הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 60892-12-15

לפני כבוד השופטת כוכבה לוי

התובעים והנתבעים שכנגד :

1.יוסף שלמה
2.יריב עדין
3.צחי עם שלם
ע"י ב"כ עו"ד זאב הולנדר

נגד

הנתבעים והתובעת שכנגד :

1 מבט ד.ש. בע"מ
2. שלמה חורי
3.דורון רז

פסק דין

ביום 12.8.2015 נשלח מכתב מטעם הנתבעת 1 ( שנקראת גם "פלא-קארד") ובחתימת הנתבעים 1-2. המכתב הופנה ללקוחות חברת ג.ב פרימיום והוא נשלח במענה למכתב ששלחה חברת ג.ב פרימיום ללקוחותיה ביום 11.8.2015.
הנתבעים שלחו את המכתב בתגובה לטענות מטעות שהופיעו לטענתם במכתבה של חברת ג.ב פרימיום.

מכתב זה של הנתבעים הוא העומד בבסיס התביעה שלפניי ו זאת מאחר שלטענת התובעים נכללו בו טענות מכפישות אשר יש בהן כדי להשפיל, לבזות ולפגוע במשלח ידם של התובעים באופן המהווה פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק).

המכתב מתפרש על פני שני עמודים. אביא את הציטוטים הרלוונטיים שהם בבחינת פרסום לשון הרע על פי כתב התביעה :

"לחברת ש.ב.א נשלחו חומרים מתוך החקירה המשטרתית ביחס למר יריב עדין וביחס למר צחי עם שלם- עובדים לשעבר ב"פלא-קארד".

"החומרים שהועברו לש.ב.א כוללים בחובם מאות ראיות לגניבה, לפריצה אסורה לשרתי "פלא-קארד", לריגול תעשייתי לשיבוש וחבלה במערכת הסליקה ולגרימת נזק במזיד ללקוחות "פלא-קארד".

"בנוסף לכך החומר הראייתי כולל הודאה / ווידוי לפריצה לשרתים. וכן תצהיר של עובד אחר בג.ב פרימיום כי שמע וראה כי החבלה הייתה מכוונת ובזדון במטרה לפגוע בלקוחות ועל יד כך להעבירן לחברת ג.ב פרימיום וכל זאת תוך כדי ניצול העובדה כי עובדים אלו מצוידים בסיסמאות ובמטרה להשיג לקוחות חדשים שלא כדין".
כן הועברה לש.ב.א המלצת המשטרה להעמידם לדין פלילי וכן ההודעה השערורייתית, בלשון המעטה של הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר ראיות. נשקלת אפשרות לפנות בעניין זה לבית הדין העליון".
בנוסף יועברו לחברת ש.ב.א פרטים על חקירה משטרתית חדשה במסגרת המאבקים הפנימיים בתוך חברת ג.ב פרימיום וכן טיוטת כתב תביעה לבית הדין לעבודה מטעם "פלא-קארד" כנגד עובדיה לשעבר שעדיין מהווים חלק מעובדי ג.ב פרימיום".

"חשוב לציין! הראיות לעבירות הפליליות, הווידוי וההודעות הקשורות לכך, כפי שצוינו לעיל, קשורות למר יריב עדין ולמר צחי עם שלם בלבד!. אין לפרש ממכתב זה כי מדובר בעובדים אחרים שעבדו או שעדיין עובדים בחברת ג.ב. פרימיום".

מהציטוטים המובאים לעיל מהמכתב , עולה כי הנתבעים ייחסו באופן מפורש לתובעים 2-3, מעשים פליליים שמבוססים על מסמכים רבים המצויים בידי הנתבעים כך שהמעיין במכתב מבין כי אין מדובר ב"חשדות בעלמא" אלא ב "ראיות מהותיות " לביצוע עבירות פליליות חמורות. החתומים על המכתב ציינו אמנם שהתקבלה החלטה לסגירת התיק הפלילי מחוסר ראיות, אך הוסיפו כי מדובר בהחלטה שערורייתית להבנתם, שאיננה החלטה סופית וחלוטה נוכח הכוונה לערער עליה.

כאמור, בסיפא של המכתב ציינו הנתבעים כי עסקינן בתובעים 2-3 בלבד ולא בעובדים אחרים בחברת ג.ב פרימיום.

כבר עתה אציין כי ביום – 16.6.2014 כשנה לפני פרסום המכתב, נדחה ערר שהגישה הנתבעת 1 לפרקליטות. אדגיש כי בהחלט הובהר בהחלטת הדחייה כי לא ניתן להוכיח את החשדות לפריצה למחשבים בשל קישור שנוצר על ידי גורם שאינו ידוע באמצעותו קיימת גישה חופשית לכל מחשבי ושרתי הנתבעת 1 . לכן לא ניתן להוכיח כי המידע שנמצא במחשביהם של התובעים 2-3 מקורו אכן ב"פריצה" למחשב ולא באמצעות הקישור שאיפשר את הגישה החופשית . מכאן שנקבע שאין ראיות מספיקות המצדיקות הגשת כתב אישום והעמדתם לדין של התובעים 2-3 עוד כשנה ל פי פרסום המכתב מושא פסק דין זה.

אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעצם הפרסום על ידי הנתבעים. כמו כן לא מצאתי כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לכך שהדברים שנכללו במכתב אשר מייחסים ביצוע עבירות פליליות חמורות לתובעים 2 ו-3 מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק.

השאלות הדרושות להכרעה במסגרת דנן הן האם עומדת עילת תביעה לתובע 1 בהסתמך על הפרסום , על אף ששמו לא צוין באופן מפורש בשונה מציון שמם של התובעים 2-3 . כמו כן יש לבחון האם עומדת לנתבעים אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע .
עילת התביעה של התובע 1

על פי כתב התביעה והתצהיר שהגיש התובע 1, נטען כי במשתמע ניתן להסיק שהפרסום מתייחס גם אליו, למרות ששמו לא נזכר באופן מפורש . טענות התובע 1 מבוססות על כך שהפרסום נעשה בתגובה למכתב שגם התובע 1 חתום עליו יחד עם התובעים 2-3.
עוד טוען התובע 1 כי בפרסום נכתב "עובדי החברה" ומכאן שהכוונה אינה רק לתובעים 2-3 ודווקא לאור ההסתייגות בסיפא לפרסום לפיה הראיות לעבירות פליליות נוגעות רק לתובעים 2-3 מלמדת כי יתר האמור בפרסום מתייחס גם לתובע 1.

טענה נוספת היא כי בפרסום נכתב כי אחד מעובדי החברה נתן תצהיר בדבר החבלה שבוצעה במחשבי הנתבעת 1 ומאחר שבחברה עבדו 3 עובדים בלבד, ניתן היה להסיק במשתמע כי התובע 1 הוא שנתן את התצהיר.

לטענת התובע 1, על כוונת הנתבעים לייחס את האמור בפרסום גם לתובע 1, ניתן ללמוד גם מהטענות שמועלות בכתב ההגנה בהליך זה ובכתב התביעה שכנגד.

טענה נוספת של התובע 1 נוגעת להעברת מידע מכפיש על ידי הנתבעים לחברת ש.ב.א אודות התובע 1. טענה זו מבוססת על סירוב של חברת ש.ב.א למכור לתובע 1 מסופי אשראי ולראיה, רק לאחר שהתובע 1 שכנע את חברת ש.ב.א כי לא עבד בחברה עם התובעים 2-3, אישר ה חברת ש.ב.א את המכירה לתובע 1.

נוכח ההבדל המהותי בכך ששמם של התובעים 2-3 מופיע באופן מפורש במכתב ואילו שמו של התובע 1 אינו נזכר בפרסום , אני סבורה כי יש להפריד את הדיון בין התובע 1 לתובעים 2-3 על אף שלטענת התובע 1, הנמ ענים של הפרסום הבינו במשתמע שהמעשים הפליליים החמורים המפורטים בפרסום מיוחסים גם לתובע 1.
בע"א 1104/00‏ אפל נ' חסון, פ''ד נו(2) 607 נקבע כך: "יש לפרש את המילים בהקשר שבו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו אותם או קראו אותם".

כאשר בוחנים מצד אחד את תוכן הפרסום ומצד שני את טענות התובע 1 לפיהן הנמענים אליהם נשלח הפרסום יכלו להסיק במשתמע שהפרסומים עוסקים גם בתובע 1 לאור העובדה שהוא נעשה בתגובה למכתב שגם התובע 1 חתם עליו ולאור העובדה כי התובע 1 היה אחד משלושה עובדים בלבד בחברה נוסף על התובעים 2-3, הגעתי למסקנה שדין תביעתו של התובע 1 להידחות שכן לא ניתן לקבוע שהפרסום שצורף לכתב התביעה מהווה לשון הרע בהתייחס לתובע 1.

במסגרת הפרסום ציינו החתומים על המכתב, לפני הפירוט שמהווה את הפרסום המכפיש , כי החומרים מהחקירה המשטרתית מתייחסים לתובעים 2-3.
כמו כן, בסיומו של המכתב נרשמה ההבהרה המפורשת הבאה: "חשוב לציין! הראיות לעבירות הפליליות, הווידוי וההודעות הקשורות לכך, כפי שצוינו לעיל, קשורות למר יריב עדין ולמר צחי עם שלם בלבד!. אין לפרש ממכתב זה כי מדובר בעובדים אחרים שעבדו או שעדיין עובדים בחברת ג.ב. פרימיום".
הנתבעים כאמור, ציינו מפורשות כי כל האמור במכתב מתייחס לתובעים 2-3 בלבד וכי אין להסיק מהאמור לגבי אדם אחר מלבד התובעים 2-3.

