הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 63558-11-14

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

התובעים:

1.גנאדי נמצוב
2.סבטלנה נמצוב

ב"כ: עוה"ד טל רבינוביץ'

נגד

הנתבעת:
אחים שרבט חברה לבניין בע"מ

ב"כ: עוה"ד שגית צוברי

פסק-דין

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 180,000 ₪, שעניינה , בין היתר, בליקויי בנייה.

רקע:

התובעים – מר גנאדי נמצוב והגב' סבטלנה נמצוב , הינם זוג, אשר חפץ לרכוש דירת מגורים (להלן: "התובע"; "התובעת", "התובעים", בהתאמה).

הנתבעת הינה חברת בנייה בשם "אחים שרבט חברה לבניין בע"מ" (להלן: " הנתבעת").

ביום 21.06.2012 התקשרו התובעים בהסכם עם הנתבעת לרכישת דירה ברחוב הבשן 25/2 ביוקנעם עלית (להלן: "ההסכם"; "הדירה", בהתאמה).

על מנת שלא נמצא חסרים, מועד המסירה החוזי של הדירה נקבע ליום 30.07.2013, ובפועל הדירה נמסרה ביום 30.01.2014.

בהקשר זה, חלוקים הצדדים באשר לנסיבות מסירת הדירה, כפי שיפורט בהמשך.

להשלמת התמונה; ראשית, הוגש כתב תביעה ביום 30.11.2014, אשר תוקן ביום 09.11.2015. לשיטת התובעים, תיקון כתב התביעה נובע מעדכון חוות-הדעת, בעקבות ליקויים נוספים שהתגלו בדירה, אולם סכום התביעה לא שונה, וזאת לטענתם , מטעמי אגרה.

אבהיר, כי הליך זה התנהל, בתחילת דרכו, בפני כב' השופטת יסכה רוטנברג, ולאור מינויה לבית המשפט המחוזי, תיק זה הובא לפתחי.

לגופו של עניין, טוענים התובעים, שיש לקבל את תביעתם, ומפרטים את רכיבי התביעה כדלקמן:

החזר ריבית שנגבתה שלא כדין בסך של 9,202 ₪ - התובעים טוענים כי לאחר חתימת ההסכם, החלו בתהליך של קבלת משכנתא, וביקשו מהנתבעת מסמכים, אך לא קיבלו מענה. לפיכך, התנהלות זו של הנתבעת עיכבה את קבלת המשכנתא, אולם למרות זאת, חייבה הנתבעת את התובעים בהפרשי מדד ריבית והצמדה בסך של 9,202 ₪.

עלות תיקונים בסך של 149,807 ₪ - בהתאם לחוות-דעת המומחה מטעם התובעים, המהנדס ד"ר אברהם בן עזרא (להלן: " מומחה התובעים"), התגלו ליקויים בדירה, ועל כן על הנתבעת לפצות את התובעים.

סעיפים שלא תומחרו בחוות הדעת של התובעים בסך של 20,000 ₪ - לשיטת התובעים ישנם ליקויים שלא תומחרו, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, במסגרת הדיון.

שכר טרחת המומחה בסך של 3,480 ₪ - התובעים טוענים כי על הנתבעת לשאת בשכרו של מומחה המומחה מטעמם.

אחסון הובלה ודיור חלופי בסך של 15,000 ₪ - התובעים עותרים לפיצוי עבור מגורים בדיור חלופי, בגין ביצוע התיקונים בדירה, וכן להוצאות עבור אחסון והובלה.

איחור במסירת הדירה בסך של 33,000 ₪ - התובעים טוענים שעל פי החוזה היה על הנתבעת למסור לתובעים את הדירה ביום 30.07.2013, ובפועל הדירה נמסרה ביום 30.01.2014, היינו באיחור של שישה חודשים. אשר על כן, בהתאם לתחשיב התובעים, היה על הנתבעת לפצות את התובעים בגין רכיב זה בסך של 45,000 ₪. ברם, הנתבעת פיצתה אותם רק בסך של 12,000 ₪, ועל כן על הנתבעת להשלים את היתרה.

עוגמת נפש בסך של 20,000 ש"ח.

מנגד, טוענת הנתבעת כי מדובר בתביעה חמדנית, קנטרנית וטורדנית. לשיטתה, ככל שקיימים ליקויים בדירת התובעים, המדובר בליקויים בהיקפים קטנים, אשר ברובם ברמה האסתטית בלבד, אשר לא מונעים שימוש ו/או הנאה בדירה.

בכל הנוגע לליקויים הנטענים על ידי התובעים, נסמכת הנתבעת על חוות-דעת מטעם המומחה מטעמה, של המהנדס אבי גולדשטיין (להלן: " מומחה הנתבעת").

הנתבעת עומדת על זכות התיקון, בהתאם להוראות הדין והחוזה בין הצדדים, ולחילופין, מבקשת ששיעור הפיצוי, ככל שיקבע, יעמוד על ערכי התיקון לנתבעת.
בנוגע לרכיב "האיחור במסירה", אין חולק כי התובעים חתמו על הסכם עם התובעת ביום 15.12.2013 (להלן: " ההסכם באשר לאיחור המסירה"). לטענת הנתבעת, הסכם זה הסדיר את טענת התובעים באשר לאיחור במסירה. יצוין, כי התובעים קיבלו פיצוי בסך של 12,000 ₪, וזאת לסילוק "סופי ומוחלט" בעניין זה. הנתבעת מדגישה כי הפיצוי לתובעים, ניתן לפנים משורת הדין, שהרי לטענתה הוכח דווקא כי התובעים הם אלה שגרמו לעיכוב במסירת הדירה.

כמו כן, הנתבעת מבקשת להדוף את יתר טענות התובעים, הגם שמציינת כי התובעים אצו להגיש כתה תביעה, טרם חלפה שנת הבדק, וטרם שסיימו את ביצוען של מלוא הבדיקות הנוספות, בנוגע לליקוי הבנייה בדירה, דבר שגרר הגשת כתב תביעה מתוקן, וגרם לנתבעת נזק.

בית המשפט נדרש לבחון את טענות הצדדים, ועיקר המחלוקת נסובה סביב ליקויי הבנייה בדירה, היקפם ושיעורם, וכן סוגיית "האיחור במסירה", וזאת מבלי לגרוע מיתר הטענות כפי שפורטו לעיל .

בנסיבות, על מנת להכריע בנוגע לליקויי הבנייה בדירת התובעים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס ברכה מאיר, והוגשה מטעמו חוות דעת (להלן: "מומחה בית המשפט", "חוו"ד המומחה", בהתאמה).

במסגרת ההליך, נעשו על ידי מספר ניסיונות לסייע לצדדים לפתור את הסכסוך בדרך של הידברות, ואף המלצתי על פסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אך לאור התעקשות הצדדים, הניסיונות לא צלחו. לפיכך, נקבעו שני מועדים לשמיעת ראיות, והצדדים עמדו על חקירת המומחה מטעם בית המשפט. ברם, במועד הדיון הראשון, בו אמור היה להיחקר המומחה, הובהר כי המומחה לא התייצב, מבלי שהובאה בפניי סיבת אי התייצבותו. לפיכך, נקבע מועד נוסף לשמיעת המומחה, אולם לרוע המזל הסתבר כי לאור מצב בריאותו, נבצר מבעדו למסור עדות בנוגע לחוות דעתו.

בסופו של יום, לנגד בית המשפט עמדה חוות-דעת המומחה, מבלי שהמומחה מטעם בית המשפט נחקר על חוות דעתו.

בהקשר זה אציין, שב"כ התובעים טענה כי מומחה בית המשפט הסתמך על מסמכים שהוצגו לו מטעם הנתבעת, ושלא ניתן היה להסתמך עליהם. בנוסף, טענה שקביעות רבות של המומחה הן בניגוד להוראות תקן ותקנות, כמפורט על ידה בהרחבה.

מכל מקום, נשמעו העדויות, והוגשו הראיות, ובית המשפט יקבע ממצאים על פי הדין.

מטעם התובעים העיד הוא עצמו, ומטעם הנתבעת העיד מר שמחה ברון, שהינו סמנכ"ל כספים אצל הנתבעת (להלן: "מר ברון"); העידה עו"ד קרין שרבט, שהינה כלתו של אחד מבעלי החברה (להלן: "עו"ד קרין"); והעיד מר גיורא שרבט, שהינו מנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר שרבט").
בתמצית טענות התובעים:

יש לראות בחוות-דעת התובעים כמשקל חוות-דעת מומחה בית המשפט. שהרי, מדובר במינוי מומחה שלא בהסכמה, ומשקלה של חוות-דעת המומחה, הינה כמשקל חוות דעת הצדדים (ע"א 4218/90 חפציבה בעמ' נ' להנר (נבו, (31.12.92מה גם, שיפים הדברים מקום בו נבצר מהמומחה להיחקר על חוות דעתו.

מבלי לפגוע באמור, עורכים התובעים את סיכומיהם על בסיס חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועל כן יבקשו לפסוק לזכותם סך של 30,400 ₪ בתוספת מע"מ, קרי – סך של 35,568 ₪. לסכום זה יש לפסוק סכום נוסף של 35,568 ₪, בגין כל ליקוי וליקוי כפי שפורט במסגרת הסיכומים.

מבוקש לפסוק לתובעים סך של 33,000 ₪ בגין איחור במסירת הדירה. החתמת התובעים על ויתור זכויות כנגד קבלת סכום של 12,000 ₪, פיצוי בגין איחור במסירה, מהווה התניה אסורה על חוק המכר (דירות ), תשל"ג-1973 ולכן היא בטלה ומבוטלת. מדובר בחוק קוגנטי עליו אין להתנות. הנתבעת איחרה בשישה חודשים, ולפיכך מגיע לתובעים סך של 7,500 ₪ X 1.5 X 6 חודשים. כלומר, 45,000 ₪ בהפחתת 12,000 ₪.

יש לחייב את הנתבעת בסכום של 9,202 ₪ בגין החזר ריבית שנגבה שלא כדין וביתר. לטענת התובעים, היו עיכובים מטעם הנתבעת בגין העברת מסמכים שהיו דרושים להם, לשם קבלת משכנתא. הנתבעת חייבה את התובעים בהפרשי מדד ריבית והצמדה, בשל העיכוב שהיא עצמה גרמה לו.

ירידת ערך – מבוקש לפסוק לתובעים בגין ירידת ערך את שתבעו בסעיף 22 לכתב התביעה, 20,000 ₪, בין היתר, בשל דלת ממ"ד החוסמת מעבר בעת פתיחתה.

יש לפסוק על דרך האומדנה אחסון, הובלה ומגורים מחוץ לדירה בעת ביצוע התיקונים בדירה בסך של 15,000 ₪.

יש לפסוק בגין רכיב של עוגמת נפש, בהתאם להיקף הליקויים שבדירת התובעים, והאופן בו ניהלה הנתבעת את ההליך, בסך של 20,000 ₪.

הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב עם התובע, תוך ניצול חוסר הבנתו את ההליך.

יודגש, הכחשת הליקויים מטעם הנתבעת מבטלת את זכותה של הנתבעת לבצע תיקונים בדירה. רק לאחר שהוגשה התביעה, טרחה הנתבעת להתייחס לחוות-דעת מטעם התובעים, ולטעון כי ברצונה לבצע תיקונים.

חוסר תום לבה של הנתבעת בא לידי ביטוי גם בעת חקירת התובע, שאינו עד מנוסה, בו נשאל פעם אחר פעם, מדוע לא הודיע על הליקויים לפי חוות-דעת המומחה מטעם התובעים. זאת, כאשר לתצהירו צורף מכתבה של באת כוחם של התובעים אל הנתבעת מיום 13.08.2014, ומכתב זה כותרתו: "הודעה על הליקויים וחוות דעת". במכתב זה, נדרשה הנתבעת לפרט איזה תיקונים בדעתה לבצע, משך הזמן בו יבוצעו התיקונים, ואופן ביצועם. הנתבעת לא טרחה להשיב למכתב זה, עד למועד הגשת התביעה.

העובדה שהנתבעת לא טרחה להשיב למכתב ולחוות-דעת, אינה במחלוקת ולא נסתרה. חמור מכך, משנאלצה הנתבעת להשיב, וזאת רק בעקבות הגשת התביעה, הכחישה את תוכנה, הן בכתב ההגנה והן באמצעות חוות-דעת נגדית, שהכירה בסכום זעום של 11,780 ₪, בלבד. הכחשה זו של הליקויים, מבטלת את זכותה של הנתבעת לבצע תיקונים.

עדותו של מר ברון היא מפי השמועה. העדה עו"ד שרבט היא עדה מיומנת ובעלת עניין. את טענתה כי נשלחו לתובע מסמכים, היא לא הוכיחה.

מבוקש לחייב את הנתבעת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. מבוקש לפסוק לתובעים את מלוא הוצאותיהם: סך של 3,480 ₪ עבור חוות-דעת בן עזרא, סך של 1,770 ₪ עבור חוות-דעת משלימה לתיקון כתב התביעה; סך של 2,350 ₪ ובנוסף סך של 2,304 ₪, עבור אגרות; סך של 3,000 ₪ עבור חוות מומחה בית המשפט.

