הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 67498-01-17

לפני כבוד השופט יגאל נמרודי

התובעים:

1.נילי וינברג
2. עו"ד משה וינברג
ע"י ב"כ עו"ד לאוניד פרבר

נגד

הנתבעת:

ועדה מקומית לתכנון ובניה תל-אביב
ע"י ב"כ עו"ד ניר בראונשטיין

פסק דין

וועדה מקומית לתכנון ולבנייה נדרשת להשיב לנישום כספי היטל השבחה ששולמו ביתר. האם עליה להשיב את הכספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד או שעליה להשיב את הכספים בתוספת ריבית פיגורים? סוגיה זו היא שעומדת במוקד פסק הדין.
הצדדים
התובעת 1 (להלן – התובעת) היא בעלת הזכויות בנכס ברחוב בורוכוב 15 בתל אביב, הידוע כגוש 6904 חלקה 130 (להלן – הנכס בבורוכוב). התובע 2 (להלן – התובע) היה במועד הרלוונטי לתביעה בעל הזכויות היחיד בנכס בשדרות רוטשילד 135 בתל אביב, הידוע כגוש 7085 חלקה 149 (להלן – הנכס ברוטשילד) (נספחים ב' ו-ג' לתצהיר התובעת).

הנתבעת היא האחראית על הטלת היטל השבחה וגבייתו ביחס לנכסים המצויים בתחומי העיר תל-אביב.

הנכס בבורוכוב
ביום 8.6.2015 ביקשה התובעת היתר להוספת מתקן חנייה תת קרקעי בנכס בבורוכוב. הנתבעת אישרה את הבקשה כהקלה למתקן חנייה תת קרקעי ל-18 רכבים ופנתה לשמאי המקרקעין אברהם כץ לבחינת עליית ערך המקרקעין עקב ההקלה. השמאי כץ קבע בשומתו היטל השבחה בסך של 153,000 ש"ח ולתובעת הוצאה הודעת חיוב (נספח ו' לתצהיר התובעת). התובעת חלקה על קביעת השמאי כץ ופנתה ביום 18.4.2016 אל יו"ר מועצת שמאי המקרקעין בבקשה למינוי שמאי מכריע (נספח ד' לתצהיר התובעת). היא יוצגה על ידי שמאי המקרקעין בועז וכולדר. ביום 21.7.2016 שילמה התובעת סך של 76,500 ש"ח בגין מחצית הסכום והמציאה ערבות בנקאית על סך 76,500 ש"ח להבטחת מלוא חיוב היטל ההשבחה.

שמאי מכריע מונה וביום 31.10.2016 הוא ערך שומה מכרעת (היא הומצאה לצדדים ביום 2.11.2016) (סעיף 17 לתצהיר התובעת; סעיף 3 לתצהיר הנתבעת) (להלן – השומה המכרעת). בשומה המכרעת נקבע כי לא חלה השבחה, על כן אין לחייב את התובעת בהיטל השבחה (נספח ז' לתצהיר התובעת). כתב הערבות הבנקאית הושב לתובעת ביום 21.11.2016 (סעיף 21 לתצהיר התובעת) וביום 1.12.2016 השיבה הנתבעת לתובעת סך של 76,737.36 ש"ח בגין מחצית היטל ההשבחה (סעיף 23 לתצהיר התובעת). הנתבעת ציינה כי הסכום כלל את הקרן בסך 76,500 ש"ח וסך של 237.36 ש"ח בגין ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן – חוק פסיקת ריבית והצמדה). כן צוין כי הסכום הושב ללא הפרשי הצמדה, היות שבתקופה זו הייתה ההצמדה שלילית (סעיף 5 לתצהיר הנתבעת).

הנכס ברוטשילד
לנתבעת הוגשה בקשה למתן היתר לשינויים – "מתן אישור להשבת השימוש המקורי בנכס ששונה בעבר לשימוש חורג למשרדים, חזרה לשימוש רגיל למגורים" (סעיף 26 לתצהיר התובעת). הנתבעת טענה כי "השימוש שהתבקש על ידי התובע 2 היה שימוש חורג מההיתר" (סעיף 6 לתצהיר הנתבעת).

הנתבעת אישרה את הבקשה ופנתה הנתבעת לשמאי המקרקעין מאיר צור לבחינת עליית ערך המקרקעין. השמאי קבע כי יש לחייב את התובע בהיטל השבחה בגין השימוש החורג והנתבעת שלחה לו הודעת חיוב על סך 1,067,376.91 ש"ח (נספח יא1 לתצהיר התובעת). ביום 29.9.2013 שילם התובע סך של 626,791 ש"ח בגין מחצית הסכום והמציא ערבות בנקאית על סך 626,791 ש"ח עבור המחצית השנייה. ביום 28.10.2013 הוגש ערר לוועדת ערר לפיצויים והיטלי השבחה (הערר הוגש על ידי חברה אשר התובע היה בעל המניות היחיד בה ואשר הייתה בעבר הבעלים הרשום של הנכס ברוטשילד) (סעיף 8 לתצהיר התובעת) (להלן – הערר). התובעים טענו כי לצורך הגשת הערר נסמך התובע על חוות דעת שמאית שהכין השמאי רונן פריימן. ועדת הערר קיבלה את הערר. החלטתה הומצאה לצדדים ביום 1.11.2016.

הנתבעת שחררה את הערבות הבנקאית ביום 14.11.2016. ביום 1.12.2016 היא השיבה לתובע את סכום מחצית ההיטל ששילם בגין השימוש החורג. היא ציינה כי הסכום שהושב כלל הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה (סעיף 8 לתצהיר הנתבעת).

מוקד המחלוקת – פרשנות משפטית
התובעים טענו כי התשלומים שולמו על ידם "תחת מחאה" (סעיפים 16 ו-30 לתצהיר התובעת). הנתבעת כפרה בכך (סעיפים 2 ו-7 לתצהיר הנתבעת). המחלוקת ביניהם היא בעיקרה מחלוקת משפטית – פרשנית. אעמוד על טיבה ואופייה להלן.

לצורך נוחות הקריאה, החלטת ועדת הערר והחלטת השמאי המכריע ייקראו להלן ביחד – ההחלטות המפחיתות.

שתי עובדות מהותיות שאינן במחלוקת: אחת – ההחזר הכספי לתובעים בוצע בתוך פחות מ-30 ימים ממועד ההחלטות המפחיתות (עמ' 5; ש' 7-6); שנייה – הנתבעת השיבה לתובעים את סכומי ההיטלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ממועד תשלום היטלי ההשבחה ועד למועד ההשבה בפועל (עמ' 21; ש' 15-12; סעיף 2 לכתב ההגנה).

