הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 6650-06-17

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובע

פלוני

נגד

הנתבעות
1.צ'יימס ישראל
2.איילון חברה לביטוח בע"מ
3.ונציה תור (2007) בע"מ

מטעם התובע: עו"ד ליאור לב.
מטעם הנתבעות 1 ו-2: עו"ד דוד הרשקוביץ
מטעם הנתבעת 3: עו"ד פריג' עאדל

פסק דין

פסק דין זה עניינו בשאלה האם הוכח שהתובע, חסוי, בעל לקות שכלית נפגע בעינו בעת שהיה בהשגחת מי מן הנתבעות.
תמצית העובדות וטענות הצדדים:
התובע, יליד 31/1/1978, סובל מתסמונת דאון והינו בעל לקות שכלית בעטיה הוא מוכר כנכה בשיעור 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי.
הנתבעת-1, הינה עמותה המפעילה את מרכז רצף שירותי התעסוקה "צ'יימס טייבה" אשר משמש מרכז תעסוקה שיקומית וטיפולית לתובע ולחוסים מוגבלים נוספים (להלן: " מרכז התעסוקה").
הנתבעת-2, הינה מבטחת הנתבעת-1.
הנתבעת-3, הינה חברת ההסעות אשר מסיעה את התובע מביתו למרכז התעסוקתי וחזרה (להלן: " חברת ההסעות").
התובע הגיש תביעתו באמצעות אחיו שהינו האפוטרופוס שלו. לטענת האפוטרופוס בתאריך 14/6/15, נפגע התובע בעינו בעת שהותו בהשגחת מי מן הנתבעות.
הנתבעות מכחישות מכל וכל את הטענה שהתובע נפגע בעת ששהה בהשגחתן וטוענות שהגיע עם פגיעה בעינו שהחמירה במהלך היום.
לבקשת התובע, שלא אבה לממן חוות דעת רפואית בנוגע למצבו טרם ההכרעה בשאלת האחריות, הופרדה שאלת האחריות משאלת הנזק ולפיכך עניינו של פסק דין זה אך ורק בטענה האם הוכיח התובע שנפגע בעת שהותו בהשגחת ובאחריות הנתבעות והאם קמה למי מן הנתבעות אחריות לפגיעה זו.
בישיבת ההוכחות שנשמעה בתיק העידו בפרשת התביעה שני אחיו של התובע, מטעם הנתבעת-1, העידה מנהלת המוסד ומטעם הנתבעת-3, מלוות ההסעה והנהג.
נוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אדון בטענה האם הוכח שארעה פגיעה בתובע ובאילו נסיבות.
האם אירעה פגיעה בתובע ומהן נסיבותיה
אקדים ואציין שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים והעדויות שנשמעו באתי לידי מסקנה שלא הובאו לפניי די ראיות המאפשרות לקבוע את הנסיבות בגדרן נפגע התובע, אם בכלל, ויש יסוד לא מבוטל לטענת הנתבעות שהתובע הגיע באותו היום עם פגיעה בעין שהחמירה במהלך היום.
התובעים בחרו לסמוך תביעתם אך על עדות שני אחיו של התובע, שאין מחלוקת שלא היו נוכחים בעת הפגיעה. מעדותם של האחים ניתן להסיק שהם מאמינים שהתובע נפגע בהיותו באחריות הנתבעות ואולם מתעלמים מן העדויות לפיהן התובע הגיע בבוקר האירוע להסעה עם עין פגועה ומתממים בהקשר זה. אחיו של התובע, הם מטבע הדברים, בעלי עניין גדול להוכיח את תביעתם, וניכר שהם מבססים את גרסתם על קטעי שמועות או תובנות שהסיקו בדיעבד, מבלי שניתן להעניק לדברים משקל מכריע ולהעדיף אותם על ראיות שהובאו מזמן אמת בנוגע למצבו של התובע בבוקר האירוע ובכלל.
עדויות האחים לא עוררו אמון רב, וניכר שהם העדיפו לכתוב ולומר את מה שישרת את תביעתם. כך לדוגמא, אחיו של התובע א' , שהינו גם האפוטרופוס שלו, כתב בתצהירו שאינו יודע אם האירוע היה במרכז התעסוקה או בהסעה, ואולם בעדותו מסר לראשונה על דוכן העדים שלכאורה נמסר לו ממנהלת הנתבעת-1, מי פגע בתובע בעקבות תחקיר שעשתה. לאחר שורת שאלות בניסיון לברר מדוע הדבר לא נכתב בתצהיר אישר שיש דברים שהוא יודע אבל העדיף לומר אותם בעל פה (ראו פרוטוקול מתאריך 13/2/20 בעמ' 13 שורות 8-1 להלן: "הפרוטוקול"). בעדותו האח היה נחרץ שהאירוע היה במרכז התעסוקה (שם, עמ' 18 שורה 7).
