הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 67421-07-17

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

התובעים ונתבעים :
אופיר גל ואח'
ע"י עו"ד גל מנשה ועו"ד ניבה דורסט

נגד

הנתבעים ותובעים :
ערן ניסן ואח'
ע"י עו"ד ערן קרם ועו"ד אהוד פורת

החלטה

האם על בית משפט זה להמשיך ולדון באותם הסעדים מתוך התביעות ההדדיות שעניינם יצירת זיקת הנאה ורישומה , או שמא יש להעביר עניין זה להכרעת בית המשפט המחוזי, אשר הסמכות העניינית לדון בכך מסורה לו ואם כן, האם יש להעביר לבית המשפט המחוזי גם את שאר הסעדים הנלווים בתביעות ההדדיות, שעניינם שימוש וחזקה או שמא על בית משפט זה להמשיך לדון בהם או לחילופין האם יש לעכב את הדיון בהם עד להכרעה בנושא זיקת ההנאה – אלה השאלות שעומדות להכרעה במסגרת החלטתי זו .

רקע
עסקינן בשתי תביעות, הנדונות במאוחד, העוסקות בסכסוך בין התובעים (אופיר גל ואחי'), בעלי הדירות בבניין הנמצא ברחוב פרץ חיות 11 בת"א, לבין הנתבעים (ערן ניסן ואח'), בעלי הדירות בבניין הסמוך, הנמצא בכתובת פרץ חיות 9, ת"א.

הבניין ברחוב פרץ חיות 9 היה עד לפני מספר שנים בניין נטוש. לימים, ביקשו הנתבעים לקדם בניה בבניין ולשם כך קיבלו היתר בניה ואף בנו בהתאם לה.

הצדדים חלוקים ביחס לשאלה, האם ההיתר שניתן מאפשר כלל לנתבעים להרוס את הגדר החוצצת בין שני המגרשים ואשר הריסתה דרושה כדי להרחיב את שביל הכניסה לחניה שנבנתה בעורף בניין הנתבעים. עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי ההיתר, ככל שהתיר הריסה כאמור, התנה זאת ברישום זיקת הנאה לנתבעים בשטח מגרש התובעים לצרכי יצירת שטח מעבר כדין לחניה המדוברת.

כך, התובעים מתנגדים לרישום זיקת הנאה כאמור מטעמים מספר ואילו הנתבעים טוענים כי יש להעניק להם זיקה כזו בשל נסיבות העניין בבחינת כורח המציאות, אחרת לא יוכלו לעשות שימוש בחניה וייגרם להם נזק עצום.

אין מחלוקת כי הגדר שהייתה ממוקמת בין שני הבניינים ויצרה חציצה ביניהם, הוסרה על ידי הנתבעים ללא הסכמת התובעים ולאחר מכן נבנתה מחדש, לפי החלטת בית משפט זה (כב' הש' צימרמן), שניתנה במסגרת הליך של סעד זמני שהתקיים במסגרת התובענות דנא.

תביעת הנתבעים (ת"א 56206-07-17) הנה, אפוא, לקבלת הסעדים הבאים: צו עשה שיחייב את התובעים לחתום על שטרות לרישום זיקת הנאה הדדית שתאפשר מעבר כלי רכב לחניית הנתבעים (ס' 84); צו מניעה קבוע האוסר על התובעים להפריע או למנוע את הסרת הגדר (ס' 85); צו עשה קבוע שיחייב הפרדה בין שביל הולכי הרגל לבניין התובעים ולבין כביש הגישה לחניית הנתבעים באמצעות אדניות (ס' 86); צו שיחייב רישום זיקת הנאה בלשכת רישום המקרקעין (ס' 87); תביעה כספית בסך 338,500 ₪ על נזקים שנגרמו לנתבעים בשל סירוב התובעים לאפשר גישה ומעבר כאמור (ס' 88).

מנגד, תביעת התובעים (ת"א 67421-07-17) הנה לקבלת הסעדים הבאים: צו עשה המחייב את הנתבעים להקים מחדש גדר זהה לחלוטין למה שהיה בנוי (ס' 1); צו עשה קבוע המחייב את הנתבעים להקים מחדש את הגדר במקום שבו נבנתה (ס' 2); צו המופנה לוועדה המקומית לתכנון ובניה לשנות את היתר הבניה שניתן לנתבעים באופן שלא יידרש רישום זיקת הנאה כתנאי לאכלוס הבניין (ס' 3) וצו המורה לה לאכוף את התנאי בהיתר שמחייב להימנע מפגיעה במבנים הגובלים (ס' 4); צו הצהרתי שלפיו: הנתבעים לא רשאים להרוס הגדר השייכת קניינית לתובעים (ס' 5.1), הנתבעים לא רשאים לרשום זיקת הנאה (ס' 5.2); צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשטח התובעים.

