הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 62240-06-16

לפני כבוד השופט שי משה מזרחי

התובעת:

פלונית
ע"י ב"כ עוה"ד גליה ורן פרויליך

נגד

הנתבעת:
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עמיחי טרוזמן וביאטה חודיאק

פסק דין

מהי נכותה הרפואית של התובעת?
מהי נכותה התפקודית ומה הפגיעה בכושרה להשתכר?
מהם נזקיה של התובעת בראי נכותה האמורה?

אלה הן השאלות העיקריות הדורשות הכרעה במסגרת פסק דין זה.

רקע כללי:- התאונה והנכות שנפסקה:
ביום 17.6.2014 נפגעה התובעת, ילידת 1974, בתאונת דרכים המהווה גם תאנ"ע , עת נהגה ברכב המ בוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת. משהומצא אישור משטרה ורישיון נהיגה בתוקף ליום התאונה, לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת שהתאונה לא הוכחה כדבעי. המדובר בתאונת שרשרת ולא תאונה עצמית ללא עדים.
מחוות הדעת וחומר רפואי מאוחר עולה טענה של פגיעת ראש בשמשת המכונית אשר נפגעה מאחור בעוצמה. פגיעת ראש זו לא צוינה במסמכים הסמוכים ליום התאונה אם כי נרשם כי התובעת הקיאה מספר פעמים לאחר התאונה (ראה להלן דיון). לימים גם הופיע תיעוד על איבוד הכרה לחמש דקות שלא צוין במסמכים קודמים או שנרשם בהם שלא איבדה הכרה. בחקירתה הראשית בבית המשפט לא צוינו פגיעת הראש בשמשה או איבוד ההכרה. צוין הלם. המשיכה בנסיעה לעבודה.

