הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 63348-12-13

לפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק

התובעים:

1.עזבון המנוח אהרון גיבלקה ז"ל ע"י היורשים החוקיים
2.חיים גיבלקה
3.בטי גיבלקה
ע"י ב"כ עו"ד תומר לינר ואח'

-נ ג ד-

הנתבעות:

1.נציגות הבית המשותף ברח' בר אילן 17 הרצליה
2.איילון חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אמיר סילש ואח'

פסק דין

פתח דבר
קשיש בן 82 בקירוב, נמצא מוטל שכוב על גבו בתחתית ג רם מדרגות של בניין מגורים משותף בו הוא מתגורר. בבדיקת הפרמדיק של מד"א שהוזעק למקום, נמצא הקשיש בהכרה מלאה, אך לא היה מסוגל לקום והתלונן על כאבי גב. עד להגעת האמבולנס וגם במהלך פינויו לבית החולים, לא מסר הקשיש מאומה בנוגע לנסיבות שהביאו לנפילתו במדרגות. הקשיש הועבר לקבלת טיפול בבית חולים שם אובח נו שלושה מוקדי דימום מוחי (שניים מימין ואחד משמאל) וכעבור שבוע, במהלכו הקשיש היה מורדם ומונשם בשל הדרדרות במצבו, נקבע מותו.

אף לא מי מדיירי או באי הבניין ראה את אשר ארע ועל כן אין עדי ראיה להתרחשות התאונה. עזבונו טוען כי הקשיש נפל בשל אי תקינות של גרם המדרגות ובעקבות נפילתו נגרמה לו חבלת ראש קשה עם דימום מוחי אשר הביאה למותו. מנגד, שולל ות הנתבעות כל קשר סיבתי בין מצב המדרגות לנפילת הקשיש וגורס ות כי בעת הירידה במדרגות וללא קשר אליהן, עבר הקשיש אירוע מוחי חריף אשר בעטיו איבד יציבה, התמוטט ונפל ונמצא מוטל בסוף גרם המדרגות.

לשון אחר, השאלה המרכזית העומדת לפתחנו ואשר דורשת בראש ובראשונה הכרעה היא: מה קדם למה: האם אירוע מוחי פתאומי וספונטני הוא זה שגרם לנפילה בגרם המדרגות ובהמשך למות הקשיש, או שמא תחילה ארעה נפילה במדרגות אשר גרמה לחבלת ראש קטלנית והיא זו שגרמה למותו?
לפי החלופה הראשונה (שהינה קו ההגנה של הנתבעות)- אין עסקינן בתאונה כלל ועיקר אלא במצב תחלואי אינהרנטי של הקשיש ואזי לתוצאה הטרגית אין כל קשר לגרם המדרגות המהווה זירה בלבד. במצב דברים זה, דין התביעה להידחות. (להלן: "החלופה הראשונה" ).
לפי החלופה השנייה (שהינה הקו שמובילה התביעה בשם עזבון הקשיש המנוח )- מדובר בתאונה שארעה בקשר סיבתי לגרם המדרגות ואולם מאחר ואין עדי ראיה לאופן קרות התאונה ונסיבותיה, מגייסת התביעה לעזרתה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) במטרה להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבעות להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצידן. (להלן: "החלופה השנייה").
המענה לשאלה נכבדה זו, אשר בבסיסה עוסקת בעיקר בסוגיית הקשר הסיבתי, מערבת בתוכה הן שאלות של עובדה, בעיקר מתחום הרפואה, ו הן שאלות של משפט (נטל ראיה). בכך יעסוק עיקר הדיון להלן;

רקע כללי והצגת הצדדים
כאמור לעיל, עסקינן בתביעת עזבון המנוח יליד 7/3/1931 (בן 81 ותשעה חודשים במותו) אשר נ מצא מוטל שכוב על גבו, בתחתית גרם המדרגות ביום 9/12/2012. כעבור שבוע של אשפוז בבית חולים בלינסון נפטר ביום 15/12/2012.

המנוח היה נשוי ואב לבן יחיד, הוא התובע מס' 2. אלמנת המנוח (התובעת מס' 3) והתובע מס' 2 הינם יורשי עזבון המנוח בחלקים שווים בהתאם לצו ירושה שהוצא מיום 28/2/2013. במעמד שמיעת הראיות הסתבר לראשונה כי התובעת 2, אלמנת המנוח, נפטרה אף היא ביום 16/2/2017 (4 שנים בקירוב לאחר פטירת המנוח). משכך נותר התובע 2, בנם של המנוח והאלמנה, כיורש יחיד לעזבון המנוח. בעקבות התפתחות זו, בתום שמיעת הראיות הגיש התובע 2 בקשה לתיקון כתב תביעה (בקשה מס' 44) אליה צורף צו ירושה עדכני שהוצא לאחר פטירת התובעת 2. הנתבעות הסכימו לבקשה וכתב התביעה תוקן לאחר שתמה פרשת הראיות, בהתאם להחלטות מיום 4/2/18 ו- 11/2/18. (להלן: "המנוח", "הבן", "האלמנה").

הנתבעת 1 הינה נציגות הבית המשותף בו התגורר המנוח ובו ארעה התאונה הנטענת. הנתבעת 2 הינה חברת ביטוח שהוציאה פוליסת ביטוח חבויות עבור הנתבעת 1 למועדים הרלוונטיים לתאונה הנטענת. (להלן: " הנציגות").
על פי הנטען בסעיפים 5-6 לכתב התביעה , מתואר אירוע התאונה כדלקמן: "ביום 9/12/12 יצא המנוח מדירתו בבניין אל חדר המדרגות. בעת שירד בגרם המדרגות בכדי לצאת אל החצר, נפל המנוח ואיבד את הכרתו. זאת, כתוצאה ממאחז יד שהותקן באופן רופף ו/או רשלני וכן בשל תאורה לקויה ". (להלן: "הבניין", "גרם המדרגות").

המנוח נמצא על ידי בנו, אשר הזעיק אמבולנס והוא פונה תחילה לבית חולים מאיר ואולם בשל הדימום המוחי המאסיבי (בצד שמאל) , הוחלט להעבירו למחלקה נוירוכירורגית בבית חולים בלינסון, שם הורדם והונשם. כאמור לעיל, מצבו הדרדר עד ש למרבה הצער, נפטר ביום 15/12/12.

טענות הצדדים
לטענת התביעה, התאונה ארעה בשל רשלנותה של הנ ציגות בגין תחזוקה לא נאותה של גרם המדרגות השייך לשטח הציבורי המשותף בבעלות ותחזוקת הנציגות. המפגע מוצא ביטויו במעקה הצמוד לקיר של גרם המדרגות אשר על פי הנטען היה קצר מידי ביחס לגרם המדרגות ו רופף ומופע תאורה קצר מידי של פרק הזמן בו דולקת התאורה בחדר המדרגות. לשיטת התביעה, מדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נפל המנוח בגרם המדרגות מה שהביא למותו כעבור שבוע, ועל כן יש להטיל החבות לקרות התאונה על הנציגות, בהיותה הבעלים והמחזיקה של השטח הציבורי המשותף של הבניין מכח החובה המוטלת עליה בסעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ולקבל את התביעה במלואה. עוד גורסת הת ביעה כי במקרה דנן מתקיימים תנאיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מכוחם מועבר נטל השכנוע על כתפי הנתבע ות (להלן: " פקודת הנזיקין").

מנגד, מכחישה הנציגות הן את קרות האירוע כתאונה והן קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין נפילתו של המנוח למדרגות. לטענת הנציגות, המנוח, שהיה קשיש וסבל ממחלות רקע וגורמי סיכון לאירוע מוחי איסכמי, עבר אירוע מוחי חריף בעטיו נפל במדרגות, ובכל מקרה, כך לטענת הנציגות, המנוח לא הוכיח כי הוא נפגע בקשר סיבתי לגרם או חדר המדרגות של הבניין. במסגרת זו, הודפות הנתבעות את הטענה בדבר החלת "כלל הדבר מדבר בעדו" בנסיבות דנן. עוד גורסות הנתבעות כי חדר המדרגות לרבות המעקה והתאורה, היו תקינים וכי ה מנוח לא הוכיח קיומו של מפגע המהווה סיכון בלתי סביר שיש לחוב בגינו וכי לא הוכיח התרשלות של הנציגות. לחילופין, נטען כי ככל שהתאונה אכן ארעה, כטענת עזבון המנוח, בקשר סיבתי עם גרם או חדר המדרגות, הרי שלמנוח עצמו אשם תורם מכריע בהיותו אחד משני הנציגים של ועד הבית המהווים את הנציגות.

