הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 59029-11-12

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

התובעים:

  1. לאונרד דוידמן ו-60 אח'
  2. נציגות הבית המשותף ברח' שאול אביגור 21, 23, 25, 27, 29, 31, 33

ע"י עו"ד ראם אזולאי ועו"ד אייל מלכה

נגד

הנתבעת:
י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ
ע"י עו"ד זאב מינטוס

החלטה

לפני בקשת הנתבעת למחוק על הסף את כתב התביעה המתוקן, שהגישו התובעים בתיק זה על סכום של 10,000,000 ₪ לצרכי אגרה, על בסיס תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

רקע

עסקינן בתביעת ליקויי בנייה בגין הרכוש המשותף וירידת ערך דירות התובעים, שהוגשה בשנת 2012 , על סכום של 2,500,000 ₪ לצרכי אגרה בלבד , בגין נזק לתובעים של כ-3,000,000 ₪ ואשר הועברה לדיון בפני הח"מ ממותב אחר בחודש אפריל 2014.

במהלך השנים הוגשו עד כה 102 בקשות ומונו מספר רב של מומחים על ידי בית המשפט.

השאלה שעומדת לדיון כעת הנה - האם כתב התביעה המתוקן, שהגישו התובעים, ללא נטילת רשות ולפי תקנה 136, לא חר שהוגשה חוות הדעת האחרונה מבין ארבעת חוות הדעת שהוגשו על ידי מומחי בית המשפט שמונו כל אחד לתחומו, הוגשה כדין ו"לאור חוות הדעת" כמפורט בתקנה 136 או שמא בניגוד לתקנה הנ"ל .

הנתבעת הפליגה בטיעוניה, אשר או חזים לא פחות מ- 26 עמודים במסגרת הבקשה (לא כולל נספחים) ולא פחות מ-36 עמ' במסגרת התשובה לתגובה ( אם לכלול את הטבלה נספח 1 לתשובה, שמהווה לכל דבר ועניין בגדר טיעונים לגופו של עניין ). גם התובעים לא נשארו חייבים והגישו תגובה על פני 27 עמ'.

התובעים, שהנם דיירי מספר בתים משותפים ונציגות הבתים הנ"ל, הגישו תביעה כנגד הנתבעת, מוכרת הדירות, בגין ליקויים ברכוש המשותף, בסכום של 2,500,000 ₪, לצרכי אגרה, חרף נזקים ברכוש המשותף בסכום של כ-3,500,000 ₪ (מאחר ו-35 דיירים תבעו במקום 41, צוין בתביעה כי סכום הנזק המצרפי לתובעים הנו על סך 2,999,220 ₪) .

ראשי הנזק בתביעה המקורית היו: ליקויי בנייה 663,349 ₪; ירידת ערך – 2,000,000 ₪; ליקויי אקוסטיקה – 500,000 ₪; עגמת נפש – 350,000 ₪ - סה"כ 3,513,349 ₪ ולצרכי אגרה 2,500,000 ₪.

מדובר בעיקר בליקויים בתחום הבניה, האיטום, האקוסטיקה וכן טענות לחוסר התאמה בנושא בניית לובי הכניסה ומיקומו וכן ליקויי בטיחות בתחום התחבורה, שנוצרו עקב בניית לובי הכניסה במיקום שנבנה.

התובעים תמכו את תביעתם בחוות דעת של המהנדס גושן, המומחה לאקוסטיקה מנטל והשמאי אלי סידאווי. הנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה, למעט מכתב של מומחה לאקוסטיקה.

בית המשפט מינה את המומחה רפי גיל שנתן חוות דעתו ביום 25.11.13, העריך את עלות ליקויי הבנייה כ-175,000 ₪ לפני מע"מ ולפני תוספת 30% לביצוע על ידי התובעים וציין כי יש למנות מומחה לאיטום וכי חוות דעתו לא מתייחסת לנושא האיטום או אקוסטיקה.