פרופ' פרס, ראומטולוג, אשר מונה על ידי בית המשפט לבדיקתה של התובעת מצא כי נותרו בה 10% נכות בגין פיברומיאלגיה, והוסיף המלצה לטיפול CBT הכלול בסל הבריאות .
פרופ' מיכה נוימן, פסיכיאטר, מצא כי בעקבות התאונה לקתה התובעת בנכות בשיעור 20%.
בחוות דעתו הראשונה מיום 30.7.2017 קבע המומחה הנכבד כי לתובעת 20% נכות זמניים מיום התאונה ולמשך 4 שנים (קרי עד 6/2018) וכי אחרי אשפוז יום פסיכיאטרי וטיפול יסודי, יש מקום לבדיקה נוספת וכתיבת חוות דעת משלימה.
בחוות דעתו המשלימה מיום 16.5.2019 הגיע המומחה למסקנה כי מאז הבדיקה הקודמת "יש החמרה במצבה הנפשי. יש החמרה בקשר הנישואין, בקשרים החברתיים וביכולתה לעבוד בצורה רצופה ומסודרת". לשאלתו על קבלת טיפול נפשי סיפרה כי הייתה בטיפול נפשי אצל פסיכולוג אך זה "חפר כל הזמן על פרטי התאונה" וזה הפריע לה. העריך כי נכותה של התובעת מגעת כדי 20% וכי עד שתקבל טיפול נפשי מתאים (אותו לא עברה מאז הבדיקה הראשונה) תיוותר הנכות בעינה.
הנתבעת אשר לא השלימה עם קביעותיו של פרופ' נוימן, זימנה אותו לחקירה נגדית על שתי חוות הדעת שערך. גם התובעת חקרה את המומחה. להלן עיקרי החקירה:
התכוון בחוות דעתו השנייה כי התובעת תיבדק כעבור 4 שנים מיום חוות דעתו השני יה, קרי ביוני 2020 ולא בשנת 2018.
חרף המלצתו לטיפול, לא ערכה התובעת את הטיפול בשל אילוצי עבודה.
הגיוני הוא שהתובעת תעצור את שגרת חייה, תטפל בעצמה, ותיטיב את מצבה שכן "לא עברה באמת ניסיון טיפול רציני...PTSD זו הפרעה קשה והחולה רץ לטיפול".
הפרעתה של התובעת במסגרת PTSD הינה הפרעות השינה, עם התעוררות בבהלה, "בדרך של חלומות וסיוטים שלפעמים קשורים לתאונה...".
הרופאה שטיפלה בתובעת אבחנה אותה כלוקה ב-PTSD "זאת אומרת היא כן ראתה שהיא עונה על כל הקריטריונים....אבל זה שהיא הולכת לעבודה ומתאמצת וחוזרת, זה מראה שאם יש לה PTSD, הוא לא במלוא עוצמתו", קרי היא אינה עונה על כל הקריטריונים של PTSD.
העניק לתובעת 20% נכות נוכח התרשמותו ממגבלתה הנפשית כמתואר לעיל .
התאונה גרמה להחרפה של סימפטומים נפשיים קודמים שהיו באיזה איזון יחסי (פיברומיאלגיה, OCD).
עם זאת, הנכות שהעניק לתובעת אינה כוללת בתוכה את הנכות בגין פיברומיאלגיה.
בעת כתיבת חוות הדעת המשלימה לא עמדו לפניו מסמכים רפואיים נוספים.
היה מודע לטיפול פסיכולוגי שעברה התובעת בשנת 2018 . מ מסמכי הפסיכולוג עולה אבחנה של PTSD. דיברה על התאונה בפגישה הראש ונה. היה מצפה לחזרה בכתובים של תאנ"ד כתנאי לאבחונה בלוקה בתסמונת ועם זאת הפסיכולוג אבחן אותה כלוקה בתסמונת . סביר שישוחחו ביניהם גם על דברים מעבר לתאונה.
לא חזרה לפסיכיאטרית המטפלת שלה לאחר בדיקתו.
לעוצמת הפגיעה בתאונה יש משמעות מבחינת קביעת חוות הדעת.
התובעת חוותה סה"כ תאונה קלה, צליפת שוט, ו-PTSD הוא נדיר במקרה כזה "אבל היה לה גם פיברומיאלגיה...אז יחד הכאבים טשטשו את התמונה ובעיניה המצב הנפשי היה רע".
בגידת בן זוג או חשד לכך או ניסיונות כושלים להיכנס להריון, פטירת הורה, אחות יכול לגרום למצב נפשי ו/או להשפיע עליו ("יכול בהחלט להיות"). מצב נפשי יכול מצדו להשפיע כל הסיכויים להיכנס להריון.
התובעת לא תיארה את יחסיה עם משפחתו של בעלה ואת עצמה כ"OUTSIDER" לפניו, חרף תיאור כאמור העולה מן המסמכים הרפואיים.
דומה שהתובעת עשתה אידאליזציה של מצבו קודם התאונה.
סיפרה שנוטלת תרופות, לא ראה מרשמים.
מסכים לקביעת הראומטולוג מטעם בית המשפט אשר קבע כי שיש קשר הדוק בין קשייה הנפשיים של התובעת ל כישלון טיפולי הפוריות (זה בהחלט יכול להיות נכון").
מצטרף להמלצת הראומטולוג לטיפולי CBT.
הבעיות שהיו לתובעת קודם התאונה החמירו כתוצאה מהתאונה (אגרבציה וסנסיאיזציה "כל מיני ביטויים שאומרים שהעמידות של האדם נחלשת כתוצאה מהאירוע הטראומת י", יהיה רגיש יותר לדברים שקורים לו) "אולי חצי" ובראי האירועים שקרו לאחר התאונה יש לייחס "אולי עוד חצי או שליש, זה לשיקול דעת" (לא קשור לחששות מבגידת הבעל) .
לקח בחשבון את כל בעיותיה של התובעת כאשר בא להעריך את נכותה במסגרת חוות הדעת. עם זאת חוזר בו וקובע כי 20% הנכות שהעניק לתובעת לא נובעים כולם מהתאונה (מקסימום חצי").
אם תעבור התובעת את הטיפולים המומלצים, מצבה עשוי להשתפר "זה טיפול קצר מועד, ממוקד, על כמה סימפטומים והתוצאות הן טובות".
טיעוני התובעת בכל הנוגע לנכות הרפואית:
לאורך חקירתו של המומחה קודם ההפסקה, עמד המומחה על חוות דעתו והנכות שהעניק לתובעת.
לאחר הפסקה ארוכה חל מפנה חד ומוזר בעדותו של המומחה מקום בו החליט לשנות את אחוזי הנכות אותם הוא משייך לתאונה מבלי שהוצג לפני בדל ראיה חדש.
ממילא המידע שהוצג לו היה חסר משמעות ומהווים אירועי חיים שחווה כל אדם סביר.
לא נכון שהתיעוד הרפואי בעניינה של התובעת הינו דל. ההיפך הוא הנכון. המצג שהוצג לפני המומחה היה מטעה.
התובעת לא חייבת להיבדק כל חייה כי להוכיח את סבלה. לא ניתן לזקוף את העובדה שהתובעת לא התאשפזה לטיפול נפשי- לחובתה. אדרבה כאשר עבדה בעת ההמלצה בשנת 2017 והדבר היה פוגע בה באופן בלתי סביר מחד גיסא ונוגד את המלצתו של פרופ' פרס מאידך גיסא.
אם יופחתו פיצוייה של התובעת בהמשך להמלצת המומחה, יש לקחת בחשבון הפיצויים את משך האשפוז במהלכו לא תוכל התובעת להתפרנס.
לאירועי חייה של התובעת לא הייתה ואין השפעה על נכותה הנובעת מהתאונה.
לאחר ההפסקה, ומבלי להתעלם מנוכחות רעייתו של המומחה באולם בימ"ש, השתנתה דעתו לחלוטין חרף העובדה שלא הוצגה לפניו כל ראיה חדשה הנוגעת לתובעת.

טענות הנתבעת בנוגע לנכות הרפואית:
התובעת הצליחה להערים על מומחי בית המשפט מקום בו כשלה לפני הועדה הרפואית שמצאה שלא נותרה בה כל נכות בעקבות התאונה.
תלונות התובעת בתחום הנפשי כלל אינן קשורות בתאונה אלא באירועי חיים אחרים.
התובעת לא פנתה לסיוע נפשי (ולטיפול פנתה אך פעמיים בלבד) כי אין לה כל בעיה בתחום זה מחד גיסא ומאידך גיסא היא מבקשת להרוויח משנית מהתביעה.
נכותה של התובעת חופפת לפחות בחלקה את הנכות בתחום הראומטולוגי.
לתובעת אין כלל נכות בתחום הנפשי הקשורה בתאונה ואם יש לה נכות כאמור, זו אינה עולה על 10%.
התובעת הסתירה מהמומחה הפסיכיאטר את אירועי חייה הטראומתיים.

דיון והכרעה- הנכות הרפואית:
לשם דיון והכרעה בשאלת נכותה הרפואית של התובעת, מצאתי להביא את המסמכים הרפואיים העיקריים בתחום הנפשי, בעיקר. אלה יסודרו כרונולוגית על מנת לעמוד על הרצף הטיפולי ותמונת מצבה הנפשי של התובעת. כך גם אביא התרשמותי מעדותה של התובעת ובן זוגה בראי הראיות האחרות שעמדו לפניי.

