הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 57668-12-17

מספר בקשה: 19
לפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא סיגל רסלר-זכאי

התובע
(המשיב):

יעקב סייג

נגד

הנתבעים:

1.איילה סייג - נמחקה
2.אליס בן אבי - נמחקה
3.מירה רום פלאי
4.הנהלת בתי המשפט - המבקשת

פסק דין – נתבעת 4

לפני בקשה של הנתבעת 4 לסילוק התביעה נגדה על הסף.
התובע, יעקב סייג (להלן: "המשיב") הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעות – גרושתו, איילה סייג (להלן: "נתבעת 1"), אמה, אליס בן אבי (להלן: "נתבעת 2"), מירה רום פלאי, שייצגה את הנתבעת 1 בהליכים המשפטיים שנוהלו בינה לבין המשיב, בהיותה עורכת דין, כיום שופטת (להלן: " נתבעת 3") וכן נגד הנהלת בתי המשפט (להלן: " המבקשת"), כמעסיקה של השופטים שדנו בהליכים בינו לבין נתבעת-1. הבקשה לסילוק על הסף נטענה במסגרת כתב ההגנה.
בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 29.11.2018 (להלן: "הדיון"), ניתנה למשיב שהות להתייחס לבקשה לסילוק על הסף ולהודיע עמדתו להמשך ניהול ההליכים נגד המבקשת. עוד הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי התביעה נגד נתבעות 1-2 תימחק ללא צו להוצאות וכי התובע יתקן את כתב תביעה בהתאם. המשיב הודיע ביום 6.12.2018 כי הוא עומד על המשך ניהול ההליכים נגד המבקשת. לפיכך, אדון בבקשה לסילוק התביעה על הסף.
רקע
התביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשת, מייחסת לה רשלנות כמעסיקתם של כב' השופטת אילת גולן-תבורי, מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, שדנה בהליך שהתנהל בפניה בין המשיב לנתבעת 1, תמ"ש (משפחה ראשון לציון) 36114-04-10 י.ס נ' א.ס (פורסם בנבו, 14.10.2012) (להלן: " פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה"), ושל כב' השופט (כיום בדימוס) אילן שילה, כב' השופטת וורדה פלאוט וכב' השופטת מיכל נדב, המותב שדן בערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי מרכז, מ"ש 50895-11-12 סייג נ' סייג שניתן ביום 11.12.2013 (להלן: " פסק הדין בערעור"), ואישר את הפשרה בין הצדדים.

נטען כי פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה הינו פסק דין רשלני, אשר אינו עומד במבחני הסבירות שנקבעו בפסיקה. נטען כי הקביעה ולפיה המשיב הינו "בר רשות" בדירה שהייתה דירתם המשותפת של המשיב ונתבעת 1 (להלן: "הדירה"), מהווה התרשלות חמורה וכי פסקי הדין שצוינו בעניין אינם משקפים את המקרה הנידון (מפורט בסעיפים 101-115 לכתב התביעה). נטען כי הגדרת בית המשפט את "המועד הקובע" לצורך איזון משאבים, נעשתה מבלי שהדבר התבקש ואך מן הצורך להיטיב עם נתבעת 1, ועל כן, בהיעדר סמכות ותוך התרשלות חמורה (מפורט בסעיפים 116-131 לכתב התביעה). נטען כי דחיית התביעה לפסק דין הצהרתי, שהוגשה על ידי המשיב לרשם המקרקעין, לצורך רישומו מחדש כבעלים בדירה, יצרה הרושם שאין לו כלל זכויות בדירה והטעתה אותו, בהינתן שיש לו זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף (מפורט בסעיפים 132-141 לכתב התביעה). נטען כי הקביעה ולפיה העברת הדירה מהמשיב לנתבעת 1 תקפה, הגם שבוצעה במטרה להבריח נכס מפני נושים, מנוגדת למבחן הסבירות ולשכל הישר ונוגדת את ההלכה בעניין (מפורט בסעיפים 142-156 לכתב התביעה). עוד, השיג המשיב על כך שנדחתה בקשתו לביטול פסק דין למזונות, הגם שנומקה בצורה מיטבית (מפורט בסעיף 156 לכתב התביעה). לבסוף, נטען כי במסגרת פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה פעל בית המשפט ברשלנות, לה המשיב מייחס זדון.