התביעה של התובעים כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה נדחתה על ידי מחוסר סמכות עניינית בפסק דיני מיום 19.2.18, במסגרת החלטה שניתנה בבקשת הועדה לסילוק התביעה כנגדה על הסף.

לאחר קדם המשפט האחרון, שהתקיים ביום 15.10.18 לאחר שכבר הוגשו תצהירי עדות ראשיים, עיינתי בתיק לצורך מתן החלטה שנדרשה בעקבות קדם המשפט. בשלב זה תשומת ליבי הופנתה לכך שהסעד של רישום זיקת הנאה בתביעת הנתבעים (ס' 84 ו-87) והסעד של צו הצהרתי שלפיו הנתבעים לא רשאים לרשום זיקת הנאה בתביעת התובעים (ס' 5.2), אינם בסמכות בית משפט זה.

יצוין כי הצדדים לא העלו טענה של חוסר סמכות עניינית בכתבי הטענות. הנתבעים העלו טענה זו רק במסגרת תצהירי העדות הראשיים שהגישו לקראת קדם המשפט האחרון וטענו כי בכוונת להגיש תובענה בהתאם לבית המשפט המחוזי. חרף זאת, לא העלו את הנושא בקדם המשפט.

בהינתן המצב שנוצר, אפשרתי לצדדים, בהחלטתי מיום 15.10.18 , להתייחס ל נושא הסמכות העניינית ולטעון להשלכות הנובעות מכך, ככל שייקבע כי הסעדים הנוגעים ליצירת זיקת הנאה ורישומה, אינם בסמכות בית משפט זה.

הצדדים אינם חלוקים על כך שהסמכות ביחס לסעדים שהתבקשו בקשר לחיוב התובעים לאפשר זיקת הנאה ובקשר לרישומה הנם בסמכות בית המשפט המחוזי.

עם זאת, התובעים טוענים כי לפי הלכת העיקר והטפל, יש להותיר גם את הסעדים הנ"ל בבית משפט זה. לחילופין, יש להעביר את כל הסעדים לבית המשפט המחוזי ולחילופי חילופין, אם הסעדים ביחס לרישום זיקת הנאה יועברו לבית המשפט המחוזי ושאר הסעדים יוותרו בבית משפט זה, יש להורות על המשך ניהול התביעות בתיקים דנא ביחס לסעדים האחרים.

הנתבעים סבורים כי יש לאפשר להם להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, כפי שממילא הצהירו כי יעשה וכי יש לעכב את ההליכים בתיקים דנא , שכן ההכרעה בנושא זיקת ההנאה תסיים את הסכסוך או תשפיע ע ל התוצאה של שאר הסעדים שהתבקשו , שהנם תוצרי לוואי של הסעדים שהתבקשו בקשר לנושא זיקת ההנאה.

דיון

סעד שעניינו צו עשה שיחייב את הצד שכנגד ליתן זיקת הנאה ועתירה לרישומה של זיקה כזו, כאשר הצד שכנגד מתנגד ליצירת זיקת ההנאה, הנו ללא ספק בסמכות בית המשפט המחוזי (ראה ע"א (י-ם) 6576/05 אסתר שמעון נ' רות רחמוס גבעון (פורסם בנבו, 29.3.06); ע"א (נצ') 1312/04 רוזה בלום נ' בן נעים סיגל (פורסם בנבו, 8.12.05 ); ת"א 239/93 עזר ואח' נ' גולדבליט ואח' (פורסם בנבו, 20.10.98); בג"ץ 6268/00 קיבוץ החותרים אגודה שיתופית חקלאית רשומה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם בנבו, 23.7.01); ה"פ (רח') 34374-02-10 ליביה פפר נ' חוה פישמן (פורסם בנבו, 1.5.11)).

אין ספק, אפוא, שיש להעביר את הסעדים שכל אחד מהצדדים ביקש בקשר לזיקת הנאה (ס' 84 ו-87 לתביעה של הנתבעים ו- 5.2 לתביעת התובעים), לבית המשפט המחוזי.

מה לגבי שאר הסעדים? בעניין הלכת העיקר וטפל נקבע ברע"א 4890/15 אהרון אלוש נ' עירית טבריה – פורסם בנבו, 31.12.15) :

"בדרך כלל עניינים הנוגעים לרישום או מחיקת הערת אזהרה נידונים בבית המשפט המחוזי [ע"א 540/88 גי'.אי.ג'י. השקעות בפירוק נ' רשם המקרקעין בפתח-תקוה, פ"ד מט(2) 735, 742 (1995)]. אולם, על פי דוקטרינת "הטפל הולך אחר העיקר" ניתן להגדיר את אחד הסעדים כסעד " טפל", הנובע מ"הסעד העיקרי" [ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260, 267 (1959); ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא(2) 737 (1977); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 674 (1997); רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר 23 [פורסם בנבו] (1.8.2013) (להלן: עניין בר-עוז)]. במקרה כזה, בית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי ידון גם בסעד הטפל, אף שסעד זה כשלעצמו אינו בגדר סמכותו של אותו בית משפט. אין זו משימה קלה לקבוע איזהו הסעד העיקרי ואיזהו הטפל. קביעה זו כורכת בחובה עמימות ואף שרירותיות מסוימת ( ראו גם דברי הנשיא א' גרוניס בעניין בר-עוז, פסקאות 10-11 לפסק דינו).
..................................................................................................................................
המבחן הוא ענייני ולא פורמאלי. על בית המשפט לקבוע מהו העיקר. תשובה לכך תגרור את הנושא הטפל למגרשו הסמכותי של העיקר".