בית המשפט מינה לאחר מכן את המומחה ביטלמן (לנושא האיטום), שנתן את חוות דעתו ביום 31.8.15 וכן תמחר לאחר מכן את עלות התיקונים בסכום של 2,270,000 ₪ לפני הוצאות פיקוח בסך 160,000 ₪.

בית המשפט מינה את המומחה ד"ר משה בקר (לתחום התחבורה), ש נתן את חוות דעתו ביום 30.4.16 ואשר תמחר ביום 26.3.17 את עלויות הביצוע של ההמלצות שלו בסכום של 305,420 ₪ (כולל מע"מ).

בית המשפט מינה את המומחה לאקוסטיקה עמוס יפה שנתן את חוות דעתו ביום 25.7.17 וקבע כי קיימים ליקויים אקוסטיים כתוצאה מאופן בניית הבניינים.

ביום 19.11.17 הגישו התובעים לתיק, על בסיס תקנה 136, כתב תביעה מתוקן, שהוכתר כמי שמוגש לבית המשפט המחוזי, בסכום של 10,000,000 ₪ לצרכי אגרה בלבד, בגין נזקים בסכום של 18,712,722 ₪.

כתב התביעה המתוקן כולל את ראשי הנזק הבאים: ליקויי בנייה – 266,925 ₪; ליקויי איטום – 3,597,780 ₪; ירידת ערך דירות הגן בגין העדר יכולת לנטוע עצים וצמחים בגינות עקב איטום שבוצע על ידי הנתבעת ואשר לא מאפשר זאת – 1,050,000 ₪; ירידת ערך בגין ליקויים אקוסטיים – 3,454, 860 ₪; עלויות תיקון ליקוי שעניינו אי קיומו של חניון תת קרקעי ואי קיומו של לובי כניסה כדבעי לבניינים - 2,500,000 ₪ (לחילופין, העלויות שקבע המומחה בקר לפי המלצותיו, בסך של 505,420 ₪); ירידת ערך עקב החניון התת קרקעי –3,454,650 ₪; עשיית עושר ולא במשפט בגין באי בניית החניון התת קרקעי – 3,888,497 ₪; עגמת נפש – 500,000 ₪; סה"כ 18,712,722 ₪ ולצרכי אגרה 10,000,000 ₪.

למחרת היום ביקשו התובעים מבית המשפט לקבוע כי הפרשי האגרה ישלמו לאחר שתידון ההתנגדות הצפויה של הנתבעת לכתב התביעה המתוקן. הנתבעת טענה כי על התובעים לשלם את הפרשי האגרה כתנאי לדיון בהתנגדות שהיא תעלה לכתב התביעה המתוקן.

בהחלטתי מיום 27.12.17 קבעתי כי יש מקום להכריע תחילה בהתנגדות הנתבעת לכתב התביעה המתוקן ורק לאחר מכן לחייב את התובעים לשלם את הפרשי האגרה, ככל שכתב התביעה המתוקן לא יימחק כבקשת הנתבעת. כן דחיתי את טענת הנתבעת כי על בית המשפט המחוזי להכריע בתקינות כתב התביעה המתוקן, תוך כך שקבעתי כי הסמכות בעניין זה הנה של בית משפט זה.

לאחר אורכות לנתבעת כפי בקשתה, הוגשה ביום 15.2.18 בקשתה למחיקת כתב התביעה המתוקן. בסמוך לאחר מכם החלו הצדדים בהליך גישור אינטנסיבי שנמשך כמעט שנה, עד סוף שנת 2018.

משלא צלח הגישור, הגישו התובעים את תגובתם לבקשה והנתבעת את תשובתה לתגובה, גם זאת לאחר אורכות שהתבקשו ואושרו.

