הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 60982-01-15

בפני
כבוד ה שופט בכיר אהוד שוורץ

תובעים/משיבים

  1. מאירה שיוביץ ז"ל
  2. רחל זילבר
  3. משה שיוביץ

נגד

נתבעים/מבקשים

  1. רון חולדאי
  2. איריס ענבר
  3. הדר בויקיס
  4. רות כהן
  5. עיריית תל אביב
  6. שי אפוטרופסות וטיפול בחסויים בע"מ-נמחקה

החלטה

כללי וטענות הצדדים
זו תביעה כספית ע"ס 400,000 ₪ , ובגין טענות, ואין באמור למצות, לחוב כספי של הנתבעת 6, בשל מעמדה כאפוטרופוס לחסויה, קורניק ליכט רחל טצרנה ז"ל, אחות ודודה של התובעים.
אותו חוב נדרש גם מן הנתבעים 1-5 , ובשל היות הנתבעת 6 ובעליה שלוחתם, ובשל התרשלות, והפרת חובת זהירות, בקשר למינוי אפוטרופוס לחסויה לעיל.

הנתבעים ביקשו כולם סילוק התביעה נגדם על הסף, בקשות 6 ו-8 , והוגשו תגובות ותשובות בעניין.

ביחס לנתבעת 6 בקשו התובעים , בסופו של יום , למחוק את ההליך, מן הטעם שהוגשו תביעות פרטניות, כנגד עו"ד ליאת נח, בעלת מניות בנתבעת , ואין מקום לדיון מקביל בעניין. משכך נתבעת זו נמחקה, ונותרה בהקשר זה סוגית הוצאות הנתבעת , עד למחיקתה.

מבקשים 1-5 טוענים לסילוק , בשל התיישנות, העדר עילה ברורה ומפורטת, חוסר סמכות עניינית ו כן דחיית התביעה האישית כנגד הנתבעים 1-4, מכח חסינותם כעובדי ציבור.
לטענת המבקשים, יש להפסיק את מסע הרדיפה וההתעמרות בעירייה ובעובדיה, כאשר מוגשות ע"י המשיבים , תביעות סרק ובקשות שונות , לעשרות רשויות , וועדות ומשרדים שונים.

נטען כי לפי סעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית, הערכאה המוסמכת לדון בטענות המשיבים היא ביהמ"ש לענייני משפחה, והמשיבים לא עשו כן, וכעת מנסים ב"דלת האחורית" לתקוף החלטות שיפוטיות של ביהמ"ש לענייני משפחה, מדובר בטענות שעניינן מינוי אפוטרופוס , וביהמ"ש כאן נעדר סמכות עניינית.
נטען כי התביעה התיישנה ,לכל המאוחר ב- 27.1.15.

נטען לדחיית התביעה האישית כנגד הנתבעים 1-4 , ובהתאם ל סעיף 7 א א' לפקודת הנזיקין. נטען כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, שאינה מגלה עילת תביעה כלפיהם, אינה מפרטת מהי ההתרשלות בגינ ה נתבעים , כיצד התרשלו כלפי התובעים, ומהו , אם בכלל, הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבעים לבין התובעים.

נטען כי למשיבים/התובעים אין כל מעמד בהליך, באשר אינם היורשים של החסויה (הגב' קורניק ליכט רחל) , באשר לה יש בת, יורשת חוקית ובלעדית, לפי צו ירושה, ושאינה תובעת בתיק כאן, ואין לה כל טענה כלפי מי מהמבקשים, לא בביהמ"ש זה, ולא בביהמ"ש לענייני משפחה.

לטענת המשיבה 2 , טרם חלפה תקופת ההתיישנות, מפנה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות "שלא מדעת נעלמו מהתובע..." , לטענתה, לא ידעה על הליך מינוי האפוטרופוס ב - 2008 , ולא קיבלה שום זימון בעניין . נטען כי פגשה את הנתבעות 3-4 בעיריה, יחד עם אמא שלה ואחות ה, נטען כי הציעו למנות אפוטרופוס לדודתה (החסויה), באותה פגישה הסבירה המשיבה 2 , כי יש לה רכוש משותף יחד עם דודתה, והציעה את עצמה לשמש לדודתה (החסויה) אפוטרופוס או יחד עם החתן שלה, הצעה שלא קיבלה התייחסות.
המשיבה 2 , טוענת כי לא ידעה שימונה אפוטרופוס על רכושה, שהיה רכוש משותף עם דודתה החסויה, ולא ידעה על ההליך בבית המשפט, באשר לא הגיעה אליה כל בקשה לעניין מינוי אפוטרופוס, והדברים נודעו לה רק חודשים רבים לאחר מכן, כשביקשו למכור את הרכוש המשותף.
לעניין הסמכות העניינית, טוענת כי אין מדובר בתקיפה של ההחלטה השיפוטית של ביהמ"ש לענייני משפחה, אלא תביעה בשל התנהלות המבקשים, עובר למינוי האפוטרופס לחסויה, בהמלצתם , ובהמשך, כי מדובר באפוטרופוסות לרכוש משותף, והנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך .

המבקשים בתשובתם חוזרים על עיקרי הבקשה, ומדגישים כי התביעה היא תקיפת החלטה על מינוי אפוטרופוס, והחלטות נוספות בתיק, וכי הליך מינוי אפוטרופוס, או תקיפתו, מתחילתו ועד סופו, מצוי בסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה.
המבקשים 1-5 הינם בגדר מבקשים או ממליצים או מעבירים תסקירים לבית המשפט לענייני משפחה , אולם ההחלטה מצויה אך ורק בגדר הסמכות השיפוטית של ביהמ"ש לענייני משפחה. וכל ביקורת, ערעור או טענות כנגד ההחלטה, צריכות להיות מופנות לערכאה השיפוטית המתאימה , כלומר, ביהמ"ש לענייני משפחה, וביהמ"ש כאן אינו ערכאת ערעור, ואינו מוסמך לקבוע כי החלטה על מינוי אפוטרופוס היא שגויה, רשלנית , ובהליך מקביל אחר.

דיון והכרעה בקשר לטענות המבקשים 1-5
בהמשך לדיון יום 8.9.16, והחלטה מיום 11.9.16, ובקשר לטענות הסף שעלו בבקשה, ניתנה למשיב 3 אפשרות להוסיף התייחסות מטעמו.

משלא הוגשה התייחסות כאמור, ניתנה ביום 7.2.17 החלטה נוספת ולפיה :

"לאחר דיון במעמד הצדדים ביום 8/9/16 , ניתנה ביום 11/9/16 , החלטה המתירה, לפנים משורת הדין, לתובע 3 להוסיף התייחסות מטעמו , ע"י ב"כ שימנה לעצמו, ולעניין בקשת הסילוק של נת' 1-5 לפי רישומי המחשב החלטה זו נשלחה על ידי המזכירות לכתובת שמסרו התובעים 2 ו 3 , רחוב דקר 4 בני ברק , ובהיעדר איש בבית הודבקה על הדלת. בין לבין בקשו הנתבעים כלם מתן החלטות בבקשות התלויות , ואילו התובעים הודיעו שלא קיבלו החלטת יום 11/9/16 , ובקשות נוספות למתן החלטה. נוכח הספק לענין מסירתה בפועל של החלטה מיום 11/9/16 לתובעים, אני מורה למזכירות לשלוח אותה החלטה מיום 11/9/16 לתובעים 2 ו 3 , וכן החלטת היום לצדדים כלם. ברי שככל שהתובע 3 מבקש לממש את האפשרות שניתנה לו, לפי אותה החלטה, עליו לעשות כן מיידית."

ביום 2.4.17 , הגיש המשיב 3 תגובה לבקשה לסילוק על הסף.
תחילה ציין כי החלטה מיום 11.9.16 לא הומצאה לו כדין , מעולם ההחלטה לא הודבקה על דלתו ונדרש בירור מהותי עם פקיד המסירה. לגופו טוען, כי המבקשים מתעלמים מכתב התביעה, כאשר בסיס התביעה הינו מכתב של המנוחה למבקש 1, ראש העיר- מר רון חולדאי, ושהתקבל במסירה אישית ביום 12.7.09 , ו אמור היה להרעיד את אמות הסיפים, אולם התקבל באדישות אצל המבקשים, תוך התעלמות מהבקשות האופרטיביות של המשיבים , התעלמו מסכנת החיים הנשקפת למנוחה, התעלמו מחובתם לברר את הסכנה הנשקפת לחיי המנוחה. נטען כי הנתבעים התעלמו ממכתבים נוספים שנשלחו אליהם ע"י המשיבה 2, אדישות המבקשים אינה יכולה להסתתר תחת טענת חסינות עובד ציבור, ומשום כך יש לברר את התביעה, ולמיטב ידיעתו, פעלו המבקשים , לשבש הליכי משפ ט, ולהעלים ראיות שהוצגו לביהמ"ש.
לטענתו, למבקשים אחריות שילוחית למעשי האפוטרופוס , מתוקף פ תיחת תיק החסויה בביהמ"ש לענייני משפחה (תמ"ש 5630/08).