6.8.2014: מרפאת כאב וראומטולוגיה: נדודי שינה ושינוי במצב הרוח.
4.2.2015: ד"ר שיפטר, יועץ למל"ל: בגין התאונה נשוא כתב התביעה אבחן אצל התובעת פיברומיאלגיה הקשורה בתאנ"ד והמליץ על 10% נכות לצמיתות.
11.2.2015: מרפאה ראומטולוגית: מצב רוח ירוד נבדקה על ידי פסיכיאטר והחל טיפול באסטו וובן, מטופלת במכבי טבעי...עם זאת ללא שיפור במצבה הגופני והנפשי. חשד לפיברומיאלגיה.
27.2.2015: וע"ר: אין תלונה בתחום הנפשי (ישבו אורתופד ונוירולוג).
13.5.2015: מכון ראומטולוגי: עייפות קשה, קיבלה ציפרלקס משך חצי שנה והפסיקה לפני חצי שנה. המלצה לייעוץ פסיכולוגי.
5.8.2015: בדיקה חוזרת של ד"ר שיפטר הנ"ל וחזרה על חוות דעת 10% פיברומיאלגיה.
7.9.2015: וע"ר: תלונה על ש כחה, בעיות ריכוז, קשיים בשינה, פחדים, ירידה במצב הרוח. מטופלת על ידי פסיכולוגית. הוע"ר לא מצאה לנכון למנות פסיכיאטר בקביעה כי התובעת לא נמצאת בטיפול פסיכיאטר אלא פסיכולוג וכי לא מקבלת כל טיפול פסיכותרפי (ישב נוירולוג).
18.1.2016 וע"ר: מתלוננת על תחושת זקנה ("בת 40 ומרגישה כמו בגיל 80"). הוע"ר דוחה את הערר בנימוק זהה לנ"ל וקובעת כי התובעת גם לא עונה לקריטריונים מלאים לפיברומיאלגיה (ישבו אורתופדי נוירולוג וראומטולוג). תלונותיה קשורות במצב רוח דיכאוני חרדתי עם סומטיזציה של הכאבים.
24.2.2016: ראו מטולוגית: עקב ירידה בריכוז ונדודי שינה עם ירידה במצב התפקודי, נאלצה להחליף עבודה כבר פעמיים.
5/2016: הפלה.
20.5.2016: פסיכיאטרית: מאז התאונה הפרעות שינה קשות, מתעוררת בערך כל שעתיים עם תחושת סיוט (לא זוכרת את התכנים) ומתקשה להירדם בחזרה. זיכרונות באים וחוזרים על התאונה. פחדים קשים לנסוע ולנהוג. מעדיפה לנהוגה. מעירה לנהגים ללא הרף. עצבנית מאד, קודם הייתה רגועה ומאופקת. זורקת אמירות שלא מתאימות. מפגינה את העצבנות שלה גם לממונים עליה. מריבות בבית. מצב רוח ירוד. חוסר תאבון, היו מחשבות אובדניות בעבר. הפרעה ניכרת בקשב ובריכוז, "עד התאונה עבדתי במשרה מלאה עם הרבה שעות נוספות" ... מאז התאונה עברה ל-4 שעות עבודה, לא הייתה מסוגלת להמשיך בכל אחד מהן במידה רבה בגלל חוסר קשב ובעיות זיכרון ועשתה הרבה טעויות. חוסר חשק להיות בחברת אנשים. סימני OCD. לא הייתה אצל פסיכיאטר, טופלה תרופתית ע"י רופא משפחה שלא כל עזר אך גרם לאדישות ולחוסר תפקוד מיני. לוקחת היום ליריקה עם השפעה חלקית בלבד. סטטוס: אפקט ירוד, ללא הפרעה בולטת במהלך החשיבה, מתכנים פוסט טראומתיים ודיכאוניים, תלונות אבות על בעיות קוגניטיביות, ללא עדות לתכנים פסיכוטיים, אובדנות או מסוכנות. שיפוט ותובנה תקינים. PTSD, POSTCONCUSSION SYNDROME MOST PROBABLY. טיפול פסיכולוגי.
16.1.2017: פסיכיאטרית: התובעת מתארת החמרה נוספת עם חרדות קשות. חייבת לערוך טקסים גם לעיני בעלה ואנשים אחרים וזה מביך אותה. מצב רוח ירוד, בכי, הפרעות קשות, ירידה קוגניטיבית. לפני שבועיים שוב ציפרלקס. אבחנה של PTSD ותסמונת שלאחר זעזוע מוח. המלצה על טיפול פסיכולוגי.
8.1.2018: פסיכולוג: ביקור 2: מגוללת את סיפור תאנ"ד, מות אביה, ואירועים קשים אחרים. 18.1.2018: פסיכולוג: ביקור 3: ממשיכה לספר על הקשיים הפעם בנוגע לקשר עם הבעל, PTSD.
1.2.2018: פסיכולוג: ביקור 4: מאד מתוחה, חסרת סבלנות, עסוקה ברמה קוגניטיבית במחשבות טורדניות, ישנם טקסים כפיית יים רבים, עסקה בשאלה כיצד למנוע מבן זוגה פלירטוטים.
5.2.2018: פסיכולוג: ביקור 5: תחושה שבעלה נלקח ממנה, משוחחים על ה תחושה שליוותה אותה כל חייה של אאוטסיידר במשפחתה, על רקע חילוניותה, על רגע אובדן אחותה שלדבריה גידלה אותה ועל אירועים משבריים אחרים שפקדו אותה. לא הרגישה בשלה לני שואים עד גיל מאוחר והיום חשה אאוטסיידרית במשפחה של בעלה שצעיר ממנה ב-9 שנים מכיוונה של אמצו ועל רקע קשיים להרות, חשה פחות אישה מנשי רבות במשפחתה.
12.2.2018: פסיכולוג: ביקור 6: ירידה באמון בקשר הזוגי, תככים בעבודה.
19.2.2018: פסיכולוג: ביקור 7: מגיעה מוצפת מדיון בבימ"ש בקשר לצוואתו של אביה, גם האם לא צלולה. אחיה חומדים את בית הוריה, מות האב היה "הכישלון הכי גדול בחיים שלי".
28.2.2018: פסיכולוג: ביקור 8: אכזבות מהסובבים, חשה תחושות שליליות גם כלפי עצמה שהיא "לא בסדר" לדבריה. נוספת אבחנה של OCD.
5.3.2018: פסיכולוג: ביקור 9: שיתפה בתחושות צער וחשדנות סביב התנהלות ועד הבית אצלם בבניין, מבטים שקולגות בעבודה שולח ים אליה בעת ריטואלים של מגע ועל חמותה שאומרת עליה דברים מאחורי גבה.
12.3.2018: פסיכולוג: ביקור 10: לאור פחד מאובדן מקום העבודה מוצפת בהשלכות. אומרת ש"ככה החיים".
26.3.2018: פסיכולוג: ביקור 12: מדווחת על הצלחה למנוע חיכוך נוסף עם החמו ת על ידי "הבנה" לדבריה. הצלחתה הביאה לרגיעה במקום שבו הייתה יכולה להתרחש מהומה רבה. מעלה שאלה לגבי אירוע נוסף, האם ללכת אם לאו.
20.4.2018: פסיכולוג: ביקור 13: לא נוהלה שיחה לגופו של עניין.
26.4.2018: פסיכולוג: ביקור 14: מתיחות סמויה עם חמותה, מרגישה שתלטנות מצידה, מספרת על סיטואציות שבהן מתייחסת לבעלה באופן דומה לאמו.
3.5.2018: פסיכולוג: ביקור 15: סטטוס מנטלי עם החמרה, מספרת על טרגדיות במשפחה, תינוק על ערס דווי, חמה באשפוז קשה.
4.6.2018: פסיכולוג: ביקור 16: עברנו למפגשים לפי הצורך ולפי הניתן. חמה מת, הביא בלגן, בנוסף חששות מנאמנותו של בעלה ובמקביל התקוטטויות במקום העבודה. שוללת אובדנות, תסמיני מאניה או פסיכוזה.
24.2.2018: רופאה ראומטולוגית: חזרה למעקב כעבור שנה. סובלת מנדודי שינה קשים כל 40 דקות. ירידה במצב הרוח עקב מצבה הבריאותי. הופנתה לפסיכיאטר לצורת אבחנה ושינוי טיפול מליריקה לטיפול מתאים יותר.

