הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 56721-06-18

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

המבקשים:

  1. אשר חביב
  2. רב מפתח בע"מ

נגד

המשיבות:

  1. ב.מ.ר מנעולנות בע"מ
  2. בית מסחר רחלזון יבור ושיווק (2007) בע"מ

החלטה

לפניי בקשת הנתבעים, המבקשים, לחייב את התובעות, המשיבות, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשים לו תידחה התביעה, וזאת בהתאם לסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") (להלן: "הבקשה להפקדת ערובה").

רקע תמציתי הדרוש לדיון בבקשה
המשיבות הגישו במסגרת התובענה שבכותרת, תביעה לתשלום סך של 1,500,000 ₪ כנגד המבקשים.
הרקע להגשת התביעה היא טענות התובעת בדבר מעשי מרמה והונאה מצד הנתבע, אשר לטענת התובעות, הונה אותן להתקשר עמו בעסקה מסחרית לפתוח וייצור מערכת נעילה מוגנת פטנט שהמציא, תוך שהסתיר מהן מידע מהותי שהיה ידוע לו, בדבר איום תלוי ועומד של חברת מולטילוק בע"מ, בדבר כוונתה להגיש תביעה ככל שיהיה ניסיון למימוש הפטנט. ואכן, עם מימוש הפטנט, הגישה חברת מולטילוק בע"מ תביעה בצירוף בקשה למתן צו מניעה. עלויות פיתוח וייצור המוצרים בתוספת עלויות ההליך, וכן חוסר היכולת לממש את הפעילות ולייצר הכנסות מהפיתוח, דרדר את התובעות למצב של סף חדלות פירעון, תוך שנגרמו לתובעות נזקים כספיים ניכרים, אותם הן תובעות בתביעה זו.
הנתבעים, בכתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעמם, טענו, כי יש לסלק את התביעה על הסף וכן לגופה. הנימוקים לסילוקה של התביעה על הסף הם התיישנות ושיהוי כבד וכן חתימתן של התובעות על כתב ויתור טענות במסגרת ההסכם העומד בבסיס התביעה, אשר נחתם בשנת 2010. כמו כן, יש למחוק את הנתבעת 2 על הסף בשל היעדר עילת תביעה כנגדה. יש לדחות את התביעה על הסף וודאי לגופה שכן כבר נפסק במסגרת פסק בורר כי התובעות ידעו, בזמן אמת, או לכל הפחות עצמו את עיניהן לגבי טענות מולטילוק בע"מ להפרת הפטנט. לטענת הנתבע, התביעה שבכותרת באה לאוויר העולם רק על מנת לייצר עליו לחץ פסול לנוכח תביעה שהגיש נגד התובעות ובעלי המניות בהן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, לצורך תשלום שכרו ע"פ ההסכם עליו חתמו הצדדים.
התובעות הגישו כתב תשובה, במסגרתו דחו את טענות הנתבעים בכתב ההגנה והשיבו להן.

טענות המבקשים בבקשה להפקת ערובה
טענות המבקשים במסגרת הבקשה להפקדת ערובה הן בקצרה, כי התובעות הן חברות בע"מ, המאוגדות בישראל, הן חברות אחריות שבעלי מניותיהן זהים. התובעות הגישו נגד המבקשים תביעת סרק, שהוגשה לאחר תקופת ההתיישנות ואשר תכליתה להפעיל לחץ פסול על המבקשים כדי לגרום להם לסגת מתביעה שהגישו נגד התובעות בבית הדין לעבודה.
הכלל ליישום הוראות סעיף 353א' לחוק החברות הוא כי נטל ההוכחה מוטל על החברות להראות את איתנותן הכלכלית ויכולתן לשלם את הוצאות הנתבעים ככל ותביעתן תידחה.
לעניין זה ציינו המבקשים כי ע"פ הודאת התובעות בכתב התביעה עצמו, הן על סף חדלות פירעון, כך שברור מכתב התביעה, כי ככל והתביעה תידחה לא יהיה לנתבעים ממי לגבות החזר הוצאותיהם בהליך.
עוד ציינו המבקשים כי סיכויי התביעה אינם גבוהים לאור הטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים, בין היתר, בדבר התיישנות, טענות סותרות של התובעות בהליך זה ובהליך הבוררות שקיימו הצדדים, סעיף ויתור תביעות עליו חתמו התובעות. בנוסף, התביעה אינה מגלה כל עילה כנגד הנתבעת 2. יתרה מכך, הסעדים הנתבעים קשים להוכחה.

