הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 59160-12-13

לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן

התובע:
אפרים (פימה) פיינבלום, ת.ז. XXXXXX070
ע"י ב"כ עוה"ד ראובן גוברין

נגד

הנתבעים:

  1. איתן מונרוב, עו"ד, ת.ז. XXXXXX073
  2. יעל מונרוב, ת.ז. XXXXXX294
  3. אבנר רואש, ת.ז. XXXXXX572
  4. אסף רואש, ת.ז. XXXXXX866
  5. אלי רואש, ת.ז. XXXXXX944

כולם ע"י ב"כ עוה"ד אפרים קרנון ו/או אורית דן

פסק דין חלקי

בפניי תביעה למתן חשבונות שהוגשה ביום 30.12.13 .

רקע כללי:
חברת חלקה 140 בגוש 6623 בע"מ (להלן: "חברת חלקה 140") הייתה בעלים של כל הזכויות בחלקה 140 בגוש 6623 שברחוב דבורה הנביאה 26א בתל-אביב ותכננה להקים עליה בית מגורים (להלן: "הבניין" או "הפרויקט" או " הנכס"). חברת חלקה 140 ניהלה מו"מ עוד בשנת 1997 עם חלק מהנתבעים לרכישת זכויות בחלקה ובזכויות הבניה.

במהלך השנים בוצעו בנכס עסקאות רבות של מכירת זכויות. הצדדים פירטו במסגרת כתבי הטענות והסיכומים מטעמם את היסטוריית העסקאות, החל בשנת 1997. לא אפרט כאן את כל השתלשלות העניינים ההיסטורית, אלא אתמקד בשאלות הרלבנטיות בשלב זה ואכריע בהן.

מדובר בתביעה שהוגשה ביום 30.12.2013 כתביעה למתן חשבונות, במסגרתה מפרט התובע (להלן: "התובע") את השקעותיו במקרקעין הרלבנטיים, בפרויקט ובשותפות, אשר לטענתו, מקנים לו את הזכות לקבלת צו למתן חשבונות מהנתבעים, כפי שיפורט בהמשך.

הנתבע 1, עו"ד איתן מונרוב (להלן: "הנתבע 1" או " מר מונרוב" או "עו"ד מונרוב או "מונרוב" ), הנו עו"ד בעיסוקו ופעל כמיופה-כוח במסגרת השותפות בנוגע לפעולות שהצדדים הסמיכוהו לכך. הנתבעת 2 הנה בתו של מר מונרוב (להלן: "הנתבעת 2" או "גברת מונרוב").

הנתבעים 3 ו-4 הנם בניו של הנתבע 5 (להלן: "הנתבע 3" או אבנר", וגם "הנתבע 4" או "אסף", וגם " הנתבע 5" או "מר רואש" בהתאמה).

הסכם השותפות נחתם ביום 11.02.2003 (להלן: "הסכם השותפות" או " הסכם השיתוף") (סומן ת/10).

השאלות שבמחלוקת בשלב זה:
בענייננו, במסגרת ההליכים בתיק, הוסכם בין הצדדים ואושרר בהחלטתי מיום 10.12.17, כי בשלב הראשון תינתן החלטה בשתי שאלות בלבד:

האחת, האם התובע זכאי לקבלת חשבונות בגין התקופה שלפני 11.02.2003, הוא מועד החתימה על הסכם השיתוף ( סומן ת/10) ?

השנייה, מה היה הסכום ששו לם עבור מחצית הזכויות בפנטהאוז שקנה התובע מרואש אבנר, כאשר התובע טוען ששילם במזומן למר רואש סך של 89,000 דולר ביום 17.09.2006 , ולעומתו טוען מר רואש שהסכום שקיבל במזומן היה סך של 100,000 ₪. לטענת הנתבעים הסכום ששולם עבור הפנטהאוז היה 69,000 דולר.

יצוין שבזיכרון הדברים בגין מכירת הפנטהאוז עליו חתומים התובע ואבנר רואש , מצוין הסכום של 69,000 דולר (צורף כנספח בעמוד 59 לתצהיר התובע) , כסכום ששולם בגין מכירת מחצית הזכויות בפנטהאוז, וזה גם הסכום שטוענים הנתבעים ששולם בגינו , כפי שמופיע בדף ההתחשבנות ששלח עו"ד מונרוב לב"כ התובע ביום 19.2.13 . סכומים אלו מופיעים אף בדף חשבון הבנק של הפרויקט מיום 7.11.06 (צורפו בעמודים 69-73 לתצהיר התובע).

כבר עתה יש לציין, כי חשבון הבנק של השותפות (להלן: "חשבון השותפות") התנהל בחשבון ששימש את חברת אלי רואש חברה לבניין והשקעות בע"מ (להלן: "חברת רואש") ואת חברת נכסי איתן ודניאל חברה להשקעות בע"מ (להלן: "חברת מונרוב") בבנק המזרחי המאוחד (להלן: "בנק מזרחי" או " הבנק") וכי הייתה בו פעילות קודם למועד החתימה על הסכם השותפות. עו"ד מונרוב ומר רואש טוענים שמרגע שכוננה השותפות, נעשה שימוש בחשבון זה רק לצרכי השותפות ובהסכמת כל השותפים (עדותו של מר מונרוב עמ' 215 ש' 21-24).

מנגד, התובע טוען שלא כך הוא, וכי לאור הדו"חות שהוגשו ע"י הנתבעים עד כה , כספי החשבון בבנק מזרחי אחרי כינון השותפות נוצלו לצרכים אישיים של מר רואש, או של עו"ד מונרוב, או של מר מזרחי, שלא כדין, אשר הגדילו את חוב הפרויקט שבחלקו נשא בסופו של יום גם התובע.

עיקרי טיעוני הצדדים בהתייחס לשאלות השנויות במחלוקת:
תמצית טענות התובע:
בעניין הטענה הנוגעת לשאלה הראשונה- לטענת התובע, חוב הפרויקט תפח מאז שנת 2003 ועד לאוגוסט 2006 והגיע עד לסך של 2,140,000 ₪. לטענתו, בניגוד לגרסת הנתבעים לפיה מעת כינון השותפות נעשה שימוש בחשבון בבנק מזרחי רק לצרכי השותפות, חוב הפרויקט תפח גם בשל חיובים שלא נועדו לקידום הפרויקט ולא הוסכמו בין הצדדים, כאמור לעיל. בשנת 2006 נדרש התובע לשאת בפירעון חוב הפרויקט כפי חלקו היחסי, וכך עשה.

לטענתו, בפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד מונרוב בינואר 2003 בנוכחות עו"ד מונרוב, מר רואש, אריה ובר (להלן: "מר ובר") והתובע לצורך רכישת חלקו של מר ארז מזרחי (להלן: " מר מזרחי") ע" י התובע, הציעו מר רואש ועו"ד מונרוב למר ובר ולתובע להתקשר עמם בהסכם שותפות ביחס לחלקה ולפרויקט באופן שמר ובר והתובע (לאחר רכישת זכויות מר מזרחי) יחזיקו יחד בשליש מהזכויות במקום ב- 28.488% בלבד. עוד לטענתו, מדובר היה בהצעה נפרדת לגמרי מהסיכום לרכישת חלקו של מר מזרחי ע"י התובע, אשר הושלמה בנפרד.

מוסיף התובע, כי מר רואש ועו"ד מונרוב לא הציגו בפניו ובפני מר ובר מסמכים המוכיחים את ההוצאות עבור הפרויקט שנכללו בחוב הפרויקט, אולם נוכח מצגיהם כי מדובר בכספים שהוצאו ויוצאו לקידום הפרויקט ולאור האמון המלא שנתן מר ובר במר רואש, מר ובר הציע לתובע לקבל את הצעת מר רואש ו עו"ד מונרוב ,וכי התובע הסכים לכך (תצהיר התובע, סע' 20-21).

לטענת התובע, הוצג בפניו ובפני מר ובר המוצג ת/10 מיום 11.02.2003, אשר הובהר להם, כי הוא משקף את ההסכמות בנוגע להקמת השותפות, הוא הקרוי הסכם השותפות. לטענת התובע, הוא חתם על הסכם השותפות כמות שהוא ומבלי לקרוא אותו (תצהיר התובע סע' 22, עדות התובע בעמ' 91 ש' 29-34).