עד כאן המסמכים הרפואיים.
התובעת נחקרה בבתי המשפט בחקירה ראשית ונגדית שתי וערב על ידי ב"כ המלומדים. התובעת עמדה על דוכן העדים משך כשעה שלמה עד אשר ביקשה לשבת (עמ' 28 לפרוטוקול), לעיתים הפכה נסערת. התובעת הותירה עלי רושם מהימן בסך כל הדברים ולא ניכר כי היא מנסה להאדיר באופן מוגזם את תחלואיה (ראה להלן). גם בן זוגה לא ניסה לרחוק מן האמת.
מעדותה עלו הטענות הבאות:
לעת התאונה עבדה כמנהלת רכש במדינות המפרץ. נסעה אחת לשבועיים לחו"ל, הרבה מול מחשב.
קודם התאונה הייתה "מאוד פלפלית...מנקה, מסדרת, מרימה, סוחבת, עושה קניות הכל, הכל, הכל".
הטיפולים השונים לאחר התאונה לא הועילו לשיפור מצבה.
לא פנתה לטיפולי CBT חרף המלצת פרופ' פרס.
לא פנתה לאשפוז יום כהמלצתו של פרופ' נוימן נוכח העובדה שלא יכלה לעזוב עבודה במשרה מלאה. לאחר פיטוריה ובמשך החודשים שעברו עד שמצאה עבודה חדשה לא פנתה לטיפול האמור שכן חיפשה עבודה והייתה צריכה לכלכל המשפחה.
בתקופה שלאחר התאונה נאלצה להיעזר בבן זוגה על מנת לרדת מהמיטה מרוב כאב, להתקלח ולשבת (גרה אתו שנה קודם החתונה, קרי מאז 2014).
התחתנה בחודש פברואר 2015. מאז התאונה בעלה "עוזר בהכל", מבין את מצבה חרף משברים ביניהם.
עברה טיפולי פוריות שלא צלחו. חושבת שזה קשור לתאונה ולתוצאותיה. הטיפול הנפשי התחיל לפני טיפולי הפוריות.
לא פנתה לטיפול נפשי בגל משברים עם בעלה אלא בגלל תוצאות התאונה.
דבר משמעותי מבחינתה הוא שאביה נפטר בשנת 2017, אחרי שהתחתנה.
חצי שנה לא חזרה לעבודה. הייתה בחופשת מחלה עד שסוימו יחסי העבודה נוכח היעדר תפקיד מתאים מצדה של החברה בראי מצבה של התובעת.
לאחר ששלחה קורות חיים למאות חברות ועסקים, כעבור שנה וחצי מצאה עבודה כמזכירה אולם החזיקה שם מעמד זמן קצר בלבד. משם עברה לחברה המתעסקת בפטנטים רפואיים כמנהלת משרד ושוב לא הצליחה להחזיק מעמד. נעדרה ממושכות. משם עברה לחברה נוספת כעוזרת אישית אך עשתה טעויות ופוטרה. היום עובדת במרכז הטניס כמנהלת לשכה ועוזרת אישית של המנכ"ל. היו מרוצים אך המנכ"ל פוטר לאחרונה. היה מודע לתאונה והשלכותיה. הסכים לעבודה מהבית. המנכ"ל החדש לא היה מרוצה מעבודתה, חשב שהיא לא מאורגנת.
עד היום מתעוררת באמצע הלילה כאובה. סובלת מבעיות זיכרון.
סובלת מכאבי ראש המטופלים בכדורים, כאבים מפושטים בכל הגוף, בעיקר בעמ"ש תחתון.
קודם התאונה לא סבלה מכל בעיה שהיא.
סיגלה לעצמה התנהגות חרדתית של "לדעת בדברים", "לצאת ברגל ימין מהבית" "לגעת בבלטה" "זה פשוט גורם לי להרגיש טוב".
קודם שפנתה לפסיכיאטר וטופלה בכדורים, טופלה בכדורים דומים שנרשמו לה על ידי רופא המשפחה.
חרף החמרה במצבה בזמן האחרון, לא פנתה לביטוח לאומי בתביעה להחמרת מצב.
בן זוגה של התובעת העיד גם הוא ומחקירתו עלו הטענות הבאות:
לעת התאונה היו בני זוג משך 3 שנים.
לאחר התאונה חזרה התובעת "אחרת". סבלה מכאבים, סחרחורות, לא יכלה לרדת מהמיטה, להתקלח או להתלבש לבד, מדוכדכת וסגורה. התכנסה בתוך עצמה (עד היום) פחות שמחת חיים, פחות יציאות מהבית, פחות חיי חברה, מעדיפה להיות בבית, סובלת התפרצויות זעם שבאים והולכים.
הוא עושה את רוב מטלות הבית. לא מעסיקים עזרה בתשלום.
חרף עליות ומורדות ביחסי התובעת עם משפחתו, "בגדול יש תמיכה מלאה מהמשפחה שלי".
מדוח רציפות ביטוח עולה כי קודם התאונה הצליחה התובעת להחזיק עבודות משך שנתיים עד ארבע שנים בממוצע. שכרה של התובעת בשיאו וקודם התאונה הגיע כדי ממוצע ברוטו חודשי של 16,500 ₪. נכון לשנת 2018 שכרה עמד על ממוצע ברוטו של 10,935 ₪ לחודש.
על מנת להכריע בנכותה הרפואית של התובעת יש גם להתייחס לשאלת הקטנת הנזק. בעניינה של התובעת המדובר באשפוז יום ובהימנעותה לעשות כן מטעמי כלכלה.
בע"א 544/10 פלונית נגד עירית כפר קאסם נדונה שאלת הקטנת הנזק מקום בו מדובר בפן הנפשי של הטיפול: כבוד השופט רובינשטיין קבע כך:
"מט. טענותיהם של המערערים בעניין אמונתו הסובייקטיבית של המערער ובעניין הסטיגמה הכרוכה באשפוזה של המערערת מעלות את השאלה, מהו המשקל שיש למימד הסובייקטיבי של הניזוק בשעה שנבחנת סבירות סירובו לקבל טיפול רפואי.

