הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 65775-06-15

לפני כבוד השופטת אפרת אור-אליאס, סגנית נשיא

התובעת

פלונית

נגד

הנתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תביעת נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות והכיסוי הביטוחי, אלא רק בסוגיית הנזק.

התאונות

התובעת, ילידת 31.8.1983, טוענת בכתב תביעתה כי ביום 8.4.14 עת נהגה ברכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח חובה (להלן "הרכב"), פגעה בה מאחור, בחוזקה, משאית (להלן "התאונה הראשונה").

עוד טוענת התובעת כי ביום 18.11.14 עת נהגה ברכב, פגע בה מאחור, בחוזקה, רכב צד ג' (להן "התאונה השניה").

התאונה הראשונה והשניה (שתיהן ביחד להלן "התאונות"), הוכרו כתאונת עבודה ובגין הפגיעות בשתיהן הגישה התובעת בקשות לקביעת דרגת נכות למוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל").

התובעת טוענת כי בעקבות התאונה הראשונה נגרמו לה פגיעות גוף, בין היתר, בראש, בעמוד שדרה צווארי, גבי ומותני, ברגליים, במערכת הוסטיבולרית וכן נגרמה לה טראומה נפשית.

בעקבות התאונה השנייה, כך טוענת התובעת, נגרמו לה פגיעות גוף בין היתר בעמוד שדרה צווארי וגבי, במערכת הוסטיבולרית, בעיות זיכרון וטראומה נפשית.

הראיות שלפניי

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה (ת/1), לו צורפו מסמכים רבים שונים. כן הגישה התובעת חוות דעת מומחה לצורך הוכחת ריבית ההיוון (ת/3) וחוות דעת בעניין פוטנציאל השתכרותה (ת/2).

הנתבעת לא הגישה ראיות.

ביום 2.7.19 נשמעו ההוכחות וביום 22.7.19 נשמעו סיכומים בעל פה.

הנכות הרפואית

דרגות הנכות של התובעת בגין התאונות נקבעו במל"ל וקביעות אלו מחייבות על פי הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

בגין התאונה הראשונה נקבע כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית.

בגין התאונה השנייה נקבעה לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 34 (ב) (2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן "תקנות המל"ל")- "הפרעת חרדה...רמסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתקפוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה" - החל מיום 1.6.16.

לקביעה זו קדמה קביעה של נכות נפשית זמנית בשיעור זהה מיום 23.11.14 ועד ליום 31.5.16.

עוד נקבע כי לתובעת לא נקבעו נכויות נוספות, בתחומים נוספים בהם טענה לפגיעת גוף.

בסיכומיה טענה הנתבעת כי יש מקום להתערב בקביעת דרגת הנכות שנקבעה לידי המל"ל ולקבוע כי לתובעת לא נותרה כל נכות בעקבות התאונה השניה.

הנתבעת, יש לציין, לא הגישה בתיק זה בקשה להבאת ראיות לסתור.

לטענת הנתבעת לא נדרשה להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, נוכח הפסיקה הדווקנית באשר לבקשות מסוג זה. לטענתה יש מקום להגיש בקשות מעין אלו כאשר יש עבר רפואי שלא עמד לפני הוועדה או טעות קיצונית של הוועדה. לטענת הנתבעת כאשר המחלוקת היא על עצם הקביעה לא ניתן להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור.

הנתבעת טוענת כי מפרוטוקול הועדה הרפואית עולה כי התובעת לא מתלוננת על חרדה ומי שמתלונן עבורה הוא עורך דינה וכי אין כל תיעוד רפואי בתחום הנפשי.

הנתבעת טוענת גם כי נוכח מצבה התפקודי של התובעת לא היה מקום להעניק לה נכות נפשית המתייחס לסעיף 34 לתקנות המל"ל, שכן היא אינה מתאימה למצבה.

לאחר שבחנתי את טענות הנתבעת בעניין זה סבורני כי אין כל מקום להתערב בקביעת המל"ל לעניין הנכות הרפואית. דרך המלך להתערבות בית המשפט בקביעות המל"ל היא באמצעות הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור. אינני מקבלת את הטענה כי במקרה זה לא היה מקום להגיש בקשה. דרך ההתמודדות עם קביעת המל"ל באשר לדרגת הנכות הרפואית היא באמצעות הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור, תהא הסיבה אשר תהא.

הרי טוענת הנתבעת כי הוועדה טעתה בקביעת דרגת הנכות נוכח העדר תלונות התובעת והשמעת התלונות על ידי בא כוחה, נוכח העדרו של תיעוד רפואי בתחום הנפשי ונוכח מצבה. אלו בדיוק הטעמים אשר הנתבעת עצמה טוענת המהווים בסיס להגשת בקשה להבאת ראיות לסתור. הנתבעת לא עשתה כן.

ומשלא הוגשה בקשה, אין מקום לכל התערבות.