מטעם הנתבעת-1, העידה מנהלת מרכז התעסוקה. מצאתי את עדותה מהימנה, כ ינה ורצינית. איני מתרשמת שנמנעה מלח שוף את מה שארע כדי להגן על הנתבעת-1, או על פעולות שנעשו. המנהלת השיבה לכל השאלות שנשאלה בהרחבה, ופרטה כיצד המקום פועל ומה ארע באותו היום. אכן תצהירה של העדה אושר על ידי בא-כוחה טרם הדיון וזאת ללא כל התנגדות קודמת לכך שהתצהיר הוגש לא מאושר. דבר שקורה בהסכמת הצדדים לא פעם. העדה אישרה את נכונות האמור בתצהיר בעת עלותה על דוכן העדים, והתרשמותי היא שאכן תצהירה ועדותה אמת הם.
מטעם חברת ההסעות, העידו נהג ההסעה ומלוות ההסעה. מצאתי את עדותם מהימנה והגיונית. איני סבורה שהגרסה ש התובע הגיע עם אדמומיות בעין הומצאה כדי לפטור אותם מאחריות. ניכר מעדויות כל העדים שהאפשרות שהדבר אירע בהסעה, אינה סבירה, שהרי גם אחיו של התובע טענו שזה ארע במרכז התעסוקה.
להלן אתייחס בקצרה להשתלשלות הדברים ביום האירוע אגב העובדות שעלו מהראיות שנשמעו, תוך הפנייה מתאימה לעדויות ולראיות שהובאו.
הגעת התובע להסעה בבוקר האירוע ומהלך ההסעה
כפי שהצהירו אחיו של התובע, לתובע שגרת יום קבועה בגדרה, לפיה מדי בוקר הוא מגיע להסעה הנמצאת באחריות חברת ההסעות. ברכב ההסעה יש נהג ומלווה. מן העדויות עלה, שהתובע בשל מבנה גופו הגדול, היה יושב בדרך כלל לבד בשני הספסלים הראשונים ברכב ההסעה והמלווה הייתה יושבת בשני הספסלים המקבילים (ראו תצהירו של נהג ההסעות סעיף 3, תצהירה של מלוות ההסעות, סעיף 5; אחיו של התובע י' אישר שבדרך כלל התובע יושב בשני הספסלים הראשונים ואולם ציין מקרה שבו נאמר לתובע שילך אחורה (שם, עמ' 37 שורה 4 ואילך) ).
התובע מגיע להסעה מלווה באחיו י' , לעיתים ממתין האח עם התובע עד לבוא ההסעה ולעיתים התובע ממתין לבד. האח י' טען שבבוקר האירוע ליווה והמתין עם התובע עד לבוא ההסעה. המלווה העידה, כי במועד האירוע ראתה את התובע לבד (שם, עמ' 63 שורה 21).
המלווה בהסעה פרטה בתצהירה , כי כשעלה התובע לרכב הבחינה שהוא משפשף ומגרד את עינו ותארה שהושיבה אותו במקום הראשון, חגרה אותו והיא ישבה במושב הראשון מצידו השני. בהתאם לתיאור שמסרה כאשר הגיעו למרכז התעסוקה, מסרה את התובע למדריכה והודיעה לה שהתובע עלה להסעה כשהוא משפשף את עינו. העדה הוסיפה שאף אחד מן החוסים לא מחזיק כלי חד.
העדה תארה שבצהריים משעלה התובע לאוטובוס בחזרה הביתה הבחינה שהעין שלו נפוחה מאוד, והמדריכה במרכז התעסוקה ציינה שהודיעה לאחיו א'.
העדה מסרה בתצהיר והעידה שבמהלך הנסיעה לטייבה וחזרה לא היה אירוע חריג כלשהו, אחרת הייתה מבחינה בכך ומדווחת.
בעדותה שבה העדה ומסרה בעת שעלה התובע להסעה היה משפשף את העין והיה לו אדום בעין, אבל בצורה קלה. כשבאה לקחת אותו ראתה את העין במצב לא טוב ואמרה למדריכה למה לא מתקשרים למשפחה וקיבלה תשובה שדיברו עם המשפחה.
שני אחיו של התובע התייחסו לטענה זו של העדה. האח א' טען בתצהירו שהוא שולל את האפשרות שהתובע יצא להסעה בבוקרו של אותו יום עם פגיעה כל כך חמורה בעין ואף אחד מבני משפחתו לא שם לב לכך (סעיף 12 לתצהיר). האח י' חזר על הדברים כמעט מילה במילה בתצהירו (סעיף 8 בתצהיר).