התנגדות הנתבעת מסתמכת על חמש טענות עיקריות: (1) כתב התביעה המתוקן מעלה טענות ועילות חדשות שאינן נובעות מחוות דעת המומחים ובניגוד לתקנה 136; (2) לא ניתן לתקן תביעה בעילות שהתיישנו; (3) לא ניתן לתקן את כתב התביעה ללא אישור המומחה גיל לחוות הדעת של היועצים בתחומים הספציפיים; (4) לא ניתן לתקן את התביעה מכוח תקנה 136, שעה שחוות דעת של היועצים ניתנו בהעדר סמכות; (5) התובעים לא מפרטים בגין מה נתבע הסכום המוקטן לצרכי אגרה בסך 10,000,000 ₪.

התובעים מתנגדים לכל הטענות שהעלתה הנתבעת ומפרטים נימוקיהם בהרחבה. בתמצית, לטענתם, תיקון התביעה נעשה מרביתו לאור חוות הדעת. לפי ההלכה הפסוקה ניתן על פי תקנה 136 להביא עילות תביעה חדשות בכתב התביעה המתוקן, הגם שבפועל, בכתב התביעה המתוקן של התובעים, הועלו אותן העילות שנתבעו בכתב התביעה המקורי , כאשר ההבדל ה עיקרי הנו סכומי הנזק אשר גדלו. לפיכך, גם לא התיישנו העילות שבכתב התביעה המתוקן משנותרו על כנן . עוד טוענים התובעים כי אין חובה על פי הפסיקה לפרט את ראשי הנזק וסכומם ביחס לסכום התביעה המוקטן לצרכי אגרה. המומחה גיל אינו מוסמך לאשר או לא את חוות דעת המומחים הספציפיים, אשר חוות הדעת שלהם עומדת על רגליהן באופן עצמאי. לבסוף נטען כי חוות הדעת של מומחי בית המשפט לא ניתנו בחריגה מסמכות.

דיון

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אשר נטענו כאמור בהרחבה יתרה, נחה דעתי כי חלק מהטענות דינן להידחות כבר עתה וחלקן האחר דורשות ליבון מקיף, לרבות אולי גם ליבון ראייתי ועל כן אין מקום להכריע בהן במסגרת דיון בבקשה שעניינה מחיקה על הסף של כתב התביעה, בפרט שברור כבר עתה כי גם אם יתקבלו אי אילו טענות של הנתבעת, הגדלת סכום התביעה לסכום העולה על גבול הסמכות של בית משפט זה היא עניין ודאי.

הטענה שלפיה לא ניתן לתקן את כתב התביעה ללא אישור המומחה גיל לחוות הדעת של היועצים בתחומים הספציפיים, דינה להידחות. המומחים האחרים (ולא "יועצים", כפי שהנתבעת מגדירה אותם), מונו בשל כך שהמומחה גיל קבע כי אינו יכול לתת חוות דעת בתחומים אלה. פשיטא כי גם אינו יכול ואין מקום לאפשר לו לאשר את חוות הדעת שלהם , אשר מהוות חוות דעת עצמאיות לחלוטין.

הטענה שלפיה על התובעים לפרט את ראשי הנזק וסכומם, המתייחסים ל סכום התביעה המוקטן לצרכי אגרה בסך 10,000,000 ₪, הנה טענה שנדחתה על ידי הפסיקה של בית המשפט העליון, כמפורט בתגובת התובעים , בה ציטטו מרע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל (פורסם בנבו), כמפורט להלן:

"10. אין לקבל גישה זו. יש בה משום סטיה מנקודת האיזון הראויה שבין תכליות תקנות האגרות לבין זכות הגישה לערכאות. אכן, זכות התובע לגשת לערכאות אינה מתמצית אך באפשרות להגיש תביעה בבית המשפט, כי אם גם בזכות לטעון – קל וחומר להוכיח – כי נגרם לו נזק פלוני, ולהיפרע מידי הנתבע כדי מלוא נזקו. בגישת המבקשת יש כדי לכפות על התובע סיכון בלתי ראוי כפועל יוצא מוויתור התובע על גביית חלק מסכום הפיצויים בעת הגשת התביעה, ויתור שבבסיסו מטרה אחת ויחידה – חסכון בהוצאות האגרה. כך למשל, אם יאלץ התובע לזנוח מראש את טענותיו הנוגעות לראשי נזק מסוימים, ובסופו של יום הוא יכשל בהוכחת ראשי הנזק האחרים, עלול להיפסק לזכותו פיצוי נמוך – נמוך אף מן הסכום שנרשם לצרכי אגרה – סכום שאינו משקף את היקף נזקיו של התובע במציאות, ואף לא את היקף אחריותו של הנתבע. פיצוי שכזה אף חוטא לעקרון השבת המצב לקדמותו, לפיו זכאי התובע למלוא הפיצוי בגין נזקיו, בגבולות אותן תחם לעצמו משיקולי אגרה. הבחירה הכפויה בין ראשי הנזק הנטעים עשויה להתגלות, איפוא, כבחירה טראגית, מבחינת התובע, שעלותה עולה לאין ערוך על אותו החסכון שנוצר לתובע בהוצאות האגרה שעה שהוא מעמיד מלכתחילה את תביעתו על סכום הנמוך מהיקף נזקיו. היא עלולה להביא להרתעת יתר של תובעים לגיטימיים, והיא פוגעת בזכות הגישה לבית-המשפט מעבר למידה הדרושה (וראו דברי השופטת דורנר בעניין גלאם, בעמוד 630). תוצאה זו אין לקבל. הגבלת סכום התביעה אינה אלא הצהרה כי התובע מוותר על כל פיצוי שייפסק למעלה מסכום זה. זהו "המחיר" שמשלם התובע לצורך חסכון בדמי האגרה. נוכח החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות – איני מוצא מקום להרחבתו או להוסיף עליו מחירים נוספים.

11. אשר לטענה לפיה אין התובע זכאי ליהנות מהליכים משפטיים שלא שולמה עבורם אגרה אין בה ממש. ראשית, גם אם תתקבל טענת המבקשת שלפיה על היקף הנזק הנטען לתאום את סכום התביעה, לא יהיה בה בהכרח כדי לצמצם את היקף הבירור הנדרש ביחס לכלל טענותיו של התובע. כך למשל, עשוי התובע לבחור, תחת מחיקת מקצת מראשי הנזק – צמצום כל אחד מראשי הנזק באופן שסכומים המצטבר יתאם לסכום הסעד המבוקש. בדרך זו יהיה על בית המשפט לשוב ולבחון כל ראש נזק בנפרד ובקפידה, כפי שהיה נדרש לעשות אלמלא צמצום זה, ושוב לא תעמוד לנתבע הטענה כי התובע לא נשא באגרה הולמת. בצד צמצום ראשי הנזק, כמוסבר לעיל, טמון סיכון בלתי-ראוי כלפי התובע עצמו, שכן כך נפגעים גם סיכויו להיפרע מידי הנתבע את מלוא סכום תביעתו. שנית, הפרשנות המוצעת אינה מתיישבת עם הסדרים אחרים המעוגנים בתקנות האגרות, מהם ניתן להקיש לענייננו. כך למשל, תקנה 2(ב) קובעת כי מקום שמוגשת תביעה ובה מתבקשים סעדים חלופיים, אין התובע נדרש לשלם אגרה עבור כל סעד וסעד, כי אם רק עבור הסעד שאגרתו היא הגבוהה ביותר. מכאן שבית המשפט דן בתובענה בכללותה, על מכלול המשאבים הכרוכים בכך, ואין בעובדה ששולמה אגרה עבור סעד אחד בלבד כדי להצר את היקף טענותיו של התובע בנוגע לאיזה מהסעדים. מהסדר זה ראוי ללמוד גם לענייננו.