הצגת הסוגיות סביבן נטושה המחלוקת בין הצדדים הדורשות בירור והכרעה:
יריעת המחלוקת אשר פרשו הצדדים במסגרת ראיותיהם וסיכומיהם, דורשת הכרעה בחמש סוגיות, אשר יוצגו להלן לפי "תרשים הזרימה" הבא:

האם מותו של המנוח נגרם כתוצאה מתאונה הקשורה לגרם המדרגות או שמא בשל אירוע מוחי ספונטני ללא כל ק שר אליו ? או במילים אחרות: האם התקיים קשר סיבתי (מהפן הרפואי) בין הנפילה במדרגות לפטירת המנוח; המענה לשאלה זו הינו נגזרת מהשאלה הבאה: האם מותו של המנוח נגרם מדימום מוחי חבלתי או מ אוטם ספונטני (איסכמי או המורגי)? הכרעה בסוגיה זו, אשר היוותה את עיקר ה מחלוקת בין הצדדים, טמונה בניתוח הממצאים הרפואיים שאובחנו אצל המנוח כעולה מהתיעוד הרפואי הגולמי, ובהצטרף לניתוח חוות הדעת הרפואיות לרבות חקירתם של שני המומחים בתחום הנוירולוגי מטעם הצדדים בסוגיה זו.

אופן קרות התאונה ומנגנון החבלה: ככל שייקבע בסעיף א' לעיל, כי התובע נפטר בשל דימום מוחי אשר מקורו באוטם ספונטני להבדיל מחבלתי : האם אירוע מוחי ספונטני יכול לגרום לאובדן יציבה ונפילה במדרגות? ככל שהמענה על כך בחיוב, מתקיימת בענייננו החלופה הראשונה וכפועל יוצא- כאן מסתיים דיוננו; גרם המדרגות מהווה זירה בה לקה המנוח באירוע מוחי וכעבור שבוע נפטר ממנו למרבה הצער. במצב דברים זה, למדרגות אין כל תרומה ממשית לקרות האירוע ולא מתקיים קשר של סובב ומסובב. המסקנה המתחייבת תהא, אפוא, כי דין התביעה להידחות בשל ניתוק קשר סיבתי עובדתי בין נפילת ופטירת המנוח ל בין גרם המדרגות.

קיומה של התרשלות/ הפרת חובת זהירות של נציגות הבית המשותף- ככל שייקבע כי הנפילה היא זו שגרמה לחבלת הראש הקטלנית ולדימום המוחי ממנו נפטר המנוח, אזי מתקיימת החלופה השניה, קרי, מתקיים ק"ס עובדתי של גרימה בין הנפילה למות המנוח. או אז , נעבור לשלב הבא של הניתוח ונבחן האם מתקיימים בענייננו תנאיה של עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. בפרק זה יהא עלינו לבחון האם הוכחה התנהגות עוולתית של הנציגות כלפי המנוח בקשר לאירוע מושא תביעה זו, קרי: האם עלה בידי עזבון המנוח להוכיח כי היה פגם בגרם המדרגות העולה לכדי "סיכון צפוי ובלתי סביר" ואשר שומה היה על הנציגות לצפותו. המענה לשאלה זו טמון, בין היתר, בניתוח חוות הדעת והחקירות של מומחי הבטיחות ההנדסית אשר הוגשו מטעם הצדדים.

העברת נטל השכנוע לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין של כלל "הדבר מדבר בעדו" – במסגרת זו תיבחן שאלת הקשר הסיבתי בכל הנוגע לתהליך הגרימה בין ההתרשלות הנטענת (מאחז יד רופף ו מופע תאורה קצר) לבין התרחשות התאונה (הנפילה במדרגות). בהיעדר עדי ראיה או ראיות בלתי אמצעיות בנוגע לסיבת הנפילה והאם הינה קשורה לגרם המדרגות אם לאו, ומאחר ואין לתביעה דרך מעשית להוכיח פוזיטיבית כי הנפילה נגרמה בקשר סיבתי לשני המפגעים הנטענים על ידה, מגייסת התביעה לעזרתה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין אשר מטרתו להעביר את נטל השכנוע על כתפי המזיק. בפרק זה של דיוננו, נבחן האם מתקיימים במקרה דנן שלושת תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. המענה לשאלה זו מחייב השוואה וניתוח נסיבות המקרה ביחס לשתי הלכות שניתנו לאחרונה בעניין ע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר (23/11/17) (להלן: " הלכת צלאח") ובעניין רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (21/5/18) (להלן: " הלכת פלוני").

סוגיית הנזק- תביעת העזבון- ככל שתצלח התביעה לעבור את כל המשוכות שהוצגו לעיל, מהו הנזק שנגרם לעזבון המנוח, אשר התובע 2 הינו יורשו היחיד.

השאלות שהוצגו לעיל, יהוו את סדר הילוכנו בהמשך הדיון. כפועל יוצא, הצגת העובדות וניתוח המסכת הראייתית כפי שזו נפרשה בפני בית המשפט, תעשה במסגרת הדיון בסוגיות שהוצגו לעיל והדורשות הכרעה. כאמור, הסוגיות תידונה על פי סדרן;

האם מותו של המנוח נגרם מדימום מוחי חבלתי או שמא מאוטם מוחי המורגי (מדמם) ספונטני?