לטענת התובע 1, ההסתייגות בסיפא למכתב נוגעת רק לסוגיות הראיות לעבירות הפליליות, "הווידוי" וההודעות הקשורות לחקירה הפלילית ו מכאן יש להסיק כי יתר הדברים שנאמרו במכתב מיוחסים גם לתובע 1, אלא שכאמור גם בתחילת הפרסום נכתבו באופן מפורש שמותיהם המלאים של התובעים 2-3 ואילו שמו של התובע 1 כלל לא נזכר.

אני סבורה כי המסקנה המתקבלת בנסיבות העניין היא הפוכה מטענת התובע וכי יש לקרוא את ההסתייגות כלשונה על פי מובנה הפשוט . דהיינו , העובדה שהנתבעים בחרו לציין באופן מפורש את שמותיהם המלאים של התובעים 2-3 גם בתחילת המכתב וגם בסופ ו תוך שניתנה הבהרה כי אין לפרש את האמור בפרסום כמיוחס לגורמים נוספים, מלמדת בבחינה אובייקטיבית, כ י מי שהפרסום הגיע אליו, הניח שהפרסום מיוחס לתובעים 2-3 ששמותיהם נכתבו בפרסום ולא לאף אדם אחר ובכלל זאת לא ביחס לתובע 1.

התובע 1 העלה שתי טענות נוספות שמצאתי כי הן בגדר טענות בעלמא ולכן אינן מקימות עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע. הטענה הראשונה היא שבפרסום נכתב כי בחומר הראיות קיים גם תצהיר של עובד אחר בחברת ג.ב פרימיום שהצהיר כי שמע וראה שהחבלה הייתה מכוונת ונעשתה בזדון כדי לפגוע בלקוחות החברה. מצאתי כי לא ניתן ללמוד מהפרסום כי מדובר דווקא בתובע 1 וגם בעניין זה נטען על ידי התובע כי במשתמע ניתן היה להניח שמדובר בתובע 1, אלא שלא מצאתי ביסוס לכך מהאמור בפרסום. כמו כן מבלי להיכנס לאמיתות הפרסום הרי שגם לא מצאתי כי האמור בחלק זה של הפרסום ביחס לאותו "עובד אחר" שמסר תצהיר הוא בגדר מידע שיש בו כדי להשפיל, לבזות או לפגוע במשרתו או משלח ידו של אדם. מדובר על תיאור עובדתי של הראיות שהיוו חלק מהתשתית הראייתית בחקירה הפלילית.

הטענה הנוספת שהציג התובע 1 היא שבמסגרת חומרי חקירה שהעבירו הנתבעים לחברת ש.ב.א בע"מ בעניינם של התובעים 2-3, נכללו גם פרטיו של התובע 1 במסגרת ההודעה שהועברה לחברת ש.ב.א. לא הוצגה ראיה לאותה הודעה שהועברה לכאורה לחברת ש.ב.א. התובע 1 מסיק שאכן הועברה הודעה על ידי הנתבעים בשל סירוב של חברת ש.ב.א למכור מסופי אשראי לתובע 1, כאשר בהמשך הסכימה חברת ש.ב.א למכור את המסופים לתובע 1 אך רק לאחר שלטענתו סיפק לחברת ש.ב.א הסברים בנוגע לקשריו עם התובעים 2-3.
מאחר שלא הוצגה ראיה המעידה על פרסום שמהווה לשון הרע, אין בסיס גם לטענה זו ואני דוחה אותה .

אשר על כן מאחר שלא שוכנעתי כי הפרסום נוגע לתובע 1, אזי לא הוכח שהתובע 1 נפגע מהפרסום וממילא לא עומדת לו עילת תביעה כלשהי לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע .

תביעת התובעים 2-3

הפרסום

גם בעניינם של התובעים 2-3 עומד לדיון הפרסום שנעשה במסגרת המכתב ששלחו הנתבעים ללקוחות חברת ג.ב פרימיום, אלא שבשונה מהדיון בעניינו של התובע 1, המכתב נוקב באופן ברור בשמותיהם המלאים של התובעים 2-3 וכולל תיאורים ופרטים בנוגע לחקירה משטרתית שהתקיימה כנגד התובעים 2-3 בחשד לביצוע עבירות פליליות שונות וביניהן פריצה לשרתי המחשבים של הנתבעת 1.

אין מחלוקת כי פרסום אודות אדם המייחס לו ביצוע עבירות פליליות הוא פרסום שעלול לפגוע בשמו הטוב ובפרנסתו, לאור הצגת אותו אדם כמי שעבר על החוק.
מעיון בתצהירי התובעים 2-3 עולה כי למרות שעסקינן בפרסום הנושא 2 עמודים, עיקר טענותיהם כנגד הנתבעים הן הצגת התובעים 2-3 כ"עבריינים", תוך פירוט של הליכי החקירה והפעולות שנעשו במסגרתה, אף שבזמן הפרסום היה ידוע לנתבעים שתיק החקירה נסגר בעילה של חוסר ראיות ואף לאחר שניתנה החלטה מנומקת של מחלקת עררים בפרקליטות המדינה מיום 16.6.2014 אשר דחתה ערר שהגישה הנתבעת 1 בנוגע לסגירת התיק.

הנתבעת 1 טוענת כי הפרסום אינו עונה להגדרת לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק. בנוסף נטען כי כל האמור בפרסום הינו אמת ונעשה בתום לב על בסיס מסמכים וראיות שהיו בידי הנתבעת 1 ולכן מכחישה את הטענות בדבר פרסום שקרי שהעלו התובעים. עוד נטען כי הפרסום נעשה בתשובה לפרסום שקרי שפרסמו התובעים בעניינה של הנתבעת 1 ובשל חומרת המעשים של התובעים קיים אינטרס ציבורי לפרסומו לשם הגנה על הציבור.

לאחר שבחנתי את תוכן הפרסום הגעתי לכדי מסקנה כי הדרך שבה שיש לבחון את הפרסום היא כמכלול שלם תוך בחינת הקשר הדברים ומועד פרסום המכתב, שכן אף אם הבסיס לאמור בפרסום מבוסס על עובדות מוצקות וגם אם ניתן היה להוכיח כי כל אחת מהעובדות בפני עצמה היא אכן אמת, הרי שחיבור העובדות לכדי מסמך מקיף וכולל תוך שילוב הבעת הדעה מצד הנתבעים לגבי אותן עובדות עולה כדי פרסום לשון הרע ועתה אנמק את מסקנתי.

לצורך מסגרת הדיון יצוין כי בחינת הפרסום ומשמעותו נעשים על פי המובן אותו מייחס להם הקורא הסביר והמבחן אינו נעשה בדרך של פרשנות משפטית וכפי שיש לבחון מסמך משפטי. המובן הטבעי והמילולי של המילים יימצא לעיתים במובן הפשוט והמילולי של המילים ולעיתים יימצא בין השורות, אך אין לנתק את המילים מהקשר הדברים בו פורסמו [ע"א 723-74 הוצאת עתון ״הארץ בע״מ נ' חברת החשמל לישראל בע״מ, לא(2) 281].

אתחיל בכך שבמועד הפרסום היה ידוע לנתבעים כי בתום חקירה פלילית מקיפה הוחלט על סגירת התיק הפלילי בעניינם של התובעים 2-3 בנימוק של חוסר ראיות והנתבעים שלא הסכימו עם ההחלטה על סגירת התיק אף מימשו את זכותם להגשת ערר, אלא שגם ערר זה נדחה זמן רב לפני שנשלח המכתב על ידי הנתבעים.

גם לאחר דחיית הערר לא השלימו הנתבעים עם מסקנות הפרקליטות וגם במכתב שפרסמו נרשם כך "כן הועברה לש.ב.א המלצת המשטרה להעמידם לדין פלילי וכן ההודעה השערורייתית, בלשון המעטה של הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר ראיות".

כלומר מצד אחד ציינו הנתבעים כעובדה את סגירת התיק מחוסר ראיות ומצד שני הביעו דעתם האישית לפיה המלצת המשטרה להעמיד את התובעים 2-3 לדין פלילי מקובלת על הנתבעים ולכן היא גם היא הועברה על ידם לעיונה של חברת ש.ב.א. זאת למרות שהמלצה זו נדחתה על ידי הפרקליטות שבחנה את התיק והחליטה כין אין בסיס להעמדה לדין בנימוק של חוסר ראיות, תוך שהנתבעים מכנים את החלטת הפרקליטות "שערורייתית".

אציין כי בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעים שהחלטת הפרקליטות על סגירת התיק נעשתה בשל רשלנות מצד הפרקליטות, שכן היא התעלמה ממכלול העבירות הפליליות שיוחסו לתובעים 2-3 והתמקדה בעבירה אחת בלבד.

הנתבעים גם מציינים בפרסום כי בידיהם מאות ראיות לגניבה, פריצה אסורה לשרתי "פלא קארד", לריגול תעשייתי, לשיבוש וחבלה במערכת הסליקה ולגרימת נזק במזיד ללקוחות "פלא קארד". עוד ציינו כי החומר הראייתי כולל הודאה / וידוי לפריצה לשרתים וכן תצהיר של עובד נוסף המעיד על חבלה בזדון. עוד צוין כי הנתבעים יעבירו לחברת ש.ב.א פרטים על פתיחת חקירה משטרתית חדשה במסגרת מאבקים פנימיים בתוך חברת ב.ג פרימיום.