לטענתו, חוב הפרויקט יכול היה לכלול רק הוצאות לצורך קידומו של הפרויקט, והתובע, כשותף בפרויקט וכמי שנשא בפירעון חוב זה, זכאי לקבל את כל המידע הנוגע להוצאות שיצרו אותו.

כך גם השימוש שנעשה בחשבון השותפות לא היה רק לצרכי השותפות, אלא לאור הדו"חות שצירפו הנתבעים, היה מדובר בניצול כספי החשבון בבנק מזרחי, אחרי כינון השותפות, לצרכים האישיים של מר רואש, עו"ד מונרוב ומר מזרחי שלא כדין, אשר הגדיל את חוב הפרויקט שבחלקו נשא, כאמור, גם התובע.

בעניין הטענה הנוגעת לשאלה השנייה- טוען התובע, כי במעמד חתימת הסכם המכירה ב2006 , הוסכם גם שהתובע רוכש ממר רואש מחצית מהזכויות בפנטהאוז. לטענתו, נאמר לו שעליו לשלם 90,000 דולר והוא העריך, כי מדובר במחיר סביר. התובע אמר למר רואש, כי ישלם לו את התמורה במזומן וסוכם שמר רואש יגיע לביתו של התובע בבאר-שבע לשם כך. לטענתו, בפגישה בבית התובע הוא שילם למר רואש סך של 89,000 דולר במזומן, ואף דיווח על כך למר רונן פלד, חתנו (להלן: "מר פלד"). התובע, אשר נתן אמון מלא במר רואש, לא ביקש מראש קבלה.

אולם, הזמן חלף וזכות התובע ביחס למחצית הפנטהאוז לא נרשמה ובידי התובע לא היה כל מסמך המאשר זכות זו, אלא רק לאחר שניתן פסק-דין בתביעה שהגיש התובע לאכיפת מכר זה (ת"א 46489-03-13, ת/26). ביום 01.10.2007 הייתה פגישה בבית קפה ע"מ לסכם את נושא רכישת מחצית הפנטהאוז, בה נכחו בנוסף לתובע ולמר רואש, גם מר פלד ואבנר ואסף (תצהיר תובע סע' 54-57).

בפגישה זו מיום 01.10.2007 הכתיב מר רואש לאבנר נוסח של זיכרון דברים ואבנר כתב זאת בכתב ידו (להלן: "זיכרון הדברים"). מר רואש החל להכתיב לאבנר לרשום שהמחיר ששילם התובע הוא 69,000 דולר, אולם התובע מיד הגיב וטען ששילם למר רואש 89,000 דולר במזומן ולא 69,000 דולר. מר רואש לא כפר בכך, לטענתו, והסביר ש- 20,000 דולר שולמו למתווך. התובע התרצה והסכים שבזיכרון דברים יצוין ששילם 69,000 דולר בלבד (תצהיר תובע סע' 58-62, עדותו בעמ' 103 ש' 25-29). אכן בפועל נכתב בזיכרון הדברים שהתובע שילם מחיר של 69,000 דולר.

לטענתו, אין לקבל את גרסת מר רואש, כי התובע שילם לו 100,000 ₪ בלבד, מהסיבות הבאות:

ראשית, מדובר בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב אשר חתום בידי אבנר בנוכחות מר רואש והנתבעים לא הציגו כל מסמך מאוחר יותר התומך בגרסתם.

שנית, מדובר בטענת הודאה והדחה, שכן מר רואש הודה שהתובע שילם לו כספים, אך טוען שקיבל סכום שונה מהסכום שצוין בזיכרון הדברים (69,000 דולר) ושונה מהסכום שהודה בעל-פה, בנוכחות התובע ומר פלד, שקיבל מהתובע (89,000 דולר).

שלישית, הנתבעים לא הרימו את נטל הראיה וההוכחה של גרסתם. העובדה שבפועל הפקיד מר רואש סך של 100,000 ₪ בבנק ביום 18.09.06 אינה מהווה ראיה לסכום שקיבל מהתובע. כך גם צוין בסעיף 7 לזיכרון הדברים בלשון ברורה שהתובע שילם (כבר) את המחיר של 69,000 דולר, כך שאינו חב בתשלום זה יותר. הנסיבות החיצוניות לחתימה על זיכרון הדברים תומכות בגרסת התובע כי שילם 89,000 דולר, לטענתו.

כך גם ישנם ליקויים באופן ההתחשבנות שביצעו הנתבעים בשנת 2006.

בעניין הטענה להתיישנות- לטענת התובע, פסק-הדין בעניין תיק הפנטהאוז במסגרת הליך ת"א 46489-03-13 (מחוזי- ת"א) (להלן: "תיק הפנטהאוז") ניתן ביום 01.04.2014 בהסכמה לטובת התובע, שם נקבע, כי תאריך זיכרון הדברים הוא מיום 01.10.2007 (ת/26). לטענתו, פסק-הדין יצר השתק שיפוטי כלפי אבנר (תביעה זו הוגשה ע"י התובע כנגד אבנר) ביחס למועד עריכת זיכרון הדברים, אך הוא לא הכריע במחלוקת ביחס לסכום ששילם התובע למר רואש. אולם, אבנר לא טען בתיק הפנטהאוז טענת התיישנות, ולכן הוא מושתק מלטעון להתיישנות ביחס לנושא זה במסגרת תביעה זו.

כמו כן, לטענתו, לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התקופה שבין יום הגשת תביעת הפנטהאוז (24.03.2013) ובין יום מתן פסק הדין בתביעת הפנטהאוז (01.04.2014), לא תבוא בחישוב תקופת ההתיישנות. על כן, לא חלה התיישנות.

בנוסף, הנתבעים לא חלקו על קיום השותפות בינם לבין התובע, אך לא הוכיחו מתי השותפות הסתיימה, שכן היא מעולם לא התחסלה, או התפרקה פורמלית. הנתבעים לא הביאו כל ראיה כי נתנו לתובע הודעה בדבר פירוק השותפות (לפי סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות, סעיף 41(ב)). כמו כן, לפי סעיף 51 לפקודת השותפויות יש לבצע חישוב חשבונות סופי בין השותפים לאחר פירוק השותפות. מר ובר העיד, כי לא בוצעה התחשבנות סופית (עדותו בעמ' 52 ש' 24), הנתבעים לא טענו שבוצעה התחשבנות סופית ביניהם ולא הוכיחו מועד בו בוצעה, שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. על כן, הנתבעים לא הוכיחו את המועד ממנו יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות ולא הוכיחו שחלפו 7 שנים עד הגשת התביעה.

כך גם, לטענתו, מרוץ ההתיישנות לא יכול היה להתחיל לפני שהנתבעים חשפו בפני התובע את המידע החלקי שחשפו לאחר הגשת תביעה זו ביחס לחשבונות השותפות, אשר ממנו עלו שגיאות באופן חישוב חוב הפרויקט ובחישוב הסכומים בהם על התובע לשאת.

תמצית טענות הנתבעים:
בעניין הטענה הנוגעת לשאלה הראשונה- לטענת הנתבעים, התובע לא זכאי לקבל חשבונות בגין התקופה שלפני 11.02.2003 ממס' טעמים:

התיישנות ביחס לכל רכיבי התביעה- בהחלטה מיום 11.01.16 קבע ביהמ"ש, כי שמורה לנתבעים הזכות לטעון טענת התיישנות אף בסוף הדיון ובמסגרת פסק-הדין. כך גם ב"כ התובע טען לפחות בשני דיונים, כי שאלה זו תידון בסיכומים.

לטענתם, התביעה שהגיש התובע הינה תביעה למתן חשבונות, ולכן מועד היווצרות העילה הנו במועד יצירת יחסי השיתוף (אשר הנו ביום 11.02.03- מועד החתימה על הסכם השיתוף, או ביום 30.03.03- הוא יום רכישת הזכויות של התובע ממר מזרחי בהתאם להסכם). סעד של מתן חשבונות יכול להינתן רק כל עוד מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים. מאחר שביום 28.08.06 נחתם הסכם מכירה (להלן ולעיל "הסכם המכירה" או הסכם המכירה מ- 2006"), לפיו כל בעלי הזכויות בחלקה מכרו את זכויותיהם לצד ג', למעט חלקים שנותרו בידי התובע והנתבעים 3 ו-4 (נספח 6 לכתב התביעה), הרי אז פסקה מערכת יחסים זו, ולכן יש למנות את תקופת 7 השנים לכל המאוחר החל מיום 28.08.06, שאז פסקה מערכת היחסים המיוחדת כאמור.

