הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 6356-12-14

התובע:

המוסד לביטוח לאומי

נגד

הנתבעת:

שומרה חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע

בפני מונחת תביעת שיבוב שהוגשה על ידי התובע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל" או "התובע") נגד שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), בהתייחס לגמלאות אשר שולמו וישולמו על ידי התובע לנפגעת גב' מ.ס. (להלן: "הנפגעת"), בגין תאונת דרכים מיום 06.12.07 (להלן: " התאונה"), בסך של כ 470,000 ₪ .

ביום 06.12.07 נפגעה הנפגעת בתאונה שהתרחשה לאחר סיום יום עבודתה כמורה בביה"ס ירכא, עת נסעה לנ יחום אבלים של מורה בביה"ס. התאונה התרחשה עת פתחה הנפגעת את תא המטען של רכבה על מנת להניח את תיק עבודתה, למרבה הצער דלת תא המטען נסגרה על ראשה, והיא נפצעה קשות.
המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה והעניק ל נפגעת נכות צמיתה בשיעור של 32%. במקביל הגישה הנפגעת תביעה בגין פיצויים לביהמ"ש השלום בחיפה בתיק 1070-10-09, וחברת הביטוח הנתבעת הגיעה עִמה לפשרה ושילמה לה פיצויים בסך של 195,000 ₪.

בין המל"ל לחברות ביטוח נכרת הסכם רב השנים, מיום 2.1.79, אשר הסדיר את זכות השיבוב של המל"ל בגין גמלאות המשולמות על ידו לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "ההסכם"), כמו כן נערכה התוספת להסכם ביום 25.8.15 (להלן: "התוספת להסכם").
לצערי הצדדים לא הגיעו להסכם פשרה מחוץ לכותלי ביהמ"ש בבחינת "מִִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם", ולכן לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

דיון הוכחות התקיים ביום 20.6.16 ובו העיד ו: הנפגעת גב' מ.ס., ומנהל בית הספר ד"ר מולא . לאחר מכן ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ.

טענות הצדדים

ב"כ התביעה המלומדת טענה בסיכומיה מיום 20.6.16 כי התאונה מושא תביעת השיבוב הינה תאונת דרכים ע"פ הגדרתה בחוק הפלת"ד, ומפנה לפסיקה הרלוונטית בעניין "הכנסה והוצאת מטען אישי לרכב " עובר לתחילת הנסיעה, ו מכל מקום אין לראות בתאונה "תאונת פריקה וטעינה", או לחלופין מתקיימת החזקה המרבה לפי "התנתקות ונפילה של חלק מהרכב" . בנוסף טוענת ב"כ התביעה כי ההסכמה של הנתבעת להתפשר עם הנפגעת ב אשר לפגיעה בת.א 1070-10-09 מהווה כשלעצמו השתק שיפוטי באשר לסיווג התאונה. בנוסף ההסכם ותוספת ההסכם, כולל את התביעה דנן. התוספת להסכם מכיל מערכת כללים הסכמית נפרדת ביחס לדרישות השיבוב ששולח המל"ל. כעולה מסעיפים ב-2,וב-3, הסמכות לקבוע האם מדובר בתאונה שהינה בשירות המעביד נתונה לשיקול דעתה בלבד, ומטרת ההסכם, ובכלל זה סעיפים אלה, היא מניעת התדיינות בנושא תוך חסכון בהוצאות . משכך, דחיית דריש ת התובעת מצד הנתבעת נעשת ה בניגוד גמור למנגנון ההסכמי.
לחלופין טוענת ב"כ התביעה המלומדת כי גם אם יקבל ביהמ"ש את הטענה שלא מדובר בעניין שבשיקול דעתה הבלעדי להכריע בו, אזי לגופו של עניין המדובר בתאונת עבודה שאיננה בשירות מעביד ועל כן עומדת לה זכות השיבוב, וזאת מאחר והתובעת נפגעה בדרך חזרה מביה"ס לביתה, ועוד לפני שתובעת הייתה במסלולה לכיוון בית המורה האבלה. בנוסף ע"פ הנסיבות שסבבו את האירוע ניתן בבירור לדעת כי לא מדובר בנסיעה בשירות המעביד וכן עולה מעדות העד ד"ר מולא כי לא הוא קבע כיצד תתבצע הנסיעה, דרך ואופן ההגעה לבית האבלים.
ב"כ הנתבעת המלומד טען מנגד כי ביום הגשת התביעה תוספת ההסכם המדובר בסיכומי התביעה לא היה קיים, עובדה שלא צורף לתביעה ועל כן ע"פ התקנות אין להתיר לתובעת להסתמך על המסמך האמור, והסתמכות על יו תיעשה רק על סמך תיקון כתב התביעה. משכך, אין להיזקק לתוספת ההסכם .
בנוסף טוען ב"כ הנתבעת כי אם יתקבל המסמך לעיון ביהמ"ש , אזי הוא ייטען כי התובעת לא פעלה כראוי, וזאת מאחר ולא בד קה את טענות חברת הביטוח. כמו כן ב"כ הנתבעת הגיב לטענת ההשתק השיפוטי, וביקש לדחותה. לדידו מאחר ועבר זמן רב מקרות התאונה, המצב המשפטי השתנה\עלול להשתנות, ולכן אין להיתפס להסכם הפשרה שנחתם עם הנפגעת. לגופו של עניין הפנה ב"כ ההגנה לעדותו של מנהל ביה"ס ד"ר מולא, וטען כי לפי העולה מעדותו, הוא ביקש ואף הורה ללכת לניחום אבלים, ומדובר בצורה חד משמעית בתאונה שאירעה תוך כדי עבודה, בשירות המעביד, וכן מתפרש מכך מכתבו של עו"ד נוביק ז"ל מיום 12.11.90 המגדיר מהי תאונה תוך כדי עבודה.