כלומר, במסגרת הפרסום מציגים הנתבעים מצג לפיו חרף החלטת הפרקליטות שמבוססת על חקירת משטרה ובחינת הראיות בידי אנשי המקצוע, קיימות ראיות מוצקות לכך שהתובעים 2-3 אכן ביצעו מכלול שלם של עבירות פליליות חמורות ביותר, כאשר מהפרסום ניתן להבין שדעתם של הנתבעים מבוססת על מסמכים וראיות ולכן לכאורה אין מדובר בסברה או בהבעת דעה אלא בתיאור עובדתי של העבירות שהתבצעו על ידי התובעים 2-3.

כך גם בסיומו של המכתב נרשם: "חשוב לציין! הראיות לעבירות פליליות, הווידוי וההודעות הקשורות לכך, כפי שצוינו לעיל, קשורות למר יריב עדין ולמר צחי עם שלם בלבד!". דהיינו מי שהמכתב נשלח אליו ילמד מהאמור בגוף המכתב כי התובעים 2-3, עברו עבירות פליליות ואף התוודו בפני המשטרה על כך, כפי שנלמד מתוך מכלול הראיות המצויות בידי גופי אכיפת החוק ובידי הנתבעים.

זאת ייאמר כי כל פרסום מידע אודות קיום חשדות לכך שאדם עבר עבירות פליליות כרוך בפגיעה בשמו הטוב של החשוד . לכן נדרש בית המשפט מעת לעת לערוך איזונים בנושא זה לאור התנגשות בין זכויות שונות. ראו דיון בהסרת צו איסור פרסום שהורה על חיסיון שמו של החשוד תוך בחינה של האיזון שבין פגיעה בשמו הטוב של חשוד לשעבר שהתיק נגדו נסגר מחוסר ראיות לבין עקרון פומביות הדיון, שם ציין בית המשפט כך " אין לכחד כי ייחוס חשד פלילי לאדם פוגע בזכויות אלה (הזכות לכבוד, לשם טוב ולפרטיות – כ.ל), כאשר הדימוי השלילי עלול להמשיך וללוות אותו במשך כל ימי חייו, וזאת אף אם לא הוגש נגדו כתב אישום" (בש"פ 6988/19 ‏ פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ, 26.11.2019).

בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח', פ''ד מט(2) 843, נאמר כך על ידי בית המשפט:

"דומה, כי לא יכול להתעורר ספק כי פרסום, אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שיפוטי, יש בפירסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה אינם מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפרסום יהווה לשון הרע.
זאת ועוד, משנקבע כי מסירת תלונה במשטרה על חשד שפלוני מעורב בביצוע מעשים פליליים באה, מבחינה עניינית, בגדרו של סעיף 1  לחוק (ובעניין זה ראה ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי [2] ;  ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר[3]), קל וחומר פירסום החוזר על אותה תלונה והסוקר את התפתחות החקירה המשטרתית. במקרה דנא נוספת לפגיעה הנובעת מסקירת החקירה המשטרתית, גם פגיעה מעצם הקביעה שבכתבות כי אין מדובר בחשדות גרידא, וכי קיימות נגד המערער ראיות לכאורה".

מסקנת ביניים - עצם משלוח המכתב הכולל פירוט אודות החקירה הפלילית והעבירות שבהן נחשדו התובעים 2-3, מהווה פרסום שיש בו כדי לפגוע בשמם הטוב של התובעים ולכן הפרסום מהווה לשון הרע.
הגנות הקבועות בחוק

אשר לשאלה האם עומדת ל נתבעים אחת מההגנות הקבועות בחוק: הגנת אמת בפרסום (סעיף 14 לחוק) והגנת תום לב (סעיף 15). לטענת הנתבעים, בנסיבות המקרה עומדות להם שתי ההגנות הקבועות בחוק.

על מנת להוכיח את הגנת אמת בפרסום יש להוכיח קיומם של שני רכיבים . הראשון הוא שהדבר שפורסם היה אמת והשני הוא - שקיים עניין ציבורי בפרסום.
ביחס למונח "אמת" נקבע בפסיקה כי האמת היא "אחת" (הגישה בדבר קיומה של "אמת לשעתה" נדחתה) והיא מבטאת את מידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית. עוד נפסק כי הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה", דהיינו שלא ייעדרו ממנו פרטים שיש בהם כדי לשנות את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום ומהצד השני שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים (ע"א 844/12 ‏דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש, 22.2.2017).

כעת יש לבחון האם המכתב שנשלח על ידי הנתבעים ללקוחות חברת ג.ב. פרימיום אכן מבטא אמת "אחת" "שלמה" באופן שמתקיים המרכיב הנדרש במסגרת הגנת האמת בפרסום.

הפרסום כולל פרטים שונים בנוגע לחקירה של משטרת ישראל שהתקיימה בחשדות שונים אלא שכאמור, במועד הפרסום ידוע לנתבעים היטב כי תיק החקירה נסגר בנימוק של היעדר ראיות ואף ערר על סגירת התיק נדחה . אשר על כן, בנסיבות אל ה התיאורים המובאים במכתב אינם יכולים להיחשב כ "אמת" שכן התיאור בדבר העברת מאות ראיות לגניבה, לפריצה אסורה לשרתים, לריגול תעשייתי וחבלה במערכת הסליקה וכו', הוא תיאור שלפיו הקורא את המכתב לומד כי קיימות ראיות למכביר בנוגע לביצוע עבירות על ידי התובעים 2-3 בעוד שגופי החקירה והאכיפה המוסמכים החליטו באופן חד משמעי שאין ראיות לביצוע העבירות. מעת שהפרקליטות החליטה שאין ראיות המצדיקות העמדה לדין בשל ביצוע עבירה פלילית, כל טענה מצד הנתבעים בדבר קיומן של ראיות לביצוע עבירות היא בגדר מידע שקרי.

הנתבעים ציינו אומנם את החלטת הפרקליטות במסגרת המכתב אך לכך נוספה הבעת דעתם הפר טית כי מדובר בהחלטה שערורייתית. כמו כן צוין כי נשקלת אפשרות לעתור לבית המשפט העליון.
הרושם הנוצר מדברים אלה הוא כי במועד כתיבת המכתב עדיין קיימות ראיות מוצקות בדבר חשדות לביצוע עבירות פליליות חמורות על ידי התובעים 2-3, כאשר המכתב גם אינו נוקב במועדים ברורים באשר להשתלשלות האירועים. על כן נבצר מהקורא ללמוד מתוכן המכתב על מהלך האירועים ועלול הוא להסיק כי אותן מאות ראיות אינן ראיות שעמדו בפני רשויות החקירה והאכיפה אלא כי ייתכן שמדובר בראיות חדשות שטרם נבחנו על ידי משטרת ישראל.
בנוסף נכתב במכתב אודות חקירה משטרתית חדשה באופן שלא ניתן לקשרה לאותן חשדות שכבר נבחנו ונקבע לגביהן שאין ראיות להעמדה לדין.

לסיכום, מסקנתי היא כי לנתבעים לא עומדת הגנת אמת פרסום שכן הצגת העובדות במכתב לא שיקפה את המציאות האובייקטיבית אלא הייתה בגדר ניסיון להציג מצג שונה מהמציאות האובייקטיבית, מציאות שבה התובעים 2-3 עודם חשודים בביצוע עבירות פליליות חמורות והיא אף אינה אמת שלמה נוכח הבעת הדעה של הנתבעים ביחס לעובדות המייצרת רושם שונה שאינו משקף את האמת.

אשר לטענה כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק כפי שנטען בכתב ההגנה בהינתן שהפרסום נעשה בנסיבות המפורטות ברשימה המנויה בסעיף 15. יש לציין כי סעיף 15 אינו עומד בפני עצמו ויש לקרוא את סעיף 16 שעניינו נטל ההוכחה בגדרו נקבעו חזקות לעניין תום הלב . בתוך כך נאמר כי חזקה על נתבע שהפרסום נעשה בתום לב אם אכן הוכיח הנתבע כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות . מנגד נקבעה גם חזקה הפוכה לפיה חזקה על נתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם הפרסום אינו אמת והוא לא האמין באמיתותו.

נוכח מסקנתי דלעיל כי הפרסום שנעשה לא היה פרסום ששיקף את האמת האובייקטיבית וזאת נוכח ידיעתם הברורה של הנתבעים אודות תוצאות ההליך הפלילי וסגירת התיק כנגד התובעים 2 ו -3 בנימוק של חוסר ראיות, שכן הפרק ליטות דחתה את הערר שהוגש על ידם ו למרות זאת, במסגרת הפרסום , הוצגו התובעים 2-3 כמי שעדיין חשודים בביצוע עבירות פליליות חמורות, משכך, מסקנתי היא כי נשללת מהנתבעים האפשרות לטעון כי הפרסום נעשה בתום לב וזאת בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(1) לחוק.
שיעור הפיצוי

התובעים 2-3 טוענים כי לצורך קביעת הפיצוי יש להתחשב בכך שהפרסום נעשה תוך כוונה לפגוע בפרנסתם . לכן יש לחייב את הנתבעים בכפל הפיצוי הסטטוטורי המקסימאלי הקבוע בחוק וזאת ללא הוכחת נזק, דהיינו 142,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים.
כן נטען על ידי התובעים כי הפרסום נעשה ב – 3 פלטפורמות שונות (פרסום אישי במכתב, פרסום באתר אינטרנט וכן פרסום שהועבר לחברת ש.ב.א), התובעים מציינים כי המכתב נשלח לכ – 700 נמנעים מלקוחות חברת ב.ג פרימיום.