התביעה דנן הוגשה ע"י התובע ביום 30.12.13 כלומר, בחלוף כמעט 11 שנים ממועד תחילת יחסי השיתוף (ומועד היווצרות עילת התביעה לראשונה) ובחלוף 7 שנים ו-4 חודשים ממועד סיום אותם יחסי שיתוף (עם חתימת הסכם המכירה מיום 28.08.06). לכן, בהתאם לסעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות, התביעה כולה התיישנה. מקל וחומר, עילת התביעה של התובע ביחס לתקופה שקדמה ליום הסכם השיתוף (11.02.03) התיישנה.

עוד לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח, כי התקיימה שותפות כמשמעותה בפקודת השותפויות. סעיף 2 לפקודת השותפויות מבהיר, כי קיימים סוגים רבים של שיתופי פעולה עסקיים, אשר אינם מהווים שותפות.

אף אם הייתה שותפות במובן הפקודה, אזי הסכם המכירה מיום 28.08.06 מהווה הודעה על פירוקה של השותפות ובמקרה כזה חל האמור בע"א 1135/12 שרעבי נ' אזכוריה. כלומר, עילת התביעה בפירוק שותפות נולדת במועד הודעת הפירוק וכי מועד חיסול חשבונותיה של השותפות אינו רלבנטי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות.

כך גם התובע לא עמד בנטל הדרוש לסעיף 8 לחוק ההתיישנות – התובע ידע מתי נולדה עילת תביעתו ולכל הפחות היה עליו לדעת. יתרה מכך, לטענת התובע כבר בשנת 2011 הוא ביקש באמצעות עו"ד סער מחלק מהנתבעים מסמכים (נספח 13 לתביעה), כלומר במועד זה לשיטתו הוא ידע כי הוא רשאי לבקש מסמכים ובמיוחד כשהוא מיוצג ע"י עו"ד.

כך או כך, התביעה הוגשה ביום 30.12.13 ולכן אף אם יוכיח התובע תביעתו, הוא לא זכאי לקבל חשבונות בגין התקופה שלפני יום 30.12.06 (שבע השנים שקדמו לתביעה). מקל וחומר, התובע לא זכאי לקבל מסמכים ביחס לתקופה שלפני 11.02.03, מועד חתימת הסכם השיתוף.

התובע לא זכאי למתן חשבונות בגין התקופה שקדמה ליום 11.02.03- לטענת הנתבעים, אין בכניסת התובע לנעלי מר מזרחי כדי להקנות לו זכויות שותפות כלפי מי מהנתבעים ביחס לעבר, ולכן אין בכניסתו לנעלי מר מזרחי כדי להקנות לו זכויות כלשהן לקבלת חשבונות או מסמכים לתקופה הקודמת לרכישת זכויותיו של מר מזרחי.

התובע מודה בסעיף 20 לתביעה, כי רכישת זכויות מר מזרחי היא שיצרה יחסי שיתוף בינו לבין הנתבעים ומר ובר מכאן ואילך. על כן, אף לשיטתו אין הוא זכאי לדרוש חשבונות לתקופה הקודמת ליום רכישת זכויות מר מזרחי ביום 30.03.03, לחילופין, לפני יום 11.02.03 – חתימת הסכם השיתוף, ולחילופי חילופין, לפני יום 06.01.03- יום תשלום הסך של 600,000 ₪ על-ידו עבור רכישת זכויותיו של מר מזרחי.

מיום החתימה על הסכם השיתוף ביום 11.02.03, בוצע ע"י הצדדים חיתוך של העבר ונקבעה מערכת יחסים חדשה המבוססת על הסכם זה. ע"פ הסכם השיתוף, לכל קבוצה יהיה 1/3 בפרויקט (קבוצת התובע ומר ובר עולה מכ- 28.4% ל- 33.33%) וכל קבוצה נושאת ב- 1/3 מהחוב בח-ן הבנק.

כתב התביעה אינו כולל טענה, כי הוצג לתובע מצג לא נכון של השקעות העבר בפרויקט והדבר עלה לראשונה בשל הצורך להכין חשבונות מפורטים לצורך הליך זה.

התובע אף לא טען בתביעה למצג לא נכון לגבי הסיבה לקביעת הנוסחה שבסעיף 5 להסכם השיתוף וזאת מהטעם שהסתיר את הסכם השיתוף ולא הזכיר אותו בכתב התביעה.

עו"ד מונרוב העיד בעדות שלא נסתרה, כי החוב בבנק בסך של 1,250,000 ₪ לא שיקף את הוצאות העבר בפרויקט ולא ניתן מצג כזה לתובע או למר ובר. החוב בח-ן הבנק נקבע והוסכם כנגזרת של מחיר העסקה שהוסכם בין הצדדים (1,250,000 דולר) לאור העובדה שלתובע ולמר ובר לא היה די כסף לשלם את מלוא חלקם בפרויקט ולכן לשקף את חובם באותה נק' זמן בגין חלקם במחיר העסקה.

הנתבעים הוכיחו, לטענתם, כי עד ליום 11.02.03 שימש ח-ן הבנק לא רק לצורך הפרויקט, אלא שימש את מר מונרוב ומר רואש גם לעסקאות אחרות שלהם ביצעו יחדיו. מטעם זה, ומאחר ועד ליום 11.02.03 לא מדובר בח-ן של הפרויקט, אלא בח-ן למטרות המסחריות של מונרוב ורואש שאינן קשורות לתביעה זו, אין לתובע כל זכות וכל עילה לקבל חשבונות ביחס לאמור.

בעניין הטענה הנוגעת לשאלה השנייה- לטענת הנתבעים, גם כאן התיישנה עילת התביעה ביחס לתשלום לו טוען התובע (89,000 דולר) הואיל ולטענתו הוא שילם סכום זה למר רואש ביום 17.09.06, כלומר 7 שנים וכ- 3.5 חודשים לפני הגשת התביעה.

כמו כן, עילת התביעה בעניין תיק הפנטהאוז שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בת"א הייתה בגין רכישת מחצית מהפנטהאוז ע"י התובע מהנתבע 3 והסעד שהתבקש הוא צו עשה וצו מניעה לרישום זכויות התובע ביחס לפנטהאוז. בענייננו מדובר בעילת תביעה שונה לחלוטין, למתן חשבונות ביחס לכלל הפרויקט אשר במסגרתה נתבעו נתבעים נוספים ולא רק הנתבע 3.

כך גם לא יכול להיות השתק כלפי הנתבעים, שכן ביהמ"ש באותה תביעה לא נדרש להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בתביעה דכאן.

בנוסף, לאור הסכומים שהעביר התובע החל מיום 14.09.06 לאחר קבלת מכתב עו"ד מונרוב מיום 14.09.06 (נספח 1 לתצהיר עדות ראשית של עו"ד מונרוב) ובו התבקש התובע להעביר סך 477,847 ₪ לחשבון הבנק של הפרויקט , הרי שהדבר מעיד, כי אין שחר לטענת התובע, כי שילם למר רואש סך של 89,000 דולר במזומן.

בסעיף 51 לתביעה ובנספח 16 לתביעה, מודה התובע, כי בין ה- 14.09.06 ליום 19.09.06, הזרים לחשבון הפרויקט בבנק המזרחי 470,000 ₪. בהתאם לנספח 16 לכתב התביעה ההפקדות הן: 170,000 ₪ ביום 14.09.06, 100,000 ₪ ביום 18.09.06 ו- 200,000 ₪ ביום 19.09.06. ובסך הכול 470,000 ₪ (בקירוב זה הסכום שהתבקש במכתבו של מונרוב מיום 14.09.06 – נספח 1 לתצהיר עו"ד מונרוב ). הודאה זו מפריכה את טענתו בדבר תשלום 89,000 דולר במזומן למר רואש בבאר-שבע.

מר רואש העיד, כי ביום 17.09.06 היה אצל התובע בבאר-שבע וקיבל ממנו במזומן בסך 100,000 ₪ (סעיף 6.10. לתצ"ר) שהופקד למחרת היום 18.09.18 בחשבון הפרויקט בבנק המזרחי. נספח 16 לכתב התביעה כולל אישור הפקדה של 100,000 ₪ בחשבון הפרויקט מיום 18.09.06 במזומן.