בתמצית טענות הנתבעת

התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין איחור במסירה. בין הצדדים נחתם הסכם מחייב, וטענת התובעים מהווה הפרת ההסכם.

יש לדחות את טענת התובעים לפיה ההסכם נעדר תוקף בהיותו "מהווה התניה אסורה על פי חוק המכר [דירות]... מדובר בחוק קוגנטי". מעיון בהסכם עולה כי אינו מתנה על חוק המכר, נהפוך הוא, הפיצוי שניתן בו מטעם הנתבעת, לפנים משורת הדין, הינו בהסתמך על טענות התובעים באשר לחבות הנתבעת מכוח חוק המכר.

חוק המכר לא ביקש לאסור חתימת הסכם בין קבלן ובין רוכש שנערך בהתבסס על חוק המכר, ומשנחתם הריהו מחייב. כמו כן, התובעים היו מודעים לזכויותיהם בזמן אמת, ניהלו משא ומתן, ובעקבותיו חתמו על הסכם. הניסיון היום להתנער מההסכם, מנוגד לדין.

הטענה של התובע כי התנו את כניסתו לדירה בחתימה על ההסכם, נטענה לראשונה בעדותו, ואינה מוצאת ביטוי בתצהירו.

יצוין, כי באותה תקופה התגורר התובע בשכירות בסך של 3,000 ₪ לחודש, והפיצוי ששולם לו שווה ערך לארבעה חודשי שכירות.

מעבר לנדרש, הוכח כי התובעים הם שגרמו לעיכוב במסירת הדירה, וכי ממילא לא היו זכאים לפיצוי בגין רכיב זה. הפיצוי ששולם היה מחווה של רצון טוב.

מועד המסירה החוזי נקבע ליום 30.07.2013. ב- 30.09.2013 הודיעה הנתבעת לתובעים כי בבדיקה מול חברת המטבחים עולה כי התובעים עיכבו את חתימתם על טופס הזמנת המטבח המשודרג לדירתם, וכן נמסר מחברת המטבחים כי מועד אספקת המטבח המשודרג יתבצע עד סוף חודש אוקטובר 2013. בנסיבות, הודע לתובעים כי מועד מסירת הדירה יתעכב ב- 60 ימים, וזאת בגין ביצוע השדרוגים ועיכוב בלוחות הזמנים מטעם התובעים.

התובע בסעיף 27 לתצהירו, הצהיר כי בתחילת יוני 2013 הדירה הייתה מוכנה לשם לקיחת מדידות, ושהנתבעת לא הגיעה לדירה. טענה זו קרסה, מאחר והתובע לא הציג כל ראיה לפניותיו.

התובעים לא הוכיחו מהו המועד בו הותקן בדירתם המטבח המשודרג וכלל האביזרים. בהנחה כי המטבח וכלל עבודות השדרוגים הסתיימו בסוף נובמבר 2013, הרי שלתובעים לא מגיע פיצוי.

הדירה נמסרה ביום 30.01.2014, באופן שהאיחור במסירה אינו עולה על 60 ימים.

למעלה מכך, התובעים כשלו להרים את נטל ההוכחה באשר לגובה דמי השכירות שתבעו.

הופרכה הטענה לגביית ריבית שלא כדין בסך של 9,202 ₪. התובע כשל להציג אסמכתא לחיוב הנטען. כמו כן, קרסה גם טענת התובע כי פניותיו לא טופלו.

יובהר, הסכם הרכישה נחתם ביום 21.06.2012, ובסוף אוגוסט 2012 הוסדר תשלום המשכנתא.
התובע לא הצליח להפנות לאסמכתא במהלך יולי 2012 כי פנה לשרבט, וכן לא הצליח להראות אסמכתא כי התקשר עם הבנק ביוני 2012. הוכח בעדות עו"ד שרבט, מר ברון והן בחקירתו של התובע, כי קיבל מענה ענייני ומהיר לפניותיו.

הופרכה הטענה לירידת ערך. בהתאם להלכה פסוקה אין מקום להפניה לאומדנה, ויש לבסס זאת בחוות-דעת מומחה.

מעבר לנדרש, מומחה בית המשפט קבע כי אין ליקוי בדלת הממ"ד.

התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין אחסון, הובלה ומגורים מחוץ לדירה, התובעים לא הוכיחו רכיב זה.

לנתבעת עומדת הזכות לתיקון, ועל כן התובעים אינם זכאים לפיצוי כספי. על פי הדין, על הקונה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקן את אי ההתאמה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר.

ועוד, הוכח כי התובעים לא יידעו את הנתבעת באשר לליקויים נשוא התביעה, וממילא נשלל זכותה לתיקון. משכך, יש לפטור את הנתבעת מכל אחריות לליקויים, ולמצער לאפשר לה לתקנם.

התובע הודה כי הודיע לנתבעת רק על הליקויים שצוינו בפרוטוקול המסירה, וכי פניותיו לתיקונים היו בעל פה. טענה זו הוכחה כשקרית.

הוכח, כי בהמשך לפרוטוקול המסירה, פעלה הנתבעת לביצוע תיקונים.

העיד התובע בעצמו, שכעבור שישה חודשים ממועד מסירת הדירה, ובטרם חלפה תקופת הבדק, חיפש לעצמו מומחה, ואף לא העביר את חוות-הדעת לנתבעת. יצוין שעשרה חודשים בלבד ממועד מסירת הדירה, ובטרם חלפה תקופת הבדק, הוגשה התביעה.

לחילופין, ככל שיקבע כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי כספי, הרי שיש לפסוק אותו במחירי עלות לקבלן, הנמוכים ב- 30% ממחיר השוק שנקבע בחוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט, ללא מע"מ וללא פיקוח.

יש לדחות את "ההשגות" של התובעים על קביעות מומחה בית המשפט. בהתאם להלכה הפסוקה, נקודת המוצא היא שיש לתת משקל רב לחוות-דעת מומחה בית המשפט. בית המשפט לא יסטה מחוות-דעת מומחה מטעמו, בהעדר נימוקי כבדי משקל.

התובעים מחד, מבקשים לקבל את כלל הפיצוי שקבע המומחה, ובד בבד משיגים על כל סעיף לפיו דחה את הקביעות בחוות דעת המומחה מטעמם. לפיכך, יש לדחות את ההשגות.

בהליך זה, התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש, להוצאות ושכ"ט עו"ד.

בתמצית תשובת התובעים

התובע לא העביר לנתבעת את חוות הדעת, אלא באת כוחו של התובעים עשתה זאת.

טענת הנתבעת כי לא ניתנה לה הזדמנות לבצע תיקונים בדירה, היא שקרית (סעיפים 31-32 לסיכומי התביעה).

הנתבעת מטעה באשר לחוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט. טרם השגות על חוות הדעת, וטרם מענה לשאלות הבהרה, חוות הדעת של מומחה מטעם בית המשפט עומדת על סך של 35,568 ₪, ולא על סך של 27,700 ₪.
הנתבעת ניסתה להכניס לתיק בית המשפט מסמכים בלתי קבילים, על מסמכים אלה התבסס המומחה, וכאשר נדרשה להעמיד את עורכי מסמכיה לחקירה, נמנעה מלעשות כן. בהקשר זה יצוין כי חוות-דעת המומחה חסרה, שעה שנשענה על מסמכים שאינם חלק מראיות הנתבעת. גם אם היה המומחה מתייצב לחקירתו, לא יכול היה להישען על מסמכים שאינם ראיות בתיק, וקל וחומר משלא התייצב לחקירתו.

לעניין האיחור במסירה, מדובר בחוק קוגנטי, ואין להתנות עליו. לפיכך, טענה זו מבטלת את כל טענות הנתבעת. אסור היה לנתבעת להחתים את התובע על מסמך המהווה התניה אסורה על זכויותיו המוקנות לו מכוח חוק המכר (דירות).

לעניין פיצוי בגין ירידת ערך, לבית המשפט סמכות לפסוק על דרך האומדנה.

התובעים מעלים השגותיהם לגבי חוות-דעת המומחה, והודפים את טענות הנתבעת.

דיון והכרעה

בקצירת האומר, ביום 21.06.2012 התקשרו התובעים בהסכם עם הנתבעת לרכישת הדירה. על פי ההסכם, מועד המסירה של הדירה נקבע ליום 30.07.2013, ובפועל הדירה נמסרה ביום 30.01.2014.

השאלות המתעוררות בהליך זה – האם הנתבעת איחרה במסירת הדירה, באופן המזכה את התובעים בפיצוי כספי, או שמא התובעים הם אלה אשר עיכבו את מסירת הדירה; בהקשר זה, יש לבחון את ההסכם באשר לאיחור במסירה; יש לבחון את סוגיית הליקויים בדירה; שאלת רכיב ירידת הערך; החזרת הריבית שנגבתה; עוגמת הנפש; אחסון ומגורים; הוצאות ושכ"ט עו"ד. שאלות אלה מעוררות שאלות נוספות, ועל שאלות אלה ואחרות אדון בהמשך.

אקדים ואומר, שלאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני, שמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים, נחה דעתי לקבל את התביעה בחלקה, ולהלן נימוקיי.

איחור במסירת הדירה

הסעיפים הרלוונטיים בעניינינו בחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר דירות") הם הסעיפים הבאים:

"5א (א) לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו שישים ימים מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר (בסעיף זה – המועד החוזי), זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, או לפיצויים בסכום שהוסכם עליו בחוזה המכר בשל איחור במסירת הדירה, לפי הגבוה:

(1) סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב-1.5 – בעבור התקופה שתחילתה במועד החוזי וסיומה בתום שמונה חודשים מאותו מועד;
(2) סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב-1.25 – בעבור תקופה שתחילתה תשעה חודשים לאחר המועד החוזי ואילך.
(ב) הפיצויים הקבועים בסעיף זה ישולמו בתום כל חודש בעד אותו חודש; הפיצויים בעד שישים הימים שתחילתם במועד החוזי ישולמו בתום שישים הימים האמורים.
(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), הצדדים לחוזה המכר רשאים להסכים כי הסעיפים הקטנים האמורים לא יחולו על איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו".

סעיף זה יש לקרוא ביחד עם סעיף 7א(א) לחוק המכר דירות, הקובע כי "אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת הקונה או קונה המשנה". אם כן, נקודת המוצא להמשך הדיון היא שהוראת סעיף 5א לחוק היא הוראה קוגנטית, ראו רע"א 6605-15 שמש נ' ספייס בניה ויזמות בע"מ (2016) [פורסם בנבו] (להלן: "פרשת שמש")).

יצוין, כאשר חולפים 60 הימים מתום המועד החוזי "זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו...". כל עוד לא חלפה הארכה החוקית, הקבלן אינו חייב בפיצוי כלשהו, אך משנחצה גבול ששים הימים חייב הקבלן בפיצוי גם בגין אותם חודשיים שחלפו. לעניין זה ראו פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן ב ע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין [פורסם בנבו] (12/4/11) בסעיף 27. כך גם נקבע בפרשת שמש נ' ספייס, לעיל; ובע"א 4337/02 ירמיהו עייני נ' קו-אופ, פ"ד נח (1) 799 (2003).

הרציונל העומד ביסוד סעיף 5א. לחוק חותר לכך שמועד המסירה לרוכש דירה יהיה ברור במידה המאפשרת לסמוך על כך (ראו פרשת שמש). מגמה זו עולה בקנה אחד בתהליך חקיקתו של חוק המכר דירות [ראו לדוגמה פרוטוקול מס' 436 מישיבת ועדת הכלכלה (1.2.11) בדיון על הצעת החוק בגדרה הוסף הסעיף, מעמ' 25]. יודגש, מנגנון הפיצוי שעוגן בחוק אינו עונשי. עם זאת, אין להתעלם מהמטרה המניעתית הגלומה בו. שכן, עיכוב בלתי צפוי במסירת הדירה גורם נזק לרוכשי הדירות.

ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, טוענים התובעים כי הנתבעת איחרה במסירת הדירה במשך שישה חודשים. ובכל הנוגע להסכם באשר לאיחור במסירת הדירה אין לו כל תוקף, שהרי עסקינן בסעיף קוגנטי שאין להתנות עליו. לפיכך, התובעים טוענים כי שווי הדירה הינו 7,500 ₪, ועבור ששה חודשי איחור זכאים התובעים לסך של 45,000 ₪, בהפחתה של 12,000 ש"ח. יובהר, סך של 12,000 ש"ח ש ולם לתובעים על ידי הנתבעת במסגרת ההסכם באשר לאיחור במסירה. כלומר – עסקינן בפיצוי בסך של 33,000 ₪.
מנגד, טוענת הנתבעת כי הסכמים יש לכבד, מה גם, שלשיטתה, התובעים הם אלה האחראים לאיחור במסירת הדירה, שהרי העיכוב נוצר עקב שדרוג במטבח בדירת התובעים. לטענת הנתבעת , היא הסכימה לפיצוי, לפנים משורת הדין. הגם, שהתובעים לא הוכיחו את שווי דמי השכירות של הדירה.