דיון והכרעה

האם הנתבעת מושתקת מלטעון טענות סותרות להסכם הפשרה?
ראשית יש להכריע בשאלה האם הנתבעת, בשל חתימתה על הסכם הפשרה עם הנפגעת בת.א 1070-10-09, מושתקת ומנועה לטעון בעניין חבותה לאירוע הפגיעה.
כללי ההשתק מחמת מעשה בית דין, מונעים מבעלי הדין וחלפיהם וכן ממי שלא היה צד להליך, אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה בפסק דין תקף וסופי שניתן על ידי בית משפט מוסמך.
הכלל מעוגן בעקרון סופיות ולו שלוש טעמים עיקריים:

  1. למנוע ממי שנתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו.
  2. למנוע מקרים של מתן הכרעות סותרות על ידי בתי המשפט
  3. לחסוך בזמן שיפוטי ובמשאבים של הצדדים ושל מערכת המשפט.

תורת ה"קרבה המשפטית" מרחיבה את גבולותיו של כלל מעשה בית דין. בע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י [2/6/04] נקבע, כי שני תנאים לקיומם של יחסי "קרבה משפטית": האחד הוא "קרבת העניין", היינו, קיומה של זיקה בין עניינו של הזר לבין עניינו של בעל הדין. השני הוא "רכיבים נסיבתיים" הקושרים אותו להתדיינות עצמה.

לדידי, משהסכימה הנתבעת לשלם את פיצויי הנפגעת, ולא מדובר בסכומים מבוטלים "רק לשם הפשרה" אלא סכומים העולים לכדי פיצוי הולם, אני רואה בכך "השתק" לעניין שאלת החבות שכן בפועל היא מכיר ה באחראיות ל פיצוי בגין נזקי התאונה (וראו לעניין זה הניתוח ב ת"א (תל אביב) 7140-03-10 - מדור נכות המוסד לביטוח לאומי/תל-אביב נ' שבירו - שירותי אספקה בע"מ (26/12/2015) שם ציינתי , בין היתר , ש:

"מהיכרותי עם חברות הביטוח בתיקי חבות המופיעים בפני נטייתן הטבעית היא, לכפור בחבותן ולמזער הוצאותיהן בתשלום פיצויים לניזוקים.".

כמו כן נוכו מהפיצוי תגמולי המל"ל.
לאור האמור לעיל, יש לראות בתאונה האמורה "כתאונת דרכים" על פי הגדרתה בחוק הפלת"ד, לאור ההשתק השיפוטי דלעיל.