13. המסקנה היא, איפוא, כי אין בסכום האגרה ששילם התובע בעת הגשת התביעה כדי להגבילו מלהוכיח בפני בית המשפט את מלוא היקף נזקיו – אפילו חורגים נזקים אלה מסכום התביעה עצמה – ובלבד שלא יגבה יותר מן הסכום שנדרש מלכתחילה".

בכל הנוגע לשלושת הטענות האחרות, האחת, כי כתב התביעה המתוקן מעלה טענות ועילות חדשות שאינן נובעות מחוות דעת המומחים ובניגוד לתקנה 136, השנייה כי לא ניתן לתקן תביעה בעילות שהתיישנו והשלישית כי לא ניתן לתקן את התביעה מכוח תקנה 136, שעה שחוות דעת של המומחים בתחומים הספציפיים ניתנו בחריגה מסמכות, הרי לאחר שנתתי דעתי בצורה מעמיקה לעניין זה, נחה דעתי כי טענות אלה, שחלקן כרוכות אחת בשנייה, יש לברר במסגרת ניהול התביעה גופא, בבית המשפט המוסמך ולא במסגרת בקשה למחיקת התביעה על הסף.

שאלת ההתיישנות בתיק זה דינה להיות מוכרעת במסגרת פסק הדין ולא כטענת סף. קביעה זו יפה לגבי טענת ההתיישנות שנטענה כנגד התביעה העיקרית במסגרת כתב ההגנה ובצורה לאקונית למדי ועל אחת כמה וכמה כנגד התביעה המתוקנת וזאת בין היתר בהתחשב בכך שמבלי לטעת מסמרות, הרי שלכל הפחות אין זה מקרה שבו ברור על פני הדברים כי התביעה המתוקנת התיישנה, אולי גם רחוק מכך, בהתחשב כי נראה לכאורה כי לא מדובר בעילות חדשות, אלא המקוריות, שרק הסכום הנתבע בגינן הוגדל.

גם הטענה שלפיה כתב התביעה המתוקן כולל עילות חדשות דינה להיות מוכרעת במסגרת ההליך העיקרי ולא על הסף. בתיק זה טענה זו דורשת ליבון מקיף, נוכח היקף כתבי הטענות , העילות ונוכח נימוקי הטענה . הליך בזק של מחיקה על הסף אינו מתאים לליבון זה. לבד מכך שאין זה ברור כלל ועיקר כי כתב התביעה המתוקן כולל כולו עילות חדשות, הרי שהתובעים הביאו פסיקה שלפיה ניתן לפי תקנה 136 להוסיף עילות חדשות. הנתבעת מנגד טוענת כי אם ישנה הסכמה שלא לאפשר חריגה מהחזית המקורית, ההסכמה גוברת על תקנה 136. הנתבעת טוענת כי הייתה הסכמה כזו, בין היתר משהוסכם על מינוי מומחים ולגבי חלקם בכפוף לתנאים וכן בהתחשב בהחלטות בית המשפט שקבע כי לא תהיה הרחבת חזית. עניין זה דורש כאמור ליבון ואולי גם ליבון ראייתי.

הוא הדין לגבי הטענה השלישית, שלפיה לא ניתן לתקן את התביעה לפי תקנה 136 על בסיס חוות דעת מומחים שחרגו מסמכותם כביכול . בעניין זה כבר הכרעתי בהחלטתי מיום 8.6.16, לגבי מומחה התחבורה בקר, כי יש להכריע בטענה זו במסגרת פסק הדין, לאחר שמיעת המומחה בקר ולאחר ליבון הנושא בצורה ראויה ולא על הסף. הבר"ע על החלטה זו נדחתה. נראה לכאורה כי כך יש לנהוג גם עתה, לגבי טענה זו , ככל שהיא מופנית ביחס לשאר המומחים או חלקם אולם גם כאן יש להותיר ההכרעה להליך העיקרי .