לטענת התובעים, היה על הנתבעת להשיב את היטלי ההשבחה שגבתה ביתר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים מיום תשלום ההיטלים ועד להשבתם. הם טענו כי חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו משקף את ערכו הריאלי של הכסף והשבת הכספים ללא רכיב ריבית הפיגורים למעשה מקפחת אותם (סעיפים 18-17 לכתב התשובה). כן טענו התובעים כי היה על הנתבעת להשיב להם את ההוצאות בהן הם נשאו לשם השבת היטלי ההשבחה. הם הוסיפו כי היטלי ההשבחה נגבו ללא בסיס עובדתי או משפטי. לגבי הנכס ברוטשילד צוין כי ההיתר "כלל לא הוליד אירוע מס" (סעיף 14 לסיכומי התובעים). הם סברו כי השומה המכרעת והחלטת ועדת הערר מלמדות על היעדר סבירות בהתנהלות הנתבעת וכי חובת ההשבה – שכוללת גם רכיב של ריבית פיגורים – חלה גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

הנתבעת טענה כי התביעה לא הוכחה. היא העלתה שלל טענות במישור הראייתי. היא הדגישה כי אין בסיס משפטי לחיובה בתשלום ריבית פיגורים, שכן היא השיבה את הכספים שנגבו ביתר בתוך פרק זמן שהיה קצר מ-30 ימים ממועד ההחלטות המפחיתות. היא הדגישה כי אין בסיס לחייבה בתשלום ריבית פיגורים בגין תקופת ניהול הליכי ערר. לעניין החזר ההוצאות טענה הנתבעת כי אין בסיס חוקי לתביעה להחזר הוצאות שהוצאו בקשר עם הליכים קודמים שנוהלו.

מטעם התובעים העידו התובעת והגב' אדית כהן, מנהלת משרדו של התובע. מטעם הנתבעת העיד מר דוד רוז, סגן מנהל אגף הכנסות מבניה ופיתוח בעיריית תל אביב-יפו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והדין החל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה. טענות אשר לא נדונו נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה.

הדין
הוראת דין מרכזית קבועה בסעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – התוספת השלישית ו-החוק, בהתאמה), שעניינה החזר היטל ששולם ביתר. זו לשונה:

"הוחלט בהליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהיטל או על ביטולו, יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה, וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול" (חוק ההצמדה אליו מפנה סעיף 17 האמור הינו חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן – חוק ההצמדה)).
סעיף 17 לתוספת השלישית קובע כי להחזר היטל ששולם ביתר יתווספו "תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה". קושי פרשני – חוק ההצמדה מתייחס לתיבה "תשלומי פיגורים" בשני מקומות שונים: (א) בסעיף ההגדרות. סעיף 1 לחוק ההצמדה כולל הגדרה של התיבה "תשלומי פיגורים". ההגדרה מגדירה שיעור ריבית פיגורים חודשית; (ב) בסעיף 2 לחוק ההצמדה (כותרתו: "תשלומי פיגורים"), שם קבועה הוראה שמגדירה באילו נסיבות יש לשלם ריבית פיגורים – אם תשלום החובה לא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו.

במילים אחרות, קיימת אי בהירות בשאלה האם ההפניה בסעיף 17 האמור הינה ל"תשלומי פיגורים" כהגדרתם בסעיף 1 לחוק ההצמדה ( "תשלומי פיגורים" – "ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה") או שמא ל"תשלומי פיגורים", כמשמעותם בסעיף 2(א) לחוק ההצמדה (כותרתו: "תשלומי פיגורים") ( "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים").

"תשלום חובה" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההצמדה: "כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין, לרבות מכסות תשלום שהטיל איגוד ערים על הרשויות המקומיות שבתחומו ולרבות מסים ומכסות תשלום שהטילה מועצה אזורית של ועד מקומי".

הדעות בפסיקה בנוגע לפרשנות סעיף 17 לתוספת השלישית אינן אחידות. בע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים (27.8.2012) (להלן – עניין הפטריארך היווני) עמד בית המשפט על אי הבהירות. הוא ציין כי הסעיף "אינו חף מקשיים וזכה לפרשנויות סותרות בבתי המשפט המחוזיים בעיקר בשאלה מהו מועד החיוב שממנו יש להוסיף תשלומי פיגורים על הסכום ששולם ביתר – היום בו שולם הסכום העודף בפועל או יום ההחלטה המצהירה כי שולם סכום עודף" (פיסקה 41).

אציג להלן את שתי הגישות הפרשניות. בית המשפט העליון טרם קבע הלכה.

גישה פרשנית אחת גורסת כי יש הצדקה להשבת היטל ששולם ביתר בתוספת תשלומי פיגורים מהמועד בו שולם התשלום העודף בפועל. פרשנות זו מתבססת, בין היתר, על הטענה כי לא ניתן להבין מסעיף 17 לתוספת השלישית כי הוא מורה על חלוקת מועדים לתשלומי הפרשי הצמדה, מחד גיסא, ותשלום הריבית, מאידך גיסא. כמו כן היא נשענת על קיומם של חוקי מס אחרים המחייבים בהשבת תשלום ששולם ביתר בתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום. כן נשענת הפרשנות על הטענה לפיה מבחינה מהותית "יום תשלום ההיטל העודף יוצר את החיוב להחזירו, כשם שיום יצירת ההשבחה יוצר את החיוב לתשלום ההיטל" (אהרן נמדר היטל השבחה 405-404 (מהדורה שניה, 2011) (להלן – נמדר)). גישה פרשנית זו הוכרה בפסיקה (ת"א (שלום ת"א) 38475/94 רייניץ נ' עיריית חולון (30.11.1994); בש"א (מחוזי-ת"א) 15707/08 חברת דרך ארץ הייוייז בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גזר (31.10.2008) ).
בעניין הפטריארך היווני ציין בית המשפט כי עשויים להיות טעמים המצדיקים את השבת ההיטל בתוספת ריבית פיגורים ממועד התשלום בפועל, אולם "[...] הרציונל התומך בפרשנות זאת נובע, בין השאר, גם מהנחה סמויה בדבר אשם מצד הרשות". באותו עניין הגיע בית המשפט למסקנה כי אין אשם מצד הרשות. הוא ציין כי החלטה בדבר השבת ההיטל אינה מעידה כי גביית ההיטל הייתה בלתי מוצדקת מלכתחילה, אלא שבנסיבות העניין שלפניו, משפקע אירוע המס מבלי שהוגשמה תכלית גבייתו, המשך החזקת התשלום אינו כדין. בית המשפט סיכם כי "אין פירושו כי לא צריכה להשתלם ריבית, המגלמת את דמי השימוש בכסף, אלא שאינני בטוחה כי ראוי לחייב את הרשות בריבית פיגורים מהסוג הקבוע בסעיף 17" (פיסקה 42). בית המשפט הותיר את הסוגיה בצריך עיון.