נטען כי פסק הדין בערעור הינו פסק דין רשלני, שאינו עומד במבחני הסבירות שנקבעו בפסיקה, גם הוא. לטענת המשיב שופטי ביהמ"ש של ערעור לא הגיעו מוכנים לדיון ולכן הוצע לו למשוך את ערעורו (מפורט בסעיפים 158-159 לכתב התביעה). בית המשפט התרשל משלא התייחס לענייני "בר הרשות", "המועד הקובע" ואופי העברת הזכויות בדירה ובכך, לא תיקן את הפגמים שנפלו בפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה. זאת, מפני ש"אנס" את המשיב להגיע לפשרה (מפורט בסעיפים 160-173 לכתב התביעה). נטען כי פסק הדין בערעור הינו מעורפל (מפורט בסעיף 174 לכתב התביעה) וכי בית המשפט דחה בקשתו להבהרת פסק הדין, שהוגשה כשנתיים לאחר מתן פסק הדין בערעור. זאת, בעת שבקשה דומה שהוגשה על ידי נתבעת 1, מספר ימים לאחר מתן פסק הדין בערעור, קיבלה מענה, מבלי שניתנה למשיב זכות תגובה ובעת שנתבעת 1 שיקרה בבקשתה זו (מפורט בסעיפים 167-177 לכתב התביעה). נטען כי במסגרת הערעור לא נדונה בקשה שהגיש לצירוף ראיות (מפורט בסעיף 175 לכתב התביעה). נטען כי בקשות נוספות שהגיש למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין בערעור, להשיג על הערכת השמאי שמונה על ידי בית המשפט להעריך את שווי הדירה ולקיים בירור בעניין "המועד הקובע" לאיזון המשאבים, נדחו גם הן ויש לראות בכך התנערות של בית המשפט מאחריותו לזכויות המשיב (מפורט בסעיפים 178-179 לכתב התביעה). לבסוף, נטען כי במסגרת פסק הדין בערעור פעל בית המשפט ברשלנות ולא תיקן את הפגמים שנפלו בפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה.
בגין כל הנטען בכתב התביעה, התבקש בית המשפט לחייב את המבקשת בסך כולל של 9 ₪, בהתאם לפירוט:- 4 ₪ בגין העוולה שבפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה (1 ₪ על אי-ביטול פסק הדין למזונות, 1 ₪ על הרשלנות הנטענת בסוגיית "בר הרשות", 1 ₪ על הרשלנות הנטענת בסוגיית "המועד הקובע" ו-1 ₪ על הרשלנות הנטענת בסוגיית פסק הדין ההצהרתי) ו- 5 ₪ בגין העוולה שבפסק הדין בערעור (1 ₪ בגין הלחץ שהפעיל בית המשפט על המשיב לקבל הפשרה, 1 ₪ על הבהרת פסק הדין בערעור לבקשתה של נתבעת 1, מבלי שניתנה למשיב זכות תגובה, 1 ₪ על דחיית בקשתו של המשיב להבהרת פסק הדין בערעור, ו-1 ₪ על דחיית השגתו של המשיב על הערכת השמאי ודחיית בקשתו לקיום בירור בעניין "המועד הקובע").

בכתב ההגנה טענה המבקשת, כי יש לדחות התביעה על הסף מחמת חסינות, מעשה בי-דין והיעדר יריבות. מטעמי זהירות, נטענו גם טענותיה של המבקשת לגוף התביעה. נטען כי ההחלטות נשוא התביעה ניתנו במסגרת הליך משפטי והדרך להשיג עליהן קבועה בחוק, כך שהמשיב מנסה באמצעות התביעה לערער על פס"ד בערעור שניתן בהסכמה. כמו-כן, נטען כי מדובר בסכסוך פרטי בין בני זוג וכי אין מקום לגרור המדינה לסכסוך זה. עוד נטען, כי הפיצוי המבוקש על ידי המשיב, רק מעיד על קנטרנות התביעה.