ראשית, בהתאם לסעיף 7.1 להסכם, התחייבה החברה למסור לתובעים את הדירה כאמור: "... לא יאוחר מהיום האחרון לחודש יולי שנת 2012" ... (עמ' 3 להסכם נספח א' לתצהיר התובע). בפועל, התובעים קיבלו את הדירה ביום 30.01.2014.

השאלה הדורשת הכרעה – האם האיחור במסירת הדירה נובע מעיכוב מטעם הנתבעת, או שמא העיכוב הינו תוצאה ישירה משדרוג המטבח על ידי התובעים?

לטעמי, צודקת ב"כ התובעים כי לא ניתן להתנות על חוק המכר דירות. החתמת התובעים על ויתור זכויות כנגד קבלת 12,000 ₪ פיצוי בגין איחור במסירת הדירה, מהווה התניה אסורה.

התובע העיד בקשר לכך ואמר שחתם:

"כי אין לי ברירה ויש לי אישה ושני ילדים שרוצים להיכנס. עמדתי מול מישהו שאומר לי זה מה שיש תיכנס. לא היה לי מול מי להתווכח. זה המצב, אתה רוצה תקבל, חצי שנה זה מה שאנחנו נותנים. אמרנו 9000 ומשהו ₪ בסופו של דבר הסכום הסופי שהיינו צריכים לשלם והיה לנו דמי מפתח, שלחו לנו חשבונית כמה אנו חייבים אז התווספו עלייה של מדדי בניה של ריביות והצמדה ואז מה שקרה הסכום של 70 אלף ₪, שזה דמי מפתח שהיינו צריכים לשלם, זה צמח אם אני לא טועה ל90 אלף ש"ח ו-12 אלף ₪ זה לא משהו שקיבלנו זה קוזז על הצמדת בניה" (ראו בעמ' 18, שורות 24-31 לפרוטוקול מיום 18.11.2019).

וגם -
"כי החתימה על ההסכם היתה בלית ברירה. העמידו אותנו לפני מצב קיים. זה לא מו"מ. לשאלת בימ"ש, לא התייעצתי עם אף אחד לפני חתימה על ההסכם.
ש. אתה יכולת להיכנס לדירה ואחר כך לתבוע פיצוי בעבור אובדן דמי שכירות בגין האיחור במסירה?
ת. חד משמעית התנו לנו את הכניסה לדירה עם החתימה. אם לא הייתי חותם לא הייתי מקבל מפתח.
ש. תראה לי איפה בתצהיר התנו את כניסתך לדירה בחתימה על ההסכם?
ת. אין את זה בתצהיר. אתה עומד מול הבן אדם, בסופו של דבר אחד בחברה בשם אריה שעבד מולכם ונעלם. באמצע הפרויקט הוא נעלם. זה אותו בן אדם שהבטיח הרים וגבעות. זה אותו בן אדם שהעמיד את המכתב ואמר או שתיקח מפתח או שלא" (עמ' 19, שורות 5-14 לפרוטוקול 18.11.2019).

הנתבעת גורסת כי טענה זו של התובע, בדבר ההתניה על החתימה על ההסכם, בכדי להיכנס לדירה, מהווה הרחבת חזית. סבורני, שהפן המשפטי, הוא המכריע בעניין זה, כאמור לעיל, וזאת מעבר לטענה זו ולעדות התובע.
עתה, יש לבחון, האם האיחור במסירת הדירה נבע משדרוג המטבח בדירת התובעים?

מכל מקום, יש לציין כי ביום 30.09.2013 שלחה הנתבעת לתובעים מכתב לפיו, הודיעה לתובעים כי מועד מסירת החזקה בדירה יתעכב ב- 60 ימים נוספים, וזאת בגין ביצוע השדרוגים ועיכוב בלוחות הזמנים, מטעם התובעים (ראו נספח ה' לתצהיר התובעים). עולה אם כן, שבהתאם למכתב, המועד החוזי נדחה, והיה על התובעים לקבל את החזקה בדירה ביום 30.11.2013. אולם, הדירה נמסרה לתובעים, הלכה למעשה, ביום 30.01.2014.

בהקשר זה, מעבר לאמור, יודגש, שהתובע לא ידע לומר מתי סופק לו המטבח המשודרג.

התובע העיד בעניין כדלקמן;
"ש.אתה יכול לומר לנו מתי נמסרה לך הדירה בפועל?
ת. ביום 30.1.2014.
ש. תעיין בנספח ה' לתצהירך. זה מכתב שאתה קיבלת מהנתבעת ביום 30.9.2013?
ת. כן. (מעיין).
ש. האם כתבת מענה למכתב הזה, נספח ה', בזמן אמת? אם כן, למה לא צרפת אותו לתצהיר?
ת. לא עניתי בכתב. זו היתה שיחה עם הסבר. אמרנו נתנם לנו קבלן מטבחים שאתם עובדי מולו והלכנו לאותו קבלן, שדרוג בסיסי 30 אלף ₪, הם צריכים להגיע לעשות מדידות על מנת לעשות המטבח ואני זוכר שבאותה חברה טופז הם פנו לקבלן והיתה התנהלות עם מנהל עבודה, אחד עזב ואחד הגיע, אמר אי אפשר לעשות מדידות תבוא לאחר מכן. זו התנהלות של מטבח מול הקבלן. זה שהם באו לעשות מדידות זה לא אני אחראי על הדברים האלה. לאחר מכן כשהם פשטו רגל, אתם באים אליי בטענות ואומרים שזה באחריותו כשאתם התנהלתם מולו ולא נתתם לו לעשות מדידות.
לשאלת בימ"ש:
ש. נטען כלפיכם שאתם התעכבתם את החתימה עקב שדרוג?
ת. ממש לא נכון. זה לא קשור. זה כל הפרויקט התעכב בחצי שנה. זה לא קשור לשדרוג שלנו. המטבח לא קשור לשם.
המשך ח.נ.:
ש. אתם שדרגתם את המטבח?
ת. כן. מול חברת המטבחים.
ש. בסעיף 27 לתצהירך אתה טוען שבתחילת יוני 2013 הדירה היתה מוכנה לשם לקיחת מדידות ואינספור פניות שלך למנהלת העבודה בשרבט לא נענו?
ת. נכון.
ש. תראה לי בנספחים לתצהירך אסמכתא לפניה אחת שאתה עשית ביוני 2013 שיבואו לבצע מדידות?
ת. (מעיין). אין לי מסרון כזה.

(עמ' 16, שורות 31-33, ועמ' 17, שורות 1-23 לפרוטוקול מיום 18.11.2019. ההדגשה שלי).

"ש. אתה יכול לומר לנו לכמה חודשים אתה תובע עיכוב במסירה?
ת. לחצי שנה.
ש. גם לתקופה ששדרגת את המטבח?
ת. המסירה היתה צריכה להיות באוגוסט ונכנסנו ביום 30.1.2014.
לשאלת בימ"ש אם במסגרת המסירה שדרגו את המטבח, אני משיב שהמטבח הוזמן דרך הקבלן לאותה חברה שעבדה עם הקבלן, כל העבודות היו מתואמות בין קבלן המטבח לקבלן. אני משיב שבגלל השדרוג אין עיכוב. כל הפרויקט לא היה גמור. מה קשור המטבח?
המשך ח.נ.
ש. מתי הסתיימה מלאכת התקנת המטבח אצלך בבית?
ת. אני לא יכול לזכור אך זה היה ספטמבר אוקטובר.
ש. אולי 30.11?
ת. אני לא זוכר. החברה גם פשטה רגל והעבירה לנו חלק מהדברים וחלק לא".

(עמ' 19, שורות 28-33 ועמ' 20, שורות 1-7, לפרוטוקול מיום 18.11.2019).

התובע טוען בתצהירו כי הנתבעת הפנתה אותם ל"מטבחי טופז", שהיא קבלן המשנה של הנתבעת, תוך שציינה בפניהם שרק מול חברה זו יהיו זכאים לרכוש מטבח. עולה כי בחודש אוקטובר 2012 התובעים התקשרו עם "מטבחי טופז", אולם ייצור המטבח היה תלוי באיסוף סופי של מידות המטבח על ידי החברה, מול הנתבעת ישירות – ראו סעיפים 25-26 – לתצהיר התובע. בסעיף 27 לתצהירו – מצהיר התובע כי הדירה הייתה מוכנה בתחילת חודש יוני 2013 לשם לקיחת מדידות, אך פניותיהם אל מנהלת העבודה מטעם הנתבעת בכדי שתזמן את חברת מטבחי טופז ללקיחת המדידות, לא נענו. לכן, המדידות נלקחו בחודש אוגוסט 2013. התובע מצהיר כי גם בעת שקיבלו את המטבח, באיחור של שלושה חודשים, לא קיבלוהו בשלמותו, והחברה התפרקה.

התובעים אינם נוקבים במועד ספציפי בו קיבלו את המטבח. התובע בעדותו, העריך כי המטבח הותקן "בספטמבר אוקטובר" – ראו העדות למעלה. כמו כן, התובע לא הציג פניות מסודרות לנתבעת בעניין. בהתאם למכתב הנתבעת, נספח ה', עולה כי נוכח העיכוב בביצוע המדידות בדירה עבור המטבח, מסירת הדירה התעכבה ב – 60 ימים. מנתון זה, מניין הימים מביא לכך, כי הדירה תהיה מוכנה ביום 30.11.2013 (יום שבת), קרי – 01.12.2013. כך, שככל שיקבלו התובעים את הדירה ביום 30.01.2014 , האיחור לא יעלה על 60 ימים.

התובעים לא הביאו הוכחות התומכות בכך כי העיכוב נבע בהכרח כתוצאה מהתנהלות הנתבעת בעניין. כאמור, לא הוצגו פניות לנתבעת, מיוני 2013, המועד בו נטען כי הדירה הייתה כבר מוכנה לביצוע המדידות. הלכה למעשה, המדידות בוצעו באוגוסט 2013, לא הוצגו תכתובות, שיחות טלפוניות וכיוצב' לנתבעת בקשר לכך, או לחברת המטבחים. ככל והפניות לא בוצעו בכתב, ניתן היה להביא, למצער, פניות טלפוניות, אולם אלה לא הובאו בפניי. כמובן, שנתונים אלה, היו יכולים לשפוך אור על שאירע בפועל והיו מסייעים לקביעת האחריות והסיבה לאיחור.

אשר על כן, התובעים לא הוכיחו כי האיחור נגרם כתוצאה מהתנהלות הנתבעת.

למעלה מהצורך, בכל הנוגע לשווי שכירות הדירה, התובעים לא הוכיחו את שיעור השכירות;
בסעיף 33 לתצהירים, התובעים מצרפים צילום מסך מאתר "מדלן". התובע מבסס את החישוב בתצהירו, על סך של 7,500 ₪ לחודש, המהווה את שכר הדירה החודשי מהסוג של דירת התובעים. למיותר לציין, שאין די בהצגת צילום המסך מהאתר שלעיל ולא הוצגה בפני חוות-דעת לעניין זה. עסקינן בנתון אותו יש לתמוך בחוות-דעת, שכן אינו בידיעה שיפוטית.

מכל מקום, לאור האמור לעיל, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת איחרה במסירת הדירה, מטעמים הקשורים עמה. לפיכך, דין רכיב זה להידחות.

זכות התיקון

סעיף 4 ב' ל חוק המכר קובע הזו הלשון:

"(א) התגלתה אי-התאמה או אי התאמה יסודית הניתנות לתיקון, על הקונה או קונה המשנה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר."

(ב) חזרה והתגלתה אי-ההתאמה או אי-ההתאמה היסודית לאחר שהמוכר תיקן אותה פעם אחת או יותר... או שתיקונה של אי-ההתאמה או אי-ההתאמה היסודית דחוף והמוכר לא תיקן אותה בתוך זמן סביר ממועד הודעת הקונה... רשאי הקונה או קונה המשנה לתקנה והמוכר יישא בהוצאות התיקון."

הפסיקה פירשה את סעיף 4 ב' ל חוק המכר כדלקמן:

"לפי סעיף 4ב לחוק המכר דירות, על הקונה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקן את אי ההתאמה ועל המוכר לעשות כן תוך זמן סביר. אף שהדבר לא רשום בסעיף, מקובל שהרוכש לא יהיה זכאי לפיצויים עבור הליקויים, אם לא איפשר למוכר לממש את זכותו הנזכרת. עם זאת, משניתנה הזדמנות לתיקון וזו לא מומשה כראוי ותוך זמן סביר, אין חל עוד על הקונה הנטל לאפשר למוכר את ביצוע התיקונים בעין, ולמוכר כבר אין את הזכות להתנות בכך את יתר התרופות" (ת"א (מחוזי י-ם) 978/95 מילון נ' שיכון עובדים בע"מ [פורסם בנבו] (24.4.01)).