הנכות התפקודית

בדיון ההוכחות העידה לפניי התובעת. התרשמתי ממנה כי מדובר בתובעת נבונה, אינטליגנטית, מהירת מחשבה, שהגיעה מוכנה היטב לדיון ההוכחות בעניינה.

אציין כי באופן כללי התרשמתי שהתובעת אמינה, יחד עם זאת לאמון זה לא זכתה התובעת ביחס לכל פרטי עדותה. התרשמתי כי הפרטים שנמסרו על ידי התובעת בעדותה ביחס להשפעה התפקודית של הנכות שנקבעה לה וביחס להשפעת הנכות על יכולת ההשתכרות שלה, לא תאמו, בחלקם באופן מלא ובחלקם באופן חלקי, את המציאות. בנוסף, היה נדמה כי התובעת מפריזה בעדותה ביחס להשפעת הנכות הרפואית עליה. הכל כפי שיפורט.

במועד התאונה ועד לחודש מרץ 2018 עבדה התובעת כקניינית בחברת טבע. החל מחודש יולי 2018 עובדת התובעת בחברת הזנק. מעדות התובעת עולה כי בשתי העבודות הללו נדרשה, ועדיין נדרשת, לנסיעות לחו"ל במסגרת תפקידה.

התובעת העידה כי בעקבות התאונות היא פיתחה חרדה שבאה לידי ביטוי בנהיגה או בנסיעה ברכב. לכן, כן טוענת התובעת, היא מעדיפה מקומות עבודה הקרובים למקום מגוריה, שכן, באופן תדיר ועקבי, היא מגיבה בחרדה בנסיעות ברכב.

מעדות התובעת עולה כי זוהי ההשפעה היחידה על תפקודה כתוצאה מנכותה הנפשית.

מעדות התובעת עולה כי תגובותיה החרדתיות בנסיעות באות לידי ביטוי בסיטואציות בהן היא חשה סכנה. לדבריה הדבר בא לידי ביטוי גם בנסיעות שהיא מקיימת במסגרת נסיעות עבודה לחו"ל, עם קולגות או עם ספקים. עוד עולה מעדותה כי תגובות אלו אינן מובנות לנוכחים עימה, לעיתים מעוררות גיחוך וכי לעיתים היא נדרשת להסביר את הסיבה לכך.

עוד עולה מעדות התובעת כי מספר לא מועט של אנשים הקשורים לעבודתה היו עימה בסיטואציות לא נעימות אלו.

אציין כי אמנם התובעת לא הציגה במסגרת ראיותיה כל ראיה של כל מאן דהוא שהיה עימה בסיטואציה זו, על אודותיה, אולם אינני סבורה שיש הצדקה להחיל את החזקה המוכרת בדין כי אי הבאת העדים צריכים לפעול לרעתה.

ניתן להבין מדוע מבקשת התובעת להימנע מלזמן לעדות קולגות לעבודה, גם אם היא עבודה לשעבר, או ספקים, גם אם הם ספקים לשעבר, להעיד בעניין זה בעניינה, הן מחמת חוסר הנעימות מפאת פרטיותה והן מחמת חוסר הנעימות מהסיטואציה באופן כללי.

התרשמתי מדברי התובעת כי אכן היא חווה את הקושי בנסיעות המתואר על ידה, אולם, כפי שיפורט להן, סבורתני כי קושי זה משליך על תפקודה ועל יכולת השתכרותה בשיעור הנמוך משיעור הנכות הרפואית שנקבעה לה.

התובעת העידה כי מאז התאונות ועד היום, בחלוף כמעט חמש שנים, לא פנתה מעולם לטיפול בתחום הנפשי - לא פסיכיאטרי ולא פסיכולוגי - וגם לא טופלה בתרופות פסיכיאטריות. כאשר נשאלה בעדותה מדוע, השיבה כי חששה שבטיפול מצבה יחמיר וכי הפסיכיאטר בביטוח לאומי, אשר בדק אותה, השיב לשאלתה כי טיפול בתחום לא בהכרח ישפר את מצבה. לכן, לטענתה, לא פנתה לכל טיפול עד היום.

מנגד, התובעת העידה והדבר אף עולה מקבלות שצירפה לראיותיה, כי היא מטופלת ברפואה אלטרנטיבית בגין בעיות אורטופדיות ומתצהירה עולה כי היא פנתה לקבלת טיפול בפיזיותרפיה וסטיבולרית בעקבות הסחרחורת, שהיא טוענת שהיא סובלת מהן בעקבות התאונות.

התובעת גם העידה כי היא אף פנתה לאחרונה, בעת ביקור בחו"ל, למומחה לבעיות גב, וכי בעקבות מצבה, היא רוקדת בלט לשיפור מצבה.

מכאן ניתן להבין כי כאשר התובעת נתקלת בקושי פיזי כזה או אחר, המשפיע עליה ועל תפקודה, היא מטפלת בו. כשם שאין וודאות שטיפול בתחום הנפשי יסייע, כך גם אין וודאות שטיפול ברפלקסולוגיה יסייע. בהחלט אפשרי, אולם וודאות אין. יחד עם זאת, בחרה התובעת לקבל טיפול.