דא עקא שהמלווה בהסעה לא תארה פגיעה חמורה דווקא, אלא תארה אודם בעין ואת התנהגות התובע ששפשף את העין כבר בבוקר האירוע , כך גם עלה מעדות מנהלת המרכז התעסוקתי והדו"ח שנכתב ביום האירוע על ידי המדריכה ששהתה במקום (אתייחס לדו"ח בהרחבה בהמשך). לעניינו חשוב שבתצהירם לא שללו האחים את האפשרות שהתובע עלה להסעה עם אודם בעינו וכשהוא משפשף את העי ן, כפי שנטען על ידי מלוות ההסעה. גרסתם בהקשר זה הייתה מיתממת ומתחמקת. כפי שיפורט עוד בהמשך, הוריו של התובע שהיו איתו בבוקר האירוע לא הובאו להעיד, בנוגע למצבו בעת עלותו להסעה.
עדותה של מלוות ההסעה שנתמכת ברשום בדו"ח מהינה בעיני ודינה להתקבל. משכך ניתן לקבוע שהתובע עלה להסעה בבוקר האירוע כשעינו אדומה והוא משפשף אותה וחזר בצהריים, עם עין נפוחה הרבה יותר.
ההשתלשלות במהלך שהותו של התובע במרכז התעסוקתי
על מה שאירע במרכז התעסוקתי מאז הגיעו של התובע ובהמשך היום ניתן ללמוד מדו"ח האירוע שנרשם בזמן אמת, מעדות המנהלת ואחיו של התובע א'.
לתצהירה של המנהלת המרכז התעסוקתי צורף דו"ח האירוע מזמן אמת, דו"ח שהוא חתום על ידה אף שלא נרשם על ידה ומתעד את ההשתלשלות ביום האירוע. לדו"ח קיימת משמעות ראייתית לא מבוטלת, שעה שמדובר במסמך בכתב מזמן אמת המתייחס למה שאירע.
אמנם המדריכה שקיבלה את התובע מן ההסעה ו המדריכה כתבה את הדו"ח לא העידו. לגבי המדרכה שכתבה את הדו"ח הסבירה המנהלת שהיא עזבה את עבודתה במוסד. אף שיש בכך משום טעם לפגם וה דבר יכול לפעול כנגד הנתבעות 1-2 (שכן העובדה שהמדריכה עזבה אין משמעה שלא ניתן לזמנה לעדות), אין בכך כדי לאיין את משקלו של הדו"ח, שעה שהמנהלת חתומה עליו, הייתה במקום ואישרה את תוכנו ואת ההשתלשלות בזמן אמת.
יתירה מזו, הדו"ח הוגש במסגרת ראיות הנתבעות 1 ו-2 – התובע לא הודיע על התנגדותו להגשת הדו"ח מבלי שתחקר המדריכה כפי שנקבע בהנחיה על הגשת ראיות לגבי מסמכים שקיימת התנגדות להגשתם (ראו פרוטוקול מיום 22/10/18) , ומשכך, נחשב כמי ש הסכים להגשתו. יכול שאם הייתה מוגשת התנגדות במועד , היה נעשה מאמץ לזמן את המדריכה.
הדו"ח מוגדר כ"דו"ח אירוע חריג". תאריך האירוע הוא 14/6/15 ושעת האירוע 09:35. במקום האירוע נרשם: "אולם העבודה". בתיאור האירוע נרשם (שמו של התובע הושמט מהציטוטים – א' מ'): " הבחנתי בחניך... מגרד חזק את העין השמאלית והיא נראית נפוחה מבפנים והתלונן שכואבת לו מאוד". במסגרת סוג האירוע נרשם האירוע תחת " בעיות בריאות" (להבדיל מתוקפנות ואלימות שניתן היה לסמן ) וסומן " שינוי במצב בריאותי המצריך התערבות רפואית". בשם מוסר הדו"ח ושם כותב הדו"ח נרשם שמה של המדריכה. בטיפול שנעשה נרשם כדלקמן: "שטפתי לו את העין במים, נתתי לו לנוח והתקשרתי לאח שלו לברר הענין. והוא מסר שיחזור הביתה הוא יברר. והמלווה מסרה שבהסעה הוא גם היה בצורה הזו שבא מבית וכאשר שאלה את (התובע) ענה לה שהוא נפל בבית ואמא שלו אמרה שישים מים על העין". בהמלצות להמשך טיפול נרשם – " הומלץ לאח שלו שחשוב מאוד להפנות אותו לרופא עיניים ולטפל בעין ". כאמור, המנהלת חתומה על הדו"ח.
