הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 57752-01-18

לפני כבוד השופטת בכירה אושרי פרוסט-פרנקל

התובע:
(המשיב)
בני קצובר

נגד

הנתבעת:
שידורי קשת בע"מ
(המבקשת)

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לסילוק התביעה כנגדה על הסף מכוח תקנות 100 ו -101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") מחמת היעדר עילה והיותה של התביעה בבחינת "זוטי דברים". עוד עותר התובע במסגרת תביעתו לצווי עשה בקשר להסרת הפרסום.

עסקינן בתביעה כספית על סך 300,000 ₪ שהוגשה על ידי התובע (להלן: " המשיב"), בין היתר, מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965. (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). המחלוקת העומדת במרכזה של התובענה הנו סרטון ו/או תמונה בו מופיע התובע אשר פורסם במסגרת מערכון בתוכנית "ארץ נהדרת" המשודרת א צל הנתבעת.

תמצית טענות הנתבעת ( המבקשת)
לטענת הנתבעת, עסקינן במערכון בו נראית תמונת התובע למשך מעט יותר משניה בליווי הכיתוב: " סבא פוגרום-מזג"ן היישוב", כאשר שמו של התובע כלל לא הופיע במערכון. המבקשת טוענת כי האמירה הנה הומוריסטית, סאטירית וביקורתית שמתייחסת להתבטאויות התובע בעבר. כן טוענת שהיות ומדובר בתוכנית סאטירה, הצופה הסביר מבין את המשמעות ההומוריסטית שיש לייחס לדברים.

הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעת השתקה קלאסית, שכן היא מנסה להרתיע את התקשורת מלמלא את תפקידה הציבורי. לטענתה, אמירה הומוריסטית שאינה מתפרשת כאמירה עובדתית, אינה יכולה להוות לשון הרע על פי החוק ו מפנה לפסיקה בנושא.

הנתבעת טוענת כי ע סקינן ב"זוטי דברים" כמשמעם בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] , אשר אינם מגבשים כל עילת תביעה כנגדה ו מפנה לפסיקה בנושא.

תמצית טענות התובע (המשיב)
לטענת התובע, הנתבעת פרסמה אודותיו דברי בלע ושקרים תוך הצגתו כמי שקשור לביצוע פוגרומים, תוך הפרת חוק איסור לשון הרע ופרסום שקרים מפגיעים.

התובע טוען כי למרות פניותיו לנתבעת, האחרונה לא הואילה לחזור בה מפרסום השקרים, לא הסירה את הסרטון, ולא פרסמה תיקון או הכחשה.

לטענת התובע, העובדה כי עסקינן בתוכנית סאטירה אינה מאפשרת פגיעה בכבוד האדם. לטענתו, קישורו למילה "פוגרום" אינו בדיחה ואין בו הומור כפי הנטען על ידי הנתבעת .

התובע טוען כי למרות שתמונותיו מופיעות לזמן קצר, התוכנית נמצאת במדיה הדיגיטאלית וקיימת בה לזמן בלתי מוגבל.

לטענת התובע, אין להקיש מהפסיקה המובאת בבקשת הנתבעת לענייננו ויש לאבחן בין המקרים. כך למשל, לטענתו בפרשת "פדרמן" המאוזכרת בבקשה, דמותו של "פדרמן" לא נראתה על המסך, וזאת בניגוד לענייננו. ( ראו ת"א 5358/09 נעם פדרמן נ' הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו, שידורי קשת בע"מ ואח' ( 20.11.2011).

התובע טוען, כי גם אם נכונה טענת הנתבעת בדבר היותו דמות ציבורית, עדין לא קיים כל אינטרס ציבורי המאפשר פגיעה בשמו ה טוב. עוד טוען התובע, כי אין כל ממש בטענת הנתבעת כי עסקינן ב"זוטי דברים".