נ. בספרו סוקר קציר (בעמ' 1663-1661) את פסיקת בתי המשפט בסוגיה זו, ומציין כי עד לסוף שנות ה-80' של המאה הקודמת "בית המשפט העליון המשיך לשים את הדגש על האלמנט הסובייקטיבי בדונו בחובת הנפגע לקבל טיפול רפואי". נאמר כי:
"בענין זה חלה, בשנים האחרונות, התפתחות לקראת אובייקטיביזציה של בחינת התנהגותו של הנפגע. בעוד שתחילה, נראה היה כי מבחן זה מצוי כולו בתחום הסובייקטיבי, כלומר בגדר החלטתו או חששותיו, של הנפגע, הרי המגמה המסתמנת לאחרונה מובילה לקראת אובייקטיביזציה של קנה-המידה, בנושא זה. אפשר שניתן לייחס מגמה זו להתקדמות הרפואה, בעיקר בתחום הכירורגי; ואפשר שהמדובר כאן בהחלתם של כללי הסבירות, האובייקטיביים מעיקרם, גם על תחום זה" (שם, בעמ' 1661).

נא. השינוי בגישתו של בית המשפט מיוחס לפסק דינו של השופט ברק בעניין גולדפרב. באותו עניין נאמר (בעמ' 51) כי:

"נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק-הנתבע. הוא מבקש להפחית מהשיעור הרגיל של הפיצוי המוטל עליו, ועל כן עליו העול לשכנע כי הניזוק-התובע לא עשה להפחתת נזקו ... מה תוכנו של נטל זה? הגישה המקובלת הינה כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית. על הניזוק לנקוט בכל אותם אמצעים להקטנת נזקו שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. גדר הספקות בהקשר זה מקורו בשאלה מהי מידת הסובייקטיביות במבחן אובייקטיבי זה? לשון אחרת: עד כמה מתחשבים בנטיותיו ובתכונותיו הסובייקטיביות של הניזוק בגיבוש היקפו של הנטל המוטל עליו. כך, למשל, מה דינו של ניזוק שמסרב לעבור ניתוח רפואי בגופו מפני שבעבר היה לו נסיון רע עם ניתוחים שונים, וזאת חרף עצה רפואית כי הניתוח יפחית את נזקו ללא כל סיכונים של ממש: האם חששו של ניזוק זה אינו סביר (על-פי אמת-מידה אובייקטיבית 'נקיה') או הינו סביר (על-פי אמת-מידה אובייקטיבית-סובייקטיבית)? ואולי המבחן הנו 'משולב' - כפי שרוב המבחנים האובייקטיבים הינם - כלומר 'הוא אובייקטיבי במובן זה, שהוא נעשה בעיני האדם הסביר. יחד עם זאת הוא סובייקטיבי במובן זה, שנבחנת בו התנהגותו של אדם סביר במצבו של הנפגע' ... כשלעצמי, נראה לי, כי ההפניה ל'אדם הסביר' אינה אלא דיבור מטאפורי, שאין בו כדי ליתן תשובה מניחה את הדעת לשאלות אלה. כאשר אנו שואלים כיצד מתנהג האדם הסביר משיבים לנו לרוב כי בית-המשפט הוא האדם הסביר, והוא קובע את רמת ההתנהגות ... אך מהי אמת-המידה שבית-המשפט צריך לקבוע? על כך משיבים לנו לרוב, כי הכל תלוי בנסיבות העניין. ומששואלים מהן אותן נסיבות של העניין, חוזרים ומשיבים, כי אלה נקבעות על-פי אמת-המידה של האדם הסביר. בכך נסגר המעגל. אכן לפנינו מעין מעגל שוטה שכבר עמדו עליו בעבר ... נראה לי כי המוצא ממעגל שוטה זה הוא בהכרה, כי סבירות אינה מושג פיסי או מטאפיזי. סבירות היא מושג נורמטיבי".

ובהמשך (בעמ' 52) נאמר כי:

"בקביעת רמת ההתנהגות הראויה לעניין הנטל להקטנת הנזק נוכל, על כן, להיעזר ברמת ההתנהגות הראויה, על-פי דיני הרשלנות, המוטלת על מזיק כלפי ניזוק. אכן, כשם שבקביעת סטנדרט ההתנהגות שדיני הרשלנות מטילים על מזיק כלפי ניזוק קובע המשפט ובית-המשפט את רמת ההתנהגות הראויה של בני החברה זה כלפי זה, ואת האמצעים שמזיקים פוטנציאליים צריכים לנקוט להגנת ניזוקים פוטנציאליים, כך גם בקביעת הנטל להקטנת הנזק קובע המשפט ובית המשפט את רמת ההתנהגות הראויה של בני החברה זה כלפי זה, ואת האמצעים שניזוקים פוטנציאליים צריכים לנקוט כדי להקטין את המעמסה הכספית של המזיקים הפוטנציאליים. עם זאת, לאור השוני בין החובה של המזיק כלפי הניזוק לבין הנטל של הניזוק כלפי עצמו ביחס למזיק, מתבקש גם שוני באמת-המידה הראויה. רמת ההתנהגות הנדרשת מהמזיק כלפי הניזוק צריכה מעצם טבעה, להיות גבוהה יותר מרמת ההתנהגות הנדרשת מהניזוק כלפי המזיק".

נב. אם כן, מני פסק הדין בעניין גולדפרב אמת המידה העיקרית שלפיה נבחנת סבירות סירובו של הניזוק היא אובייקטיבית (ראו, למשל, ע"א 379/89 דוננפלד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (18.1.93; השופט – כתארו אז – מצא)). עם זאת, הדלת לתחושותיו הסובייקטיביות של הניזוק לא נסגרה באופן מוחלט:

"גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם, ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו ולהחליט אם הוא חפץ בפגיעה זו. וכל עוד החלטה זו היא כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין 'להענישו' עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו" (ע"א 4837/92 אליהו חברה לבטוח נ' בורבה, פ"ד מט(2) 257, 261 (השופט טל)).

נדמה, אם כן, כי גם לגישת המצדדים במתן משקל לתחושתו הסובייקטיבית של הניזוק, החלטתו צריכה להיות מבוססת "גם אובייקטיבית". ראו גם דברי השופטת נתניהו בע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט(1) 477, 495 בדבר מבחן משולב, אשר "הוא אובייקטיבי במובן זה שהוא נעשה בעיני האדם הסביר, יחד עם זאת הוא סובייקטיבי במובן זה שנבחנת בו התנהגותו של אדם סביר במצבו של הנפגע" (הדגשה הוספה) ".

....

כב' השופטת ברק –ארז:

"בפועל, במקרה הטיפוסי שבו הופחת שיעור הפיצויים של ניזוקים שהסתייגו מטיפול פסיכיאטרי, הדבר נעשה כאשר הסירוב נסב על טיפול מרפאתי או תרופתי. כך בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר (7.9.2010), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית). כך אף בפסיקתן של הערכאות הדיוניות (ראו למשל: ת"א (י-ם) 866/94 פוקס נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ (22.7.1997), בפסקה 15); ת"א (ת"א) 51229/97 לוי נ' חלבי (25.11.2002); ת"א (ב"ש) 1275/04 חן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.1.2007), בפסקה 3; ת"א (ת"א) 61017/05 ארז'ואן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (3.12.2009), בפסקה 33) ".

