הצדדים ישנה מחלוקת בנוגע למסירת כתב התביעה.
לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבור כי כתב התביעה הומצא למבקשת כדין.
השליח ביקר בדירה 3 פעמים, ולאחר שלא מצא את המבקשת בביתה בפעם השלישית הדביק את כתב התביעה על דלת דירתה.
אישור המסירה נתמך בתצהיר השליח. המסירה כאמור בוצעה בכתובת מגוריה של המבקשת.
המבקשת לא ביקשה לחקור את השליח ועובדה זו נזקפת לחובתה.
לפיכך הגעתי למסקנה כי פסה"ד אינו פגום ואין לבטלו " מחובת הצדק".
ביטול משיקול דעת ביהמ"ש:
באשר לשיקול דעת בימ"ש יש לחלק לשניים : " סיבת המחדל" וסיכויי ההצלחה".
באשר לסיבת המחדל, לא שוכנעתי כי מדובר בזלזול בוטה בהליכי ביהמ"ש כי אם במחדל או בצירוף נסיבות אומלל שניתן לרפאו באמצעות תשלום הוצאות למשיבים.
"סיכויי הצלחה" –
זו השאלה החשובה יותר. המבחן הוא מבחן של " הגנה אפשרית" ולאו דווקא בטוחה. הנטל המוטל על המבקש הוא לשכנע שלכאורה יש לו הגנה אם יוכיח אותה. בימ"ש מפעיל את סמכותו תוך מתן משקל רב לזכות הגישה לערכאות ותוך חתירה לתוצאה מידתית.
טענות המבקשת
המבקשת הינה קשישה בת 88, אלמנה וערירית, המתגוררת בדירת המגורים מאז נישואיה למנוח לפני למעלה מ-18 שנה.
במהלך כל השנים הללו לא פנו מי מהמשיבים למבקשת ולא ביקשו ממנה מעולם לפנות את דירת המגורים, וזאת עד להגשת התביעה דנן.
הימנעות זו נובעת מהעובדה כי המשיבים יודעים היטב כי למבקשת יש זכות להתגורר בדירה כל ימי חייה.
המנוח השאיר אחריו מכתב התאבדות שבו, להערכת המבקשת, הורה המנוח כי המבקשת תהיה רשאית להתגורר בדירה כל ימי חייה, וכן ייתכן שהמנוח הותיר למבקשת סכום כסף נכבד למחייתה, אולם המשיבים או מי מהם דאגו לקחת את מכתב ההתאבדות ולהעלימו מעיני המבקשת מיד לאחר פטירתו של המנוח.
בהתאם לסעיף 115 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 המבקשת רשאית להוסיף ולהתגורר בדירת המגורים, ולו כשוכרת של המשיבים כאשר תנאי השכירות ייקבעו בהסכם בין הצדדים ובאין הסכם – על ידי בית המשפט.
המשיבים מעולם לא דרשו תשלום דמי שכירות או קביעת תנאי כלשהו להמשך מגוריה של המבקשת בדירת המגורים, לכן לגישת המבקשת, מנועים המשיבים מלתבוע כיום את פינויה של המבקשת מהדירה.
בהתאם לסעיף 151 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 בית המשפט המוסמך הוא בית המשפט לענייני משפחה, ומכאן שלבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה, וממילא לא היה זה בסמכותו של ביהמ"ש הנכבד לתת את פסק הדין.
דחיית טענותיה של המבקשת ב-ת"ע 103880/07( פסק הדין ניתן ביום 26.11.09 בבית המשפט לענייני משפחה, מחוז ת"א) בגין מזונות מן העיזבון וסכום הכתובה אינה מלמדת על תוקף תביעתם של המשיבים במקרה דנן. העובדה שהמשיבים לא טענו דבר בנוגע לפינוי הדירה על ידי המבקשת, אף לא במסגרת התביעה שהגישה המבקשת נגדם למזונות, כתובה והחזר הוצאות, מלמדת כי תביעת המשיבים הוגשה בשיהוי ניכר.
לגישת המבקשת, שתיקת המשיבים בעניין הדירה עד יום הגשת תביעתם ואף במהלך הדיון בתביעה שהגישה המבקשת נגדם, מלמדת כי המשיבים ויתרו על כל טענה בעניין הדירה ובנוגע לזכות המבקשת להמשיך להתגורר בדירה במהלך חייה.