בנוסף, יכלה התובעת להתחיל טיפול כלשהו בתחום הנפשי ולבחון את השפעתו עליה. התרשמתי מתובעת המעוניינת באיכות חיים טובה ומוכנה להשקיע זמן ומשאבים לצורך כך. סבורתני כי לו היה מצבה הנפשי של התובעת כה משפיע על תפקודה הייתה לפחות מנסה לטפל בו.

התובעת לא עשתה כן ובכך אני מוצאת חיזוק לכך שההשפעה התפקודית של נכותה הרפואית עליה, נמוכה משיעור הנכות הרפואית.

באשר למצבה הרפואי בתחום האורתופדי ציינה התובעת בתצהירה ובעדותה כי היא סובלת מכאבים בעמוד שדרה מותני בישיבה מעל 10 דקות, סובלת מהגבלות בתנועות הצוואר ופגיעותיה האורתופדיות מגבילות את יכולת עבודתה. אלא שכזכור, לתובעת לא נקבעה כל דרגת נכות אורתופדית כתוצאה מהתאונות ולכן אינני קושרת בין התלונות המתוארות לבין הפגיעות בתאונות.

התובעת טוענת עוד כי היא סובלת מהשפעות נוירולוגיות כתוצאה מהתאונות באופן המשפיע על עבודתה. לתובעת לא נקבעה כל נכות בתחום הנוירולוגי.

זאת ועוד, התובעת העידה כי הקושי שהיא חווה בנסיעות עם קולגות מהעבודה ועם ספקים, החל לאחר התאונה הראשונה והוא קורה בנסיעות עבודה בחו"ל. התובעת העידה כי היא נוסעת בערך 4 פעמים בשנה לחו"ל, כי בכל נסיעה היא נדרשת למספר נסיעות וכי 70 אחוזים עד 85 אחוזים מהנסיעות הן עם קולגות או ספקים.

מעיון בתלושי השכר של התובעת שצורפו על ידה, כן לפני התאונות והן לאחר מכן, ניתן לראות כי שכרה של התובעת לא נפגע. ממוצע שכר התובעת בשנת 2013 (השנה שלפני התאונות) עמד על סך של 11,432 ₪ ובערכם דהיום 11,659 ₪.

שכרה הממוצע בשנת 2017, טרם סיום עבודתה בטבע, בחודש מרץ 2018, עמד על סך של 14,568 ₪ (נטו) ובערכם דהיום 14,772 ₪. ושכרה במקום עבודתה הנוכחי (תלוש שכר חודש יולי 2018) עומד ע"ס 13,706 ₪.

מנתונים אלו עולה כי גם התנהגויות התובעת בנסיעות, כפי שהן מתוארות על ידה, לא פגעו בשכרה וגם לא פגעו בהמשך עבודתה במקומות העבודה. הגם שלפי דברי התובעת התופעות הללו החלו לאחר התאונה הראשונה, המשיכה התובעת לעבוד בחברת "טבע" עד לשנת 2018 וסיימה עבודתה שם ללא קשר לתופעות אלו.

יתרה מכך, התובעת העידה כי ההערכות התקופתיות שבוצעה לה במהלך עבודתה בחברת
"טבע" היו טובות מאוד וכלשונה "הייתי מוגדרת כטאלנט".

בנוסף, מעדות התובעת עולה כי תופעות אלו גם לא השפיעו על קבלת התובעת לעבודה חדשה וכי הסיבה בגינה חלפו כארבעה חודשים ממועד סיום עבודתה בחברת "טבע" ועד תחילת עבודה בחברה בה היא מועסקת עד היום הייתה כי נתקלה בקושי למצוא עבודה התואמת את כישוריה ולא בשל כל קושי בתפקוד כתוצאה מהתאונות.

זאת ועוד, עובדה היא כי גם לאחר שסיימה התובעת את עבודתה בחברת "טבע", החלה לעבוד בחברה שעובדתה בה דורשת ממנה נסיעות לחו"ל. לו הקושי בנסיעות היה משפיע על הסובבים אותה, באופן המתואר על ידה, יכול שבחירותיה ביחס למקום עבודה חדש היו אחרות.

בנוסף לאמור, התובעת העידה כי תגובות אלו בנסיעות החלו לאחר התאונה הראשונה והן נמשכות עד לימים אלו ממש. יש לזכור כי בגין התאונה הראשונה לא נקבעה לתובעת דרגת נכות וכי נכותה הנפשית נקבעה בגין הפגיעה בתאונה השניה. מכאן שספק אם קיים קשר בין הקושי אותו חווה התובעת בנסיעות לבין נכותה הנפשית, שאם כך היה ניתן היה לצפות שהקושי יופיע לאחר התאונה השניה. יחד עם זאת, מקבלת אני את גרסת התובעת כי לאחר התאונות החלה לחוות את הקושי המתואר באופן המשפיע על תפקודה.