גישה פרשנית אחרת גורסת כי הוועדה המקומית תחויב בתשלום ריבית פיגורים רק במקרה בו לא הושב סכום ההיטל שנגבה ביתר בחלוף 30 ימים ממועד החלטה המורה לוועדה לעשות כן. אם תשלום היתר הוחזר במועד, יושב סכום ההיטל שנגבה ביתר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד – ללא תוספת של ריבית פיגורים. גישה פרשנית זו הוכרה אף היא בפסיקה (תא"ק (שלום ת"א) 987-02-13 אבן חי 1993 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו (26.9.2013); ע"א (מחוזי מרכז) 44846-10-12 זאדה נ' עיריית רחובות (12.4.2015) (להלן – עניין זאדה)). גישה פרשנית זו קיבלה ביטוי גם בפסיקת בתי המשפט המחוזיים מהעת האחרונה, במסגרת אישור הסדרים בתובענות ייצוגיות.

בעניין זאדה עמד בית המשפט על ההבחנה בדין הכללי בין ריבית "רגילה" לריבית פיגורים ועל התכליות השונות שבבסיס ההבחנה. הוא ציין כי החיוב בהפרשי הצמדה נועד "ל"הביא" כספים ששולמו בעבר, לערכים ראליים בהווה, וההצמדה מטרתה לגשר על פני הזמן ועל עליית מדד המחירים מאז ששולם סכום כסף ועד למועד השבתו". כן הוא עמד על תכלית הריבית "הרגילה" אשר "מטרתה, להוות "דמי שימוש" בכסף, משמע ליתן בידי הזכאי לכך, את "הפירות" שיכול היה להפיק מהערכים הריאליים של הכסף, לו זה היה בידו בזמן אמת בעבר". הודגש כי בהיעדר הוראה אחרת פוסקים בתי המשפט על תשלום הכספים המגיעים לזכאי על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

ריבית פיגורים: מדובר בריבית בשיעור גבוה באופן משמעותי מהריבית "הרגילה". סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע כי ריבית פיגורים תתווסף לסכום שנפסק ולא שולם במועדו. נפסק כי ריבית פיגורים נועדה לתמרץ חייב לשלם חוב פסוק במועד (רע"א 6395/10 קידר נ' אי איי גי חברה לביטוח בע"מ (2.12.2010)), על ידי כך שבעצם ביצוע התשלום במועד יימנע חיוב בריבית עונשית. בית המשפט ציין בעניין זאדה כי בעוד שריבית "רגילה" נועדה לשקף השבה ריאלית, תכלית ריבית פיגורים היא הענשת החייב במקום בו הוא לא שילם במועד את חובו (עניין זאדה, פיסקה 20; ת"צ (מחוזי מרכז) 26550-03-12 אולפינר נ' עיריית ראשון לציון (9.9.2013) (להלן – עניין אולפינר), שם צוין כי ריבית הפיגורים היא בעלת "גוון עונשי").
בית המשפט תמך בעניין זאדה את מסקנו בתוצאת פסק הדין בעניין אולפינר, שם אושרה בתובענה ייצוגית פשרה שלפיה החזר בצירוף ריבית עונשית יחול רק לאחר חלוף 30 יום ממועד השומה המכרעת (עד מועד זה החיוב הוא בתשלום ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה). בית המשפט הדגיש כי אף שעניין אולפינר נקבע במסגרת תובענה ייצוגית, הרי שההסכם אושר על ידי בית המשפט לאחר שזה מצא אותו ראוי והוגן. הסדר דומה אושר גם בת"צ (מחוזי ת"א) 54708-05-12 שלום נ' עיריית תל אביב (1.8.2016). באותו עניין הוסיף בית המשפט: "הסדר זה, הינו ראוי בעיני באשר הוא אינו כולל סנקציה בשל השבה מאוחרת של סכום הכסף ששלום ביתר כל עוד הצדדים מנהלים הליכי בירור בנושא שיעור הסכום לתשלום [...]" (שם, פיסקה 11). בית המשפט התייחס אמנם לקיומה של אפשרות תיאורטית, בנסיבות שלפניו, לקבלת סכומי ריבית גבוהים יותר, אולם הוא ציין כי קיים ספק ניכר אם התובעים באותו הליך היו זוכים לו בסופו של יום. את הפרשנות שאימץ בית המשפט בעניין זאדה יישמו הערכאות הדיונית אף הן (ת"א (שלום חיפה) 57098-03-15 קוסמודילר בע"מ נ' עירית חדרה (21.2.2017); ת"א (שלום קריות) 40020-06-13 אייזנברגר יעקב וטובי, חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא (20.11.2017)).

מהסקירה האמורה עולה כי הגם שטרם נקבעה הלכה מחייבת בסוגיה ואף שהעמדות בפסיקה אינן אחידות, המגמה המסתמנת בפסיקה המאוחרת היא כי ככלל, בהעדר פיגור בהשבת התשלום ששולם ביתר, אין לחייב את הוועדה המקומית בריבית עונשית בגין גביית היטל השבחה ביתר שנעשתה על פי שומת שמאי ומשלא נמצא כי מקור השומה באשם שדבק ברשות. עד להכרעה בהליכי הערר יראו בתשלום היטל ההשבחה ככזה המוחזק על ידי הוועדה כדין. תשלום שנגבה ביתר ויושב לנישום בתוך 30 ימים ממועד ההחלטה בהליכי הערר יושב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית "רגילה" על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. ככל שלא הושב הסכום במועד, יתווספו לו תשלומי פיגורים, כמשמעם בסעיף 2(א) לחוק ההצמדה.

לאחר בחינה של טענות הצדדים, כמפורט להלן, אני סבור כי מגמת הפסיקה – אשר באה לידי ביטוי בעניין זאדה – תואמת את לשון החוק והגיון הדברים. מגמה זו ראויה, וממילא נסיבותיו של ענייננו אינן מצדיקות קביעה אחרת.