המנהלת העידה שהייתה במרכז התעסוקתי ביום האירוע. המנהלת הסבירה שהמדריכה הבחינה באודם בעין, היא זו שמקבלת את החניכים שמגיעים בדרך כלל בין 08:30 ל- 09:15 והמדריכה או הסגנית היא זו שהתקשרה לאח א'. המנהלת השיבה שהיא לא כתבה את הדו"ח אלא חתמה עליו אבל יידעו אותה בכל מה שקורה וראתה איך התובע משפשף את העין (שם, עמ' 38 שורות 25 ואילך). המנהלת לא ידעה לומר באיזו שעה הייתה שיחת הפלאפון. המנהלת השיבה שכתוב שם ה מדריכה בדו"ח והסבירה שהדו"ח נרשם לפי הנוהל שקיים אצלם ולא ידעה שהמדריכה צריכה לחתום , גם אחיו של התובע לא ביקש זאת . העדה נשאלה מדוע לא רשמו את הדו"ח במחשב והשיבה שיש להם דו"חות רבים ביום וכך היו נוהגים לרשום בכתב יד . המנהלת השיבה ששלחו את הדו"ח למפקחת, לעובדת הסוציאלית של המשפחה הם שולחים זאת בפקס ואין לה את אישור הפקס בעת עדותה. לדבריה גם בהקשר זה הם נוהגים לפי הנוהל, שולחים בפקס ולא במייל. העדה השיבה שהדו"ח הוצא באותו היום.
האח א' טען בעדותו שהשיחה הייתה רק בשעה 11-11:20 שכן הוא מורה בבית הספר וזוכר שהשיחה הייתה בהפסקה וטען שנאמר לו שיש לתובע אודם בעין ושלא יחשוש. לדבריו אמר למדריכה שהוא יכול לצאת, והיא אמרה שזה אודם כל כך קטן זה רגיל. לדבריו, אם היה יודע שזה רציני היה מגיע לקחת את התובע.
על אף דברים אלה, האח י' השיב בעדותו שכאשר בא הביתה שאל את אמו והבין ממנה שהתקשרו לאחיו א' "שייקח אותו, שיבוא כאילו, שייקח מבית הספר זה כל העניין" (שם, עמ' 35 שורה 8). דהיינו האח א' נדרש לקחת את התובע לטיפול רפואי.
המנהלת נשאלה על פער הזמנים בין השעה שכתובה בדו"ח לבין עדותו של האח, השיבה, שיכול להיות שלפעמים כותבים את הדו"ח, והאח לא יכול לענות, הוא לא זמין כל הזמן, אז מוציאים את הדו"ח ומוסיפים אחר כך שדיברו עם האח . לדבריה, רק לאחר שהדו"ח הושלם הוא נשלח.
העדה שללה מכל וכל את הטענה שערכו את הדו"ח בשלב מאוחר יותר (שם, מ' 44 שורות 19 ואילך).
המנהלת שבה והדגישה שראתה את מצב העין של התובע בבוקר, והמלווה גם מסרה שיש לו שפשוף בעין, הוא עלה להסעה משפשף את העין וזה מה שהרגיע אותם (שם, עמ' 43 שורות 18-17).
המנהלת העידה שלא היה אירוע דקירה והשיבה שאין להם בכלל עפרונות במקום, הם עובדים עם תעסוקות, דפים, דף זהב, שוקולד, מארזים. אין עפרונות ועטים ואולם גם השיבה שאינה עושה חיפוש על החניכים.
גם מלוות ההסעה העידה שהם לא עושים חיפוש על החניכים אבל, החניכים לא כותבים (שם, עמ' 69 שורה 1 ואילך).
העדה חזרה והעידה על כך שהתובע ירד מההסעה כשהוא משפשף את העין כך שהדבר לא קרה במרכז התעסוקתי. ולדבריה, בהתאם לנוהל התקשרו לאחיו של התובע.
העדה נשאלה מדוע התובע לא הוחזר אם הגיע עם פגיעה והשיבה שזה לא היה כל כך חמור וכנראה שלקראת סוף היום זה החמיר ונהיה קשה ואולם בהתאם לנוהל הוציאו דו"ח, כפי שהם חייבים לעשות לגבי כל אירוע.
העדה עוד הוסיפה שאחיו של התובע אמר שילך למשטרה ויתלונן, ואמר שהדבר קרה אצלם, ביקש ממנה לשנות את הדו"ח והיא סרבה. והוא אמר שהולך לתבוע והולך למשטרה, והיא השיבה לו שזו זכותו. לדברי העדה האח גם הגיע ושאל חניכים אם מישהו הרביץ לו והיא אמרה לו שאסור לו לעשות זאת. בהמשך סיפרה העדה שהאח הגיע עם האמא של התובע והחל לשאול את החניכים או ראו שמישהו הרביץ לו וכולם השיבו בשלילה (שם, עמ' 57 שורה 4 ואילך).
העדה נשאלה האם עשתה תחקור של האירוע והשיבה, שבגלל שהייתה התשובה שבא עם העין עם שפשוף לא היה תחקור. לדבריה, קורה שחניכים מרביצים ואז יוצא דו"ח בהתאם. היא מדווחת על כך, אבל זה לא קרה במקרה הזה. לדבריה יוצאים כמעט 400 דו"חות בשנה.
אחיו של התובע א' העיד שלאחר מספר חודשים, במסגרת שיחה על מצבו של התובע, מסרה לו המנהלת שחניך אחר שנקבה בשמו דקר אותו בעין, ולדבריו לא מסר את הדברים בתצהיר שכן יש דברים שהשאיר לעדות בעל-פה. המנהלת הכחישה את הדברים מכל וכל, והשיבה שהאח עצמו טען שחניך אחר פגע בתובע, והשיבה שזה היה לאחר זמן והאח בא והחל לתחקר במוסד.