אוסיף ואציין כי התובעת טוענת עוד כי היא מתקשה בשינה ולכן היא עייפה, באופן המשפיע על תפקודה. כאמור, ככל שקושי זה אכן קיים, ואין כל הכרח שכך הוא, דומה כי האמור אינו משפיע על יכולת ההשתכרות של התובעת.

לסיכום האמור אציין כי התרשמתי שהנכות הרפואית שנקבעה לתובעת אכן משפיעה על תפקודה, אם כי נראה כי התובעת הגזימה והפריזה בהשלכות הנכות על התפקוד. בהתחשב בכלל האמור סבורתני כי יש להעמיד את שיעור נכות התפקודית של התובעת על שיעור הנמוך מנכותה הרפואית ואני מעמידה אותו על 5%.

בסיס השכר
עיון בתלושי השכר של התובעת בשנת 2013, עת עבדה בחברת "טבע" בתפקיד זהה לזה בו עבדה בזמן התאונות, מלמד כי שיעור שכרה החודשי עמד על סך של 11,432 ₪ בממוצע, ובערכו דהיום סכום של 11,659 ₪ (בערכי נטו).

שכר התובעת בחודשים ינואר עד מרץ 2014, שלושה חודשים לפני התאונה הראשונה, עמד על סך של 11,419 ₪ ובערכו דהיום סכום של 11,498 ₪ (בערכי נטו). למען הסדר הטוב יצוין כי שכר חודש מרץ 2014 כלל מענק שנתי בשיעור של 15,540 ₪ ברוטו, אשר לצורך החישוב חולק ב-12 חודשים.

לאחר התאונות עלה שיעור שכרה הממוצע של התובעת. כך ניתן ללמוד מתלושי השכר שצורפו על ידה:

בשנת 2014, היא שנת התאונות עמד שיעור השכר הממוצע על סכום של 14,650 ₪ ובערכו דהיום סכום של 11,765 ₪.
בשנת 2015 עמד שיעור השכר הממוצע על סכום של 15,434 ₪ ובערכו דהיום סכום של 15,649 ₪.
בשנת 2016 עמד שיעור השכר הממוצע על סכום של 15,652 ₪ ובערכו דהיום סכום של 15,998 ₪.
בשנת 2017 עמד שיעור השכר הממוצע על סכום של 16,070 ₪ ובערכו דהיום סכום של 16,295 ₪.

כל הסכומים בערכי נטו.

בשנת 2018, סיימה התובעת את עבודתה בחברת "טבע", הייתה מובטלת כארבעה חודשים בזמן שחיפשה עבודה אחרת, והחלה לעבוד בעבודתה הנוכחית ביום 15.7.18. באשר לשיעור שכר התובעת במקום עבודתה הנוכחי, התובעת צירפה לראיותיה את הסכם העבודה ותלוש שכר של חודש יולי 2018, שהוא תלוש חלקי, בהתחשב מועד תחילת עבודתה.

התובעת בחרה שלא להגיש לראיותיה תלושי שכר מחודש ספטמבר 2018.

אציין כי סבורתני שהסיבה לכך אינה היסח הדעת, כי אם מכוונת. התובעת צירפה לתצהירה עותק עב כרס של מוצגים, רווי במסמכים, הנושא כמעט 400 עמודים. במסגרת מסמכים אלו צרפה התובעת, בין היתר, את תלושי השכר של חודשי ינואר ודצמבר בשנים 2009 עד 2013 (לעיתים פברואר ולעיתים רק אחד מהם), כלומר כחמש שנים לפני התאונות. התובעת אף צירפה את תעודת התואר הראשון שקיבלה בשנת 2009 מאוניברסיטת העברית בירושלים.

התובעת אמנם צרפה את חוזה העסקתה במקום עבודתה הנוכחי, אולם לא ברור מדוע נמנעה מהגשת תלושי שכר מאז תחילת עבודתה, כאשר אלו צורפו בגין תקופת העסקתה בחברת "טבע". התנהלות שונה זו של התובעת, באשר לשני מקומות ההעסקה האמורים, מעלה שאלות.

באשר למקום העבודה הנוכחי של התובעת; מהסכם העבודה ומתלוש השכר שצורף על ידה עולה כי שיעור שכר התובעת עומד על סך של 26,000 ₪ ברוטו, בתוספת נסיעות ושווי ארוחות. סכום זה בניכוי מס ההכנסה עומד על סך של 20,432 ₪. התובעת העידה כי שיעור שכרה היום לא השתנה ביחס לשיעור השכר בתחילת עבודתה בחברת ההזנק, אולם כאמור לא הוצגה כל אסמכתא התומכת בכך.

אציין כי התובעת העידה בעדותה שמפאת הקשיים שהיא חווה בנסיעות, כמפורט לעיל, נמנעה מלהתמודד על משרות רמות דרג מזו שלה, הן בחברת "טבע" והן בחברת ההזנק. משרות בהן שיעור השכר היה גבוה יותר. אין ביכולתי לקבל טענה זו. התובעת לא הציגה כל ראיה התומכת בטענותיה אלו וממילא גם אם הייתה מתמודדת לא בהכרח הייתה זוכה במשרה.