הטענה כי על החזר היטל שנגבה ביתר חלה הגדרת "תשלומי פיגורים" בסעיף 1 לחוק ההצמדה ואילו יתר הוראות חוק ההצמדה אינן חלות:
התובעים טענו כי סעיף 17 לתוספת השלישית מפנה ל"תשלומי פיגורים" כהגדרתם בסעיף 1 לחוק ההצמדה. לטענתם, הוראות אחרות בחוק ההצמדה אינן חלות ביחס להשבה של היטל שנגבה ביתר. הם סומכים טענתם על שלושה אדנים מרכזיים: האחד, לשון סעיף 15 לתוספת השלישית מעלה כי הוא מחיל את חוק ההצמדה ביחס לתשלום ההיטל על ידי הנישום, ואולם הוא אינו מסדיר את השבתו על ידי הרשות. על כן, "יש לפנות לחוק ההצמדה רק כדי לאתר את הגדרת "תשלומי פיגורים" הקבועה בחוק (סעיף 26 לסיכומי התובעים); השני, סעיף 2(א) לחוק ההצמדה עוסק רק בתשלומי פיגורים המתווספים ל"תשלום חובה", בעוד שהשבת היטל על ידי הרשות אינה עונה להגדרת "תשלום חובה" שבחוק ההצמדה; השלישי, טיעון הנסמך על המשמעות שמייחסים התובעים להחרגת סעיף 6 לחוק ההצמדה מתחולת סעיף 17 לתוספת השלישית.

לא מצאתי רלוונטיות לטענות הנסמכות על סעיף 15 לתוספת השלישית. על השבת היטל השבחה שהוחלט על הפחתתו או על ביטולו חל סעיף 17 לתוספת השלישית. סעיף זה מפנה ל"תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה". הפנייה לחוק ההצמדה במקרה של השבת ההיטל נעשית, אפוא, מכוח סעיף 17 לתוספת השלישית ולא מכוח סעיף 15. יתרה מזאת, איני סבור כי לשון סעיף 17 לתוספת השלישית מלמדת על כוונת המחוקק שלא להחיל את הוראות חוק ההצמדה ביחס להשבה של היטל שנגבה ביתר. אילו התכוון המחוקק להפנות רק להגדרת "תשלומי הפיגורים" שבחוק ההצמדה, ניתן היה להסתפק בהפניה זו ללא צורך בתוספת המחריגה את הוראות סעיף 6 לחוק ההצמדה. החרגת סעיף 6 לחוק ההצמדה מלמדת כי המחוקק לא התכוון להחריג את כל יתר הוראות חוק ההצמדה.

על השבת ההיטל חלות הוראות חוק ההצמדה, למעט סעיף 6 שהוחרג מפורשות. לפיכך, איני מוצא יסוד לטענה כי סעיף 2(א) לחוק ההצמדה אינו חל. אני סבור כי ההפניה בסעיף 17 לתוספת השלישית ל"תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה" הינה ל"תשלומי פיגורים" כמשמעותם בסעיף 2 לחוק ההצמדה ולא לתשלומי פיגורים כהגדרתם בסעיף 1 לחוק ההצמדה; להלן נימוקיי:

תשלום פיגורים נועד לחול במקרה בו אירע פיגור בתשלום. הפיגור מוסדר בסעיף 2(א) לחוק ההצמדה (על פיו, ריבית פיגורים תתווסף רק משלא שולם תשלום חובה בחלוף 30 ימים מהמועד שנקבע לתשלומו). היינו, כאשר סעיף 17 לתוספת השלישית מפנה לתשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה, משמעות תשלומי פיגורים אלו אינה מתמצית בשיעור הריבית הנזכר בהגדרה שבסעיף 1 לחוק ההצמדה. מהות תשלום הפיגורים מצויה בסעיף 2(א) לחוק ההצמדה המסדיר את המקרה בו יש להחילם – בעת פיגור בתשלום.

ככלל, הגדרה המובאת ברישה לדבר חקיקה משמשת לפירוש ההוראות בגוף דבר החקיקה. הגדרת "תשלומי הפיגורים" בסעיף 1 לחוק ההצמדה אינה עומדת בפני עצמה. היא נועדה לפרש ולהבהיר מהם "תשלומי הפיגורים" הנזכרים בסעיף 2(א) לחוק ההצמדה. הפנייה לסעיף 1 לחוק ההצמדה נעשית דרך סעיף 2(א) לחוק ההצמדה.

החוק מפנה מפורשות, במספר רב של סעיפים, להגדרתם של מונחים שונים בדברי חקיקה (ראו למשל סעיפים 11א4(א)(1); 48ב(ג); 61א(ב1)(2); 61א(ב2)(3); 62א(א1)(2)ב)). גם בתוספת השלישית ניתן למצוא הפניות מפורשות להגדרות (למשל, סעיף 4(4)(ג) לתוספת השלישית מפנה להפרשי הצמדה וריבית כהגדרתם בחוק פסיקת ריבית והצמדה; סעיף 14א(א) לתוספת השלישית מפנה ל"מנהל", כהגדרתו בחוק מס שבח מקרקעין; כך גם בסעיף 13(ב)(7) לתוספת השלישית). משמע, במקרה בו התכוון המחוקק להפנות להגדרתם של מונחים בדברי חקיקה חיצוניים, הפנייה להגדרה נעשית באופן מפורש. בסעיף 17 לתוספת השלישית מצא המחוקק להפנות למשמעות "תשלומי פיגורים" ולא להגדרתם.

נתתי דעתי לקושי לשוני הטמון בכך שסעיף 2(א) לחוק ההצמדה מתייחס לריבית פיגורים המתווספת ל"תשלום חובה" שלא שולם במועדו, בעוד ש"תשלום חובה" מוגדר כתשלום המגיע לרשות המקומית (להבדיל מתשלום אשר על הרשות להשיב לנישום). בעניין זאדה ציין בית המשפט כי חרף הקושי המילולי, "החלת חוק ההצמדה, הקבוע בסעיף 17 לתוספת השלישית, תיעשה בשינויים המתחייבים כאן, דהיינו להשבת היטל ההשבחה" (עניין זאדה, פיסקה 28). על כן, בית המשפט הגיע למסקנה כי שילוב סעיף 2(א) לחוק ההצמדה וסעיף 17 לתוספת השלישית מוביל לתוצאה לפיה המועד להשבת סכום ההיטל שנגבה ביתר הוא בתוך 30 ימים ממועד השמאות המכרעת.