כמו כן, קבעה הפסיקה, כי במידה שלא ניתנה לקבלן הזדמנות נאותה לתיקון הליקויים, יש מקום להעמיד את סכום הפיצוי על בסיס עלות לקבלן, היינו העלות לנתבעות (להבדיל מעלות קבלן מזדמן- העלות לדיירים). יחד עם זאת, נקבע, כי את הרצון לתקן את הליקויים, על הקבלן לבטא עוד בטרם הגשת כתב התביעה. וכך קבע בית המשפט העליון:

"המלומד איל זמיר עמד לאחרונה בהרחבה על סוגיית תיקון אי-ההתאמה במכר דירות ובסוגיית הנטל לאפשר למוכר לתקן את אי-ההתאמה בספרו... לדעת המחבר, אם לפני הגשת התביעה נתן הקונה למוכר הזדמנות נאותה לתיקון אי-ההתאמה, אין לדרוש ממנו מתן הזדמנות נוספת במסגרת ההליך השיפוטי. דברים אלה מקובלים עליי" (ע"א 656/99 ד"ר בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 14 (2003)).

בהתאם לפסיקה, הזכות לתקן נתונה למוכר המודה בליקוי, ומוכן לתקן (ראו : ע"א 472/95 ו- 553/95 זכריה זלוצין נ' דיור עולה בע"מ, פד"י (2) 858 שם נפסק:

"בנסיבות אלה, נראה לי שזכותו של המוכר לערוך תיקונים בעצמו מוצתה, בלא הצלחה, ואין לכפות על הקונה תיקונים חוזרים של אותו מוכר, שאיבד את אמונו ואת חזקתו באותו עניין. זאת ועוד, הזכות לתקן נתונה למוכר המודה בליקוי ומוכן לתקנו. ספק רב בעיניי אם זכות זו עומדת למוכר המכחיש את עצם הליקויים, או המזלזל בהם מראש" (ראו בפסקה 4, עמ' 864 לפסק הדין).

וגם –
"כאשר ניתנה לקבלן הזדמנות לתקן את הטעון תיקון, והוא ביצע זאת באופן חלקי תוך סחבת בלתי סבירה או באיכות שאינה נאותה, אין מקום לכפות על רוכש הדירה ליתן לקבלן הזדמנויות חוזרות ונשנות לבצע תיקונים שכבר ניתנה לו הזדמנות לבצעם" (ע"א 8939/01 חיים אביצור ואח' נ' חפציבה (נבו, 2.9.2003), עמ' 92 לפסק הדין).

התובעים טוענים כי לא היו מיוצגים בעת רכישת הדירה וסמכו על הנתבעת. לשיטתם, חוסר תום הלב של הנתבעת התבטא, בין היתר בעת חקירת התובע שאינו עד מנוסה, בו נשאל פעם אחר פעם מדוע לא הודיע לנתבעת על הליקויים, בהתאם לחוות הדעת מטעמם. לתצהיר צורף מכתב מטעם ב"כ התובעים מיום 13.8.14 נספח ג' 1 – אל הנתבעת, "הודעה על הליקויים וחוות דעת". במכתב נ דרשה הנתבעת לפרט את התיקונים שבדעתה לבצע, משך הזמן בו יבוצעו ואופן ביצועם. הנתבעת לא טרחה להשיב למכתב זה עד למועד הגשת התביעה. חמור מכך, משנאלצה להשיב, וזאת רק בעקבות הגשת התביעה, הכחישה את תוכנה, הן בכתב ההגנה והן באמצעות חוות-דעת נגדית שהכירה בסכום זעום של 11,780 ₪ בלבד. הכחשה זו של הליקויים מבטלת את זכותה של הנתבעת לבצע תיקונים, שכן רק לאחר שהוגשה התביעה , הנתבעת טרחה להתייחס לחוו ת הדעת ולטעון כי ברצונה לבצע תיקונים.

מנגד, טוענת הנתבעת, בין היתר, כי הטענה לפיה פניות התובע נעשו רק בעל-פה, הן שקריות. צורפו הודעות טלפוניות וכן מייל. עולה כי בהמשך לפרוטוקול המסירה, בוצעו תיקונים ועת לא בוצעו, פעל התובע והתריע בזמן אמת. לטענתה, עת התובע ביקש לפנות לנתבעת, הוא עשה זאת בכתב, אי הצירוף של אסמכתאות מעידות על כך שאין בידיו אסמכתאות. זאת ועוד, עולה מחקירתו הנגדית של התובע כי הוא לא שלח את חוות הדעת מטעמו לנתבעת. הנתבעת גורסת כי בהתאם לכלל מבחני הפסיקה, התובעים שללו את זכות התיקון, עליה עמדה.

בענייננו, לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני, נחה דעתי לאמץ את חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט, כפי שיפורט בהמשך. כמו כן, ראיתי לנכון להפחית את הפיצוי בגין הליקויים , קרי - יש להעמיד את סכום הפיצוי על בסיס עלות לקבלן, ואבאר;

הדירה נמסרה ביום 30.01.2014. התביעה הוגשה ביום 30.11.2014, קרי בטרם חלפה שנת הבדק. בנסיבות, יש ממש בטענת הנתבעת, כי הגשת התביעה במהלך שנת הבדק ומניעת האפשרות לבצע תיקון של הליקויים, במהלך תקופה זו, מהווה פגיעה בזכויותיה. הדבר משליך הן על תרומתה של שנת הבדק, על יעילות המערכת המשפטית והקצאת המשאבים. לכן, מוצדק להפחית את הפיצוי בגין הליקויים.

בהקשר זה, ראו הדברים הבאים -

"תקופת הבדק מיועדת לאפשר איתורם של פגמים ואי התאמות בדירה בתוך תקופה קצובה ותיקונם על ידי המוכר. לתקופת הבדק חשיבות במישור של יחסי הצדדים לחוזה, היות שבקביעת תקופת הבדק נלקח בחשבון אופיו המיוחד של הממכר – דירה חדשה אשר ליקויים בבנייתה עשויים להתגלות אך לאחר זמן – וניתנת אפשרות למוכר לעמוד בקיום חיוביו החוזיים ולמסור ממכר תקין לקונה בעבור התמורה החוזית. כן יש לתקופת הבדק חשיבות במישור רחב יותר – תקופת הבדק תורמת ליעילות המערכת המשפטית ומונעת הקצאה בלתי יעילה של משאבים על ידי שהיא מייתרת, ולו באופן זמני, את הצורך בהגשתן של תביעות בגין פגמים ואי התאמות שנתגלו בדירה במהלך תקופה זו. אלה יתוקנו על ידי המוכר בלא שתידרש פניה לבית המשפט. כמובן, במידה שסבורים הקונים כי המוכר לא כיבד חיובו החוזי לתקן הליקויים בשנת הבדק, פתוחה בפניהם האפשרות לפנות לערכאות בתביעה. מכאן, ככלל, לצדדים כולם, כמו-גם למערכת המשפט, אינטרס בהקפדה על כך שקונים לא יגישו תביעתם בגין ליקויי בניה בטרם הודיעו למוכר על הליקויים ויאפשרו לו לתקנם עד תומה של שנת הבדק".

ע"א 5602/03 אבי ושרה סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ (נבו, 28.02.2005). ראו והשוו פסיקה נוספת ביחס לזכות התיקון - ע"א 7799/01 ברזילי נ' שרביב בע"מ, פ"ד נו(5) 725 (2002), ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובניין בע"מ, פ"ד נז(5) 1 (2003), ת"א (מחוזי מרכז) 2270-08-07 דיבה נ' פלסים חברה לפיתוח ובניה בע"מ, 11.5.10).

בענייננו, הנתבעת הכחישה את קבלת מכתב ב"כ התובעים מיום 13.08.2014. בנוסף, מפנה באריכות לעדות התובע, ולטענתה, מעדותו עולה כי הוא לא שלח עותק מחוות הדעת לנתבעת. ראו סעיף 28 לסיכומי הנתבעת. אולם, עושה הרושם כי ב"כ הנתבעת שלחה את מכתב הדרישה מיום 13.08.2014, במסגרתו היא מפנה לחוות הדעת מטעם התובעים (ראו נספח ג' 1 , הכולל ספח של דואר רשום). לטעמי, יתכן כי התובע לא היה מעורב כדבעי בנעשה "מאחורי הקלעים" , עת היה מיוצג ואין הדבר מעיד בהכרח על כך כי המכתב לא נשלח. הלכה למעשה, הנתבעת טוענת כי לא קיבלה את המכתב. מכל מקום וכאמור, התביעה הוגשה בסמיכות למועד שליחת המכתב - ביום 30.11.2014 . סבורני כי גם אם המכתב התקבל בפועל אצל הנתבעת , לא ניתנה לה שהות מספקת , לעמוד ולאמוד אחר המצב ו/או לבצע את התיקונים הנדרשים.

לאור האמור, יש מקום להעמיד את סכום הפיצוי על בסיס עלות לקבלן. כלומר יש לקבוע את שווי הליקויים ללא פיקוח הנדסי, וללא מע"מ, כפי שנקבע בחוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט.

יצוין - סכום הפיצוי הינו 27,700 ₪, וזאת בתוספת סכומים שאומצו על ידי בגין ליקויים שאינם נכללו בסעיפים בחוות-הדעת, וצוינו "לא לסיכום", כפי שיפורט בפרק הבא .

ועוד, בהתחשב כי עסקינן בתביעה כספית, סבורה אני שאין לחייב את התובעים להכניס את הקבלן לדירתם, על מנת לבצע תיקונים.

הליקויים הנטענים:

בהתאם להסדר הדיוני בין הצדדים, ניתן להסכמות תוקף של החלטה ביום 09.03.2016, ומכוחה מונה מומחה בית המשפט, אשר הצדדים בעצמם הסכימו על זהותו. ביום 02.06.2016 הוגשה חוות דעת מטעם מומחה בית המשפט, וכן המומחה השיב לשאלות הבהרה שהופנו אליו.

כפי שהובהר לעיל, מומחה בית המשפט לא התייצב לחקירה, שכן נבצר ממנו, לאור מצבו הרפואי, כמתואר. יחד עם זאת, אף מומחה התובעים לא התייצב לחקירה.

ב"כ התובעים מעלה השגות באשר לחוות דעת מומחה בית המשפט, וטוענת כי הסתמך על מסמכים בלתי קבילים שהוגשו מטעם הנתבעת. לשם הנוחות, ערכו התובעים את סיכומיהם על בסיס חוות הדעת של מומחה בית המשפט, וביקשו לפסוק לזכותם לפי קביעתו בעמוד 22, סך של 30,400 ₪ + מע"מ 35,568 ₪. לסכום זה, ביקשו התובעים לפסוק להם סך נוסף של 35,568 ₪, שעה שהתובעים אינם מקבלים את חוות-דעת מומחה בית המשפט בבחינת "כזה ראה וקדש", אלא משיגים עליה ומזכירים כי נבצר ממנו מלהתייצב לחקירתו.

הפסיקה הכירה במעמדו של "מומחה מטעם בית המשפט" כמעמד מיוחד; גם אם ברור ש"המילה האחרונה" היא מילתו של בית המשפט, עדיין, ככלל, הנטייה תהיה שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת בחוות דעתו.

בית המשפט העליון פסק, בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי [פורסם בנבו] (31.12.88) (בפסקה 4 לפסק הדין) כי:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".
בית המשפט שב וחזר על הכלל האמור בעניין שנדון בע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ [פורסם בנבו]. נקבע, שיש להניח - משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו, כדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלבנטיים להכרעה בסכסוך שלפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה, בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן. באותו עניין נקבע גם, שהיקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינה של הערכאה הדיונית, המתבסס על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט – מצומצם הוא (ראו פיסקה 22 לפסק הדין דברים ברוח דומה נאמרו בע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17).

בעניין אחר שנפסק, נקבע כי חוות דעת המומחה היא אומנם רק אחת מהראיות העומדות בפני בית המשפט, ואין בה כדי להגביל את שיקול דעתו, ואולם כאשר ממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח, שבית המשפט יאמץ ממצאי המומחה, אלא אם כן, נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. ראו: ע"א 5509/09 עבדל קאדר ואח' נ. מסארווה ואח'[פורסם בנבו] פיסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת א. חיות, והאסמכתאות הרבות הנוספות הנזכרות שם.

ומן ההלכה למעשה - נוכח טענותי ה הקשות של ב"כ התובעים לגבי חוות דעתו של המומחה, שבתי ועיינתי בחוות דעתו של המומחה, לרבות תשובות לשאלות הבהרה, וכן עיינתי בחוות-הדעת מטעם הצדדים. לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, לא ראיתי סיבה בולטת שמצדיקה דחיית חוות דעתו של המומחה, ונחה דעתי לאמצה, ואנמק.