יחד עם זאת, נוכח גיל התובעת, יכולותיה והכשרותיה, סבורתני כי שכר התובעת עתיד לעלות עם השנים באופן שתגיע לכדי שילוש השכר הממוצע במשק.

אציין לעניין זה כי, לא היה צורך בהגשת חוות הדעת של ד"ר לוי באשר לפוטנציאל ההשתכרות של התובעת. על אודות יכולת ההשתכרות של התובעת אני לומדת משיעור שכרה, מהתפתחותו עם השנים, מהתרשמותי מיכולותיה, מההשכלה שלה, מהניסיון שלה, מההכשרות שעברה. בנסיבות העניין סבורתני כי הגשת חוות דעת ד"ר לוי הייתה מיותרת.

בהתחשב באמור אני מעמידה את שיעור שכר התובעת על סך של 20,432 ₪ כאשר להערכתי בחלוף השנים, לא בעוד שנים רבות, תגיע התובעת לשילוש השכר הממוצע במשק ובערכי נטו סך של 24,113 ₪.

לעניין ערכי הנטו של השכר העתידי אציין כי החישוב בוצע על בסיס מספר נקודות הזיכוי לו זכאית התובעת כיום, בהיותה רווקה ללא ילדים. יכול שבעתיד, עם קבלת נקודות זיכוי נוספות נוכח שינוי מצבה כאמור, יעלה שיעור שכרה.

גיל פרישה

התובעת מבקשת להעמיד את גיל פרישתה על 75.

בסיכומיה הפנתה התובעת למקרים בהם רואה חשבון עצמאי או בעל משרד עורכי דין עובדים עד גיל 75, בעוד שבענייננו עסקינן בתובעת שהיא שכירה, הייתה ועודנה שכירה.

התובעת טענה טענה זו בעלמא, ללא שהציגה אף לא בדל אחד של ראיה שיתמוך בטענתה.

אינני סבורה כי זהו המקום לקבוע כי יש להעמיד את גיל הפרישה של התובעת מעבר לגיל הפרישה של עובדים שכירים על פי החוק ומכאן שאני דוחה טענתה.

הפסדי שכר בעבר

מעדות התובעת עולה כי היא מצויה בפרטי פרטים של הנתונים הרלוונטיים לתיק שלפניי. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית מהו שיעור הפסדי השכר שנגרמו לה עד היום והיא השיבה כי שכרה לא נפגע. לגישתה, הפסדי השכר לעבר באים לידי ביטוי בכך שבעקבות התאונות היא לא יכלה לבצע משרות "הרבה יותר מרוויחות", כלשונה.

כאמור, התובעת לא הוכיחה את טענתה כי כתוצאה מפגיעותיה בתאונות לא היה ביכולתה לבצע משרות בעלות הכנסה גבוהה יותר ולכן נגרמו לה הפסדים בעקבות כך.

בעדותה ציינה התובעת כי שכרה בטבע נפגע משלא היה ביכולתה לבצע את אותה כמות של שעות נוספות כפי שביצעה עובר לתאונות, אולם טענה זו לא הוכחה, לא בתלושים שצורפו לא בראיות אחרות.

אציין כי התובעת צרפה את תלושי השכר לחודשים ינואר ודצמבר 2013 בלבד. בעדותה ציינה כי תלושי חודשים אלו אינם מייצגים משום שהיא שוהה בהם בחופשה. תלושים של חודשים אחרים לשנה זו, אשר היה בהם כדי ללמד על כמויות שעות נוספות נטענות לא צורפו.

אמנם צורפו תלושי שכר לחודשים ינואר עד מרץ 2014 שלפני התאונה אולם אינני סבורה שיש בהם די כדי להוות בסיס להשוואה ביחס לתקופה שלאחר התאונות. האמור נכון עוד יותר מקום שהתובעת בעצמה טוענת כי תלוש חודש ינואר אינו מייצג.

באשר לתקופות אי הכושר, תקופת אי הכושר של התובעת בגין התאונה הראשונה היא מיום 8.4.14 ועד ליום 21.4.14 (סה"כ 14 ימים). בתקופה זו קיבלה התובעת את מלוא שכר על חשבון ימי מחלה.

תקופת אי הכושר של התובעת בגין התאונה השניה היא מיום 18.11.14 ועד ליום 22.11.14 (סה"כ 5 ימים). בתקופה זו קיבלה התובעת את מלוא שכר על חשבון ימי מחלה.

גם בתקופת הנכות הזמנית של התובעת, כפי שנקבעה על ידי המל"ל, לא נפגע שכר התובעת והתובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי ניצלה בתקופה זו ימי מחלה כתוצאה מפגיעותיה בתאונות.

התובעת סיימה את עבודתה בחברת "טבע", בה עבדה בזמן התאונות. לא נטען וממילא לא הוכח כי התובעת הייתה זכאית, עם סיום עבודתה, בקבלת דמי פדיון כלשהם בגין ימי מחלה צבורים. כמו כן, לא נטען, וממילא לה הוכח, כי במהלך שנות העבודה בטבע, לאחר התאונות, היו חסרים לתובעת ימי מחלה ומשכך, נאלצה לשהות במחלה והופחת לה שכר בגין כך.