התובעים נסמכים על ת"צ (מחוזי מרכז) 9314-09-11 אמיר עבדו – משתלת הכפר החדשה בע"מ נ' עיריית רמת גן (11.6.2015) לתמיכה בטענה כי סעיף 2 לחוק ההצמדה אינו חל במקרה בו שולם כבר תשלום על ידי הנישום, אשר בדיעבד התברר כי לא היה מקום לשלמו. בעניין זה הובעה הדעה כי סעיף 2 לחוק ההצמדה לא יחול ביחס לתשלום שכבר שולם ונמצא בדיעבד כי לא היה מקום לשלמו. אלא שפסיקת בית המשפט בעניין זה התייחסה למקרה של תשלום ארנונה ששולם ביתר ולא הייתה מחלוקת כי על החזר הקרן שם חל סעיף 6 לחוק ההצמדה (הדיון עסק בשאלה האם סעיף 6 האמור חלק גם ביחס להחזר ריבית פיגורים). על החזר כאמור חל סעיף ספציפי אחר: סעיף 6 לחוק ההצמדה, ולא חל סעיף 2(א) לחוק זה. ענייננו שונה והמסקנה המתחייבת שונה אף היא.

אשר להסדרים אליהם הפנו התובעים, המתייחסים להודעות חדילה מצד רשויות מקומיות, הרי שאלו אינם מהווים הלכה (סעיפים 31-29 לסיכומי התובעים). הם אינם כוללים דיון משפטי בסוגיה ולא ניתן לעמוד על התכליות והשיקולים שביסודם.

החרגת סעיף 6 לחוק ההצמדה מתחולת סעיף 17 לתוספת השלישית: סעיף 6 לחוק ההצמדה דן בהשבה לה נדרשת הרשות במקרה של תשלום ביתר מצד הנישום. הסעיף מורה כי במקרה ולא הושב התשלום על ידי הרשות בתוך 30 ימים, תחויב הרשות להשיבו בתוספת הצמדה בלבד. רק במקרה בו לא הושב התשלום לאחר מתן הודעה בכתב לרשות, תחויב הרשות גם בריבית מיום תשלום ההיטל, בשיעור של 0.5% לחודש (שיעור הריבית הצמודה הקבועה בסעיף 1 לחוק ההצמדה עמד, קודם לתיקונו בצו הריבית בשנת 2014, על 0.75% לחודש. היינו, שיעור הריבית שנקבע בסעיף 6 לחוק ההצמדה היה נמוך יותר). בעניין הפטריארך היווני ציין בית המשפט כי משמעות ההחרגה של סעיף 6 לחוק ההצמדה הינה "[...] כי הנישום זוכה להחזר טוב יותר מזה הקבוע בסעיף 6, הכולל מלבד הפרשי הצמדה גם ריבית חודשית צמודה בשיעור של 0.75%" (עניין הפטריארך היווני, פיסקה 40).

בעניין זאדה פירש בית המשפט את ההחרגה כמבקשת ליצור סימטריה בין שיעור ריבית הפיגורים המשולמת על ידי נישום המפגר בתשלום לריבית הפיגורים שתשלם הרשות בהשיבה את היטל ההשבחה ששולם לה ביתר. אלא שלשיטת בית המשפט ההחרגה של סעיף 6 אינה באה לשלול מהרשות את 30 "ימי החסד" שניתנו לה להשיב את התשלום לאחר שנודע לה כי זה נגבה ביתר. בית המשפט קבע כי פרשנות המבקשת לשלול את "ימי החסד" מהרשות אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 2(א) לחוק ההצמדה, אשר לא הוחרג מתחולת סעיף 17 לתוספת השלישית (עניין זאדה, פסקאות 35-31).

התובעים טענו כי כוונת המחוקק הייתה שלא להחיל הסדר מקל עם הרשות במקרה בו היא הוציאה חיובי היטל השבחה "שלא היו צריכים לבוא לעולם" (סעיף 25 לסיכומי התובעים). הם הוסיפו כי החרגת סעיף 6 מתחולת סעיף 17 לתוספת השלישית נעשתה "בשל הניגוד הברור בין סעיף ההגדרות לבין סעיף 6 לחוק ההצמדה, בנוגע למועד ממנו יש להתחיל ולחשב את ריבית הפיגורים" (סעיף 26 לסיכומי התובעים). הטיעון לא זכה לתימוכין. סעיף 17 לתוספת השלישית אינו מבחין בין הפחתת היטל לביטולו. הוא מחריג את סעיף 6 לחוק ההצמדה בשני המקרים: הן כאשר השומה נמצאה מוצדקת אך הופחתה; הן כאשר לא נמצא לשומה יסוד מלכתחילה.

אני סבור, כפי שקבע בית המשפט בעניין זאדה, כי אין מקום לחייב בתשלום ריבית פיגורים בהיעדר פיגור. אף אין הצדקה לשלול מהנתבעת את 30 "ימי החסד" המוקנים לה ממועד ההחלטה המפחיתה, להשבת סכומים שנגבו ביתר ללא חיוב בתשלום ריבית עונשית, כשם שלנישומים ניתנים 30 "ימי החסד" לתשלום ההיטל, ללא תשלום של ריבית עונשית. בעניין זאדה קבע בית המשפט כי התכלית החקיקתית ו"התוצאה הצודקת" מביאים למסקנה כי סעיף 17 לתוספת השלישית חל רק במקום בו פיגרה הרשות בהשבת סכום ההיטל, העולה על 30 ימים ממועד החלטת השמאי המכריע בדבר הפחתתו, ועד להשבתו בפועל (עניין זאדה, פיסקה 27). סעיף 17 נוקט בתיבה "הוחלט בהליכים לפי תוספת זו", ומכאן נובע כי החיוב בריבית פיגורים הינו רק ממועד ההחלטה המפחיתה, לא קודם לכן. פרשנות זו מקובלת עליי.

טענת התובעים לפיה תכלית החקיקה מצדיקה השתת ריבית פיגורים ממועד תשלום ההיטל:
התובעים טענו כי תכלית החקיקה תומכת בעמדתם. הם ציינו כי חקיקה פיסקאלית לא בהירה מחייבת פרשנות לטובת הנישום. הם ציינו כי אין הצדקה כי ייגרם חיסרון כיס לנישומים. מפרק 11 לסיכומי התובעים ניתן להבין כי הם תולים את חיסרון הכיס שנגרם להם לטענתם בטענה כי ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה "אינה מגלמת את השווי האמיתי של דמי השימוש הראויים של הכסף" (סעיף 87 לסיכומי התובעים). איני מקבל את הטיעון במישור המשפטי. עובדתית, לא הוכח כי נגרם להם חיסרון כיס.