בתשובתה לתגובה טוענת המבקשת כי תגובת המשיבים, הרצופה בטענות עובדתיות, אינה נתמכת בתצהיר ולכן יש לדחות את האמור בתגובה ולקבל את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין.
טענות המשיבים
לאחר פטירת המנוח ובמהלך " השבעה" עברה המבקשת להתגורר בדירת המנוח ומאז ממשיכה המבקשת להתגורר בדירה.
למשיבים שמורה הזכות לבחור את זהות הדייר שיגור בדירה, ובשל העובדה שהם מודעים לכך שהמבקשת מזניחה את הדירה בה היא מתגוררת ללא תמורה, הם מבקשים את פינויה.
למבקשת אין שום מסמך המעיד על כך שהמנוח הוריש לה כספים או העניק לה זכות למגורים בדירה, זאת בניגוד למשיבים אשר בידם צוואת המנוח.
המבקשת לא שילמה למשיבים שכירות במשך 18 שנים ולא חתמה איתם על הסכם, בניגוד לחוק. המשיבים ניסו למצוא פתרון לפינויה של המבקשת מהדירה שבבעלותם, אולם כל ניסיונותיהם נכשלו עקב חוסר שיתוף פעולה מצד המבקשת.
בסעיף 115( א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 מצוינת המילה " רשאים" ומכאן ניתן ללמוד כי למשיבים הזכות להחליט מי יתגורר בדירה שבבעלותם.
טענת המבקשת כי המשיבים העלימו את מכתב ההתאבדות של בעלה המנוח היא טענה כוזבת.
לעניין טענת המבקשת לחוסר סמכות עניינית, המבקשת והמשיבים אינם בני משפחה בהתאם להגדרת " בן משפחה" בחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. משכך, התובענה לפינוי הדירה הוגשה לבית משפט שלום.
דיון
אין מחלוקת כי המבקשת הינה אלמנתו של המנוח, בעל הזכויות בדירה נשוא התובענה לפינוי.
אין עוד מחלוקת כי המבקשת התגוררה בנכס משך 18 שנה, ולא הוגשה כל תביעה לפינויה מהנכס במהלך אותן שנים, למרות שניתן צו ירושה בשנת 2001.
רק בגין כך, אני סבור כי יש לבטל את פסק הדין משיקול דעת.
מעיון בטענות הצדדים קיימות מספר מחלוקות:
האם המנוח הותיר אחריו מכתב התאבדות, שנלקח על ידי מי מהמשיבים, המקנה למבקשת זכות להתגורר בדירה כל ימי חייה.
זכות המבקשת להתגורר בנכס בהתאם לסעיף 115 לחוק הירושה, ולו כשוכרת בהסכמת הצדדים, שכאמור משך כ-18 שנה לא נדרשו לכך, ובאין הסכם עפ"י החלטת ביהמ"ש.
האם ביהמ"ש המוסמך לדון בתביעה מפאת סמכות עניינית הוא ביהמ"ש לענייני משפחה מכוח סעיף 151 לחוק הירושה או שמא בית משפט זה.
האם שתיקת המשיבים משך כ-18 שנה בדבר זכות המבקשת להתגורר בנכס מהווה טענה בדבר ויתור על דרישה לפינויה מהנכס, והאם לאו.
טענות אלו, שנתמכו בתצהירה של המבקשת, אל מול טענות המשיבים, שלא נתמכו בתצהיר ערוך כדין, אינן ראויות להתברר במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין כי אם בהליך העיקרי לאחר בחינת כל הראיות ושמיעת עדים.
לפיכך הגעתי למסקנה כי יש לבטל את פסק הדין משיקול דעת בית המשפט.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה לביטול פסק הדין תתקבל בכפוף לתשלום הוצאות המשיבה בסך כולל של 800 ₪.
המבקשת תודיע לבית המשפט אודות תשלום הוצאות המשיבים במועד.

המזכירות תשלח החלטתי לב"כ הצדדים ותקבע התיק לתז"פ.
ניתנה היום, י"ד כסלו תשע"ט, 22 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה