הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 57191-12-18

מספר בקשה: 10
לפני כבוד השופטת כוכבה לוי

המבקש:
עמוס סולמי

נגד

המשיב:
מרק צל

החלטה

המבקש הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה שהגיש נגדו המשיב בטענות להתיישנות עילת התביעה, לקיומו של מעשה בי דין ושיהוי בהגשת התביעה .
עניינה של התביעה שבפניי היא טענה של המשיב לחובת שיפוי שחלה על המבקש בשל חוב ששילם המשיב מכוח פסק דין שניתן ביום 22.12.2011 (ת"א 45336/03 גבריאל הרצל ואח' נ' יצחק זרוג ואח') וכן מכוח פסק דין בערעור שניתן ביום 7.3.2013 (ע"א 5903-04-12).
חוב שעל פי פסק הדין חויבו לשלם המבקש והמשיב ביחד ולחוד.
לטענת המבקש, עילת התביעה נטועה בהתקשרויות חוזיות בשנים 1991-1993, כאשר המסמך המאוחר ביותר עליו מסתמך המשיב הוא משנת 2002.
המבקש מוסיף כי כבר בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים והחל בשנת 2007 נדרש בית המשפט לשאלת התיישנותה של עילת התביעה במסגרת אותו פסק הדין שניתן באותו הליך ושם נקבע לבסוף כי המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הוא מחודש דצמבר 2002 (מועד מכירת התמונה נשוא ההליך שם) ולכן נקבע כי לא חלה התיישנות.
לחילופין נטען על ידי המבקש, כי המועד שבו קמה עילת התביעה למשיב היא המועד שבו הוגשה התביעה בהליך המשפטי הקודם ביום 16.7.2007 שמכוחה חויב המשיב לשלם את החוב .לכן המועד שממנו ואילך התיישנה עילת התביעה הוא 16.7.2014.
לטענת המבקש ,גם ממועד פסק הדין שניתן באותו הליך ביום 22.12.2011 חלפו למעלה מ – 7 שנים עד מועד הגשת התביעה דנן ביום 25.12.2018. כמו כן נטען כי אף כתב התביעה המתוקן הוגש בחלוף 7 שנים ממועד שניתן פסק הדין בערעור.
לחילופין נטען כי בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה דנן יש להורות על דחייתה וזאת לאחר שהמשיב "ישן" על זכויותיו ואילו המבקש הסתמך על כך שהעניין הגיע אל סיומו בעת שניתן פסק הדין וכל אחד מהצדדים שילם את חלקו היחסי בחוב.
בנוסף לטענת ההתיישנות נטען על ידי המבקש כי ההליך הקודם מהווה מעשה בית דין ומטעם זה יש להורות על דחיית התביעה שהגיש המשיב. נטען כי בהליך הקודם שבו גם המבקש וגם המשיב היו צד להליך נדונו כל השאלות העוסקות באחריות הצדדים, כמו כן נדון הליך שעסק ביריבות הישירה שבין המבקש למשיב באותו עניין במסגרת איחוד של מס' הליכים. נטען כי שעל פסק הדין שניתן הוגשו ערעורים שהסתיימו בהכרעה על דרך הפשרה בהסכמת הצדדים.
בתשובה טוען המשיב כי אין בסיס לטענה בדבר מעשה בי דין שכן עילת התביעה בהליך זה היא מכוח זכאות המשיב לשיפוי מצדו של המבקש, בשל תשלום ששילם המשיב למרות שחובת התשלום הייתה על המבקש .משכך אין כל רלוונטיות לשאלות שנדונו בהליכים קודמים שכן עילת התביעה קמה רק במועד בו שילם המשיב את חלקו של המבקש בחוב.
משכך גם טוען המשיב ,כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 7.3.2013 לכל המוקדם שבו ניתן פסק הדין בערעור אשר קבע את החיוב בתשלום או במועד שבו שילם המשיב את החוב לכל המאוחר. לטענת המשיב , עילת השיפוי נולדה מעצם קביעת בית המשפט בהליך הקודם שחייב את המבקש והמשיב בתשלום החוב ביחד ולחוד בסכום של 451,873 ש"ח שמאוחר יותר הוקטן לסכום של 375,000 ש"ח על ידי ערכאת הערעור.
לטענת המשיב , במקרה זה לא חלים השתק עילה והשתק פלוגתא שכן לא פסק הדין שנית ן בערכאה הדיונית ולא פסק הדין שניתן על ידי ערכאת הערעור דנו בשאלת השיפוי של המבקש למשיב מאחר שעילת התביעה בגין השיפוי קמה רק לאחר שניתנו פסקי הדין שכאמור חייבו את המבקש והמשיב לשאת בחוב ביחד ולחוד.
לטענת המשיב , לא חלה התיישנות , מאחר שיש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 7.3.2013 שבו ניתן פסק הדין בערעור, כאשר התביעה דנן הוגשה ביום 25.12.2018. לחילופין יש למנות את התקופה ממועד ביצוע התשלומים בפועל על ידי המשיב, שכאמור שולמו לאחר שניתן פסק הדין בערעור.
לעניין שיהוי המשיב טוען כי במקרה זה לא חלו הנסיבות המצדיקות קביעה שהמשיב השתהה בהגשת התביעה, שכן לא הוכח שהמשיב ויתר על זכויות או שנגרם שינוי לרעה במצבו של המבקש בשל השיהוי הנטען .
כמו כן, נטען כי לא הוכחה התנהלות בחוסר תום לב של המשיב. בעניין זה טוען המשיב גם כי הוא לא "הסתיר מסמכים" שגולו רק בכתב התביעה המתוקן כפי שטען המבקש שכן אלו אותרו לאחר הגשת כתב התביעה ועל רקע זה התבקש תיקון כתב התביעה.

דיון והכרעה
התיישנות ושיהוי
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים איני מקבלת את טענת המבקש לפיה עילת התביעה התיישנה.
על פי כתב התביעה מבסס המשיב את עילת התביעה על חובת שיפוי של המבקש בשל תשלום שחויב המשיב לשלם מכוח פסק דין שניתן ביום 7.3.2013 במסגרת ערעור על פסק דין שניתן ביום 22.12.2011, בגדרו של פסק הדין חויבו המבקש והמשיב לשלם ביחד ולחוד. המשיב מתבסס על הסכמים שונים מכוחם חלה חובת השיפוי לטענתו.
אני מקבלת את טענות המשיב לפיהן כל עוד לא חויב המשיב בתשלום כלשהו וכל עוד היה הליך ערעור תלוי ועומד וייתכן שאף רק לאחר שהמשיב שילם בפועל את החוב לא קמה לו עילת תביעה כנגד המבקש בטענה לשיפוי .זאת מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה באשר לקיומה של חובת שיפוי שנטענה על ידי המשיב בכתב התביעה.
מאחר שפסק הדין של ערכאת הערעור ניתן ביום 7.3.2013 ורק לאחר מכן שילם המשיב את החוב ובשים לב למועד הגשת התביעה שלפניי, ומאחר שבכתב התביעה המתוקן נותרה בעינה עילת התביעה בשל חובת השיפוי, אזי עילת התביעה לא התיישנה ביום 25.12.2018.
לעניין טענת השיהוי אעיר כי נוכח עילת התביעה נראה כי עיקר הדיון הוא בשאלה משפטית על בסיס מסמכים שצורפו לכתב התביעה המתוקן על ידי המשיב .לכן בשלב זה לא נוכחתי ביתרון דיוני למשיב בשל השיהוי בהגשת התביעה או לחילופין בנזק שנגרם למבקש בשל השיהוי הנטען.