העדה נשאלה האם אפשר לשאול את התובע מה קרה והוא יענה והשיבה, שהיא חושבת שיענה אבל לא יודעת אם הוא ידע לומר שזה חניך זה או אחר. העדה השיבה שאפשר אולי לסמוך על מה שהוא אומר. לדבריה, שאלו אותו כאשר חזר וכל הזמן אמר שם אחר, אבל הם ידעו מראש שזה לא קרה.
המנהלת נשאלה מדוע רשום בדו"ח שהדבר ארע באולם העבודה והשיבה שאולי המדריכה הבחינה בזה שם.
הוטח בעדה שאולי בגלל שהיא מרגישה חובה לעזור למעביד היא מעידה כפי שהעידה והעדה השיבה לדברים אלה כדלקמן: "לא, מה פתאום. לא. אני אומרת לך באמת, זה מה שקורה ואני אומרת עוד פעם, קורים אירועים ואני יכולה גם להראות כמה אירועים שקורים ,ומלא, ודוחות וזה הרביץ לי, זה דחף את זה. אתמול חניך לקח אבן וזרק על הרכב של מדריכה, כאילו התעצבן. זה קורה ואין לי שום סיבה לשקר, כאילו למה אני לא רוצה להגיד את זה? זה מה שמסרו לי, הוא הגיע, הוא משפשף את העין, שאלנו את המלווה, זה מה שהיא מסרה. כאילו טיפלו בזה כמו שמטפלים בכל אירוע אצלנו. לא מעבר ולא פחות גם. זה מה שקרה" (שם, עמ' 53 שורה 20 ואילך).
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים באתי לידי מסקנה, כי עלה בידי הנתבעים להוכיח את גרסתם וכי אין יסוד לקביעה שהיה אירוע במרכז התעסוקתי או בהסעה במסגרתו הותקף התובע באמצעות עפרון. עדות מנהלת המרכז התעסוקתי והמלווה מהימנות בעיני, שתיהן העידו שהתובע הגיע באותו היום עם פגיעה בעין, וכשהוא משפשף את העין, פגיעה שהלכה והחמירה במהלך היום. מתוך הדו"ח שנרשם ביום האירוע ונחתם על ידי המנהלת עלה שהדבר דווח למשפחה. דיווח שאחיו של התובע א' מאשר. מתוך הדו"ח עולה, שמצב העין תועד כבר בשעות הבוקר סמוך לאחר הגעת התובע למרכז התעסוקתי, גם אם האח ענה לטלפון בשעה מאוחרת יותר.
האפשרות שדווקא ביום שהתובע הגיע עם פגיעה מסויימת בעין, כשהוא משפשף את העין במהלך הנסיעה ובמרכז התעסוקתי, הותקף על ידי חוסה אחר, דבר שהוסתר על ידי המנהלת ועובדי המרכז התעסוקתי אינה סב ירה.
יכול שאחיו של התובע חשדו שאכן הותקף או ניסו להוביל לכיוון הזה, ואף ניסו לברר את העניין, אך העלו חרס בידם. העובדה שהאח א' נמנע בתצהירו למסור על אירוע בגדרו, לטענתו, המנהלת מסרה לו שלאחר בירור היא יודעת מי תקף את התובע, מלמד שפרט כבוש זה אינו נכון. כפי שתארה המנהלת, האח עצמו ניסה להביא לכך שתשנה את הדו"ח דבר שלא הסכימה לעשות.
כאמור, סביר הרבה יותר לקבוע שמצבה של העין הפגועה עמה הגיע התובע מלכתחילה למרכז התעסוקתי החמיר במהלך היום.
המסקנה המתבקשת, היא שהתובע לא הצליח להעמיד אפילו גרסה ראשונית שהיה בה להעביר את הנטל לנתבעים להוכיח שלא נפגע בשירותם ובאופן שיכול להשית עליהם אחריות .
האמור עד כאן מקבל משנה תוקף בשים לב לכך שהתובע נמנע מהבאת ראיות שיכול והיה בהן כדי לסייע בהוכחת גרסתו. אתייחס לעניין זה להלן.

הימנעות מהבאת ראיות
בחינת מסכת הראיות שהובאה מעלה קושי בקבלת גרסת התביעה, כאשר ניכר שהתובע נמנע מלהציג את מלוא התמונה ונמ נע מלהעיד עדים שיכול והיה ב עדותם כדי לסייע לקבלת גרסת התביעה.
כך לדוגמא, אמו של התובע לא הובאה להעיד, לא לעניין מצב העין בבוקר האירוע, ולא לעניין הטענה שהתובע נפל בבית ואף לא לעניין ההשתלשלות לאחר שהתובע חזר מהמרכז התעסוקתי. גם אביו של התובע שהיה בבוקר האירוע לא הובא להעיד.
