הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 55681-12-15

לפני כבוד השופט יובל גזית
התובעים
מ.פ.
ע"י ב"כ עו"ד יובל מור מוסלי ועו"ד דניאל גבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד שון הלין

נגד

הנתבעים

1.טוטאל שירותי כח אדם בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יצחק מנדה
2.א. דורי בניה בע"מ
3.כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י עו"ד יצחק מנדה
4.איילון חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אילנה יוסף

פסק דין

תאריך 1.6.20

לפניי תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר על פי הנטען נגרמו לתובע, עובד זר מסין (להלן התובע 1), עת לטענתו נפל מסולם במהלך עבודתו באתר בנייה בו עבד ביום 7/9/10. התובע 2 הינו המוסד לביטוח לאומי אשר חבר לתביעה במסגרת תביעת שיבוב שהגיש נגד הנתבעים בגין תגמולים ששילם לתובע בעקבות התאונה. 

2. התובע יליד 14/11/1968 היה בן 41 ביום התאונה, ובן 51 שנים כיום. 

3. הנתבעת 1, טוטאל שירותי כוח אדם בע"מ, היא חברת כוח אדם, שהייתה המעבידה של התובע בכל התאריכים הרלוונטיים לתביעה זו והגורם ששלח אותו לעבודה אצל הנתבעת 2, א. דורי בנייה בע"מ, ששימשה הקבלן הראשי מבצע העבודה. הנתבעת 3, כלל חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחת אחריות וחבות הנתבעת 1 בקשר לתאונה. הנתבעת 4, איילון חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחתה של הנתבעת 2. 

4.  צדדי ג' 1-2 הם הנתבעות 1, 3 להם שיגרו הנתבעות 2,4 הודעת צד ג'. יש לציין כי הנתבעות הגיעו להסדרים שקיבלו תוקף של פסק דין עם צדדי ג', ולפיכך נמחקה התביעה כנגד צדדי ג'  (הסדר דיוני מיום 24.6.2019).
ההליכים כנגד הנתבעת 2 עוכבו נוכח הליכי חדלות פירעון.

 5. המחלוקת נסובה הן לעניין נסיבות האירוע, הן לעניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.

  תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

לטענת התובע בכתב תביעתו, ביום האירוע עבד באתר הבניה בו שימשה הנתבעת 2 קבלן ראשי, וזאת לאחר שנשלח לאתר ע"י הנתבעת 1 חברת כוח האדם. לטענתו, במהלך עבודתו אצל הנתבעת 2 הורה לו מנהל העבודה לעלות על סולם לגובה של כשלושה מטרים ולקבע קרשים לצורך יציקת בטון. לפתע במהלך קיבוע הקרשים איבד התובע את שיווי משקלו ונפל לתוך בור, אשר היה מלא בצינורות ברזל. הוא הובהל לבית החולים לניאדו בנתניה שם אובחן שבר מרוסק תוך מפרקי בעקב שמאל, והומלץ לתובע לעבור ניתוח. התובע סירב והוא טופל במגף גבס. משגברו כאביו אושפז התובע. ביום 16.9.10 אושפז שוב בבית החולים איכילוב שם אובחן שבר מרוסק של הקלקנאוס משמאל, והתובע עבר ניתוח קיבוע קלקנאוס באמצעות בורג חלול  4.5. 

לטענתו, רשלנות הנתבעות מתבטאת בין היתר בכך שהעסיקו את התובע באתר לא בטיחותי, הנהיגו שיטות עבודה בלתי בטוחות בעבודה בגובה, לא סיפקו לתובע רתמת בטיחות, לא סיפקו סביבת עבודה, ובין היתר, לא סיפקו לו את הציוד המתאים לביצוע העבודה האמורה וכן את התנאים המתאימים והבטיחותיים לביצוע העבודה, לא הדריכו אותו לגבי שיטות העבודה הנכונות הבטוחות בעבודה, לא הזהירו בדרך כלשהי את התובע מפני הסכנות הטמונות בעבודה בגובה ולא נקטו באמצעי זהירות שהיה בהם כדי למנוע את התאונה. 

8. התובע אף טען כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות רבות, ובכלל זה את תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה, התשס"ז -2007).

עוד מוסיף התובע כי, בנוסף, הסולם, לשיטתו, מהווה אף דבר מסוכן כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, ואי לכך יש להעביר את נטל הראיה לנתבעות להוכיח כי לא התרשלו. 

טענות התובע 2

התובע 2 הצטרף לטענות התובע 1 בנוגע לרשלנות הנתבעות. התובע אף פירט את זכותו לשיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

טענות הנתבעות 

11. הנתבעות  מנגד הכחישו את אחריותן לתאונה, וטענו כי לא נהגו ברשלנות, וכי אין עילה להיפוך נטל הראיה. הנתבעות ציינו כי עדות התובע שהינה עדות יחידה לעניין אופן קרות התאונה אינה עקבית, ולא ניתן לתת בה אמון.

12. הנתבעות מדגישות כי התובע מסר שלל גרסאות בנוגע למקום התאונה ואופן התרחשותה, ואין לתת אמון בדבריו. הנתבעות אף טענו לעניין אופן עריכת תצהירו של התובע וקבילותו. 

13. לחילופין לעניין האחריות, טוענות הנתבעות תוך שהן מפנות לפסיקה, כי ממילא נפילה מסולם במהלך עבודה באתר בנייה אינה מקימה חבות בנזיקין, שכן עסקינן בסיכון טבעי לסוג עבודה זו. 

14. כמו כן טוענות הנתבעות לאשם תורם מכריע של התובע. התובע לשיטתן בחר לזרז את עבודתו והיטה את הסולם במצב סגור לעבר הקיר מבלי להביא לפתיחתו, מה שהוביל לנפילתו. לבסוף הכחישו הנתבעות אף את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובעת לתאונה, כמו גם את תוכן חוות הדעת שצורפה על ידיו. 

דיון והכרעה

15. מאחר שהצדדים חלוקים אף לגבי נסיבות אירוע התאונה יש לבחון את שתי הסוגיות שלפניי: האם הרים התובע את הנטל לשכנע את ביהמ"ש בנסיבות התאונה כפי שתיאר בכתב התביעה, ובהנחה שכן, האם בנסיבות אלה קמה אחריות מושגית וקונקרטית של מי מהנתבעות כלפי התובע, והאם קיים קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזק. רק בהנחה שהתשובה לגבי שתי השאלות חיובית, יפנה ביהמ"ש לבחון את שאלת הנזק, שגם הוא כאמור שנוי  במחלוקת.

נסיבות התאונה

16. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית בו פירט את נסיבות התאונה בתארו כי ביום האירוע (ס' 6-8) עבד באתר בנייה השייך לנתבעת 2 ברחוב אבא הלל פינת הצלע ברמת גן. לטענתו, בהוראת מנהל העבודה הוא טיפס על סולם לקבע קרשים בגובה כשלושה מטרים. הסולם לא היה מקובע או קשור, ואף לא הוחזק ע"י אף אחד, ואי לכך הוא איבד את שיווי המשקל ונפל לתור בור מלא מוטות ברזל ונחבל כמתואר. 

17. לעניין טענות הנתבעות לעניין קבילות התצהיר, אציין כי מר הנוי העיד על נסיבות הכנת התצהיר, לפיהן הוא גבה מהתובע את כל המידע ותרגם לו את שאלות בא כוחו, כאשר התרגום נעשה עמוד עמוד בטלפון (פרוטוקול הדיון מיום 26.6.19 עמ' 120 ש' 13-22, עמ' 121 ש' 1-5). לעובדה כי מר הנוי לא זכר את המועד המדויק בו מסר לו התובע את המידע לצורך הכנת התצהיר אין נפקות של ממש לטעמי עת אני מקבל את דברי מר הנוי כי תרגם לתובע את התצהיר במלואו. התובע עצמו אישר דברים אלו (עמ' 55 ש' 9-12). הגם כי התובע קיבל בפקס רק את העמוד האחרון, הרי עדיין עולה כי מלוא התצהיר תורגם לו (עמ' 57 ש' 6-7). התובע אף גרס כי בעת התרגום אם משהו לא היה נראה לו נכון, היה אומר זאת ומתקן (עמ' 80 ש' 8-16).

