הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 57066-05-16

לפני
כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובע:

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד אבראהים אגבאריה ואח'

נגד

הנתבעים:

  1. אכרם אלעאבד, ת.ז. XXXXXX285
  2. קרן ק.ר. נדל"ן בע"מ, ח.פ. 514503549
  3. שומרה חברה לביטוח בע"מ

שלושתם - ע"י ב"כ עו"ד י. ראובינוף ואח'

פסק דין
כתבי הטענות והראיות שהוגשו
כללי
1. עניין לנו בתביעה לנזק גוף שהגיש התובע, יליד 22.6.74, נגד : הנתבע 1 – מעסיקו של התובע, הנתבעת 2 – יזמית הפרויקט ומבצעת הבניה באתר הבניה בו נפצע התובע (להלן: "הפרויקט" ו-"הבניין"- בהתאמה), ו הנתבעת 3 – מבטחת הנתבעים 1 ו-2. בכתב התביעה המתוקן (להלן: "כתב התביעה") נטען כי הנתבע 1, המעסיק, שהיה קבלן משנה לביצוע עבודות חשמל ו/או קבלן ביצוע בפרויקט, והנתבעת 2, מבצעת הבניה, כאמור, התרשלו כלפי התובע ו/או הפרו חובות חקוקות, וכתוצאה מכך , במהלך עבודתו בבניין, נגרם ביום 20.10.14 אירוע תאונה, בו הוסב לו נזק גוף (להלן: "התאונה").

2. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ונקבעה לתובע נכויות זמניות, ולאחר מכן - נכות רפואית קבועה בשיעור 12 .25%. בגין נזקי התאונה קיבל התובע מהמל"ל דמי פגיעה, קצבת נכה נזקק, וכן - מענק נכות. לאחר שהוגשו בנדון מטעם הצדדים חוות דעת רפואיות נוגדות, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הנכות הרפואית הצמיתה שיש לייחס לתובע בגין התאונה היא בשיעור של 15%, בגין הפגיעה בקרסול שמאל.

3. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

4. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1, ובעקבות דרישה מטעם התובע - העיד גם אדריכל הבניין.
כתב תביעה מתוקן ועדות ראשית מטעם התובע
5. באשר לאופן קרות התאונה, מעיד התובע בתצהיר שנתן שהוגש מטעמו כתצהיר עדות ראשית - כדלקמן (סעיפים 6-8):
"6. אכרם עצמו ביקש ממני שאחפור בקיר בנקודה שנמצאת בגובה 3.5 עד 4 מ"ר. חשוב לציין שחלק לא מבוטל מעבודות החשמל בבניין כוללת ביצוע חפירות בקירות כדי להשחיל חוטים. הוא ביקש ממני לחפור בנקודה בגובה הנ"ל בקיר. בשל גובה הנקודה, לא ניתן היה להגיע אליה בעזרת סולם.
7. לקחתי פטיש ואזמל כדי לחפור באמצעותם בקיר, עליתי על הסולם שסיפק אכרם לאתר הבניה, והתחלתי בביצוע העבודה. לפי מיטב זכרוני, הסולם היה בגובה 1.8 מ"ר. כשהשלמתי את העליה על הסולם, הייתי צריך למתוח את הידיים שלי למעלה מעל לראש כדי להגיע לנקודה שאני צריך לחפור בה.
8. תוך כדי ביצוע הפעולה הנ"ל, הסולם נפל אחורה ואני נפלתי ממנו כתוצאה מכך ונפגעתי קשות בגופי. מצ"ב, טופס סל/250 שנמסר לי על ידי המעסיק בעקבות הפגיעה ומסומן כנספח ב'.".

6. בכתב התביעה נטען עובדתית מטעם התובע גם כי (ס' 20-23):

"20. התובע יטען כי אתר הבניה לא היה מותאם לביצוע עבודות בגובה ולא היה ניתן לקשור את הסולם ו/או לקבעו. הנתבעים לא דאגו להתקנת נקודות עיגון שיאפשרו את קיבוע הסולם.
21. הנתבעים לא סיפקו לתובע רצועות ו/או חגורות שימנעו את נפילתו מהסולם.
22. הסולם שסופק על ידי הנתבעים לא היה תקין.
23. התובע יטען כי מן הראוי היה כי יותרן (צ"ל – יותקן) פיגום לצורך ביצוע העבודות.".

7. בהתאם, בתצהירו מוסיף התובע ומעיד לענין שיטת העבודה כדלקמן (ס' 22-24):
"22. הנני מצהיר בזאת כי המעסיק היה חייב להציב פיגום במקום כדי לאפשר לי לבצע את העבודה בנוחות או לספק סולם יותר גבוה.
23. הנני מצהיר בזאת כי המעסיק לא סיפק לי רתמה לקשור את עצמי במהלך העבודה על הסולם ולא היו באתר נקודות עיגון לצורך קיבוע הסולם. לו היו נקודות עיגון באתר, הסולם בכלל לא היה נופל ואני לא הייתי נפגע.
24. הריני להצהיר כי לא עשיתי שום פעולה חריגה שהביאה לפגיעתי.".

8. ודוק. לא קיימת בתצהיר העדות הראשית אמירה עובדתית לגבי תקינות הסולם (לאחר שנטען בכתב התביעה שהסולם שסופק לא היה תקין); זאת - להבדיל מטענה כללית שעולה , שהעבודה היתה בגובה לא סטנדרטי, שלהבנת ודעת התובע דרש או פיגום או סולם גבוה יותר; ומכל מקום – לו עוגן הסולם לקיר, היתה התאונה נמנעת. קיימת בתצהיר גם עדות לאי-אספקת רתמת קשירה. עוד לא צוין בתצהיר, אף שצורף לתצהיר כנספח חלק מיומן עבודה של הפרויקט, מיקום התאונה בתוך הבניין, היינו - באיזו קומה או דירה בבניין עבד התובע בעת התאונה; מאידך – הוצהר (לראשונה) כי אירוע התאונה התרחש כשהתובע היה לבדו בקומה, וכי שני חבריו לעבודה של התובע, שהיו בעת התאונה קומה מעל, באו למשמע צעקותיו (ס' 9 לתצהירו).

9. לפי ס' 4 לתצהירו, עבד התובע עבור הנתבע 1 משך שנתיים בערך עד לתאונה - במספר בניינים/ פרויקטים. בהקשר זה, מעיד התובע בתצהירו (ס' 21) על היעדר הנחיה, הדרכה, ופיקוח גם מצד מנהל העבודה שמונה לפרויקט הבניה של הבניין, שלמיטב ידיעתו, לא נכח בבניין בתקופה בה עבד בו; כל אלו - כן ניתנו לו, לעדותו, כשגרה - על ידי מנהלי עבודה בבניינים אחרים.

10. בכל הקשור לאחריות, נטען מטעם התובע בכתב התביעה (ס' 19) כי "הוא הלך לעבודה בריא והיה אמור לחזור בסוף יום עבודתו כבריא וזה לא קרה. בנסיבות אלה, ומשאירעה התאונה במהלך ביצוע העבודה הרגיל, האחריות בגין התאונה מוטלת על הנתבעים.". התובע ממשיך וטוען (ב-ס' 24 ו-25 לכתב התביעה) כי יש להחיל על המקרה את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" עפ"י סעיף 41 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] או "דבר מסוכן" עפ"י סעיף 38 לפקודה , ועל כן, עובר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת להוכיח העדר רשלנות מצידה. טענה זו לא נטענה שוב במסגרת הסיכומים, ועל כן, יש לראותה כטענה שנזנחה.

11. התובע טוען בכתב התביעה (ס' 26), בשורה של טענות, להתרשלותם של המעסיק ושל הקבלן הראשי, לרבות – באי-נוכחות מנהל העבודה באורח קבוע באתר, בהיעדר פיקוח על אופן העבודה באתר, באי-אספקת ציוד העבודה הנדרש לתובע לשם ביצוע עבודה מסוג העבודה שביצע התובע, באי-הדרכה לפני ביצוע העבודה, באי-אזהרת התובע מפני סכנות הטמונות באתר העבודה, ובאי-דאגה לסביבת עבודה בטוחה באתר. כן טוען התובע נגד הנתבעים 1 ו-2 להפרת חובות חקוקות, בהפניות מפורטות לסעיפי החוק (ס' 27). עוד נטען, כי ההתרשלות והפרת החובות החקוקות, כאמור, בין במעשה או מחדל, הם שגרמו או שלא מנעו את אירוע התאונה ואת הנזק שנגרם בגינה.

12. עוד טוען התובע ב-ס' 28 לכתב התביעה, כי על הנתבעים 1 ו-2 או מי מהם מוטלת הייתה החובה לדווח על התאונה לאגף הפיקוח על העבודה שבמשרד העבודה והרווחה, ובניגוד לחובתם - לא עשו כן; ומכאן, משלא נעשתה חקירה על ידי המפקח על העבודה, נגרם לתובע נזק ראייתי.

כתב הגנה ועדות ראשית מטעם הנתבעים

13. אמנם בכתב ההגנה מכחישים הנתבעים את אירוע התאונה, ולחילופין – את נסיבותיה, ולא מוסרים גרסה להתרחשותה; אך , מתצהיר שנתן הנתבע 1 והוגש מטעם הנתבעים כתצהיר עדות ראשית, עולה כי הנתבעים אינם מכחיש ים שהתובע נפגע במהלך יום העבודה בבניין, בקשר עם שימוש בסולם [ראה : ניסוח תצהיר הנתבע 1, במיוחד - ס' 13 לתצהירו ; וכן - תיאור התאונה בטופס בל/250)]. כך שהמחלוקת בין הצדדים, שכאמור - איננה לעצם הפציעה או הפגיעה בעבודה; המחלוקת העולה מכתבי הטענות היא בראש ובראשונה עובדתית, היינו – מה היו הנתונים בשטח בעת קרות התאונה ומה אירע בהתרחשותה, לרבות - אופן וצורת עבודת התובע באותו פרק זמן; ולרבות, בעצם, גם - הקשר הסיבתי העובדתי-משפטי בין ההתרשלות או הפרת החובה החקוקה הנטענת לבין קרות התאונה והנזק.

14. בתצהיר הנתבע 1 מתוארת עבודת התובע ביום אירוע התאונה כך (ס' 5-10):

"5. ביום האירוע הנטען, התובע ביצע עבודות חשמל פשוטות וסטנדרטיות באחת מקומות הפרויקט.
6. התובע לא נדרש לבצע עבודות בגובה הנטען על ידו אלא בגובה שלא עלה על מטר או שניים
7. מדובר היה על עבודה פשוטה ורגילה המתבצעת ע"י עובדיי, היא הכנת הקירות להוספת כבלי חשמל.
8. עבודת התובע במועד התאונה הנטענת הייתה פשוטה שלא הצריכה אף עלייה לקצה הסולם.
9. הסולם אשר סופק לתובע היה סולם סטנדרטי ותקין בעל ארבע רגלים וללא פגם או ליקוי, סולם זה הינו ראוי לצורך ביצוע העבודה אותה ביצע התובע.
מצ"ב כנספח ג' לתצהירי תוכנית חתכים הרלוונטית לפרויקט נשוא התביעה.
10. לתובע סופקו אמצעי בטיחות ובכללם, סולם תקין, אמצעי מיגון.".

15. גם הנתבעים הציג ו מטעמ ם יומני עבודה של הפרויקט, אך לא מסר ו בתצהיר גרסה לגבי הפציעה או מיקום הדירה או מפלס הקומה בבניין, שבה ם התרחשה הפציעה, כאמור.

16. הנתבע 1 מעיד ב-ס' 11 לתצהירו כי " התובע תודרך על ידי ביחס לכללי הבטיחות באתר ועבר הדרכות כנדרש", ומחווה דעתו כי הואיל וסופקו לתובע אמצי מיגון, ציוד וכלי עבודה תקינים ללא פגם וליקוי, אם נפל בעבודתו, כטענתו, "הרי שנפל מחוסר תשומת לב בעת העליה או הירידה מהסולם מבלי שהיה בסולם או בציוד או בהדרכות שסופקו לו על פגם או ליקוי".

17. הנתבעים מכחישים בכתב ההגנה את אחריותם לתאונה, וטוענים כי לא נפל דופי בפעולות הנתבעים 1 ו-2, שנהגו בהתאם לסטנדרטים המקובלים במהות תפקידם בפרויקט (ר' ס' 12 לתצהיר הנתבע 1), וממילא הסולם נשוא התביעה הוצב באופן בטיחותי ובהתאם לתקנות; ועל כן, בניגוד לטענת התובע , לא התרשלו הנתבעים 1 ו-2 כלפי התובע ולא הפרו את הוראות החובות החקוקות, ככל שנטענו וככל שעומדות לטובת התובע. לחילופין, ולמען הזהירות מבקשים הנתבעים לייחס לתובע - בגין ביצוע עבודתו בצורה חסרת זהירות ובניגוד להנחיות העבודה - אשם תורם בשיעור מכריע, שיש בו כדי לנתק קשר סיבתי הנטען נגדם.

סוגיית האחריות
חובת הזהירות של מעסיק – הדין
18. אין חולק כי הנתבע 1 חב כלפי התובע בהיותו מעסיקו חובת זהירות מושגית. לפי הדין, היה הנתבע 1 חייב לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, לנקוט בשיטות עבודה בטוחות, לספק לו כלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך אותו ולפקח על עבודתו באופן שהוא מביא בחשבון את הסכנות האורבות לו מעצם אופייה של עבודתו, ולהזהירו מפניהם. עניין זה נדון בהרחבה בפסיקה, כך למשל: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2), 595 בעמ' 604; ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' יצחק דרעי, פ"ד נ (3), 433, עמ' 436-437 בעמ' 439 ובעמ' 436; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) עמ' 211; ע"א 59/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3), 649 בעמ' 652; ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז (3) 225, בעמ' 229 ; ר' גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, עמ' 420). הלכה חודדה וחוזקה גם בפסיקה מאוחרת יותר [ע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף ( פורסם; 2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין ואח' (פורסם; 2011) (להלן: "ענין קלינה")].

19. נשאלת השאלה: האם במקרה הנדון הפר הנתבע 1 אף את חובת הזהירות הקונקרטית? ובעצם , לצורך תושבה לשאלה, השאלה המרכזית לבחינה היא: האם בנסיבות ענייננו היתה יצירת סיכון שהוא בלתי סביר? שכן ,לפי הדין "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית." [דבריו של כב' הש' ברק (כתוארו אז) ב ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, ס' 8]. ודוק. הובהר בפסיקה כי המעסיק אינו חב בחובת אחריות מוחלטת [ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, עמ' 349].

20. כפי שאפרט להלן – מצאתי כי בנסיבות ענייננו, הפר הנתבע 1 את חובת הזהירות הקונקרטית, וכך גם הנתבעת 2 (מכוח היותה מחזיקת המקום, ומבצעת הבניה; לרבות - ככל שפעלה כמעסיקת התובע אם ישירות ואם מטעמו של הנתבע 1), זאת – אף, ש בנסיבות, לא מצאתי לקבל טענות הפרת חובה חקוקה נגד הנתבע 1; טענה שאני כן מקבל נגד הנתבעת 2, בכל הקשור לקיום חובתה בענין נוכחות של מנהל עבודה בעת העבודה באתר, וקיום חובת ההדרכה והפיקוח שלו.

מהי הנורמה החלה בענייננו - לו היה התובע נדרש לחצוב תעלה בגובה 3 מטר בקיר אנכי
21. נפתח בבחינת הנורמה במקרה שאקבל כממצא את "נקודת המינימום" לפי גרסת התובע בעדותו בבית המשפט בענייננו, היינו - חציבה בגובה 3 מטר גובה. ובכן, לפי עדותו בבית המשפט, הנתבע 1 הוא קבלן ביצוע לעבודות חשמל מנוסה. הוא מודע היטב להנחיות הדין בענין "עבודה בגובה", ומסביר בעדותו לבית המשפט, שבמאובחן מנסיבות ענייננו (שבו, לגרסתו, החציבה היתה בגובה של עד 2 מ', מקסימום – 2.2 מ') , לשיטתו, "עבודה בגובה" – זה רק מ- 3 מטר ויותר, למשל, עבודה שנעשית בתעשייה בעבודות חשמל; ובלשונו: "זה תעשייתי והוא הולך בסולמות ובתעלות שזה בגובה, התעלה עצמה היא בגובה של 3 מטר ולפעמים יותר"; ובנסיבות כאלה, מאשר הנתבע 1 שהוא לא יכול "להשאיר עובד לבד" [ש' 14-18 בעמ' 28 לפרו']; היינו, שיש להעמיד "מלווה" במפלס עליו עומד הסולם שבו עושה העובד שימוש בחציבה בגובה 3 מ' ומעלה .

22. ודוק. בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007, הגדרת "עבודה בגובה" היא: "כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים...". נשאלת השאלה: מדוע אם כן, הנתבע 1 מייחס לעבודה שחציבה בה היא בגובה 3 מטר ומעלה (שעל פניו - לא מחייבת נפילה "לעומק העולה על 2 מ טר") כ"עבודה בגובה" שדורשת לדבריו - נורמטיבית, נוכחות של אדם נוסף במפלס הקרקע עליו מונח הסולם? כפי שנראה להלן, ככל הנראה, תובנה זו שמורה אצל הנתבע 1 מתוך ניסיונו בעבודות מסוג זה, והבנה של הסיכונים הכרוכים בעבודה ושל לשון והגיון הוראת התקנות.

23. הגדרת "סולם" לפי תקנות העבודה בגובה היא: "התקן עם שלבים, שיכול אדם לטפס בו או לרדת ממנו לצורך ביצוע עבודה.". והוראת סעיף 22 לתקנות העבודה בגובה המחייבת "מבצע" עבודות מסוג זה, היא:
"22. (א) מבצע יוודא כי לא יטפס עובד בסולם הארוך מ-2 מטרים אלא עד למטר אחד מתחת לקצהו העליון.
(ב) תקנת משנה (א) לא תחול אם במקום הגבוה ביותר שאליו יגיע העובד תוך שימוש בסולם, נמצא מאחז יד מתאים בגובה של כמטר אחד מעל המקום שניצבות רגליו, לרבות אם נעשית העבודה על גבי סולם עמידה עם משענת יד בגובה של מטר אחד לערך מעל משטח הדריכה העליון.".

24. יש להניח, שהנתבע 1 קורא את ההוראה הספציפית לעבודה בגובה לעיל, יחד עם ההוראה הכללית לגבי עבודה בסולמות, שמקופלת בתקנה 73 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח–1988, שלשונה:

"73. (א) סולם שארכו עולה על 2 מטרים יהיה גבוה במטר אחד לפחות מהנקודה הגבוהה ביותר שאליה מגיע המשתמש בו.
(ב) הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו אם במקום הגבוה ביותר אליו יגיע אדם תוך שימוש בסולם נמצאת אחיזת יד מתאימה.

25. ודוק. הוראת סעיף 73 לתקנות עבודות בניה לעיל, חלה על כל עבודה שמבוצעת תוך שימוש בסולם בממדים של מעל ל-2 מ', כאמור, גם עבודה שאיננה "עבודה בגובה". בענין הפרשנות וההיגיון המשפטי שברקע התקנת הוראה זו שב סעיף 73 לתקנות עבודות בניה, אפנה לפסיקת כב' השופטת ר. שטרנברג-אליעז בענין ע"א (ת"א) 2822/00 רזון בנימין נ' חרות בע"מ (פורסם; 19.10.03) (להלן: "ענין רזון"), שרלוונטית לענייננו:
"הדרישה המופיעה בתקנת משנה (א) אקוויוולנטית לדרישה כי תהיה נגישות של הידיים לסולם עצמו, לצורך אחיזה. תקנת משנה (ב) היא תחליף לדרישה זו. יאמר כי התקנה מתייחסת לסולמות בגובה העולה על 2 מטרים, בלבד. אין להשתמש בסולמות אלה באופן שהחלק העליון של הסולם, ממקום הדריכה עד הקצה, יהיו באורך של פחות ממטר. לכן, מקום שגובה הסולם הוא 2 מטרים וסנטימטר אחד, אין לעלות עליו מעבר לגובה של מטר אחד וסנטימטר אחד, בכפוף לתקנת משנה (ב).
המסקנה העולה מן האמור היא כי לנגד עיניו של מחוקק המשנה עמדה ההנחה, כי נפילה מגובה של יותר ממטר מסוכנת, ואילו נפילה מגובה של פחות ממטר אינה מסוכנת. בהתאם לכך הוגבלה תחולת התקנה.". (ההדגשה - הוספה).

26. עוד נזכיר, כי מתקין התקנות יוצא מנקודת הנחה שהמעסיק מספק לעובדים סולמות לביצוע העבודה (תקנה 72 לתקנות עבודות בניה): "מבצע בניה יספק לאתר סולמות ללא פגם, מחומר מתאים למטרה שלה הוא נועד או לה הוא משמש, בכמות הדרושה". גם ב"עבודה בגובה" נדרש ה"מבצע" לעשות שימוש בסולם תקני "ומתאים לאופי העבודה המבוצעת" [תקנה 20(1) לתקנות העבודה בגובה] ".לשון תקנה 21 (א) לתקנות העבודה בגובה אף קובעת במפורש:
"(א) מבצע יספק במקום העבודה סולמות על פי הוראות פרק זה בלא פגם, מחומר מתאים, מסוג המתאים לאופי העבודה המבוצעת, בממדים ובגבהים המתאימים למקום הצבתם ובכמות הדרושה.". (ההדגשה - הוספה)

27. מהעדויות עולה, כי אופי העבודה בענייננו של חציבת תעלות בבלוקים ובבטון הוא עבודה מאומצת הדורשת שימוש מתמשך בשתי ידיו של העובד. אם כן, נחזור ונבחן על רקע הוראות התקנות לעיל, וננסה לשחזר את ההיגיון, שככל הנראה, מפעיל הנתבע 1 כשהוא "גוזר" על עצמו חובת "ליווי" מהקרקע, במקרים שבהם על העובד העומד על הסולם לחצוב תעלת חשמל בקיר – כבר החל מגובה של 3 מטר, כאמור; כמפורט להלן.
א. הנתבע 1 מעיד בתצהירו שהעבודות שהתובע "נדרש לבצע" ביום האירוע הנטען, היו עבודות חשמל פשוטות וסטנדרטיות, לא בגובה הנטען על ידו אלא "בגובה של מטר או שניים".
ב. הנתבע 1 מבהיר במהלך חקירתו, כי סיפק לעבודות החשמל באתר סולמות בגובה של 1.2 מ' ו-1.5 מ' [ש' 1-8 בעמ' 19 לפרו'], כי "הצורך בגובה זה מה שצריך", וכי אף שהגובה של הקירות מתקרה לרצפה, גובה התקרות בדירות - הוא 2.70, הרי התעלות נחצבות חצי מטר פחות, "זה הסטנדרט של העבודות" [ש' 4-24 בעמ' 19 לפרו'].
ג. מכאן עולה, שכסטנדרט - שיטת העבודה בחציבת תעלות בקיר אנכי בעמידה על סולם איננה חציבה כשהידיים מונפות בעת החציבה מעל גובה הראש; אלא שכתפיו של העובד מצויות לפחות מול נקודת החציבה. זה משתלב עם העובדה שמדובר בעבודה שמצריכה הפעלת כוח ומאמצים באורח מתמשך באמצעות פטיש ואזמל למול הקיר, לצורך ביצוע עבודה יעילה ובטוחה.
ד. מעדות הנתבע 1 בחקירתו אף עולה כי הוא מסכים, שככלל החציבה לא אמורה להתבצע כשמשתמשים בפטיש ואזמל מעל לגובה הראש, אלא "אם זה קטע קטן וקל שזה בלוקים" [ש' 17-18 בעמ' 21 לפרו'].
ה. מהאמור לעיל עולה, שאם גובה העובד הוא, לדוגמה, 1.70 מ' (ומכאן - גובה כתפיו הוא לכל היותר – 1.5 מ' מכפות רגליו), אזי - כדי לחצוב בגובה 3 מ', כפות רגליו של העובד אמורות להיות מונחות כמטר וחצי מתחת לגובה החציבה (וכמטר וחצי מהרצפה), מה שמצריך – לפי הדין, שימוש בסולם של לפחות 2.5 מטר; באשר רק אז, עומד העובד על הסולם כמטר מקצהו העליון (כדרישת התקנות לעיל ), בגובה 1.5 מטר מהרצפה, וכתפיו מול קו ה-3 מ'.
ו. אם כן, בהתחשב בגובה עמידתו של העובד על הסולם מעל לרצפה (1.5 מ'), עדיין אין כאן, לכאורה, סכנת נפילה מגובה העולה על 2 מטר, ולכן אין מדובר עדיין בהכרח ב"עבודה בגובה"; אך, כאמור, משום מה, הנתבע 1 מחמיר בסטנדרט שהוא קובע לעצמו במקרה של ה-3 מ'. מדוע?

28. ובכן, מתברר כי הנתבע 1 צודק בתחושותיו, להחמיר עם עצמו במקרה שתיאר (בחציבה בגובה 3 מ' ויותר) , שכן - לפי הדין, הוראת התקנות מלמדת על חובת זהירות מוגברת כבר החל מטיפוס על סולם לגובה של מטר ומעלה. בענין רזון נדון בבית משפט המחוזי ערעור על פסק דין שניתן במקרה שמאוד דומה בעיקריו לענייננו. באותו ענין המערער, עוזר טכנאי לעבודות מיזוג אוויר, נשלח על ידי המעסיקה שלו לתקן מזגן אצל לקוח. העבודה בוצעה תחת פיקוחו טכנאי מיזוג אוויר אחר, עובד ותיק יותר. המערער עלה על סולם באורך של כמטר וחצי, כדי להגיע למזגן שהיה בגובה של כשלושה מטרים מעל הרצפה. במהלך העבודה איבד המערער את שיווי משקלו כאשר ניסה לתפוס חלק שנשמט ונפל; הוא נאחז באמבטיית הניקוז של המזגן בניסיון למנוע מעידה ונחתך באצבעותיו. באותו ענין, אף שלא היתה מחלוקת שהסולם היה באורך של מטר וחצי, ובהתאם - העובד לא הגיע לסיכון של נפילה מעל למטר וחצי, כאמור, קיבל בית המשפט את הערעור, וקבע אחריות למעסיקה ששלחה אותו; ולאחר שהפנה להוראת תקנה 73 לתקנות עבודת בניה ופירש את ההיגיון שברקע שלה , בכל הקשור לסיכון המוגבר מגובה מטר ומעלה, כאמור, דן והבהיר:
"הבה נבחן את השאלה, כיצד יש להתייחס למצב בו אורך הסולם אינו עולה על
שני מטרים אך המשתמש בו עולה לגובה של יותר ממטר אחד. נניח למשל, כי
אורך הסולם הוא מטר אחד ותשעים סנטימטרים וכי המשתמש בו עלה עד
לקצה הסולם. על פי לשון התקנה, אין היא חלה בנסיבות אלה שכן הסולם קצר
משני מטרים. אך כפי שהוסבר, ההנחה המונחת בבסיס התקנה הינה, כי
נפילה מגובה של יותר ממטר אחד מסוכנת ועל כן, במקרה בו מתבצעת עבודה
תוך כדי עמידה על סולם, כאשר המרחק מהקרקע עולה על מטר אחד ואין
בקרבת העובד עצם יציב לאחוז בו במהלך העבודה, ניתן להסיק כי שיטת
העבודה רשלנית, אף אם אורכו של הסולם אינו מגיע לשני מטרים.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם דברי כב' השופט ת' אור ב-ע"א 3843/90 אוחיון
אלברט נ' מדינת ישראל ואח', תקדין-עליון 93(3), 428:
"הערכאה הראשונה הדגישה את הסיכון בעבודה על סולם, כשהעובד עסוק בשתי ידיו האוחזות בפטיש ובאזמל, בשל החשש שהעובד יאבד משיווי משקלו, או שבשל תנועותיו יאבד הסולם את יציבותו ואחיזתו. בכל אחד משני מקרים אלה, יש חשש לנפילת העובד מהסולם. ... פטורים אנו מלדון בטענת המשיבה שלא הוכחה רשלנות מצידה ... עם זאת נציין, מבלי לפרט, שלו היה עלינו להיזקק לטענה זו, דינה היה להדחות.".". (ההדגשה - הוספה).

29. כבוד הש' פוגלמן (ביושבו בבית משפט המחוזי בזמנו) מוסיף בפסיקתו בענין רזון קביעות, שיתבררו בהמשך רלוונטיות לדיון בענייננו:
"אני מסכים לקבלת הערעור כמוצע על ידי חברתי. זאת, בהתחשב בכך שביצוע
העבודה היה בגובה של כשלושה מטרים מפני הקרקע, בכך שהמשיבה לא
סיפקה סולם לעובדיה והעובד נאלץ להסתפק בסולם שהיה במקום בגובה של
כמטר וחצי ובאי אחיזת הסולם על ידי המלווה הבכיר בכל זמן השימוש.".
(ההדגשה - הוספה).

30. להשלמת התמונה, אזכיר, כי כאשר משתמשים בסולם לצורך "עבודה בגובה", קיימות בדין הוראות מחייבות נוספות עבור "המבצע", מעבר – לנוכחות של אדם בגיר נוסף במפלס הקרקע עליה מונח הסולם [ס' 12 (3) לתקנות העבודה בגובה], כפי שציין הנתבע 1. עבודה בגובה על סולם מחייבת, בין היתר: הדרכה ספציפית ורישומה (ס' 6 לתקנות הגובה), לעתים – עיגון הסולם, שימוש העובד ברתמה, אבטחה במערכת בלימה לפי אופי העבודה מעוגנת לחלק יציב, וחבישת קובע מגן ונעליים עם סוליות מיוחדות נגד החלקה (ס' 23 לתקנות העבודה בגובה).

גרסאות הצדדים וגדר המחלוקת כפי העולה מפרשת הראיות
31. כפי שאבהיר להלן, בנסיבות ענייננו, לא מצאתי שהוכח כי מדובר ב"עבודה בגובה", אך כן מצאתי שהעובד, התובע, נדרש לחצוב גם בגובה לא סטנדרטי, לפחות - 2.85 מ', וכי נפל מגובה העולה על מטר אחד, ואף יתכן שקרוב ל-1.5 מ'.

32. לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות, מצאתי כי המחלוקת העובדתית בענייננו בעצם מצומצמת למעט נקודות, ועיקרן: באיזה גובה היתה התעלה אותה חצב התובע בקיר בסמוך לנפילתו (שמעלה מחלוקת משנית - באיזה מפלס בבנין עבד אותו בוקר), ובאיזה סולם השתמש בעת החציבה (המחלוקת היא לגבי אורכו, גובה, של הסולם) .

33. התובע טוען בכתב התביעה גרסה של נפילה מסולם, שנתמכת בתיעוד רפואי מבית החולים: בטופס הקבלה למיון "נפל מסולם מהלך עבודתו נחבל ברגל שמאל" ו "נפל מגובה מטר נחבל ברגל שמאל"; בטופס "סיכום ביקור": "נפל בעבודה ונחבל ברגל שמאל"; ובטופס "סיכום אשפוז": "בתאריך 20.10.2014 – נפילה מגובה בעת ביצוע עבודות חשמל באתר הבניה וחבלה ברגלך שמאל" [נספח ג' לתצהיר התובע]. גרסה זו נתמכת גם בגרסה שבטופס התביעה למל"ל: "נפלתי מסולם במהלך ותוך כדי העבודה" שחתום גם על ידי הנתבע 1 [ת/1]. גם המעסיק, הנתבע 1, אישר גרסה זו למל"ל: "נפל מסולם במהלך עבודתו" [בל/250 – נספח ב' לתצהיר התובע].

34. בתצהיר העדות הראשית (ס' 6-8) חוזר התובע על גרסתו שבכתב התביעה, תוך פירוט לגבי העבודה שהתבקש לבצע על ידי מעסיקו, הנתבע 1, לרבות - הגובה של מקום החציבה שנדרשה בקיר (3.5 מ' עד 4 מ') והגובה של הסולם (למיטב זכרונו, 1.8 מ'), ובהתאם לאופי הגבהים כאמור, האילוץ של עבודה כשידיו מתוחות מעל לראשו להגיע לנקודה בה הורה לו המעסיק לחצוב; ואז, " תוך כדי ביצוע הפעולה הנ"ל, הסולם נפל אחורה ואני נפלתי ממנו כתוצאה מכך ונפגעתי קשות בגופי".

35. עוד מובהר בתצהיר התובע, אמנם - לראשונה, כי אירוע התאונה התרחש כשהתובע היה לבדו בקומה, וכי שני חבריו לעבודה של התובע, שהיו בעת התאונה קומה מעל, באו למשמע צעקותיו (ס' 9 לתצהירו).

36. התצהיר שנמסר נטעם הנתבעים כתצהיר עדות ראשית לאחר שראיות התובע היו בפניהם, הוא תצהיר הנתבע 1. כבר למקרא תצהיר זה, ניתן להתרשם שקיימת בין הצדדים הסכמה בנקודות מסוימות. הנתבע 1 איננו מכחיש בתצהירו את גרסת התובע כי קיבל ממנו אישית את הוראות העבודה הספציפיות לעבודה שבמהלכה אירעה התאונה (ס' 6 לתצהיר התובע) או כי מדובר באירוע של נפילה מסולם בדירה בה לא עבדו אותה עת פועלים נוספים, וכי שני חבריו לעבודה (שמזוהים בשמם בתצהיר התובע) שעבדו בקומה מעל הגיעו למקום אירוע התאונה למשמע צעקותיו; והוא אף נמנע מליתן גרסה משלו לגבי לנסיבות אירוע התאונה עצמו. הנתבע 1 מצטמצם בתצהירו למתן גרסה באשר ל "עבודות חשמל פשוטות וסטנדרטיות" שלעדותו "התבקש" התובע לבצע באותו יום, שהיתה מוגבלת לעבודה על הקיר בגובה "שלא עלה על מטר או שניים" (ס' 6 לתצהירו).