הליקויים וטענות התובעים ביחס לחוות דעת המומחה -

סעיף 5.1 מדרגות ירידה: ב"כ התובעים מבקשת תוספת על סך 500 ₪, הנובעת מההפרש בין קביעת מומחה התובעים בפריט זה - 2,000 ₪, לבין קביעת מומחה בית המשפט - 1,500 ₪ (מהסיבה שהפתרון אשר אינו שנוי במחלוקת הוא הוספת מדרגה למהלך בן 3 מדרגות – ראה צילום בחוות-דעת מומחה התובעים, תמונה עליונה בעמ' 4). כמו כן, בן עזרא כלל בחות דעתו התקנת מאחז יד בסך 500 ₪, ואילו מומחה בית המשפט לא כלל עבודה זו בסעיף הרלבנטי. בהקשר זה טוענת ב"כ התובעים שבהתאם לתקנה 3.2.2.15 לתקנות - יותקנו מאחזי יד בשני צדי המדרגות, לכל מהלך בן 3 מדרגות ויותר. בענייננו, עם ביצוע התיקון – יהיה המהלך הנוכחי שהוא בן שתי מדרגות – למהלך בן שלוש מדרגות, דבר שיחייב מאחז יד מסיבה בטיחותית. העלות, כולל מע"מ ופיקוח, היא על סך של 643.50 ₪.

בסעיף זה, קובע מומחה בית המשפט כי יש לבצע תיקון על ידי בניית מדרגת פודסט מעל הפודסט הקיים, בעלות של 1,500 ₪. בסעיף 5.1.2 קובע כי נדרש להתקין מאחז יד בשני הצדדים ואף נוקב בסכום. בשאלת ההבהרה, המומחה אינו מפרט את העלות הנדרשת, אולם לטעמי, לא היה צורך בהבהרה לעניין זה, שכן חוות הדעת ברורה דיו ועולה ממנה כי יש להתקין מאחז. אשר על כן, הנני קובעת כי יש להוסיף את השיעור הנדרש, בהתאם לחוות הדעת, ולא מעבר לכך .

סעיף 5.2 קיר צדדי – סעיף 6 אצל מומחה התובעים : לטענת ב"כ התובעים, מדובר בקיר שבור בצד החניה לרכב. רואים כי הסדק הוא ברכיבי בטון ובלוקים, ולפי מומחה התובעים, נדרשת "קורה אופקית מייצבת". מומחה בית המשפט, אינו יודע האם צריך קורה כזו, אך לא שולל זאת, ובתשובה מספר 2, מציין עלות ביצוע בסך 1,000 ₪. לטענת ב"כ התובעים, יש לפסוק פיצוי לתובעים בסכום זה, בתוספת מע"מ ופיקוח, על סך של 1,287 ₪.

בתשובת ההבהרה, עולה כי המומחה עונה על שאלה תיאורטית, בהנחה שהסדק הוא קונסטרוקטיבי. בחוות הדעת, המומחה קובע כי הסדק אינו קונסטרוקטיבי ולכן עלות התיקון היא בשיעור של 500 ₪. אני מוצאת לנכון לקבל את קביעת המומחה בעניין, ולא להוסיף עליה.

סעיף 5.3.3 החלקת רצפה בחדר אשפה: ב"כ התובעים מפנה לכך שדרישת ההחלקה של רצפת חדר אשפה, היא בהתאם לסעיף 6.11 (1) לתקנות; הדרישה היא כי הרצפה לא תספוג מים, ותהיה חלקה ונוחה לניקוי. אלא, שבפועל יושמה הרצפה באבנים משתלבות, לא בקרמיקה (מפנה לתמונה תחתונה בחוות-דעת מומחה התובעים), ועל כן לא מדובר ברצפה חלקה, אלא ברצפה הסופגת בקלות מים ולכלוך וקשה לניקוי. גם מומחה בית המשפט, לא סבור כי הרצפה חלקה – ראו תשובה מספר 3, שם השאיר זאת לקביעת בית המשפט: "בהנחה שיקבע שאריחי אקרשטיין אינם מתאימים, עלות ביצוע שכבת דייס להחלקה בשטח כ- 10 מ"ר – 1,000 ₪". כלומר – כדי שתהיה הרצפה חלקה – יש לבצע החלקה, בסך 1,000 ₪. לפיכך, למצער, מבוקש סכום זה כפיצוי, בתוספת מע"מ ופיקוח, מבוקש סך של 1,287 ₪.

סבורני כי גם כאן, המענה שניתן על ידי המומחה הוא תיאורטי, שכן נשאל "מהי העלות לבצע רצפה חלקה, בהנחה שאריחי אקרשטיין אינם "רצפה חלקה" כנדרש בתקנות, המומחה השיב וציין עלות, בהנחה שיקבע כי אריחי אקרשטיין אינם מתאימים. יחד עם זאת, בחוות הדעת, קבע המומחה כי לדעתו, האריחים עומדים בדרישה. אשר על כן, דרישת התובעים לקבוע את העלות בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמם, נדחית.

רוחב דלת דו אגפית – סע' 5.3.4 וסעיף 10 בחוות הדעת מטעם מומחה התובעים : ב"כ התובעים טוענת כי הדלת אל מתחם האשפה היא דלת דו-אגפית. לפי תקנה (22) 3.2.1.3 שורה 22 בטבלה, נקבע כדלקמן: "דלת דו-אגפית הרוחב החופשי באגף הנפתח ראשון 0.80 ". לשיטתה, בפועל, אין התאמה לתקנה הנ"ל, ועל כך אין חולק, שעה שהאגף הראשון נפתח, שהרוחב הוא 50 ס"מ בלבד. גם עלות התיקון לא שנויה במחלוקת – ראה תשובה מספר 4 של מומחה בית המשפט – 1,500 ₪. לפיכך, מתבקש פיצוי בסכום זה, בתוספת מע"מ ופיקוח, מבוקש סך של 1,930.5 ₪. לטענתה, ההשוואה שערך מומחה בית המשפט, עם רוחב דלת בחדרי שירות אינה רלבנטית, שכן בחדר שירות לא מדובר בדלת דו-אגפית.

המומחה מטעם בית המשפט קבע כי בפילר האשפה הותקנה דלת דו כנפית ברוחב של 70 ס"מ בכל כנף. וכן, שעל פי הטבלה בסעיף 3.2.1.3 לתת"ב בחדרי שירות נדרשת דלת ברוחב 70 ס"מ, כך שאין ליקוי.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני לא ראיתי לנכון לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט.

קו ביוב קרוב לבניין – סעיף 5.7 בחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט וסעיף 16 בחוות דעת מטעם מומחה התובעים: מתבקש פיצוי של 10,000 ₪ ובתוספת מע"מ ופיקוח, 12,870 ₪. התובעים מפנים לתקנות. לשיטתם, אין חולק כי קו הביוב הותקן במרחק קצר מהדרוש, במרחק של 1 מטר בלבד מקיר הבניין. הדרישה היא 1.5 מ'. מומחה בית המשפט, מציע שהנתבעת תציג אישור יועץ ביסוס מטעמה כי המצב הקיים תקין - ראו חוות דעתו בסעיף 5.7.1. עוד קובע כי "על פי תכנית קו הביוב תוכנן במרחק 1.5 מ' מהקיר". לאמור, יש כאן גם אי התאמה לתכנית המכר המחייבת, לפי חוק המכר (דירות). אין מחלוקת כי הנתבעת לא הציגה אישור יועץ ביסוס מטעמה. המסמך שהציגה הנתבעת למומחה בית המשפט, לא הוגש בתצהיר של עורכו, ומשקלו – אפס. לשם הזהירות בלבד יובהר כי גם לו הוגש – אין בתוכנו כדי לעמוד בדרישת הל"ת שהובאה לעיל, שכן מדובר במסמך שהוכן בדיעבד, ביום 8.07.2016 כאשר הדירה נמסרה ביום 30.01.2014 ונבנתה בשנת 2013.

יתרה מכך, מדובר במסמך שיש בו אמירה סתמית של קלר: "2. בנסיבות המתוארות, אין חשש שקו הביוב הסמוך לבניין יפגע באלמנטים של הבנין, כגון יסודות". אין זו חוות דעת, ואין זה אישור. אמירה סתמית זו מתייחסת למכתב הנתבעת אל מר קלר מיום 7.07.2016 - מסמך שאינו חתום ואין שום ראיה לאמיתות תוכנו. מומחה בית המשפט, קבע בפריט זה שלא לסיכום סך 4,800 ₪ ובתוספת מע"מ ופיקוח 6,178 ₪. למצער, מבוקש לפצות את התובעים בסכום זה. שכן , מומחה התובעים, קבע כי העלות הנדרשת לביצוע עבודות היא 10,000 ₪ - סכום הכולל גם את עבודות הביוב הדרושות. את עבודות אלה, לא כלל מומחה בית המשפט, בחוות דעתו ובסכום זה מבוקש לפצות את התובעים.

הנתבעת מבקשת לדחות את טענות ב"כ התובעים, וטוענת להעדר ליקוי בקו הביוב. לטענתה, העלימו התובעים את הערה 3 לטבלה 5.3.7 הקובעת כי "אם שמירת מרחק זה בלתי אפשרית, ינקטו אמצעים להגנה מפני נזילות ושקיעות שיאושרו על ידי יועץ הביסוס". על הערה זו התבסס מומחה בית המשפט, שקבע כי בביקור לא מצא שקיעות ונזילות לאורך קו הביוב, ושעל הנתבעת להמציא אישור יועץ ביסוס.

הנתבעת פנתה למר קלר, יועץ לביסוס ושירותים הנדסיים וקיבלה את אישורו כי בנסיבות המתוארות אין חשש שקו הביוב הסמוך לבניין יפגע באלמנטים של הבניין, כגון יסודות. בהתאם לאישור זה, קבע מומחה בית המשפט שבמידה ומר קלר שימש יועץ ביס וס בפרויקט אין צורך לבצע ייצוב האדמה.

ועוד, מציי נת שב"כ התובעת לא ביקשה לחקור את מר קלר ואף לא חקרה בעניין זה את מנכ"ל הנתבעת שהתייצב לעדות.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני, סבורה אני כי אין די להסתפק במכתבו של מר קלר מיום 08.07.2016 (נספח ב' לתצהיר שרבט), ממסמך זה לא ניתן ללמוד כי מר קלר שימש יועץ ביסוס בפרויקט, ולא הונחה בפני חוות דעת מומחה, בהתאם להוראות הדין. בעניין זה הנני לאמץ את דברי ב"כ התובעים. לאור האמור, בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, הנני פוסקת בגין רכיב זה סך של 4,800 ₪. יחד עם זאת, לא ראיתי לנכון ל הוסיף עבודות ביוב, כדרישת התובעים.

דלת כניסה – סעיף 5.11 בחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט וסעיף 21-20 לחוות הדעת של מומחה התובעים: מתבקש פיצוי בסך 2,000 ₪ בהתאם למומחה התובעים, בתוספת מע"מ ופיקוח 2,574 ₪. מומחה בית המשפט קבע בסעיף 5.11.1 בחוות דעתו, כי מותר הפרש מפלסים עד 20 מ"מ בכניסה לדירה, אלא שהוא מתעלם מהוראתה המפורטת של תקנה 3.2.1.5 הכוללת כיצד יבוצע ויגושר הפרש מפלסים זה – ראה פירוט בתקנה 3.2.1.5 המובאת בחוות דעת מומחה התובעים, בשלמות בעמוד 10 (ראו טענות נוספות בסעיפים 11-13). וכן, בעניין מנגנון הנעילה, מומחה בית המשפט מפנה לתקן, ואילו אי ההתאמה הנטענת היא לתקנות. כלומר, עמידה בהוראת תקן אינה מספיקה, מקום בו אין עמידה בדרישת תקנה.

הנתבעת מפנה לחוות דעת מומחה בית המשפט, שקבע שבדירת התובעים קיים הפרש גובה של 15 מ"מ ושלפי סעיף 3.8.45 (ב) לתת"ב מותר הפרש גובה עד 20 מ"מ, כך שאין ליקוי. כמו כן, בעניין מנגנון הנעילה נטען כי התובעים העלימו את נוסח התקנה המלא הקובע כי נעילת הדלת תהיה באחד האמצעים המפורטים או בכל אמצעי אחר שווה ערך להם מבחינת חוזקו, עמידתו, ואמינותו. בעניין זה קבע מומחה בית המשפט שאין ליקוי.

לאור האמור, בהתחשב בתקנה שהובאה בפניי, ולאור חוות דעתו של מומחה בית המשפט, הנני לאמץ קביעתו, ועל כן דין רכיב זה להידחות.

סעיף 5.12.2 – דלת ממ"ד: התובעים טוענים כי אין חולק כי מלבן הדלת מקומט ופגום. מומחה התובעים, מציע החלפתו בעלות 1,500 ₪, ומומחה בית המשפט, מציע תיקון ע"י שפכטל וצביעה בעלות 400 ₪. מתבקש ההפרש בסך 1,100 ₪, בתוספת מע"מ ופיקוח, 1,415.70 ₪, שכן לתובעים מגיע מוצר תקין, ולא מתוקן בדרך שמציע מומחה בית המשפט, שהרי שפ כטל הוא סוג של טלאי; להבהיר, המלבן ייוותר לקוי גם לאחר תיקונו כהצעת מומחה בית המשפט.

