הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 66011-12-19

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

התובעים:

1.חנן שניידר
2.ישי שניידר
ע"י עו"ד אהב כהן

נגד

הנתבעים:

1. משטרת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז ת"א-אזרחי

2.פרקליטות מחוז ת"א-אזרחי (נמחקה)

3.ניצנה חכים

4.אברהם כהני

5.אילנית הרוש
ע"י עו"ד איתן פלדמן ועו"ד צבי אבנון

פסק דין – הנתבעת 5

לפני בקשת הנתבעת 5 לסילוק התביעה כנגדה על הסף.

רקע
התובעים, רופא מומחה לקרדיולוגיה וחולה לב בעצמו ובנו, סטודנט לרוקחות במועדים הרלוונטיים, היו מעורבים ביום 7.10.11, ערב יום כיפור (לפני כניסת החג), בתגרה עם הנתבעת 3 והנתבע 4, בעקבות כך שחנו את רכבם בחניית נכה השייכת ל כאורה לנתבעת 3.

התובעים הגיעו לבניין שבו מצויה הקליניקה של אמו של התובע 2 ואשתו של התובע 1, שהנה גם היא ד"ר לרפואה, כדי לפרוק חפצים השייכים לתובע 2 מהרכב וכדי לאחסן אותם באופן זמני בקליניקה.

משלא מצאו חניה קרובה לבניין, החליטו להחנות רכבם בחניית הנכה של הנתבעת 3, תוך כך שהתובע 1 נותר ברכב ואילו התובע 2 מעביר את חפציו מהרכב לקליניקה.

הנתבעת 5, אשר מתגוררת אצל הנתבעת 3 (שהנה חולת לב בעלת נכות של 100%) ו מטפלת בילדיה, הבחינה ממרפסת דירתן כי התובעים חנו את רכבם בחניית הנתבעת 3 ודרשה מהם להזיז את רכבם. בטרם עשו כן הגיעה הנתבעת 3 עם רכבה למקום.

בשלב זה החלה תגרה בין התובעים ולבין הנתבעת 3. הנתבע 4, המתגורר בסמיכות למקום, היה עד לתגרה ובא לעזרתה של הנתבעת 3. הנתבעת 5 הייתה עדה ממרפסת ביתה לתגרה ואף ירדה למטה בניסיון להפריד בין הניצים.

כל צד ( התובעים מצד אחד והנתבעים 3 – 5 מצד שני ), טוען כי הצד השני החל בתגרה ואשם בה. לכל צד גרסה שונה לגבי מהלך האירועים, מי היכה את מי וכיצד.

התובעים ניגשו למשטרה בסמוך לאחר התגרה, כדי להגיש תלונה נגד הנתבעים 3 ו-4. לטענתם, גם האחרונים הגיעו במקביל לתחנת המשטרה. לטענתם התובעים, הם שוכנעו על ידי המפקד התורן בתחנה לתת לנושא הגשת התלונה מחשבה נוספת. לטענתם, אמר להם שאין משמעות למי יגיש ראשון תלונה בנושא. התובעים קיבלו את עצתו.

מספר ימים לאחר מכן, ביום 10.10.11, הגישה הנתבעת 3 תלונה במשטרה נגד התובעים. גם הנתבע 4 הגיש באותו היום תלונה נגד התובעים. התובע 1 נחקר במשטרה כחשוד ביום 16.11.11 וביקש בפתח חקירתו כי דבריו ייחשבו כתלונה נגד הנתבעים 3 ו-4. גם התובע 2 נחקר כחשוד כחודש לאחר מכן, ביום 11.12.11. הנתבעת 5 נתנה עדות במשטרה על המקרה ביום 8.12.11.

לאחר שהמשטרה גבתה את העדויות הנ"ל, החליטה להגיש כתב אישום נגד התובעים. כתב האישום הוגש ביום 8.7.13 וייחס לתובע 1 תקיפה סתם ואיומים כלפי הנתבעים 3 ו-4 ולתובע 2 תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים כלפי הנ"ל .