טענות המבקשת בתמצית

בבקשה לסילוק התביעה על הסף נטען כי השופטים שנתנו את פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה ואת פסק הדין בערעור חוסים תחת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין"). מוקנית להם חסינות מהותית ומלאה ולא ניתן להגיש נגדם, או נגד המדינה, תביעות בגין החלטות ופס"ד שהתקבלו על ידם. נטען כי הגשת תביעה כנגד המדינה, כמעסיקה של שופט, תיעשה במקרים קיצוניים של רשלנות רבתי (בר"ע (י-ם) 2315/00 מ"י נ' פרידמן (פורסם בנבו, 12.3.2001) (להלן: " עניין פרידמן")) נטען כי קיום החסינות תלוי בשאלה האם העוולה הנטענת נעשתה בעת מילוי תפקיד שיפוטי וככלל אין לדון בשאלה אם נעשתה בחריגה מסמכות או ברשלנות. סייג לחסינות זו הינו פעולה בזדון, ואולם, נטען כי במקרה דכאן, פסה"ד ניתנו באופן שלא נפל בו פגם, לאחר שמיעת הצדדים ודיון מעמיק בעניינם ובהתאם לדין ולפסיקה. עוד, פסק הדין בערעור ניתן על סמך הסכמות בין המשיב לנתבעת 1 ובעת שהמשיב היה מיוצג על ידי עורך דין.

למעלה מן הצורך, נטען כי על התביעה חל מעשה בי-דין, בהתאם לתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א"). הטענות המועלות במסגרת כתב התביעה נידונו והוכרעו. המשיב לא ערער על פסק הדין בערעור, הגם שניסה להביא לשינויו במספר בקשות שנדחו והפכו חלוטות גם הן.

נטען כי התביעה נעדרת עילה וכן יריבות בין המשיב לבין המבקשת, בהתאם לתקנה 101 לתקסד"א. התביעה הינה ניסיון של המשיב להביא לשינוי פסקי הדין כאמור. על אף החסינות השיפוטית שאינה מ תירה הגשת התביעה דכאן, לא נמנע מן המשיב לבקר נושאי משרה שיפוטית באמצעות הכלים הנתונים לפי חוק, כמו ערעור או הגשת בג"צ. (ע"א (מחוזי ת"א) 35684-10-11 מ"י נ' טוטיאן ואח' ( מיום 10.7.12)).

לבסוף, נטען כי התביעה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט והפיצוי שדורש המשיב מן המבקשת, על סך 9 ₪, מעיד על כך וכן על היות התביעה קנטרנית.

טענות המשיב בתמצית

המשיב בתגובתו הבהיר כי הוא מודע לכך שסוגיית החסינות הוכרעה ברע"א 3359/18 מ"י נ' מוסר איברהים עלי אדם (פורסם בנבו, 2.9.2018) (להלן: " הלכת עלי אדם") וכי נקבע במסגרתה שהחסינות השיפוטית היא מהותית וכנגזר מכך, נחסמת בפניו גם האפשרות לתבוע את המבקשת בגין אחריות שילוחית לגבי פעולות כב' השופטים שקיבלו החלטות בעניינו, גם אם הדבר נעשה ברשלנות ואף אם ברשלנות בוטה מאד. נטען כי יחד עם זאת, בהלכת עלי אדם הושארה בצריך עיון שאלת תחולתו של החריג לחסינות המהותית, מקום בו נושא המשרה פעל "בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות" – וזוהי טענתו של המשיב ביחס לפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה.

במקביל, מבקש המשיב מבית המשפט, ככל והבקשה תדחה, לאפשר לו לעדכן את סכום התביעה, על מנת שסכום התביעה הנמוך שהתבקש, לא יהווה, לכשעצמו, חסם לקבלתה.

תגובת המבקשת
במסגרת תגובתה עמדה המבקשת על טענותיה כפי שהועלו בכתב ההגנה ובבקשת הסילוק על הסף שבמסגרתו. עוד הוסיפה, כי ההתנהלות הזדונית אותה מייחס המשיב לכב' השופטת גולן-תבורי מופנית למעשה השיפוטי עצמו, במסגרתו נסמכה כב' השופטת על פסקי דין אותם פרשה כמיטב הבנתה ובדרכה. לפיכך, ובהתאם להלכה הפסוקה, דין התביעה להידחות על הסף מחמת חסינות נושא משרה שיפוטית.

באשר לבקשת המשיב לתיקון סכום כתב התביעה נטען, כי בשינוי הסעד אין בכדי לשנות את טענות המבקשת לדחייה על הסף כפי פורטו לעיל. עוד הוסיפה המבקשת, כי הסכמתה מיום 29.11.18 שלא לחייב המשיב בהוצאות ההליך ניתנה רק באם יודיע על הסכמתו לדחיית ההליך כנגדה. משעמד המבקש על תביעתו, עומדת המבקשת על חיובו בהוצאות ראויות ושכ"ט עו"ד בגין בקשה זו.