מנגד, טוענת הנתבעת כי עלות תיקון דלת הממ"ד היא בסך של 250 ₪, ולכל היותר 400 ₪, כפי שקובע מומחה בית המשפט.

לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, השתכנעתי כי אין בסיס להחלפת מלבן דלת ממ"ד, והנני קובעת בגין רכיב זה סך של 400 ₪.

סעיף 5.13.1 סף שירותי אורחים: מתבקש פיצוי בסך 1,800 ₪ - סכום שנקבע בחוות הדעת מטעם התובעים, בסעיף 24, ואושר על ידי מומחה בית המשפט, בתשובה 10. הסכום כולל מע"מ ופיקוח – 2,316.60 ₪. זאת מהטעמים הבאים: חדר שירותי אורחים מכיל כיור ואסלה, ובו כל סוגי הצנרת הרטובה בבניין – מים, דלוחין, ביוב. לפיכך מדובר בחדר רטוב לכל דבר ועניין.
מנגד, טוענת הנתבעת כי אין צורך בהתקנת סף בשירותי אורחים שאינם "חדר רטוב", וזאת כאמור בחוות הדעת מטעמם.

מעיון בכל אשר הובא בפניי, וכעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט אין בצורך בסף מפריד, אך יש לשפר גימור בתקרה כולל ליטוש, מריחת יישור החלקה וצביעה בשטח כ- 1.5 מ"ר, עלות תיקון -300 ₪. וכן, יש להתקין מגביל פתיחה לחלון הקיפ ועלות תיקון 200 ₪, במידה ולא הותקנה זכוכית בטיחות עלות ההחלפה הינה 300 ש"ח. לפיכך, משלא הוצג בפני כי הותקנה זכוכית בטיחות, הנני קובעת פיצוי בסך של 300 ₪, שלא נכלל "בסיכום".

סעיף 5.17 – חלונות בחדר מדרגות: הוכח בחוות הדעת מטעם מומחה התובעים, כי אגפי החלונות נתקלים זה בזה, התובעים מפנים לתמונות ומלל, בעמ' 15 סע' 31-33 המוכיחים את הבעיה. לשיטתם, מומחה בית המשפט טעה בסעיף 5.17.1 לפיו, לכאורה, הדלתות לא נתקלו זו בזו. מבוקש פיצוי לפי חוות הדעת מטעם מומחה התובעים, בסך 2,500 ₪, בתוספת מע"מ ופיקוח, 3,217.50 ₪. לכך נוסיף כי באשר לסימון הזיגוג – עד כה טרם הומצא ע ל ידי הנתבעת האישור שמומחה בית המשפט ביקש, ראו סעיף 5.17.2.

מנגד, טוענת הנתבעת כי לדחות את טענת התובעים, מאחר ולא הוכיחו טעות.

לטעמי, יש לאמץ את חוות דעת המומחה, אשר קבע כי חלונות ה"דרייקיפ" לא נתקלים זה בזה. קבע שיש להמציא אישור לזכוכית בטיחות בחלונות. במידה ויתברר כי לא הותקנה זכוכית בטיחות יש להחליפה בעלות של 600 ש"ח . בנסיבות, לא ראיתי לסטות מקביעת מומחה בית המשפט, התובעים לא הוכיחו טעות מטעם מומחה בית המשפט, עם זאת הנתבעת לא הציגה דבר בנוגע לזכוכית הבטיחות , לפיכך הנני פוסקת סך של 600 ₪.

סעיף 5.18 – דלתות אל מרפסת: התובעים טוענים כי אין חולק שרוחב הפתח למעבר בפתיחת אגף ראשון הוא 70 ס"מ עד 71 ס"מ. קביעת מומחה בית המשפט בסעיף 5.18.1, לפיה הדלתות הן אל מרפסת, וכי בתקנות אין דרישה לרוחב דלתות יציאה למרפסת – אינה רלבנטית.
וזאת, מכיוון שמדובר בדלת ממרפסת אל חדר, או מחדר אל מרפסת. בנוסף לפי תקנה 3.2.1.3 יש להתייחס לדלת בין חדר למרפסת כדלת חדר. זאת ועוד, לפי תקנה 3.2.1.3 שורה 22 כל דלת דו-אגפית בדירה, בפתיחת אגף ראשון צריכה להשאיר רוחב מעבר 80 ס"מ – תנאי שלא מתקיים כאן. לפיכך, נדרש פיצוי לפי בן עזרא בסך 6,000 ₪ ובתוספת מע "מ ופיקוח 7,722 ₪. העלות מאומצת על ידי מומחה בית המשפט. בנוסף, מומחה בית המשפט, דרש אישור רשות הכיבוי, ובמידה ואישור כזה לא יומצא, הפיצוי הוא כקביעת מומחה התובעים. אישור זה לא הומצא, שכן הנתבעת שלחה אסופת מסמכים שצורפו למכתבה מיום 8.07.2016 והם צורפו כנספח ב' לתצהיר מר גיורא שרבט מטעם הנתבעת. עם זאת, מר שרבט אינו חתום על אף מסמך שצורף לתצהירו. חמור מכך, האנשים אשר חתומים על המסמכים שצורפו לנספח ב', לא התייצבו לחקירתם, אף שנדרשו.

בית המשפט קבע כי על הנתבעת היה להביא את עורכי המסמכים לחקירה כתנאי להגשתם, משלא התייצבו מר רשף תורג'מן ראש מדור בטיחות אש, מתי רחמני, גבי שוורץ אדריכל, סלבין מאיזוטופ – הרי שהמסמכים אינם קבילים ולא יכולים להיות מוגשים כראיה. נושא זה הוא משמעותי שכן מומחה בית המשפט, הסתמך על המסמכים של הגורמים הנ"ל. גם חקירתו של מומחה בית המשפט נדרשה על ידי התובעים ואין זו אשמתם שנבצר ממנו להתייצב לחקירתו. במצב דברים זה, בכל מקום בו מומחה בית המשפט, התבסס על המסמכים שקיבל מהנתבעת )נספח ב' לתצהיר גיורא שרבט( , הדבר אינו קביל.

מנגד, בתמצית, טוענת הנתבעת כי מומחה בית המשפט דחה את טענת מומחה הנתבעים כי יש לקבוע את רוחב הדלת לפי סעיף 22 לטבלה, וקבע כי רוחב הדלת תהיה לפי סעיף 26 לטבלה שבענייננו "דלת לכל שימוש אחר". כך שרוחבה בהתאם לשימוש הדומה לו ביותר מבין השימושים המפורטים בטור א ', על פי החלטת רשות הכבאות. יודגש, רוחב הדלת הוא 70 ס"מ כרוחב דלת בחדר מגורים. כמו כן, הומצא מטעם הנתבעת אישור שירותי הכבאות.

לטעמי, יש לאמץ את חוות דעת מומחה בית המשפט. הגם, שזה קבע שיש להמציא אישור רשות הכיבוי, ובמידה ואין לכך אישור עלות התיקון הינה כאמור בחוות דעת התובעים בסך של 6,000 ₪. בהקשר זה, מומחה בית המשפט השיב לשאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי ב"כ הנתבעת, ובעניין זה השיב ב"רחל בתך הקטנה": " עפ"י האישור של רשות הכיבוי (נספח א' למכתבך) פתחי הדלתות עומדים בדרישת התקנות" (נספח ב' לתצהיר שרבט).

ערה אני לטענות ב"כ התובעים בנוגע לחקירת עורכי המסמכים, עם זאת סבורה אני כי די בקביעת המומחה מטעם בית המשפט כי בחן את האישור של רשות הכיבוי, וקבע את ממצאיו. יוער, המדובר באישור שהינו בגדר תעודת עובד ציבור. לאור האמור, דין רכיב זה להידחות.

לסעיף 5.20.2 – שטחי גישה בחדר רחצה: התובעים גורסים כי מומחה בית המשפט טעה כאשר הטיל אחריות על התובעים בנוגע לקיומו של ליקוי אשר אין מחלוקת על קיומו – מרחק גישה של 60 ס"מ במקום 75 ס"מ כנדרש בהל"ת. ראה בעניין זה תצהיר התובעים סע' 47-46 שם מוכח כי הנתבעת היא זו אשר התקינה את הכיור טרם מסירת הדירה, לאחר שהתובעים שידרגו אותו, אלא שגם אם היו התובעים נשארים עם כיור הסטנדרט שנתנה הנתבעת עדיין היה הליקוי קיים. היה על הנתבעת לתכנן את החדר באופן שהתקנת כיור לא תגרום לצפיפות מבחינת שטחי הגישה , בין אם מדובר בכיור קטן ובין אם מדובר בכיור גדול, ככל שהסכימה הנתבעת לשדרוג הכיור לכיור גדול יותר , היה עליה להתריע בפני התובעים מראש על אי ההתאמה שתיווצר. התובעים מפנים לפסיקה - ע"א 1085/04 ליגד השקעות ובניין בע"מ נ' ארונצ'וק אלכסנדר ואח'.

מנגד, טוענת הנתבעת כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, כי הכיור שהותקן הינו שדרוג שביצעו התובעים, והליקוי שנוצר אינו באחריות הקבלן.
לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני ומעיון בחוות דעת מומחה התובעים, אציין כי גם בחוות זו נקבע כי הכיור נבחר על ידי התובעים, והותקן על ידי הקבלן. לא ראיתי התייחסות המומחה מטעם התובעים כי היה נוצר ליקוי אם היה מותקן כיור סטנדרטי (עמ' 17-18 לחוו"ד) . לא זו אף זו, לטעמי, הנסיבות בענייננו שונות מהנסיבות שהציגה ב"כ התובעים בעניין ליגד, שהרי בענייננו התובעים לא התייעצו עם הנתבעת בנוגע לשדרוג הכיור, ולא ניתן לצפות שקבלן יבחן מצדו כל אביזר שדרוג. לאור האמור, דין רכיב זה להידחות.

סעיף 5.21 – נקז מקלחת: התובעים מבקשים שלא לקבל את פרשנותו המשפטית של מומחה בית המשפט בעניין מיקום נקז פינת מקלחת; לשיטתם, קביעת השיפועים אינה סבירה. ראשית, יש מקלחות רבות בהן הנקז בפינת הקירות ויש בהן שיפועים, ועובדה זו היא בידיעת כל. שנית, גם בהל"ת בכל התרשימים הנקז ממוקם בפינת הקירות ולא במרכז. הל"ת הן הוראות מחייבות (נספח ד'). לפיכך מתבקש פיצוי לפי קביעת מומחה התובעים, בסך 1,200 ₪ בתוספת מע"מ ופיקוח 1,544.40 ₪.

לטענת הנתבעת עלפי חוות דעת מומחה בית המשפט, וחוות דעת ממומחה הנתבעת אין ליקוי.
לא ראיתי טעם של ממש בדחיית מסקנת מומחה בית המשפט, ודין רכיב זה – דחייה.

סעיף 5.22 ו- 5.23 – זיגוג : מתבקש פיצוי בסך 550 ₪ בהתאם למומחה בית המשפט בסעיפים אלה. המומחה דרש אישור הספק להתקנת זכוכית בטיחותית בחלון – ולא קיבל. בנספח ב' לתצהיר שרבט לא נכלל האישור המבוקש. מדובר בזיגוג ללא סימון בטיחות כנדרש בתקן 938.3 העלות, בתוספת מע"מ ופיקוח – 707.85 ₪.

לטענת הנתבעת, נוכח פרק הזמן שחלף ממועד מסירת הדירה, לא עלה בידי הנתבעת לאתר את אישור הזיגוג. עם זאת, הומצאו תמונות למומחה בית המשפט, בהן נראה כי מדובר בזכוכית כפולה.

מעיון בחוות דעת מומחה בית המשפט, נקבע שיש להמציא אישור הספק להתקנת זכוכית בטיחותית בחלון. אין חולק כי לא הומצא אישור הזיגוג. מומחה בית המשפט השיב בהקשר זה לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת, והבהיר כי יש לשלוח אישור ספק, קרי – אין די בתמונות.

לאור האמור, בהתאם לחוות הדעת על הנתבעת לפצות בגין רכיבים אלה, סך של 550 ₪.