המסכת הראייתית וזיקוק השאלה שבמחלוקת בין המומחים הרפואיים
להלן נציג תחילה את המסד הראייתי הרפואי הגולמי אשר שימש את שני המומחים מטעם הצדדים בעת הכנת חוות דעתם וגיבוש מסקנתם:
בדו"ח הפרמדיק של מד"א (מוצג 5 לתיק מוצגי הנתבעות) נרשם בפרק האנמנזה כך: " בן 81 צלול ועצמאי. דר בדירה עם אשתו. הערב לפני כחצי שעה נפל במדרגות ולא הצליח לקום. בהגיענו-שוכב על הרצפה. בהכרה מלאה, ללא סימני מצוקה נשימתית או המודינמית, פלסידיות בפלג גוף ימין (לדברי בנו-חדש). ללא פציאליס, ללא פגיעה בדיבור. בבדיקה- דופק רדיאלי נמוש היטב, סדיר בהאזנה כניסת אוויר טובה שווה דו"צ, בבדיקת כח גס חולשה בצד ימין, אינו מצליח להזיז רגל ימין. במהלך הפינוי החולה עונה על שאלות, מתלונן על סחרחורת ללא בחילות". בפרק של "מחלה נוכחית" נרשם: "חשד לאירוע מוחי עכשווי. המיפלגיה מימין". עוד יצויין כי מדו"ח מד"א עולה כי המנוח קיבל עזרה ראשונה בעת הפינוי מרופא נט"ן מלבד הפרמדיק.
בתעודת חדר המיון של בה"ח מאיר בפרק הבדיקה צויין: " חצי שעה לפני קבלתו נפל במדרגות נחבל בראשו ואוזן שמאל. אוזן עם שטף דם סימני חבלה בפנים משמאל. מאז הופיעה חולשה ביד ימין צניחת זווית הפה מימי ן.." בפרק האנמנזה צויין: " נפילה, חבלת ראש, CVA מימין ". בהמשך נרשם: " בשיחה טלפונית עם בה"ח בלינסון נוירוכירורג (דר' לו) מדובר בדימום אינטר-פרנכימלי גדול מאד קונטוזיות סובדורל בצד ימין של המח. שברים בגולגולת. העברה לבה"ח בלינסון".
בסיכום האשפוז של בה"ח בלינסון נרשם: "ב- C.T שלושה דימומים עיקריים: 1. דימום IPH עם קונטוזיות- פריאטו אוקסיפטלי שמאלי. 2. SDH המיספראלי ימני ללא אפקט מסה משמעותי 3. קונטוזיה פרונטלית ימנית ". עוד נרשם באבחנות: "חשד לאוטם המורגי- פריאטו אוקסיפטלי שמאלי". לשון אחר, כבר בשלב זה הדימום שצויין מס' 1 נחשד כדמום ש נגרם כתוצאה מאוטם/שבץ מוחי. בהמשך סיכום האשפוז נרשם: " הדימום העיקרי ה- IPH השמאלי חשוד גם להיות אוטם המורגי ( PCA) שאולי היה הסיבה לנפילה בעקבותיה אירעו שאר הדימומים". בהמשך נרשם: " הוחלט כי אין מקום להתערבות ניתוחית (אוטם המורגי בהמיספה דומיננטית לבן 81) ". עוד יצויין כי בבדיקת C.T מח מיום 9/12/12 אשר אבחן את מוקדי הדימום צויין: " לא הודגם קו שבר בוודאות" וכן: " הסתיידויות טרשתיות בקרוטידים הקברנוזים". (כל ההדגשות אינן במקור- א.ב)
בעניין ניתוח ופרשנות התיעוד הגולמי הסמוך לאחר האירוע כפי שפורט בהרחבה לעיל, הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות בתחום הנוירולוגי כדלקמן: מטעם התביעה, דר' וידנפלד יעקב אשר נתן חוות דעתו מיום 10/1/16 ומטעם הנתבעות דר' ליברמן אנטולי אשר נתן חוות דעתו מיום 9/5/16.
מעיון בחוות הדעת של המומחים וחקירתם בבית המשפט עולה כי למעשה, אין מחלוקת כי במהלך אשפוזו של המנוח בבית החולים בלינסון בטרם מותו, אובחנו אצלו שלושה מוקדי דימום מוחיים מרכזיים:
מוקד מס' 1 בצד השמאלי של הראש- דימום תוך מוחי פריאטו אוקציפיטלי שמאלי כאשר מוקד זה הינו הדימום המרכזי החשוד גם להיותו אוטם המורגי (מדמם) אשר ייתכן והוא סיבת הנפילה.
מוקד בצד הימני של הראש (מס' 2 )- המטומה סבדורלית ימנית ללא אפקט מסה משמעותי.
מוקד מס' 3- קונטוזיה מצחית מימין (ממצא חבלתי ברקמת המח).
אין מחלוקת בין המומחים כי מוקד מס' 1 הינו המוקד הפאטלי בעטיו נפטר המנוח, שכן בשים לב לדימום המאסיבי אשר נוצר במוקד זה והחמיר במהירות, התוצאה הייתה בלתי נמנעת ולא ניתן היה לנתחו (ראה עמ' 16-17 ו- 25-26 לפרוטוקול חקירת דר' וידנפלד).
אין גם מחלוקת בין המומחים כי מוקדי הדימום מס' 2-3 שאובחנו בצידה הימני של הגולגולת, מקורם חבלתי קרי הינם תוצאה ישירה של הנפילה במדרגות ואולם לא בעטיים נפטר המנוח (ראה עמ' 155, 168 לפרוטוקול עדותו של דר' ליברמן שם מאשר כי בצד ימין אובחן דמם סובדורלי וזהו " דמם חבלתי טהור").
עוד אין חולק בין המומחים כי דימום מוחי אשר מקורו באוטם המורגי, בהגדרה לא נגרם בשל חבלה אלא הינו תוצאה של אירוע מוחי ספונטני . ראה חקירת דר' וידנפלד בעמ' 18 לפרוטוקול שם השיב בקשר למאפיינים של אוטם המורגי : " כן, בוודאי, בהגדרה זה לא חבלה" וראה דבריו של דר' ליברמן בעמ' 194-195 לפרוטוקול שם שולל לחלוטין אפשרות שאוטם מוחי ייגרם כתוצאה מטראומה.
יוצא אפוא, כי עיקר המחלוקת בין המומחים בעניין זה נסובה סביב השאלה האם מוקד הדימום המוחי מס' 1, אשר אין חולק בין המומחים כי הוא הסיבה לפטירת המנוח, נגרם כתוצאה מאירוע מוחי ספונטני (אוטם המורגי) שעבר המנוח ואזי ייתכן שבעטיו איבד המנוח שיווי משקל ונפל במדרגות, או שמא הדימום המוחי נגרם כתוצאה מחבלת הראש בעקבות נפילתו במדרגות.
לשון אחר, המחלוקת בין המומחים מתמקדת בסווגו ואפיונו של מוקד דימום מס' 1: האם חבלתי כטענת דר' וידנפלד , או שמא ספונטני עצמוני (בין אם אוטם מוחי ראשוני איסכמי ובין אם אוטם המורגי) כטענתו של דר' ליברמן. פועל יוצא מ מיקודה של יריעת המחלוקת כאמור לעיל הוא, כי אין כל טעם לדון בתרומת מוקדי הדימום מס' 2-3 לתוצאה הטרגית, הגם שמוסכם על שני המומחים כי הינם חבלתיים ונגרמו כתוצאה מהנפילה במדרגות , שכן אין מחלוקת בין המומחים כי לא הם שגרמו למות המנוח. ראה עדותו של דר' וידנפלד בעמ' 24-25 שם אישר המומחה כי אלמלא דימומים מס' 2-3 התוצאה של פטירת המנוח בשל דימום מס' 1 הייתה עודנה בלתי נמנעת ובעמ' 19 שם אישר כי אילולא דימום מס' 1 ובהינתן רק מוקדי הדימום החבלתיים מס' 2-3 היו מנתחים את המנוח . ראה גם עדותו של דר' ליברמן בעמ' 156 שם מאשר שזהו מוקד המחלוקת בין המומחים.
דיון והכרעה- סיווגו של מוקד דימום מס' 1 אשר הביא למות המנוח
לאחר שעיינתי במסכת הראייתית שנפרשה בפניי בעניין זה, ובעיקר בחוות הדעת הרפואיות ובחקירת המומחים, השתכנעתי כי יש להעדיף ולאמץ את חוות דעתו של דר' ליברמן, המומחה מטעם הנתבעות, על פני חוות דעתו של דר' וידנפלד, המומחה מטעם התביעה. להלן אנמק טעמיי לפי סדרם:
תיעוד רפואי אוטנטי סמוך לאירוע- תיעוד המקרה כעולה מדו"ח פרמדיק, תעודת חדר המיון של בה"ח מאיר, וסי כום המחלה של בה"ח בלינסון, מצביע על תמונה אחידה וקוהרנטית לפיה האפשרות המסתברת יותר על דעת כל הרופאים אשר טיפלו במנוח בזמן אמת, נטתה לכוון של אוטם מוחי המורגי וזאת הן לנוכח התמונה הרפואית שהתגלתה בשטח (המיפלגיה צד ימין- דר' וידנפלד מטעם התביעה אכן מאשר כי אוטם מוחי יכול לגרום לחולשה בצידו הימני של הגוף בעמ' 21 לפרוטוקול), הן לנוכח גילו של המנוח , גורמי הסיכון מהם סבל והתמונה שהתקבלה בבדיקות הדימות (C.T) בבית החולים . אדרבא, גם דר' וידנפלד מסכים כי הרופאים בבית החולים קבעו כי: " קרוב לוודאי שהיה אירוע מוחי" אולם מאחר ואין וודאות מוחלטת הם ציינו שמדובר בחשד והמומחה אף שיבח אותם על כך (דבריו בעמ' 17-18 לפרוטוקול). בהמשך דבריו מאשר המומחה מטעם התביעה כי מסיכום האשפוז ניתן להיווכח כי הרופאים המטפלים קבעו כי מדובר באוטם המורגי, אם כי שב והסביר כי סווגו של האוטם לא השפיע כהוא זה על המשך מהלך הטיפול במנוח וההחלטה (הנכונה) שלא לנתחו (עמ' 35-36 לפרוטוקול). ראה גם התייחסותו של דר ' ליברמן לאבחנה של רופאי בית חולים בלינסון: "בסכום המחלה רשום שבדיון מחלקתי סוכם שמדובר באוטם, בעיניי זה אומר שהדיון התקיים". (עמ' 160 לפרוטוקול).