בהמשך התיק נקבע לתזכורת ומתן החלטה בעניין.
ביום 6.7.17 צרפו המשיבים לתיק, בדרך של הודעה, את החלטת כב' השופט מזרחי, בתיק 70425-09-16 , שיוביץ נ' האפוטרופוס הכללי ועו"ד מרגלית נח, לפיה נדחתה שם בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, וללא צו להוצאות, וכאשר ההחלטה לסברתם תומכת בטענותיהם בקשר לבקשות התלויות כאן.

הכרעה

סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי, יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לענין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668).

לאחר עיון בבקשה, תגובות ותשוב ות, אני מחליט להורות על דחיית ההליך , ביחס לנתבעים 1-5:

ביום 28.1.15 הוגשה בקשה לתיק "בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה" , בו ביום ניתנה החלטה של כב' הרשם אריה ביטון (כתןארו דאז) ולפיה: "יש להגיש תביעה לתיק, ואזי תתבררנה הטענות נגדה, ככל שיועלו כנגדה "

ביום 15.4.15 ניתנה החלטה של כב' הרשם אריה ביטון "באין כתב תביעה - מורה לסגור את התיק "

לאחר שהוגשה בקשה לעיון מחדש , ניתנה החלטה ע" הרשם ביטון ביום 19.5.15, ולפיה:
"מורה על החייאת התיק. כתב תביעה יוגש בתוך 30 יום מהיום"
ביום 18.6.15 הוגש כתב התביעה בפועל.
ההתיישנות

בספרו של א.גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה 11 , 2013, עמ' 187-188 נקבע:

" ההתיישנות ומעשה בית דין קמו כמחסומים שבדין המונעים הליכי תובענה, אפילו צודקת היא לגופה, מתוך שיקולים ותכליות ובהם: היציבות המשפטית, סופיות הדיון ואחידות ההליך השיפוטי. דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין לכלל הציבור, שמשמעותו להניח לבעל דין המבקש לתובע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכ ך . מנגד יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה להגשת תביעה , שמעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע . לזאת מתלווה מימד ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט המתבטא בנטייה להצר את תחום התפרשותה של טענת ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור התביעה"

כאמור ההליך נפתח בבקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה, הבקשה הוגשה ביום 28.1.15, שעה שעניינה בעיקרו, וביחס למבקשים, התנהלות מוקדמת להחלטת בית המשפט לענייני משפחה, המורה על מינוי הנתבעת 6 כאפוטרופוס לחסויה , מיום 28.1.08 .
ביהמ"ש כאן בהחלטתו מיום 28.1.15 , למעשה התיר לתובעים להגיש כתב תביעה, אולם , ובמשך למעלה מחודשיים וחצי, התובעים/המשיבים לא הגישו כתב תביעה , משכך הורה ביהמ"ש בהחלטתו מיום 15.4.15 לסגור את התיק.
לאחר מכן, הוגשה בקשה ע"י התובעים לביהמ"ש לעיון מחדש בהחלטתו, ובהחלטה מיום 19.5.15 הורה להגיש כתב תביעה תוך 30 יום מאותו יום, והתביעה, שכאן מבוקש סילוקה, הוגשה ביום 23.6.15.