מעיון בחומר הרפואי עולה כי התיעוד הראשון לשינוי במצבה הנפשי של התובעת הועלה עלי כתב כחודשיים לאחר התאונה או אז דובר על נדודי שינה ושינוי במצב הרוח. המשך לתיעוד זה מצוי בחומר הרפואי משנת 2015 כאשר בפברואר נרשם שהתובעת נבדקה על ידי פסיכיאטר (לא ראיתי תיעוד). בשנת 2016 יש רישום מפורט על פגישותיה של התובעת עם הפסיכיאטרית והמלצה לטיפול פסיכולוגי אותו ביצעה התובעת הלכה למעשה משך 16 פגישות במהלך שנת 2018.
הגם שלא צוינה חבלת ראש בכתובים בסמוך לתאונה אלא רק בשלב מאוחר יותר, דומה כי התובעת כן נחבלה בראשה מעוצמת הפגיעה. יש לזכור כי הפסיכיאטרית אבחנה תסמונת שלאחר זעזוע מוח התומכת בקביעה עובדתית זו.
אינני מקבל את טענת הנתבעת ו/או את קביעת פרופ' נוימן כי אירועי חייה של התובעת מהווים חלק מנכותה הקיימת היום. אין לדברים כל בסיס עובדתי של ממש. את אחותה איבדה התובעת כעשרים שנה קודם התאונה. את אביה איבדה בשנת 2017 שנתיים לאחר שכבר תועדו בפירוט תלונותיה של התובעת על מצבה הנפשי הקשה. פרופ' נוימן היה מודע לשתי עובדות אלה כבר בחוות דעתו הראשונה. אין ספק כי קושי להיכנס להריון והפלה מהווים משבר נפשי לא קל, אלא שגם בעניין זה יש לציין כי תלונותיה של התובעת תועדו עוד קודם לטיפולים ומהתיעוד אף עולה כי עניין זה אינו תופס מקום מרכזי בתלונותיה של התובעת. יחסיה של התובעת עם בעלה ומשפחתו, שתועדו בחלקן לפחות כבר בחוות הדעת הראשונה של פרופ' נוימן, לא מהווים לדעתי כל משקל במצבה הנפשי, שכאמור תועד עוד קודם לחתונה, או למצער באותה תקופה. יש לזכור כי אין ולו ברמז ראיה על מצב נפשי בעייתי קודם התאונה. ממילא אם לתובעת היו "קווים" אישיותיים קודם התאונה, ואלה פרצו לאחר התאונה עד כי הפכו קליניים, יש לייחסם לתאונה. כך גם יש לזכור כי התאונה מושא כתב התביעה הייתה התאונה הראשונה שחוותה התובעת בחייה והיא בת 40 לעת התאונה. התובעת תפקדה היטב לפני התאונה ולפחות ראיה אחת תומכת במסקנה זו והיא הכנסתה הנאה לעת התאונה שעמדה על 16,500 ₪ ברוטו לחודש, מעל ומעבר לשכר הממוצע במשק.
עניין אחר לנו בחובת הקטנת הנזק. אני מקבל את קביעת המומחה כי אשפוז יום עשוי להיטיב את מצבה של התובעת ולהקטין את נכותה. המדובר בטיפול קצר מועד וממוקד אשר צפוי להניב תוצאות טובות.
בראי הפסיקה שהובאה לעיל מחד גיסא, ובראי העובדה כי המדובר בסירוב הנעוץ בעיקרו בסיבות כלכליות של עבודה, מאידך גיסא, לא מצאתי כי לתובעת נימוק סביר של ממש לאי קבלת הטיפול. יש לזכור כי המומחה לא עמד על אשפוז מלא בבית חולים אלא המליץ לחילופין על אשפוז יום. איני מקל ראש בסיבה הכלכלית אולם מאחר והתובעת בזוגיות המאפשרת לה קיום בכבוד לתקופת האשפוז, לא היה כל מקום לדחות את המלצת המומחה לעניין זה. בטוחני כי הצלחת הטיפול תגרור אחריה הטבה ביחסיה עם בן זוגה, המשפחה והסביבה וזו עוד סיבה טובה לעבור אותו.
אכן, קשה לדעת מה תהיה תוצאת הטיפול מבחינת אחוזי הנכות אולם סבורני כי שילובו של הטיפול, העובדה כי התובעת הצליחה להתמיד בעבודה מאז שנת 2017, חרף הקשיים המלווים אותה בעבודה, העובדה כי התסמונת ממנה היא סובלת אינה מלאה מבחינת מרכיביה כפי שהסביר המומחה, ומעל לכל העובדה כי המדובר באישה אינטליגנטית ומשכילה המבינה את חומרת מצבה, כל אלה מובילים לכוון המסקנה כי תצליח להקטין את נכותה. במקביל ובראי הקביעה כי על התובעת לעבור את הטיפול, בחרתי לפצותה על תקופה זו בפרק חישוב נזקיה כמוסבר להלן.
מכל אלה בחרתי להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בפן הנפשי על שיעור של 10%.
מאחר והתובעת הייתה צריכה לעבור את הטיפול כבר בשנת 2017, אני מעמיד נכותה הרפואית מאז 1.1.2018 על שיעור של 10%.
לדעתי תידרש התובעת לשלושים ימי אשפוז יום ואלה יכללו במסגרת הפיצוי בגין כאב וסבל.
בפן הראומטולוגי ומשלא נחקר המומחה מטעם בית המשפט בנדון ובראי העובדה כי לא מדובר בנכות החופפת את הנכות הנפשית, אני מעמיד את נכותה של התובעת על שיעור של 10% כפי שנפסק על ידי פרופ' פרס.