37. בענין הסולם בו השתמש התובע, מסתפק הנתבע 1 בעדות ראשית, באמירה: "הסולם אשר סופק לתובע היה סולם סטנדרטי ותקין בעל ארבע רגליים וללא כל פגם או ליקוי, סולם זה הינו ראוי לצורך ביצוע העבודה אותה ביצע התובע" (ס' 9 לתצהירו). אם כן, אף שלכאורה היה בידי הנתבע 1 לבדוק בפועל איזה סולם שימש את התובע, ואולי אף להציגו או להציג צילום שלו, הוא מסתפק בתיאור כללי של הסולם ש"סופק" לתובע. הנתבע 1 איננו מוצא להכחיש בתצהירו שאורך הסולם הוא 1.8 מטר, אך עולה מתשובותיו בחקירתו, כי, בעצם, הוא מכחיש אורך זה . מכל מקום, הנתבע 1 נזהר מלנקוב בתצהירו באורך סולם, שלפחות – יכול שבפועל "סופק" לתובע (מה שגם ללא בדיק ה מעמיקה של האירוע , היה מוצא בקלות). מתברר עוד בחקירתו הנגדית, שהנתבע 1 נזהר לנקוב בתצהיר עדותו הראשית בנתוני האורך של מספר סוגי סולמות שהוא יודע שסופקו לאתר (על ידיו או על ידי הנתבעת 2), ויכול שהיו זמינים לתובע "בזמן אמת". הכל הושאר על ידו לוט בנוסח תצהיר מאופק , כנראה כדי שיובהר רק אם יעלה צורך בכך ; ולו – במחיר של "עדות כבושה", שהוא טיב עדותו בהקשר של גבהי הסולמות שסופקו לאתר על ידו או הסולם שיכול להיות שהתובע עשה בו שימוש.

38. לאישוש הגבהים האפשריים לעבודות החשמל בפרויקט, מצרפים הנתבעים לתצהיר הנתבע 1 תוכניות חתכים מתוכנית העבודה של הבנין, כאשר בעקבות בקשת התובע והחלטתי בה מיום 2.3.18, זומן להעיד מטעם הנתבעת אדריכל הבנין - לצורך אימות התוכניות והבנת העולה מהן. אך, כאן יש להדגיש שוב, שהנתבעים יכלו לברר מידית (ביום התאונה או סמוך לאחריה) וגם בדיעבד באיזה דירה או מפלס בבניין ארעה התאונה, שהרי עובדי הנתבע 1, או מי מהם, פינו את התובע [ראה מסמך חדר מיון], כששמות שניים מהעובדים שהגיעו לזירת התאונה מופיעים כ"עדים לתאונה" בתביעה למל"ל [ת/1] עליו חתום גם הנתבע 1 (ס' 14), ושם עובד שלישי נמסר כ"עד ראייה לתאונה" בתשובה 39 לשאלון [נ/1], שנמסרה לנתבעים - טרם הגשת הראיות מטעמם בתיק. למרות האמור, מוצאים הנתבעים לנכון להסתפק בהצגת תוכנית חתכים, שממנה ניתן ללמוד, על פניו, שיש בבניין גבהים חורגים - במפלסים מסוימים.

39. לשון אחר, לאחר שהתובע לא מסר בראיותיו גרסה מדויקת היכן בבניין נפל, בוחרים הנתבעים להחריש, וגם מצדם - לא למסור גרסה מסוימת בענין זה בתצהיר מטעמם; אף שאינם מכחישים בתצהיר שהתובע נפל בבניין במהלך העבודה ונפגע , ומידית הגיעו אליו עובדי הנתבע 1, ואף שהנתבע 1 מאשר בחקירתו שבהחלט יתכן, שהתובע עבד לבדו אותו בוקר ושעובדים נוספים עבדו בקומה מעליו.

40. אעצור כאן, על מנת להביע הסתייגותי - מאופן התנהלות הנתבעים בכל הקשור לאי-חקירת המקרה (כך - על פי גרסת הנתבע 1) ומבחירתם שלא לדווח על התאונה למפקח על העבודה; אני מוצא כי יש לכך השלכות לאופן בחינת פרשת הראיות וההכרעה בשאלה: האם התובע הרים את הנטל להוכיח את תביעתו בענייננו. כאמור, התובע טוען (ב-ס' 28 לכתב התביעה) כי על הנתבעים 1 ו-2 או מי מהם מוטלת הייתה החובה לדווח על התאונה לאגף הפיקוח על העבודה שבמשרד העבודה והרווחה, ובניגוד לחובתם - לא עשו כן; ומכאן, משלא נעשתה חקירה על ידי המפקח על העבודה, נגרם לתובע נזק ראייתי.

41. התובע חקר את הנתבע 1 לגבי פעולותיו בעקבות התאונה; ובחקירתו מעיד הנתבע 1 כי הסתפק בכך ששמע על תאונה של "נפילה מסולם" מעובדיו (לעדותו - הוא לא היה בבניין בעת האירוע ; והוא איננו זוכר מי מסר לו בטלפון על האירוע ומה נאמר לו בשיחת הטלפון), ולאחר מכן, בדיעבד, שמע מהתובע עצמו, והאמין לתובע. הוא מעיד שלא טרח לברר את פרטי התאונה עם מי מעובדיו, כולל שלושת העובדים, שלכאורה – לפי המסמכים שעמדו לפני הנתבע 1 טרם מתן תצהירו - היו עדים לתאונה ושאת שמותיהם ידע הרבה קודם , כאמור [ש' 11-26 בעמ' 22 לפרו'].

42. בעצם, הנתבע 1, מבקש את אמון בית המשפט לגרסה, לפיה לא עניין אותו מה אירע בתאונה, והוא לא טרח לבצע בדיקה, ולו "כדי להבין למה נפל, אולי לתקן את הבעיות שגרמו לנפילה"; מדוע? הסיבה לכך, לדבריו, היא: "אנחנו עובדים לפי הכללים וכל הכללים של הבטיחות, זה דברים שחוזרים על עצמם כל יום", כי מה יש לחקור? (הוא שואל) "הבן אדם נפל מסולם, יש עובדה שהוא נפל, אז מה אני צריך לבדוק" [ש' 3-14 בעמ' 18 לפרו'] . ודוק. הנתבע 1 מאשר שארעו תחת העסקתו מספר נפילות עובדים מסולמות בעבודה בעבר, אך לאחר שהוא משיב "לפעמים זה רשלנות של העובד", ונשאל: "ולפעמים זה רשלנות שלך"? הוא מתקן ומבהיר: "לא. זה רשלנות של העובד", ומפנה לכך שמדובר בסוג של עבודה עצמאית, בה המעסיק "לא מחזיק סולם לעובד" ( נראה שהכוונה - לא נמצא במקום...)[ש' 17-24 לפרו'].

43. אעיר כבר עתה, שגרסה זו של הנתבע 1, מעסיק עובדים כעצמאי מאז שנת 1995, לפיה לא בדק למה נפל העובד בענייננו , איננה אמינה בעיני. זאת, בין היתר, מאחר שלנתבע 1 אינטרס ברור לברר מה קרה בתאונה, ובאשר אני מוצא כי היה מעורב אישית בסימון שניתן לתובע טרם התאונה היכן לחצוב בקיר, אף שניסה להרחיק עדותו. הנתבע 1 עצמו היה מעורב אישית – טרם התאונה - בסימון הנקודה של החציבה על הקיר, אך ניסה לטשטש עובדה זו שמולה עומת בתצהיר התובע - בגרסה הנגדית שמסר בתצהירו. כזכור, התובע העיד בתצהירו כי קיבל את הוראות העבודה והסימון על הקיר מידי הנתבע 1 עצמו; אמנם - מבלי לציין את המועד המדויק בו סומן מקום החציבה עבורו, אך מהתצהיר עולה כי לכאורה מדובר ב הוראה שקיבל ביום התאונה עצמו. הנתבע 1 איננו מכחיש בתצהירו את גרסת התובע הוא אישית סימן לתובע היכן לחצוב , ומבחינת המהות שהוא מצהיר עליה, הוא מתרכז בעיקרו בטענה מה התובע לא נדרש לבצע ; ומבקש לאפיין בצורה זו את העבודה שהתובע התבקש לבצע - כעבודה סטנדרטית, ובתחימת גבהים של בין מטר לשניים. בחקירתו, אין הנתבע 1 מכחיש שיכול להיות שטרם התאונה סימן לתובע היכן לחצוב, אך מוצא, לראשונה לאחר ששמע את הבהרת התובע בחקירתו, כי הנתבע 1 סימן את המקום לחצוב – באותו בוקר [ש' 26-31 בעמ' 15 לפרו']- להרחיק עדותו, ולהודיע, באופן לא נחרץ (יש לאמר) , כי בגלל שהפעיל במקביל מספר אתרים "יכול להיות שבמקרה של האתר הזה, יומיים לא הגעתי אליו" (ההדגשה - הוספה) [ש' 27-31 בעמ' 22 ו-ש' 1-7 בעמ' 23 לפרו' ]; אך , עדיין, כאמור, איננו מכחיש את גרסת התובע כי אישית נתן את ההוראות היכן יש לחצוב.

בשולי הדברים אעיר כי התובע מפנה בסיכומיו לכך, שהנתבעים לא עשו שימוש בחקירות חוקרים בראיותיהם, אף שגילו אותם כרלוונטיים (כחסויים). אינני סבור שמדיניות משפטית נכונה היא לראות באי-שימוש בחקירת חוקר ראייה נגד צד שפעל וחקר לקראת ניהול המחלוקת . מאידך, כאמור, בצל הגרסה החלקית מאוד שמסר הנתבע 1 מטעם הנתבעים, מי שבידיו לכאורה כל הידע והאפשרויות לבוא ולבדוק מיד לאחר ששמע על אירוע הנפילה, ועדותו הכבושה לגבי נתונים מרכזיים למחלוקת, במיוחד לאחר שגם חוקרים מטעם הנתבעים חקרו את האירוע (ולו – בדיעבד), אינני מוצא כל סבירות בטענה שהנתבעים לא בדקו , ולו לעצמם, מה קרה באירוע התאונה .

44. ועוד אעיר, כי על אף סתירות מסוימות, שכפי שאבהיר בהמשך אינני מוצא כמהותיות, עדות התובע כי בעת שנפל היה בעיצומה של עבודה של חציבה בקיר באמצעות פטיש ואזמל כשידיו פשוטות מעל ראשו - אמינה בעיני. בענין זה, של הטענה של חציבה כשידיו מעל לראשו בחרו הנתבעים ש לא לחקור את התובע. לא התרשמתי מעדות התובע, שהוא מנסה ל"סדר" את העובדות או להסתיר; התובע מתעקש בחקירתו שעבודה זו שביצע טרם אירוע התאונה על פי הוראות הנתבע 1 - לא היתה בגובה הסטנדרטי. התובע הוא עובד שנפל מסולם, ואין מחלוקת שהובל לבית החולים על ידי חבר לעבודה, ובבית החולים נמצא אצלו שבר שיש בו גם ריסוק. כאמור, גם הנתבע 1 מאמין לתובע שנפל מסולם , עד כדי כך, ש לגרסתו - לא טרח לאמת את העדות עם הממצאים בשטח או עדות העובדים שהגיעו למקום למשמע צעקות התובע; סדר פעולות, שלעדות הנתבע 1 , סביר בנסיבות מיקום עבודת עובדיו באותו בוקר.

45. בעצם, אין מחלוקת לגבי מהות העבודה שהתובע התבקש לבצע, והמחלוקת העיקרית האם היתה העבודה "סטנדרטית" או במיקום גבוה יותר, והיא מתמצית - לגבי שני נתונים: גובה החציבה וסוג (גובה) הסולם; מה שבעצם יכול "להכתיב" את הצורה בה חצב התובע (כשידיו פשוטות מעל ראשו) , צורה שלגביה ישירות - בחרו הנתבעים שלא לחקור, כאמור. לגבי שני נתונים אלה , בידי הנתבעים – היו יכולות מוחלטות להוכיחן, אולי אף - בדיוק רב. טרם התאונה - הנתבע 1 סימן את מיקום החציבה עבור התובע, ולאחר התאונה - הוא ממשיך להעסיק את העובדים (שחלק מהם הגיעו למקום אירוע התאונה , כאמור) להשלמת העבודות באתר; על כן, לנתבע 1 יש "כל הזמן שבעולם", וגם האינטרס והיכולת, אם לא החובה – כפי שיתברר להלן, לצלם את מקום הנפילה, את הקיר שנחצב, את הגובה של התעלה (צילום עם סרט מדידה צמוד לקיר), את הסולם עצמו וגובהו (עם סרט מדידה צמוד לסולם).

46. במקום לפעול כאמור לעיל, מבקשים הנתבעים, בחסות טענה ששולף הנתבע 1, ש בעצם לא בדק כלל את התאונה, שלא להביא ראיות רלוונטיות מטעמם ; ולהיבנות מכך , שהתובע מוסר, לשיטתם, מספר גרסאות לגבי הגובה בו עבד, שלשיטת ם של הנתבעים - יש לראות בכך סתירה מהותית. ובכן, אכן התובע מציין בתצהירו כי גובה נקודת החציבה שסומנה לו היא בין 3.5 עד 4 מטר, וכי גובה הסולם היה, למיטב זכרונו, 1.80 מ'. אך כדי לבחון את משקלה של סתירה נחזית זו, יש לזכור כי, בעצם בכל התקופה של חודשי פציעתו הראשונים לא היתה לתובע הזדמנות לתעד - לא את התעלה שחצב , לא את הסולם שבו עשה שימוש, ולא את הקומה, המפלס והבני ין; וגם אחר כך, לגרסתו, שלא נסתרה, קרוב לשנתיים לא עבד כלל, ובכל מקרה, לא חזר לעבודה אצל הנתבע 1. כשהוא נשאל מטעם הנתבעים מדוע לא הביא תמונה של המקום, הוא משיב "אני הייתי עובד ואין לי מטר, מאיפה אני אביא את המטר, אני הייתי עובד. לא ידעתי שאני אפול" [ש' 8-11 בעמ' 7 לפרו']. בעדותו מעומת התובע מול הטענה מטעם הנתבעים, כי הנתונים המספריים שכתב בתצהירו ועליהם העיד בחקירתו הנגדית היו השערה, ובתשובתו איננו שולל שאכן זו השערה, תוך שהוא עומד על גרסה, לפיה לא יכול להיות שה חציבה היתה בגובה 2.5 מ', לדבריו - היא היתה "מעל לשלושה מטר.". אעיר, כי אינני מחזיק את מה שנרשם בחוות הדעת שנתן המומחה מטעם התובע, שהתובע נפל מגובה של 6 מ' – נגד התובע ; התובע מבהיר בחקירתו, כי לא מסר נתון כזה למומחה [ש' 14-15 בעמ' 6 לפרו']; דווקא בשל הפער של המידה מגרסתו בתצהירו , מדובר לטעמי , על פניו, בטעות, ולו – טעות בהבנה. אם כן, לסיכום, התובע ניסה לשחזר מידות במספרים מדויקים , על פי זיכרון והערכה, ואף שקיים פער מסוים בגבהים שהצהיר בתצהיר ואלו שהתעקש עליהם בחקירתו, האמנתי לעדותו כי הוא זוכר בסמוך לאירוע מקום גבוה מהגובה הסטנדרטי שבדירה רגילה עובדים בו . לאחר ליבון הענין בחקירה הנגדית , אינני רואה בסתירה זו סתירה מהותית , שיש בה לקעקע את גרסתו בכללותה.

47. סתירה נוספת עליה מצביעים הנתבעים , היא ענין תשובת התובע לשאלה לענין קבלת עזרה בעבר , בין בתשלום ובין שלא בתשלום (שאלה 37 בשאלון –[נ/1]). ובכן, אכן לכאורה סותרת התשובה "לא", את העזרה לה נזקק בסמוך לאחר התאונה, כמוצהר ב-ס' 25 לתצהירו; סתירה, שבשל העובדה שמצויה בין גרסאות בשני תצהירים שערך בא-כוחו, יכול שמקורה בטעות, על רקע פערים שעלולים להיווצר בתרגום הדברים. מכל מקום, אינני מוצא כי מדובר בסתירה מהותית, היור דת לשורשו של ענין.

48. סתירה נוספת, סתירה לכאורה, עליה מצביעים הנתבעים, היא עדות התובע לענין ביצוע עבודה מול גובה הפנים, במענה לשאלות להבהרת הגבהים [ש' 12-15 בעמ' 15 לפרו'], לעומת עדות בתצהיר לגבי עבודה כשידיו מתוחות אל מעל ראשו. אינני מוצא בדברים בהכרח סתירה. כאמור, התובע העיד, בשורה תחתונה, כי עבודתו נעשתה בגובה של "מעל לשלושה מטר", וכפי שיפורט להלן גובה התקרה הוא 3.25 מ'; והתשובה "שלושה מטר" הית ה לשאלת בית המשפט: "באיזה גובה זה היה מול הפנים?"; שאלה שיכול שהתובע להבין – כשאלה ששואלת : באיזה גובה היו פניך מול הקיר בעת שחצב ת טרם נפילת ך? מכל מקום, כדי לחדד ענין זה לכדי סתירה מהותית, היה על הנתבעים לבקש (לאחר שהתובע השיב לשאלות בית המשפט כפי שהשיב) השלמת חקירה; מה שבחרו שלא לעשות.

49. בכל הקשור לסתירה הנטענת בניסוח דברי התובע לגבי מנהל העבודה בתצהירו ובעת חקירתו, לאחר עיון ב-ס' 21 לתצהירו ובחקירתו מעלה כי מדובר שם בטענה הנטענת בזהירות, כמוסקת מהבנה, ולפי - מיטב הידיעה: "לפי מיטב הבנתי וידיעתי, לא נכח מנהל העבודה באתר העבודה בתקופה שבה עבדתי שם.", בחקירתו הבהיר שהוא לא מכיר את המנהל, וכי המנהל לא נכח "בקומה שאני הייתי בא" [ש' 3-6 בעמ' 11 לפרו']. ספק אם קיימת כאן סתירה, ומכל מקום - היא בשולי הדברים; במיוחד לנוכח עדותו של הנתבע 1 שלא מצא לברר מול מנהל האתר מה קרה לתובע באירוע התאונה [ש' 3-4 בעמ' 22 לפרו'], ו לנוכח בחירת הנתבעים שלא להביא לעדות את מנהל העבודה באתר, לאחר שאף בתצהיר הנתבע 1 לא נמסרת גרסה בענין קיומו או פועלו.

50. בשולי הדברים, אעיר ש לנוכח איפיונן של סתירות אלה, כפי שפורט לעיל, אני מוצא ש בית המשפט רשאי לנהוג בעדויות אלו – בתוך עדות התובע, בהתאם לאמירה "פלגינן דבורא", דבר שאינו דרוש בענייננו [ראה: דנ"פ 4530 , 4342/97 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 23 ,עמ' 86. כפי שציין הנשיא שמגר בע"פ 90 /751 ,654 ,569 ,526/90, 830 בלזר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4), 133, בעמ' 186-185 והפסיקה שהוזכרה בפסקי דין אלו].

51. לסיכום, כאמור, עדות התובע אמינ ה בעיני, והסתירות המעטות שנתגלו בדבריו אינן מהותיות, אינן סתירות שיורדות לשורש העניין, ואינן מצביעות בהכרח על אמרות שקר אשר סודקות את תוכן עדותו [ר' בהיקש - ספרו של י. קדמי "על הסדר בפלילים", חלק שלישי עמ' 1617-1616]; כך שגם אין בהן כדי להפחית ממשקל עדותו , שבעיקרה מצביעה על עבודה שלא "בתנאים סטנדרטיים" כגרסת הנתבע 1.

52. הנתבעים מצביעים עוד, על אי-הבאת "העדים לתאונה" (שלושה – כאמור) לעדות, ומפנים לפסיקה לגבי הנפקות שיש לייחס לטענתם - ל הימנעות התובע מהיעדת עדים אלו . יש להפנות לכך, שהתובע נחקר בענין, והבהיר שוב את האמור בתצהירו, שכל העדים האלה ל א היו עדים לתאונה עצמה, ועל כן, בעצת בא-כוחו לא הביאם למתן עדות מטעמו; "הם באו אחרי שנפלתי" [ש' 1-31 ב עמ' 9 ו-ש' 22-23 בעמ' 7 לפרו']; שהיא גרסה שהנתבע 1 מאשר בחקירתו שבנסיבות מסתברת על פי מיקומי העבודה של העובדים (כולל התובע) באותו בוקר. אבהיר כי שוכנעתי, שלבד מהתובע - לא היה עד ישיר לתאונה , כשחיזוק לכך מצאתי בעובדה שהנתבע 1, מעסיקם של העובדים הללו, לא מצא ליתן גרסה אחרת לתאונה בתצהירו. רק בעדותו של הנתבע 1 בבית המשפט מתברר כי, בעצם, לא נכח באתר בעת התאונה [ש' 21-26 בעמ' 17 לפרו']. בעדותו בבית המשפט לא זכר מי מהעובדים בישר לו טלפונית על התאונה, ומה אמר לו העובד בשיחה [ש' 27-30 בעמ' 17 לפרו'].

53. מכל מקום, כפי שפירטתי לעיל, הנתבע 1 איננו יכול לטעון כי לא היה מודע שיכול שעדים אלה הם "עדים לתאונה", כאמור (לגבי שניים מהעדים – מטופס התביעה למל"ל, עליו הוסיף את חתימתו [ ת/1], ולגבי העד השלישי - מתשובות התובע לשאלון [ נ/1]). הבהרתי, כאמור, שלא מצאתי להאמין שהנתבע 1 לא עשה בדיקה לראות מה קרה באירוע התאונה. בנסיבות כאלה, בה ן טרם מסירת ראיות הנתבעים בנדון, מבהיר התובע כי לא היו עדים בפועל לאירוע התאונה עצמו, וכי מי שהגיע למקום, הגיע רק - למשמע צעקותיו, אינני מוצא כי יש להחזיק את אי-זימונם של עובדים אלה להעיד - נגד התובע דווקא. מה עוד, שמדובר בעדים שפעלו בבניין בעת התאונה מטעם הנתבע 1, כך שלא היה קושי לנתבע 1 ליזום ולגרום להם להגיע לעדות, ולו באמצעות זימונם בצו כעדים מטעמו , ושמכל מקום, היו לכאורה זמינים לזימונם על ידו. בנסיבות אלה, אם כן, ניתן באותה מידה לאמר כי הנתבעים היו אלה ש בחרו שלא לזמ ן עדים אלה.

נזק ראייתי שנגרם לתובע
54. על רקע גרסאות קוטביות אלו (חציבה בגובה של מעל 3 מטר מול - חציבה בגובה מכסימלי של 2 מטר), מתבררת חשיבות בדיקת האירוע מיד לאחר התרחשותו. חשיבות שמקבלת נפח, בשל העובדה ש מטבע הדברים, ומאופייה של המציאות באתר בנייה מסוג זה, אתר אירוע התאונה משתנה בתוך זמן קצר לאחר התרחשותה, וגם הסולמות, מתיישנים ומתקלקלים במשך הזמן שבין אירוע התאונה לבין מועד הגשת הראיות [ש' 16-30 בעמ' 24 לפרו']. כך אירע ש כיום, הנתבע 1, שלגרסתו - לא טרח לצלם את הסולם בו עשה התובע שימוש, ולא בדק למה התובע נפל (ולא צילם את מה שנ יתן, כאמור), לא יודע, כך לגרסתו, לאמר בחקיר תו בבית המשפט – באיזה מפלס היתה התאונה, באיזה משני סוגי סולמות (ואולי סוג שלישי) עשה התובע שימוש, וגם לא – לדייק בגובה המפלס בו חצב התובע או בגובה החציבה מעל לרצפה; ונוח לו "לדבוק" ב פער של "בין מטר לשניים". מול כל אלה, מצוי תובע, שלפחות משך מספר חודשים לאחר התאונה היה מושבת, ללא יכולת תיעוד של המקום כפי שהיה בסמוך לתאונה.

55. מהאמור לעיל, ניתן להבין, בנסיבות ענייננו, את המשקל והחשיבות שיש ליתן ל אי-קיום הוראות הדין בענין דיווח למפקח על העבודה. הנתבע 1 פעל בניגוד לחובתו ולא דיווח על התאונה למשרד העבודה והרווחה. בסעיף 3 לפקודת תאונות ומחלות משלח יד (הודעה), 1945, מובהרת החובה המוטלת על מעסיק לשלוח הודעה למפקח האזורי על תאונת עבודה שגרמה למותו של העובד או עשתה אותו נטול יכולת במשך יותר משלושה ימים; הודעה המובנית על פי דרישות טופס שכוללות פירוט של : "סיבתם או טיבם של התאונה או המקרה המסוכן".

56. בנוסף להוראה הכללית לעיל, מסמיכה הפקודה ( ב-ס' 4) את השר הממונה להתקין תקנות , לפיהן , לגבי תאונות מסוימות, גם אם לא נפגע בה ן העובד באופן הנוטל ממנו את היכולת , כאמור, יש לדווח למפקח על העבודה . עיון בתקנות שהוצאו: תקנות התאונות ומחלות משלח-היד (הודעה על מקרים מסוכנים במקומות עבודה), תשי"א-1951, מעלה כי נקבע בהן כי הוראות סעיף 3 לפקודה יחולו, בכל מקרה, על המקרים המפורטים בתוספת, שביניהם: "15. התמוטטות של פיגום המיועד לביצוע פעולות בניה או בניה הנדסית כמשמעותם בפקודת בתי-החרושת, 1946, להוציא פיגום שאין סכנת נפילה ממנו או מחלק מחלקיו לעומק העולה על 2 מטר.". כל זה מלמד על החשיבות שהמתקין התקנות נותן לסיכון של נפילה מגובה, והצורך לדווח עליו, ולהפיק לקחים ממנו.

57. עוד להבנת הסכנה, שמייחס מתקין התקנות לשימוש בסולמות, והבדיקה שיש לערוך לאחר כל נפילה שארעה בעת שימוש בסולם, ראוי להפנות להוראת ס' 21 לתקנות העבודה בגובה, במקרה של נפילה בלתי מבוקרת של סולם:
"(ב) מבצע אחראי כי לאחר נפילה בלתי מבוקרת של הסולם או לאחר שינועו באמצעות כלי רכב, ייבדק הסולם כדי לוודא כי לא נפגעו רכיבי הסולם, לא נוצרו בו סדקים או עיוותים או מרווחים בלתי סבירים בין חלקיו.
(ג) מבצע יפסול לשימוש סולמות פגומים וינקוט אמצעים נאותים למניעת השימוש בהם; הסולמות יוחזרו לשימוש רק לאחר שתוקנו על פי דרישות התקן; סולם שאינו ניתן לתיקון יושמד באופן שלא יתאפשר שימוש נוסף בו.".

58. במצב זה של חסר ראייתי הנובע מהפרת חובה חוקית מצד הנתבע 1 , חלה דוקטרינת "הנזק הראייתי", המאפשרת להעביר את נטל השכנוע במצבים בהם התנהגות הנתבעת מנעה מן התובע מידע חיוני להוכחת תביעתו, באופן בו העובדות תקבענה כטענת התובע, אלא אם יצליחו הנתבעים לשכנע שהעובדות הן כטענת ם. במקרה זה, מוצדק לסטות מהעיקרון הקובע כי "המוציא מחברו עליו הראייה", ולהעביר את נטל ההוכחה לשכמ ם של הנתבע ים, במובן זה שאם קיימת מחלוקת עובדתית, שיש להניח כי היא הייתה מתבררת אלמלא הנזק הראייתי שיצרו הנתבע ים, יועבר נטל ההוכחה משכמו של התובע לשכמה של הנתבעים, בהיקף התואם להיקפו של הנזק הראייתי שנגרם [ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001); ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר (11.4.05); ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור (22.4.04)].

59. בנסיבות ענייננו, אי-פניית הנתבע 1 בדיווח למפקח על העבודה היא, אם כן , הפרת חובה חוקית. גם אם, לצורך הדיון, אניח, שמטרת החוק היא הפקת לקחים של המעסיק ושל המפקחים לעתיד לבוא, ויטען מי שיטען כי קיים קושי לקבוע שתקנה זו נועדה "לטובת" העובד שנפגע אלא לשכלל בטיחות בעתיד [ע"א 80/89 טובול נ. אלטמן בע"מ (פורסם; 31.12.89) , עדיין, נגרם לתובע נזק ראייתי, ולו – אפשרי; זאת - וודאי בנסיבות ענייננו, בהן, כאמור הנתבע 1 , לגרסתו, בחר שלא לבדוק – ולו להפקת תובנות לצרכי פעילותו הוא - את פרטי המקרה , ואיננו מוסר גרסה ברורה לגבי גובה הסולם וגובה הנקודה הגבוהה ביותר שבפועל - טרם התאונה - הורה לתובע ל חצוב בה.

60. בהיעדר דיווח למפקח העבודה, על הנתבעים היה הנטל להוכיח, שבעצם הבדיקות שהיו נדרשים לבצע מיד לאחר התאונה - לצורך מתן הדו"ח למפקח על הבניה, והאפשרות שהיתה מתקיימת על ידי המפקח חקירה שמניבה ממצאים, אין בה כדי לסייע לגילוי האמת, ושבעצם התובע לא נפגע מהפרת החובה החוקית. נטל זה לא הורם; ועל כן, אני קובע כי נגרם לתובע בענייננו נזק ראייתי. אעיר כי, היפותטית, יכול שבשל התנהלות הנתבע 1 כ אמור לעיל, נגרם נזק ראייתי גם לנתבעים (אולי הודעה למפקח על העבודה וחקירה מצדו - היו מקל ים על הגנתם) , מה שספק בעיני, לנוכח התעקשות הנתבע 1 לא לבדוק מדוע נפל התובע. אך, מכל מקום, גם אם נגרם גם לנתבעים נזק ראייתי , כאמור, הרי הוא תוצאה של מחדלם הם ; ואף שהנתבע 1 מבקש בחקירתו להתגונן בטענת אי-ידיעת החוק, לפי הדין, עדיין, יש להחזיק מחדל זה - נגדם .

דיון והכרעה

61. אם כן, בנסיבות - עלי להכריע בין שתי גרסאות קוטביות בכל הקשור לנתוני הגבהים; מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך , כאשר יש מצב של "גרסה מול גרסה", ובית המשפט נדרש להכריע בין שתי גרסאות, די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. משכך, עלי לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.

62. בבוא בית המשפט להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות שונות ואף סותרות, ולאחר שהתרשם מחקירת העדים וממהימנותם, וכן מאופן ניהול ההליכים והטענות המשפטיות המובאות ע"י הצדדים המתדיינים, הכלי המרכזי העומד לרשות בית המשפט, בהתאם לנטלי השכנוע, הראיה וההוכחה, הוא הטיית מאזן ההסתברויות [ לעניין זה ראה יעקב קדמי, על הראיות (כרך שלישי), הוצאת דיונון בעמ' 1506 , ובעמוד 1548].

63. הכרעה זו נעשית על בסיס הידע המשפטי, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, בהם השופט עושה שימוש כאשר הוא מתבקש להכריע בין גרסאות סותרות. במקרה דנן, יש להדגיש את חשיבות המהימנות והמשקל ככלים להכרעה, בהעדרן של ראיות חד-משמעיות. קיימת חשיבות רבה למהימנות העדים והגרסאות וכן למשקל הראיתי הניתן לכל אחת מהן.

64. לצורך היעילות והבהירות, אבקש תחילה להצביע במרוכז על ממצאי לגבי תחימת הגבולות הפיזיים של האירוע, כפי שהם עולים ממכלול העדויות והראיות שלפני לאחר שקילתן לאור אבחנותי לעיל לגבי אמינות העדים, והנזק הראייתי. אם כן, אני מוצא כי התובע עבד בסמוך לאירוע התאונה במפלס קומת הכניסה; הוא החל במקום אחד והעביר את הסולם לנקודה שניה [ש' 24-25 בעמ' 15 לפרו'] . העבודה שנדרש התובע לבצע היתה חציבה בקיר גם בגובה שהוא 2.85 מ', ואולי אף למעלה מזה (יכול להגיע עד 3.20 או 3.25 מ', אם , למשל, נדרש לחצוב תעלה שמיועדת לשמש מעבר חשמל לתאורה בתקרה). התובע עמד כשרגליו מצדי הסולם, כשלגבי סוג הסולם שיכול שהשתמש בו, סביר להניח שהיה בגובה 1.3 מ' , ואם לא – 1.5 מ'. ועל כן, בעת אירוע התאונה גובהו של התובע מעל לרצפה היה לפחות מטר, וככל הנראה, עד – 1.4 מטר.

65. אבהיר, כי מודע אני לכך שיכול שקיים פער מסוים בין גרסת התובע לעבודה בגובה שהוא מעל ל-3 מ', לבין ממצאי לעיל – עבודה בגובה 2.85 מ'. אך אינני מוצא כי כישלונו של התובע מלהוכיח את כל פרטי גרסתו אחד לאחד , שומט בענייננו את הבסיס תחת התביעה. זאת מאחר שלנוכח העובדות כפי הוכחו, המסקנה היא כי הנתבעים חבים בנזיקין כלפי התובע [השוו לעניין זה: ת"א 297/99 ( המחוזי חיפה) הריש נ' מתכנת המוביל בע"מ ( פורסם; 2004)]. בנסיבות ענייננו, בהן הראיות והעדויות אינן שוללות אפשרות לעבודה בגובה של 3 מ' בקירוב, די לי בכך שהתובע הוכיח עבודה בגובה שלפי הגדרות הנתבע 1 איננו "סטנדרטי", וכי נאלץ לעבוד ולחצוב בקיר באמצעות פטיש ואזמל - כשידיו פשוטות מעל לראשו.

66. אפרט להלן את מהלך קביעת הממצאים שפורטו במרוכז לעיל, על רקע קביעותי לעיל בענין המהימנות והנזק הראייתי. התובע נחקר לגבי המפלס בו עבד, ולשאלה: "איפה נפלת?", השיב: "אני זוכר למטה, זה לא המרתף למטה אלא מעליו.", ומבהיר בעדותו, שקומה זו היא בגובה של הכביש; לשון אחר – קומת הלובי [ש' 4-9 בעמ' 8 לרפו']. כאמור, התובע מעיד בחקירתו כי עבד במקום שהוא גבוה מ-3 מ', כשפניו הם בגובה כ-3 מ'. הנתבע 1 איננו שולל את האפשרות שהתובע נפל בקומת הלובי [ש' 14-17 בעמ' 27 לפרו'] , לאחר שבחר שלא להביא ראיות שיש בהן למקם את התובע במקום אחר. לפי עדות האדריכל גובה קומת הקרקע (הלובי) ללא ריצוף מגיע ל-3.2 מ', ו"בד"כ בלובי עושים תאורה בתקרה" [ש' 10-11 בעמ' 30 ו-ש' 11-12 בעמ' 31 לפרו']; יש לציין שלפי התוכניות שהוצגו טעם הנתבעים , גובה התקרה שרשום לגבי קומת הלובי הוא 3.1 מ' (אחרי ריצוף) , ועל כן – ללא ריצוף, שמקובל להחשיב את עוביו (הגובה שהוא צורך) כ-15 ס"מ [ש' 14-15 בעמ' 31 לפרו'] , גובה התקרה בלובי מגיע ל-3.25 מ'. לפי עדויות האדריכל והתובע קופסאות הביקורת של החשמל מבוצעות במרחק של 30-40 ס"מ מתחת לתקרה [ש' 16-17 בעמ' 15 ו-ש' 27-29 בעמ' 31 לפרו'], ולפי הנתבע 1 - כחצי מטר [ש' 11 בעמ' 19 לפרו']. כך שבהחלט במסגרת גבולות אלה , קיימת סבירות לכך שהעבודה שנדרש התובע לבצע בקומת הלובי היתה בחציבה בקיר בגובה שמתחיל ב-2.85 מ' (הוא התעלה, ש נחצבת בגובה של 30-40 ס"מ מתחת לגובה התקרה) ; ויכול שמגיע עד - 3.25 מ' (למשל, כדי לחצוב תעלה לחיבור לתאורה בתקרה).

67. לא ממש כממצא שמצאתי, אך לצורך השלמת התמונה העולה מראי יה שמציגים הנתבעים, ולנוכח תחושת התובע לגבי עבודה גבהים אף גבוהים משמעותית יותר מ-3 מ' , אפנה לכך שלפי שרטוטי התוכנית הנספחת לתצהיר הנתבע 1 , במרחבים הסמוכים לפתחים החיצוניים של הבניין בלובי שבהם אגנים המיועדים לאצירת אדמה לגידול צמחיה בכניסה ללובי , ניתן לראות בבירור שהרצפה של האגניות היא במינוס 0.95. הואיל ולא ברור לי מהתוכנית האם קיימת מעליהן תקרה , ואם כן - מה גובה התקרה באותו אזור שמעל לאגניות , אינני מבקש לקבוע כממצא את הגובה שהיה נד רש לטפס כדי לחצוב 30-40 ס"מ מתחת לאותה תקרה [גובה, שלכאורה, יכול היה להסתכם ב-4.05 מ', היינו: 3.10 + 0.95; ונזכיר שבתוך האגנית ממילא אין ריצוף – אפילו ב מועד מסירת הבניין].

68. התובע העיד כי גובהו 1.70 מ' (הנתבעת לא כפרה בכך ). לענין הסולמות, התובע מעיד שהוא יודע רק על סולם שנמצא זמין עבורו לצורך העבודה באתר "זה רק הסולם שיש לי" [ש' 24-29 בעמ' 10 לפרו'] ; ולא אחר. אם כן, מבחינתו, היה רק סולם אחד [ש' 6-7 בעמ' 16 לפרו'], שלמיטב ידיעתו, בתצהירו, אורכו הוא 1.80 מ' ; ובעדותו לאחר שהוא חוזר על מידה זו, מתברר, כאמור, כי אי ננו יודע לדייק במידות, וכי לא היתה לו הזדמנות לשוב למקום ולמדוד את הגבהים [ש' 8-31 בעמ' 7 לפרו'].

69. אעיר כי לאחר שהנתבע 1 נמנע מליתן בתצהירו מידות של הסולם בו עשה התובע שימוש או מידות של סוגי הסולמות שיכול שהתובע עשה בהם שימוש, נמנע גם ב"כ הנתבעים לחקור את התובע לגבי אפשרות של שימוש בסולמות במידות שהיו ידועות לנתבע 1, כאמור. כך, לא ניתנה לתובע הזדמנות להתייחס לאפשרות של שימוש בסולמות במידות שנודע עליהן לראשונה - רק בח קירתו הנגדית של הנתבע 1; בעדות כבושה , כאמור. מכל מקום, הנתבע 1 מעיד, שסיפק לאתר בעצם שני סוגי סולמות בגבהים אחרים מאלו שהתובע מדבר עליהם , זה של ארבע שלבים – שגובהו 1.20 מ', וזה של חמישה שלבים - שגובהו 1.50 מ' (לא – 1.80, כאמור) [ש' 1-11 בעמ' 19 לפרו'] ; והואיל ולשיטתו התקרה היא בגובה 2.70 – גובה זה של סולמות – לחציבה בגובה של חצי מטר נמוך מהתקרה – 2.2 מ' – מספיק.

70. אבל, כאמור, קבעתי כי בענייננו נקודת החציבה שנדרשה היתה גבוהה יותר, קרוב יותר ל-3 מ' , בלובי שתקרתו גובהה מהסטנדרט שבדירות . היינו, כשהתובע עומד על הסולם הנמוך יותר, רגליו עומדות – במקסימום – בגובה 1.3 מ', פדחתו מגעת לגובה של 3 מ' וכתפיו מצויים בגובה של כ-2. 8 מ'. והואיל והתובע מעיד שהוא נעמד על הסולם "רגל מפה ורגל מפה" [ש' 14-15 בעמ' 15 לפרו'], מה שאגב סביר יותר לצורך שמירה על היציבות שלו על הסולם , אזי יש להניח שעמד על גובה שנמוך מראש הסולם. ועל כן, אם נפל התובע מגובה של כמטר (כפי שמסר העובד שליווה את התובע לבית החולים), בעשותו שימוש בסולם הנמוך, כשהוא עומד בגובה 1 מ', פדחתו מגיעה לגובה של 2.7 מ', וכתפיו מגיעות לגובה של לכל היותר 2. 5 מ', והוא נדרש לחצוב ב-2.85, כזכור, תעלה שהיא ב-40 ס"מ נמוכה מתקרה שגובהה 3.25 מ' – ואז הוא חוצב כשידיו פשוטות מעל לגובה ראשו.

71. אעיר, כי גם אם התובע עשה שימוש בסולם הגבוה יותר, שגובהו 1.5 מ', כ עולה מהערת הנתבע 1 (לגבי סבירות הנפילה מגובה 1.4 מ', כאמור) , הרי שהואיל ולצורך היציבות הוא נעמד מצדי הסולם, ובסולם שגובהו 2 מ' עליו לשמור את רגליו מטר מהקצה, אזי בסולם שגובהו 1.5 מטר, לפי הלכת רזון, עליו לשמור על איזון באורח יחסי, ולא "לנצל" את אורך הסולם כדי לטפס עד קצהו. אז אם בסולם של 2 מ' מדובר בשמירת "עומק עמידה" של מטר לפחות , אין ספק שבסולם של 1.5 מ' מדובר בסטנדרט זהירות של לפחות 0.5 מ' (עומד על השלב השלישי מתוך 5), ואז כתפיו מגיעים ל-2.5 מ'. ועל כן, הואיל וקיבלתי כממצא כי ידיו חצבו בגובה שהוא מעל לכתפיו, כפי שהעיד בתצהירו, גם אם השתמש בסולם הגבוה יותר, נתקל בבעיה שהסולם לא תאם את גובה העבודה, ובשמירה על יציבות בעמידה כשרגליו משני צדי הסולם – בגובה מ', נאלץ להרים את ידיו לגובה בעת החציבה [ר' גם ב-ש' 23-24 בעמ' 5 לפרו'].

72. אעיר כי אם כשיטת הנתבע 1 סולם של 1.5 מ' מתאים לחציבת תעלות בגובה סטנדרטי של 2.2 מ' (2.7 מי תקרה - פחות חצי מטר, לשיטתו), אזי סטנדרט הזהירות המקובל בעמידה על הסולם הגבוה (שגובהו 1.5 מ') לאדם שגובהו 1.7 מ' הוא בגובה של שני שלבים (0.7 מ' ), כשהרגליים מצדי הסולם. ועל כן, אם נפל התובע מגובה העולה על מטר (כפי שמסר העובד שליווה את התובע לבית החולים) , הרי שנאלץ לעמוד על הסולם שלא בסטנדרט הזהירות המקובל לגובה בו נדרש לחצוב .

73. לסיכום, לא די בכך שהסולם הוא "תקני" או עשוי מחומר מתאים, גובהו צריך להתאים ל ביצוע העבודה המבוצעת באמצעותו [ראה להשוואה: ת"א (הקריות) 53274-01-13 לוי נ' עוגן נדל"ן מניב בע"מ ואח' (פורסם; 8.3.15) ; וכן – ת"א ( ראשל"צ) 29250-12-13 מ' י' נ' אלדד מזרחי (פורסם; 11.1.18) ]. הנתבע 1 מעריך שאם ניצל התובע את הסולם הגבוה יותר (שגובהו 1.5 מ'), הרי שיכול היה לעמוד בגובה 1.4 מ': "אמרתי שיש לי שני סולמות, אם הוא ניצל את המקסימום, הוא ניצל לדעתי 1.40 מגובה הרצפה" [ש' 13-15 בעמ' 24 לפרו']. במקרה כזה נפל התובע מגובה של 1.4 מ'; וכפי שניתחתי לעיל, אילוץ של העובד לעבוד בגובה של 1.4 מ' על סולם שגובהו 1.5 מ' – על מנת להגיע לחציבה בגובה, הוא - בפועל - אילוצו לעבוד בסולם שאיננו מתאים לביצוע העבודה המבוצעת באמצעותו.

74. מודע אני להוראת סעיף 54 ל פקודת הראיות [נוסח חדש] , לפיה אם ראה בימ"ש להאמין לעדות בעל דין אשר הינה יחידה ואין לה סיוע, עליו לנמק מדוע ראה לנכון לקבלה. ובכן, בנסיבות ענייננו, בכל הקשור לעדות התובע - אין מדובר ב"עדות בעל דין יחידה". ראשית, לתאונה לא היו עדים לבד מהתובע , ועל כן "יחידותה" של עדות התובע איננה מבחירה. שנית, בענייננו סיוע מ מסמכים "מזמן אמת", לרבות טפסים עליהם חתומה הנתבעת, המאששים נפילה מסולם. שלישית, עדות הנתבע 1, שהיא, בעצם, "עדות בעל דין יחידה" נגדית, עדותו של מי שסימן לתובע היכן לעבוד, ומי שאישר את גרסת "נפילה מסולם" למל"ל , דווקא משום אופייה והחוסרים המשמעותיים שבה, משמשת בענייננו חיזוק וסיוע לעדות וגרסת התובע , כך שעדותו איננה יחידה.

75. גם אם נראה בעדות התובע "עדות בעל דין יחידה", בשל כל האמור לעיל, לרבות - אופיה של עדות הנתבעים והנזק הראייתי שמצאתי שנגרם לתובע, סבור אני כי המקרה שבפני הינו מאותם מקרים בהם מוצא עצמו בית המשפט בהחלט משוכנע מנימוקי החלטתו לקבל תביעה רק על סמך עדות בעל דין יחידה, כפי שפירטתי לעיל.

76. אשלים ואבהיר, כי מודע אני לרישום בטופס חדר המיון "נפל מגובה מטר נחבל ברגל שמאל". בענין זה אזכיר, שגם הנתבע 1 עצמו סבור שהתובע עשה שימוש בגובה של 1.4 מ' בעת עבודתו על הסולם, ועל כן הנפילה היתה מגובה שבין 1 מ' ל-1.4 מ' . ומכל מקום, אני מוצא כי גם אם התובע נפל בנסיבות ענייננו מגובה מטר (בלבד) , עדיין חלה עליו הנורמה שנפסקה בהלכת רזון, שבנפילה החל ממטר ומעלה בוחנים את עמידת המעסיק בחובת זהירות מוגברת כאמור .

77. מכל מה שפירטתי בפרק זה שדן בסוגית האחריות, בשל מבנה הדין, ובשל הנסיבות של ענייננו, אני מוצא ש את חובת הזהירות המוגברת שהיה על הנתבעים 1 ו-2 לנקוט ואת איפיוניה, ניתן לשאוב גם מהחובות החקוקות בכל הקשור לשימוש בסולמות, לרבות – ב"עבודה בגובה". אינני אומר שעל הנתבע 1 לקיים בנסיבות ענייננו את כל החובות שבפרק "עבודה בגובה" כלשונם, אך הוא התרשל בכך , ש לא סיפק לאתר סולם בגובה שמתאים לעבודה שבקש אותו בוקר מהתובע, שלא דאג להבהיר לתובע שעליו לעשות שימוש בסולם התואם את גובה עבודתו, ולהבהיר לו את גבהי הסולמות שסיפק לאתר וההבדל ביניהם, ולהבהיר לו שיש לבצע עבודת חציבה רק על סולם שמתאים למטרתו, ושהנחייתו לעובד היא שאם מוצא עצמו התובע חוצב בגובה 3 מ' ומעלה, עליו לעבוד רק כשיש לו ליווי . מנגד, אעיר שאכן, טענת אי-פילוס של רצפת הבטון באתר (טרם ריצוף) לא נטענה בכתב התביעה ובעדותו הראשית של התובע, והיא הרחבת חזית .

78. אינני מקבל את ניסיון הנתבע 1 להתחמק בענייננו מאחריות - בהעלאת השערה, בעדות סברה כבושה, שאולי התובע עשה שימוש בסולם יותר גבוה שמישהו באתר סיפר לו (אולי - בעל מקצוע אחר) [ש' 27-30 בעמ' 20 לפרו']. אין מקבל את ניסיון הנתבע 1, ל אחר שכבש עדותו לגבי סוגי וגבהי הסולמות - להטיל את כל האשם על התובע , בלשון: "... וגם סביר מאוד שהוא בחר בסולם בטעות, לא הסולם המתאים לצורך העבודה, זה בחירה שלו לצורך קידום העבודה. אם הוא מצא לנכון להשתמש בפטיש ואזמל, אז הוא בחר פטיש ואזמל. הוא היה צריך לקחת סולם שלא יסכן אותו... אני לא יכול לנהל את זה בטלפון כיצד הוא יעבוד." [ש' 1-5 בעמ' 24 לפרו]. הנתבע 1 יודע או יכול היה לדעת בדיוק, מראש, ובוודאי – בדיעבד, באיזה סולם עשה התובע שימוש ובאיזה גובה חצב בקיר בעת התאונה. במקום למסור גרסה ברורה וחדה כמעסיק התובע, הוא מסתתר בתצהירו תחת טענת ה"ספק" ; מלשון, "סופקו" לאתר את הסולמות הנדרשים, והתובע היה צריך לבחור , שהרי "יש לו בחירה". התובע העיד לפניי , ועולה מעדותו שאינו מודע לזמינותו של סולם אחר ממה שהשתמש בו או לדרישה מאת מעסיקו שעליו לעצור עבודה - בכל מחיר – וליידעו על בעיה, ולא להמשיך עד שיקבל סולם שיתאים לגובה בו הוא מבקש להגיע כדי לחצוב בקיר; התובע מספר: "זה רק הסולם שיש לי" ו -"אכרם לא תמיד נמצא באתר הבניה" [ש' 24-31 בעמ' 10 לפרו'].

79. עוד אוסיף, כי הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ט – 1999 המחייבות את המעסיק לקיים, לכל הפחות, פעם אחת בשנה הדרכות ביחס למניעת סיכונים בעבודה, להעביר לידי העובד תמצית בכתב של סיכוני העבודה וכן לנהל פנקס המסכם את פרטי ההדרכה אותה עבר העובד. מעבר לאמירה כללית: "התובע תודרך על ידי ביחס לכללי הבטיחות באתר ועבר הדכות כנדרש" (ב-ס' 11 לתצהירו), שעונה להצהרת התובע בתצהירו שלא בוצעו הדכות באתר הבניין (ס' 21 לתצהירו), לא מוצאים הנתבעים להציג מסמכים המאשרים מתן ההדרכות, כמו פנקס מעקב , כאמור ; זאת - כאשר התובע בעדותו איננו מאשר את גרסת הנתבעים בדבר קבלת הדרכה מסודרת, להבדיל מהנחיות היכן לחצוב [ש' 19-20 בעמ' 10 לפרו']. כאמור הנתבעים אינם מזכירים את מנהל העבודה בתצהיר שהוגש מטעמם, ולא מביאים אותו למתן עדות, ולו בקשר עם ההדרכות; כאשר מעדותו של הנתבע 1 בבית המשפט עולה שלא הוא מבצע את ההדרכות, כי א ם החברה היזמית, הקבלן הראשי בכל אתר עושה הדרכות, באמצעות מנהל העבודה; ובעצם , לשיטתו, בגלל שעובדיו מבצעים עבודות חשמל בדירות ו אין בהן עבודה בגובה מעל 2 מ' – לא צריך הדרכה מיוחדת [ש' 13-25 בעמ' 23 לפרו']. לסיכום, אני מוצא כי לו היה התובע מודרך, קיימת סבירות שלא היה ממשיך לעבוד עם "סולם שמסכן אותו".

80. אם כן, הנתבע 1 לא סיפק לתובע סולם שיתאים לעבודה שהוא הטיל על התובע, לא פעל לבנות במקום הסולם פיגום מתאים, לא הדריך את התובע כנדרש , ובמיוחד - בענין עבודה בתחום שהוא מעל מטר , כאשר יש קושי להגיע להתייצב מול נקודת החציבה ו קושי בנושא של בחירת סולם מתאים לעבודה, ולא פיקח כיאות על עבודתו. בשל התרשלות זו נגרם או לא נמנע אירוע התאונה והנזק בעקבותיו. למותר לציין, כי האפשרות של נפילה מגובה של עובד שנאלץ לעבוד בגובה, שהסולם שבו נעשה שימוש אינו מתאים לו, וידיו פשוטות אל מעל ראשו בעת החציבה עמוסות בכלי עבודה , הוא סיכון הניתן לצפייה מראש ע"י המעסיק ושיש לצפותו. נזכיר בהקשר זה, גם את ההלכה הפסוקה לפיה, אין הכרח בצפיות מצד המזיק של מלוא פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות מבחינת מאפייניהם העיקריים [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח', פ"ד מז(1) 802].

81. הנתבעים הגישו כתב הגנה מאוחד מטעמם. על כן, אבהיר כי ככל שהנתבעת 2 פעלה מטעם הנתבע 1 או סיפקה לו שירותים מול התובע, יש לייחס לה את אותה אחריות לגבי אותו פן בו נטלה על עצמה לפעול עבור הנתבע 1. כך, לדוגמא, ככל שהנתבע 1 הסתמך על ההדרכה שציפה שמנהל העבודה מטעם הנתבעת 2 י יטול על עצמו – מול עובדי הנתבע 1, הרי שגם הנתבעת 2 חייבת לפי הדין במחדל בקיום הדרכה מתאימה, כאמור.

82. אזכיר כי אחריות יזמית הפרויקט ומבצעת הבניה, הנתבעת 2 - כמחזיקת המקום, אינה מותנית בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ומהעדרם לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו [ראו: ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואפרטיבית, פ"ד מח (1) 415, 423 (1993); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 17 (2003) (להלן: "ענין תנעמי"); ע"א 411/73 פרחי נ' אלטמן, פ"ד כח (2) 145, 149 (1974 ); ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו (4) 421 (1992)]. גם מחוקק המשנה הטיל אחריות על מחזיק במקום העבודה ולאו דווקא על המעסיק, והדבר בא לידי ביטוי בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999, הקובעות בסעיף 2: "מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום.".

83. בהתאם להוראות תקנות הבטיחות בעבודה ( עבודות בניה), תשמ"ח – 1988, בסיטואציה מעין זו חלה תקנה 6( ג) לתקנות, הקובעת כי המזמין הינו בגדר " כמבצע הבניה" לפי התקנות [ראו: ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה ואח' ( פורסם; 2009)). משכך, חלות עליו החובות המוטלות על "מבצע הבניה" לפי תקנות הבטיחות. אלה כוללות את החובה למנות מנהל עבודה באתר. הוראת תקנה 5( ג) לתקנות קובעת, כי ככל שלא מונה מנהל עבודה, "רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבניה", ובכלל זה - החובה למלא אחר הוראות התקנות ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו.

84. לפיכך, בנסיבות ענייננו, גם על הנתבעת 2, כמזמין וכמבצע העבודה, מוטלת חובת זהירות להבטיח תנאי עבודה בטוחים ולספק אמצעי בטיחות נאותים לכל העובדים במקום, בין אם הינם עובדים ישירים שלו ובין אם הינם עובדי קבלני משנה. אלא שיש להבהיר, שחובה זו של המזמין אינה פוטרת את המעסיק ה"פורמלי" מכל אחריות. הוא חייב לוודא שהמזמין, שאצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה וכי ישנה אצלו הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. מעסיק שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי עובדו [ראו ע"א (י-ם) 4272/03 פ.ס. הנדסה ותכנון נ' שרחה, דינים מחוזי, לד (3) 255; ע"א 686/77 מרג'י נ' מקורות חברת מים לישראל בע"מ, פ"ד לד (4) 365 (1980 ); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 421,372 (1998)].

85. אם כן, הנתבעת 2 התרשלה והפרה בענייננו חובה חקוקה בגין היעדר הנחיה, הדרכה, ופיקוח מצד מנהל העבודה שמונה לפרויקט הבניה של הבניין. שוכנעתי שהתובע איננו מכיר את מנהל העבודה בבניין, ומבחינתו, למיטב ידיעתו , לא נכח בבניין בתקופה בה עבד בו מנהל עבודה ; לגרסה זו תנא דמסייע, כאשר הנתבעים בחרו שלא להעיד את מנהל העבודה , והנתבע 1 לא הצהיר בתצהירו דבר בענין זה , ואישר בעדותו שלא בדק עמו דבר לגבי התאונה בענייננו. אם כן, להוציא עדות כבושה של הנתבע 1, לא הובאה בענייננו ראיה כי מונה מנהל עבודה באתר, או כי פעל באתר להדרכה ולפיקוח, על כל המשתמע מכך, לנוכח אירוע התאונה.

86. בשל כל המפורט בפרק זה בסוגית האחריות לעיל, ראיתי לקבוע כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת אחריות הנתבע 1 והנתבעת 2 לקרות התאונה .

אשם תורם
87. כאמור, בצד הכחשת אחריותם, טוענים הנתבעים בכתב ההגנה מטעמם, לחילופין, כי יש לייחס לתובע - בגין ביצוע עבודתו בצורה חסרת זהירות ובניגוד להנחיות העבודה - אשם תורם בשיעור מכריע, שיש בו כדי לנתק קשר סיבתי הנטען נגדם.

88. שני המבחנים המקובלים על פי הפסיקה לבחינת אשמו התורם של נפגע, הם: מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד [ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113].

89. מהותו של מבחן מידת האשמה, היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); בענין תנעמי (2003)].

90. ככלל, בידי המעסיק מצויים אמצעי השליטה והייצור, וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד . נוכח אי-השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעסיק, מקובל בתאונות עבודה לאמץ את המבחן השני [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593]. מטעם זה, מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו, והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7)].

91. טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, ש"בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, על מנת להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דוקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל – תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" [ ת.א (י-ם) 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי לוי (19/2/01)]. כך בענין תנעמי (2003) לא נפסק אשם תורם, באשר בית המשפט קבע כי, אף שעובד המשיך לעבוד על הפיגום - חרף הסרת מעקה הפיגום עליו עבד, גם אם הייתה מידה של חוסר זהירות בהתנהלותו לא ניתן לקבוע, כי פעל שלא כעובד סביר שעה שלא המרה את פי המעסיק.

92. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו ב-ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט (3) 205, 212-211 (1965): "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים.".

93. רלוונטיים גם הדברים שנקבעו בעניין ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, בעמ' 424: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת" (עמ' 425).

94. עם זאת, אשם תורם ייזקף לחובת העובד במקרים בהם אשמו של העובד מהווה גורם בולט לעין לתאונה; משכך, אם בנסיבות העניין מתגלה רשלנות ברורה מצדו , יהיה נכון להטיל על העובד אשם תורם. בעניין זה, יש משמעות גם לשאלת הפרת חובות הקבועות בחוק על ידי המעסיק. אם נמצא, כי המעסיק הפר חובות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי של העובד פוחתת [ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197].

95. עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי: "ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא אשר גרם לנזק... מקום שנמצא כי שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת" [בענין קלינה]. בבסיס גישה זו עומדים פערי הכוחות בין הצדדים והתפיסה כי המעסיק הוא בעל האוטונומיה והאמצעים המתאימים למניעת סיכונים בעבודה לעובדיו בעוד שיכולתו של העובד לחרוג ממסגרת העבודה שהציב לו מעסיקו הינה מוגבלת.

96. בענייננו, כאמור, התובע עבד אצל הנתבע 1 שנתיים, ו ניתן להתרשם כי היה בקיא בעבודת חציבת התעלות כשהוא עומד על סולם. מעדותו עולה, שאילו היה הנתבע 1 נוכח באתר, היה שוקל לפנות אליו ולבקש סולם מתאים יותר לעבודה שהוטלה עליו [ש' 28-31 בעמ' 10 לפרו']. מצאתי כי התובע היה מודע לצורך בבטיחות, ומודע במידה מסוימת לסיכון של השימוש בסולם שסופק לו כשהוא מוצא עצמו עובד עם ידיו פשוטות מעל לראשו , אך נחפז "בלהט עבודתו" להשלים את העבודה שהמעסיק הטיל עליו; כאשר, מאידך , מצאתי כי ההדרכה שקיבל התובע והפיקוח עליו הי ו לקויים, כאמור.

97. בהתחשב בדין כעולה מהפסיקה בחיתוכו על הנסיבות והשיקולים, בענייננו כאמור, ובכך שנראה כי התובע היה מודע ברמה מסוימת לאי-התאמת הסולם לגובה הלא סטנדרטי שבו נדרש לעבוד באותו בוקר ולפוזיציה המסוכנת אליה נקלע - של פשיטת הידיים לחציבה מעל לראשו, אני מוצא לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה בענייננו ולגרימת הנזק שנגרם בה - בשיעור 15%.
הנכות הרפואית והתפקודית
הפגיעה והנכות הרפואית:
98. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים על ידי עובד שהיה עמו באתר [כך גם בטופס המיון] , שם קיבל טיפול ראשוני במיון, אובחן שבר ברגלו השמאלית והיא גובסה. התובע שוחרר לביתו עם המלצה להמשך מעקב וטיפול.

99. בחלוף 10 ימים חזר התובע לבדיקות בבית החולים, ואז נמסר לו שמצבו של השבר לא טוב, וכי עליו לעבור ניתוח. כחודש לאחר התאונה עבר התובע ניתוח שחזור פתוח וקיבוע פנימי עם פלטה ייעודית ובורג , שבגינו אושפז בבית החולים למשך ארבעה ימים. לאחר תקופת החלמה החל טיפולי שיקום ופיזיותרפיה לרגל.

100. לאחר שחרורו מבית החולים היה התובע, לעדותו, מרותק לביתו משך 21 חודש בהם לא עבד כלל, ולפי תצהירו ועדותו (בניגוד לתשובה לשאלון) נזקק לעזרת אשתו בביצוע הפעולות הבסיסיות והפשוטות בתקופה הסמוכה לאחר התאונה.

101. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בגין תקופה של כשלושה חודשים, שבין מועד התאונה 20.10.14 לבין ל-19.1.15 , שולמו ל תובע על ידי המל"ל דמי פגיעה, בהתאם לתקופות אי -כושר (92 יום בסה"כ) שאושרו בגין הפגיעה בעבודה. כמו כן, למשך 8 חודשים נוספים , החל מיום 21.1.15 ועד ליום 30.9.15 , מצא המל"ל לשלם לתובע קצבת נכה נזקק, כי "אין סיכוי סביר לעבודה בתקופה זו" (בתקופה הנ"ל נקבעו נכויות זמניות באחוזים של 20% ו-30%, אולם לאחר מכן הוכר, בדיעבד, כ"נכה נזקק" למשך כל התקופה, שמשמעה - 100% נכות זמנית ). בסופו של דבר, לאחר ערר, נקבע לתובע במל"ל נכות רפואית קבועה החל מיום 1.10.15 בשיעור 12 .25% (10% - אורתופדי, ו-2.5% - צלקות) . תביעתו להפעלת תקנה 15 נדחתה – גם בערר. אם כן, בגין נזקי התאונה קיבל התובע מהמל"ל דמי פגיעה, קצבת נכות, ו מענק נכות חד-פעמי .

102. לאחר שהוגשו בנדון מטעם הצדדים חוות דעת רפואיות נוגדות (שבהן קביעות של נכות אורתופדית בשיעור 20% לעומת 10%) , הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הנכות הרפואית הצמיתה שיש לייחס לתובע בגין התאונה היא בשיעור של 15%, בגין הפגיעה בקרסול שמאל.

103. לפיכך, אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה עומדת על 15%, אורתופדית - בגין הפגיעה בקרסול שמאל.

הנכות התפקודית:
104. לפי עדות התובע, מאז התאונה לא שב לעבודתו או לכל עבודה אחרת משך 21 חודש , וזאת בשל המגבלות שהוסבו לו בתאונה. לאחר מכן, ניסה להשתלב בעבודות שיפוצים בארץ, ופוטר לאחר כחודשיים . כיום עובד התובע בשטחים כנהג טרנזיט ומשתכר, לעדותו, פחות מעבודתו עבור הנתבע 1. בנסיבות אלה ונוכח היותו חסר הכשרה מיוחדת ועובד כפיים במקצועו, טוען התובע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 15%, לפי הכלל שעולה מהפסיקה שבהיעדר ראיות לסתור, זהה הנכות התפקודית לרפואית.

105. הנתבעים טוענים כי בפועל נכותו הרפואית של התובע היא קלה, ואין בה כדי להגבילו כנטען. הנתבעים מפנים לכך , שתביעת התובע להפעלת תקנה 15 במל"ל נדחתה על ידי שתי וועדות המל"ל, היינו – גם לאחר ערר, שקבעו כי התובע מסוגל רפואית לחזור לעבודתו. עוד מפנים הנתבעים לתשובתו ל שאלה 37 לשאלון [נ/1] כי לא קיבל ואיננו מקבל בגין התאונה עזר ה מאדם כלשהו, בין בתשלום ובין ללא תשלום. הנתבעים מפנים לכך , שלמעט גרסה בע"פ לא טרח התובע להביא סיוע להוכחת עבודתו והשתכרותו לאחר התאונה, לא בעדות אשתו ולא בעדות אחרים.

106. על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ( פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

107. עיון בפרשת התביעה מעלה, שאמנם התובע לא הביא ראיות לתמיכת בגרסתו לגבי שכרו כיום למעט עדותו בע"פ "עדות בעל דין יחידה; מאידך, אני מודה לכך, שמאופי עבודתו ומנסיבותיה, ובהיותה ממוקמת בשטחים ובשל טיבה – מול לקוחות רבים, ובמזומן, יש לו קושי אובייקטיבי מסוים להוכיח גרסה זו; במיוחד שיעור הכנסתו. בכל הקשור לגובה השתכרותו לאחר התאונה אינני מוצא באי-הבאת אשתו לעדות משקל רב, באשר שיטת ההשתכרות לפי עדותו, היא במזומן ולפי היקף וטיב העבודה, והכסף לא מוחזק בחשבון הבנק ; ועל כן , ידיעתה של אשתו בענין זה היא משנית; כפי ש עולה מעדות התובע בבית המשפט [ש' 7-8 בעמ' 12 ו-ש' 19-23 בעמ' 13 לפרו']. ועוד, בכל הקשור להיעדת אשת התובע, מדובר בעדות בעלת אינטרס מובהק, סוג של עדות בעל דין, שספק אם היה באישורה את גובה השכר של בעלה כדי להוות משקל משמעותי.

108. התרשמתי מעדות התובע והנתבע 1 שהתובע, עד שנפגע, כבר רכש מקצוע כעוז ר חשמלאי ; עובד טוב , כדברי מעסיקו. מאידך, המל"ל לא מצא להפעיל את תקנה 15, וקבע – גם בעקבות ערר - כי התובע מסוגל רפואית לחזור לעבודה. אם כן, שוכנעתי כי פגיעתו של התובע מקשה עליו פעילות מאומצת ברגלו, לרבות טיפוס על סולמות. מדובר בעובד כפיים שנפגע באיבר מסוים, שאין לו השכלה או כישורים אחרים, ו לגרסתו הוא משתכר כיום פחות כנהג טרנזיט בשטחים לעומת עוזר לחשמלאי בישראל. גרסה זו סבירה בעיני, לנוכח השכר הממוצע בשטחים, כפי שמפנים אליו הנתבעים בסיכומים מטעמם.

109. לפי הדין, במקרים בהם עתידו המקצועי של התובע, בנכותו, אינו ברור ואין בנמצא נתונים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. במקרים אלה, נזקק בית המשפט לחזקה שכושר זה נפגע בשיעור אחוזי הנכות הרפואית [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 729, 798 (1995)].