באשר לפרק הזמן בו הייתה התובעת מובטלת, מסיום עבודתה בחברת "טבע" ועד לתחילת עבודתה במקום עבודתה הנוכחי, אינני קושרת בין פגיעותיה בתאונות לבין תקופת אבטלה זו. התובעת בעצמה העידה כי אין קשר בין סיום עבודתה בחברת "טבע" לבין פגיעותיה בתאונות. התובעת גם בעצמה העידה כי היא חיפשה עבודה שתתאם את כישוריה, ומשכך זו הסיבה לכך ששהתה פרק זמן מסוים באבטלה. אינני מקבלת את הטענה כי כתוצאה מפגיעותיה בתאונות נאלצה לחפש עבודה שתאפשר לה לנוע בתחבורה ציבורית, שכן הלכה למעשה בחרה התובעת עבודה שמחייב אותה לנסיעות לחו"ל, לרבות נסיעות רבות במוניות.

בהתחשב בכלל האמור, סבורתני כי התובעת אינה זכאית לפיצויים בגין הפסדי שכר בעבר.

הפסדי השתכרות בעתיד

בהתחשב בכלל המפורט ובשיעור הנכות התפקודית סבורתני כי אין מקום לקבוע לתובעת פיצוי על פי חישוב אריתמטי, אלא יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי.

בהתחשב בכלל המפורט לעיל, בגיל התובעת, בשיעורי שכרה בעבר, היום ובעתיד, בתפקודה כיום בחלוף כחמש שנים מהתאונות, במהות הפגיעה, בשיעור הנכות הרפואית ובמקצועה, אני מעמידה את שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 120,000 ₪.

אציין כי, הצדדים טענו לפניי בעניין שיעור ריבית ההיוון, כאשר לטענת התובעת יש לבצע את החישוב לעתיד לפי ריבית בשיעור 2% בעוד שהנתבעת טוענת ל-3%. כמפורט לעיל, התובעת אף הגישה חוות דעת מומחה לעניין זה.

מאחר שעסקינן בנכות תפקודית בשיעור של 5% הרי שהחישוב של הפסדי השכר לעתיד אינם מבוצעים על פי תחשיב אריתמטי, אלא הערכה גלובלית התואמת את הנתונים הרלוונטיים. לכן, אין רלוונטיות לשיעור ריבית ההיוון.

משכך, אינני נדרשת לדון בפסק דין זה בסוגיה זו.

הפסד תנאים סוציאליים

בהתחשב בהפסדי השכר לעתיד, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסד בתנאים הסוציאליים בשיעור של 12.5% כפסוק. סכום זה עומד על סך של 15,000 ₪.

עזרת הזולת בעבר ובעתיד

התובעת טענה בתצהירה כי לפי התאונות הייתה עצמאית וביצעה את כל מטלות משק הבית ואחזקתו. לטענתה לאחר התאונות לא הייתה מסוגלת לבצע את עבודות בית ונזקקה לעזרת צדדים שלישיים בקניות, אחזקת הבית ובנושאים הקשורים בכך.

בעדותה אישרה התובעת כי הייתה לה עזרה במשק הבית גם לפני התאונות ולגם לאחריהן. התובעת לא הציגה כל ראיה המלמדת על הוצאות כלשהן שנדרשה להוציא לעזרה כתוצאה מהתאונות. יתר על כן, ימי המחלה שניתנו לתובעת בגין התאונות היו ספורים ויש בהם כדי להעיד על מצבה לאחר התאונות.

בנוסף, לא התרשמתי כי מצב התובעת מצדיק קבלת עזרת הזולת וסבורתני כי האמור נכון גם למועד התרשמותי מהתובעת וגם לעתיד לבוא.

בהתחשב בכלל האמור, לרבות מהות הנכות (נפשית) ומספר ימי המחלה בהם שהתה התובעת ובהתחשב בעובדה שלא הוצגו על ידה ראיות התומכות בטענותיה האמורות, אני מוצאת לנכון להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק של עזרת הזולת לעבר על סך של 3,000 ₪. אינני מוצאת לנכון לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד.

הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד

התובעת טוענת כי נדרשה להוצאות רפואיות ניכרות שלא מכוסות על ידי קופת חולים או המל"ל ובהן בגין אמבולנס, תרופות, תכשירים, משחות, הדמיות, רופאים מקצועיים, טיפולים ועוד.

התובעת מוסיפה וטוענת כי היא תידרש בעתיד לטיפול באימון רגשי, שלא באמצעות קופת חולים או רפואה קונבנציונלית.