סה"כ נכות רפואית 19%.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההכנסה:
הוכח כי קודם התאונה עבדה התובעת לפחות 3 שנים באותו מקום עבודה והרוויחה סך העולה על השכר הממוצע במשק אותה תקופה ב-42%. לא שוכנעתי לקבוע כי המדובר בתובעת אשר לא הצליחה קודם התאונה להחזיק בעבודות משך תקופה משמעותית. המאה הנוכחית מאופיינת במעבר בין עבודות במטרה להשביח שכר ו/או לקדם אתגרים מקצועיים ודומה כי כך עשתה התובעת.
מכל מקום, הוכח כי לעת הזו שכרה של התובעת נמוך משכרה קודם התאונה. במרכז הטניס שכרה של התובעת הגיע כדי 11,000 ₪ בקרוב, הנמוך ב-5,500 ₪ משכרה קודם התאונה. ירידה זו קשורה סיבתית למצבה הרפואי של התובעת.
לדעתי, ככל שתעבור התובעת את הטיפול המומלץ על ידי רופאיה, תוכל לשפר את תפקודיה, להחזיק מעמד בעבודות הדורשות סבלנות, דיוק ושעות עבודה לא מעטות ואף להשביח את שכרה בהתאם.
הנכות בתחום הראומטולוגיה אינה גבוהה וכפי שכתב פרופ' פרס היא תוקפת את הלוקים בה חליפות "חומרת תסמינים עולים ויורדים-קביעת נכות היא ממוצעת לתקופה. בימים מתוחים הנכות יכולה להיות 20% ובימי רגיעה ופעילות גופנית ונפשית מהנה דרגת הנכות היא 0%".
מכאן כי אני מעמיד את הפגיעה בכושר הכנסתה של התובעת לעתיד על שיעור של 15% המגלמת לדעתי את השילוב בין הטבת מצבה בעתיד בעקבות הטיפול שתעבור ותופעות הפיברומיאלגיה שאינן קבועות.

הנזק:
כאב וסבל:
בראי הנכות הפסוקה (19%) , והנחתי כי תאלץ לחוות 30 ימי אשפוז יום, אני מעמיד הפיצוי בראש נזק זה על סך כולל של 43,000 ₪ (במעוגל).

הפסד הכנסה לעבר:
המל"ל העמיד אי כושרה המלא של התובעת לעבודה על 3 חודשים ועוד 9 חודשים בשיעור של 20% נכות. מן הראיות עולה כי הוצאה לחל"ת משך חודשיים ב-10-11/2014 או אז קיבלה פיצויי פרישה.
אכן, לא הוצג מכתב פיטורין מעבודתה ואף לא הוזמן עד מטעם החברה בה עבדה לעת התאונה. עם זאת, דוח רציפות הביטוח ותיק המל"ל אבטלה תומכים בטענה כי פוטרה מעבודתה.
לדידי, יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין התקופה שבה לא קיבלה שכר, וזו הוכחה מחודש יולי 2014 עד חודש נובמבר 2011 כולל, סה"כ 5 חודשים.
לתקופה שמחודש דצמבר 2014 ועד 1.7.2015 או אז נקבעה נכותה הסופית של התובעת, יעמדו הפסדיה על סך של 20% משכרה קודם התאונה. זהו השיעור גם עד ליום 1.1.2018 המועד המשוער של סיום אשפוז היום אליו נדרשה לפי חוות דעתו של פרופ' נוימן.
שכרה של התובעת ברוטו לעת התאונה ובהצמדה להיום עומד, כהצעת התובעת, על סך של 13,334 ₪. מכאן כי החישוב הינו:
אי כושר מלא: 13,334 ₪*5 חודשים : 66,670 ₪.
אי כושר חלקי: 13,334ש"ח*20%*37 חודשים: 98,671 ₪.
הפסדים עד היום: 13,334*10%*30 חודשים: 40,000 ₪.

פנסיה בהתאם: 25,667 ₪.

סה"כ: 231,008 ₪.
בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 238,000 ₪.

הפסדי הכנסה לעתיד:
לפי חישוב של 13,334ש"ח*15%*186.79= 373,598 ₪.
לפי שכר של 13,334 ₪ לחודש אחד אשפוז: 13,334 ₪.
בצירוף פנסיה: 48,336 ₪.

עזרת צד שלישי:
אין לי ספק כי בן זוגה של התובעת עשה כל שניתן כדי לעזור לה בעיקר בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. עם זאת, לא מדובר בעזרה החורגת מעזרה המצופה מבן זוג. לא בסמוך לתאונה ולא היום. כך גם לעתיד לא נראה כי תידרש עזרה שלא ניטלה עד עצם היום זה.

הוצאות:
ככל שמדובר בהוצאות רפואיות ו/או נסיעה לשם קבלת טיפול רפואי, הרי אלה מכוסות על ידי ביטוח לאומי בהיות התאונה תאונת עבודה. התובעת לא פנתה לביטוח לאומי להחזר הוצאותיה ועל כן אין מקום לפסוק הוצאות מקום בו הניזוק לא פעל להקטנת נזקיו.
ככל שמדובר בהוצאות נסיעה הנובעת מהנכות, הרי הוכח כי התובעת חזרה לנהוג.

סוף דבר:
סך נזקיה של התובעת הינו כדלקמן:

נזק: 716,268 ₪.
מל"ל תאנ"ע משוערך : 57,679 ₪ (-).
מל"ל אבטלה משוערך : 5,943 ₪ (-).
סה"כ: 652,646 ₪.
שכ"ט עו"ד: 99,267 ₪.
אגרות: 780 ₪.

הנתבעת תעביר את הפיצוי בסך כולל של 725,693 ₪ לתובעת באמצעות ב"כ תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין

ניתן היום, ט"ז אייר תש"פ, 10 מאי 2020, בהעדר הצדדים.