לחילופין נטען כי הראיות בתיק מוכיחות את הנזק הממשי העתידי שנגרם לתובעים 2-3 בעקבות הפרסום בדגש על מניעת האפשרות של התובעים 2-3 לעסוק בתחום סליקת אשראי והפגיעה ביכולתם לנצל את כישוריהם בתחום זה. התובעים 2-3 מציינים כי הנזק המוערך הוא גדול, אך הם בחרו להעמיד את הפיצוי על סך של 500,000 ש"ח לכל תובע וזאת משיקולי אגרה בלבד.

אציין כי בנוגע לסעד החלופי שעניינו נזק ממשי שנגרם לתובעים 2-3 בשל הפרסום ,למרות הטענה כי הראיות בתיק מוכיחות את הנזק, לא נוכחתי בראיות שיש בהן כדי ללמד על גובה הנזק ועל האופן שבו ניתן לכמת את מידת הפגיעה והנזק הממשי שנגרם בפועל לתובעים 2-3 בשל הפרסום. אשר על כן אני דוחה את הטענות בדבר הוכחת הנזק שנגרם לתובעים 2-3 בסכום של 500,000 ש"ח לכל תובע.

בנוגע לפיצוי ללא הוכחת נזק לגביו טענו התובעים 2-3 כי על בית המשפט לפסוק לכל אחד מהתובעים את הפיצוי הסטטוטורי המקסימאלי בסכום של 142,000 ש"ח (הסכום הקבוע בחוק בתוספת הצמדה) וזאת בשל העובדה שהפרסום נעשה תוך כוונה לפגוע.

בבחינת הפרסום שנעשה על ידי הנתבעים ובבחינת טענות התובעים בנוגע לפרסום שנעשה בזדון תוך כוונה לפגוע איני מוצאת כי התובעים 2-3 אכן הוכיחו כוונ ת זדון מצד הנתבעים בעת פרסום המכתב.
הפרסום נשלח ביום 12.8.2015 ללקוחות חברת ג.ב פרימיום - יום לאחר שהתקיים דיון בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (סע"ש 9799-08-15) בו התקבל הסדר בהסכמה שקיבל תוקף של החלטת בית הדין ועל משמעותו היו ח לוקים הצדדים.
בעקבות ההסדר נשלח באותו היום, 11.8.2015, על ידי התובעים 2-3 מכתב ללקוחות חברת ג.ב פרימיום בו עודכנו לקוחות החברה כי בהתאם להחלטת בית הדין יוחזרו המסופים לבעלות חברת ג.ב פרימיום וכל חברה אחרת אינה רשאית לעשות בהם שימוש.

לאחר מכתבה של חברת ג.ב פרימיום ללקוחותיה בו לטענת הנתבעים נכלל מידע מטעה בנוגע להחזרת המסופים ולבעלות בהם, נשלח הפרסום נשוא התביעה שבפניי.
מבלי להיכנס לדיון בנוגע לנכונות המידע בנוגע למסופים, הרי שמהלך האירועים לפיו הנתבעים הגיבו למכתב ששלחו התובעים 2-3, אינו מלמד על כך שהפרסום נעשה בזדון ובכוונה תחילה במטרה לפגוע בתובעים 2-3. בהקשר זה יש להבדיל בין הפגיעה בשמם הטוב של התובעים 2-3 מעצם הפרסום לבין המניע והכוונה שעומדת מאחורי הפרסום שהביאה לפגיעה בשמם הטוב של התובעים.

אשר על כן, נותר לקבוע את שיעור הפיצוי הראוי עד למגבלת הפיצוי הסטטוטורי הקבועה בחוק לכל אחד מהתובעים 2-3 בהתחשב בנסיבות המקרה ובכל האמור לעיל.

לצורך קביעת הפיצוי מצאתי להתחשב בכך שהפרסום נעשה למס' רב של נמנעים ולכך שתוכן הפרסום המייחס לתובעים 2-3 חשדות לביצוע עבירות חמורות בתחום הפלילי אכן מהווה פגיעה משמעותית בשמם הטוב של התובעים ובמשלח ידם, כאשר הנתבעים היו מעורבים במסגרת ההליך הפלילי כולל בהגשת ערר על סגירת התיק הפלילי ולכן ידיעתם בנוגע למצב המשפטי של התובעים 2-3 היא ידיעה ברורה.

מאידך נתתי משקל לכך שהפרסום נעשה כאמור בתגובה למכתב ששלחו התובעים 2-3 לאותם נמנעים, תוך ניסיון מצד הנתבעים להעמיד דברים על דיוקם ו זאת כמובן מבלי להכריע בין הצדדים בשאלת השימוש והבעלות במסופים.
עוד נתתי משקל לעובדה שלא כל החלקים מהמכתב בן שני העמודים מהווים פרסום לשון הרע מובהק, אלא שחיבור הדברים והקשרם הם שגורמים לכך שהפרסום אינו משקף אמת אובייקטיבית ולכן מהווה פגיעה בשמם של התובעים 2-3.

לצורך קביעת הפיצוי בחנתי פסקי דין שניתנו בערכאות השונות בתביעות לשון הרע בנסיבות דומות של ייחוס מעשים פליליים לתובע.
בתמש (ת"א) 65418-11-19‏ ‏ ג. ג נ' ר. ג פסק בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב פיצוי בסך של 40,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים בגין פרסומים שכללו האשמות מתחום האלימות, הזנחה ופגיעה מינית בילדה.
בת"א (טב') 18797-09-18‏ ‏ רון קובי נ' יוסף בן דוד , נפסק בבית משפט השלום בטבריה פיצוי בסכום של 15,000 ש"ח בשל פרסומים כי התובע נחקר בחשד להצתה עצמית של רכבו.
בע"ע (ארצי) 3831-05-20‏ ‏ להב גופר - שרון לוי‏, אישר בית הדין הארצי לעבודה פסק דין שקבע פיצוי של 60,000 ש"ח בגין 3 פרסומים שונים שכללו טענות לביצוע עבירות של זיוף על ידי התובע.
בת"א (נת') 42937-11-17 ניב אביטל נ' מאיה ג'ירו-כהן, קבע בית משפט השלום בנתניה פיצוי בסך 5,000 ש"ח בלבד בגין ייחוס ביצוע עבירות פדופיליה לתובע (אף שצוינו במסגרת ההחלטה מס' פסקי דין שדנו בעוולת פרסום לשון הרע שבהם ניתנו פיצויים בשיעור שבין 25,000 – 40,000 ש"ח בגין ייחוס עבירות פדופיליה).
בת"א (אשד') 65208-01-18 סופה ביילין נ' צבי צור, פסק בית משפט השלום באשדוד פיצוי בסכום של 20,000 ש"ח בגין ייחוס כוזב של חשדות פליליים.
בסע"ש (ת"א) 39758-02-17‏ ‏ קובי מלכה - גלוב סקרין בע"מ, נפסק פיצוי של 20,000 ש"ח בעוולת לשון הרע בגין פרסום שכלל האשמת עובד בגניבה.
בתא (עכו) 24582-09-17‏ ‏ יצחק ברבי נ' ארקדי פומרנץ , פסק בית משפט השלום בעכו פיצוי בסכום של 7,500 ש"ח בשל פרסום פוסט בפייסבוק שבו פורסמו כנגד הנתבע טענות בנוגע להטרדות מיניות.
כן ניתן לציין פסק דין שניתן בתא (ת"א) 54456-03-18‏ ‏ עמרי ליפשיץ נ' משה מנור בו נפסק פיצוי בסכום של 100,000 ש"ח בשל פרסומים שייחסו לתובע עבירות פליליות בתחום מרמה, גניבה ומעילה בכספי ציבור וכן פסק דין שניתן בת"א (ת"א) 1701/94‏ ‏ אמליו פלוס נ' דינה חלוץ שבו נפסק פיצוי בסכום של 100,000 ש"ח בשל פרסום בעיתון אשר ייחס לתובע גניבת מיליוני שקלים מכספי המדינה.

לסיכום ובהתאם לשיקול דעתי בהתאם לסעיף 7א(א) לחוק אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לכל אחד מהתובעים 2 ו-3 פיצוי בסכום של 70,000 ש"ח.
בסה"כ מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים 2 ו-3 את הסך של 140,000 ש"ח בגין פרסום לשון הרע, הוא המכתב מיום 12.8.2015.

התובעים 2-3 אמנם טענו לקיומם של פרסומים נוספים, הצגת הפרסום באתר האינטרנט אלא שבהתאם לסעיף 7א(ד) אני סבורה כי מדובר באותו הפרסום ולכן אין מקום לקביעת פיצוי נוסף. הטענה בדבר העברת מידע לחברת ש.ב.א שמהווה גם פרסום לשון הרע, לא הוכחה שכן לא הוצגה בפניי ראיה באשר למידע שהועבר באמצעות הצגת הפרסום המהווה לכאורה פרסום לשון הרע.