התובעים הגישו ביום 27.11.14 בקשה לעיכוב הליכים בפני היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות באי כוחם, ד"ר יעקב וינרוט ז"ל, עו"ד עמית חדד ועו"ד ליאב איינס.

נימוקי הבקשה התבססו על טענות התובעים שלפיהם נפלו מחדלים רבים בחקירה, בשורה של עניינים ולרבות בכך שהמשטרה לא גבתה עדות מעדת מפתח התומכת בגרסת התובעים ואשר פרטיה היו בידי המשטרה וכי עצם הגשת כתב האישום היווה אפוא מחדל בפני עצמו וזאת משברור מחומר הראיות כי גרסאות הנתבעים 3 – 5 סותרות זו את זו ואין בהן ממש ואילו התובעים אך התגוננו מפני הנתבעים 3 ו-4 , אשר תקפו אותם .

כן נטען בבקשה לנסיבות אישיות של התובעים, כגון היות התובע 1 ד"ר מומחה לקרדיולוגיה, המצב הרפואי של התובע 1 והיות התובע 2 סטודנט לרוקחות וההשלכות שיהיו לניהול הליך פלילי על השניים , המצדיקים גם הם היענות לבקשה.

ביום 2.9.15, היועץ המשפטי לממשלה קיבל את הבקשה, בתנאי שהתובעים יבצעו עבודות התנדבות למען הקהילה בהיקף 140 שעות. התובעים קיבלו על עצמם את התנאי וביצעו את עבודות ההתנדבות.

כארבע ויותר שנים לאחר מכן, בחודש דצמבר 2019, הגישו התובעים את התביעה דנא , לקבלת פיצוי של 962,360 ₪, מאת הנתבעים, עבור הנזקים שנגרמו להם עקב הגשת כתב האישום.

הנתבעות 1 ו-2, משטרת ישראל ופרקליטות מחוז ת"א –אזרחי, נתבע ות לשלם לתובעים 300,000 ₪ ו-200,000 ₪ בהתאמה, בעוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה ועוולת הנגישה, בגין הנזקים שנגרמו לתובעים בשל מחדלי החקירה והגשת כתב האישום ובהם עגמת נפש, הכתמתם ברישום פלילי, פגיעה בשמם הטוב וכו'. כן נתבעות הן להשיב לתובעים את שכר הטרחה ששילמו עבור הגשת הבקשה לעיכוב הליכים בסך של 60,000 ₪ + מע"מ וכן את הוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לת ובעים מיוזמתם בסך של 2,360 ₪.

במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת 2 נמחקה לאחרונה מכתב התביעה, בעטיה של בקשתה בעניין זה, משהוברר כי כתב האישום הוגש על ידי יח' התביעות של הנתבעת 1 ולא על ידי הנתבעת 2 , כאשר החלטתי כי בנסיבות העניין, בהן בין היתר הנתבעות 1 ו-2 הגישו כתב הגנה מאוחד מלכתחילה, טענות התובעים כלפי הנתבעת 2 ייחשבו כנטענות כלפי הנתבעת 1, שתתגונן גם כנגד הטענות על עצם הגשת כתב האישום על ידי יח' התביעות שלה, ללא צורך בהגשת כתב תביעה מתוקן.

הנתבעת 3 נתבעת בגין עוולת הנגישה ולשון הרע בסכום כולל של 250,000 ₪. הנתבעים 4 ו-5 נתבעים בלשון הרע בסכום של 100,000 ₪ כל אחד.

עניינה של בקשה זו הנה כאמור בקשת הנתבעת 5 לסלק על הסף את התביעה כנגדה, אשר עילתה פרסום לשון הרע כשסכום התביעה נגדה עומד על 100,000 ₪.