לטענת התובעת היא לא שמרה את כל הקבלות והאישורים אודות הוצאות אלו. לתצהירה צרפה התובעת ארבעה מסמכים התומכים, לטענתה, בהוצאות שהוציאה. עיון בארבעת מסמכים אלו מעלה כי שניים מהם הם בגין תשלום שנדרשה התובעת לשלם להוצאת תיעוד רפואי מהמוסדות הרפואיים (אחד מאישורי התשלום מופנה לעורך דינה), אחד בגין תשלום למד"א ואחד בגין שירותי מרפאה.

בנוסף, כאמור, התובעת לא טופלה במישור הנפשי עד היום. את האימון הרגשי הנטען החלה התובעת, לדבריה בעדותה, כשבוע לפני עדותה לפניי (קרי לקראת סוף חודש יוני 2019), חמש שנים לאחר התאונות ולדבריה מדובר בטיפול ניסיון. נוכח האמור אינני קושרת בין האימון המדובר לבין פגיעות התובעת בתאונות ובכלל ספק אם התובעת תמשיך בו, שכן מדובר בניסיון שגילו לא עולה על שבוע.

זאת ועוד, התאונות הוכרו כתאונות עבודה ולכן זכאית התובעת להחזר הוצאות מהמל"ל. התובעת העידה כי לא פנתה למל"ל בבקשה לקבלת החזר הוצאות.

יחד עם זאת, אני מקבלת את העובדה כי כתוצאה מהתאונות נדרשה התובעת להוצאות רפואיות מסוימות, מינוריות, ויכול שתידרש להן גם בעתיד.

בהתחשב בכלל המפורט לעיל, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין ההוצאות לעבר ולעתיד על סך של 4,000 ש"ח.

הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד

התובעת טוענת כי נאלצה להוציא כספים עבור שימוש במוניות, דלק, השכרת רכבים וחניונים. לטענתה לא הצליחה לשמור את כל האסמכתאות בגין התשלומים בהם נשאה. לתצהיר מטעמה צרפה, לטענתה, חלק מהקבלות שנשמרו בידיה.

המסמכים שצורפו הם אישורים על אודות השכרת רכב שלושה ימים לאחר התאונה הראשונה- מיום 11.4.14- ולמשך כחודש, שתי קבלות בגין חניה במגדל נצבא ברח' יצחק שדה 17 תל אביב (לא ברור לצורך מה ביקרה שם התובעת והדבר לא צוין על ידה), קבלה בגין חניה בבית חולים בלינסון ביום התאונה השנייה וקבלות בגין שתי נסיעות במוניות במועדים שאינם מפורטים בקבלות.

באשר לעתיד, התובעת טוענת שכתוצאה מתאונות היא נאלצת לעשות שימוש בתחבורה ציבורית, שעדיפה עבורה, נוכח מצבה, על נהיגה ברכב פרטי. יחד עם זאת, לא צירפה כל אסמכתא המלמדת כי היא עדיין עושה שימוש בתחבורה ציבורית ומהו ההיקף והעלויות הכרוכות בכך. כאמור, התובעת צירפה למוצגיה רק שתי קבלות בגין נסיעות במוניות ומכאן שהיא אינה מוכיחה טענתה זו.

בנוסף, כאמור, שתי התאונות הוכרו כתאונת עבודה על המשמעות הנובעת מכך, כפי שפורט לעיל.

בהתחשב בכלל האמור אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 4,000 ש"ח.

שכר טרחת עורך דין בגין ייצוג במל"ל

התובעת טוענת כי בגין ייצוג על ידי עורך דין בתביעתה לקביעת דרגת נכות במל"ל, נאלצה לשאת בהוצאות שכר טרחה בשיעור של 23,158 ₪ והיא מבקשת לקבל שיפוי בגין הוצאה זו.

לתיק המוצגים מטעמה צירפה התובעת אסמכתאות המעידות על תשלום לעו"ד בגין ליוויו בהתנהלות אל מול המל"ל בסכום המבוקש.

סבורתני שיש לפסוק לתובעת בגין הוצאה זו.

עסקינן בהוצאה שהתובעת הוציאה לצורך הקטנת נזקיה, שאחרת לא הייתה זכאית לתגמולי מהמל"ל. אין מדובר על שכר טרחת עו"ד על הסכום שייפסק בתובענה זו.

בסוגיה זו אני מאמצת את הנימוקים שפורטו על ידי כבוד השופט הראל בפרשת כצוביץ [ת"א (שלום ת"א) 33341/05, כצוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (7.3.2007)], אשר הוזכר על ידי התובעת בסיכומיה. ואינני מוצאת לנכון לחזור על המצוין בפסק הדין.

אציין רק כי שיפוי תובעים הפונים למל"ל לקבלת תגמולים בגין הוצאות ייצוג במסגרת זו, יעודד אותם למצות את מלוא זכויותיהם במל"ל, תוך שהדבר יביא ברכה גם למבטחות. בנוסף, יש בכך כדי לגרום להפחתת עלויות למבטחות, כאשר קביעת דרגת הנכות במל"ל עשויה לגרום לכך שלא ימונה מומחה או מומחים אשר בעלות שכרם ישאו, במרבית המקרים, המבטחות.