דיון והכרעה
בהתאם לתקנות 100 ו- 101 קנויה לבית המשפט סמכות לדחות או למחוק תובענה על הסף. מחיקת תביעה על הסף ובוודאי דחייתה, הינו אמצעי חמור וצעד דרסטי שיש לנקוט בו בזהירות רבה, כאשר בית המשפט מעדיף כדבר שבשגרה הכרעה עניינית על פני סנקציה דיונית. משכך, בבואו של בית המשפט לבחון סילוק על הסף של תובענה מחמת העדר עילה, שומה עליו לבחון האם יהא התובע זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו בהנחה שתוכחנה לאשורן כל העובדות אותן פירט בתביעתו. (ראו ע"א 2582/09 הדייה גנאים ואח' נ' בית החולים רמב"ם ואח' 8.8.10)).

כבר נקבע בפסיקה ובספרות, כי היות ודחיית התובענה או מחיקתה על הסף, מאיינת יכולתו של פלוני לברר תביעתו ומונעת ממנו את יומו בבית המשפט ובכך פוגעת בזכות הגישה לערכאות שהינה זכות יסוד בעלת מעמד חוקתי, יש להפעיל סנקציה זו במשורה ורק במקרים בהם ברור, כי אין התובע יכול לזכות, על יסוד טענותיו בכתב התביעה, בסעד המבוקש על ידו.

המלומד גורן בספרו 'סוגיות בסדר דין אזרחי' ( מהדורה עשירית, תשס"ט-2009), מציין:
"פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידיו, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו. במחקו תביעה מחמת חוסר עילה מחליט בית המשפט על גורל התביעה ללא שמיעת טענות לעצם העניין, ולכן פסקו בתי המשפט, כי אמצעי חמור זה יש להפעיל בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור כי בשום אופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות שבתביעתו, את הסעד שאותו הוא מבקש [...]. כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש. מושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה, אלא אם כן ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל". (ראו עמ' 171, ההדגשות אינן במקור).

כידוע, ניתוח של עוולת לשון הרע ובפרט טענה לפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. בשלב השני, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים " לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה " פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. בשלב הרביעי והאחרון, וככל שהפרסום ממלא אחר תנאי שלושת השלבים הקודמים, יש לבחון את שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע ( ראו ע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (2008).

ככלל, המבחן לפרשנות פרסום הוא מבחן אובייקטיבי - מהו המובן הטבעי והרגיל של פרסום בעיני האדם הסביר. התבטאות מהווה לשון הרע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית, כי פרסומה עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; היא מתפרשת על-פי המובן הטבעי והרגיל של הלשון כאמור ( פרשנות מילולית) ועל-פי הקשר הדברים בו היא נאמרה. (ראו ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2), 333, 338; ע"א 723/74 הוצאת עיתון " הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281, 293).

כאמור, במסגרת תובענה זו על בית המשפט להכריע האם הפרסום נשוא התובענה מהווה לשון הרע כמשמעם בחוק, בהתאם לשלבים שנקבעו בפסיקה ופורטו לעיל . לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, איני סבורה כי בשלב זה של ההליך, עוד בטרם התקיים כל דיון מקדמי בתיק, יש לסלק את התביעה על הסף.

במסגרת ההליך יש לבחון את הסרטון השנוי במחלוקת, הקשרו, הדברים שנאמרו ו/או הוצגו בו, ויש להכריע אם מהווה לשון הרע על פי החוק והפסיקה , אם לאו. מנגד, יש לבחון האם הנתבעת חוסה תחת ההגנות שנטענו במסגרת כתב ההגנה. כאמור, סילוק תובענה על הסף הנה סעד דרסטי וקיצוני אשר מטבעו פוגם בזכות הגישה לערכאות, ואיני סבורה כי די בנימוקי הנתבעת כדי לסלק התביעה על הסף כבר בשלב מקדמי זה. הסעד המבוקש הינו סעד מרחיק לכת ובית המשפט ייעתר לבקשה כאמור, רק כאשר שוכנע, כי אף אם הדיון היה נשמע לגופו דין התביעה היה להידחות.

מעבר לכך, אני סבורה כי טענות הנתבעת בבקשתה אשר חלקן מעלות סוגיות רוחביות באשר לאינטרס הציבורי שחורג מגדר המחלוקת, מן הראוי שתתבררנה כאשר לפניי בית המשפט פרושה כל התשתית העובדתית.
לאור כל האמור, הבקשה נדחית.
הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 1,000 ₪.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט"ו חשוון תשע"ט, 24 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.