התביעה שכנגד

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעים הוגשה לבית המשפט גם תביעה שכנגד שסכומה הועמד על ידי התובעת שכנגד, חברת מבט ד.ש בע"מ על סכום של 4,052,530 ש"ח.
עילת התביעה שכנגד היא נזקים שנגרמו לתובעת שכנגד כתוצאה מפעולות הנתבעים שכנגד 2-3 שהיו מועסקים אצל התובעת שכנגד ושבין היתר בגין פעולות אלו יוחסו לנתבעים שכנגד 2-3 העבירות הפליליות שבעניינן התנהל הדיון בתביעת לשון הרע דלעיל.
במסגרת התביעה שכנגד מייחסת התובעת שכנגד לנתבעים שכנגד ביצוע עוולה של גזל סוד מסחרי. לכן במסגרת התביעה שכנגד נכלל גם הנתבע 1 מהטעם שפעל ביחד עם הנתבעים שכנגד 2-3 בחברות שבאמצעותן כך על פי התביעה נעשה השימוש בסודות המסחריים שנגזלו מהתובעת שכנגד.

בתחילה נכללו בתביעה שכנגד גם החברות, פיי פלוס בע"מ ווויז גרופ מדיה בע"מ, שנרשמו כנתבעות שכנגד 4-5, אך במהלך ישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 24.5.2016 בהסכמת הצדדים נדחתה התביעה כנגד חברות אלו ולפיכך איני נדרשת לדון בטענות שהועלו כנגדן.

התביעה שכנגד כוללת 7 ראשי נזק שונים. אדון בכל אחד מראשי הנזק בנפרד על אף שהתשתית העובדתית היא דומה ומבוססת בעיקרה על ההליך הפלילי וחקירת משטרת ישראל בנוגע לעבירות שיוחסו לנתבעים שכנגד 2-3.

לטענת התובעת שכנגד, נטל ההוכחה בהליך זה מוטל על הנתבעים שכנגד וזאת מכוח הוראות סעיף 8 לחוק המחשבים, תשנ"ה – 1995 (להלן: חוק המחשבים), שכן על פי כתב התביעה שכנגד , מעשי הנתבעים שכנגד שהם הבסיס לתביעה שכנגד ומהווים עבירות לפי חוק המחשבים.

עילות התביעה שכנגד ונטל ההוכחה

תחילה אדרש לטענות התובעת שכנגד בנוגע לנטל ההוכחה שכן לעניין זה השלכה על הוכחת חלק מראשי הנזק המוזכרים בכתב התביעה שכנגד .
חוק המחשבים מגדיר בפרק ב' רשימת פעולות שהמבצע אותן מבצע למעשה עבירות מחשב והן מהוות עבירות פליליות שדינן מאסר בהתאם למס' השנים המקסימאלי שנקבע לכל העבירה.
בין עבירות אל ה נמנות גם עבירות החדירה למחשב שיוחסו לנתבעים שכנגד 2-3 במסגרת החקירה המשטרתית, אלא שהמחוקק לא קבע כי עבירות אלה מהוות עוולה אזרחית וזאת בשונה מהמעשים המוגדרים בסעיף 7 לחוק המחשבים [ת "א (מרכז) 17024-09-09 גל-על מוצרי שתיה בע"מ נ' חברת תנה תעשיות (1991) בע"מ, 24.10.2010].

מעיון בסעיפי חוק המחשבים עולה כי המעשים המפורטים בסעיף 7 לחוק המהווים גם עוולה אזרחית חופפים למעשים שנקבעו בסעיף 2 לחוק בפרק ב' ומכאן שעבירות מתחום חדירה למחשב שבעניינן נחקרו התובעים שכנגד 2-3 כלל אינן מהוות עוולה אזרחית שמכוחה ניתן להגיש תביעה נזיקית.

סעיף 8 בחוק המחשבים שמטיל את נטל ההוכחה על הנתבע קובע זאת כאמור רק לגבי המעשים המפורטים בסעיף 7 לחוק המחשבים ובתוך כך:" הפרעה שלא כדין לשימוש במחשב או בחומר מחשב, בכל דרך שהיא, לרבות על ידי גזילת דבר המגלם חומר מחשב ומחיקת חומר מחשב, גרימת שינוי בו או שיבושו בכל דרך אחרת, שלא כדין." בתביעה המוגשות מכוח סעיף 7 לחוק המחשבים, יועבר נטל ההוכחה אל הנתבע.

כלומר, בהתייחס לעילות תביעה שעניינן עבירות חדירה למחשב על פי חוק המחשבים, אין מקום לדון בשאלת נטל ההוכחה משום שהן אינן מהוות עילה לתביעה נזיקית הואיל והמחוקק לא הגדיר אותן כעוולה אזרחית.

יתרה מכך גם בנוגע לעילות התביעה שעניינן "גזל סוד מסחרי" שבוצע על פי כתב התביעה שכנגד , בין היתר באמצעות חדירה שלא כדין למחשבי התובעת שכנגד, עלתה על ידי הנתבעים שכנגד , במסגרת כתב ההגנה ובמסגרת בקשה לסילוק על הסף שהוגשה לאחר שהוגשה התביעה שכנגד , סוגיית הסמכות העניינית בטענה שהן עילות המצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה בהתאם לסעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות) מהטעם שהתביעה היא בין עובדי החברה לשעבר (הנתבעים שכנגד 2-3) לבין מעביד (התובעת שכנגד) ועניינה בהפרת הוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, זאת גם אם ההפרה נעשתה לאחר שנסתיימו יחסי עובד ומעביד.

התובעת שכנגד הגישה תשובה לבקשה לסילוק על הסף בגדרה השיבה לטענות בנוגע לסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה שכנגד לאור סכומה של התביעה שכנגד (עניין זה הוכרע בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 24.5.2016) אך לא נדרשה במסגרת התשובה לשאלת סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה לדון בעילות התביעה שהוגשו מכוח חוק עוולות מסחריות בשאלת גזל סוד מסחרי בנסיבות יחסי עובד ומעביד בין התובעת שכנגד לנתבעים שכנגד. טענה זו נותרה ללא מענה מצד התובעת שכנגד.

חוק עוולות מסחריות מגדיר בסעיף 5 מהו "סוד מסחרי" . בסעיף 6 לחוק הוגדר מהו "גזל סוד מסחרי". סעיף 22 קובע כי בהפרת הוראה הקבועה בפרק ב' לחוק עוולות מסחריות ובהן גם גזל סוד מסחרי שנובעת מיחסי עובד ומעביד – ישנה סמכות ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה.

נוכח הוראות חוק המחשבים וחוק עוולות מסחריות, יש לבחון אילו מ בין עילות התביעה וראשי הנזק המבססים את התביעה , אינם מגלים עילה או שאינם בסמכות בית משפט השלום, לצד הדיון בשאלה האם התובעת שכנגד הוכיחה את הנזקים הנטענים.
גזל סוד מסחרי – פיצוי ללא הוכחת נזק

עילת התביעה המבוססת על גזל סוד מסחרי מכוח חוק עוולות מסחריות שהפיצוי בגינה הועמד על סך של 500,000 ש"ח מכוח סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות הקובע פיצוי מקסימאלי של 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, היא עילה שהסמכות הייחודית לדון בה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. זאת בהתאם לסעיף 22 לחוק עוולות מסחריות ומהטעם שעל פי התשתית העובדתית המפורטת בתביעה שכנגד בין התובעת שכנגד לבין הנתבעים שכנגד 2-3 התקיימו יחסי עובד מעביד כמצוין בסעיף 5 לתביעה שכנגד וגזל הסוד המסחרי הנטען נובע באופן ישיר מיחסים אלו על פי התשתית העובדתית המתוארת בכתב התביעה שכנגד.
פיצוי בגין הפסד הכנסות בשל גזל הסוד המסחרי

נוכח האמור לעיל, הרי שלבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון גם בפיצוי בשל הפסד הכנסות מלקוחות של התובעת שכנגד בעקבות התקשרותם עם הנתבעים שכנגד על בסיס מידע שהגיע לידי הנתבעים שכנגד באמצעות גזל סוד מסחרי.
הפיצוי הועמד על ידי התובעת שכנגד על סכום של 975,500 ש"ח המבטא הפסד הכנסות ממוצע למשך 10 שנים מ – 5 לקוחות שונים (חברת ח.י, חברת אייבורי, מלון שרתון ת"א, חברת ארכה והקריה האקדמית אונו). מאחר שמצאתי שאין סמכות לדון בעילת התביעה איני נדרשת גם ל סוגיית החפיפה הקיימת שבין הפיצוי ללא הוכחת נזק והפיצוי המבוסס על נזק ממשי שעניינם עוולת גזל סוד מסחרי לפי חוק עוולות מסחריות.
עוד אציין כי בחקירה הנגדית השיב חורי שלמה כי התחשיב של סכום הפיצוי מבוסס על "הערכה" אישית על פיה הלקוחות יבחרו שלא להפסיק את ההתקשרות עם התובעת שכנגד זאת על בסיס היכרותו האישית בלבד עם פעילות החברה והלקוחות ועל בסיס השירות המצוין שניתן על ידי החברה.