כך גם ביום 19.09.06 העביר התובע סכום נוסף של 200,000 ₪ לחשבון הפרויקט ובכך לשיטתו המופרכת, לטענת הנתבעים, שילם בסך הכול 757,506 ₪ בשעה שהתבקש לשלם 477,847 ₪. המסקנה היא כי טענת התובע בדבר מסירת 89,000 דולר במזומן היא חסרת בסיס.

לטענת הנתבעים, כאשר עו"ד מונרוב דרש מהתובע במכתבו מיום 14.09.06 את הסך של 477,847 ₪, הרי שסכום זה כלל בחובו הן את מחיר הדירה העורפית והן את מחצית הפנטהאוז. הדבר עולה אף מהטבלה שבדו"ח הראשון ומסעיף 7 שבדו"ח השני. התובע מודה כאמור בהעברת 470,000 ₪, ולכן טענתו כי מסר למר רואש גם סך מזומן של 89,000 דולר עבור מחצית הפנטהאוז וגם סך של 470,000 ₪, כאמור, מופרכת, שכן הוא נדרש להעביר רק 477,847 ₪ כשסכום זה כולל הן את הדירה העורפית והן את חצי הפנטהאוז.

ע"פ זיכרון הדברים, עבור מחצית הפנטהאוז שולם סך של 69,000 דולר, ואכן סכום זה מגולם בסך של 477,847 ₪ שבמכתבו של עו"ד מונרוב, כאמור. לא נכתב בזיכרון הדברים כי סכום זה נמסר לידי מר רואש במזומן.

עו"ד מונרוב ומר רואש העידו, כי הוסכם שמחיר מחצית הפנטהאוז הוא 70,000 דולר (סעיף 6.8 ו- 9.1 לתצ"ר ) ועדותם לא נסתרה כך גם בדו"חות 1 ו-2 ובחקירה נגדית של מונרוב.

הטענה בדבר 20,000 דולר שצריך היה לשלם למתווך ה ינה טענה מופרכת. אין חולק, כי ההסכמה שהתובע ירכוש מאבנר את מחצית הפנטהאוז הושגה באופן ישיר בין התובע לבין מר רואש ללא כל מתווך. לא ייתכן שבגין עסקה בסדר גודל של 69,000 דולר ישולמו דמי תיווך בסך 20,000 דולר.

כך גם המחלוקת לעניין 89,000 דולר לא עלתה ולא נשאלה בחקירתו הנגדית של מר רואש , ולכן הדבר פועל לחובת התובע.

נוסף על כך, טוענים הנתבעים, כי יש לדחות את ניסיונות התובע לטעון, כי מר ובר הלך בעיניים עצומות אחרי מר רואש והתובע הלך בעיניים עצומות אחרי מר ובר והם מעולם לא פקחו עיניהם, שכן מדובר באנשי עסקים, משכילים, מלומדים אשר עשו עסקה אחת או שתיים בחייהם.

הטענה, כי זכויות מר מזרחי נרכשו ע"י עו"ד מונרוב וכי מי שלמעשה מכר את הזכויות לתובע הוא עו"ד מונרוב ולא מר מזרחי, אינה רלבנטית ומהווה הרחבת חזית אסורה.

הטענה כאילו הפגישה במשרדו של עו"ד מונרוב בה הועלה נושא השותפות התקיימה במקביל לרכישת 43% ע"י עו"ד מונרוב ביום 14.11.02 אינה אמת. אף מסדר הפעולות ברור כי המודל של הסכם השיתוף, 1/3 לכל קבוצה, סוכם מראש, שכן בינואר העביר התובע סך של 600,000 ₪ לרכישת זכויות מר מזרחי, ביום 11.02.03 נחתם, כאמור, הסכם השיתוף וביום 30.03.03 הושלם מהלך רכישת הזכויות ממר מזרחי בחתימת ההסכם עמו.

טענות התובע בסעיפים 19-20 לסיכומיו הם הרחבת חזית אסורה ויש לדחותן. אין כל זכר בכתב התביעה להסכם השיתוף וממילא לא לנסיבות ולמועד חתימתו. לכן התובע מנוע מלהוכיח כל טענה בקשר לכך. כך גם הטענה, כי התובע העיד שהסכם השיתוף נחתם לאחר חתימת ההסכם עם מר מזרחי אינה אמת, הואיל ובסעיף 24 לתצהירו של התובע העיד התובע, כי ההסכם עם מר מזרחי נחתם אחרי חתימת הסכם השיתוף.

כך גם הטענה כאילו התובע נדרש לשלם את ההפרש בין הסכום הדולרי בו רכש את זכויות מזרחי (125,340 דולר) לבין הסכום הדולרי שבו רכש אריה את זכויות מר לזניק (156,680 דולר), דהיינו 31,340 דולר, היא טענה חסרת היגיון וכך גם היא מהווה הרחבת חזית אסורה.

מר ובר והתובע סתרו מהותית זה את זה בחקירה נגדית וכך גם עדותו של מר ובר סותרת את טענות התובע בתצהירו ובתביעתו (סע' 107-114 לסיכומי הנתבעים).

טענה לשיהוי ונזק ראייתי- הסכם השיתוף נחתם ביום 11.02.03, הסכם המכירה נחתם ביום 28.08.06, התביעה הוגשה ביום 30.12.13, כמעט 11 שנים לאחר החתימה על הסכם השיתוף ו- 7 שנים וכ-4 חודשים לאחר החתימה על הסכם המכירה. התובע לא הראה מדוע השתהה שיהוי כה קיצוני בהגשת התביעה.

התובע מבקש חשבונות ביחס לתקופה שמיום 1997 – 2003, כלומר ביחס לתקופה שראשיתה לפני למעלה מ- 20 שנים. לנתבעים נגרם נזק ראייתי רב, ולכן אף מטעם זה ומטעם של שיהוי קיצוני, יש לדחות את התביעה ולחייב בשכ"ט עו"ד ובהוצאות משפט משמעותיות.

דיון והכרעה:
כאמור לעיל, מדובר בתביעה למתן חשבונות שהוגשה ביום 30.12.13. מדובר בפרויקט ברח' דבורה הנביאה בתל-אביב, אשר נעשו בו עסקאות מקרקעין רבות בין הצדדים לתיק ובין צדדים אחרים שאינם בעלי דין בתיק זה. במסגרת אות ן עסקאות ומכירת זכויות במקרקעין נחתמו מס' הסכמים והועברו כספים רבים בין הצדדים הרלבנטיים לעסקאות.

בהליכים שהתקיימו בין הצדדים נקבע והוסכם, כפי שאושרר בהחלטתי מיום 10.12.17, כי בשלב הראשון תינתן החלטה בשתי שאלות בלבד, כפי שפורטו לעיל.

בתביעה למתן חשבונות על התובע לעמוד בשלב הראשון בשני תנאים מצטברים:
התנאי הראשון, קיום יחסים מיוחדים בין הצדדים המצדיקים מתן חשבונות. בעניין זה חשוב להבהיר, כי אין מדובר על רשימה סגורה של סוגי התקשרויות (יחסי שותפות, נאמנות, שליחות, או יחסים עסקיים מיוחדים המצדיקים מתן חשבונות).

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו מפי כב' השופטת (המשנה לנשיא דאז) מ' נאור במסגרת רע"א 8266/11 יו.בי.אמ ואח' נ' מעוז נסיעות בע"מ ו-10 אח' (מיום 16.08.12):

"על מנת שתצלח דרכו של בעל דין במסגרת השלב הראשון בתביעתו למתן חשבונות, עליו להצביע על שניים: על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות ועל כך שלכאורה בידו זכות לתבוע את הכספים לגביהם הוא תובע את מתן החשבונות (ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום, פ"ד נא(4) 811, 819 (1997); ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מו (3) 570, 584 (1992); ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ([פורסם בנבו], ניתן ביום 8.9.2005)).

ככלל, אין תובע רשאי לבקש צו למתן חשבונות על מנת לברר כמה חייב לו הנתבע. תביעה למתן חשבונות צריך שתתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות. כך למשל מוכרת הזכות לקבלת חשבונות כאשר בין הצדדים מתקיימת מערכת יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות, אך רשימה זו אינה סגורה. (עניין מועצת הפירות, בעמ' 345; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 220 (מהדורה עשירית, 2010) (להלן: גורן ). "

ובהמשך:

"בהתאם להלכה הפסוקה, די בכך כי ניתן להצביע שלכאורה עומדת לתובע הזכות לתבוע השבה, ולו רק ביחס לחלק מהסכומים, כדי שתקום הזכות הלכאורית למתן חשבונות (עניין מועצת הפירות, בעמ' 348-347)." (הדגשה במקור- ח.ק.)