סעיף 5.24 – אוורור אמבטיה : התובעים מפנים לסעיפים 42 ו- 43 לחוות דעת מומחה התובעים, במסגרתה נקבע שבחדר האמבטיה יש חלון אל חדר כביסה ולא אל אויר חוץ, גם לא אל מרפסת – אף כי יש המכנים את חדר הכביסה, כמרפסת שירות. להבהיר, מעל מעקה חדר הכביסה, הנתבעת ביצעה תריס + מסילות לחלון הזזה. התובע התקין את החלון על מסילות שהוכנו לכך על ידי הנתבעת. לשיטת התובעי ם, אוורור על ידי חלון הפונה אל חלל הסגור בחלון – אינו תואם את דרישות התקנות. מומחה בית המשפט מאשר בסעיף 5.24.2 כי לאחר שהתקין ה דייר אגפי חלון במסילות שהוכנו על ידי הנתבעת – האוורור לא תוקן. אלא שטענתו היא כי המסילות נועדו לרשת ולא לחלון. אין שום בסיס ראייתי לטענה, ואין שום הוראה במפרט כי המסילות מיועדות אך ורק לרשתות. הנתבעת ניסחה את המפרט, ועל כן מקום בו הוא ניתן לפרשנות סותרת – חל הכלל הידוע כי יש לפרש לרעת המנסח. כלומר – המסילות נועדו לחלון.

לאור זאת, יתבקש פיצוי בהתאם לחוות הדעת מטעם מומחה התובעים, בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ ופיקוח - 2,574 ₪. מומחה בית המשפט קבע כי העובדה שהתובעים התקינו כנפיים מזוגגות ובכך ביטלו את מרפסת השירות היא לפתחם של התובעים, אשר יצרו את הליקוי. לשיטת התובעים, מדובר בקביעה עובדתית לא נכונה. הראיה מצויה בסע יף 41 לתצהיר התובע שם הוא מוכיח כי בתוכנית המכר רואים כי הנתבעת היא זו שביצעה את ההכנה לחלון הפונה אל חדר השירות – עובדה ממנה מומחה בית המשפט התעלם לגמרי. בסעיף 42 לתצהיר התובע מובאת טעות נוספת של מומחה בית המשפט, שלא התייחס לליקוי בחלון הפנימי הפונה מחד ר הרח צה אל חדר השירות שאין לו גימור.

זאת ועוד, כאמור בסעיף 43 לתצהירו לא מדובר במרפסת, שכן הגדרת מרפסת היא שלכל היותר 75% מהיקפה יהיה סגור בקירות, ואורך המעקה יהיה לפחות 25% מהיקפה.

הנתבעת טוענת כי מומחה בית המשפט קבע כי אוורור חדר הרחצה בוצע באמצעות חלון ודלת עם צוהר הפונים למרפסת השירות הסגורה בתריס בלבד, וזאת בהתאם לתקנה 2.01. התובעים התקינו חלון במרפסת, כך שהליקוי נוצר על ידי התובעים.

בנסיבות, לאור חוות דעת מומחה בית המשפט לא ראיתי לנכון לסטות מחוות דעתו. הגם, שקבע כי אין חובה על הקבלן להתקין אמצעי אוורור מכניים. לפיכך, עתירת התובעים נדחית.

סעיף 5.26 – מסתור כביסה: מתבקש זיכוי בסך 800 ₪ בתוספת מע"מ ופיקוח - 1,029.60 ₪. הסכום הוא בהתאם לחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט. הדרישה להמצאת תו תקן מופנית לנתבעת שלא עמדה במטלה זו. נדרש תו תקן המתייחס לתקן 5100 ולתקן 1142 אשר תקן 5100 מפנה אליו (נספח ה' ) – תקן 5100 שם סומן הסעיף הרלוונטי 3.2.2.1 ו- 3.2.2.2 .

לטענת הנתבעת, התובעים כשלו להוכיח כי נדרש מעקה ו/או כי המסתור אינו יכול לשמש כמעקה, ועל כן אינם זכאים לפיצוי.

מעיון בחוות דעת מומחה בית המשפט, שוכנעתי לאמץ חוות דעתו. בהתאם לחוות הדעת ביקש המומחה להמציא תו תקן למתקן שהותקן לשימוש כמסתור כביסה. כמו כן, קבע מומחה בית המשפט שבמידה ויתברר שמסתור הכביסה אינו יכול לשמש כמעקה, עלות התיקון הכולל הינו 800 ₪. הנתבעת לא המציאה תו תקן כאמור, לפיכך הנני להורות לנתבעת לפצות בגין רכיב זה סך של 800 ₪.

סעיף 5.27 – ניקוז משטח כביסה: התובעים מבקשים זיכוי בסך של 300 ₪ בהתאם לחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט – לאור בדיקתו וקביעתו של מומחה התובעים כי אין שיפועי ניקוז אל הנקז, ואין "מכבר". מומחה בית המשפט לא בדק ליקוי זה, ורק קבע את העלות. העלות כולל מע"מ ופיקוח היא בסך של 386.10 ש"ח.

לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו את הליקוי, וזאת מאחר ובחלל הכביסה הותקנו מזגנים וצנרת ולא ניתן לרדת לרצפת החלל.

המומחה בחוות דעתו קבע שבנסיבות לא ניתן לבדוק שיפועים, ואם יפונה הציוד ויתברר שאין שיפועים, עלות התיקון הינה 300 ₪.

מומחה מטעם התובעים קבע כי אין שיפועי ניקוז ואין "מכ בר", ברם לא הוצגה למצער תמונה על מנת לבסס קביעה זו.

הואיל ולא הובא בפני כי פונה הציוד, אזי לא ניתן לקבוע כי אין שיפועים, לפיכך דין רכיב זה דחייה.

לסיכום פרק זה, הנני להכליל רכיבים נוספים שלא נכלל בסיכום חוות-הדעת של המומחה, כדלקמן:
סעיף 5.7 – 4,800 ₪.
סעיף 5.13.1 – 300 ₪.
סעיף 5.17 – 600 ₪.
סעיפים 5.22 ו- 5.23 – 550 ₪.
סעיף 5.26 – 800 ₪.
בסה"כ – 7,050 ₪.

ירידת ערך

התובעים מבקשים לפסוק לתובעים בגין ירידת ערך, את אשר תבעו בסעיף 22 לכתב התביעה , בין היתר, בשל דלת ממ"ד החוסמת מע בר בעת פתיחתה. מומחה התובעים קבע כי ירידת הערך תקבע על ידי השמאי (סעיף 66 לחוות הדעת של המומחה בן עזרא, מיום 22.07.2014, במסגרתה נקבע כי ירידת הערך בגין ליקויים שאינם מתומחרים ייקבעו על ידי שמאי מקרקעין).

כן קבע המומחה מטעם בית המשפט כי אין הערכת שווי בגין חסימת דלת הממ"ד (סעיף 23 לחוות דעתו).

התובעים מפנים לפסיקה לפיה ניתן לפסוק ברכיב זה על דרך האומדנה.

מנגד, הנתבעת גורס ת כי אין מקום להפניה לאומדנה בתביעה בראש נזק של ירידת ערך , ויש לבסס זאת בחוות דעת מומחה.

אינני רואה את טענת התובעים בעניין האומדנה בהקשר ירידת הערך, עין בעין. כפי שנקבע ביחס לרכיב שכר הדירה, הדברים יפים הן לירידת הערך. התובעים בחרו שלא להגיש חוות דעת ולא תמכו טענה זו. כידוע, על התובעים רובץ נטל ההוכחה והיה עליהם לתמוך את טענת ירידת הערך כדבעי, באמצעות חוות דעת מטעמם, ולא להסתמך על "אומדנ ה". התובעים ידעו זאת, שכן המומחה מטעמם, ציין שעליהם להביא שמאי, בכל הקשור לסוגיה זו, של ירידת הערך (ראו: 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין (10.9.17 ); ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.10); והשוו: ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת כהן שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800 (1981); ע"א 4773/16 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ נ. אלגור (כ.ד.א.ו) בע"מ (24.4.18); רע"א 2371/01 אינשטיין נ. אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ פ"ד(ז ) (5) 787 ( 2003)).

לאור האמור, ובנסיבות העניין משהתובעים לא תמכו רכיב זה בחוות-דעת, ראיתי לנכון לדחות רכיב זה.

החזר הריבית

לטענת התובעים, לאחר חתימת ההסכם, הם החלו בתהליך של קבלת משכנתא. לשיטתם, במשך שבועות ביקשו מהנתבעת מסמכים, למשל – החרגת והסבת ערבות, אך לא קיבלו מענה. לשיטתם, הנתבעת התחמקה מלתת להם מענה, ועקב כך טוענים כי הנתבעת חייבה אותם בהפרשי מדד ריבית והצמדה בסכום גבוה ב- 9,202 ש"ח.

מנגד, טוענת הנתבעת כי הופרכה הטענה לגביית ריבית שלא כדין בסך של 9,202 ₪. התובע כשל להציג אסמכתא לחיוב הנטען. כמו כן, קרסה גם טענת התובע כי פניותיו לא טופלו.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני נחה דעתי לקבל רכיב זה ואבאר.

מעיון בתצהיר התובע באשר לחוב האמור, טוען התובע בסעיף 7 לתצהירו, כי נוכח עיכוב מטעם הנתבעת בקבלת המשכנתא, הוא חויב בסכום גבוה של 9,202 ₪, ואף מוסיף כי בפועל שילמו 11,547.95 ₪ (סעיף 9 לתצהירו).

לא זו אף זו, מגולל התובע בתצהירו את ההתנהלות מול הנתבעת, ופניותיו לנושאי משרה בנתבעת (סעיפים 10-11 לתצהירו). הנתבעת מבקשת לשלול את הטענה כי הפניות נותרו ללא מענה.

מנספחי תצהיר התובע (נספחים המסומנים ב'), עולה כי התובע פנה בתכתובות מיילים לנציגי הנתבעת , יורם וקרין, בעניין קבלת מכתב ההחרגה והסבת ערבות מקוריים, הדרושים לצורך קבלת המשכנתא. מעיון בנספחים עולה כי התובע פנה בכתב החל מיום 21.08.2012 וביום 13.09.2012 (נספח ב' 2). ראו תכתובות נוספות מימים 11.06.2013, 13.06.2013, 18.06.2013, 24.06.2013, 02.07.2013.

עולה כי לפני כן, התובע פנה בתכתובות "וואטס-אפ" בהן הוא מבקש מקרין לחזור אליו – ראו פניה מיום 28.06.2012. כאשר בפניות ה"וואטס-אפ" מימים 14.08.2012, ו – 21.08.2012 התובע פונה בבקשות קונקרטיות ביחס למכתב ההחרגה והסבת הערבות (נספח ב' 6 לתצהיר התובע) .

מר ברון, רואה חשבון וסמנכ"ל כספים בנתבעת, נחקר בקשר לכך ומעיד –
" ש. אתה כותב בסעיף 5 שבניגוד לאמור בנספח התשלומים התובע ביצע פניה ראשונה ביום 7.8.2012. אתה מפנה לנספח ב' שזו היתה הפניה הראשונה, נכון?
ת. בהחלט.
ש. ידוע לך אם היו פניות לפני כן?
ת. לא.
ש. ממי אתה יודע שזאת היתה הפניה הראשונה של התובע?
ת. מעובדי מחלקת הכספים שעובדים אצלי בחברה.
ש. מי הם עובדי מחלקת הכספים?
ת. בעיקר יורם משה שהוא עובד מחלקת הכספים ואחראי על הקשר עם הדיירים בכל מה שקשור לתשלומים שלהם.
ש. מי עוד?
ת. לי אין עוד עובדים שעובדים בתחום הזה.
ש. כשאמרת שאתה ניזון מהעובדים שלך, התכוונת ליורם?
ת. בהחלט.
ש. האם ידוע לך שהתובע היה בקשר לא רק עם יורם אלא גם עם עובדת אחרת של החברה? עיינת בתצהיר שלו ובמסמכים שצרף?
ת. לא. לא עיינתי בתצהיר שלו".

(עמ' 27, לפרוטוקול, שורות 24-33, ועמ' 28, שורות 1-7).

