הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 66809-11-17

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

המבקש (נתבע 1):
מומחד עזאזמה
ע"י עו"ד גיל קריספין

נגד

המשיבה (התובעת):
אמן הדגים בע"מ
ע"י עו"ד בעז בנצור

החלטה

לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד הנתבע 1 ביום 5.2.18.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי כי הייתה מסירה כדין של התביעה לנתבע 1.

קיים תצהיר מוסר מפורט, שלפיו השליח מסר את התביעה לאביו של הנתבע 1, אשר שוחח עמו טלפונית באותו מעמד ובטרם הסכים לקבל את המסירה ובטרם חתם על אישור המסירה.

מנגד, אביו של הנתבע 1 נתן תצהיר שבו הכחיש אמנם כי חתם על אישור המסירה, אולם לא התייחס ומכאן גם לא הכחיש את עצם המפגש בין המוסר לבינו. בעניין זה תצהירו שותק.

הנתבע 1 עצמו לא הכחיש בתצהיר או בכלל, כי שוחח עם אביו במעמד הגעת המוסר לביצוע המסירה, אלא הסתפק בהטלת ספקות בקשר לסיכוי שהמוסר יכול היה לדעת כי השיחה הייתה עם הנתבע 1 משהנ"ל ואביו מדברים ודאי ערבית (ס' 5 לתשובה לתגובה).

זאת ועוד- המוסר הנו אדם זר לסכסוך. אין לו סיבה לתת תצהיר שקרי. לנתבע 1 ואביו ישנה סיבה לכך - להיחלץ ממצב של פסק דין על סכום משמעותי של כ-2,500,000 ₪, שקיים מזה למעלה משנה וחצי, שמבקשים עתה לבטלו.

גם אין התייחסות של הנתבע 1 לעובדה שבא כוחו דאז , עו"ד מאיר ישראלי, ששלח מכתב דרישה לתובעת בסמוך לאחר הגשת התביעה, קיבל בתגובה לכך מכתב מאת בא כוח התובעת, המודיע על כך שהתביעה דנא הוגשה כנגד הנתבע 1.

הייתכן כי עו"ד ישראלי לא מסר לנתבע 1 את עותק המכתב או את תוכנו? כאמור, הנתבע 1 עצמו לא טוען זאת, שכן הוא מתעלם מעניין זה בתשובתו לתגובה, שבכל מקרה לא נתמכה כלל בתצהיר. הנתבע 1 גם לא הביא תצהיר של עו"ד ישראלי שיצהיר כי לא מסר עובדות אלה לנתבע 1.

הנתבע 1 גם לא הביא ראיה לכך שבמועד המצאת התביעה הוא שהה במוסד גמילה סגור בחברון, שכן הוא המציא אישור רק על מועד קבלתו למוסד (3.11.16) ולא על מועד שחרורו משם, כאשר המסירה בוצעה לאביו ביום 29.11.17. ראה ס' 4 לבקשה, בו הוא מציין כי שוחרר מהמוסד הנ"ל, ללא שנקב בתאריך לעניין זה ומיד לאחר מכן טוען כי נעצר בחודש ינואר 2019.

בהעדר אישור על מועד שחרורו מהמוסד, ברור כי יתכן ושוחרר עוד לפני 29.11.17. הנתבע 1 גם לא מציין היכן התגורר ממועד שחרורו הנטען מהמוסד בחודש נובמבר 2018 עד ינואר 2019, עת נעצר.

על כל האמור אוסיף כי גם שהות במוסד לגמילה או במעצר או במאסר, אינה גורעת מחובתו של אדם להתגונן כנגד תביעה וצודק בא כוח התובעת בטענתו, שלפיה אם יכול היה הנתבע 1 לדאוג לכך שבא כוחו יוציא מכתב דרישה לתובעת בזמנו, גם יכול היה באותה מידה לדאוג לכך שיגיש כתב הגנה.

לפיכך, כל ממצאים שלי הנזכרים לעיל, מביאים למסקנה כי הייתה מסירה כדין לנתבע 1, בין אם מכוח ההסכמה שלו שאביו יקבל בשמו את החומר, שכאשר קיימת, אין זה משנה אם במועד המדובר התגורר הנתבע 1 בבית אביו ברחוב ירושלים 134 בת"א אם לאו (הה סכמה עצמה יוצרת מסירה כדין) ובין אם מכוח העובדה שידע על הגשת התביעה (מפי בא כוחו כמפורט לעיל) והחליט להתעלם מכך ולא פעל לקבלת עותק התביעה ולהגשת כתב הגנה.

אכן נראה כי הנתבע 1 בחר להתעלם מהתביעה ורק כאשר הדבר עיכב את השלמת עסקת המכר של דירתו ברח' הבשור 3 ת"א, התעורר.

כאמור, אני קובע כי נעשתה המצאה כדין של התביעה לנתבע 1.