האם התביעה תיבחן ע"פ התוספת להסכם ההבנות?
באשר לשאלה ההסכם והתוספת, כתב התביעה הוגש ביום 3.12.14, בעוד התוספת להסכם נחתם ב חודש 8.15. צודקת ההגנה על התרעמות בגין התנהלות התובעת בכך שהמציאה את התוספת להסכם לעיונו של ביהמ"ש רק בסיכומיה בדיון ההוכחות מיום 20.6.16, ולא ביקשה תיקון כתב התביעה, כך שלב"כ הנתבע לא הייתה ההזדמנות הנאותה להתכונן לכך תוך פגיעה בסדרי הדין ובזכויותיו הדיוניות. ברם, וכפי שציין ב"כ התביעה, ההסכם הינו בבחינת "ידיעה שיפוטית", עשרות רבות של פסקי דין נכתבו על מסמך ההבנות בכלל, ובעניין תאונת עבודה בשירות מעביד בפרט, ולכן אין חולק כי מסמך ההבנות רב השנים מחייב את הצדדים שלפניי . בצורה פורמלית, ראוי היה שתביעת השיבוב תיבחן ע"פ ההסכם בלבד. אולם, איני יכול להתעלם - שעל אף שזה הובא לעינו של ביהמ" ש "בדלת האחורית" - מהתוספת להסכם ההבנות הוא בעצם נספח לחוזה המקורי.

בהמשך למגמת המעבר מקבילות למשקל ( ראו בג"צ 6319/95 יוסף חכמי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו , נא (3) 750), ואיזון מידתי של האינטרסים המתנגשים של גילוי וחקר האמת למול פגיעה בסדרי הדין ובשוויון בין הצדדים וכשה"סנקציה" בגין המחדל הדיוני יימצא מקומו בשאלת ההוצאות בסיום פסק הדין ולא כמחסום לגילוי האמת (והשווה לתחום הפלילי בבש"פ 8815/15 נור סעד נ' מדינת ישראל פסק דין מיום 10.5.16), הדיון בתביעה ייעשה על פי הסכמת הצדדים במסמך התוספת למסמך ההבנות רב השנים .

בתשובה לשאלה האם התוספת להסכם חלה על המקרה דנן, לשון סעיף המעבר, כפי שנוסח ע"י הצדדים היא כדלקמן:

"לעניין מעבר בין ההסכם הקודם והסכם זה, מוסכם בין הצדדים כדלקמן: א. תחולתו של הסכם זה תהא ממועד סיומו של ההסכם הקודם ולפיכך הוראות הסכם זה יחולו על כל הדרישות שהוצאו אך טרם נפרעו, וכן על כל אירוע שטרם הוצאה דרישה לגביו על ידי המוסד, בלא קשר למועד מאירוע, ובכלל זה דרישות בגין אירועים שחלו עובר לביטולו של ההסכם הקודם, וכן בגין אירועים שחלו בתקופת שבין ביטולו של ההסכם הקודם ועד לתחילת תוקפו של הסכם זה."

לדידי לשון תוספת להסכם הינה ברורה (ראו ע"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל, ס"א (2) 37), וסעיפי המעבר נוגעים הן למקרים שלפני החתימה על המסמך והן למקרים שלאחריו, במידה שלא נפרעה דרישה, כגון במקרה שלפניי.

האם לביטוח הלאומי זכות להחליט האם מדובר ב"תאונה בשירות מעביד"?
סעיף 4 ג' להסכם קובע בהי לישנא:

"נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו - כנוהג או כנוסע – בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או ע"י המעביד, או עקב השימוש בו – כשלמעביד יש עניין בנסיעה זו והנסיעה היא לצרכי המעביד – אין ולא תהיה למוסד זכות שיבוב והוא לא יגיש דרישות או תביעות שיבוב– מהמבטח של רכב המעביד, או מהמבטח של השימוש ברכב הפרטי, בגין הגמלאות לעובד שנפגע כאמור".

בסעיף ב 3 לתוספת להסכם כתוב בהי לישנה:

"החברה תהא רשאית לטעון בפני המוסד כי התאונה היא "בשרות המעביד" ולכן החברה אינה חייבת לשלם את סכום הדרישה. מצא המוסד כי טענת החברה מוצדקת - יבטל את הדרישה וככל ששולמה – ישיב את הסכום ששולם, סבר המוסד כי הטענה אינה מוצדקת- תשולם הדרישה " .

פרשנות חוזה, הינה בסופו של דבר התחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים. סקירת הפסיקה מצביעה על שתי שיטות פרשנות עיקריות:
שיטת פרשנות אחת, היא זו הקרויה תורת "שני השלבים", אשר לפיה במקום שבו לשון החוזה ברורה, אין להיזקק לבחינת נסיבות חיצוניות , אסכולה זו מקבלת חיזוק ו"חזרת עטרת ליושנה" בשנים האחרונות בפסיקתו של השופט ד"ר דנציגר (ראו למשל ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, פד"י סב (ד) 577 עמ' 3). עיקריה נסקרו בע"א 5795/90, סקלי נ' דורען פ"ד מו(5) 811, 817,:

"שתי תחנות אמור פרשן לעבור בבקשו לאמוד דעתם של צדדים לחוזה: התחנה האחת היא (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, והתחנה האחרת היא - ככל שדעתם אינה משתמעת מתוך החוזה - (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בפירושו של סעיף 25(א) לחוק החוזים הוסיפה ההלכה וקבעה, כי אין נדרשים לפירוש על-פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו".