בהקשר זה אני סבורה כי טענה לפיצוי בסכום משמעותי מוטב שתסתמך על ראיות מפורשות דוגמת הסכמי התקשרות עם הלקוחות או עדויות של הלקוחות ולא על בסיס הערכה אישית ועדות יחידה של בעל דין.

עוד התברר בחקירתו של שלמה חורי, כי בחישוב סכום הפיצוי בגין לקוחות שהפסיקו את ההתקשרות , חושב סכום ההכנסות הממוצע מבלי שהופחתו מסכום זה ההוצאות והעלויות התפעוליות הכרוכות ביצירת ההכנסות.
ברי כי לצורך חישוב הנזק הממשי היה על התובעת שכנגד לתבוע רק את הרווח שנגרע מהתובעת.
זאת ועוד, מר שלמה חורי לא ידע להשיב האם הסכום שנתבע כולל את רכיב המע"מ שהוא אינו סכום שאמור ממילא להיוותר בידי התובעת שכנגד.

ועוד למרות שעל פי הטענה, לקוחות התובעת שכנגד התקשרו עם חברת ג.ב פרימיום לאחר שהפסיקו את ההתקשרות עם התובעת שכנגד, לא הוגשה כל תביעה כנגד חברת ג.ב פרימיום לחיובה בפיצוי התובעת שכנגד.
בנוסף, חברת אייבורי שהיא אחת מ – 5 החברות שצוינו בכתב התביעה שכנגד , התקשרה שוב עם התובעת שכנגד, אף שלפי טענתו של חורי, ההתקשרות החדשה נעשתה בסכום נמוך יותר מההתקשרות הראשונית.
בנוסף הציגו הנתבעים שכנגד ראיות לכך שחברת ח.י התלוננה בפני נציגי התובעת שכנגד על רמת השירות שנית ן להם על ידי התובעת שכנגד, באופן שיש בו כדי לקשר את הפסקת ההתקשרות של חברת ח.י עם התובעת שכנגד בנסיבות של אי שביעות רצון מהשירות שאינן קשורות לנתבעים שכנגד.
התובעת שכנגד גם בחרה שלא לזמן לעדות לקוחות שהפסיקו את ההתקשרות עם התובעת שכנגד על מנת להוכיח את הסיבות שהובילו לעזיבתם.

משכך מסקנתי היא שהתובעת שכנגד לא הוכיחה את עילת התביעה לפיצוי בסכום של 975,000 ש"ח בגין הפסקת התקשרות עם 5 לקוחות שלטענתה התקשרו עם חברת ג.ב פרימיום בשל פעילותם של הנתבעים שכנגד 2-3 וניצול מידע שהגיש לידיהם שלא כדין.

"נזקים נוספים"- פגיעה במוניטין ירידה בהכנסות ופגיע ה בשירות ללקוחות

על פי כתב התביעה נגרמו לתובעת שכנגד נזקים נוספים לרבות פגיעה במוניטין התובעת שכנגד, ירידה בהכנסות והרווחים שהיו צפויים לתובעת שכנגד, פגיעה בשירות ללקוחות התובעת שכנגד, עלות מאות שעות עבודה שנדרשו לתיקון ושחזור מחיקות. נזקים אלו הוערכו על ידי התובעת שכנגד לצרכי אגרה בסכום של 1,000,000 ש"ח.

מצאתי כי התובעת שכנגד לא הרימה את הנטל להוכחת ראש נזק זה ברמה הנדרשת בהליך אזרחי ולכן יש לדחות את טענות התובעת שכנגד בעניין זה.
הפיצוי הנתבע בסך 1,000,000 ש"ח מבוסס על הערכה שביצעה התובעת שכנגד אלא שגם הסכום שנתבע, אינו סכום "הנזק" האמיתי משום ש הסכום שנתבע הוא לצרכי אגרה בלבד. בנסיבות אלה אין בפני בית המשפט תחשיב כלשהו המבסס את סכום הפיצוי הנתבע תחת ראש נזק זה .

לעניין ראש נזק זה שכולל בתוכו מס' נזקים שונים ללא שנערכה על ידי התובעת שכנגד חלוקה לכל אחד מהנזקים המשניים , קשה לקבוע האם לשיטת התובעת שכנגד עילתם היא בעבירות המנויות בחוק המחשבים או בטענה לגז ל מסחרי מכוח חוק עוולות מסחריות. וזאת על מנת שניתן יהיה לדון בשאלת עילת התביעה והסמכות העניינית בנוגע לנזקים ולפיצוי שנתבע בגינם. על פי הניסוח בכתב התביעה, הנזקים הנוספים גם הם נגרמו לתובעת שכנגד , בשל גזל סוד מסחרי במסגרתו עשו הנתבעים שכנגד שימוש שלא כדין במידע עסקי חסוי. אלא ש כפי שקבעתי לעיל הסמכות בעילה זו נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.

עלות שעות העבודה שנדרשו לתובעת לצורך תיקון

אחד הרכיבים מתוך הפיצוי הכללי בפרק "הנזקים הנוספים" עוסק בעלות שעות העבודה שנדרשו לתובעת לצורך תיקון בשל מחיקות ושחזור נתונים ועילתו בחוק המחשבים בהתאם להגדרה בסעיף 7(2) לחוק. משכך, התובעת שכנגד רשאית לתבוע בגינו שכן מעשה זה המהווה עוולה אזרחית. אלא שלא שוכנעתי כי התובעת שכנגד הוכיחה את גובה הנזק מהטעם שלא הוגשו הראיות הנדרשות לצורך הוכחתו.
בכתב התביעה שכנגד נתבע כאמור פיצוי כולל בסכום של 1,000,000 ש"ח שכולל בתוכו גם את עלות העבודה שנדרשה לצורך שחזור הנתונים, אך לא צוין הסכום היחסי שמבטא את עלות העבודה הספציפית.
משעלתה הטענה בדבר עלות מאות שעות עבודה לצורך תיקון ושחזור מחיקות, נשאל מר חורי בחקירתו מדוע לא צורף פירוט בדבר שעות העבודה שנדרשו בפועל והשיב : "אני יודע כמה השקעתי" (עמ' 119 שו' 12-15 לפרוטוקול מיום 4.12.2019). מובן אם כן שידיעתו האישית של המצהיר אינה מהווה כשלעצמה הוכחה ברמה הנדרשת לצורך עמידה בנטל הנדרש במשפט האזרחי.

התובעת שכנגד ציינה תחת "נזקים נוספים" גם "פגיעה במוניטין" אף שבחקירתו הנגדית ציין שלמה חורי שהתובעת שכנגד הציגה צמ יחה בפעילות לאחר שהנתבעים שכנגד סיימו את העסקתם בתובעת שכנגד. כן צוינה ירידה בהכנסות וברווחים הצפויים וזאת מבלי שהדבר נתמך בראיות ובדו"חות כספיים ומבלי לציין מהי התקופה הרלוונטית בה נגרמה הירידה בהכנסות התובעת שכנגד כך שלא ניתן לקבוע האם אכן לפעולות שמייחסת התובעת שכנגד לנתבעים שכנגד הייתה אכן השפעה על הכנסות התובעת שכנגד.
הטענה בדבר פגיעה בשירות ללקוחות התובעת שכנגד, נטענה בעלמא וללא ביסוס ובוודאי שלא ניתן לקבוע האם אכן נגרם נזק לתובעת המצדיק פיצוי בגין עניין זה.
שימוש שלא כדין בבסיס נתונים להקמת עסק

פיצוי נוסף שנכלל בכתב התביעה שכנגד בסכום של 1,250,000 ש"ח (לצרכי אגרה) הוא פיצוי בשל התעשרות שלא כדין על ידי הנתבעים שכנגד, בכך שהקימו עסק על בסיס נתונים וידע השייכים לתובעת שכנגד לרבות שימוש שלא כדין במערכת CRM (מערכת ניהול קשרי לקוחות) של התובעת.
תמצית הטענה היא שהנתבעים שכנגד העתיקו את המערכת ועשו בה שימוש לצורך בי צוע ניתוחים שונים בנתוני המערכת. כן עשו בה שימוש לצורך הפקת דו"חות תוך שימוש במידע הרגיש ששייך לתובעת שכנגד. עוד נטען כי הנתבעים שכנגד עשו שימוש שלא כדין במידע הרגיש והחסוי שהגיע לידיהם לצורך פנייה ללקוחות התובעת שכנגד.

שלמה חורי הסביר בחקירתו כי הפיצוי מבטא את עלות שעות העבודה במשך 10 שנים שהשקיע בעצמו כמתכנת לצורך פיתוח המערכות והתוכנות שאותם נטלו הנתבעים שכנגד שלא כדין ועשו בהם שימוש לצרכיהם. טענה זו בנוגע לאופן שבו בוצע התחשיב אינה מופיעה בכתב התביעה שכנגד או בתצהיר עדות ראשית שהגיש חורי והיא הועלתה לראשונה בתשובתו במהלך החקירה הנגדית. אחזור ואדגיש, לא הובאה בפני בית המשפט ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד על האופן בו חושב הפיצוי לתובעת שכנגד בשל התעשרותם של הנתבעים שכנגד כתוצאה משימוש שלא כדין במידע החסוי שנגזל מהתובעת שכנגד על פי הנטען.
ויתרה מכך, נוכח הטענה כי נעשה על ידי הנתבעים שכנגד שימוש במידע עסקי חסוי, הרי שגם רכיב זה בכתב התביעה מבוסס על הטענה לגזל סוד מסחרי שכאמור בנסיבות המקרה שבפניי נוכח היחסים שבין הצדדים הסמכות הייחודית לדון בתובענה מסוג זה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה לאור העובדה שהנתבעים שכנגד הועסקו על ידי התובעת שכנגד.
שימוש שלא כדין במסופי אשראי שבבעלות התובעת שכנגד

ראש נזק נוסף הוא עתירה לפיצוי בסכום של 60,000 ש"ח בשל שימוש שלא כדין על ידי הנתבעים שכנגד במסופי כרטיסי אשראי שהועברו מחברת ג.ב פרימיום לידי התובעת והוחזקו שלא כדין בידי הנתבעים שכנגד והפיצוי שהתבקש הוא עבור השימוש ברכוש ובזכויות התובעת שכנגד. לצורך הוכחת טענה זו מפנה התובעת שכנגד לנספח ה' לתצהירו של חורי, מכתב התראה שנשלח ביום 8.10.2015 אל בא כוח הנתבעים שכנגד הכולל דרישה לפיצוי בגין השימוש שלא כדין במסופים.