מעשה בי דין
לצורך הדיון בטענה הנוספת לפיה יש לדחות את התביעה בשל קיומו של מעשה בי דין, יש להבחין בין הטענות ל"השתק עילה" לבין הטענות ל"השתק פלוגתא" נוכח ההליכים הקודמים להם היו גם המבקש וגם המשיב צד , ואשר בסיומם ניתן פסק הדין נשוא ההליך שבפניי אשר בגדרו חויבו המבקש והמשיב לשלם את החוב ביחד ולחוד.
ברי כי באותן השאלות שנדונו והוכרעו בהליכים קודמים לא ניתן יהיה לשוב ולדון פעם נוספת בהליך שבפניי ,מחמת קיומו של "השתק פלוגתא" ובשל עקרון סופיות הדיון, כדוג' הטענות בעניין ההוראה הבלתי חוזרת לתשלום במקרה של מכירת התמונה שניתנה על ידי המבקש למשיב שכאמור נדונו והוכרעו.
מכאן, שכלל המחלוקות שנדונו והוכרעו בהליכים הקודמים לא תידונה פעם נוספת בהליך הנוכחי והמשיב יהיה מנוע מלהעלות טענות הנוגעות במישרין לנושאים שהוכרעו על ידי הערכאות שדנו בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים.
בנוסף ,יש לבחון האם המשיב מנוע מלהגיש את התביעה כנגד המבקש מחמת " השתק עילה".
בהתאם לאמור לעיל ביחס לטענת ההתיישנות, כאשר בוחנים את עילת התביעה כפי שהיא מובאת בכתב התביעה, דהיינו הטענה של המשיב לחובת שיפוי של המבקש בשל תשלום ששילם המשיב בעקבות פסק הדין שניתן ביום 7.3.2013, יש לברר האם אכן כפי שטוען המבקש מכוח עילה זו כבר הוגשה תביעה ובמילים אחרות האם אכן קיימת זהות בעילות התביעה בין ההליכים הקודמים שבהם לקחו חלק המבקש והמשיב לבין התביעה שמונחת בפניי.
לאחר שבחנתי את פסק הדין שניתן בהליכים הקודמים, לא מצאתי כי המשיב מנוע מ הגשת התביעה שבפניי כאשר היא ממוקדת אך ורק לטענה בדבר קיומה של חובת שיפוי של המבקש כלפי המשיב בשל תשלום חלקו של המשיב בחוב בהתאם לפסק הדין שניתן בהליך הקודם.
אמנם בפסק הדין שניתן נדונה גם מערכת היחסים שבין המבקש למשיב אך זאת ביחס ל"הוראה בלתי חוזרת" שנתן המבקש בידי המשיב אלא שלא נדונה וממילא גם לא הוכרעה הטענה בדבר קיומה של חובת שיפוי כפי שטוען המשיב בתביעה שבפניי.

גם הודעת צד ג' שהגיש המבקש כנגד המשיב בהליך הקודם עסקה בסוגיית המחאת זכות שניתנה למשיב .לכן הטענה בדבר חובת שיפוי שנטענה על ידי המשיב בהליך זה לא נדונה כלל בהליך הקודם.

סיכום
נוכח האמור לעיל לא מצאתי כי הנימוקים שנדונו לעיל או נימוקים אחרים- מצדיקים את סילוק התביעה על הסף כבר בשלב זה של ההליך.
ההליך שבפניי יתמקד כאמור בשאלת קיומה של זכות שיפוי לטובת המשיב, אשר חויב ביחד עם המבקש בפסק דין לשלם את הסכום שנפסק ביחד ולחוד.
המבקש יגיש כתב הגנה במענה לכתב התביעה המתוקן תוך 60 ימים מהיום .
התיק יובא לעיוני ביום 24/5/2021.
מאחר שהבקשה נדחתה, מחייבת את המבקש בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסכום של 3510ש"ח בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד החל מהיום ועד התשלום בפועל וללא כל קשר לתוצאות ההליך העיקרי .

ניתנה היום, כ"ז אדר תשפ"א, 11 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.