טענות המשיבות בתגובתן לבקשה להפקדת ערובה
לטענת המשיבות, הבקשה מוגשת בחוסר תום לב ובהתבסס על נתוני שווא, שהנתבעים יודעים שאינם נכונים.
מלשון סעיף 353א' לחוק החברות, עליו מתבססת הבקשה להפקדת ערובה, ניתן ללמוד כי הוראה על הפקדת ערובה היא עניין שבשיקול דעת בית המשפט וכי אף אם יהיה סבור בית המשפט כי החברה אינה יכולה לשלם את הוצאות הנתבע, עדיין רשאי בית המשפט לקבוע כי בנסיבות העניין אין הצדקה לחייב בהפקדת ערובה.
מכל מקום, טוענות המשיבות כי הן בעלות אמצעים ויש ביכולתן לשלם את ההוצאות המשפטיות של המבקשים, ככל והמשיבות תפסדנה בתביעה, וזאת בכל עת. לשם כך צירפו המשיבות לתגובתן העתק דו"חות רווח והפסד של כל אחת מהמשיבות מתוך המאזנים המבוקרים האחרונים שנערכו להן, משנת 2017, המעידים על רווח הן בשנת 2016 והן בשנת 2017, תוך שיפור ברווח משנה לשנה.
לטענת המשיבות, הציטוטים של המבקשים מכתב התביעה הן ציטוטים חלקיים בלבד, וגם הם מתייחסים למצבן הכלכלי הקשה של התובעות בשנים 2013-2014, מצב כלכלי קשה שנגרם עקב התנהלות הנתבעים, אך שהתובעות הצליחו לאט להתאושש ממנו.
יתרה מכך, לטענתן, המשיבה 1 זכאית לתקבולים מהסכם שירות שחתמה עם חברת ייל, דבר שהמבקשים יודעים.
התובעות מוסיפות וטוענות כי בהתאם לתנאי סעיף 353א' לחוק החברות, יש לבחון את נסיבות המקרה, ובמקרה דנן הנסיבות אינן מצדיקות את חיוב המשיבות בערובה, שכן מצגי השווא וניהול המו"מ בחוסר תו"ל ע"י הנתבעים הוא שגרם למצבן הכלכלי הקשה בשנים הרלוונטיות לתביעה, וככל ותתקבל הבקשה ייווצר מצב בו המעוול יוצא נשכר כתוצאה מעוולתו.
המשיבות מציינות כי סיכויי התביעה טובים, ומפנים לעניין זה, בין היתר, לדיון קדם המשפט שהתקיים בתיק, ממנו עלה, לטענתן, כי התביעה הינה בעלת עילה מבוססת, אשר למבקשים אין כל טענת הגנה כלפיה. כמו כן, משיבות המשיבות לטענות המבקשים באשר לסיכויי התביעה.
בנוסף, מציינות המשיבות כי יש לדחות את הבקשה גם לאור זכות הגישה שלהן לערכאות.

תשובה לתגובה
המבקשים הגישו תשובה לתגובת המשיבות, במסגרתה העלו שלל טענות. בהתייחס לדו"חות הכספיים שצורפו לתגובת המשיבות, ציינו המבקשים כי אין במסמכים אלו דבר שיכול להצביע על חוסנן הכלכלי של המשיבות. המשיבות לא צירפו מסמכים שהיו יכולים להעיד על מצבן הכלכלי העדכני, כדוגמת מאזנים המעידים על יחס הנכסים-התחייבויות, אישור רו"ח בדבר חוסנן הכלכלי, דו"חות לרשויות המס או כל הבהרה חד משמעית לגבי מצבן הכלכלי.
הדו"חות שצורפו הם של השנים 2016-2017 בלבד, המעידים על רווחיות גבולית מאד ושבירה.
לפיכך, המשיבות לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהן.
בהתייחס לטענת המשיבה 1 כי זכאית לתגמולים מכוח הסכם עם חברת ייל, הטענה כלל לא הוכחה, לא צורף ההסכם ונראה כי גם ההסכם משועבד לבנק, לפי נסח המשיבה 1 שצורף לתשובה לתגובה.
באשר להתייחסות לסיכויי התביעה, המבקשים חוזרים על טענותיהם בכתב ההגנה ובבקשה עצמה.

דיון והכרעה
סעיף 353א לחוק החברות דן בהפקדת ערובה על-ידי חברה אשר הגישה תביעתה וקובע:
"353א. ערובה להוצאות משפט
הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."
כפי שהוסבר ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, מיום 11.2.2009), בסעיף הנ"ל ישנן שתי חלופות, אשר בהתקיימן בית המשפט לא יורה לחברה על הפקדת ערובה:
"סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין:
(א) מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת.
(ב) הדבר ייעשה לבקשת הנתבע.
אלא אם כן
(ג) סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה.
או
(ד) אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.
... כתוצאה מכך, קיימות עתה שתי חלופות, שבהתקיימן בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה:
(א) אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין.
(ב) אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה."
עוד נאמר באותו פסק דין, כי כדי לקבוע האם על חברה תובעת להפקיד ערובה, שומה על בית המשפט לערוך מבחן בן שלושה שלבים: השלב הראשון הוא, בחינת מצבה הכלכלי של החברה התובעת. ככל והחברה לא הוכיחה כי ביכולתה לפרוע את הוצאות הנתבע, ככל שאלה תיפסקנה לחובתה, על בית המשפט לעבור למבחן השני: במסגרתו תיבחנה נסיבות העניין תוך התחשבות בזכות הגישה לערכאות וסיכויי התביעה. אם יימצא כי יש לחייב את התובעת בהפקדת הערובה, יעבור בית המשפט לשלב השלישי: האם גובה הערובה הנדרשת הוא מידתי. ובלשון פסק הדין:
"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד - על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר - על דרך ההיקש - שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות - אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:
(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת - להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).
(ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (השוו: The White Book, 624). משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים (השוו:The White Book, 620 para 25.12.7)."
הנה כי כן, בהסתמך על הוראות הסעיף ועל ההלכה הפסוקה, הכלל הוא שעל החברה התובעת להפקיד ערובה, כאשר פטור מהפקדת ערובה מהווה חריג לכלל.
בהתאם להלכה, השלב הראשון הוא בחינת איתנותה הכלכלית של החברה, ובמקרה זה, של החברות התובעות.
הנטל להוכחת מצבן הכלכלי של התובעות מוטל על כתפיהן.
במסגרת תגובתן לבקשה ועל מנת להוכיח איתנות פיננסית, צירפו התובעות לתגובה, ביחס לכל אחת מהתובעות, דו"ח רווח והפסד מתוך המאזן המבוקר האחרון שנערך לכל אחת מהן, דהיינו דו"ח עבור שנת 2017, המעיד לטענת התובעות על רווח הן בשנת 2016 והן בשנת 2017, תוך שיפור ברווח משנה לשנה.
מעבר לכך, לא צירפו התובעות כל מסמך נוסף שיש בו כדי להראות על מצבן הכלכלי של התובעות. כך, למעשה, אין בפני בית המשפט כל ראיה בדבר מצבן הכלכלי והאיתנות הכלכלית של התובעות נכון לעת הזו. למותר לציין, שהתובעות יכלו לצרף מאזן בוחן נכון לשנת 2018 או תצהיר רו"ח המצהיר על איתנות כלכלית.
התובעות בחרו שלא לעשות כן, ומשכך חלה החזקה מדיני הראיות, כי הימנעות בעל דין מהצגת ראיה פועלת לחובת אותו בעל דין:
"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760).
כפי שצוין לעיל, משלא הצליחו התובעות להוכיח את איתנותן הכלכלית, יש לעבור לשלב השני ולבחון האם בנסיבות העניין מן הראוי שלא לחייב בהפקדת ערובה. התובעות טוענות שבענייננו חלות נסיבות שכאלה, הואיל והנתבעים הם אלו שהביאו למצבן הכלכלי הלא טוב של התובעות, לפחות זה הרלוונטי לשנים 2013-2014.
אינני סבור כי התובעות הוכיחו טענותיהן אלה, אף לא ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, ועל כן, לא הוכח לפני כי בנסיבות העניין אין מקום לחיוב התובעות בערובה לתשלום ההוצאות ולפיכך במקרה זה יש להורות לתובעות להפקיד ערובה בקופת בית המשפט לצורך הבטחת הוצאות הנתבעים במקרה שיזכו בדין.
יחד עם זאת, לאורן של טענות התובעות לעיל וכן לאור זכות הגישה לערכאות של התובעות, הריני לקבוע כי סכום הערובה שעל התובעות להפקיד יעמוד על סך של 40,000 ₪ , סכום בר השגה, המהווה את האיזון הנכון בין זכויות הצדדים.

סוף דבר
לאור האמור לעיל, אני מורה לתובעות להפקיד בקופת בית המשפט בתוך 30 יום סך של 40,000 ₪ כערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, למקרה ויינתן פסק דין לטובתם. עם הפקדת הסכום האמור, תגשנה התובעות הודעה לבית המשפט בצירוף אסמכתא.
ככל והתובעות לא יפקידו את הסכום האמור במועד שנקבע, יגישו הנתבעים הודעה בעניין ואורה על דחיית התביעה.
התובעות ישלמו לנתבעים הוצאות בקשה זו בסך של 2,500 ₪.

ניתנה היום, ג' כסלו תש"פ, 01 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.