18. בחקירתו הנגדית מסר התובע כי נפל עת עמד על סולם ותקע מסמרים (עמ' 52 ש' 21-22). לדבריו, הוא נפל מגובה של 2.80 מטרים בערך (עמ' 69 ש' 1-9) וחרף דבריו בכתב התביעה ובתצהיר גרס כי אינו זוכר אם נפל לבור אם לאו, אך במקום הנפילה היו צינורות (עמ' 72 ש' 1-8). לטענתו, הונחה לעלות על סולם, ולא היה פנאי לקושרו או לקבעו, ולא היה מקום לקושרו (עמ' 85 ש' 1-21).  

19. הנתבעות טוענות כאמור כי אין לתת אמון בגרסת התובע שכן עסקינן בגרסה שאינה עקבית. התובע, לטענתן, תחילה מסר הן בהודעה על פגיעה בעבודה, הן בטופס בל/ 250 (נספח-12 13 לתצהיר התובע) בו דווחה התאונה למל"ל והן בכתב התביעה הראשון טרם תוקן, כי התאונה אירעה באתר בנייה ברמת אביב החדשה ולא בעיר רמת גן. אף העד איתן הוי שהעיד בבית המשפט ושימש מנהל עבודה אצל הנתבעת 1 גרס, בניגוד לגרסת התובע, כי התאונה אירעה ברחוב אבא הלל פינת הצלע ברמת גן, וכי בזמן התאונה התובע עבד בעיר רמת גן, אולם במיקום שונה – ברחוב ביאליק. 

      עוד מוסיפות הנתבעות כי גרסתו של התובע לעניין הגובה ממנו נפל אינה סבירה שכן תיאור התאונה וחישוב גובהו ביחס לגובה התקרה במקום לא מאפשרות כי נפל מגובה של 3 מטרים. כך התובע שגובהו 1.60 לא יכול היה לעמוד בגובה 2.80 מטרים שכן היה עובר את גובה התקרה שגובהה לדבריו 3 מטרים בלבד, שכן התוצאה המתקבלת היה אבסורדית, ולפיה התובע עבר את קו התקרה בגובה 4.40 מטר ותקע מסמר בגובה ברכיו. מסקנת הנתבעות היא כי חרף דברי
התובע, הרי שהוא נפל מגובה מקסימלי של 1.20 עד 1.40 בלבד.

20. אציין כי אכן גרסת התובע לא הצטיינה בעקביות באשר למקום אירוע התאונה ואף לא תאמה את דברי איתן הוי, ואולם חרף אי ההתאמות אני מאמין לתובע כי נפגע בתאונת עבודה באתר בנייה אשר הופעל ע"י הנתבעת 2. כך, כבר בבית החולים עת הובהל לאחר תאונת העבודה מסר התובע כי נפגע בתאונת עבודה (נספח 3 לתעודת המיון). עסקינן בגרסה מיידית אשר מלמדת על תלונה אמיתית ואותנטית. בלתי סביר בעיני שהתובע, עובד זר, הבין מיד לאחר התאונה ובעודו סובל כאבים את ההבדל הפשוט הכלכלי בין היפגעות בתאונה שאינה תאונת עבודה לפגיעה בתאונת עבודה ובדה את נסיבות התאונה על מנת להיפרע שלא כדין מהנתבעות. 

21. הגרסה כי נפגע בתאונת עבודה נרשמה אף בטופס בל/250 ובהודעה על פגיעה בעבודה (נספחים 12-13 לתצהירו). חברת טוטאל הנתבעת 1 אף היא חתומה על ההודעה למל"ל, ולכן חרף השינוי במקום התאונה, היא אינה יכולה להכחיש כיום כי לתובע אירעה תאונת עבודה עת נשלח לעבודה בשליחותה. אין גם מחלוקת כי המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

 22. אני בהחלט סבור כי התובע בהיותו עובד זר אינו בקיא דיו בשמות הערים והרחובות בישראל, ובהחלט ייתכן וסבר תחילה כי האתר בו עבד נמצא ברמת אביב שאינה כה רחוקה מהעיר רמת גן וכן שמות הערים נשמעים דומים למי שהשפה העברית לא שגורה בפיו, בפרט ששניהם מתחילים במילה "רמת". אני סבור כי לו התובע היה מונע ברצון להיפרע שלא כדין מן הנתבעות, הוא היה דבק בגרסה אחידה לעניין מקום התאונה כבר מן ההתחלה. אין מחלוקת כי הנתבעת 2 ניהלה אתרי בנייה הן ברמת באביב והן ברמת גן (ראה למשל דברי העדה אורית ואטנמכר ס' 5 לתצהירה, עמ' 116 ש' 20-22) ברחובות שתיאר התובע, וברי כי לו בחר לשקר בעניין, לא היה נקלע לאי דיוק בסיסי מעין זה. בהחלט סביר כי בתחילה נרשמה הכתובת ברמת אביב, ואחרי כן הבין התובע כי שגה וביקש לתקן את כתב התביעה. אין גם נפקות בעיני לעובדה כי התובע אישר למשל בטופס בל 250 את מקום התאונה, שכן כאמור סביר כי לא היה מודע לכתובת המדויקת של האתר.  