שיטה פרשנית אחרת היא זו שהוטבעה על ידי הנשיא ברק ועל פיה לשון החוזה הכתוב אין בכוחה, היא כשלעצמה, כדי להעיד באורח נחרץ על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. על כן, אין להסתפק בלשון החוזה הכתוב גם אם נראה כי היא ברורה וחד-משמעית, וחובה לתור אחר אומד דעת הצדדים על ידי בחינת מכלול הנסיבות וכפי שנפסק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מ"ט (2) 265:

"השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות), ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה".

בהקשר לכך ציין המשנה לנשיא, השופט חשין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל, ס"א (2) 37 ש:

"יש להבחין, אפוא, הבחן היטב בין העוצמה הטמונה בלשון החוזה שבכתב לבין העוצמה - עוצמה פחותה - הטמונה בראיות-חוץ שנועדו לפרש את החוזה שבכתב. הבחנה זו תבוא לידי ביטוי הן בקבלתן של אותן ראיות-חוץ הן בהערכת עוצמתן - ביחס ללשון החוזה הכתוב - לעת סיומו של ההליך. כך, למשל, ככל שלשון החוזה ברורה יותר, כן תידרשנה ראיות-חוץ בעלות מישקל כבד יחסית כדי לגבור על הפירוש הנדרש ממנה לכאורה. ראיות-חוץ יכול שתבאנה ממקורות מגוונים – טיוטות שהוכנו במהלך המו"מ, עדויות הצדדים באשר לכוונותיהם, חילופי דברים שהיו בין הצדדים, התנהגות הצדדים במהלך המשא-ומתן, הקשרו של החוזה ועוד – ואולם במקום שלשון החוזה ברורה לכאורה ואי הבהירות הנטענת אי-בהירות סמויה היא, יתקשו כל אלה לגבור על לשון החוזה כפשוטה. מישקלן הכולל של ראיות-החוץ חייב שיהא רב למדי עד שיעלה בידיהן לגבור על הלשון הברורה. "

וביישום לעניינו – סבורני שלשון ההסכם פשוטה וברורה. סעיף ב'3 בתוספת למסמך ההבנות גורס כי הסמכות לקביעה האם מדובר בתאונה שהתרחשה בשירות המעביד הינה של המל"ל בלבד. גם אם לא אסתפק בלשון ההסכם הברור ואפנה לבחון את מכלול הנסיבות, אגיע לאותה תוצאה.
ברור כי הצדדים נקשרו בהסכם התוספת על מנת להימנע מהתדיינויות משפטיות מיותרות, וכן עולה גם מסעיף ג' לתוספת :

"..כל זאת לאחר שהחברה שקלה, בדקה ושיקללה את כלל הסיכונים והסיכויים של מכלול הדרישות במהלך תקופת ההסכם ובנוסף לכך מתוך כוונה להימנע לחלוטין מהתדיינויות משפטיות".

אציין שאם הייתי סבור שהמל"ל קבע באופן שרירותי וללא כל בסיס עובדתי לכך כי לא מדובר בתאונה בשירות מעביד, אז הייתי מוצא גם טעם להתערב בהחלטת המל"ל, מנימוקים של "תום לב" בקיום חוזים או מנימוקים שבמשפט המנהלי החל על גופים סטטוטוריים וגופים דו-מהותיים אולם לאור נסיבותיו של תיק זה ולאור עדותו של ד"ר מולא ממנה עולה שלפרשנות פנים לכאן ולכאן ועמדת המל"ל לגיטימית וכשאין חולק כי אין פער משמעותי בין הצדדים מבחינת כוחם, ושחברות הביטוח ידעו על הסיכונים בהסכם, הנני מאמץ את פרשנות המל"ל ומשכך דין תביעת השיבוב להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התביעה, בצירוף ריבית ההסכמית, שתצטבר עד למועד התשלום בפועל.

כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 10% (סכום מופחת זה נובע מהתנהלות התביעה באשר למחדל הדיוני ככל הקשור להגשת התוספת להסכם).

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים

ניתן היום, ד' אב תשע"ו, 08 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.