גורמי סיכון מהם סבל המנוח המחזקים את האפשרות כי מדובר באירוע מוחי ספונטני- העובדה כי המנוח היה בן 81.5 בעת האירוע וסבל משלל גורמי סיכון, אף היא מטה את הכף לטובת האבחנה של אירוע מוחי המורגי. בין גורמי הסיכון נמנים: גיל, סכרת, הפרעת הולכה בקצב הלב בגינו הושתל למנוח קוצב לב, לחץ דם גבוה, מחלת כלי דם, ואף אירוע מוחי קל מעברו של המנוח (13 שנים לפני האירוע דנן). עיון בחקירת המומחים מצביע על כך כי למעשה אין חולק בין המומחים כי כל אלו מהווים גורמי סיכון ללקות באירוע מוחי חוזר. המומחה מטעם התביעה אף מאשר כי גם הסתיידויות טרשתיות שהתגלו אצל המנוח בבדיקת ה- C.T מח, יכולות להיחשב אף הן כגורם סיכון אם כי "מאד מינורי". ברם, המומחה מטעם התביעה כלל לא התייחס בחוות דעתו לגורמי סיכון כאפשרות לאירוע מוחי ספונטני ולמעשה כלל לא דן בהם. כאשר נשאל לפשר הדבר השיב: " אין לזה רלוונטיות למסקנתי" (עמ' 6 לפרוטוקול). אולם, במהלך חקירתו הנג דית אישר, אם כי בהסתייגויות, כי המנוח סבל ממספר גורמים שעלולים להגביר את הסיכון לקבל אירוע מוחי, אם כי לשיטתו לא הם שגרמו לנפילתו. (ראה דבריו עמ' 7-9 וכן דברי ו בעמ' 23 לפרוטוקול שם מאשר המומחה כי: סכרת, גיל, אוטם קודם, טסיות נמוכות בדם – מכולם סבל המנוח- הינם גורמים המגבירים את הסיכון לאוטם איסכמי או המורגי וכן דבריו בעמ' 32 לפרוטוקול לגבי הסתיידויות ). בעניין זה ראה עמ' 196 לפרוטוקול עדות דר' ליברמן וכן עמ' 223 שם הסביר כי יתר לחץ דם, גם אם הוא מאוזן תרופתית הינו הסיבה מס' 1 לשבץ מוחי , בין אם איסכמי ובין אם המורגי . בהמשך דבריו בעמ' 227, מסביר כיצד יתר לחץ דם ממושך וכרוני אף אם הינו מאוזן גורם לשינויים מבניים והידקקות של כלי הדם, מה גם ש אצל המנוח אובחנו בבדיקת הדימות שינויים איסכמיים כרוניים בתוך כלי הדם המוחיים וזו תמונת מצב אופיינית של מוח מזדקן אשר הופך לאטרופי כחלק מהגיל. כל זה כמענה לשאלה כיצד ניתן להסביר את לחץ הדם התקין שנמדד אצל המנוח ע"י הפרמדיק שהוזעק לפנותו.

גורמי סיכון להגברת הדמם המוחי- עובדה נוספת ש עלתה בחוות דעתו של דר' ליברמן ואושרה על ידי דר' וידנפלד בחקירתו, היא קיומו של גורם סיכון נוסף להגברת הדמם המוחי: היותו של המנוח מטופל באספירין על רקע בעיות הלבביות מהן סבל ובשל טרומבוציטופניה בדם. ראה עמ' 8 לחוות דעתו של דר' ליברמן. דר' וידנפלד בחקירתו מסביר כי נטילת אספירין אינה יוצרת את הדימום אך מאשר כי היא עלולה להאיצו במידה והוא נוצר. ראה דבריו בעמ' 16 לפרוטוקול: "זה יכול להאיץ תהליך של דימום כאשר יש והוא קיים". בהמשך דבריו הסכים המומחה כי גם ביחס למנוח הטיפול באספירין ורמת טרומבוציטים נמוכה בדם עשוי להסביר את ההתפשטות המואצת של הדמם, תהא סיבתו אשר תהא וזאת מאחר והם מאטים את היווצרות הקרישה המונעת המשך הדמם. (עמ' 16, 26 לפרוטוקול). עניין זה עשוי להסביר את הדמם המאסיבי והפטאלי מכוון המוקד השמאלי אשר למרבה הצער הביא למותו של המנוח.

המנגנון הביומכני של החבלה לפי מראה הדמם כפי שנצפה בבדיקת הדימות (C.T)- כאמור, מוקד מס' 1 של הדימום נמצא בחלק השמאלי של הגולגולת. לטענת דר' וידנפלד הדבר מצביע על כך כי המנוח נחבט בצד השמאלי של ראשו ובעקבות החבלה נגרם הדימום הקשה שהביא למותו. טוען דר' ליברמן שאילו מקור מוקד מס' 1 היה אכן חבלתי, או אז היינו צריכים לראות בצד שמאל של הראש שספג חבלה ישירה , מלבד הדמם התוך המוחי עצמו, סימני חבלה חוץ גולג ולתיים כגון דמם תת עכבישי או תת קשתי (סובדורלי) באותה המיספרה, בסמיכות לפגיעה המוחית עצמה, מה שלא נמצא במקרה של המנוח (עמ' 6 לחוו"ד) . כאשר נשאל דר' ליברמן על ההבדלים בין המושגים: דמום תוך מוחי אל מול דימום תוך גולגלתי, השיב כי בין המח לגולגולת ישנם חללים ולכן ייתכן דימום חוץ מוחי תוך גולגלתי כלומר בין המח לגולגולת מבלי שהמח מעורב ובאותה מידה ייתכן דימום תוך מוחי ללא דמם תוך גולגלתי, כפי שארע במקרה של המנוח. (עמ' 158 לפרוטוקול). לטענתו אצל המנוח לא נמצאה כל עדות לדמם חבלתי בצד שמאלי מלבד דמם תת עורי חסר חשיבות קלינית (עמ' 5-6 לחוו"ד דר' ליברמן). כאן המקום לציין כי בבדיקת דימות מאוחרת שנעשתה בבלינסון, הסתבר כי לא נמצא ה עדות לשבר בגולגולת בניגוד למה שנרשם באבחנה ראשונ ית בבית חולים מאיר. דר' וידנפלד נחקר בנקודה זו ארוכות וציין כי אין כל הכרח שתהיה אינדיקציה לשבר בגולגולת על מנת לבסס קשר סיבתי כאמור (נקודה לה שותף גם דר' ליברמן-עמ' 175 לפרוטוקול) ואולם באשר להיעדר אינדיקציה של דמם תוך גולגולתי, השיב כי בסיכום האשפוז צויין כי מוקד מס' 1 נמצא עם קונטוזיות כלומר על רקע חבלתי וזו הראיה מבחינתו הקושרת בין הדימום התוך מוחי הפאטלי לבין החבלה בצד שמאל של הראש . לא השתכנעתי מהסבר זה של דר' וידנפלד, וזאת על רקע הסברו המלומד של דר' ליברמן בנוגע למנגנון הביומכני של חבלת ראש הגורמת לדימום תוך מוחי, בהסתמך על בדיקות הדימות של המנוח עצמו, ואסביר: דר' וידנפלד לא תמך את הסברו ולא התמודד עם הטיעון שהעלה דר' ליברמן על בסיס ניתוח בדיקות הדימות. לעומתו, דר' ליברמן מסביר בהרחבה מדוע מנגנון ביומכני של חבלת ראש כתוצאה מטראומה הגורם לדימום תו ך מוחי, חייב לערב ולכלול בחובו גם דימום חוץ גולגולתי קרי במרווח שבין הגולגולת למוח, מה שלא נמ צא בבדיקת הדימות של המנוח. קיומה של רקמה תקינה ובריאה בין המח לגולגולת מהווה אינדיקציה שלילית לחבלת ראש מחד גיסא, ואינדיקציה חיובית לאירוע אוטם המורגי, מאידך גיסא. ראה הסברו של דר' ליברמן שנפרשה על פני עמ' 169-175:
" כיוון שיש לנו רקמה של המח בצד השמאלי...שהיא לא מעורבת ...למרות הדימום החיצוני כאן ולכן לדעתי הדימום השמאלי היה דימום או כתוצאה מאוטם המורגי או כתוצאה מדימום ראשוני ולא כתוצאה מחבלה...אני מסתמך קודם כל על ההדמיה של המח...כאשר נגרם הדימום המוחי החבלתי או כאשר מקור של הדימום התוך מוחי הוא חבלה, לפי העיקרון הביומכני של הכח שפועל מבחוץ פנימה אמור לגרום כמו שאנחנו עושים חור קידוח בקיר אנחנו הולכים מבחוץ פנימה, אין מצב שאנחנו נגיע בפנים בלי לעקוף באיזשהו אזור שבדרך...מאחר ובמקרה של המנוח הדימום הגדול נראה עמוק יותר וכמו שאמרתי אנחנו רואים רקמת מח שלמה בין העצם שעליה הייתה אמורה לבוא מכה לבין הדימום...אילו זו הייתה חבלה אני הייתי מצפה לראות ולו המשכיות מסויימת, שאני לא רואה כאן, מהעצם פנימה..." (הדגשה שלי- אב.)