23. התובע העיד, וטענתו לא נסתרה, כי העובדים הובאו למקום העבודה, קרי נלקחו לשם ממגוריהם ע"י המעסיק (עמ' 68 ש' 20-21) מה שמחזק את המסקנה כי התובע לא ידע את הכתובת או העיר המדויקת לשם הובא על מנת לעבוד.
" ת: הוא אומר שבאו לקחת אותם מאוד מוקדם לפני הזריחה ואז מגיעים ומתחילים לעבוד"

24. אומנם הנתבעת 1 טענה בתצהיר העד מטעמה, מר צוויג'י, כי התובע נשלח לעבוד באתר ברמת אביב (ס' 6), אך לא נטען כי זהו האתר היחידי אליו נשלח, וממילא העד לא הובא לעדות, (הנתבעת 1 ויתרה על עדותו- משכה את תצהירו-עמ' 105 ש' 4, החלטה מיום 5.12.19), איתן הוי, אשר שימש מנהל עבודה מטעם חברת טוטל בזמנים הרלוונטים ועבד בשטח (עמ' 122 ש' 1-5 עמ' 126 ש' 16-19)  גרס כי ראה שהוא עובד בעיר רמת גן תחת הנתבעת 2 (עמ' 127 ש' 18-22, עמ' 128 ש' 1-3).

אומנם העד הוי מסר מיקום שונה במקצת מהנטען ע"י התובעים, מיקום בו לא עבדה החברה הנתבעת בזמנים הרלוונטיים-רחוב ביאליק, אולם רחוב ביאליק ברמת גן בהחלט מצטלב עם רחוב אבא הלל, ואין לשלול כי מר הוי שגה בכתובת המדויקת. כך או כך העד הוי הוא מנהל עבודה מטעם הנתבעת 1 וגרס כי ראה את התובע עובד בפרויקט של הנתבעת 2 בסמוך למקום התאונה, כך שאין מחלוקת שנפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעות כמתואר, אפילו אם שגה מר הוי בכתובת. העד אף לא הכחיש כי התובע נפל במהלך תאונת עבודה במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 2 (עמ' 127 ש' 16-22, עמ' 128 ש' 1-2).

25. זאת ועוד, חרף טענות הנתבעות כי חיבור גובהו של התובע עם הגובה הנטען בו אירעה התאונה אינם מתיישבים עם גובה התקרה במקום, הרי שחרף דבריו תחילה כי בחדר הייתה תקרה בגובה 3 מטרים, הרי (עמ' 69 ש' 1-3) שבמהלך החקירה הבהיר התובע כי עבד במקום שהינו חסר גג  (עמ' 104 ש' 21). למעשה גם ב"כ הנתבעות, חרף תשובתו הראשונה של התובע לעניין קיום תקרה, בחר לחוקרו בנקודה זו, סביר להניח לאור קשיי הבנתו של התובע ולבקש כי יתאר את מקום העבודה למרות שתיאר כביכול תקרה בתחילת דבריו. תשובתו הסופית של התובע הייתה שאין תקרה.
התרשמתי כי התובע אדם פשוט המתקשה להתבטא.

      אפילו הייתי נכון לקבל כי התובע לא דייק בתיאור הגובה ממנו נפל, הרי אין בכך לשנות את המסקנה הכוללת: התובע עבד בגובה של לפחות 1.40 מטר גם לשיטת הנתבעות, ולפיכך יש לבחון למצער את רשלנות הנתבעות לעניין עבודה מסוג זה. 

26.  גם גרסתו של התובע כי עסק במהלך עבודתו בתקיעת מסמרים לא נסתרה. 