התנאי שני הינו הוכחה , ולו לכאורה, כי התובע זכאי לכספים בגינם הוא דורש צו למתן חשבונות. ככל ובית המשפט הכריע בשלב הראשון, כי התובע זכאי לחשבונות מהנתבע, יתקבל הצו, יחל השלב השני בו נבחנת נאותות החשבונות שנמסרו על פי הצו. לעומת השלב הראשון בו נטל השכנוע הינו על כתפיו של התובע, בשלב השני נטל השכנוע רובץ על הנתבע (ס' 29 לפקודת השותפות), שכן עליו לשכנע את בית המשפט בנאותות החשבונות. רק לאחר שלב זה ייקבע האם הנתבע מחו יב בתשלום על פי החשבונות, או שמא החשבונות נמצאו שגויים (ראו ע"א 127/83 בר-לב נ' לוינזון,  255,249 ובע"א 4724/90 א.ש.ת בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ).

באם נמצאו החשבונות שגויים, הפסיקה יצרה מס' מנגנונים לפיהם ניתן להגיע לנתונים מדויקים, או משוערים דיים , של החשבונות. יובהר , כי עצם אי עמידת הנתבע בנטל השכנוע להצגת חשבונות נאותים, אינו מספיק לתובע בכדי לזכות בתביעתו. רק לאחר שיוצגו החשבונות הנכונים באמצעות המנגנונים אותם ייקבע בית המשפט, התיק יוכרע.

לענייננו- כבר עתה ייאמר, כי ב"כ התובע אישר (עמ' 161 ש' 1-2) כי קיבל את כל המסמכים ביחס לתקופה שמשנת 2003 ואילך (גם עמ' 181 ש' 14-15). על כן, אין מחלוקת בעניין קבלת המסמכים לתקופה זו.

שתי השאלות, כאמור לעיל, אשר יש להכריע בהן בשלב זה הן:

האחת, האם התובע זכאי לקבל פירוט חשבונות על התקופה שלפני החת ימה על הסכם השיתוף, כלומר לפני 11.02.2003.

השנייה, מהו הסכום ששולם ע"י התובע עבור רכישת מחצית הפנטהאוז.

כמו כן, נטענה טענה בדבר התיישנות עילת התביעה באשר לשאלות שיש להכריע בהן.

אדון בשאלות ובטענה להתיישנות כמפורט להלן:

השאלה הראשונה שבמחלוקת:
האם התובע זכאי לקבל פירוט חשבונות על התקופה שלפני החתימה על הסכם השיתוף, כלומר לפני 11.02.2003.

לאחר עיון בכתבי הטענות ובנספחיהם ולאחר שמיעת הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה, כי התשובה על כך שלילית. אפרט טעמיי להלן:

הנקודה הראשונה אליה יש להתייחס, כאמור, הנה האם מתקיימים בין הצדדים יחסים מיוחדים המצדיקים מתן חשבונות.

לטענת הנתבעים, אין ממש בטענת התובע, כי עם חתימת הסכם השיתוף הוקמה "שותפות" כמשמעותה בפקודת השותפויות (סע' 43-44 לכתב ההגנה), אשר יש בה להצדיק מתן חשבונות. זאת, להבדיל מיחסי שיתוף לצורך הפרויקט, בהתאם להסכם השיתוף. לטענתם, התובע לא הוכיח כי התקיימה שותפות כאמור.

אמנם ייאמר, כי השותפות עצמה לא נרשמה. אולם, מצאתי כי מדובר היה בשותפות כמשמעותה בפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה- 1975 (להלן: " פקודת השותפויות" או "הפקודה") וכן כי מדובר היה במערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות.

כך נאמר במסגרת ע"א 7065/15 יונה לוי נ' נחלת א.מ. בניה ויזום בע"מ (מיום 28.01.18, פורסם בנבו) (אוזכר אף ע"י התובע):

"השאלה האם היסודות הנדרשים לקיומה של שותפות התמלאו במקרה נתון, היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק:

"השאלה, מתי הממצאים העובדתיים מצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא [...] עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו והתגבשו קווים מנחים לבחינת הנושא. כך אצלנו וכך גם בהלכה המקובלת בדין האנגלי והאמריקאי. כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; משכם של היחסים בין הצדדים" (ראו: ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, [פורסם בנבו] פסקה 10 (7.4.1992)). "

כך גם אין חובה שקשרי שותפות יתבססו על השקעת הון שווה בין הצדדים ואופן ניהול השותפות והשקעת המשאבים נתון אף הוא לשיקול דעתם של הצדדים (ראו: 682/87 אקרמן נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(2), 825, 832 (1989)).

התובע הציג ראיות המבססות את דבר קיומה של שותפות בפועל בין הצדדים, זאת בראש ובראשונה לאור ההסכם שנחתם ביום 11.02.03 (אשר הנתבעים קוראים לו בשם "הסכם שיתוף"). כך גם לאור משך מערכת היחסים בין הצדדים ניתן ללמוד כי מדובר היה בשותפות ולאור ההשתתפות בכיסוי חובות הפרויקט. בנוסף לאמור לעיל, הסכם השיתוף עליו חתמו הצדדים יוצר מערכת יחסים חוזית, המקנה כשלעצמה זכות לכל אחד מהצדדים לקבל מסמכים המתייחסים לחשבונם המשותף.

יתרה מכך, ברגע שהחשבון הפך לחשבון השותפות, כאמור, אזי עובדה זו למעשה מקימה זכות לקבל פירוט חשבונות, בין אם מדובר בשותפות או בשיתוף. אכן, זו לא שותפות רשומה, אבל מדובר היה בשותפות שנמשכה זמן רב לצורך ביצוע הפרויקט, לכן לתובע קמה זכות לקבל פירוט חשבונות. האמור לעיל נכון מיום כריתת הסכם השיתוף, אך לגבי התקופה שלפני כריתתו יש לבחון את הדרישה במבחנים נוספים כפי שיפורט בהמשך.

שאלה נוספת שהועלתה ויש לדון בה הנה בדבר מועד פירוק השותפות. לשאלה זו נפקות בכל הנוגע לטענת ההתיישנות ויום היווצרות עילת התביעה. לטענת הנתבעים, הסכם המכירה מיום 28.08.06 מהווה הודעה על פירוק השותפות, ולכן עילת התביעה בפירוק שותפות נולדת במועד הודעת הפירוק וכי מועד חיסול חשבונות השותפות אינו רלבנטי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות.

סעיף 41 ל פקודת השותפויות קובע את התנאים לפירוק שותפות וזו לשונו:

"פירוק השותפות מאליה או בידי שותף
(א) שותפות תפורק –
(1) אם נתכוננה לתקופה קצובה – בגמר התקופה;
(2) אם נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה – בהסתיים העסק או הקיבולת;
(3) אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת – כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות;
והכל בכפוף להסכם שבין השותפים.
(ב) פירוקה של שותפות לתקופה לא מסוימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך – בתאריך שבו נמסרה ההודעה. "

במסגרת ע"א 1135/12 יוסף שרעבי נ' יעקב אזכוריה (ניתן ביום 12.12.13, פורסם בנבו) (אוזכר אף ע"י הנתבעים) נקבע: (להלן: " עניין שרעבי")

"השותפות שכוננה בענייננו היא שותפות לתקופה לא מסוימת אשר תפורק באחת משתי דרכים: האחת, כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות (סעיף 41( א)(3) לפקודה); והשנייה, במקרה שהצדדים קבעו בהסכם תנאים אחרים לפירוק השותפות – יחולו תנאים אלה ( סעיף 41( א) סיפה לפקודה). ברירת המחדל הקבועה בסעיף 41( א)(3) לפקודה, שלפיה די בדרישתו של שותף כדי לפרק את השותפות, חלה הן בשותפות שחלה עליה פקודת השותפויות, הן על שותפות במקרקעין (סעיף 37( א) ל חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). היא נשענת על התפישה שלפיה "כל הנדרש משותף הוא כי יודיע על רצונו בהתרת החבילה."