כאמור, עולה כי התובע פנה באופן אישי לעו"ד קרין שרבט. מנספח א' לתצהיר עו"ד שרבט, עולה כי ניתן לתובע מענה בכתב ביום 18.06.2013, וזאת לפנייתו מיום 11.06.2013. כן השיבה ביחס למסרונים לנייד האישי שלה כך, ומפאת חשיבות הדברים דבריה יובאו כדלקמן -

"ש. אחד המסרונים ששולח אליך ואת מתעלמת ממנו הוא מיום 21.8.2012. לטענתכם ביום 7.8.2012, שבועיים לפני כן, כבר שלחתם מכתב לבנק והבנק אישר אותו והגיב לו, אבל במסרון הזה אומר לך התובע "היי קארין התקשרה אליי גלית יועצת משכנתאות והם דורשים שתשלחו להם מכתב החרגה והסבת ערבויות מקוריים ואת זה לא עשיתם. ניסיתי לתפוס את יורם הוא לא זמין".
ת. אפשר לראות את זה? (מעיינת).
ש. מה יש לך לומר?
ת. מי שמטפל במכתבי החרגה ובהצבת ערבויות זה הנהלת החשבונות של חברת שרבט בלבד. אין לי קשר או גישה לבנק המלווה ולכן כל ההתנהלות מבוצעת רק דרכם.
ש. בסעיף 10 לתצהירך את מתייחסת לאותו SMS ואת אומרת התובע הודיע לי באמצעות מסרון וכן בהודעת מייל כך וכך ואת לא אומרת את מה שאמרת עכשיו, את גם לא עונה לתובע ואומרת לו מה אתה פונה אליי, לך למחלקה אחרת?
ת. התנהלות התובע החלה אתנו ביום 7.8, ביום שבו הגיש לנו את מסמכי ההתחייבות לרישום משכנתא. כל ההתנהלות שלו מולנו זה לא שכרגע פתאום לא יודע ולא מכיר ולא יודע מי הגורם המנהל או אחראי על דבר כזה או אחר בחברה, ולכן כשדייר מגיש לנו את כתבי ההתחייבויות בו בזמן שאנחנו שולחים לבנק למשכנתאות את כתבי ההתחייבות לבקשתו כמובן במקרה הזה, הוא גם מודע לעובדה שצריך להיות בקשר עם הנהלת החשבונות על מנת לקבל הסבת ערבות ומכתב החרגה.
ש. איפה זה כתוב בהסכם, כל הדברים שאת אומרת שהם בידיעתו, ואני לא מבינה שאת מצהירה על הידיעה שלו משום שאין אסמכתא אך איפה זה כתוב, למשל, בהסכם?
ת. אני צריכה לפתוח את ההסכם כדי לראות ולתת מענה (מעיינת).
יש בסעיף 25 את כל נושא התנהלות הרוכש. מפנה לסעיף 25.1. בסעיף 25 מדברים על כך שהרוכש צריך להביא את כל מסמכי המשכנתא לחברה. אנחנו בעצם חותמים לו על ההסתייגויות של החברה ומעבירים לבנק או דרך הרוכש או דרך הסניפים.
במקביל שהרוכש מבקש את המשכנתא, הוא פונה אלינו, זה לא נעשה באופן אוטומטי, יש התנהלות ומדבר אתנו ואנו מסבירים לו שכל נושא מכתבי ההחרגה והחרגת ערבויות מטופל מול הנהלת חשבונות.
ש. איפה זה כתוב?
ת. סעיף 25 סיפא.
ש. איפה כתוב שהכול יטופל מול הנהלת חשבונות או קרין או יורם?
ת. מסבירים לו את זה בעל פה.
ש. את הסברת לו את זה בעל פה?
ת. סביר להניח שאני אמרתי לו וסביר להניח שבהתנהלויות מול יורם הנהלת החשבונות.
ש. את לא היית שם במעמד חתימת ההסכם.
בהסכם כתוב בסעיף 27.7 שכל הודעה שתשלח בדואר רשום ע"י צד למשנהו תחשב כאילו הגיעה ליעדה, אז את המסמכים שאת מצרפת לתצהירך לא שלחת בדואר רשום, שלחת לטענתך בדואר רשום, לא יודעים אם ומתי זה התקבל ולא רואים את זה כצרופה למיילים, אז איך לא מצאת לנכון לפעול לפי הסכם שאתם ניסחתם?
ת. אנחנו שלחנו את הדואר הזה אחרי שהדייר פנה אלינו. ההתנהלות שלנו מול הדיירים היא גם בדואר רשום וגם בדואר רגיל.
לשאלת בימ"ש:
ש. אם שלחתם בדואר רשום הרי בנקל אפשר להמציא אסמכתא לבית המשפט אז איפה זה?
ת. אני רוצה להבהיר, כשאנחנו מתנהלים מול דיירים הנושא של דואר רשום זה חזקה במקרים של הפרת הסכם, במקרי קיצון. במקרה הזה היתה לנו התנהלות שוטפת, כפי שניתן לראות מול הדייר וחזקה על הדייר שאם אנו מתנהלים בדואר רשום אז גם הוא צריך להתנהל ככה. זה לא חד צדדי. אם נהג אתנו בדרך כזו אז אנו משיבים לו באותה דרך.

(ראו, עמ' 30, שורות 30-32, עמ' 31, ועמ' 32, שורות 1-12).

כזכור, ההסכם נחתם ביום 21.06.2012. מעדות התובע עולה כי לאחר חתימת ההסכם, החל בתהליך קבלת המשכנתא. התובע מאשר כי המשכנתא נרשמה בסוף חודש אוגוסט 2012 (ראו בעמוד 13 לפרוטוקול, שורות 19-33). התובע העיד כי קרין היא הכתובת היחידה אליה פנה ביחס למסמכים החסרים (ראו בעמ' 14, שורות ראשונות).

עולה אם כן, שהתובע פנה לנציגי הנתבעת. עו"ד קרין בעדותה הנ"ל, לא מספקת הסבר סביר להתנהלות מול התובע. לשיטתה, השיבו לתובע/לדייר הפונה אליהם, באותה הדרך בה פנה. ואולם, מהאמור לעיל ניכר שהתובע לא קיבל מענה לפנייתו ב"וואטס-אפ" וכן לא קיבל מענה לפניותיו הראשונות. כאמור, פניות התובע בכתב, הן מאוגוסט-ספטמבר 2012 . מנספח א' לתצהיר עו"ד שרבט, עולה כי ניתן לתובע מענה בכתב ביום 18.06.2013, וזאת לפנייתו מיום 11.06.2013. אכן, התובעים לא סיפקו נתונים ברורים ביחס למועד הפניה הראשונית לבנק ולמועד ראשית התהליך בעניין נטילת המשכנתא, באסמכתאות מפורשות. יחד עם זאת, עולה בבירור כי התובעים לא קיבלו מענה לפניותיהם, מאת הנתבעת.

בהקשר האסמכתאות, אלה אומנם לא הוצגו מאת הבנק (למעט מכתב הבנק מיום 07.08.2012), אולם ראו במיוחד תכתובת המסומנת נספח ב' 4, הודעת מייל ששלח התובע ליורם;
"שלום יורם,
אנחנו הינו מוכנים עם המשכנתא עד באמצע חודש יולי, במשך שבועות ניסיתי להשיג אותך ע"מ שתעביר לי מסמכים מתאימים, ציינתי במפורש שבנק ממתין למסמכים הללו ואתם מעקבים את התהליך!
לא ענית לי ולא החזרת טלפון השארתי הודעות למזכירה וגם לא חזרת אלי, לאחר מכן יצאת לחופש של שבועיים. גם לאחר חופשתך לא קיבלתי ממך מענה!
כל ההתנהלות הזו לא נלקחת בחשבון ואנחנו צריכים לשלם על ההתנהלות הזו ריבית והצמדה מה שלא מקובל עלינו.
מבקש לקבל התייחסות.
תודה".
(הערה שלי נ.ב- כתיב - במקור).

עולה אם כן, שהנתבעת לא השיבה לתובעים במועד ועם זאת, חייבה אותם בחריגות (ראו עמ' 2 לנספח ב' 6- תדפיס החיוב). אשר על כן, הנני מורה על השבת הריבית שנגבתה ביתר, על סך של 9,202 ₪, כפי שעותרים התובעים בסיכומיהם.

דיור חלופי

התובעים מבקשים סך של 15,000 ₪, עבור אחסון, הובלה ומגורים מחוץ לדירה וזאת על דרך האומדנה.

בת.א 5081-05-11 אליהו מנחם חרדים, שולמית חרדים נ' מוריס אגבבה קבלן בנין בע"מ [פורסם בנבו], נקבע כי בית המשפט הוא המוסמך הבלעדי לקבוע האם יש צורך לפנות את הדירה, והאם סביר, או לא, שהדייר ימשיך להתגורר בדירה במהלך ביצוע התיקונים.

ברי בעיני כי בית המשפט הוא זה שמוסמך לקבוע האם במקרה שבפניו נכון, או לא, לקבוע כי תובע הבא בפניו, זכאי לדיור חלופי. בבוא בית המשפט לשקול באשר לרכיב זה, בית המשפט מביא אל הכף, את היקף הליקויים, אופיים ומשך הזמן הנדרש לביצוע העבודה.

בענייננו, לאור חוות דעת המומחה, בהתחשב בהיקף הליקויים, ואופיים, סבורה אני כי אין מקום לפסוק פיצוי עבור דיור חלופי ועלויות אחסון. נחה דעתי כי התובעים יכולים להמשיך ולהתגורר בדירה במהלך תיקון הליקויים בדירה, וזאת בהתחשב באופי הליקויים והיקפם.

לאור האמור לעיל, דין רכיב פיצוי בגין דיור חלופי, להידחות.

עוגמת נפש

התובעים מבקשים כי ייפסק להם פיצוי כספי בסך של 20,000 ₪, בגין עוגמת הנפש הרבה בשל התנהלות הנתבעות בכל הקשור לליקויים שהתגלו בדירה. לשיטתם, הליקויים שנתגלו בדירה, מנעו מהם שימוש סביר בדירה. כמו כן, הזלזול בתובעים מעצים את עוגמת הנפש.

מנגד, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את דרישת התובעים בגין רכיב זה. לטענתה, ליקויי בנייה הינם דבר בלתי נמנע שצפוי כי יתרחש. בענייננו, הנתבעת תיקנה את אותם ליקויים שהתובעים אפשרו תיקונם, ואף ביקשה לתקן את הליקויים שהכירה בהם, אך התובעים סירבו. לפיכך, התובעים אינם רשאים להישמע בטענה כי נגרמה להם עוגמת נפש.

למעלה מכך, טוענת הנתבעת כי בהסכם המכר, בסעיף 8.7, נקבע במפורש כי פרט לחובת הנתבעת לביצוע תיקונים, התובעים לא יהיו רשאים להעלות טענות בדבר נזקים בשל הליקויים כגון: "סבל, אי נוחות, רעש ונזקים עקיפים נוספים".

במסגרת הדיון בשאלת עצם הפיצוי בגין עוגמת נפש, כמו גם בשיעורו, בהקשר לליקויי בנייה, נקבע כי:

"מטרתו של הפיצוי הינה להעמיד את הניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא אירעה ההפרה והנזק שנגרם בעקבותיה. בקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת הנפש בגין ליקויי בניה יילקחו בחשבון, בין היתר, טיב הנכס בו נפלו הליקויים – האם מדובר בדירת מגורים, במבנה עסקי או אחר; מה טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בדירה; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; עלות תיקון הליקויים ועוד (ראו גם: א' נ' ורדי דיני מכר דירות – ליקויי בניה והבטחת זכויות הרוכשים (2001) עמ' 421)." (ראו: ע"א 5602/03 סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פסקה 16 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל [פורסם בנבו]).

בפסיקת הפיצויים הריני מביאה בחשבון כי ליקויי הבניה פגעו באיכות חייהם של התובעים, ובמידת הנאתם מהנכס שרכשו במיטב כספם. כמו כן, יש ליתן משקל לפגיעה בתובעים בעצם ביצוע התיקונים הנוספים שיצטרכו לבצע, כאמור בקביעת מומחה בית המשפט.

סבורה אני כי יש לפסוק לטובת התובעת פיצוי בגין עוגמת נפש. יחד עם זאת, יש ליתן משקל להיקף ביצוע התיקונים, אופי הליקויים, ומשך תיקון הליקויים, והתנהלות הצדדים.

בהתחשב במכלול הנסיבות, הריני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעים, בגין עוגמת נפש, סך של 3,000 ש"ח, לשני התובעים יחד.

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

במקרה דכאן, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעות בהוצאות עבור מומחים, ואגרות בסך כולל של 12,804 ₪ (3,480 ₪ עבור חוות דעתו של המומחה מטעם, בתוספת של 1,770 ₪ עבור חוות הדעת המשלימה, עבור האגרות – 2,250 ₪ + 2,304 ₪, עבור חוות דעת מומחה בית המשפט, סך של 3,000 ₪) , ושכ"ט עו"ד.

משהתקבלה תביעת התובעים בחלקה, בכל הנוגע לרכיב ליקויי הבנייה, יש מקום לשפותם עבור ההוצאות בהם נשאו לצורך ניהול ההליך שבפניי, באופן יחסי. הנני מתחשבת בסכום התביעה שהוגשה, ובסכום הכספי שנפסק, כלומר – רוב התביעה נדחתה .

בנסיבות העניין, הריני מעמידה את שיעור ההוצאות אשר על הנתבעת לשלם לתובעים על סך של 5,000 ₪, ושכר טרחת עוה"ד בסך של 7,000 ₪. וזאת , בשים לב לכך שהתביעה התקבלה בחלקה , ושווי הליקווים בחוות-דעת המומחה מטעם התובעים היו גבוהים בצורה ניכרת, ביחס לחוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל, תשלם הנתבעת לתובעים כדלקמן:

עבור ליקויי בנייה - סך של 34,750 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום חוות-דעת מומחה בית המשפט.
השבת ריבית – 9,202 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
עוגמת נפש – בסך כולל של 3 ,000 ש"ח .
הוצאות ושכ"ט ע"ד בסך של 12,000 ₪, בהתאם לפירוט הנ"ל.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ו' תשרי תשפ"א, 24 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.