החלטות כב' הרשם ביטון, שהוזכרו, אינן מאריכות את המועד בהקשר התיישנות, אלא מדובר בהחלטות דיוניות של כב' הרשם, בקשר לבקש ת ארכה, שהונחה בפניו, וכאשר ברי שכל הטענות לגופו , ולעניין התיישנות שמורות לנתבעים, וכאשר התביעה הוגשה לאחר החייאת התיק, שהינה החלטה דיונית/מנהלית ולא החלטה מהותית, עפ"י צד אחד , ולגופו בנושא התיישנות.
משאין חולק שבמועד הגשת התביעה בפועל, 23.6.15, חלה כבר לכאורה התיישנות בעניין, ובמשך מס' חודשים , הנטל על המשיבים להראות קטיעה או אי תחולת התיישנות , כזו או אחרת, הטענה להיעדר ידיעה על המינוי בפועל , אלא רק חודשים מאוחר יותר מן המועד שקרה ובשנת 2009, וכאשר רצו למכור רכוש משותף, אינה יכולה להתקבל , שעה שעסקינן בתקיפת פעולות/התנהלות שקודמים לצו מינוי האפוטרופוס ב 1/08, בבית המשפט למשפחה, אמנם לא נסתר שהמשיבים ידעו על המינוי בשלב מאוחר יותר, ב2009, אגב הנזק הנטען, ענין שאיני מכריע בו. ואולם בסיס הטענות כנגד הנתבעים 1-5 הינו פעולות רשלניות, בלתי חוקיות, בטרם צו מינוי האפוטרופוס לחסויה, ובקשר למועד זה, טענת הקטיעה הנטענת איינה רלוונטית, ולא יכולה לסייע , כאשר עילת התביעה נולדה , ולפי התביעה , עוד לפני הצו למינוי האפוטרופוס.
בעניין זה ראה שורות 1 ו-2 בסעיף 1 לתביעה , מהות התביעה ביחס למבקשים 2-5, "מהות התביעה היא הנזקים הממוניים והגופניים שנגרמו לתובעים מיוזמת הנתבעים 2-5 למנות את הנתבעת 6 אפוטרופוס לגוף ורכוש לחסויה , הדודה של התובעים".
וכן סעיף 8 לתביעה : "ביום 27.1.08 הגישה הנתבעת 2 בקשה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן למנות את הנתבעת 6 אפוטרופוס על החסויה , יוער כי הבקשה רצופה פגמים אשר פוסלים את המינוי מכל וכל...."
נוכח האמור לעיל , אני קובע שטענת ההתיישנות מתקבלת.

תביעה אישית כנגד המבקשים 1-4
בס' 7א (א) ו(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] , תשכ"ח -1968 נקבע:
(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.
(ג) החסינות לפי סעיף זה תחול גם על מי שהיה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה נושא התובענה.

ההסדר לעניין חסינותם של עובדי ציבור, נוסף לפקודת הנזיקין במסגרת תיקון 10 לפקודה שנכנס לתוקפו בשנת 2006. על הרציונל מאחורי הסדר זה ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק:

"...מוצע להרחיב את חסינותם של עובדי הציבור מנימוקים אלה: מוצדק להכיר במעמד המיוחד של עובדי הציבור מאחר שהם חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר העלול להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית; מבחינת כושר הפיצוי המדינה או הרשות הציבורית היא בעלת המשאבים הכספיים ובעלת היכולת לפזר את הנזק, והתביעה האישית נגד עובד הציבור אינה מוסיפה דבר לנפגע...
עם זאת לא ניתן להתספק רק בהקניית חסינות לעובדי הציבור ויש להשלים את ההסדר משני היבטים: הראשון, דאגה לכך שהנפגע מפעולת עובד הציבור יזכה לפיצוי, והשני, מניעת אדישות של עובד הציבור לדרך פעולתו, לאחר שהוסר החשש מפני תביעה אישית בנזיקין" (ר' דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), תשס"ג – 2002, ה"ח הממשלה תשס"ג, 134).

ראה: סע ( ת"א) 18054-01-11 מלכה טאפירו נ' מועצה אזורית עמק לוד [ פורסם בנבו]

בעמ 1509/14 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] כב' השופט רובינשטיין קבע :
" השימוש בסייג שבסעיף 7 א לפקודה, קרי, אי מתן חסינות על מעשה " שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו" צריך להתפרש בצמצום, כדי למנוע רדיפה אישית של עובדי ציבור, להבדיל מתביעה נגד הרשות שהם עובדים, אשר במסגרתה יכול להתברר כל הנחוץ והרלבנטי, גם לגבי העובדים עצמם. הדעת נותנת כי המקרים של " כוונה לגרום נזק" יהיו ככלל מעטים, אך גם נושא " שויון הנפש" צריך להיבדק בזהירות, בלא נעילת הדלת במקרים המתאימים. מטרת המחוקק היתה להרחיב את חסינות עובדי הציבור, למעט במקרים חמורים ( הנוסח השתנה בין הצעת החוק לקבלתה, ראו הצעות חוק הממשלה תשס"ג 136 ודברי ההסבר), אך תוך הבטחת הפיצוי לנפגע ושימור רכיב ההרתעה. כל אלה צריך שיהיו לנגד עיניהם של בתי המשפט".