במקרה דנן, הנתבעים לא הביאו כל ראיה, כי נתנו לתובע הודעה בדבר פירוק השותפות. על כן, יש ללמוד מהו המועד ממנו יש למנות את מרוץ ההתיישנות מתוך הנסיבות והתנהגות הצדדים.

כך, לאור היעדר מענה על התנאים בפקודת השותפויות, כאמור לעיל, ובהתאם לאותו רציונל של ק יום יחסי שותפות כתוצאה מהתנהגות ונסיבות מהן ניתן ללמוד על כינון שותפות, אני קובעת , כי זו הדרך גם לקבוע את מועד סיום השותפות, דהיינו, סיום הקשר בין הצדדים בפועל. גם אם אתייחס למערכת היחסים שבין הצדדים כמערכת יחסים חוזית על בסיס הסכם השיתוף, הרי שכאשר לא נקבע מועד ספציפי או אירוע ספציפי לסיום מערכת היחסים החוזית, יש לבחון את מועד הסיום בהתאם לנסיבות והתנהלות הצדדים. במקרה הנדון מסמך המפתח לבחינת שאלה זו הוא הסכם המכירה מיום 28.8.2006. בהסכם זה מכרו הצדדים להסכם השיתוף את הזכויות בנכס לצד ג' . אלא, שגם מועד זה עדיין איננו המועד המסיים את הקשר ביניהם, שכן הסכם המכירה קובע בסעיף 4.4 שמועד מסירת הבעלות על ידי המוכרים (שהם הצדדים להסכם השיתוף) הינו ביום 1.9.07. דהיינו , על פי מסמך זה יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות לכל המוקדם החל מיום 2.9.07, שכן עד למועד זה עדיין יש לצדדים התחייבויות וזכויות הנובעות מיחסי השיתוף שהיו ביניהם. לאור האמור לעיל וככל שמדובר על מערכת היחסים הנובעת מהסכם השיתוף לא חלה התיישנות שכן התביעה הוגשה ביום 30.12.13, דהיינו פחות משבע שנים.

יפים לעניין ההתיישנות הדברים הבאים שנאמרו ע"י כב' השופט טל חבקין בספרו 'התיישנות (התשע"ד- 2014, נבו הוצאה לאור)' (עמ' 21):

"מוסד ההתיישנות הוא תוצר של איזון בין שני קווי מדיניות מתחרים: האחד עניינו בשיקולים המצדיקים למנוע בירור של תביעות שלא הוגשו במועד; השני – בשיקולים המצדיקים לברר את כל התביעות בלא להטיל מגבלת זמן על הגשתן".

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע בזו הלשון: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה ... היא – בשאינו מקרקעין – שבע שנים"; סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." עוד נקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כלל העוצר את מרוץ ההתיישנות במקרה של אי ידיעת קיומן של עובדות מהותיות המרכיבות את עילת התביעה, בכפוף לתנאי כי אי הידיעה נבעה מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושאף בזהירות סבירה לא יכל למנוע אותן, או אז יחל מרוץ ההתיישנות מיום ידיעת העובדות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

באשר לפרטי החשבונות שקדמו להסכם השיתוף ( קרי 11.02.2003), אני מקבלת את הטענה בעניין ההתיישנות. התביעה דנן הוגשה ביום 30.12.13, כלומר לפחות 10 שנים ממועד כינון השותפות. לא מצאתי מדוע לתת צו בדבר פרטי חשבונות לפני כינון השותפות ובמיוחד כאשר התובע יכול היה בזמן אמת לבקש פירוט החשבונות ולא להמתין כל כך הרבה שנים.

ככל שהתובע חשב שמדובר בכספים המיועדים לפרויקט ואשר נעשה בהם שימוש שלא כדין, לטענתו , אזי הוא יכול היה בזמן אמת לבקש פירוט החשבון, כאמור .

התובע מוסיף, כי במקרה דנן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, ולכן תקופת ההתיישנות מתחילה רק ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

בעניין זה נקבע במסגרת ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ, כי המבחן לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו מבחן האדם הסביר, קרי באילו נסיבות היה אדם סביר מגיש תביעה על בסיס נזק שהתגלה, על פי מבחן אובייקטיבי:

..." כדי לבסס הגנה של גילוי מאוחר על פי סעיף 8, על התובע להוכיח כי אי הגילוי נבע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. משמעות הדבר היא, כי מקום שהעובדות המטריאליות מצויות בידיעת התובע, ולו "בכח", הוא ייחשב כאילו ידע אותן בפועל, כל עוד ניתן היה במאמץ סביר לגלותן.... רכיב הזיקה הסיבתית בעילת התביעה מתגלה עם גילויו של בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לארוע, או כאשר נתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק. "

אין בידי לקבל את טענת התובע בדבר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות . לא מצאתי, כי נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, כן מצאתי שמדובר בסיבות שהיו תלויות בו- כך יכול היה התובע, כאמור, לבקש פירוט חשבונות טרם החתימה על הסכם השיתוף, כך יכול היה לבקש פירוט החשבונות מאוחר יותר, אולם לא עשה כן. הייתי מצפה מהתובע, כאיש עסקים, לקרוא את הסכם השיתוף ולהתנות את כניסתו לשותפות בקבלת פירוט החשבונות. התובע, בפועל, החליט שלא לקרוא את הסכם השיתוף ולסמוך על דבריו של מר ובר, אשר הוא מצדו סמך על מר רואש, ומכאן החלו המחלוקות.

מר ובר העיד בעניין מעמד החתימה על הסכם השותפות מיום 11.02.2003, כך:

"ש. תספר בבקשה את נסיבות החתימה, איפה זה נחתם, איך זה קרה שיש חתימה שלך ושל התובע?
ת. אלי (מר רואש- ח.ק.) אמר שלוקחים הלוואה וצריך לעבור לאיתן מונרוב ולחתום על ההסכם, באישהו שלב אני הגעתי אליו, אני לא קראתי, עוד פעם יש לי אמון והיה לי אמון מלא וגם לקחתי אתי את פימה (התובע- ח.ק.) שיחתום על ההסכם ואני מודה שלא בדיוק קראתי את ההסכם, נתתי אמון כמו שלאורך כל הדרך.
כב' הש' קלוגמן: אדוני בדרך כלל שאתה חותם על חוזים אתה מעיין בהם קודם?
ת. כן אבל לא עם אלי רואש, בנושא הזה עם אלי רואש היו לנו הרבה עסקאות נוספות ואף פעם לא היה שום ויכוח... מה שאלי אמר בתחום הנדל"ן אני סמכתי".
(פרט' עמ' 48 ש' 4-14).

התובע השיב בעניין מעמד החתימה על הסכם השותפות כך:

"ש. האם ההסכם של השותפות שיש עליו התאריך 11.02.2003 משקף את ההסכמות בינך למונרוב לוובר ולרואש?
ת. הוא לא משתף בשום דבר, ביקשו אותי לחתום על העסק הזה.
ש. למה חתמת אם זה לא משקף.
ת. שאלתי את אריה (מר ובר- ח.ק.) מה הוא חושב, הוא אמר אני חתמתי, אני גם חתמתי.
כב' הש' קלוגמן: לא קראת מה כתוב?
ת. לא קראתי מה כתוב, אחר כך קראתי שזה נותן לי להיות שותף לכל דבר כאשר אני לא קיבלתי אף חשבונית, עד היום אין לי חשבונית על 600 אלף שקל. "
(פרט' עמ' 91 ש' 27-34).

מהעדויות עולה, כי התובע סמך על מר ובר ולכן לא קרא את הסכם השיתוף , וכך גם מר ובר סמך על מר רואש וגם הוא לא קרא את הסכם השיתוף. אנו למדים, כי התובע (וגם מר ובר) הסתמכו על שותפיהם לעסקאות, ולכן החליטו שאין צורך לקרוא את ההסכם. כעת מבקש התובע לחזור שנים ארוכות אחורה בכדי לדלות פרטי חשבונות אשר היו לטענתו הבסיס לקידום הפרויקט ולפני כינון השותפות. התובע לא העלה כל הסבר המניח את הדעת מדוע נזכר לאחר שנים כה רבות לבקש את מה שהיה צריך לבקש טרם כינון השותפות ואף כתנאי לה. הדבר בוודאי לא מאפיין "איש עסקים רציני" כפי שהגדיר אותו מר פלד, חתנו של התובע (פרט' עמ' 106 ש' 17).
בעניין זה נאמר, כי החותם על חוזה, "חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא " (ראו ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פד"י יט(2) 113, 117; וגם: ע"א 7456/97 מלכה מליחי נ' חב' שמשון חברה לביטוח בע"מ). משמעות הדברים היא, כי אדם החותם על מסמך בלי לדעת את תוכנו, בדרך כלל לא תישמע טענתו שלא קרא אותו ולא ידע על מה חתם ועל מה התחייב.
יובהר, ציר הזמנים בענייננו הנו כמפורט: הסכם השיתוף נחתם ביום 11.02.2003 (מוצג ת/10). ההסכם עם מר מזרחי לפיו רכש התובע את זכויותיו של מר מזרחי בפרויקט נחתם ביום 30.03.2003 (מוצג ת/6). הסכם המכירה נחתם ביום 28.08.2006 (מוצג ת/5). תביעה זו הוגשה ביום 30.12.13.