בנוסף, התובע עצמו לא העיד. כפי שתואר לעיל העדים היו חלוקים בנוגע ליכולתו של התובע להעיד, ומעצם היותו חוסה בעל אפוטרופוס לא ברור אם ניתן היה להזהירו במתן עדות אמת ואם היה מסוגל לספר את אשר ארע. מצבו של התובע וכשירותו להעיד הם עניין שברפואה שהתובעים לא טרחו להוכיח. לענייננו חשוב, שה אח א' טען בתצהירו במפגיע ששמע מהתובע גרסה בנוגע לאופן בו נפגע ולמי שפגע בו ובא כוח התובע אף מסר בקדם המשפט ש התובע יבוא להעיד (ראו פרוטוקול מתאריך 11/3/19 עמ' 2, שורה 25) ואולם התובע לא הובא. מכאן, ניתן להסיק שלא היה בגרסתו כדי לתמוך בטענות התביעה ומכאן שהאח לא יכול לסמוך על גרסה זו בתצהירו.
התובע נמנע מלתמוך את התביעה בחוות דעת רפואית ומסמכים רפואיים שהיה בהם כדי לחזק את הטענה שהעין אכן נפגעה מחוד עפרון לאחר תקיפה, והמסמכים אשר הוגשו היו חלקיים ודו-משמעיים –
כך אחיו של התובע העיד שביום האירוע לקחו אותו למרכז הרפואי בכפר ואולם המסמך הראשוני המתאר את מה שנמסר עת הובא התובע לא הוגש וכאשר אחיו של התובע נחקר על כך, השיב שיש להפנות את העניין לעורך הדין (ראו פרוטוקול, עמ' 27, שורה 14).
למחרת הופנה התובע על ידי קופת החולים לבין החולים, במטרת הבדיקה נרשם שמדובר בחבלה בעין השמאלית יום קודם, והתובע הופנה למומחה קרנית. במסמך נוסף מאו תו יום של רופא המשפחה נרשם שהתובע נחבל בעין שמאל, אחד החניכים פגע בו וממצאי הבדיקה היו כאבים בעין שמאל ואודם.
בדו"ח המיון מאותו יום נרשם שסיבת הפניה כאב עיניים בהערות נרשם "חבלה בעין שמאל". צוין שעל פי מכתב הפניה קיים קרטוגלובוס וכי לדברי המשפחה יום טרם הגעתו נחבל בעינו השמאלית. מהבדיקה שנעשתה במיון בעין השמאלית לא ניתן ללמוד על קיומה של חבלה חודרת בעין והתובע קיבל טיפול של טיפות עיניים.
מסמך רפואי נוסף קיים בתיק בתאריך 17/6/15 ובו נרשם שקיים אודם קל, עכירות בקרנית בליטה קדימה ללא פצע ללא zidial, לחץ במישוש נמוך ללא כאבים, במסמך מתועדת בדיקה מתאריך 3/9/12 (כ-3 חודשים לאחר האירוע) בה נרשם שאין סימנים ברורים שמצב היום קשור לחבלה בעין יכול להיות עקב החמרה ב- KERATOCONUS.
התובע חזר לבית החולים בתאריך 8/7/15 כאשר נטען לקיומה של קרנית עכורה ובצקתית בעין שמאל לאחר הידרופס בקרנית, וסיפור של חבלה בעין שמאל. התובע נבדק בבדיקות עיניים וקיבל טיפות ומשחה לעין שמאל.
כמובן שאין לבית המשפט את המיומנות הרפואית להסיק את המסקנות מן המסמכים הרפואיים ואולם חזקה על התובע שככל שהיה בהם כדי לסייע בקבלת גרסתו שהייתה חבלה חודרת בעין באמצעות חוד של עפרון הייתה מובאת חוות דעת להוכחת הדבר. לענייננו חשוב שבמסמכים הרפואיים אין אבחנה חד משמעית של חבלה חודרת בקרנית או בעין, אלא רק מתועדים דברי המשפחה שהייתה חבלה כזו. כמו כן , בניגוד לעדות אחיו של התובע שהתובע לא סבל בעינו מליקוי כלשהו במסמכים הרפואיים מתועד באופן ברור שבעין שמאל קיים מצב של KERATOCONUS שהינה מחלת קרנית המאפיינת אנשים שלוקים בתסמונת דאון .
חשוב בהקשר זה להדגיש שהתובע בחר שלא לתמוך תביעתו בעניין האחריות או הנזק בחוות דעת, לא הוגשה כל בקשה לפטור מהגשת חוות דעת כפ י שניתן היה לעשות לו לא היה בידו לממן חוות דעת, גם ניכר שבידי המשפחה היה לממן חוות דעת. כך בחר התובע לנהל את ההליך, על אף שלא יכול להיות חולק שעליו הנטל הראשוני וככל שהיה צורך בראיה שברפואה על מנת להוכיח את סוגיית האחריות או הקשר הסיבתי הרי שחובה עליו הייתה להביא ראיה כזו. בנסיבות שפורט ו הימנעות מהבאת ראיה פועלת כנגד התביעה.