לעניין הלכת העיקר והטפל ראה גם ע"א 145/58 ח. קלקלודה נגד "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ ואח' פד"י י"ג 260; ספרו של מ. קשת "על דיני הסמכות של בתי המשפט בעניינים אזרחיים", בעמ' 135; מאמרו של יצחק כהן "הלכת פיצול סעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל-בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו", בעמד 234.

ומן הכלל אל הפרט: במקרה הנוכחי, המחלוקת כולה סובבת סביב שאלה אחת ויחידה , האם עומדת לנתבעים זכות שבדין לחייב את התובעים ליתן להם זיקת הנאה כמבוקש. בהתאם להכרעה זו, ממילא יבואו על פתרונם כל הסעדים האחרים באופן סופי ומוחלט , כנראה אפילו ללא צורך בדיון נוסף בהם , סעדים שהנם צווי עשה או מניעה בעניין שימוש בשטחים ובגדר הקיימת ושאלת הריסתה ואשר התבקשו על ידי הצדדים על בסיס הטענות שהעלו בנושא זיקת ההנאה ולא מכוח עילות אחרות. לפי ההכרעה שתינתן בנושא זיקת ההנאה, ייקבע, אפוא, גורלם של הסעדים האחרים. לפיכך, סעדים אלה הנם, במובהק, טפלים לסעד של יצירת ורישום זיקת הנאה. לעניין הסעד הכספי בתביעת הנתבעים, עליו לא חלה הלכת העיקר והטפל.

בהינתן האמור לעיל ובהינתן הלכת העיקר וטפל, יש להעביר לבית המשפט המחוזי את כל הסעדים שהתבקשו בשתי התביעות, למעט הסעד הכספי בתביעת הנתבעים. לאחר הכרעת בית המשפט המחוזי, אם יקום הצורך להכריע בסעד הכספי, התיק יוחזר לבית משפט זה לצורך כך.

בשלב זה, הדיון בתביעה הכספית, מעוכב אפוא. אין מקום לדון במקביל בסעד הכספי, מקום שייתכן ויתייתר. זאת ועוד - הדבר עלול להביא להחלטות סותרות, שכן לצורך הכרעה בסעד הכספי, יש צורך להכריע (לפי סמכותי שבגררא), בשאלה האם הנתבעים זכאים אם לאו לזיקת ההנאה המדוברת.

אין מקום בנסיבות הקיימות לעכב את ההליכים בתיקים ולאפשר לנתבעים להגיש תובענה חדשה ביחס לרישום זיקת הנאה לבית המשפט המחוזי וזאת מקום שהם כבר הגישו אותה כאן והתיק אף נמצא בשלב שלאחר הגשת תצהירי עדות ראשיים וניתן להעבירו הלאה לבית המשפט המוסמך , שידון בו מהשלב אליו הגיע ולא מחדש . לפיכך, תמוה בעיני מדוע הנתבעים, גם כעת , לאחר שבית המשפט עורר את הנושא מיוזמתו, ממשיכים לעתור לכך שיתאפשר להם להגיש תביעה חדשה בנושא.

הרבה למעלה מן הדרוש אציין כי גם לו הדין היה מחייב הותרת הסעדים הטפלים במקרקעין בבית משפט זה, הייתי מעכב את הדיון בהם , שכן כאמור, על פי ה הכרעה בשאלת זיקתה הנאה, יקום או ייפול דבר ביחס לשאר הסעדים, שלא לדבר על כך שאם אדון בשאר הסעדים, הרי ברור כי אצטרך להכריע לצורך כך בנושא זיקת ההנאה (לפי סמכותי שבגררא), או אז ייתכנו החלטות סותרות בין בית משפט זה ולבין בית המשפט המחוזי, דבר שיש למנוע.

אשר על כן, התיקים מועברים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בכפוף לאמור לעיל ביחס לסעד הכספי ובנסיבות, ללא צו להוצאות . כמו כן, בנסיבות, בית המשפט המחוזי יכריע בנושא הרחבת החזית שהתייחסתי אליו בהחלטתי מיום 15.10.18 ובבקשה החדשה בנושא חקירת נותן תעודת עובד הציבור.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשע"ט, 06 נובמבר 2018, בלשכתי.