המחוקק קבע מנגנון אשר נועד למנוע חסרון כיס לנישומים במקרה כבענייננו: חיוב בתשלום הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. הצמדה נועדה לשמור על הערך הריאלי של הכסף. ריבית "רגילה", על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, נועדה לפצות בגין השימוש שיכול היה הנישום לעשות בכסף. ריבית "רגילה" שולמה לתובעים ממועד תשלום ההיטל על ידם. תכלית ריבית הפיגורים שונה. היא לא נועדה לשמש מנגנון פיצוי בגין חיסרון כיס. היא משמשת כלי עונשי שתכליתו לתמרץ חייבים לשלם את חובם במועד.

הטענה כי ריבית "רגילה" אינה מגלמת שווי ריאלי של כסף היא עניין אשר על המחוקק לתת עליו את הדעת (בעניין אולפינר ציין בית המשפט כי הריבית "בשיעור שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ונגיד בנק ישראל, ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, משקפת דמי שימוש ראויים לכסף במדינת ישראל" (פיסקה 18)). השוואה שערכו התובעים לחוקי מס אחרים אינה מסייעת. סעיפי החוק שנזכרו על ידם אינם מתייחסים להשבה בצירוף של ריבית עונשית.

ממילא, התובעים לא פירטו כדבעי ולא הוכיחו כי נגרם להם חיסרון כיס בשל השבת ההיטל ללא תוספת של ריבית פיגורים. הם לא פירטו מה היה השווי הריאלי לטענתם של ההיטל ששולם על ידם במועד השבתו לידם. משווי ריאלי זה היה עליהם להפחית את שיעור הריבית "הרגילה" ששולמה להם ולעמוד על חיסרון הכיס שנגרם להם לטענתם. הם לא עשו כן.

אני מוצא קושי בפרשנות בה נוקטים התובעים לפיה יש לקרוא את סעיף 17 לתוספת השלישית כמחייב את הנתבעת בפיצוי עונשי בכל מקרה של הפחתה או ביטול של היטל שנגבה על ידה. הסעיף אינו מבחין בין מקרה של הפחתה בהיטל לבין ביטולו. ספק אם המחוקק התכוון לחייב את הרשות בריבית עונשית באופן זהה בכל אחד מהמקרים, אף שקיים שוני מהותי ביניהם.

פרשנותם הלשונית של התובעים אינה עולה בקנה אחד עם טענתם לפיה חיוב בריבית פיגורים מוצדק עקב נזק כספי שנגרם להם נוכח רשלנות הנתבעת. התובעים עצמם סבורים כי קיים קושי לחייב רשות בהחזר בצירוף ריבית עונשית שעה שלא דבק אשם בהתנהלותה (כך עולה גם מעמדת בית המשפט בעניין הפטריארך היווני). ריבית הפיגורים אינה התרופה לה מכוון המחוקק במקרה של רשלנות מצד הרשות (עוולה אשר בכפוף להוכחות יסודותיה מזכה בתשלום של פיצוי נזיקי).

טענת התובעים לפיה הנתבעת הוציאה שומות שלא היה בסיס להוצאתן עקב טעויות חמורות ואי סבירות בהפעלת שיקול הדעת המנהלי:
לטענת התובעים, שומות היטל ההשבחה "לא היו צריכות לבוא מלכתחילה אל העולם" (סעיף 47 לסיכומי התובעים). הם טענו כי לא היה מקום להפנות את ענייניהם לשמאי מטעם הנתבעת. הם סבורים כי הנתבעת נמנעה מהפעלת שיקול דעת מנהלי. לגבי הנכס ברוטשילד, התובעים טענו כי היה על הנתבעת לקבוע כי אין מדובר באירוע מס. לגבי הנכס בבורוכוב הם טענו כי היה עליה לבחון את עלויות הקמת החניון התת קרקעי, אשר עלו על ההשבחה שעשויה לצמוח מהמקרקעין. בכך לשיטת התובעים "התרשלה הנתבעת בשני המקרים גם יחד" (סעיף 47 לסיכומי התובעים). לפיכך, לטענתם הנתבעת החזיקה בכספי ההיטל שלא כדין.

הנתבעת טענה כי הוציאה שומות בהתאם להוראות הדין, באופן מפורט ומנומק על ידי שמאי מקרקעין. אין מקום להטיל עליה ריבית פיגורים שנועדה לתמרץ אותה להשיב כספים עוד טרם קבלת החלטת גורם מוסמך בדבר הפחתת החיוב.

איני מקבל את טענת התובעים. הוראות התוספת השלישית קובעות כי שומת היטל השבחה תיקבע בידי שמאי מקרקעין (סעיף 4(1) לתוספת השלישית). בעניין זאדה צוין כי הוועדה חייבת לגבות את סכום ההיטל שקבע השמאי מטעמה – אין לה סמכות לחרוג ממנו – שאם לא תעשה כן "היא תחטא לתפקידה" (פיסקה 35). גם מסיבה זו הגיע בית המשפט בעניין זאדה למסקנה כי הוועדה החזיקה כדין בסכום ההיטל עד לשומה המכרעת. בית המשפט הוסיף כי "רציונל זה של חיוב בתשלום ריבית עונשית, אין לו מקום לגבי חיוב שנעשה כדין – החיוב בתשלום היטל השבחה על פי קביעת שמאי הועדה, שכן רק בעת שמתקבלת השומה המכרעת מסתבר בדיעבד, ששומת שמאי הועדה היתה מוטעית" (פיסקה 29). הוא הדגיש את העובדה כי שמאות היא עניין של הערכה והפעלת שיקול דעת מקצועי. לבתי המשפט מוגשות מדי יום חוות דעת מנוגדות, לעיתים באופן קיצוני. משניתן פסק הדין המכריע, "לכל היותר ניתן לומר שחוות הדעת שנשללה הייתה מוטעית" (שם, פיסקה 30). עד קביעת השמאי המכריע הוועדה אינה יודעת כי השומה שערכה שגויה.

התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת פעלה ברשלנות או כי הוציאה את השומות ללא הפעלת שיקול דעת מנהלי. סעיף 17 לתוספת אינו מבחין בין ביטול חיוב בהיטל להפחתתו. ככלל, אין די בעצם ההחלטה לבטל שומה כדי להצביע על פגם בהתנהלות הרשות שהביא לחיוב בהיטל מבראשית. יש להראות כי עצם החיוב נבע מהפעלת שיקול דעת מקצועי לקוי, מרשלנות או כתולדה של זדון. התובעים אינם מייחסים לנתבעת זדון. לטענתם, היא ערכה את השומות ללא בסיס (סעיף 46 לסיכומי התובעים). טענת ההתרשלות נטענה באופן סתמי, ללא ביסוס עובדתי ומשפטי. לשם הוכחת עוולת הרשלנות היה על התובעים לעמוד על יסודות העוולה ולהוכיח אותם באופן פרטני. הם לא עשו כן. הם סמכו טענתם כי לא היה בסיס להוצאת השומות אך על עצם קביעות ההחלטות המפחיתות. אין די בכך. יצוין כי השומות עצמן לא הוגשו בהליך. סבירות ההחלטה על הוצאת שומה אינה נבחנת אך מנקודת המבט של התוצאה, אלא גם באופן קבלת ההחלטה ובשיקולים שהנחו את הרשות בקבלתה. משלא הוגשו השומות ולא הובאו עדים רלוונטיים, לא ניתן לעמוד על השיקולים בבסיס ההחלטה לפנות לקבלת השומה מלכתחילה.

הנכס בבורוכוב: סעיף 14(ב)(1) לתוספת השלישית קובע כי פנייה לשמאי מכריע תיעשה אך במקרה בו החייב אינו חולק על החיוב כשלעצמו אלא על גובהו. פנייה לשמאי מכריע מצביעה כי "בזמן אמת" התובעים עצמם לא סברו כי החיוב בהיטל משולל יסוד, אחרת לא היה מקום לפנות לשמאי מכריע. מעיון בהחלטת השמאי המכריע לא עולה כי הנתבעת פעלה באופן בלתי סביר בעריכת השומה. השמאי המכריע ציין כי הקביעה לפיה קיימת השבחה למקום חנייה תת קרקעי "אינה יש מאין, כי אם מבוססת על עסקאות השוואה רבות [...]". הוא הוסיף כי הן שמאי התובעת הן השומות עליהן נסמך שמאי הנתבעת "נקטו באותו אופן בביצוע התחשיב [...]" (סעיף 10.4 לנספח ז' לתצהיר התובעת).

הנכס ברוטשילד: ועדת ערר קבעה כי לא היה בסיס לחיוב הנתבע בהיטל השבחה. קביעה זו – המצדיקה את ביטול השומה – אינה מספקת על מנת לקבוע כי מלכתחילה הוצאת השומה מקורה רשלנות או זדון, אף לא ניתן לקבוע כי שיקול הדעת המקצועי הופעל באופן בלתי סביר או שלא הופעל כלל. התובעים לא הניחו תשתית עובדתית וראייתית מספקת בעניין זה. עולה מהחלטת ועדת הערר כי היא נסמכת על קביעתה בערר (ת"א) 85241/11 נכסי יד חרוצים בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל-אביב (1.3.2016). שומת הנתבעת ביחס לנכס ברוטשילד נערכה למעלה משנתיים קודם לכן. אף אם המסקנה הייתה כי דבק אשם בהתנהלות הנתבעת (כאמור, לא הונחה תשתית מספקת לקביעה כזו), ספק אם חיוב הנתבעת בריבית פיגורים הוא המענה המתאים בגין רשלנות בהוצאת שומה (הדין קובע פיצוי נזיקי בגין עוולת רשלנות שיסודותיה הוכחו). ממילא, נוכח תכלית החיוב בתשלום ריבית פיגורים, ספק אם ריבית זו נועדה להעניש את הרשות, כאשר זו השיבה במועד את ההיטל שגבתה ביתר. לעניין זה נאמר: "התוצאה היא שבגין התקופה בה לא ניתן לייחס למשיבות אשם בהחזקת הכספים ששולמו ביתר (תקופת הערר) הן נדרשות לשלם ריבית בשיעור מתון, המייצג רק את מחיר הכסף במשק, בעוד שביחס לאותם רכיבים שתשלומם עוכב באשמת המשיבות [...] משולמת ריבית פיגורים, הנושאת גוון עונשי" (עניין אולפינר, פיסקה 18)).

לא הוכח כי הנתבעת פעלה שלא כדין בהוצאת השומות. יש לראות בכספים שהחזיקה בעת ניהול הליכי הערר (מול השמאי המכריע ומול ועדת הערר) ככספים שהוחזקו על ידה כדין.

סיכום: הדרישה לחיוב הנתבעת בתשלום של ריבית פיגורים נדחית. פסיקת בתי המשפט המחוזיים מהווה הלכה מנחה. איני מוצא מקום לסטות ממנה. אם היה מקום לסטות מפסיקה זו, נסיבות העניין אינן מצדיקות לעשות כן, משאין מחלוקת כי הנתבעת לא פיגרה בהשבת ההיטל ששולם ביתר והתובעים לא הוכיחו טענתם לאשם בעצם גביית ההיטל מלכתחילה.

התעשרות שלא כדין
לטענת התובעים, "חובת השבת היטל ההשבחה אשר שולם ביתר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ולרבות הוצאות נלוות אותן נשאו [...] מעוגנת גם בעובדה כי הנתבעת התעשרה שלא כדין על חשבונם של התובעים" (סעיף 88 לסיכומי התובעים). בעניין הפטריארך היווני קבע בית המשפט כי ניתן לבסס את חובת השבת היטל שנגבה ביתר ואשר העילה לגבייתו נכשלה (אף אם נגבה מלכתחילה באופן חוקי) על בסיס עשיית עושר ולא במשפט (עניין הפטריארך היווני, פיסקה 38). קביעה זו אינה רלוונטית לענייננו, שהרי היטל ההשבחה ששולם (סכום הקרן) הושב במלואו לתובעים בתוספת ריבית והצמדה ממועד תשלום ההיטל. משאלו הושבו, נותרה, אפוא, רק טענת התובעים כי את חובת השבת "ההוצאות הנלוות" בהן נשאו ניתן לבסס מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 88 לסיכומיהם).

איני מקבל את הטענה. הוצאות שהוציאו התובעים בקשר עם הליכי הערר אינן מבססות התעשרות שלא כדין מצד הנתבעת. ספק אם ניתן לייחס לנתבעת טובת הנאה כלשהי מעצם ההוצאות שהוציאו התובעים בהליכי הערר. אילו נמנעה הנתבעת מהשבת ההיטל במלואו היה מקום לבחון את חובת ההשבה גם מכוח דיני עשיית עושר, זאת אף אם מלכתחילה היה בסיס חוקי לגביית ההיטל, שכן משניתנה ההחלטה המפחיתה, המשך החזקתו אינה כדין. אין זה המצב בענייננו.