בהמשך חקירתו אישר דר' ליברמן כי אכן נמצאו סימני חבלה בגולגולת גם בצידה השמאלי לפי הדימום התת עורי (שטף דם) עם נפיחות והמומחה אף מסכים שזהו דימום חבלתי שנגרם במהלך הנפילה. כאשר נשאל הכיצד, אפוא, זה לא מוכיח כי הדימום מצד שמאל (מוקד מס' 1) מקורו מחבלה, הסביר כי בשל היותו חסר משמעות קלינית נוירולוגית קרי לא גורם לחץ על המוח (עמ' 187 לפרוטוקול) ובהיעדר רציפות בינו לבין הדימום התוך מוחי הגדול והפאטלי , כעולה מבדיקת הדימות, ובהיעדר שבר בעצם הגולגולת, לא ניתן לקשור בינו לבין אירוע האוטם. (עמ' 177 לפרוטוקול). דר' ליברמן חזר על הסבר זה בסוף עדותו בעמ' 236: " מההדמיה אנו רואים שלפחות לפי ה- CT הזה רקמת המוח הייתה שמורה, רקמת המוח בין הגרעין של הדמם לבין העצם בצד שמאל " קרי רקמה בריאה בין הקונטוזיה התת עורית בעצם הגולגולת משמאל לבין מוקד הדימום המאסיבי. מכאן באתי למסקנה כי סימני החבלה שנמצאו בצידו השמאלי של הראש, קרי אותה קונטוזיה תת עורית, חיצונית וחסרת חשיבות קלינית לדברי דר' ליברמן, לא היא זו שגרמה לדמום התוך מוחי הפאטלי שהביא למותו של המנוח.
אופן קרות התאונה ומנגנון החבלה
לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה המנוח נפטר מדימום שמקורו באוטם ספונטני להבדיל מדימום על רקע חבלתי- נותרת עדיין השאלה האם המנח בו נמצא המנוח שכוב עת מצא אותו בנו מתיישב עם אפשרות של אוטם ספונטני והאם אוטם ספונטני שמתרחש בעת ירידת המנוח במדרגות יכול לגרום לנפיל ה מיידית כמות שארע ה?
תהליך הגרימה לשיטת התביעה, מבוסס על הנחת המוצא לפיה המנוח נחבט במהלך הנפילה בצידו השמאלי של ראשו. הנחת מוצא זו מבוססת על עדותו של בנו אשר גורס בתצהירו כי מספר דקות לאחר שהמנוח יצא מפתח הדירה, שמע רעש של נפילה ויצא אל חדר המדרגות, ירד למטה ומצא את אביו כאשר "פלג גופו העליון שרוע על צד שמאל במדרגות התחתונות ויתר גופו על רצפת מבואת הכניסה של הבניין. עיניו היו פקוחות, הוא נאנח מכאב והוא היה חבול באוזנו השמאלית וצד שמאל של פניו". (סעיפים 6-7 לתצהיר הבן- הדגשות אינן במקור).
ברם, עיון מדוקדק במסד הראייתי, מעלה כי הנחת מוצא זו הינה שנויה במחלוקת בין המומחים. מחלוקת זו, מעוררת למעשה שאלה נוספת בקשר למנגנון הנפילה: באיזה צד של הראש ספג המנוח את החבטה הראשונה של הנפילה? האם בצד שמאל כפי שמניחה התביעה והמומחה מטעמה כאקסיומה (ראה סעיף 9 לסיכומי התביעה ודברי ב"כ התובע בעמ' 182, 190 לפרוטוקול), או שמא לא ניתן לדעת בוודאות כפי שגורס המומחה מטעם ההגנה ? בעניין זה מסביר דר' ליברמן שלמעשה לא ניתן לדעת באיזה צד של הראש הייתה החבלה הראשונית וכי תמונת מוקדי הדימום דווקא מחזקת את הסברה כי החבטה הראשונית הייתה בצידו הימני של הראש, בניגוד להנחת המוצא של התביעה. ראה דבריו בעמ' 182-184 ו-190 לפרוטוקול:
" מר גיבלקה נפגע כנראה משני הצדדים, גם מצד שמאלי וגם מצד ימני...אני לא בטוח שהדימום החבלתי מצד ימין, הדימום הסבדורלי הוא דימום קונטרה-ליטרלי ...אני חושב שכתוצאה מחולשה פתאומית המנוח כן נחבל בצד הימין של הראש ולמעשה הדימום הסבדורלי, הדימום התת קשתי שהוא אמנם קטן יותר מהדימום השמאלי אבל עדיין הוא קיים...והוא צויין, הוא בא כתוצאה מהחבלה הישירה על הצד הימני בעוד שהדימום התת עורי השמאלי היה משני כתוצאה ממנגנון שלא ברור...אני לא יודע איפה הייתה החבלה המקורית..."

לשון אחר, בעוד שדר' וידנפלד יצא מתוך הנחת מוצא לפיה מוקד החבטה הראשונית הוא בהכרח בצידו השמאלי של הראש ואין בלתו, ואזי שני המוקדים הימניים הינם קונטרה-ליטרליים/נגדיים, קרי בצד השני ומשניים אליו, מציע דר' ליברמן גם את החלופה ההפוכה כאפשרית, לפיה צידו הימני של הראש הוא שספג את החבטה העיקרית ואזי הקונטוזיה התת עורית משמאל היא משנית אליו. דומה כי בשל נקודת המוצא בה היה שבוי דר' וידנפלד בנוגע למנגנון החבלה, למעשה הוא כלל לא בחן את הייתכנות של אפשרות אחרת כלשהי, בכלל זה אירוע של אוטם ספונטני. לעומתו, דר' ליברמן אינו קובע מסמרות בשאלה זו. אדרבא, לשיטתו למעשה לא ניתן לדעת איזה צד של הראש ספג את המכה הראשונית תוצאת הנפילה ולפי הסברו, בכל מקרה, הדימום הפאטלי התוך מוחי משמאל שגרם למותו של המנוח, אינו קשור לחבלה הראשונית, בין אם הייתה בצד ימין ובין אם בצד שמאל של הראש.
אמור מעתה, מבחינת הממצאים הרפואיים , קרי תמונת מוקדי הדימום, לא ניתן לדעת איזה צד של ראשו של המנוח ספג את החבטה הראשונית. ייתכן ונחבט תחילה משמאל ואזי הדימומים מימין הם נגדיים לחבטה הראשונית וייתכן להיפך בדיוק ואזי הקונטוזיה התת עורית משמאל תהא נגדית לחבטה הראשונית מימין שם נמצאו שני מוקדי דימום חוץ גולגולתי. בהיעדר עדי ראיה או תיעוד מוסרט לרגעי הנפילה, לעולם לא נדע. מבחינה זו שותפה אני לעמדתו של דר' ליברמן. אין זאת אלא כי מנח גופו של המנוח בעת שנמצא מוטל בתחתית גרם המדרגות , אינו מלמד בהכרח דבר וחצי דבר לגבי נקודת האימפקט הראשונה וכפועל יוצא- לגבי המנגנון הקינמטי של התאונה, מה גם שכפי שהצבענו לעיל, מוקד הדימום מס' 1 שאובחן כאוטם המורגי, אינו קשור לחבלה כלשהי בין אם ארעה בצד שמאל ובין אם בצד ימין.
האם אוטם ספונטני המורגי כפי שארע במקרה דנן יכול לגרום לנפילת קשיש בגילו של התובע בגרם המדרגות? המענה לשאלה זו הינו בחיוב וזאת ניתן ללמוד למעשה מחקירת שני המומחים; דר' וידנפלד אישר כי מצב של אוטם המורגי יכול לגרום לנפילה במדרגות אבל סייג כי בדרך כלל המהלך הינו התפתחותי ואינו כה מהיר עד כדי שאדם מאבד את היציבה וקורס באחת. בהמשך אישר כי בהינתן אוטם שגורם לשיתוק חלקי ניתן ליפול גם בגלל חולשה, אישר כי במהלך חייו המקצועיים ראה מקרים רבים בהם אדם מבוגר חוטף שבץ מוחי ונופל ואף אישר כי זו אפשרות גם למקרה דנן אם כי שב וחזר כי אינו סבור שזה מה שקרה כאן (ראה עמ' 20-22 לפרוטוקול). גם דר' ליברמן נחקר בנקודה זו והסביר את הקשר הסיבתי האפשרי בין אירוע אוטם והסימנים שנמצאו בבדיקת הפרמדיק בשטח לבין נפילה במדרגות: " כרגוע רואה אתה בן אדם עם סימני צד וחולשה של פלג גוף, אני לא יכול להבחין בין אירוע מוחי איסכמי לבין אירוע מוחי דימומי, אבל אם אני שומע שבן אדם שקודם היה צלול ועצמאי ופיתח חולשת פלג גוף כרגע אני עוד לא יודע אם זה כתוצאה מדימום או אוטם בשטח, אבל האירוע הזה בהחלט יכול לגרום ל נפילה כתוצאה מאיבוד משקל וחוסר איזון בגוף ולקבל מכה בראש..." (עמ' 212 לפרוטוקול). כאשר נשאל דר' ליברמן האם אירוע שבץ מוחי יכול לגרום במיידית להופעת חולשה ונפילה בעטיה, משיב בחיוב והסביר כי ברגע שאירוע מוחי כרוך בדמם מאסיבי המתפשט במהירות, אזי בהחלט יתכן מצב בו נגרמת חולשה מיידית בפלג גוף באופן שעלולה לגרום לנפילה בהינתן העובדה כי הקשיש לא עמד על משטח חלק אלא היה בעיצומה של ירידה במדרגות ואזי תוך כדי אירוע אוטם בהחלט ניתן לאבד שיווי משקל וליפול (עמ' 217-219 לפרוטוקול).
לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה המנוח נפטר מדימום שמקורו באוטם ספונטני ולא מדימום על רקע חבלתי והוא זה שגרם לנפילתו בגרם המדרגות- למעשה ניתן היה לסיים את דיוננו כאן בהינתק קשר סיבתי בין הנזק לבין גרם המדרגות. ואולם על מנת שלא לעשות מלאכתנו קלה, נבחן להלן גם את החלופה השניה קרי: אף אם יטען הטוען כי הדמום ממנו נפטר המנוח הינו חבלתי כתוצאה מטראומת הנפילה- האם הוכחה התנהגות עוולתית של הנציגות והאם מתקיימים בענייננו תנאיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, בהתאם לתרשים הזרימה שהוצג לעיל.