בכל הנוגע לסיכויי ההגנה, לא ניתן לשלול אותם כליל, באופן שיצדיק דחיית הבקשה. גם אם ישנן די סימנים כרגע לראיות בדבר מעורבות של הנתבע 1 בגניבות הנטענות, יש לקחת בחשבון כי רף ההוכחה בטענת גניבה הוא גבוה מהטיה רגילה של מאזן ההסתברויות והעיקר – חלק ניכר מסכום התביעה , שהוא עצמו על סכום גבוה ביותר , שנתבע בשל אובדן הכנסות, מסתמך על ראיות עקיפות (דו"חות על הפרשי הכנסות). קיימות ראיות ישירות לכאורה (הסחורה שנתפסה "על חם" על פרג'ון), רק על סכום נמוך ביותר מתוך סכום התביעה.

בקיצור, לא ניתן לשלול שהנתבע 1 יצליח להתגונן לכל הפחות ביחס לסכום התביעה, גם אם נראה לכאורה כרגע שיקשה עליו יותר להתגונן כנגד עצם המעשים ושיתוף הפעולה הנטען עם הנתבע 2, פרג'ון.

כאשר אני משקלל את הממצאים שהגעתי אליהם (המצאה כדין מחד וסיכויי הגנה במידה שפורטו לעיל מאידך) וכן בהתחשב בזמן הרב שהמתין הנתבע 1 עד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין וכן בהתחשב בכך שקיים חשד סביר כרגע לכך שהדירה נרכשה בין היתר בכספי שלפי הטענה גנב מהתובעת , מסקנתי הנה כי יש לבטל את פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאות הבקשה וכן בכפוף להטלת עיקול כפי שיפורט להלן .

בכל הנוגע לצו העיקול או צו לאיסור דיספוזיציה, שמבוקשים על דירת הנתבע 1, למקרה של ביטול פסק הדין (שיביא לביטול תיק ההוצל"פ וביטול העיקול שכבר הוטל במסגרתו ), הרי בתגובה הנוספת שהתרתי לתובעת להגיש, היא עתרה תחת העיקול או צו איסור הדיספוזיציה הנ"ל, לעיקול יתרת הכספים המגיעים לפי הטענה לנתבע 1 מאת רוכשי הדירה, בסך של 390,000 ₪ (לאחר כיסוי חוב המשכנתא) , כך, לטענתה, לא תיפגע העסקה מחד ומאידך יעוקלו כספים לטובתה.

כנזכר בסעיף 16 לעיל, אני סבור כי בנסיבות העניין, יש מקום להורות על עיקול מחצית יתרת הכספים האמורים (הדירה שייכת גם לאשתו של הנתבע 1 והיא אינה נתבעת בתיק זה) וזאת בין אם כתנאי לביטול פסק הדין, במסגרת סמכותי לפי סעיף 201 לתקסד"א , המתיר ביטול פסק דין "בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים..." ובין אם במסגרת סמכותי להטלת עיקול זמני.

העובדה שהנתבע 1 התעלם מהתביעה ולא התגונן כנגדה במשך תקופה ארוכה ביותר והעובדה שמצבו הכלכלי כנראה אינו טוב (הוא עצמו מודה כי נאלץ למכור את הדירה, עקב אי עמידה בתשלומי המשכנתא ועקב תיקי הוצל"פ וחובות אחרים), וכן העובדה שסיכויי התביעה טובים לכל הפחות ביחס לחלק מהסכום שנתבע, יחד עם העובדה שקיים חשד שהדירה נרכשה בין היתר מכספי הגניבה הנטענים (מועד רכישת הדירה סמוך לתם התקופה שבמהלכה גנבו הנתבעים לפי הטענה כ-2,500,000 ₪ בשווי סחורה, מועד בו גילתה התובעת את דבר הגניבות ותפסה את הנתבע 2 "על חם", דבר שהביא לפיטורי השניים מידית), מצדיקים יחד הטלת העיקול כאמור, בי ן אם כתנאי לביטול פסק הדין ובין אם לפי המבחנים של עיקול זמני.

לפיכך, פסק הדין יבוטל בכפוף לתשלום הוצאות הבקשה לידי התובעת עד יום 3.11.19 , אשר בנסיבות העניין, אני מעמיד אותן על 10,000 ₪. עם המצאת אסמכתא לתשלום ההוצאות, אורה על סגירת תיק ההוצל"פ וביטול העיקול שהוטל על הדירה לטובת התובעת.

כמו כן, ניתן בזה צו עיקול זמני על הכספים שחייבים הרוכשים לנתבע 1 בגין ת מורת הדירה בסכום של עד 195,000 ₪.

מאחר וצו העיקול מוצדק גם במסגרת תקנה 201, איני מחייב את התובעת להמציא התחייבות עצמית או ערובה, כפי שלא היה נדרש לו חייבתי את הנתבע 1 להפקיד את הסכום הנ"ל בקופת בית המשפט כתנאי לביטול פסק הדין.

ניתנה היום, ד' תשרי תש"פ, 03 אוקטובר 2019, בלשכתי.