הבחינה הנוספת הנדרשת בענייננו , היא האם הפעולה של עובדי העיריה, בנסיבות העניין, באה בגדרי תפקידם של הנתבעים ברשות הציבורית.

כאמור התביעה לעניין עצם המינוי של אפוטרופוס לחסויה, וההשלכות של אותו מינוי .
אני סבור כי החלטה זו הינה פעולה שנעשתה מתוקף תפקידם של הנתבעים 1-4 כעובדות סוציאליות, עו"ד במחלקה משפטית, וראש רשות,האחראים, בין היתר, להמליץ על מינוי אפוטרופוס ולהעביר תסקירים לביהמ"ש. אני סבור כי אין בהמלצה מעין זו , או בהגשת תסקיר, כפי שהיה במקרה דנן, משום "כוונה לגרום נזק או שוויון נפש לאפשרות גרימתו" , וביחס לתובעים , ולמועד המינוי, ולא ניתן לראות פעול ות כאלו כ "פעולות פרטיות" שלא בוצעו במסגרת התפקיד הציבור י.

המבקשים/נתבעים 1-4 הינם עובדי רשות ציבורית, וברי שקיבלו את ההחלטות, נשוא התביעה , במסגרת עבודתם במבקשת 5 , המבקשים קיבלו עבור עבוד תם שכר מהמבקשת 5 .
לא הונחה תשתית עובדתית מינימאלית מספקת לקביעה כי פעולתם , לעניין עצם המינוי, נעשתה ביודעין ומתוך כוונה לגרום נזק או בשיויון נפש לגרימתו.
יוזכר גם כי נקבע להלן שטענות נגד המינוי , צריכות להיות מופנות במיידי, לבית משפט הדן במינוי ,ענין שלא מתקיים בהליך שבפני.

מדובר בתביעה הכוללת 30 עמ' ו-125 סעיפים (לא כולל נספחים) , בחינה מדוקדקת של סעיפי התביעה מלמדת שרובם המוחלט עוסק בטענות ביחס להתנהלות הנתבעת 6, האפוטרופוס שמונה ועורכות הדין מטעמה, ומיעוטן בטענות בהקשר למבקשים 1-5, הטענות ביחס למבקשים 1-5 אינן מפורטות, ולענין "מעשה שנעשה ביודעין משום כוונה לגרום נזק או בשיוויון נפש לאפשרות גרימתו".
האפוטרופוס שמונה אינו שלוח של המבקשים, אלא פועל עפ"י החלטות ביהמ"ש, בכל מקרה, ולהבדיל אולי, מ תשתית עובדתית נטענת ביחס לנתבעת 6, לגביה איני מכריע כאן. התשתית העובדתית ביחס לנתבעים האחרים דלה, וכאשר הכלל הוא קיום חסינות עובד הציבור, שרק במקרים מעטים, כאמור לעיל, לא יחול .
משכך, אני מקבל טענת הנתבעים 2-4 ש חלה עליהם חסינות עובדי ציבור, ודין התביעה האישית כנגדם להידחות.

סמכות עניינית
כב' השופט יאיר דלוגין החליט בתיק 12753-10-09 ביום 3.7.11, ובקשר לחסויה כאן כדלקמן:

"לאחר עיון בטענות הנתבעת 2 , לגבי אי חוקיות התביעה והעדר יריבות , נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אין מחלוקת גם לפי גרסת הנתבעת 2 כי חברת "שי" אפוטרופסות וטיפול בחסויים בע"מ מונתה ע"י בית המשפט לענייני משפחה, כאפוטרופוס לחסויה קורניק ליכט רחל טצרנה, שהיא התובעת בתיק דנא. החלטת המינוי גם צורפה לתיק. לפיכך , באשר לטענות התובעת כנגד החלטת המינוי, ענין זה הינו בסמכות בית המשפט לענייני משפחה וזאת לפי סעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ".