החזר הוצאות
התובעים עתרו כי יושבו להם הוצאות כדלקמן: בגין הנכס בבורוכוב – הוצאות הפקת ערבות בנקאית בגובה מחצית ההיטל; מחצית שכר טרחת השמאי המכריע; עלות שכר טרחת השמאי וכולדר והחזר שכר טרחת עו"ד בגין ייצוג בהליך בפני השמאי המכריע; בגין הנכס ברוטשילד – הוצאות הפקת ערבות בנקאית בגובה מחצית ההיטל ועלות שכר טרחת השמאי פריימן.

הנתבעת טענה כי התובעים אינם זכאים לעתור בתביעה חדשה להחזר הוצאות בגין ניהול הליכי הערר. לטענתה, היה עליהם לעשות כן בהליכי הערר. היא ציינה כי פסיקת הוצאות הינה עניין המסור לשיקול דעת הערכאה שדנה בהליך. היא טענה כי ביחס לנכס בבורוכוב התובעים כלל לא דרשו את החזר ההוצאות בהליך מול השמאי המכריע. לטענת הנתבעת, לשמאי המכריע אין סמכות לפסוק הוצאות, למעט שכר טרחתו. מכאן היא מסיקה כי החוק לא התכוון לאפשר פסיקת הוצאות נוספות מאחר ומדובר בהליך "קצר ופשוט יחסית" אשר נסב סביב מחלוקת שמאית. ביחס לנכס ברוטשילד טענה הנתבעת כי התובע עתר בערר לפסיקת הוצאות הכנת הערר ושכר טרחת עורך דין, בעוד שהוא לא ביקש את השבת הוצאות הפקת הערבות ואת שכר טרחת השמאי. לטענתה, ועדת הערר נמנעה מפסיקת הוצאות מכוח שיקול הדעת המסור לה, משלא התקיים לפנייה דיון. הדין אינו מאפשר להשיב לתובעים הוצאות בהליך הנוכחי.

החזר הוצאות ההליך שנוהל לפני השמאי המכריע (הנכס בבורוכוב): שמאי מכריע אינו מוסמך לפסוק הוצאות, למעט שכר טרחתו (תקנה 17(א1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה להכרעה לפני שמאי מכריע או שמאי מייעץ), התשס"ט-2008)). התובעים טענו כי הם זכאים לפנות אל בית משפט זה שיפסוק הוצאותיהם, שאם לא כן, יוותרו בחיסרון כיס.

פסיקת הוצאות בגין ההליך לפני השמאי המכריע דינה להתברר במסגרת ערר לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה במועד שנקבע לכך בסעיף 14(ב)(4)לתוספת השלישית, היינו – בתוך 45 ימים ממועד המצאת החלטת השמאי המכריע. היה על התובעים לפעול בהתאם להוראות הדין ולפנות בעניין זה בערר מתאים. הם לא סיפקו הסבר באשר לסיבה שבגינה לא פעלו בהתאם למתווה זה. נפסק זה מכבר כי יכול שיידרש דיון בוועדת הערר לאחר קבלת שומה מכרעת, אף בהעדר ערר על השומה עצמה. בית המשפט ציין: "במקרים רבים של תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מתעוררות לצד השאלות השמאיות גם שאלות משפטיות-פרשניות הנוגעות להוראות שבדין (לרבות ההוראות בתכניות מתאר) [...] וסוגיות נלוות נוספות הנוגעות, למשל, לפסיקת הוצאות ושכר טרחת באי כוחם של הצדדים, אשר בהן אין השמאי מוסמך לדון [...]. שאלות אלה אינן מצויות בתחום סמכותו המקצועית של השמאי המכריע ועל כן עליהן להתברר בפני ועדת הערר" (בר"מ 9547/10 הועדה המקומית לתכנון ולבניה מודיעין – מכבים – רעות נ' גונן (28.4.2013)). אציין כי לא מצאתי יסוד להבחנה בין פנייה לשמאי מכריע לפי סעיף 197 לחוק לבין פנייה לשמאי מכריע לפי סעיף 14(ב)(1) לתוספת השלישית. בשני המקרים השמאי המכריע נעדר סמכות לפסוק הוצאות.

למעלה מהדרוש יצוין, כי טענות התובעת בקשר עם החזר ההוצאות לו היא זכאית בגין הייצוג המשפטי בהליך בפני השמאי המכריע לא הוכחה באופן מספק. היה מקום להביא לעדות את עורך הדין שייצג בהליך על מנת שיפרט את הפעולות שעשה. עדות מנהלת המשרד אינה מספיקה. ממילא, היא העידה כי מי שמקליד את שעות העבודה במערכת הם עורכי הדין עצמם (עמ' 17; ש' 6-4).

החזר הוצאות בגין ההליך בפני ועדת הערר (הנכס ברוטשילד): יש לדחות את טענות התובעים. מעיון בערר עולה כי התובע עתר "לחייב את המשיבה בהוצאות הכנת ערר זה לרבות בשכ"ט עו"ד" (נ/3). די בכך כדי לדחות את טענת התובעים לפיה ועדת הערר נעדרת סמכות להטיל הוצאות בהחלטתה על פי התוספת השלישית (סעיף 77 לסיכומי התובעים). טענה זו גם שגויה לגופה (נמדר, עמ' 466, ה"ש 112). על החלטת ועדת ערר אשר לא פסקה הוצאות, על אף בקשה מפורשת בערר, לא הגישו התובעים ערעור.

התובעים טענו כי "ההוצאות הנתבעות בהליך דנן לא התבקשו במסגרת הערר שהתנהל לפי התוספת השלישית, ובכל אופן לא ניתנה כל החלטה השוללת, לגופו של עניין, את הזכות להשבת ההוצאות לתובע 2" (סעיף 35 לסיכומי התשובה), לפיכך לא קם מעשה בית דין. איני מקבל את הטענה. נפסק כי "מעשה בית דין אינו חל רק על פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה". מחובתו של צד להליך להעלות בפני בית המשפט את כלל טענותיו הרלוונטיות במועד (ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741(1992); ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.2005)). הלכה זו מושתתת על שיקולי סופיות הדיון ומניעת האפשרות להטריד את הנתבע בתביעות שונות בגין אותו מעשה, כמו גם שיקולי יעילות הדיון וחיסכון בזמן שיפוטי. לפיכך, היה על התובעים לכלול בערר את כלל ההוצאות שהוציאו בקשר עם השומה בעניין הנכס ברוטשילד.

סיכום
התביעה נדחית.

התובעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות הנתבעת על סך של 15,000 ש"ח. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ט, 09 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.