התובעים טוענים בכתב התביעה כי עדותה של הנתבעת 5 במשטרה, אשר במסגרתה ייחסה לתובע 1 כי דחף את הנתבעת 3 ולתובע 2 כי סטר לנתבעת 3, משך בשערה, הפיל אותה לרצפה ותפס אותה בחולצה לכיוון הגרון, היא בגדר פרסום לשון הרע כלפי התובעים.

מנגד, הנתבעת 5 בכתב הגנתה וכן בבקשתה לסילוק על הסף, טוענת כי יש לסלק את התביעה על הסף , שכן עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" ).

התובעים טוענים כי לכל היותר יכולה הנתבעת 5 להסתמך על הגנת תם הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, אולם בדיקת הנסיבות מעלה כי גם הגנה זו לא עומדת לה, שכן לא מתקיימת דרישת תם הלב.

דיון

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולחומר שלפניי, נחה דעתי כי דין התביעה כנגד הנתבעת 5 להידחות על הסף.

לנתבעת 5 עומדת הגנת סעיף 13(9) לחוק, אשר קובע כי לא ישמש עילה למשפט אזרחי "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

עדות במשטרה מהווה פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור ועל כן פרסום כזה זוכה להגנה מוחלטת של החוק ונחשב פרסום מותר וזאת בין אם העדות שניתנה הייתה אמת ובין אם לאו ואף אם ניתנה בזדון.

ראה בעניין זה ספרו של שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 191: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון (וראה להלן). מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא "ההגנות המוחלטות".

כן ראה הדברים שנקבעו ברת"ק (חי') 58427-02-20 סטופין נ' דינין, פורסם בנבו: "בית משפט קמא קבע, כי בין אם נמסרה עדותה של המשיבה למשטרת ישראל לאחר שזומנה על ידי משטרת ישראל למסור את עדותה ובין אם עשתה כן בד בבד עם הגשת התלונה ומיוזמתה, הרי שהפרסום שנעשה למשטרת ישראל איננו מקים למבקש עילת תביעה המזכה בפיצוי כלשהו, שכן אם זומנה המשיבה למסור עדות במשטרה ביוזמת המשטרה, הרי שמדובר בפרסום מותר בהתאם להוראות סעיף 13(9) לחוק, קרי פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות מוסמכת; וככל שמדובר בעדות שנמסרה על ידי המשיבה מיוזמתה למשטרת ישראל, הרי שכל עוד לא חרג הפרסום מתחום הסביר ונעשה בנסיבות המנויות בסעיף 15(8) לחוק, קרי בהגשת תלונה על המבקש לרשות המוסמכת לקבל את התלונה ולחקור בעניין, יש לראות את הפרסום כפרסום החוסה תחת הגנת תום הלב.... בענייננו, בית משפט קמא נתן את פסק דינו לאחר ששמע את גרסאות הצדדים, ולאחר שהתרשם מן העדויות והראיות שהובאו בפניו, לרבות לאחר שעיין בהתכתבות שהתנהלה בין המבקש והמשיבה ביחס לעובדת. טענות המבקש בבקשת רשות הערעור נבחנו כולן על ידי בית משפט קמא, שמצא כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי הפרסום שנעשה חרג מתחום הסביר. פרסום ההתכתבות הוצג בפני העובדת הנוגעת בדבר ובפני משטרת ישראל במסגרת עדות המשיבה שהתבקשה לאחר שהעובדת הגישה תלונה נגד המבקש. בנסיבות אלה, הרי שפרסום ההתכתבות לעובדת ולמשטרת ישראל אכן עומדים בתנאי סעיפים 13(9) ו-15(8) לחוק, ומשכך אין מקום להתערב בפסק הדין ".