על פי האמור במכתב, התובעת שכנגד חתמה על הסכם עם חברת ג.ב פרימיום לרכישה והעברה של מסופי האשראי לידי התובעת שכנגד. העברת המסופים בוצעה בפועל ונרשמה הבעלות על המסופים על שם התובעת שכנגד בחברת ש.ב.א. לאחר מכן גזלו הנתבעים שכנגד את המסופים למרות התנגדו ת התובעת שכנגד. חרף התחייבות להשבת המסופים שניתנה במסגרת הליך משפטי שהתנהל בין חברת ג.ב פרימיום לבין הנתבעים שכנגד, לא פעלו להחזרתם לידי התובעת שכנגד.
יתרה מכך נטען כי הנתבעים שכנגד פנו לחברת ש.ב.א להעברת הבעלות במסופים על שמם אך רק בשל התנגדות מצד חברת ש.ב.א לא בוצעה העברת הבעלות. לטענת התובעת שכנגד השימוש שנעשה במסופים על ידי הנתבעים שכנגד ללא הסכמת התובעת שכנגד חשף את התובעת שכנגד לסיכון שכן היא רשומה כבעלים של המסופים ואחראית לפעולות שנעשו באמצעות המסופים וכן בשל שימוש של הנתבעים שכנגד בשרת שאינו מאובטח. במכתבה דרשה התובעת שכנגד דמי שימוש בסכום של 60,000 ש"ח.

מכתב ההתראה שנשלח מטעם בא כוח התובעת שכנגד אינו יכול לשמש כראיה להוכחת התביעה שבפניי . מכתב ההתראה בדומה לכתב התביעה שכנגד מפרט את טענות התובעת שכנגד בנוגע לשימוש שלא כדין במסופים אך אין בפניי כל ראיה לכך שהאמור במכתב או בכתב התביעה שכנגד אכן מבוסס על תשתית עובדתית כלשהי.
חברת ג.ב פרימיום שאיתה חתמה התובעת שכנגד על ההסכם לרכישת המסופים כלל לא נתבעה בהליך שלפניי.
כמו כן אין בפניי ראיות לגזל הנטען או לשימוש שעשו בפועל הנתבעים שכנגד.
בנוסף, לא הוצגו ראיות בנוגע להתנהלות מול חברת ש.ב.א לצורך העברת הבעלות או לסירוב של חברת ש.ב.א להעברת הבעלות על שם הנתבעים שכנגד. לא למותר להדגיש כי אין בפניי ראיה לנזקים שאירעו לתובעת שכנגד כתוצאה מהשימוש שעשו הנתבעים שכנגד וממילא אין בפניי הוכחה לאופן בו חושב הפיצוי ולבסיס העובדתי והמשפטי שתומך בפסיקת פיצוי לתובעת שכנגד, לא בנוגע למשך השימוש שעשו הנתבעים שכנגד במסופים ולא בנוגע למהות השימוש שלא כדין שנעשה בפועל על ידי הנתבעים שכנגד.

המסקנה היא שהתובעת שכנגד לא עמדה בנטל הנדרש ולא הוכיחה את עילת התביעה בנוגע לשימוש שלא כדין במסופי האשראי על ידי הנתבעים שכנגד וכן לא הציגה ראיות ולא הוכיחה את ה נזק שנגרם לתובעת שכנגד והפיצוי שנדרש בשל כך.
נטילה ללא רשות של תוכנת SAP

לטענת התובעת שכנגד, נטלו הנתבעים שכנגד , ללא רשות , תקליטור עליו הותקנה תוכנת SAP שנרכשה על ידי התובעת שכנגד בסכום של 42,271 ש"ח.
התובעת שכנגד הציגה חשבונית המעידה על רכישת התוכנה.
בשל נטילת התוכנה ללא רשות טוענת התובעת שכנגד שעל הנתבעים שכנגד לפצותה במלוא סכום עלות רכישת התוכנה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה נכון ליום הגשת התביעה ובסך הכל 67,030 ש"ח.

הנתבעים שכנגד אישרו כי במסגרת חיפוש שבוצע אותרו אצל הנתבע שכנגד 2 תקליטורים המיועדים להתקנת תוכנת SAP מהשנים 2004-2005 . אלא שלטענת הנתבעים שכנגד בשל העובדה כי מדובר בתקליטורים ישנים אין להם ערך כלשהו. זאת נוכח עדכונים שנעשים לתוכנה מדי כמה חודשים. עוד נטען כי דווקא משום שלא היה להם ערך כלשהו, לא מצא לנכון הנתבע שכנגד 2 לזרוק או למחוק את התקליטורים.

נוכח טענת הנתבעים שכנגד שהיא מעין טענת הודאה והדחה הרי שהנטל להוכיח כי לתקליטורים שנותרו בידי הנתבע שכנגד 2 אכן אין ערך מאחר שנמצאו ברשותו בשנת 2011, מוטל על הנתבעים שכנגד. יתרה מכך לא ניתן לשלול את העובדה כי אמנם בשנת 2011 לא היה לתקליטורים ערך אולם היה להם ערך עבור הנתבעים שכנגד בסמוך למועד שבו ניטלו ללא רשות מהתובעת שכנגד ובמהלך השנים שלאחר מכן .

בבחינת טענות הצדדים לעניין זה אני מקבלת את טענות התובעת שכנגד בעניין נטילת התקליטור עליו הותקנה תוכנת SAP ללא רשות.

אשר לשאלה, האם התובעת שכנגד זכאית להשבה מלאה של עלות הרכישה בשל נטילת התקליטור ללא רשות כפי שדרשה בכתב התביעה שכנגד, אין בפניי טענה כי בשל העובדה שהתקליטור נלקח ללא רשות נמנע מהתובעת השימוש בתוכנת SAP באופן מלא או ש היא נדרשה לרכוש את התכנה בשנית. משכך, פיצוי במלוא סכום הרכישה אינו צודק בנסיבות העניין. כמו כן לא מצאתי כי יש הסבר לטעם שיש לחייב את הנתבעים שכנגד בתוספת הפרשי ריבית והצמדה בגין סכום שכבר שולם על ידי התובעת שכנגד. עוד אוסיף כי לא הוצגו ראיות בדבר עלות דמי שימוש ראויים בתוכנה לצורך בחינת הרווח שנוצר לנתבעים שכנגד במשך התקופה שבה הייתה בי דיהם האפשרות לעשות שימוש בתוכנה ללא שניתנה רשות מהתובעת שכנגד לשימוש זה.

בהיעדר תחשיב אחר אני קובעת על דרך האומדן כי על הנתבע שכנגד 2 שברשותו נמצא התקליטור לשלם לתובעת מחצית מעלות רכישת התוכנה, דהיינו הנתבע שכנגד 2 ישלם לתובעת שכנגד סכום של 21,135 ש"ח.

פיצוי בגין פרסום לשון הרע

לטענת התובעת שכנגד, נשלחו הודעות שונות על ידי הנתבעים שכנגד אל לקוחות התובעת שכנגד כאשר במסגרת הודעות אלו נכללו פרסומים שבאים בגדר פרסום "לשון הרע" . לכן יש לחייב את הנתבעים שכנגד בפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 200,000 ש"ח, סכום זה נתבע לצרכי אגרה בלבד על אף שלטענת התובעת שכנגד היא זכאית לפיצוי בסכום של 550,000 ש"ח בטענה שהפרסומים שנעשו על ידי הנתבעים שכנגד נשלחו למאות לקוחותיה של התובעת שכנגד.

לטענת התובעת שכנגד, עסקינן בפרסומים שקריים שכללו השמצות והטחת האשמות חסרות שחר שנועדו לפגוע בהכנסות התובעת שכנגד ובכך הצליחו הנתבעים שכנגד לגרום ללקוחות התובעת שכנגד לסיים את ההתקשרות עם התובעת שכנגד ולהתקשר עמם.

על פי כתב התביעה שכנגד , עסקינן בשני פרסומים (נספחים י"א וי"ב לכתב התביעה). במסגרת הפרסום הראשון שלא ניתן ללמוד מעיון בו על המועד שבו בוצע , נטען על ידי התובעת שכנגד כי המילים "בניגוד לשקרים המופצים על ידי פלקארד (התובעת שכנגד – כ.ל).." הם בגדר לשון הרע ובפרסום השני מיום 13.8.2015 הובאו הציטוטים "בניגוד להודעות שקריות שפלאקארד מפיצה.." וכן "יש צו משפטי שכל לקוח שעבר לפלא קארד לא מחויב להם ונשאר אצל ג.ב פרימיום... לכן הדאטה (המידע) מהיום שהם השתלטו בעקבות מחטף, נשאר אצלם".