קיומה של התרשלות/ הפרת חובת זהירות של נציגות הבית המשותף
באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית בין בעל מקרקעין לבין מוזמן ובר רשות, דומה כי אין צורך להכביר במילים: הלכה פסוקה שנקבעה עוד בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1) 113, (להלן: " הלכת ועקנין") כי ביחסי השכנות בין בעל מקרקעין לבין מוזמן בר רשות המבקר במקרקעין, קיימת חובת זהירות כאמור. עוד נקבע כי חובת זהירות נבחנת על פי מבחן הציפיות. מבחן זה מחייב את ההבחנה בין "סכנה רגילה" לבין "סכנה בלתי רגילה", שכן רק בגין זו האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית.
בהלכת ועקנין נקבע כי לא כל נזק הצפוי מבחינה פיזית, הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי, שכן חיי היומיום מלאים בסיכונים ולא על כל סיכון, הנובע מפעילות אנושית שכיחה יש להטיל אחריות. הטלת אחריות רק בגין סיכון בלתי סביר, באה לאזן בין שני אינטרסים; חופש הפעולה והאינטרסים החברתיים או הכלכליים בפעילות יוצרת הסיכון מזה, והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. דהיינו, רק בגין סיכון בלתי סביר, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, מוטלת אחריות.
בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני מיום 15/7/2013 (להלן: " הלכת פלוני") הוצע מודל עדכני להלכת ועקנין בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות. נפנה לדבריו של כב' השופט עמית בעמ' 16-17 לפסק הדין:
"... בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)
לשון אחר, סדר הדברים בבואו של בית המשפט לבחון קיומה של עוולת רשלנות לפי המודל המוצע הוא "התרשלות תחילה ולאחר מכן החובה". (הלכת פלוני עמ' 12). וכלשונו של כב' השופט עמית בעמ' 16 לפסק הדין:
"... על פי המודל המוצע, תרשים הזרימה הוא כלהלן: בחינת ההתרשלות (ההתנהגות העוולתית) – קשר סיבתי (הזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק) – שיקולי מדיניות (בהינתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות)..."
בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. מנגד, התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר או סיכון לא צפוי ולא סביר, הינה התנהגות שאינה עוולתית.
ומן הכלל אל הפרט; אין חולק כי הנתבעת 1, נציגות הבית המשותף, הינה אישיות משפטית שהינה הבעלים והמחזיק של השטחים המשותפים בבניין, בכללם גרם המדרגות מושא התובענה וככזו חבה בחובת זהירות כלפי דיירי ובאי הבניין . על כן, השאלה שתידון להלן היא האם המפגע עליו מצביע מומחה הבטיחות מטעם התביעה הינו מפגע המהווה סיכון בלתי סביר אשר בעטיו עלול היה המנוח ליפול בעת ירידתו במדרגות?
בתמצית, המפגע הנטען על ידי מומחה הבטיחות מטעם התביעה, המהנדס אריק יודלא, נעוץ בשניים: האחד, מאחז יד שלא הגיע עד קצה המדרגה התחתונה בגרם ו אשר היה רופף בחיבור שלו לקיר (מרווח של 5 מ"מ באוגן החיבור התחתון) והשני, מופע תאורה קצר מידי (בין 61 ל- 66 שניות), מבלי שיש מפסקי תאורה במפלסי הביניים בין הקומות. מכל מקום, אין חולק כי לא נמצא כל מפגע במדרגות עצמן מבחינת רום ושלח שכן הן מקיימות את הנוסחה הגיאומטרית כפי שאישר המומחה מטעם התביעה בחקירתו.
באשר למאחז היד- חקירת מומחה התביעה העלתה כי אין כל תקן מחייב להתקנת מפסק תאורה במפלסים שבין הקומות. בנוסף, המומחה אישר כי תקן ישראלי 1142-מעקים ומסעדים ( משנת 20 06) לא היה בעת הקמת הבניין בשנות השבעים ואולם החובה להתקין מסעד יד לאורך הקיר הייתה מעוגנת עוד בתקנות התכנון והבניה משנת 1970 אם כי המומחה מאשר כי התק נים המתקדמים יותר המאפיינים את גובהו ואורכו של מאחז היד ביחס לקיר, באו לידי ביטוי לראשונה באותו תקן 1142 משנת 2006, ולא קיימת הוראה חוקית המכילה את התקנים החדשים על מבנים ישנים שהוקמו לפני כניסת התקן העדכני לתוקף. בנוסף, המומחה מאשר כי חרף התזוזה של חיבור המעקה ביחס לקיר (אורך המשרעת לא נמדד), המאחז נותר מעוגן לקיר ולא נעקר מהקיר (עמ' 112 לפרוטוקול).
באשר לתאורה- בחוות דעתו ציין המומחה כי משך הזמן שלקח לו לעלות את כל שלוש הקומות בבניין הנדון (מקומת הקרקע ועד לקומה ג'- עמ' 5 לחוו"ד) בקצב רגיל ללא עצירות הינו 45 שניות בעוד שמופע התאורה הינו כ- 60 שניות. לשיטתו, הגם שיש פער של 15 שניות לטובת התאורה, הדבר אינו מספיק במקרה של אוכלוסייה קשישה הנזקקת להערכתו לזמן ארוך יותר להשלמת הירידה בגרם המדרגות. כאשר נחקר בסוגיה זו, טען כי לשיטתו יש להאריך את משך זמן התאורה ל- 120 שניות, אם כי אישר כי לא קיים כל תקן או הוראת חוק בנוגע למשך הזמן של מופע התאורה בחדר המדרגות (עמ' 91- 94 לפרוטוקול). בהמשך דבריו אישר כי ירידה במדרגות , להבדיל מעליה , לאדם הממוצע, אורכת בממוצע זמן קצר יותר אותו העריך ב- 40 שניות לכל שלוש הקומות , דהיינו קיים פער של 50% תוספת זמן בעת שבוחנים את מופע התאורה ביחס לזמן ירידה של שלוש קומות לאדם ממוצע (עמ' 96 לפרוטוקול). בהמשך דבריו אישר המומחה ברב הגינותו כי אין לו כל דרך לקבוע האם מתקיים קשר סיבתי בין מופע התאורה לבין סיבה הנפילה במדרגות וכי את מנגנון הנפילה למד מדברים שמסר לו בנו של המנוח, אשר יוזכר כי בעצמו לא ראה את הנפילה אלא כל שיכל היה לתאר הוא את מנח הגוף בו מצא את אביו מוטל בתחתית גרם המדרגות. בהמשך אישר כי מכל החלופות האפשריות לגבי מנגנון קרות התאונה, למופע התאורה הקצר, כך לטענתו, עשויה להיות השפעה רק למקרה בו הנפילה ארעה עת המנוח היה לקראת סיום הירידה בקצה התחתון של גרם המדרגות. בהמשך לשאלת בית המשפט, אישר כי בעת הביקור שערך במקום כחצי שנה לאחר האירוע, חיפש אם קיים ליקוי בטיחותי בסביבה אשר עשוי להסביר את הנפילה. במסגרת זו, אישר כי אינו יכול לקבוע האם אלמלא הליקויים עליהם הצביע התאונה הייתה נמנעת שכן הוא לא יודע בצורה מדו ייקת איך קרתה התאונה (עמ' 104-107 לפרוטוקול).
מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של המהנדס אלי פרקל אשר בחקירתו מאשר כי גם בעת ביקורו במקום ואף בביקור שעשה בבניין יום לפני חקירתו, קיימת תזוזה של מאחז היד אשר רופף בעיגון התחתון שלו, ואשר ניתן היה לחזק אותו, ואולם לשיטתו אין לכך השפעה כלשהי והדבר אינו מהווה כל מפגע בטיחותי. לדבריו, אותו רפיון קל בעיגון התחתון אין פירושו כי מסעד היד אינו יציב ואינו תקין (עמ' 257,263 לפרוטוקול). עוד טען המומחה כי תקן 1142 העוסק במסעדי יד יצא בשנת 1982 הוא אינו מחייב אלא תקן וולנטרי ובוודאי שאינו חל רטרואקטיבית על בניין שהוקם בשנות השבעים כמו במקרה דנן. בהמשך דבריו הסכים המומחה כי בעת התקנת מסעד היד, ניתן היה להמשיכו בעוד 20 ס"מ כמקדם בטיחות (עמ' 269 לפרוטוקול), אם כי לדבריו היד מגיעה בנקל לאחוז במסעד גם כאשר היורד במדרגות סיים את הירידה לחלוטין. ראה תמונות הממחישות זאת שצורפו לחוות הדעת. כאשר נשאל האם היה מאשר את המסעד מבחינה בטיחותית השיב: " כאשר אני בדקתי את החוזק שלהם על ידי זה שגם משכתי אותם, ראיתי את החוזק שלהם ואני כמהנדס שעוסק בזה 40 שנה, למרות שזה היה קצת רופף, באתי ואמרתי אני לא רואה בזה שום בעיה ולהוכחה מאז שבדקתי פעם קודמת עד היום עברו עוד 4 שנים ואף אחד מהבית אפילו לא הרגיש שיש פה איז ה בעיה..." (עמ' 278 לפרוטוקול).
למעשה, מבחינה עובדתית המומחים אינם חלוקים על כך שקיים רפיון/תזוזה מסוימת בעיגון התחתון של המעקה לקיר ובכך שהמעקה מסתיים מעל ה מדרגה השניה של הגרם ולא הראשונה, כלומר לא מגיע עד קצה הגרם. אין גם מחלוקת כי המדדים לאורך וגובה מסעד היד נקבעו בתקן המאוחר בכעשר שנים מאז הקמתו של הבניין והוא אינו חל רטרואקטיבית. אין גם מחלוקת כי לא קיימת הוראה חוקית לגבי זמן מופע התאורה של חדר מדרגות. מכאן דומה כי לא יכולה להישמע טענה להפרת חובה חקוקה . עדיין נותרת בעינה השאלה האם הממצאים הללו, שנמצאו במסעד היד ובמופע התאורה, מהווים סיכון צפוי ובלתי סביר שיש להטיל חבות בגינו על נציגות ועד הבית. דומני כי המענה לשאלה זו הינו בשלילה; לגבי מופע התאורה- אף המומחה מטעם התביעה אישר כי הינו עולה על הזמן הממוצע שלוקח לאדם הסביר לעלות, בוודאי לרדת, את כל שלוש הקומות בכ- 50%. לגבי מסעד היד- מדובר בתזוזה מינימלית הנובעת מרווח של 5 מ"מ בלבד, אשר ספק ר ב בעיניי אם היא זו שיכלה לגרום ליורד במדרגות לאבד שיווי משקל ולהתגלגל במורדן. אדרבא, אם היה מדובר למשל במ צב בו בשל אותו רפיון נעקר לפתע מאחז היד ממקומו בקיר, באופן מפתיע ובלתי צפוי למשתמש אשר בשלו בהחלט עלול לאבד שיווי משקל וליפול מתוך הנחה כי עשה שימוש במאחז היד. או אז בהחלט הדבר יכול להיחשב כסיכון בלתי סביר אשר צפוי להתרחש ולהתממש. אלא שבמקרה דנן סיכון כאמור לא התרחש ולא התממש. ולכן אותה תזוזה שהייתה קיימת שם מימים ימימה ולמעשה עד היום, אינה עולה לכדי סיכון בלתי סביר שיש לחוב בגינו, וזאת עוד מבלי ש בכלל עסקנו בשאלת הקשר הסיבתי בינו לבין הנפילה.
עם זאת, ולטובת מבנה הניתוח שהוצג לעיל, נניח לצורך הדיון כי שני נושאים אלו, עליהם הצביע המומחה מטעם התביעה, מהווים סיכון בלתי סביר וצפוי שיש לחוב בגינו. עודנה נשארת השאלה- בהנחה שארעה תאונה להבדיל מאירוע מוחי עצמוני, האם ארעה בקשר סיבתי עם המפגעים הללו? מאחר ובמסד הראייתי הנתון אין כל דרך מעשית להשיב לשאלה זו, מגייסת התביעה לטובתה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין של "הכלל מדבר בעדו". בכך יעסוק הפרק הבא.