אדגיש כי לדידי, גם עדות שנמסרת במשטרה מיוזמתו של העד, כל עוד מדובר בעדות ולא בתלונה , תיחשב כפרסום שסעיף 13(9) חל עליו, שהרי הסיפא של הסעיף הנ"ל כולל גם פרסום שהיה רשאי המפרסם לעשות על פי היתר של רשות מוסכמת לכך בדין ואילו סעיף 15(8) לחוק אינו חל על עדות של עד במשטרה, שכן המחוקק עשה שימוש במילים "תלונה שהוגשה" .

עד רגיל אינו יכול להיחשב כמגיש תלונה, גם אם הוא מגיע למשטרה מיוזמתו ולא כתוצאה מזימונו. אשים בצריך עיון את השאלה, שאינה דרושה הכרעה בעניינינו, אם אדם אשר מגיע למשטרה לדווח על עבירה שעשה אדם אחר כלפי חברו ולא כלפיו, עוד בטרם הוגשה תלונה במשטרה על ידי הנפגע, יכול להיחשב כ "מגיש תלונה", במובנו של סעיף 15(8) לחוק והאם עד רגיל, שמגיע למשטרה להעיד, או חשוד שנחקר תחת אזהרה, ןאשר במהלך עדום מאשי מים לראשונה אדם אחר בביצוע עבירה, יכולים להיחשב כמתלונן לפי סעיף 15(8) לחוק.

במקרה דנא, הנתבעת 5 נתנה את עדותה במשטרה לאחר שהנתבעת 3 הגישה את התלונה ו אף לאחר שצוין בשולי הודעתה של הנתבעת 3 פרטי הנתבעת 5, כך שסביר להניח כי הנתבעת 5 אף זומנה לתת עדות על ידי המשטרה ולא הגיעה מיוזמתה לתת עדות, הגם שכאמור, לדידי אין הבדל בין שני מצבים אלה לצרכי תחולת סעיף 13(9) לנוכח הסיפא של סעיף 13(9). העובדה שה נתבעת 5 מתגוררת עם הנתבעת 3 ומטפלת בילדיה והעובדה שאולי בשל כך העידה לטובת הנתבעת 3, לא יכולה להפוך את הנתבעת 5 מעדה למתלוננת.

גם בת.א (רמ') 2121-04-13 אברהם אברהם נ' אמיר ערד, פורסם בנבו, נקבע כי סעיף 13(9) לחוק נותן הגנה מוחלטת על עד שנתן עדות במשטרה וכדברי בית המשפט: "סבור אני שיש אינטרס ציבורי שעד יאמר במשטרה את אשר ידוע לו ואת אשר הוא חושב בלי לחשוש מתביעה על לשון הרע, על מנת שלא לפגוע בעבודת המשטרה, ולאפשר לה לבצע את עבודתה כיאות. ה נתבע אמר את דבריו בעת החקירה במשטרה. חובתו של הנתבע לומר בחקירה את האמת בה הוא מאמין נובעת מהוראות פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) ומהוראות פרק ט' סימן א' של חוק העונשין, תשל"ז-1977. משהייתה לנתבע חובה ליתן את תשובותיו לחוקר, הרי שתשובות אלו מצויות תחת חסינות מוחלטת של הוראת סעיף 13(9) לחוק ".

די, אפוא, בתחולת סעיף 13(9) כדי להביא לדחיית התביעה על הסף .

הנתבעת 5 גם טענה להגנת סעיף 13(5) לחוק, אשר קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור", הגם שדי כמובן לנתבעת 5 תחולת אחד מסעיפי הפטור של סעיף 13.

הנתבעת 5 גם הפנתה לע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פד"י כט(2) 57, בו עמדה לדיון והכרעה השאלה האם קיימת עילת תביעה אזרחית נגד עד שלפי הטענה העיד עדות שקר בבית המשפט.