במקרה שבפניי תביעת לשון הרע מוגשת על ידי תאגיד.

משכך, יש לבחון התקיימות יסודות העוולה בנסיבות המקרה שבפניי כאשר כבר ניפסק בפסיקה שבית המשפט מוסמך לפסוק גם לתאגיד פיצוי ללא הוכחת נזק בעילת פרסום לשון הרע [רע"א 2015/15 ‏מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ, 4.8.2016].

השאלה שיש לדון ולהכריע בה היא האם המכתב שנשלח בתגובה לפרסום מטעם התאגיד ונטען בו כי האמור בפרסום מטעם התאגיד הוא מידע שקרי, אכן עונה על הגדרת לשון הרע.

מבין החלופות הקבועות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לא ניתן לייחס לתאגיד תכונות של השפלה או ביזוי הקבועות בחלופות (1), (2) ו – (4). משכך ,יש לבחון האם פרסום זה עלול לפגוע בעסק שמנהל התאגיד כפי שנקבע בחלופה (3) בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

על מנת לבחון את הקשר הדברים והנסיבות בהן פרסמו הנתבעים שכנגד את הדברים יש לבחון את השתלשלות האירועים שקדמה לפרסום.
ביום 11.8.2015 התקיים דיון בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בין חברת ג.ב פרימיום בע"מ ומנכ"ל החברה גבריאל בוזגלו מצד אחד לבין הנתבעים שכנגד וחברת פריקאש בע"מ מצד שני. הדיון נגע לסכסוך בין הצדדים שהשפיע על המשך פעילותה של חברת ג.ב פרימיום בתחום סליקת האשראי , לאור עזיבת הנתבעים שכנגד שהיו בעלי הידע המקצועי הנדרש להמשך הפעילות של חברת ג.ב פרימיום .
בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הנתבעים שכנגד יחזרו לתת שירות ללקוחות חברת ג.ב פרימיום לתקופה של 30 ימים עם אפשרות להארכת התקופה בכפוף לתשלום שכרם של הנתבעים שכנגד. כן סוכם שחברת ג.ב פרימיום תודיע לחברת ש.ב.א כי יש להחזיר את המסופים לפעילות באמצעות חברת ג.ב פרימיום והודעה בנושא תשלח ללקוחות חברת ג.ב פרימיום בה יעודכנו הלקוחות כי חברת ג.ב פרימיום תשוב לפעילות במשך 30 ימים.
ההסדר הדיוני קיבל תוקף של החלטה על ידי בית הדין. חשוב לציין כי התובעת שכנגד אמנם לא הייתה צד לדיון ולכן היא אינה צד להסדר הדיוני אך מנכ"ל התובעת שכנגד, מר שלמה חורי, נכח בדיון.

באותו היום, 11.8.2015, מס' שעות לאחר הדיון שלחה חברת ג.ב פרימיום הודעה לכל לקוחותיה בהתאם להסדר הדיוני ועדכנה את הלקוחות בדבר חזרה לפעילות תוך ציון פרטי הנתבעים שכנגד לצורך קבלת שירות (בהודעה צוינו שמות הנתבעים שכנגד כחתומים על ההודעה) . עוד צוין בהודעה כי בהתאם להחלטת בית המשפט כל המסופים יוחזרו לבעלות חברת ג.ב פרימיום וחברה אחרת אינה רשאית לעשות בהם שימוש.

למחרת, ביום 12.8.2015 , שלחה התובעת שכנגד שלא הייתה צד לדיון בבית הדין האזורי לעבודה מכתב מטעמה ללקוחות חברת ג.ב פרימיום, הוא המכתב נשוא התביעה שהגישו הנתבעים שכנגד בעילת פרסום לשון הרע ושנדון לעיל ,בו ציינה התובעת שכנגד בין היתר כי "אין כל אמת" בתוכן המכתב ששלחה חברת פרימיום ביום 11.8.2015 לאחר חתימת ההסדר שקיבל תוקף בבית הדין האזורי לעבודה. בהמשך המכתב ציינה התובעת שכנגד כך " אנו חוזרים ומדגישים כי אין כל אמת ביחס לאמור במכתב ג.ב פרימיום". התובעת שכנגד גם ציינה כי ההסדר הדיוני שקיבל תוקף של החלטה אינו מחייב את התובעת שכנגד או את חברת ש.ב.א.

בתשובה למכתב התובעת שכנגד מיום 12.8.2015 ,נשלחו 2 הפרסומים נשוא התביעה שכנגד בעוולת פרסום לשון הרע ,בהם בתשובה לטענה כי חברת ג.ב פרימיום שלחה הודעה שאינה אמת ,נטען על ידי הנתבעים שכנגד כי דווקא ההודעה ששלחה התובעת שכנגד היא ההודעה השקרית.

יצוין כי התובעת שכנגד מסתמכת גם על מכתב התנצלות ששלח ביום 17.8.2015 מנכ"ל חברת ג.ב פרימיום, גבריאל בוזגלו, ללקוחות חברת ג.ב פרימיום בו טען בעצמו כי המכתב נשוא התביעה שנשלח על ידי הנתבעים שכנגד נעשה שלא בידיעתו ונכללו בו הודעות שקריות. ברם, בהקשר זה יש לציין כי גבריאל בוזגלו והנתבעים שכנגד מצויים בעצמם בסכסוך עסקי על רקע סיום עבודת הנתבעים שכנגד בחברת ג.ב פרימיום.

לאחר שבחנתי את מכלול הדברים ובשים לב לכך שהצדדים מצויים בסכסוך עסקי שהתבטא במשלוח הודעות הדדיות ללקוחות חברת ג.ב פרימיום ,כאשר כל צד מטיח כלפי הצד שכנגד שהודעותיו אינן בבחינת אמירת אמת וזאת מבלי להידרש לפרשנות המשפטית של הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה על ידי בית הדין האזורי לעבודה או למעורבות מנכ"ל התובעת שכנגד מעצם נוכחותו בדיון שבו התקבל ההסדר, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע בנסיבות העניין שפרסומי הנתבעים שכנגד שנשלחו ללקוחות חברת ג.ב פרימיום על ידי הנתבעים שכנגד בתוקף תפקידם כעובדים של חברת ג.ב פרימיום ,על פי ההסדר המשפטי ובמסגרת השירות שניתן ללקוחותיהם, עולים כדי פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.

זאת לציין כי התובעת שכנגד היא שפ נתה תחילה ללקוחות חברת ג.ב פרימיום וטענה כי הנתבעים שכנגד , עובדי חברת ג.ב פרימיום, פרסמו הודעה שקרית והנתבעים שכנגד שלחו ללקוחותיהם הודעה בתגובה לכך , בה נטען כי הודעת התובעת שכנגד היא ה הודעה השקרית, בעקבות מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר למשמעות ההסדר הדיוני שהתובעת שכנגד כלל לא הייתה צד לאותו הסדר . לאור נסיבות אלה מסקנתי היא כי לא קמה לתובעת שכנגד בנסיבות אלו עילה להגשת תביעה בגין פרסום לשון הרע.

אשר על כן אני דוחה את טענות התובעת שכנגד לפיצוי בגין פרסום לשון הרע על ידי הנתבעים שכנגד.

סיכום

התביעה שהגישו התובעים 1-3 התקבלה באופן חלקי.

בגין פרסום לשון הרע מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם ל כל אחד מהתובעים 2-3 סכום של 70,000 ש"ח ובסה"כ ישלמו הנתבעים סך של 140,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שהגיש התובע 1 בגין פרסום לשון הרע נדחתה משלא מצאתי כי לתובע 1 עומדת עילת התביעה.

התביעה שכנגד אף היא התקבלה באופן חלקי בלבד.
עילות התביעה שהוגשו מכוח חוק עוולות מסחריות על בסיס הטענה לגזל סוד מסחרי נדחו בהיעדר סמכות עניינית לבית משפט השלום נוכח הטענות ליחסי עובד ומעביד.

כמו כן ,עילות התביעה מכוח חוק המחשבים נדחות משלא מצאתי כי מתקיימת עילת תביעה בהיעדר קביעה של המחוקק כי עילות אלו מקימות עוולה אזרחית. יתר עילות התביעה נדחו מהטעמים המפורטים לעיל במסגרת הדיון.

אשר על כן מחייבת את הנתבע שכנגד 2 לשלם לתובעת שכנגד סכום של 21,135 ש"ח בגין עשיית עושר ולא במשפט בשל שימוש בתכנת SAP שנמצאה ברשותו ושהגיעה לידיו מבלי שניתנה לכך רשות התובעת שכנגד. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

נוכח התוצאה שאליה הגעתי לפיהן התביעה והתביעה שכנגד התקבלו באופן חלקי בלבד, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין בדואר רשום לצדדים .

תשומת לב המזכירות כי הסיכומים הוגשו על ידי הנתבעים והתובעת שכנגד בעצמם. יש לשלוח פסק הדין לנתבעים ולתובעת שכנגד על פי הכתובת שצויינה בסיכומיהם .

ניתן היום, כ"ד אב תשפ"א, 02 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.