בהתחשב באמור, התובעת זכאית לשיפוי בגין הוצאות בהם נשאה כאמור בסכום של 23,158 ₪, אותו אני מוצאת סביר ביחס להליכים שהתנהלו במל"ל.

אבהיר כי עסקינן בהחזר הוצאות ולא בפיצוי ולכן לא יתווסף שכר טרחת עורך דין על סכום זה.

הוצאות בגין חוות דעת ד"ר לוי

התובעת עותרת להחזר הוצאות בגין חוות דעת ד"ר לוי. כזכור נערכו על לידי ד"ר לוי שתי חוות דעת. האחת לעניין שיעור ריבית ההיוון והשניה לעניין פוטנציאל ההשתכרות. בהתחשב בכך שבמקרה דכאן לא נדרשה הגשת שתי חוות הדעת, אינני מוצאת לנכון לזכות את התובעת בגין הוצאות אלו.

נזק לא ממוני

תאונה ראשונה

לתובעת לא נקבעה דרגת נכות רפואית בגין התאונה הראשונה. יחד עם זאת נוכח הפגיעה בה ובהתחשב בתקופת אי הכושר בה שהתה אני מוצאת לנכון להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 4,000 ₪, וזאת בהתאם להוראת תקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 (להלן: "התקנות").

תאונה שניה

בהתחשב בנכות הרפואית ולפי תקנות עומד סכום הפיצוי בגין 10% נכות רפואית וללא אשפוז על סך של 18,316 ₪.

בהתחשב באמור, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בעקבות התאונות בסכום של 22,316 ₪.

טענת התובעת בדבר דוח החקירה של הנתבעת

בסיכומיה, טענה התובעת שלנתבעת יש דוח חקירה, אשר בגילוי המסמכים מטעמה, טענה לחסיונו. לטענת התובעת יש להפעיל את החזקה לפיה חזקה שדוח החקירה פועל לחובתה, שכן הוא לא הוצג.

אין ביכולתי לקבל טענה זו.

ראשית, גילוי המסמכים אינו ראיה בתיק ומשכך עובדתית טענה זו לא הוכחה.

שנית, גם אם לנתבעת דוח חקירה שהיא טוענת לחסיונו, מחמת שנערך לצורכי משפט הרי שהפעלת החזקה תאיין את הרציונל בבסיס ההכרה בחיסיון של מסמכים שנערכו לצורכי משפט.

סיכום

להלן שיעורי הפיצוי הנקובים בפסק הדין:

הפסדי השתכרות לעתיד 120,000 ₪;
הפסד תנאים סוציאליים 15,000 ₪;
עזרת הזולת בעבר ובעתיד 3,000 ₪;
הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 4,000 ₪;
הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד 4,000 ₪;
נזק לא ממוני 22,316 ₪;

סך הכל 168,816 ₪

ניכויי מל"ל

בעקבות התאונות המל"ל שילם לתובעת את הסכומים הבאים:

סך של 374 ₪ ביום 3.10.14 ובערכו דהיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סכום של 395 ₪;
סך של 20,593 ביום 18.8.16 ובערכו דהיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סכום של 21,525 ₪;
סך של 48,375 ₪ ביום 24.11.16 ובערכו דהיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סכום של 50,533 ₪.

משכך, סך כל הסכומים לניכוי עומד על 72,453 ₪.

סוגיית ההוצאות

כאמור, אני מוצאת לנכון להשיב לתובעת את סכום שכר טרחת עוה"ד שבו נשאה לצורך ייצוג במל"ל בסכום של 23,158 ₪.

בנוסף, לאורך ההליך דומה היה כי הנתבעת אינה נותנת כל משמעות למועדים שנקצבו על ידי לצורך קידום ההליך. לכן, נאלצתי להתייחס לעניין זה והבעתי את חוסר שביעות רצוני מהתנהלות זו. בהחלטתי מיום 17.12.18 ציינתי כי התנהלות הנתבעת תבוא לידי ביטוי במסגרת פסיקת הוצאות.

לשם הדוגמה, הנתבעת נדרשה להגיש תחשיב נזק בהחלטת כבוד הרשמת הבכירה קצבוי (כתוארה דאז) 24.12.17 ובהמשך פעם נוספת בהחלטה מיום 10.2.18. משלא הוגש התחשיב חרף החלטות אלה, הועבר התיק לטיפול לפניי. בהחלטתי מיום 27.3.18 שבתי והורתי לנתבעת להגיש תחשיב נזק, וזה לא הוגש חרף החלטה נוספת מיום 23.4.18.

כך גם כאמור בהחלטתי מיום 17.12.18.

התנהלות הנתבעת גרמה לעיכוב מסוים בניהול ההליך ומשכך אני מוצאת לנכון לחייבה בהוצאות בסכום של 2,000 ₪ בגין כך.

סוף דבר

בהתחשב בכלל האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 96,363 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% בתוספת מע"מ, אגרת משפט וסך של 25,158 ש"ח בגין הוצאותיה.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת.

ניתן היום, ד' אב תשע"ט, 05 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.