לאחר שבית המשפט (כב' השופט קיסטר), סקר את הדין שחל מעבר לים במדינות שונות והביא בהרחבה את השיקולים והטעמים לכך שאין מכירים בתביעות כאמור, סיכם את הכרעתו באלה המילים: "העולה מן האמור ביחס לחקיקה בארץ, שאין שום הוראה לפיה ניתן לתבוע עד בנזיקין בשל עדותו, ואין סיבה לסטות מן הפסיקה האנגלית בענין זה. טובת הציבור היא שלא לתת ביד נאשם כלי לרדוף ולהטריד את העדים על-ידי הגשת משפטים כדי שהם יסרבו לבוא להעיד. לפיכך כדי לקיים משפט הוגן בין אדם לחברו או במשפט פלילי, יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חפשי ללא פחד מפני התנכלות להם על-ידי סיבוכם במשפטים, מהם יהיו צפויים אף לכך שעדי שקר יעידו נגדם ויחייבום שלא כדין. זאת ועוד, המדינה מחייבת כל עד היודע דבר עדות לבוא ולהעיד, והיא אף כופה אותו לכך על-ידי הטלת קנסות ומאסר, לכן על המדינה לנצור מכל משמר את החופש של העדים ולשחררם מכל לחץ ואיומים. אכן במדינה מתוקנת מביאים עדי שקר בפלילים, אך כדי למנוע הטרדת עדים באישומי-סרק אין מאפשרים לכל אזרח להגיש תביעה נגד עד, אלא התביעה הכללית היא שמקבלת את תלונתו של אזרח ועליה לבדוק את חומר הראיות, ולראות אם יש יסוד לתלונה, וראיות מספיקות להעמיד את העד לדין וכך גם נעשה אצלנו".

כב' השופט ח' כהן הוסיף בין היתר את הדברים הבאים: "1. אדם המעיד על חברו דברים המביאים לידי הרשעתו, מסתמא נכנס בגדר מוציא לשון הרע כמשמעות מונח זה בסעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965: הדבר שהעיד נגדו לא רק "עלול" היה, כי אם גורם ממש היה, לפגוע בו ולבזותו; שהרי אין לך פגיעה רעה מן העונש. המחוקק היה ער לעובדה זו, שכל עד המעיד לרעתו של אדם, למעשה מוציא עליו שם רע; והוא קבע - משום תיקון העולם - שמה שנאמר על-ידי עד בבית-משפט או בבית-דין תוך כדי דיון שיפוטי ולצורך הדיון, "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" (סעיף 13)".
 
בפרשת רויטמן הנ"ל, דובר כאמור על עדות שניתנה בפני בית המשפט ואילו בתביעה דנא מדובר בעדות שניתנה בפני המשטרה.

האם ניתן להחיל את סעיף 13(5) גם על עדות בפני המשטרה?

סעיף 13(5) לחוק קובע כאמור כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

בהלכת "זיידמן" (ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פד"י כח' (2), 620), הוכר הצורך בפרשנות מרחיבה של סעיף 13(5): "לאור המילה 'בפניהם' בדיבור הנ"ל 'תוך כדי הדיון כאמור' אפשר לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה- כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי".

בבית המשפט העליון אושר פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ולפיו נקבע כי מכתב התראה ששוגר טרם פתיחת ההליך המשפטי נחשב כפרסום מותר תחת סעיף 13(5) לחוק (רע"א 43/11, עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס, מיום 28.8.11, כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין, בהתייחס לפסק דינו של כב' השופט י. שנילר, בע"א 2271/09, של בימ"ש מחוזי ת"א, מיום 28.11.10, פורסם בנבו).