לאור האמור לעיל, כל ההתחשבנות שקדמה לשנת 2003- חלה עליה התיישנות.

הזכות המהותית לקבלת החשבונות:

יתרה מכך, ולגופו של עניין, הדבר נכון גם אם יטען התובע שהוא לא היה מודע לכך ושנהגו כלפיו במרמה, אינני מקבלת זאת לגבי החוב שהיה קיים ביום שהתובע חתם על הסכם השיתוף, שכן באותו מעמד הוא היה יכול לבקש לבדוק את החשבון ולהחליט אם הוא מוכן להיכנס לשותפות עם בעלי החשבון שנמצאים ביתרת חובה אם לאו, או לחילופין, אם לא רצו לתת פרטים אודות החשבון, הוא יכול היה שלא להיכנס איתם לעסקה. אולם באותה תקופה הוא היה עסוק בענייניו האחרים ולא בדק את העסקה ,אלא בחר להסתמך על מה שאמר לו מר ובר, אשר בעצמו הסתמך על דבריו של מר רואש, כאמור.

התובע מתייחס לכך שחשבון הבנק ששימש את השותפות היה חשבון בנק, אשר הנתבעים עשו בו שימוש, והיה לנתבעים בחשבון יתרת חובה עוד לפני שנחתם הסכם השיתוף . אין למעשה מחלוקת על כי החשבון היה ביתרת חובה כאשר נחתם הסכם השיתוף, אך אני מקבלת את טענת הנתבעים , כי יתרת החוב הייתה חלק מהתשלום ששילם התובע עבור הכניסה לשותפות המתייחסת לפרויקט האמור. על כן, אין הדבר מעלה או מוריד אם התובע שילם בדרך של מתן כסף חי, או לחילופין, באמצעות תשלום הלוואה לכיסוי חוב של השותפים. בכל מקרה, הדבר לא יוצר זכויות לגבי בדיקת אותו חוב עבר. יתרת החובה מצוינת ב"רחל בתך הקטנה" בסעיף 5 להסכם השיתוף (נספח 4 לתצהיר התובע), והמועד לבדוק אותה היה עד קבלת ההחלטה לחתום על הסכם השיתוף.

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי עילת התביעה בעניין מתן חשבונות בתקופה שקדמה לחתימה על הסכם השיתוף, קרי 11.02.2003, התיישנה, אך גם אם לא הייתה חלה התיישנות על עילת תביעה זו, התובע לא הוכיח שהיא קיימת גם מבינה מהותית.

השאלה השנייה שבמחלוקת:
השאלה השנייה בענייננו הינה מהו הסכום ששולם ע"י התובע עבור מחצית הפנטהאוז.

המסמך הרלבנטי הוא זיכרון הדברים לגבי מכירת מחצית הפנטהאוז בין אבנר רואש (הנתבע 3) לבין התובע (להלן: "זיכרון הדברים"). זיכרון הדברים נכתב בכתב-יד בעמוד אחד. בסעיף 7 נכתב בו: "פימה (התובע- ח.ק.) שילם את המחיר של 69,000 $ " (זיכרון הדברים צורף כנספח בעמוד 59 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע).

התובע טען, כי שילם 89 ,000 דולר במזומן ביום 17.9.06 לידיו של מר רואש, כאשר האחרון הגיע לביתו בבאר שבע, ואילו הנתבע 3 (אבנר) טוען שקיבל 100,000 ₪ באמצעות אביו, מר רואש. לטענת הנתבעים יתרת הסכום שולמה בהעברות בנקאיות שהעביר התובע. גרסה זו משתקפת במכתבו של מר מונרוב לב"כ התובע מיום 19.2.13 בצרוף טבלת התחשבנות הכוללת סכומים אלו (נספח 17 לכתב התביעה) .

התובע הגיש ביום 24.03.2013 תביעה נגד אבנר (ת"א (מחוזי) פיינבלום נ' רואש 46489-03-13) לגבי זכויותיו בפנטהאוז, במסגרתה טען ששילם 89,000 דולר . לטענת התובע זיכרון הדברים לא שיקף את הסכום ששולם בפועל למר רואש. כמו כן דרש התובע , בתביעה שנידונה בבית המשפט המחוזי להירשם כבעלים של מחצית הפנטהאוז. הנתבע 3 כפר בטענות התובע לגבי הסכום ששולם לאביו. ביום 01.04.2014 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק-דין בהסכמה בו נקבע, כי תאריך זיכרון הדברים הינו 01.10.2007 (נספח 11 לתצהיר התובע ). ביהמ"ש המחוזי קבע שמחצית הפנטהאוז אכן שייכת לתובע, אך לא הכריע במחלוקת ביחס לסכום ששילם התובע למר רואש, אלא קבע כי ניתן יהיה לברר שאלה זו במסגרת התביעה דנן (נספח 11 לתצהיר התובע בעמוד 42). בהתאם להסכמת הצדדים שקבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי נותרה המחלוקת הכספית לדיון בתיק שבפניי. בדיון שהתקיים בפניי העידו בעניין זה התובע שחזר על גרסתו ומר רואש שגם הוא חזר על גרסתו. בנוסף העיד מר פלד כדלקמן:

מר פלד, חתנו של התובע, העיד בעניין זה כך:

"ת. הוא (מר רואש- ח.ק.) אמר נרשום 69 אלף דולר.
ש. כי 20 אלף דולר הלכו לההוא.
ת. כן.
ש. ואחר כך הסבירו לך שההוא זה מתווך, נכון?
ת. באותה ישיבה אני נמנעתי מלהתערב, אחר כך שאלתי וקיבלתי תשובה.
ש. מה זה ההוא? אמרו לך 'המתווך'. עכשיו אני אשאל אותך כשפימה שמע שה- 20 אלף דולר הולכים ל'ההוא' איך הוא הגיב?
ת. פימה רצה לקבל אסמכתא על תשלום, כאשר נאמר לו בוא נרשום 69, מן פנים כאלה 'אוקיי מה הסיפור הוא', הוא אמר תשמע 'יש פה רכישה, ומס שבח, נרשום 69 וזהו'".
(פרט' עמ' 108 ש' 14-23).

לגופו של עניין, ייאמר, כי זיכרון הדברים מציין, כי התובע - "פימה שילם את המחיר של 69,000 $" (סעיף 7 לזיכרון הדברים – נספח 1' לתצהיר מר פלד ). לאור סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני (ראו גם ה"פ 31977-09-12) מדובר בטענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, שאין בידי לקבלן. מדובר במסמך בכתב החתום ע"י שני הצדדים, התובע ואבנר, וכתוב ב"רחל בתך הקטנה " כי התובע "שילם" בלשון עבר. אין בידי לקבל כל פרשנות אחרת בדבר עתיד היה לשלם, או שילם לאחר קיזוז דמי תיווך, או כל פרשנות אחרת, שהעלה התובע ואשר לא מצאתי כי עומדת בחריגים להחלת הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית.