לכאורה ניתן היה לסיים את הדיון כאן ואולם על מנת שפסק הדין לא יהא חסר אתייחס למספר טענות נוספות שהועלו על ידי התובע.
הימנעות מהבאת ראיות על ידי הנתבעים ובכלל זה תיעוד ממצלמות שהיו במקום
התובע טוען שהנתבעים נמנעו מהעדת המדריכה שמלאה את הדו"ח והמדריכה שקיבלה את התובע מן ההסעה , ונמנעו מהבאת תיעוד ממצלמות שהיו במקום –
אשר לעדות המדריכה שמלאה את הדו"ח התייחסתי לעיל ועל כן אחזור רק בקצרה – המנהלת העידה שהמדריכה עזבה את העבודה ולא רצתה להעיד ולהסתבך בעניין ומשכך בהיותה מנהלת המרכז התעסוקתי, שנכחה ביום האירוע וראתה את התובע, והיא גם חתומה על הדו"ח, היא זו שבאה להעיד. אכן עדותה של המנהלת הייתה רלוונטית וחשובה . גם אם טוב אם היה נעשה מאמץ להביא גם את עדות המדריכות אין בכך כדי להכריע את התביעה, שעה שדי בעדויות שכן הובאו לקבוע את השתלשלות האירועים. גרסת הנתבעת-1, הובאה באמצעות המנהלת שהייתה במקום, ראתה את התובע, חתמה על הדו"ח בזמן אמת והעידה עדות אמת.
כפי שציינתי לעיל, התובע לא התנגד להגשת הדו"ח ללא עדות המדריכה, וגם משום כך טענותיו בהקשר זה אינן יכולות להתקבל . עדות המנהלת מהימנה בעיני ודי בכך כדי לקבל את גרסתה.
אשר למצלמות – ב"כ התובע נמנע מלשאול את המנהלת בעניין קיום מצלמות במקום ומדוע התיעוד לא הובא, ואף לא דרש את התיעוד במסגרת ההליכים המקדמיים. התובע בחר לחקור על כך את נהג ההסעה שהשיב שלפי מה שהוא ראה יש מצלמות ואולם לא ברור מעדותו היכן המצלמות, מה ראה והאם אכן יש מצלמות. כמו כן, נשאלה על כך במלווה בהסעה שמעדותה לא עולה שיש לה ידיעה בעניין, אלא שדבריה הוצאו מהקשרם – כך ב"כ התובע שאל בין היתר: " אני שואל אותה, יש מצלמות? את יודעת, מצלמות שמצלמות" והעדה השיבה: "אני יודעת מצלמות, מה, בית הספר יש מצלמות". לדברים אלה הגיב ב"כ התובע: "יש מצלמות. יופי". והעדה השיבה בציניות: " אני יודעת ממש? אני לא עבדתי בבית ספר" (שם, עמ' 67 שורה 1 ואילך).
בנסיבות אלה, נקל שהעלאת הטענה לראשונה במסגרת הסיכומים אינה יכולה להתקב ל – לא רק שהטענה שקיימות מצלמות רלוונטיות לא הוכחה, אלא שמדובר בפרט שלו סבר התובע שיש לו רלוונטיות, היה צריך לברר, לדרוש ולקבל במסגרת ההליכים המקדמיים ועוד קודם לכך. גם אם קיימות מצלמות העלאת דרישה לקבל תיעוד 5 שנים לאחר האירוע בעת ההוכחות אינה סבירה.
החמרת מצב קיים
התובע טען לחלופין, שגם אם תדחה הטענה שהתובע נפגע במרכז התעסוקתי, הרי שהותרתו יום שלם עם עיין פגועה אשר אין חולק שמצבה החמיר במהלך היום יש בה לכל הפחות החמרת מצב קיים. טענה זו מייחס התובע גם לנתבעת-3, אשר לטענתה היה עליה להביא את התובע לטיפול רפואי ולא להחזירו לביתו.
לא רק שטענות אלו לא הועלו בכתב התב יעה ויש בהן משום הרחבת חזית, אלא שהחמרת מצב קיים הינה טענה שברפואה והתובע בחר שלא לתמוך את תביעתו בעניין האחריות בחוות דעת רפואית. הדברים הם בבחינת קל וחומר, כאשר עולה מן החומר הרפואי שהתובע סובל זה מכבר ממחלה בעין שמאל, שהשפעתה ומהותה לא הובררו וכנראה לא בכדי.