בע"א 56691-10-13 קרמר נ' קרמר-פורסם בנבו, אומר כב' השופט ואגו את הדברים הבאים: "בעניין "רועי הרם" הנ"ל, כאשר ביהמ"ש העליון אישר את ההכרה במכתב התראה לפני משפט, היה זה תוך אזכור שמדובר ב"מכתבי התראה הקשורים להלי ך משפטי או שנשלחו לקראת פתיחתו" וכי באותו מקרה "אין המדובר במכתב התראה ראשוני, כי אם במכתב שנשלח במסגרת סכסוך משפטי קיים...". כב' המשנה לנשיא, דאז, השופט ריבלין, קובע כי "המבחן המתאים אינו מבחן הזמן כי אם מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר 'צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים' ...", בהתאמה להלכת זיידמן. כאשר נזקק כב' השופט ריבלין לטענה כי ההלכה המרחיבה תנוצל לרעה בכך שפרסומים שונים יטען לגביהם בדיעבד כי נעשו על רקע כוונה לנקוט בהליך משפטי, הוא מדגיש כי "נסיבות שליחת המכתב הנדון כאן פורטו בהרחבה והן מצביעות על קשר ברור לסכסוך משפטי קיים ולהליך קונקרטי שנפתח לבסוף בקשר עם הטענות שהועלו במכתב" (הדגש אינו במקור) ".

כפי שמכתב התראה לפני הגשת תביעה הוכר כפרסום שמקבל את הגנת סעיף 13(5), כך אפשר לתהות מדוע אין לקבוע כי גם עדות במשטרה תקבל את ההגנה הנ"ל, שכן אותו ההיגיון חל בשני המקרים.

הפרשנות המרחיבה של סעיף 13(5) לצרכי הכללת מכתב התראה בגדר סעיף זה, באה מתוך מחשבה כי התכלית למתן הגנה מפני תביעות לשון הרע על דברים שנאמרו ממש בתוך ההליך המשפטי, חלה גם על מכתב התראה שמהווה את "יריעת הפתיחה" של ההליך המשפטי ואשר בו בדרך כלל נכללות כל או חלק מהטענות שנטענות לימים בתביעה עצמה.

הכרה בתביעת לשון הרע בגין מכתב התראה, למרות שהוא מכיל את אותן הטענות כלפי הנפגע אשר עתידות להתברר בהליך המשפטי, בו המפרסם יהיה פטור מתביעה כאמור, בשל דברים זהים שיעיד ויטען כנגד הנפגע, הייתה יוצרת אנומליה וכשל בלתי מוצדק, אשר עשוי היה לפגוע לא רק בזכותו של המפרסם להתריע בפני הנפגע על התביעה שבדרך, אלא גם בזכותו של הנפגע לקבל התראה על כך וזאת משייתכן כי מכתבי התראה היו פסים מן העולם, ככל שתביעות לשון הרע בגינם היו מתאפשרות.

אולם כך בדיוק גם לגבי עדות משטרה, אשר מהווה שלב ראשון של ההליך הפלילי, שעשוי בשלבו השני, להבשיל לכדי כתב אישום , אשר מוגש על יסוד חומרי החקירה ובהם הודעות העדים ואשר בינו ולבין השלב הראשון של החקירה , יש קשר סיבתי קונקרטי מובהק, כך שמתקיים התנאי הנדרש של קשר סיבתי ו כך שאין חשש לאותו ניצול לרעה שכב' השופט ריבלין התייחס אליו בפרשת רועי הרם הנ"ל.

זאת ועוד - כפי שלא ניתן לדעת בוודאות כי מכתב התראה יביא בהכרח להגשת תביעה (שכן ישנה אפשרות של פשרה או שהתובע בפוטנציה יימלך בדעתו, גם אם מקרים אלה פחות שכיחים), כך גם לא ניתן לנבא כי עדות של עד בפני המשטרה במסגרת חקירה תביא בהכרח לפתיחת ההליך הפלילי ועל כן גם מבחינה זו אין מקום לאבחן בין פרסום שנעשה במסגרת הודעת עד ולבין פרסום הנעשה במסגרת מכתב התראה.

גם אין כל היגיון לפטור עד מתביעת לשון הרע בגין עדותו בפני בית המשפט בהליך הפלילי ומנגד לראותו כחשוף לתביעת לשון הרע בגין הודעתו במשטרה, אשר מטבע הדברים, זהה לדברים שהוא צפוי להעיד עליהם בפני בית המשפט.