גרסתו של התובע בעניין זה נסמכת על עדותו שלו ועל תצהיר ועדות חתנו מר פלד, אלא שעדותו של מר פלד בחלקה היא עדות מפי השמועה, שכן הוא הצהיר שהתובע אמר לו ששילם את הסך של 89,000 $ (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית של מר פלד) . מר פלד לא נכח במקום בעת ביצוע התשלום ולצורך הוכחות התשלום עצמו עדות זו היא בלתי קבילה. גם עדותו לגבי המעמד בבית הקפה בעת חתימת זיכרון הדברים אשר צוטטה לעיל, אינני רואה בה חיזוק לגרסת התובע אשר טען אף הוא טענה זו וללא כל סימוכין נוספים. אוסיף ואציין כי יש להפחית ממשקל עדותו של מר פלד עקב יחסי הקרבה שבינו לבין התובע , כך שלא מצאתי בעדות זו חיזוק כלשהוא לגרסת התובע. אוסיף ואציין כי בגרסת התובע יש התייחסות רק לחלק מהסכום שבמחלוקת . בנוסף דמי התיווך הנטענים הינם בסכום שאינו מתאים לעסקה בגין מחצית הפנטהאוז, ואף לא ברור מדוע היה צורך במתווך, כאשר העסקה בוצעה בין השותפים עצמם המכירים אחד את השני, את הנכס והזכויות בו.

גרסת הנתבעים לעומת זאת מגובה במסמכים ב"זמן אמת" החל במכתבו של עו"ד מונרוב מיום 14.9.06 (נספח 1 לתצהירו של עו"ד מונרוב) ולפיו התבקש התובע להעביר לחשבון הבנק המשותף סך של 477,847 ₪. סכום זה תואם את ההתחשבנות ששלח עו"ד מונרוב לב"כ התובע במכתבו מיום 19.2.13 , בה התייחס הן למחיר ששולם בגין הפנטהאוז בסך של 69,000 דולר והן להפקדות בסך 100,000 ₪ , מיום 18.9.06, 170,000 ₪ מיום 14.9.06 וההפקדה בסך 200,000 ₪ מיום 19.9.06. סכומים אלו מופעים בדף חשבון הבנק של החשבון המשותף של הפרוייקט (עמוד 71 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

על כן, אני קובעת, כי הסכום כבר שולם במועד החתימה על זיכרון הדברים, או בסמוך אליו, וכי מדובר היה בתשלום של 69,000 דולר ששולם ע"י התובע למר רואש בגין רכישת מחצית הפנטהאוז , ואשר חלקו שולם במזומן (100,000) שהופקד כבר למחרת בחשבון הבנק של הפרויקט.

גם לגבי נושא זה נטענה טענת ההתיישנות . אינני מקבלת את טענת ההתיישנות בנושא זה . טענה זו נבחנת לפי המועד בו נחתם זיכרון הדברים, קרי 01.10.2007. התביעה הוגשה כאמור ביום 30.12.13, ולכן אין כל התיישנות בעניין זה. זיכרון הדברים שנחתם ביום 1.10.2007 עיגן את הסכמות הצדדים ביחס למכירת מחצית הזכויות בפנטהאוז , ולכן יש לראות במועד בו נחתם את המועד הקובע את מרוץ ההתיישנות.

סיכום :
שאלת ההתיישנות:
שאלה זו נבחנה לגבי שלושה נושאים שונים:
האחד, תקופת ההתחשבנות שמיום החתימה על הסכם השיתוף, ואשר לגביה קבעתי שלא חלה התיישנות לאור המועדים שנקבעו בהסכם המכירה מאוגוסט 2006 , אשר למעשה מהווה את תחילת הסוף של הקשר החוזי והשיתופי שבין הצדדים ביצוע הסכם המכירה, דהיינו מועד מסירה החזקה נקבע ליום 1.9.2007 ולכן קבעתי שזה המועד המתחיל את מרוץ ההתיישנות.

השני, תקופת ההתחשבנות שלפני החתימה על הסכם השיתוף , דהיינו לפני ה- 11.2.2003 , ואשר לגביו קבעתי כי חלה התיישנות , שכן המועד הקובע הוא מועד החתימה על הסכם השיתוף, והתביעה הוגשה יותר מעשר שנים לאחר מכן. לא קבלתי את טענת התובע להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

השלישי, מועד ההתיישנות לגבי מכירת מחצית הזכויות בפנטהאוז מאבנר רואש לתובע :
זיכרון הדברים נחתם ביום 1.10.07 והוא המועד הקובע לעניין מרוץ ההתיישנות בכל הנוגע לשאלת התשלום, שכן בזיכרון הדברים כבר נעשה שימוש בלשון עבר והוא למעשה סיכם את הסכמת הצדדים בעניין זה. מאחר וממועד זה ועד הגשת התביעה ביום 30.12.13 לא עברו שבע שנים , הרי שלא חלה התיישנות.

הזכות המהותית לקבלת החשבונות בהתייחס לתקופה שלפני החתימה על הסכם השיתוף:
ביום 11.2.2003 נחתם בין הצדדים הסכם שיתוף לקידום פרויקט המקרקעין ברחוב דבורה הנביאה בתל אביב. בעת חתימת ההסכם הוסכם כי החשבון בו ינהלו הצדדים את כספי הפרויקט יהיה חשבון הבנק המשותף של החברות שהיו בשליטת מר רואש ועו"ד מונרוב, ואשר היה ידוע , כפי שצוין בהסכם השיתוף כי חשבון זה נמצא ביתרת חובה. כפי שקבעתי ,קבלתי את הטענה שיתרת החובה הינה חלק מהתשלום עבור הממכר. בשלב זה יכול היה התובע לבקש לבדוק את התנהלות החשבון, בין אם חשב שיתרת החובה בו נובעת מהוצאות שהוצאו עבור הפרויקט המשותף, ובין אם עבור עסקים אחרים של מונרוב ורואש . בשלב זה יכול היה התובע לקבל החלטה מושכלת אם להיכנס להסכם השיתוף אם לאו ,על פי הבדיקות שהיה עורך, או לחלופין אם היו הנתבעים מסרבים לבקשתו , יכול היה להחליט שלא להיכנס לעסקה. אלא שהתובע בחר שלא לעשות אותן בדיקות שהיה יכול לעשות, ולהיכנס לעסקה. למעשה, תקופת ההתיישנות נמדדת מיום שנחתם הסכם ה שיתוף שהוא היום שנגמר שלב הבדיקות, שבחר התובע במקרה הנדון שלא לבצע.

מבחינה מהותית זכותו של כל צד לבדוק כל נושא שלדעתו רלוונטי לקבלת החלטה באם להיכנס לעסקה מסוימת אם לאו, אך שלב הבדיקות מסתיים עם שלב החתימה על ההסכם המגבש את תנאי העסקה. לא ניתן בשלב מאוחר יותר לחזור לשלב הבדיקות, אלא אם מדובר במו"מ שלא נוהל בתום לב , חובה הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים, או במקרה של מרמה. במקרה הנדון לא הוכיח התובע כי התקיימו הנסיבות המקנות לו את הזכויות הנובעות מהחלת סעיף 12 לחוק החוזים , או אלו הנובעות מה תנהלות שיש בה מרמה.

התשלום עבור מחצית הזכויות בפנטהאוז:
בנושא זה קבעתי שהמסמך זיכרון הדברים החתום על ידי שני הצדדים , התובע ורואש אבנר, הוא המסמך הקובע, ועל פיו שולם סך של 69,000 דולר.

סוף דבר:

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי החלק של התביעה הנוגע לבקשה לצו למתן חשבונות לתקופה הקודמת ליום החתימה על הסכם השיתוף, קרי 11.02.2003 – נדחה מחמת התיישנות ואף מבחינה מהותית .

לעניין השאלה בדבר התשלום בגין מחצית הפנטהאוז- מצאתי, כאמור לעיל, כי לא חלה התיישנות, וכי הסכום ששילם (בלשון עבר) התובע עבור מחצית הפנטהאוז הנו סך של 69,000 דולר, כפי שנכתב ע"ג זיכרון הדברים מיום 01.10.2007.

בעניין השאלה הנוגעת להתחשבנות הסופית בעניין הדוחות הקשורים בתקופה שמשנת 2003 ואילך- יגישו הצדדים הודעה תוך 30 יום האם קיימת ביניהם מחלוקת המצדיקה את המשך ההליכים בתיק, או לחילופין יגישו הודעה מוסכמת אחרת. בהתאם להודעה זו, אקבע את המשך ההליכים בתיק . ת.פ. 5.5.19.
ככל וימשיכו הצדדים התדיינות לגבי תקופה זו יוכלו הם להתייחס לטענת השיהוי, אשר לא נבחנה על ידי בשלב זה , שכן נבחנו רק השאלות עליהן הוסכם.

לאור התוצאות אינני עושה בשלב זה צו להוצאות

המזכירות תמציא העתק פסק הדין החלקי לצדדים.

ניתנה היום , כ"ד אדר ב' תשע"ט , 31 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.