הנה כי כן, שלושת הטענות הנזכרות לעיל, מחייבות הכרעה לאחר ליבון מהותי ו/או ראייתי ואין להכריע בהם במסגרת בקשה למחיקת התביעה על הסף שעניינו עתירה לסעד דרסטי .

למסקנתי הנ"ל נימוק נוסף. נוכח כתב התביעה המתוקן, דין התביעה ממילא להיות מועברת לבית המשפט המחוזי. בנסיבות שכאלה, מן הראוי כי ערכאה זו תימנע מלקבוע קביעות על הסף בעניינים כה מהותיים ותותיר הכרעה זו לערכאה המוסמכת לדון בכתב התביעה המתוקן. במובן זה , נימוק זה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת עצמה , אשר טענה כי על הדיון בהתנגדותה לכתב התביעה המתוקן, כולו, להיערך על ידי ובפני בית המשפט המחוזי.

התביעה המקורית הוגשה מלכתחילה על גבול הסמכות של בית משפט זה, חרף טענות על נזקים בסכום העולה על גבול הסמכות הנ"ל. כעת, אם נחבר את סכום חוות הדעת של המומחה גיל בסך של 266,175 ₪ (כולל מע"מ ו-30% תוספת לביצוע על ידי התובעים), אשר לא חרג מסמכותו ואשר לא נכללו בחוות דעתו עילות תביעה חדשות, לסכום חוות דעת המומחה ביטלמן, שסכומה 2,470,000 ₪ כולל פיקוח הנדסי , ושגם לגבי חוות דעתו ניתן לומר אותו דבר, הרי שכבר הגענו לסכום של 2,696,175 ₪ וזאת עוד לפני הוספת ראש הנזק של ירידת ערך בגין כל הליקויים בכללותם , אשר נכלל גם בתביעה המקורית, גם אם על סכום נמוך יותר, כך שלא ניתן לומר עליו כי הנו מבוקש בגין עילה חדשה, ונגיע לסכום שאין בסמכות בית משפט זה לדון בו.

לבסוף, ממעוף הציפור קשה לראות בתביעה המתוקנת כתביעה שונה במהותה מהתביעה המקורית. ההבדל העיקרי הנו בהגדלת סכום התביעה. הגדלת סכום התביעה מותרת במפורש על בסיס תקנה 136 והגם שאין מקום להכריע בכך כעת מסמרות, קשה לי לראות כיצד טיעוני הנתבעת יביאו למחיקת כתב התביעה המתוקן כולו והותרת ההליך על פי כתב התביעה המקורי.

מכאן שכאמור, מן הראוי ששלושת הטענות שלא הכרעתי בהן מסמרות במסגרת החלטתי זו, יוכרעו על ידי בית המשפט המוסמך לדון בתביעה המתוקנת ובמסגרת דיון מקיף ולאחר ליבון מהותי ואולי גם ראייתי ולא במסגרת בקשה למחיקה על הסף, שמבקשת כאמור סעד דרסטי של חסימת התובעים על הסף מלהשמיע טענותיהם, מקום שאלה מימשו לכאורה זכותם לפי תקנה 136 והגישו כתב תביעה מתוקן.

סוף דבר

אשר על כן, התיק מועבר לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. בהתחשב כי חלק מהטענות של הנתבעת נדחו לגופן והבקשה לסילוק על הסף ביחס לשאר הטענות נדחתה במובן זה שנקבע כי אין לדון בטענות אלה על הסף ומנגד אמנם טרם הוכרעו לגופן אותן הטענות, אחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות חלקיות ללא קשר לתוצאות המשפט, אשר בשל היקף הבקשה והטיעונים, יועמדו על 7,000 ₪.

על התובעים לשלם את הפרשי האגרה תוך 14 יום מקבלת שומת הפרשים מהמזכירות של בית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ט, 19 מאי 2019, בלשכתי.