ביהמ"ש זה, קבע אם כן מפורשות , שטענות כנגד החלטת המינוי, הינן בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, ולביהמ"ש זה אין סמכות בעניין.
לפי החומר שבפני , למעשה הטענות כנגד המבקשים 1-5 אינן בקשר לאופן הטיפול בחסויה ע"י האפוטרופוס שמונה לה, שכן הנתבעת 6 היא זו שמונתה ושימשה כאפוטרופוס, הטענות נגדם הינן ביחס לכתבי טענות, שהוגשו בבקשת המינוי, תוך שיבוש הליכי משפט והדרת האחיות מההליך המשפטי, מה שג רם בהמשך לנזק נטען, ועקב קיום רכוש משותף.
אני סבור שהגם שטענות אלו אינן תוקפות את החלטת המינוי, עדיין תקיפת כתבי טענות, ושיבוש נטען, שתוצאתו החלטת מינוי בלתי תקינה, הדרך הראויה לתקיפתה הנה במסגרת תיק האפוטרופסות, גם אם נסגר, ובזמן אמת, וע"י פניה מתאימה, כצד נפגע באותו תיק, עת היה פעיל, לכל הפחות בשנת 2009 או בסמוך לכך, שאז אין מחלוקת , גם לגרסת המשיבים , שידעו על צו המינוי, והחלטות באותו תיק.
מדובר אם כן גם בהליך הנגוע בשיהוי כבד, ותוך דרישה לבירור טענות, שהיו צריכות להיות נדונות , לטעמי, בזמנו במסגרת תיק האפוטרופסות.

בכתב התביעה הוזכרה גם עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, ואולם לא פורטה תשתית
עובדתית, בקשר להתקיימות כלל יסודות העוולה, וכאשר לפי לשונה, חלה רק בהליכים פליליים , פשיטת רגל ופירוק, מה שאין בעני יננו, וכן אין התייחסות לסיפא הסעיף , לפיה קמה הגנה למי שמסר מידע, וההנחה היא שהמשך נקיטת הליכים ע"י הרשות, מנתקת את הקשר בין התלונה ,לבין הנזק שנגרם לתובע. וראה בענין זה תמ"ש נצרת 33511-12-11 בפסקאות 80, 81 ו 84.

בקשה של הנתבעת 6 לפסיקת הוצאות ובגין מחיקת התביעה כנגדה .
אני סבור כי יש לקבל את הבקשה.
העובדה כי המשיבה לא הייתה מיוצגת בעת הגשת התביעה, או הטענה כי לא הוגש כתב הגנה ולא התקיים דיון בעניין, ושלל דוגמאות שהובאו בתגובתה על הליכים אחרים שהתקיימו בין הצדדים , וש ההליכים נמחקו ללא צו להוצאות, אין בהם להועיל למשיבים.

מעיון בכתב התביעה עולה כי בין התובעת לנתבעת 6 , ו/או בעליה, מספר הליכים מקבילים, וכאשר עולה כי מדובר לכאורה באותה מסכת עובדתית, אכן אין טעם , בריבוי הליכים, שעלול להביא להכרעות סותרות, ואולם עדיין התביעה למועד הגשתה חייבה התייחסות פרטנית של הנתבעת 6 .
הנתבעת 6 הגישה בקשה מפורטת ל תיק ,לדחיית התביעה כנגדה על הסף, הטענות לגופן , לפחות בחלקן, מתבררות , כעת בהליך אחר ואולם ברי שנגרמו לנתבעת הוצאות כאן , בשל מהלך , דיוני , מוטעה לכל הפחות , שנקטו התובעים .
משכך, אני מחליט לחייב את המשיבים לשלם לנתבעת 6 הוצאות דיון, ובהמשך למחיקת ההליך, וכפי שייקבע בהמשך .

סוף דבר

1. הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת ביחס לנתבעים 1-5 ואני מורה על דחיית התביעה נגדם.

2. אני מחייב את המשיבים 2 ו-3 , ביחד ולחוד, לשלם למבקשים 1-5 הוצ אות הבקשה בעניין ובסך 7,500 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק , החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

3. התביעה כנגד הנתבעת 6 נמחקה, ואני מחייב את המשיבים 2 ו-3 , ביחד ולחוד , לשלם לנתבעת 6 הוצאות בעניין בסך 2,500 ₪ , צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים

ניתנה היום, י"ז תמוז תשע"ז, 11 יולי 2017, בהעדר הצדדים.