המשיב הגיב לתגובה וחזר על כל טענותיו תוך שהוא שב ומפרט את הטעויות בפסה"ד. עוד, והגם שהמשיב אינו עו"ד, התייחס באופן משפטי וניתח את ההלכה כפי שנקבעה בהלכת עלי אדם וביקש מביהמ"ש להתייחס לעמדת השופטים מזוז ווילנר בפסה"ד, אשר השאירו בצריך עיון את שאלת החריג לחסינות המהותית בעת שנושא המשרה פעל בזדון.

דיון והכרעה

בסעיף 8 לפקודת הנזיקין נקבעה חסינות נושא משרה שיפוטית בגין עוולה שביצע כחלק ממילוי תפקידו השיפוטי:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי."

חסינות שיפוטית משמעותה כי תביעות המוגשות נגד נושאי משרה שיפוטית תסולקנה על הסף. השאלה האם ניתן להגיש תביעה נגד המדינה בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית, הוכרעה בעניין עלי אדם. נקבע כי החסינות המשפטית הינה חסינות מהותית ומוחלטת. לא ניתן להגיש תביעה אישית כנגד נושא משרה משפטית ולא כנגד המדינה, למעט במקרים בהם יוכח כי העוולה בוצעה במכוון ובזדון ותוך שימוש בסמכות לרעה:

"מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות - השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים - מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית. פועל יוצא של סיווג החסינות השיפוטית כחסינות מהותית הוא כי לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה שיפוטית, שהרי מדובר באחריות לאחריות (ברק, אחריות שילוחית, בעמ' 74-71), ואף לא באחריות ישירה (כאורגן של המדינה), שהרי כלל לא קמה אחריות."
(שם, פסקה 18)

המשיב בתגובתו לבקשה לסילוק, הבהיר כי הוא טוען ל"זדון שיפוטי" בהתנהלותה של כב' השופטת גולן-תבורי בלבד. לפיכך, גם לשיטתו של המשיב הרי שבהתאם להלכת עלי אדם, דין התביעה בכל המיוחס לפסה"ד בערעור להידחות על הסף.

לטענות כנגד התנהלותה של כב' השופטת גולן-תבורי ולפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה - בחינת טענותיו של המשיב אחת לאחת מובילה למסקנה כי כולן טענות לטעויות ושגיאות משפטיות, בהפעלת שיקול הדעת בסוגיות שהוכרעו בפסה"ד בביהמ"ש לעניני משפחה, במסגרת ההליך שהתקיים בינו לבין נתבעת 1 ותו לא. היינו, אין המדובר בטענות להתנהלות ברשלנות, רשלנות רבתי וממילא לא בזדון. לצורך כך בדיוק נקבעה החסינות בסעיף 8 לפקודת הנזיקין ונקבעה הלכת עלי אדם. המדובר בטענות שהועלו על ידי המשיב במסגרת הערעור שהגיש ואשר בסופו של יום הוסדרו בין הצדדים במסגרת הסדר הפשרה שאושר כאמור בערעור. לעניין זה יפים ומתאימים דברי כב' השופט יצחק עמית בפסה"ד עלי אדם:- "הדרך לתקוף החלטות שיפוטיות היא בביקורת שיפוטית על ידי ערכאת הערעור, לעיתים בדרך של עתירה לבג"ץ ובמקרים אחרים במסגרת בקשה לפסלות שופט או פנייה לנציב תלונות הציבור על השופטים. ... אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. אין לעקוף את החסינות במחי מקלדת בכתב טענות, באופן שכל רשלנות הופכת לרשלנות רבתי, רשלנות חמורה, רשלנות מובהקת, רשלנות בוטה-מאד, וכיוצ"ב ביטויים ..." (עמ' 18 לפסה"ד, פסקה 3)

מכל אלו, אני מורה על סילוק תביעת המשיב כנגד המבקשת. המשיב ישא בהוצאות הבקשה בסך 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

כתב תביעה מתוקן, אשר יכלול את עילות התביעה נגד נתבעת-3 בלבד , יוגש עד ליום 20 פברואר 2019. היקף כתב התביעה לא יעלה על 10 עמודים. כתב הגנה מתוקן יוגש עד ליום 30 מרץ 2019, בהיקף זהה. הצדדים יהיו רשאים לפנות האחד למשנהו בבקשות לקיום הליכים מקדמיים 10 ימים לאחר השלמת הגשת כתבי הטענות. מענה לדרישה 30 יום לאחר קבלתה.

נקבע לישיבת קד"מ ליום 21 מאי 2019, שעה 12:00.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.