110. מאידך, בענייננו יש לזכור שחלק מחוסר הבהירות לגבי הפגיעה בכושר ההשתכרות , הוא בגינו של התובע, בהיעדר ראיות נוספות מטעמו. גם לגרסתו שאינה נתמכת כאמור, התובע משמש כיום נהג טרנזיט ומרוויח בין 3,000 ל-3,500 ₪ לחודש. אם כן, בסה"כ, לעדותו, חזר התובע לעבודה קרובה בטיבה ובשכרה - לזו שהיתה לו בשטחים משך עשר שנים לפחות, עוד טרם השנתיים בהן עבד אצל הנתבע 1, שהרי, לעדותו, היה בעבר פועל שנוהג מלגזה בשוק בשכם, שמרוויח לחודש בין 3,000 ל-3,500 ₪ [ש' 18-23 בעמ' 16 לפרו']. עם זאת, יש לזכור כי מדובר בתקופות אחרות, והשכר בשוק, מטיבו, עולה עם השנים ( שכר של 3,500 ₪ של היום, הוא, עקרונית, שכר נמוך משכר באותו סכום - לפני עשר שנים; כך גם, באופן מקביל, שכר המינימום בישראל עולה עם השנים. עוד יש לזכור, כי התובע בעצם רכש ביוזמה ובמאמצים שהשקיע משך שנתיים טרם התאונה - מקצוע רווחי יותר, כעוזר לחשמלאי, מקצוע שבגין התאונה אני מוצא שנבצר ממנו לממש בעבודה בפועל.

111. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, ולאור שיעור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע, גילו, נסיבות חייו ועיסוקו לפני ואחרי התאונה , כאמור, אני קובע כי יש לייחס לתובע בגין התאונה נכות תפקודית בשיעור 12.5%.

שיעור הנזק והפיצוי
112. משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים המרכזיים הנדרשים לדיוננו :
התובע יליד: 22.6.74.
מועד התאונה: 20.10.14.
גיל התובע בעת התאונה: 40 + .
גיל התובע כיום: 44.
שיעור הנכות הרפואית: 15%.
שיעור הנכות התפקודית: 12.5%.
השתכרות התובע ובסיס השכר לצורך קביעת הפסד השתכרות
113. לפני התאונה: התובע החל לעבוד אצל הנתבע 1 בחודש ספטמבר 2012, כשנתיים טרם אירוע התאונה. בשנת 2013 השתכר התובע 42,600 ₪; בתקופה שבין 1.1.14 ועד ל-30.9.14 השתכר התובע סך של 36,900 ₪ [ריכוז נתוני השתכרות שנתיים – דו"ח מרשות האוכלוסין במשרד הפנים – נספח ט' לתצהיר התובע] , שמשמעו - 4,100 ₪ לחודש בממוצע . אוסיף , כי על פי מסמכי המל"ל, שכרו הרבע שנתי של התובע טרם התאונה היה 12,880 ₪ (היינו – 4,293 ₪). לפני עבודתו עבור הנתבע 1, עבד התובע משך כחודש וחצי בישראל בשיפוצים. התובע עבד בישראל לראשונה בשנת 2008-2009 (בגיל 34-35), ובצעירותו, מגיל 20 בערך עבד משך שנים על מלגזה בשוק הירקות בשכם, שם , לפי עדותו, הרוויח כפועל 3,000 עד 3,500 ₪ [עמ' 15-16 לפרו'].

114. מאז התאונה: הנתבע 1 אישר שמאז התאונה, התובע לא שב לעבודה אצלו. התובע מעיד כי לאחר התאונה, לא עבד 21 חודשים, עד לאמצע 2016, והיה מרותק לביתו [ס' 13 לתצהירו]. אז החל לעבוד במשרה חלקית כנהג משאית בשטחי הרשות הפלסטינית; על יומיים עבודה בשבוע הרוויח 150 ₪. משם עבר לעבוד בשיפוצים אצל קבלן ישראלי, ופוטר אחרי חודשיים; לדבריו, המעסיק הודיע לו כי איננו עובד טוב ואיננו מבצע חלק מהפעולות [ס' 16 לתצהירו].

115. לאחר מכן, עבר התובע לשנע באמצעות טרנזיט שבבעלותו, סחורות שונות (כמו ירקות, למשל) – בשטחים. זאת, לעדותו, עבודתו עד היום, כשהכנסתו החודשית עומדת , לעדותו, על 3,000 עד 3,500 ₪ בחודש [ס' 16 לתצהירו]. לפי עדותו, הוא איננו סוחב את הסחורות שהוא מעביר בטרנזיט, אלא משמש אך כנהג; הוא מרוויח יומית; משלמים לו במזומן כנגד העברת סחורה [עמ' 11-13 לפרו'] , ולכן - אין בידיו, לדבריו, מסמכים להוכחת הכנסתו.

116. הצדדים חלוקים בדבר בסיס השכר הרלוונטי לחישוב הפסדי ההשתכרות. התובע מפנה לכך שביום התאונה עמד שכר המינימום על סך של 4,300 ₪, וכיום הוא עלה לכדי 5,300 ₪. המעסיק אישר בעדותו בבית המשפט כי התובע היה עובד טוב, כי היה מוכן להחזיר את התובע לעבודה לו מצבו הרפואי איפשר זאת [ש' 26 בעמ' 25 ו-ש' 2 בעמ' 29 לפרו']. לאור האמור, טוען התובע כי יש לראות את סיפור חייו לו לא נפצע, כמי שהיה ממשיך לעבוד אצל הנתבע 1, ובשל הניסיון והוותק, שכרו היה רק עולה, וחוצה את רף שכר המינימום.

117. התובע טוען כי גובה השכר בשטחים איננו רלוונטי להליך, בהתחשב בכך שהתובע עבד בישראל ברציפות עד לתאונה משך כשנתיים, ואלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד באותה עבודה, כאמור. התובע מפנה לענין ת"א 550-12-13 מ.ע. נ. מאיר סאקה (פורסם; 24.8.17) , שבו מצא בית המשפט לחשב הפסדי שכר לתושב שטחים שנפגע על בסיס שכר של 5,000 ₪, אף שנפגע מספר חודשים בלבד לאחר שהחל לעבוד בישראל, וזאת בהשתמשו בשכר המינימום לצורך האומדן. התובע מבקש, על כן, להעמיד את ב סיס השכר להפסד שכר בעבר, בהתחשב בשכר המינימום, כדלקמן: מיום התאונה ועד ליום 30.6.16 על סך של 4,100 ₪ לחודש , ומיום 1.7.16 ועד להיום – על סך 4,750 ₪ לחודש, ולעתיד – על סך 5,500 ₪ לחודש .

118. הנתבעים מצד ם, מפנים לכך שהתובע בענייננו בעצם לא הציג רצף השתכרות בישראל , וכי מעדותו עולה שבעצם רק אצל הנתבע 1 עבד תקופה של שנתיים, וכל היתר, הוא זניח. במצב דברים זה, שבו מדובר בעצם בתושב שטחים המתגורר ומשתכר בשטחים, טוענים הנתבעים כי לא נותר אלא לבסס את חישוב הפסדי שכרו של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק – בשטחים. לשיטת הנתבעים מדובר ב-1,400 ₪ לחודש, וזאת על פי האמור ב-ת "א (השלום בי-ם) 8611/03 עז' המנוח עזמי עסא ז"ל נ. קרנית (פורסם; 27.9.06). הנתבעים מפנים גם לנתוני תעודות עובד ציבור הנזכרים בפסיקה משנת 2006 , מעמידים את השכר הממוצע בשטחים על סך 1,380 ₪ לחודש, ואת השכר הממוצע של עובד שטחים בישראל – על סך של 2,210 ₪.

119. הנתבעים מצביעים על כך, שהתובע בחר שלא להוכיח את שכרו היום, וטען בעלמא בתצהירו כי כנהג טרנזיט הוא משתכר 3,500 ₪ החודש. התובע לא הוכיח גרסה זאת, לא במסמכים ולא בעדות מסייעת. גם בתשובתו לשאלה מדוע לא הביא את אשתו לתמוך בטענת עזרה וגובה שכר, ה שיב שזה לא נדרש ממנו [ש' 6-10 בעמ' 12 ו-ש' 22-23 בעמ' 13 לפרו'].

120. הנתבעים מפנים עוד לכך שגיל הפרישה מעבודה בשטחים הוא גיל 62 , וטוענים כי לפי הפסיקה [ר' מחקר עליו דובר בפסיקת המחוזי – ת"א (חי') 10812-12-09 אחמד נאבר אבו נאסר נ. ג'יריס עווד (פורסם; 8.3.16) ; והשלום – ת"א (טב')11080-04-12 עז' המנוח אבראהים טמיזה נ. הפניקס (פורסם; 23.3.17)], יש להעמיד גיל זה כבסיס לחישוב לעתיד. הנתבעים מבקשים לקבוע גיל זה כגיל הפרישה בענייננו , ולא - גיל 67 שבחוק הישראלי.

121. אם כן, התובע עותר לבסיס שכר לגבי העבר, בתחילה - על פי שכרו בסמוך למועד התאונה (4,100 ₪) , ולאחר מכן - שכר גבוה יותר בהמשך (4,750 ₪) , על-יסוד גרסתו כי אלמלא התאונה לא הייתה כל מניעה להמשיך ולעסוק בעבודתו, בתחומי מדינת ישראל, כפי שעשה שנתיים אצל מעסיק שסבור שהוא עובד טוב, והיה ממשיך להעסיקו לולא תוצאות התאונה , ולשלם לו – לפחות שכר מינימום . מנגד, טוענים הנתבעים , כי יש לקבוע את בסיס שכרו של התובע על-פי זה הנוהג בשטחי הרשות, שכן יש להניח, לשיטתם, כי גם אילולא התאונה, היה התובע ממילא, בסופו של דבר, משתכר לפרנסתו בתחומי הרשות , שכן שם מרכז חייו.

122. אפתח אומר, כי לקביעה מה היה מסלול חייו של התובע ומיקום מרכז חייו – בעיקר מבחינת תעסוקתו , אלמלא ארעה התאונה – אכן קיימת חשיבות נכבדה לגבי קביעת הנזק וחישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסד כושר ההשתכרות לעתיד של התובע. מדובר בקביעה שיש בה קושי, באשר היא צופה את פני העתיד, שקיים קושי מובנה להוכיחו. לעניין זה יפה להפנות לאפיון הקושי כפי שמצביע כבוד השופט מ' חשין ז"ל, לגבי עצם חישוב פיצויים לעתיד [ב-ע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י, פ"ד מז ( ח) 802, 822 (פורסם; 01/03/93)]:
"אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה – ואנו לא נביאים".

123. עוגן ניתן לי, בעניין דומה לענייננו הנוגע לקביעת בסיס השכר לעתיד של עובד תושב השטחים, בו נפסק על-ידי בית המשפט העליון, כי אין מקום להפחתת בסיס השכר בשל האפשרות שבעתיד תמנע אפשרות עבודתו בישראל. ראו לעניין זה ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת ואח' נ' בשאראת ואח' ( פורסם; 1.2.2016) (להלן: "ענין בסה"), מפי כב' השופט עמית, כדלקמן:
"אומר בקצרה, כי מצאתי להתערב אך ורק בנושא הפסדי השכר לעבר ולעתיד. איני סבור שהיה מקום להפחית 25% מבסיס השכר על סמך תחזית-הערכה שמא אולי בעתיד יימנע מהמשיב להמשיך לעבוד בשטח ישראל. המשיב, מסגר במקצועו, היה בן 49 בעת התאונה, הוא עבד באופן רצוף בשנה שקדמה לתאונה ואין סיבה להניח כי היתר העבודה היה נשלל ממנו בעתיד, הן לאור גילו והן לאור עברו הפלילי-בטחוני הנקי ( ולא נטען ולא הוכח אחרת)".

124. בענייננו, הבהיר התובע שטרם התאונה היו לו אישורים לעבודה בישראל. לא נטען ולא הוכח מטעם התובעים שיש לו עבר פלילי בטחוני. בשל הגיעו לגיל 44 כיום, הסבירות שכניסתו של התובע תמנע כשיש רגישות ביטחונית - קטנה. ועל כן, מונחה על פי הפסיקה , כאמור, אינני מוצא מקום, בנסיבות ענייננו, להפחית מבסיס שכרו לעתיד , מתוך הנחה שזכותו של אדם לשאוף למקסם את יכולות השתכרו תו, כפי שנראה שפעל התובע לעשות בבואו לרכוש מקצוע בגיל 38 אצל הנתבע 1.

125. לטעמי, יש לראות את קביעת בית משפט העליון בענין בסה כעוד דוגמא לנטיית הדין על פי הפסיקות האחרונות של נטישת הגישה האינדיווידואלית לטובת הגישה האובייקטיבית, המאחדת על פי חזקות סיפור חיים מובנה מראש, שבהן נעשה שימוש לצורך תחזית וחישוב הפיצוי בגין נזק עתידי. זאת, כאשר הנקיטה בגישה האובייקטיבית, כאמור, היא "מפני הרצון והשאיפה להאחדה ולהפשטת מלאכת עריכת הפיצויים, תוך יישום עקרונות המונעים משיקולי מדיניות משפטית, ערכים ושיקולים מתחום המשפט החוקתי - כבוד האדם, וזכותו של הנפגע לכתוב את סיפור חייו" [ר' דברי כב' השופטת יעל וילנר בענין ת"א (חיפה) 966-06 פינקלשטיין אולג נ. הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, ס' 20 (פורסם; 3.12.13)]. ובתרגום תפיסת הדין זו לענייננו, אני מוצא כי, בהתחשב במדיניות המשפטית הנכונה לאור ערכי כבוד האדם, שכוללים כמובן את חופש העיסוק, יש לתת ביטוי בהערכת הפיצוי בגין הנזק לעתיד, הנזק הכללי בכל הקשור לאובדן כושר עבודה, ל ניסיונו של העובד למקסם את כישוריו ויכולתו בשוק העבודה בעבר, ולסיכוי ש סיפור חייו אלמלא התאונה היה כזה, שכישורים ושיכולת זו היו מניבים פרי גם בעתיד.

126. בכל הקשור לשאלת שיעורו של בסיס השכר לצורך חישובי הפסד השכר בענייננו , אפנה תחילה לכך , ש בית הדין הארצי קבע כי עובדי השטחים העובדים בישראל זכאים לזכויות על פי דיני העבודה כמו אזרחי ישראל .
בענין ע"ע (ארצי) 114/99 רחמים יצחק נ' סמיר מחמיד מוחמד אלסקאיה (פורסם; 31.12.01), מבהיר בית הדין הארצי :
"בית הדין האזורי דחה טענה זו בקובעו –
"ב. לא מצאנו שום סימוכין לטענה כי עובדי שטחים העובדים במדינת ישראל אינם זכאים לזכויות מכוח הסכמים קיבוציים, ויש לדחות טענה זו מכל וכל, באשר משמעותה נוגדת עקרונות שוויון בסיסיים. זאת ועוד בפרק השלישי של החוברת של שירות התעסוקה בעניין תשלומי שכר וזכויות סוציאליות לעובדי יהודה, שומרון וחבל עזה נכתב:
"תושבי יש"ע זכאים לזכויות סוציאליות בהתאם לחוק ולהסכמי העבודה הקיבוציים ו/או המפעליים התקפים במקומות עבודתם.""
אנו מצטרפים לדעת בית הדין האזורי שיש לדחות מכל וכל טענת ב"כ המערערים כי עובדי שטחים במדינת ישראל זכאים לזכויות נחותות מאלה של אזרחי מדינת ישראל.
לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי בדבר הסכומים שיש לשלם למשיבים כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה כאמור בהסכם הקיבוצי.".
127. ראוי להפנות גם לענין ס"ע ( ת"א) 4773-06-11 חוסין רבאח נ' אודי גוטפלד (פורסם; 23.4.13), בו נקבע שמשהוחל החוק הישראלי לגבי עבודת עובדי שטחים ב יישוב פצאל שבבקעת הירדן, אזי זכאים עובדים אלה גם לשכר מינימום לפי הדין הישראלי [בנוסף לתוקף צווים להעסקת עובדים במקומות מסוימים (יהודה ושומרון), שגם בהם הוראות לתשלום שכר מינימום]. וכן, יש להפנות לענין ע"ע 48803-10-14; ע"ע 57627-11-14; ע"ע 51934-10-14 טארק סעדאת מחסין ואח' נ. המנהל האזרחי ביהודה ושומרון (פורסם; 22.10.17), שבו נפסק, כי גם אם הוסכם בין המעסיק לעובד ים תושבי הרשות הפלסטינאית שהועסקו ומועסקים על ידי המנהל האזרחי בשטחי יהודה ושומרון, ש על יחסי העבודה ביניהם חל החוק הירדני, יש לחייב את המעסיק ב השלמת שכרם (עד 1.1.08 – ש כן, מאז ניתן צו ספציפי) עד לגובה שכר המינימום בישראל - בשל "תקנת הציבור".

128. שכרו של התובע טרם התאונה היה 4,100 ₪ לחודש, כאמור. התובע מצרף לסיכומים מטעמו טבלה של שכר המינימום בישראל, ממנה עולה כי במועד התאונה היה שכר המינימום סך של 4,300 ₪. מכאן עולה כי הנתבע 1 שילם לתובע סכום שמתקרב לשכר המינימום (לפי המל"ל – ברבע השנה הסמוכה לתאונה – סך של 4,293 ₪ לחודש ), וחזקה על הנתבע 1, שהוא היה פועל על פי דין וממשיך לשלם לתובע, שהוא עובד טוב ורצוי, לפחות שכר מינימום כל עת שהיה ממשיך לעבוד עבורו. אפנה לכך ששכרו החודשי של התובע טיפס משנת 2013 לשנת 2014 במעל ל-800 ₪ (ממוצע של 3,275 ₪ לממוצע של 4,100 ₪), מה שתומך באפשרות שכעובד טוב שכרו היה ממשיך לטפס.