כמו כן, כפי שהוכח, הודע לאחיו של התובע על מצבו של הבריאותי של התובע והאח בחר להמתין לסוף היום, משכך לא ניתן להלין על הנתבעות. הטענה לגבי הנתבעת-3, מחוסרת הגיון גם היא. המלווה בהסעה העידה ששאלה מה קורה לאחר שהבחינה בעין הנפוחה ונמסר לה שהודע למשפחה ויש להביא את התובע לביתו שם ידאגו לו. הטענה שעל הנתבעת-3, היה לקחת את התובע לטיפול עם כל החוסים האחרים ברכב או אפילו לאחר פיזורם חסרת הגיון, אין זה תפקידה. על משפחתו של התובע ובכלל זה האפוטרופוס שהופקד על שלומו לדאוג לטיפול בו.
קיומה של חובת זהירות והפרת חובה חקוקה
התובע טוען שקיימות לנתבעות חובות זהירות מושגית וקונקרטית וכי יש לקבוע שהופרה חובה חקוקה על ידם.
איני רואה כל צורך להכביר מילים, אין ספק שלנתבעות חובת זהירות מושגית וקונקרטית לשמור על התובע כאשר הוא נמצא באחריותן ושליטתן והפרת חובת זהירות זו, הייתה יכולה להביא להטלת אחריות. דא עקא, שלא הוכחה פגיעה בעת שהות התובע באחריות הנתבעות ומכאן שלא הוכח שהופרה חובת זהירות.
אכביר ואציין, שלו היה התובע מוכיח קיומה של פגיעה, בשים לב למצבו של התובע ולספק אם ביכולתו לספר מה ארע, הייתי נוטה להעביר את הנטל לנתבעות על מנת שתוכחנה שלא התרשלו, ואולם כאמור, הנטל הראשוני המוטל על התובע לא הוכח. נהפוך הוא, הוכח שהתובע בא למרכז התעסוקתי כבר בשעות הבוקר עם פגיעה כלשהי בעין, כשהוא משפשף את העין, פגיעה שהחמירה במהלך היום. בנסיבות אלה, סביר יותר לקבוע שלא הייתה כל פגיעה כאשר התובע שהה באחריות הנתבעות והנטל לא הועבר.
הנתבעות מצידן הוכיחו שלא התרשלו. הוכח שהתובע מובא למרכז התעסוקתי בהסעה מסודרת ומפוקחת. התובע ישב לבד בספסל הראשון ולא הייתה כל פגיעה. הוכח, שכאשר הגיע התובע למרכז התעסוקתי, כבר בשעות הבוקר הבחינה המדריכה בעין אדומה ובכך שהתובע משפשף את העין והדבר הודע למשפחה. הנתבעות התנהגו כמצופה מהן בנסיבות שהתבררו.
סוף דבר
לאחר בחינת מלוא הראיות שהובאו, אין מנוס מלקבוע שהתביעה לא הוכחה.
אכן כאשר מדובר בחוסה / ילד צעיר מאוד מאוד ההולך למוסד חינוכי וחוזר עם פגיעה שסביר לקבוע שארעה במוסד, לכאורה הנטל על המוסד והגורמים האחראים לשלול שהפגיעה ארעה עקב רשלנותם. במקרה דנן, הנסיבות שהוכחו שוללות פגיעה באחריות הנתבעות דווקא, אלא מלמדות על כך שהתובע הגיע מלכתחילה עם פגיעה מסויימת בעין, שפשף את העין במהלך היום דבר שיכול והחמיר את המצב. כבר בשעות הבוקר יצרה המדריכה קשר עם אחיו של התובע ודווחה לו על מצב העין ועוד באותו יום מולא דו"ח שלא עולה ממנו ארוע חריג כלשהו אלא מצב בריאותי של התובע.
בתיק גם לא קיימת ראיה רפואית שעשויה להביא לידי מסקנה, שהפגיעה נגרמה מחבלה דווקא להבדיל ממצב העין שהחמיר כתוצאה מכך שהתובע שפשף את העין במשך היום.
בנוסף, לא הובאו לעדות אמו של התובע ואביו, שנכחו איתו בבוקר האירוע ויכלו להעיד על מצבו, לפני ואחרי ההגעה אל המרכז התעסוקתי.
השילוב של כל האמור עד כאן, מביא לידי מסקנה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי אכן נפגע בהיותו באחריות הנתבעות. סבירה יותר מן האפשרות שהגיע בבוקר האירוע עם פגיעה מסוימת בעיין, שהלכה והחמירה במהלך היום.
בנסיבות אלה דינה של התביעה להידחות.
בנסיבות העניין ושעה שהתובע לא הכביר בהוצאות בתיק בכך שעתר מלכתחילה לדון בשאלת האחריות תחילה, בשים לב שהנתבעת-3, נמנעה מלכתחילה מלהגיש כתב הגנה וראיות עד כדי מתן פסק דין בהעדר הגנה שבוטל לבסוף בלא להשית הוצאות ובמידה מסויימת, לפנים משורת הדין, בשים לב למצבו של התובע, אני קובעת שכל צד י ישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, בהעדר הצדדים.