העברת נטל השכנוע לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין של כלל "הדבר מדבר בעדו
כאמור, בהיעדר עדי ראיה או גרסה כלשהי מזמן אמת שנמסרה מפי הקשיש (לבנו או לפרמדיק שטיפל בו בעת שעוד היה בהכרה) לגבי הסיבה בה נמצא מוטל בתחתית גרם המדרגות, לא נדע לעולם מהי הסיבה שגרמה לנפילת המנוח, ובעיקר האם קשורה בקשר סיבתי לשני המפגעים עליהם הצביעה התביעה. מסיבה זו, מבקשת התביעה להיבנות מסעיף 41 לפקודת הנזיקין אשר נועד להעביר את נטל השכנוע על כתפי המזיק. ואולם, על מנת לחסות תחת כנפי הסעיף, יש להוכיח תחילה כי מתקיימים כל תנאיו.
סעיף 41 לפקודת הנזיקין נוקב בשלושה תנאים מצטברים שרק בהתקיימם, ניתן לומר כי חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו", אשר משמעו הוא היפוך נטל השכנוע ועימו הנטל המשני של הבאת הראיות על כתפי המזיק. ראה בעניין זה דבריו של כב' השופט עמית ברע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני מיום 21/5/18 פיסקה 13. וזוהי לשון סעיף 41 לפקודת הנזיקין:
" בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
הניתוח לעיל, מצביע על כך כי הגם שבענייננו מתקיימים שני התנאים הראשונים, הרי שבנוגע לתנאי השלישי דומני כי אינו מתקיים. אולם על מנת שלא להקדים את המאוחר, נתייחס להלן לכל אחד מתנאי הסעיף בהתייחס לנסיבות שבפנינו:
"לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק" – הצגת הראיות לעיל מטעם התביעה, מצביעה על כך שלא המנוח (במהלך הפינוי בעת שעוד היה בהכרה) ולא בנו, יודעים לומר מה היו הנסיבות והסיבות שגרמו לאירוע הנזק. בעניין זה נפנה לדברי כב' השופט עמית ברע"א 7002/17 הנ"ל, אשר ניתח בהרחבה את התנאי הראשון של סעיף 41 וקבע כי הוא עוסק במצב של עמימות עובדתית ללא תלות בשאלה למי לייחס את אי הידיעה: האם לניזוק עצמו או לתובע שבא בנעליו (כמו בנו ויורש עזבונו במקרה דנן) . ראה פיסקה 23 לפסק הדין:
"...התנאי הראשון של אי-ידיעה מתפרש אפוא בפסיקה כדרישה לקיומה של עמימות עובדתית, ללא תלות בשאלה שהצבנו בתחילת דיוננו- אם אי הידיעה היא של התובע או של הניזוק. בהתקיים עמימות עובדתית לגבי נסיבות אירוע התאונה, על התובע להוכיח במצטבר את שני התנאים הנוספים אשר בהתקיימם נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות עוברים אל הנתבע.." (ההדגשה אינה במקור-א.ב)
"הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו" - הנכס מושא התאונה הינו גרם המדרגות של בניין המגורים המשותף. הנתבעת 1 הינה נציגות הבית המשותף ועל כן ה ינה הבעלים והמחזיקה של השטחים המשותפים של הבניין. משכך, גם התנאי השני של הסעיף מתקיים בענייננו . בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין צלאח, מתייחס כב' השופט הנדל לזיקה שבין התנאי הראשון והשני לתנאי השלישי של סעיף 41:
"...התנאי השני – שליטת הנתבע בנכס – נועד לאזן את דרישות הצדק. מצד אחד, התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת. מצד שני, הנתבע הוא בעל זיקה לידיעה, בשל היותו שולט בנכס. רק בהתקיים שני התנאים הללו יש לעבור למבחן בשלב השלישי..."