כדברי בית המשפט בפרשת רויטמן, הרציונל של מניעת תביעות אזרחיות לרבות תביעות לשון הרע, בגין עדות שקר הוא "...שלא לתת ביד נאשם כלי לרדוף ולהטריד את העדים על-ידי הגשת משפטים כדי שהם יסרבו לבוא להעיד. לפיכך כדי לקיים משפט הוגן בין אדם לחברו או במשפט פלילי, יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חפשי ללא פחד מפני התנכלות להם על-ידי סיבוכם במשפטים...".

לפיכך, ברור שאם לא תינתן הגנה לעד מפני תביעות אזרחיות, כבר בשלב של עדותו במשטרה, לא תהא כל משמעות להגנה הניתנת לעדותו בבית המשפט, שכן החשש של העד להיתבע בלשון הרע בגין עדות שקר במשטרה , עשויה למנוע מלכתחילה את עדותו במשטרה.

אם לא יעיד במשטרה, ואם כך ינהגו שאר העדים, שיחששו להעיד מאותה סיבה, לא יהיו בידי המשטרה ראיות המצביעות על סיכוי סביר להרשעה ועל כן גם לא יוגש מלכתחילה כתב אישום וכל ההליך הפלילי ו האינטרס הציבורי להעמיד עבריינים לדין ייפגע אנושות.

חרף כל האמור לעיל, נראה לכאורה כי תחולת סעיף 13(5) על עדות במשטרה היא שאלה מיותרת, במובן זה שקיים סעיף 13(9). יתרה מכך - גם סביר להניח כי המחוקק אף ייעד את האחרון דווקא לתחולה על פרסום מסוג זה (עדות במשטרה), כך שאין צורך בפרשנות מרחיבה של סעיף 13(5), כדי למנוע את הכשל שעשוי היה להיגרם אם הייתה ניתנת הגנה רק על עדות בבית המשפט ולא על עדות במשטרה וזאת בניגוד למכתב התראה, שאינו מוגן על ידי מ י מהסעיפים הקטנים האחרים של סעיף 13 ואשר נדרשת, אפוא, פרשנות תכליתית ומרחיבה של סעיף 13(5) , כדי להעניק לו הגנה וכדי למנוע את הכשל שהיה נוצר אלמלא כן.

התובעים בתגובתם אינם מצליחים להתמודד עם טענות הנתבעת 5, המבוססות על סעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק . התובעים טענו להעדר תחולת סעיף 13(5), אולם לא מתוך הנימוק הנכון. לטענתם, הסעיף לא מגן על פרסום של עד והם מפנים בעניין זה לרישא של הסעיף תוך כך שלא שת לבם לסיפא, העוסקת בפרסום של עד. ביחס לסעיף 13(9) טענו התובעים באופן סתמי וכללי שאינו חל וזאת ללא נימוק או הסבר וכנראה שלא בכדי .

בכתב התביעה ציטטו התובעים מתוך דברים שנקבעו בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל-פורסם בנבו, כדי לבסס את עילת התביעה בלשון הרע נגד הנתבעים 3 – 5 וכדי לטעון כי פעלו שלא בתם לב , אלא שפסק הדין הנ"ל מתייחס למתלונן במשטרה ולא לעד. התובעים לא מצאו לנכון לצטט מתוך פסק דין זה בתגובה לבקשה לסילוק על הסף וגם כאן אולי לא בכדי.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה נגד הנתבעת 5 נדחית על הסף. התובעים ישלמו לנתבעת 5 הוצאות משפט עבור ניהול הגנתה עד כה, אשר כלל הגשת כתב הגנה, בקשה לסילוק על הסף והתייצבות לקדם משפט אח ד, בדמות שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב סיוון תש"פ, 14 יוני 2020 יוני 2020.