129. אשר על כן, הואיל ולגבי השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום, לא הוכח לי, שאילו התובע לא היה נפצע בתאונה - לא היה התובע ממשיך לעבוד עבור הנתבע 1, אלא להיפך; הנתבע 1 הודיע כי היה בהחלט מקבלו חזרה לעבודה , לולא הודיע לו התובע כי נבצר ממנו בשל פגיעתו הפיזית בתאונה . אזכיר, כי לא נטען, וממילא לא הוכח, שהיו בארץ מאז התאונה חיכוכים מול האזור בו מתגורר התובע בשטחים, או מבצעים צבאיים גדולים, שהובילו לסגרים לתקופה משמעותית , שהיו מונעים מהתובע קבלת אישורי מעבר או את עצם הגעתו לעבודה. כתוצאה מכל האמור, אני מקבל את גישת התובע, שמבקש לזכותו בכל הקשור לעבר על בסיס המתקרב לשכר המינימום, וקובע את בסיס השכר לעבר בהתאם למה שמציע התובע בסיכומים מטעמו, היינו - מיום התאונה ועד ליום 30.6.16 על סך של 4,100 ₪ לחודש, ומיום 1.7.16 ועד להיום – על סך 4,750 ₪ לחודש [אזכיר, כי שיעור שכר המינימום בישראל טיפס כך: ב-1.10.12 עלה ל-4,300 ₪, ב-1.4.15 – עלה ל-4 ,650 ₪, ב-1.7.16 עלה ל-4,825 ₪, ב-1.1.17 עלה ל-5,000 ₪ , וב-1.12.2017 עלה ל-5,300 ₪].

130. מונחה על פי הפסיקה, כאמור, אתווה כבסיס לקביעת הפסד השכר בעתיד את שכר המינימום הנוהג כיום , היינו – סך של 5,300 ₪, אך בפרק המתאים אתייחס למשמעות שאני מבקש לייחס לכך שמרכז חייו של התובע הוא בשטחים - בכל הקשור לגיל הפרישה מהעבודה.

131. להשלמת מפת בסיס השכר הרלוונטית לתובע, אזכיר, כי כידוע, עפ"י צו הרחבה לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 מחויב כל מעסיק החל מיום 1.1.08 בביטוח פנסיוני לעובדיו (כל עובדיו - צו ההרחבה אינו מבדיל בין עובד ישראלי לבין עובד זר), והחל מיום 1.1.14 חובת ההפרשה הינה ל- 12% מן השכר המבוטח (ועד לגובה השכר הממוצע במשק) כאשר שיעור ההפרשה עד אותו מועד, הינו שיעור עולה בהדרגה ובהתאם לקבוע בטבלה שבסעיף 6 לצו ההרחבה. לענייננו רלוונטית גם העובדה, כי החל מיום 01.01.17, חובת ההפרשה הינה בגובה 12.5% מן השכר המבוטח. מהפסיקה, לרבות - ענין בסה, עולה כי התובע , כעובד מהשטחים שנפגע בתאונת עבודה בעבודתו בישראל, זכאי לקבל בגין התאונה בצד הפסדי השכר שיקבעו לו בנדון, גם פיצוי בגין הפסד הפרשות הפנסיה, כאמור בצו.
הפסדי שכר לעבר
132. כאמור, התובע לא הוכיח במסמכים את היעדר השתכרותו הנטען משך 21 חודשים לאחר התאונה , ולא הביא עדים לתמיכה בגרסתו. עם זאת, בשל טיב כישוריו של התובע שמוגבל לעבודות פיזיות, ובהתחשב ב דברים הבאים: בתקופות אי-הכושר שניתנה לו (עד 20.1.15) , בנכות זמנית שמצא המל"ל (30% עד 30.4.15), בתקופה בה הוכר כ"נכה נזקק" על ידי הביטוח הלאומי עד ליום 30.9.15 (וקיבל קצבה של 100% - משהמל"ל מצא ש"שאין סיכוי סביר לעבודה בתקופה זו"), בכך שהמומחה מטעם התובע מצא ל ייחס לפציעתו נכויות זמניות של 100% ל-5 חודשים, ולעוד חודש -50% (המומחה מטעם הנתבעים כלל לא דן בנכויות זמניות) - אני מוצא לייחס לתובע : היעדר הכנסה כתוצאה מהתאונה משך 6 חודשים – מיום התאונה, 20.10.14, ו עד יום 30.9.15; כמו כן – לגבי התקופה מיום 21.4.15 ועד יום 30.9.15 – משך 5.5 החודשים הבאים - הפסד שכר בשיעור גריעה של 30% , זאת למרות שנמצא אותה על ידי המל"ל כמי שאין סיכוי סביר שיעבוד, כאמור, בהתחשב בחובתו של התובע להקטין את הנזק.

133. לגבי התקופה שלאחר מכן ועד היום , למרות שהתובע, להוציא עדות בעל דין יחידה (ללא מסמכים תומכים), לא הציג ראיות לשיעור הכנסותיו עד היום, בהתבסס על נתוני השכר הממוצע בשטחים שמציגים הנתבעים, ומשלא הוכח לי שיש לפקפק בעדות התובע כי עבר לעבוד בשטחים, אני מקבל ששיעור הגריעה משכרו של התובע לעבר - בפועל – אף עולה על הגריעה הלכאורית המתקבלת בהכפלת שיעור הנכות התפקודית שייחסתי בגין התאונה בשכר הבסיס שקבעתי . עם זאת, לא הוכח לי שהתובע לא היה יכול להשתכר במומו – יותר ; ועל כן , בנסיבות, אני מוצא לפצות את התובע בגין תקופה זו , החל מיום 1.10.15 ועד היום – בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שקבעתי בהתחשב בבסיס השכר שקצבתי, כאמור .

134. אשר על כן, הפסדי שכר התובע לעבר הם כדלקמן: מיום התאונה, 20.10.14, ועד יום 20.4.15, משך 6 חודשים אייחס סך של 24,600 ₪ [4,100X6]; מיום 21.4.15 ועד יום 30.9.15, משך כ-5.5 חודשים נוספים אייחס סך של 6,765 ₪ [5.5X30%X4,100]; ומיום 1.10.15 ועד יום 30.6.16, משך כ-9 חודשים נוספים אייחס סך של 4,613 ₪ [9X12.5%X4,100]; ומיום 1.7.16 ועד היום, משך 27 חודשים נוספים אייחס סך 16,031 ₪ [27X12.5%X4,750]. סכומים אלה מסתכמים לסך כולל של 52,009 ₪ , ועליהם יש להוסיף הפסד פנסיה בסך 12% ( במעוגל; ראה פסיקה לעיל), היינו – 6,241 ₪; מה שמסתכם ל – 58,250 ₪ [52,009+6,241] . כך שההפסד השכר לעבר מסתכם - בלווי ריבית מאמצע התקופה - לסך 59,425 ₪ [ 58,250 ₪ + ריבית מיום 1.10.16] .

135. אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד שכר לעבר זכאי התובע לפיצוי בסך 59,425 ₪ .
הפסדי שכר לעתיד
136. כאמור, מונחה על פי הפסיקה, הפסד השכר לעתיד יקבע בהתחשב בבסיס שכר ששיעורו כשכר המינימום הנוהג כיום – 5,300 ש"ח. לפי העולה מהאמור בפסיקה, לרבות - בהלכת בסה, זכאי התובע אף לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, לצד הפסד השכר בעתיד. עם זאת, כפי שציינתי מלאכת ההערכה מה צופן העתיד, או בלשון משפטית מה היה סיפור חייו של התובע בעתיד – אלמלא התאונה , מורכב. אזכיר כי הפסיקה מנחה כי יש להתחשב במקום בו מסתמן להיות מרכז חייו של התובע בעתיד, בעת הפעלת שיקול הדעת בקביעת הפיצוי המגיע לו על פי סיפור חייו המשוער. התובע בענייננו הוא תושב השטחים, שבחר בגיל 38 לדבוק במעסיקו בישראל – הנתבע 1, ובמשך כשנתיים, למד והשתלם להיות עוזר לחשמלאי. מאידך, יש לזכור כי התובע משך שנים רבות טרם עבודתו אצל הנתבע היה עובד בשטחים, לדבריו - בשכר נמוך יותר, כפועל בשוק. בשטחים, על פי הפסיקה והנוהג, פורשים מעבודה בגיל 62 (ולא -67 כפי החוק בישראל). אזכיר כי אנו עוסקים במקצוע שהוא ממלאכות העבודה בבנין, שבו קיים קושי להתמיד בגילאים המתקדמים. בצד האמור, יש לזכור את האפשרות שבשל גורמים שלא תלויים - לא בתובע ולא בנתבע 1 , לא היתה נמשכת העסקתו של התובע בעתיד אצל הנתבע, באשר מרכז חייו מבחינת מגורים אינו באותה טריטוריה בה ריכז את חיי העבודה שלו החל מכשנתיים טרם התאונה , ושם עבד משך שנים רבות טרם התאונה.

137. על כן, אני סבור שקביעה מאוזנת לענייננו, הוא כאמור, ייחוס כבסיס שכר לתובע בעתיד את שכר מינימום, כאמור, בצד קביעה שהוא עתיד להשתכר כשכיר למחייתו - עד לגיל 62, ולא -67. אשר על כן, אני מוצא כי התובע זכאי לפיצוי עד לתום תקופת העבודה המקובלת בשטחים, קרי: עד לגיל 62, בשיעור המשקף את גריעת שכרו בשל נכותו התפקודית מבסיס השכר שקבעתי, על-פי מקדם ההיוון הרלוונטי [ לפי 3% - למשך 17 שנה ו-9 חודשים, שהם 213 חודשים = 164.9898], כדלקמן: 5,300 ₪ X 12.5% X 164.9898 = 109,306 ₪. התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפרשות פנסיה על-פי הקבוע בחוק, בשיעור של 12.5%, שהם 13,663 ₪.

138. אני קובע, אם כן, כי מגיע לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד (כולל הפסד פנסיה) בגין התאונה בסך 122,969 ₪.
עזרת צד ג' בעבר ובעתיד
139. בתצהירו, טען התובע, כי נזקק לעזרת אשתו בביצוע הפעולות הבסיסיות והפשוטות בתקופה הסמוכה לפגיעה ולניתוח. אולם, התובע לא תמך את טענותיו, בראיות של ממש , וכאמור, בתשובה לשאלון שלל שנזקק לכל עזרה לאחר התאונה, ולפיכך, טוענים הנתבעים, בסיכומיהם, כי אין לזכותו בפיצוי בראש נזק זה.

140. אכן התובע – לכאורה – שלל בשאלון כי נזקק לעזרה (שכר או ללא שכר), אך בחקירתו טען כי נעזר באשתו, מה ש בנסיבות - אך סביר. כפי שציינתי קודם , בהתחשב בגרסת התשובה לשאלון, בהחלט יתכן שבתשובה לשאלון נפלה טעות, אולי בשל פערי השפה. אכן נכון, שעל התובע היה לבסס את טענותיו, לעניין העזרה בעבר בראיות ממשיות בשל היותן טענות לנזק מיוחד.

141. עם זאת, בהעדר נתונים אובייקטיבים מדויקים, ובשים לב למצבו של התובע ומגבלותיו, במ ועד הסמוך לאחר התאונה ובחודשים שלאחר מכן , יש להתחשב בהלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, ו כי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה (רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים, (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" ( ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].

142. אמנם אשתו של התובע לא עובדת, אך כפי שהעיד הם מטופלים ב-4 בנות, ואף שלא הובאה לעדות, בנסיבות אני מאמין לתובע שנזקק לעזרה וטיפול בו משך תקופה מסוימת . הטיפול וסיעוד להם נזקק, שחרג, במידה מסוימת, מעבר למקובל אף ביחסים הקרובים שבינו לבין אשתו, שמן הסתם היתה זו שטיפלה בו [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985); ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984)], על כן, בשים לב לתקופת ההחלמה הארוכה יחסית, ומאידך היעדר ראיות קונקרטיות למול שיעור השכר הממוצע בשטחים, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 6,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:
143. מדובר בתאונת עבודה, בה ההוצאות הרפואיות מוחזרות בפניה למל"ל. עם זאת, בסיכומיו טוען התובע להוצאות רפואיות ונסיעות, לצורך קבלת טיפולים רפואיים, בעבר ובעתיד, חרף זכאותו מהמוסד לביטוח לאומי, זאת בשל מקום מגוריו בשטחי הרשות והיעדר האפשרות לקבלם בתחומי המדינה. גם כאן, התובע לא תמך את טענותיו בראיות של ממש ולא צירף קבלות להוצאות בעין . עם זאת, בנסיבות, בהתחשב גם במקום מושבו הנוכחי, כאמור, ובטיב פציעתו ושיעור נכותו, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד , על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 3,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.
כאב וסבל:
144. פקודת הנזיקין מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (2), 705, 727 (1994) ]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה שהובילו לשבר ריסוק מורכב שהצריך גם ניתוח ואשפוז, כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחים , וכן, את מיקום הפגיע ה, שיעור הנכות, 4 ימי אשפוז בבית החולים, משך זמן החלמתו והטיפולים להם נזקק, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובע בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד התאונה ( 5 שנים לערך), פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 55,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין .
ריכוז הפיצויים:
145. סכום הפיצוי הכולל , בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 246,394 ש"ח , כמפורט להלן:
א. כאב וסבל - 55,000 ₪.
ב. הפסד שכר לעבר - 59,425 ₪.
ג. הפסד השתכרות לעתיד - 122,969 ₪.
ד. עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד - 6,000 ₪.
ה. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד - 3,000 ₪.
סה"כ: 246,394 ₪.

146. מסכום הפיצוי הכולל, יש לנכו ת אשם תורם של התובע בשיעור 15%; היינו הסכום לפיצוי הוא 209,435 ₪ [246,394 X85%]. מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, כאמור.
עולה מהאמור, כי על הנתבעים 1 ו-2 לשאת, ביחד ולחוד, ביתרת התשלום בסך של 209,435 ₪ , בהפחתת ניכויים, כפי שיפורט להלן.

147. למותר לציין, כי הנתבעת 3 חייבת בחיובי הנתבעים 1 ו-2, באשר לפי כל דין, בשל היותה מבטחת הנתבעים 1 ו-2, היא חייבת גם ישירות כלפי התובע.
ניכויים:
148. כאמור, הוכרה התאונה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בגין תקופה של כשלושה חודשים, שבין מועד התאונה 20.10.14 לבין ל-19.1.15 , שולמו לתובע על ידי המל"ל דמי פגיעה. כמו כן, למשך 8 חודשים נוספים , החל מיום 21.1.15 ועד ליום 30.9.15 , מצא המל"ל לשלם לתובע קצבת נכה נזקק, כמו כן שולם מענק נכות חד-פעמי . ואלו התשלומים ששולמו לתובע על ידי המל"ל בגין התאונה , לרבות שערוך להיום (הצמדה וריבית): בגין דמי פגיעה: 6,881 ₪ (6,625 ₪ בשערוך מיום 15.12.2014), 2,948 ₪ ( 2,795 ₪ בשערוך מיום 23.03.2015), 360 ₪ (348 ₪ בשערוך מיום 30.07.2015); בגין קצבה: 5,475 ₪ (5,296 ₪ בשערוך מיום 16.08.2015), 18,513 ₪ (17,912 ₪ בשערוך מיום 25.08.2015 ), 686 ₪ (644 ₪ בשערוך מיום 28.08.2015), 3,332 ₪ ( 3,220 ₪ בשערוך מיום 21.09.2015); ובגין מענק חד-פעמי: 14,393₪ (13,846 ₪ בשערוך מיום 25.12.2015), 3,243 ₪ (3,096 ₪ בשערוך מיום 22.04.2016). הסכום הכולל של הסכומים אשר פורטו לעיל, נכון להיום - הינו 55,831 ₪ (שהוא, לפני שערוך: 53,782 ₪). לפי הדין, סכום זה יש לנכות מסך הפיצויים (לאחר הפחתת אשם תורם, כאמור). היינו, יש לנכות מסך 209,435 ₪ - סך 55,83 1 ₪ ; מה שמותיר כסכום לתשלום על ידי הנתבעים בענייננו, סך 153,604 ₪.

149. לאור כל האמור לעיל, התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעים חבים, ביחד ולחוד, בפיצוי לתובע בסך 153,604 ₪.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני פוסק כי –

1. הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע סך 153,604 ₪ .

2. כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע - החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, והחזר הוצאותיו בגין שכר המומחה הרפואי מטעם התובע; הכל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן ( כנגד קבלות).

3. כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע - שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום הנקוב בס"ק (1), דהיינו 35,943 ₪.

הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור – כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ט, 04 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.