מתוך הנחת מוצא כי שני התנאים הראשונים מתקיימים בענייננו, נפנה להלן לבחון האם חל גם התנאי השלישי:

"אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה"- פסק הדין בעניין צלאח עסק בהרחבה בתנאי השלישי של סעיף 41. בפסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט הנדל נאמר בזו הלשון:
"...התנאי השלישי הנזכר בסעיף 41 עוסק ב"מקרה שגרם לנזק". במסגרתו נדרש בית המשפט לבחון האם האירוע הנזיקי מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. תכלית התנאי לוודא שבמבחן ראשוני מתבקשת מסקנת ההתרשלות. כלומר, גם בהינתן קיומם של שני התנאים הראשונים, עדיין אין להחיל את סעיף 41 לפקודה כאשר, על פני הדברים, המסקנה שהנתבע נקט זהירות סבירה מתיישבת טוב יותר עם העובדות, או אפילו כאשר אפשרות זו שקולה לאפשרות שלא ננקטה זהירות סבירה..."
ובהמשך:
".. התוצאה של המבחן השלישי תלויה באיזה צד של הקו מצוי המקרה. האם הוא מתיישב יותר עם המסקנה של זהירות או חוסר זהירות מטעם הנתבע? לאמור, הבחינה אינה של התאונה הספציפית, אלא של תאונה מן הסוג המדובר. הבדיקה היא כללית – הסתברותית אם תרצו – של תרחישים אפשריים לתאונה מן הסוג שעל הפרק, תוך התחשבות בנתונים הקונקרטיים שכן ידועים לגבי המקרה. רק אם בסיכום הכולל הראיות מלמדות כי משקל האפשרות שלא ננקטה זהירות סבירה רב יותר, יש להעביר את הנטל על שכם התובע (צ.ל-הנתבע)..." (הדגשה אינה במקור-א.ב.)
ולענייננו: ניתוח המסד הראייתי כפי שהובא בהרחבה לעיל, מביאני למסקנה כי לא ניתן לומר שבמקרה דנן מסתברת יותר התרשלות מאשר היעדרה. לשון אחר, אין לומר כי האפשרות לפיה הנתבעת בהיותה מחזיקת גרם וחדר המדרגות בבניין המגורים מושא התביעה התרשלה, מסתברת יותר על פני האפשרות ש לא התרשלה; מסקנה זו מתבקשת לנוכח הניתוח של חוו ת הדעת וחקירות המומחים מטעם הצדדים אשר מעלה כי האפשרות המסתברת יותר היא כי המנוח נפטר מדימום שמקורו אירוע מוחי עצמוני על פני דימום חבלתי. לכך הוסף את המסקנה אליה הגעתי לעיל לפיה המפגעים , כביכול , עליהם הצביעה התביעה בחדר המדרגות אינם מסוג המפגעים אשר ניתן לומר עליהם כי מהווים סיכון בלתי סביר שיש לחוב בגינו. כאמור, מדובר במצב ששרר בבניין 36 שנה עובר לתאונה ועד היום, מבלי שמי מהדיירים סבר שמדובר בסיכון כלשהו כלפי מאן דהוא.

אדרבא, התובע עצמו, בנו של המנוח, אשר התגורר עם הוריו בדירתם עוד מימי ילדותו משנת 1976, ומתגורר בה עד היום, מעולם לא הלין באוזני מי מאנשי הנציגות על סיכון בטיחותי כלשהו בגרם המדרגות , ובעצמו לא נקף אצבע לתיקון המפגע הבטיחותי הנטען על ידו לאחר פטירת המנוח, הגם שאימו הקשישה ז"ל המשיכה להתגורר עוד 4 שנים עד מותה באותה הדירה, באותו הבניין והמשיכה לעשות שימוש באותו גרם המדרגות "המסוכן", ללמדך על מידת אי סבירותו של הסיכון שייחס התובע עצמו למפגעים הנטענים (עמ' 49-50, 57-58, 60-61 לפרוטוקול).

בחקירתו לראשונה טען הבן כי לאחר התאונה התלונן באזני חביבה גולדברג מנציגות הבית על המעקה והתאורה ואף התעמת איתה בנושא כדבריו. ואולם עדות זו אינה מהימנה עליי כלל ועיקר בהיותה כבושה, לא בא זכרה בתצהיר עדות ראשית הגם שהדבר היה מתבקש אילו כך היה הדבר . אמור מעתה, לא התובע, לא המנוח ואף לא מי מבין יתר הדיירים שחלקם היו מבוגרים מהמנוח , התלוננו בפני איש על המפגעים נטענים בקשר למאחז היד ומופע התאורה (ראה דברי גב' חביבה גולדברג מטעם הנציגות בעמ' 145 לפרוטוקול).

אם לא די בכך, ניתן לומר כי אפילו המנוח עצמו לא סבר שמדובר במפגע בלתי סביר שהרי הוא עצמו היה נציג של הנציגות שנים רבות עובר לאירוע מושא התביעה, למעשה עוד משנת 1987 בצוותא חדא עם גב' חביבה גולדברג. (ראה נ/3 (פרוטוקול אסיפת דיירים 12/10/87 וכן עדות גב' גולדברג עמ' 118). לא זו אף זו, מעדותה של גב' גולדברג עלה כי המנוח עצמו היה מעורב בשעתו בהתקנת אותו מסעד יד בחדר המדרגות בצוותא עם עוד שני דיירי הבניין וזאת מאחר והדיירים ביקשו לחסוך בכספי ועד הבית שתמיד במחסור וביצעו בעצמם מה שיכלו כגון התקנת מאחז היד (עמ' 131 ו- 147 לפרוטוקול). עדות זו מתיישבת בכפיפה אחת עם עדותו של התובע (הבן) אשר אישר כי אביו המנוח היה פועל בניין ומנהל עבודה ובעל "ידיים טובות" להתקנת דברים ולא שלל אפשרות כי היה מעורב בהתקנת המעקה, אם כי לא זכר זאת בצורה פוזיטיבית (עמ' 50-51 לפרוטוקול).

כאן המקום להתייחס להסתמכותו של התובע על ההלכה בעניין צלאח עליה משליך יהבו בתובענה זו : גם שם היה מדובר בנפילה מגרם מדרגות כאשר הנפגע אשר נפגע קשה בראשו ולא ידע לתאר ולהסביר מהי הסיבה שגרמה לו ליפול. למקרא פסק הדין באתי למסקנה כי אין הנדון דומה לראיה ובמה הדברים אמורים? בעניין צלאח היה מדובר בפועל בניין באתר בניה, אשר נפל ממרום גרם מדרגות שהיה אותה עת ללא מעקה, ללא גידור כלשהו ומבלי שבנייתו של גרם המדרגות הושלמה. עוד עולה מהתיאור שם כי היה מדובר במדרגות " תלולות יחסית, ללא כל גידור או מעקה, כאשר בין גרם לגרם פעור חלל רב. התוצאה היא שבלב המדרגות נפער פיר עמוק ופתוח" (עמ' 15 לפסק הדין). במצב דברים זה, נקבע כי המסקנה לפיה האפשרות שהנפילה קשורה סיבתית להיעדר אמצעי זהירות מתיישבת עם התמונה החסרה ומסתברת יותר עם נ יסיון החיים מאשר האפשרות של איבוד שיווי משקל גרידא (עמ' 14-15 לפסק הדין). דומני כי מיותר להכביר במילים עד כמה מצב דברים זה שונה בתכלית השינוי ממראה גרם המדרגות מושא התובענה כנצפה בתמונות ת/1 שצורפו לחוות דע תו של מומחה הבטיחות מטעם התביעה: מדרגות תקינות לחלוטין בבניין בנוי העומד על תילו, בצידן מותקן צמוד לקיר מאחז יד מצד ימין ליורד במדרגות המגיע עד למדרגה אחת לפני הסוף. זה היה המצב שנים רבות עובר לתאונה, כמו גם בשבע השנים (בקירוב) שחלפו מאז ועד היום.
לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי תנאי שלישי של סעיף 41 אינו מתקיים בענייננו שכן בנסיבות העניין, אין לומר כי האפשרות המסתברת יותר היא של התרשלות הנציגות על פני אינספור חלופות אחרות שיכלו לגרום לקרות התוצאה המצער ת, כפי שנדונו והוצגו בהרחבה בדיוננו לעיל.

סוף דבר
לנוכח מסקנתי לעיל, דין התביעה להידחות, מה שמייתר את הדיון בסוגיית הנזק.
אשר להוצאות משפט - בתיק זה התקיימו שלוש ישיבות קדם משפט, שתי ישיב ות הוכחות, הנתבעות נשאו בשכר טרחה של מומחה רפואי ומומחה בטיחות מטעמן לרבות הוצאות שכר טרחת המומחים עת זומנו לחקירה. כן הוגשו סיכומים בכתב. התובע יישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעות בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ט, 23 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.