27. אכן התובע נקלע לחוסר עקביות בעניין נפילה לבור עת טען בכתב התביעה ובתצהירו כאמור כי  נפל לתור בור, כאשר בעדותו הודה למעשה כי אינו זוכר אם היה במקום הנפילה בור. לטעמי, מדובר בשינוי שאינו יורד לשורשה של המחלוקת, ובהחלט ניתן להסבירו בקשיי השפה של התובע והקושי בתקשורת עמו. בכל מקרה אין מחלוקת בדבר פגיעתו של התובע באירוע נפילה, וקיומו או אי קיומו של בור אין בו לשנות מחומרת הפציעה או טיבה כפי שאובחנה עי רופאיו. 

28. אומנם התובע לא זימן לעדות איש משאר הפועלים שיעידו על נסיבות התאונה ומיקומה, אולם משמעות חלק מן האמרות בפסיקה ביחס לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) (ראה למשל דברי השופט הכהן בע"א 761/79 חנוך פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2), 48 17/09/80) אינה שעל בעל דין לשאת באמתחתו עד בכל אשר יפנה שמא יפול וייפגע, וכי  אם אין עד ראייה נגזר גורל ההכרעה לשבט. המשמעות היא שעל ביהמ"ש לבחון בקפידה אמינות הגרסה משעה שאין לה תימוכין בעדות נוספת, אך אם לא נפלו בה פרכות לאחר בחינה פנימית וחיצונית של העדות היא נחזית מהימנה.

       התובע העיד כי איש לא ראה את עצם התאונה, אלא לאחר קרותה (עמ' 66 ש' 16-21). במקרה דנן שוכנעתי חרף עדותו היחידה של התובע, כפי שיפורט לעיל, בראיות חיצוניות כאמור, כי התובע נפגע בתאונת עבודה עת עבד אצל הנתבעות וכי נפל מגובה. 

      כפי שיפורט בהמשך, הנתבעת 2 עצמה לא זימנה לעדות את מנהל העבודה ואת מנהל הפרויקט שברי כי יכולים היו לשפוך אור אף על נסיבות התאונה ומיקומה, ומחדל זה פועל לרעתה עת כפי שיפורט בהמשך, כאמור, לא הוצגו ניסיונות ריאליים ומספיקים לאתר עובדים אלו. 

      מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו. כבר נקבע כי:

       "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה  לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ (פורסם בנבו)  30.5.02.

סוגיית אחריות הנתבעות :
סוגיית נטל הראיה
29. טוען התובע כי הסולם נחשב דבר מסוכן כמשמעו בפקודת הנזיקין, ועל כן יש להעביר את נטל הראייה לנתבעות להוכיח היעדר התרשלות מצידן.
 
30. אני סבור כי , ככלל, סולם אינו דבר מסוכן, וודאי לא כשעושה בו שימוש אדם מנוסה. התובע העיד על עצמו, כי עבד בישראל בענף הבנייה החל מ-2007 בבניין (ס' 2 לתצהירו, פרוטוקול הדיון עמ' 61 ש' 4-8) ולמעשה באופן כללי עובד בבניין מ-1988 (עמ' 54 ש' 11). קשה לטעון אם כן, לפחות בהקשר של התובע, כי יש לראות בסולם דבר מסוכן שיש בו כדי להעביר את הנטל אל הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו.

31. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

32. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעים חבים חובת זהירות לתובעת? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק של הנתבעת.

הנתבעות 2 3 4
33. אין מחלוקת כי הנתבעת 2 היא שהחזיקה בשטח הרלוונטי במועד התאונה ושימשה מעבידתו של התובע באתר הבנייה. 

34. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד לעובדיו ולתנאי עבודתו הינה מן המפורסמות, ואין צורך להרחיב בנדון. כל מעביד חב בעיקרון לנקוט בשיטת עבודה בטוחה וסבירה אשר תמנע כל סיכון לא סביר מעובדיו. מובן שאותה חובה חלה באופן קונקרטי וספציפי בכל מקום עבודה. (ראה עניין זה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פד"י מז (3) 225  10.5.93, ע"א 284/64 בית חרושת אלביב ע"מ נ' אברהם גולדמן יט 371 18.3.65, ע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345, 349 10.6.93) .

35. אציין לעניין כי הנתבעות הכחישו את הנסיבות המתוארות וטענו כי התובע בחר להשתמש בסולם באופן מסוכן על מנת לחסוך בזמן עבודה, וכי לעובדים ניתנו אמצעי בטיחות נאותים ואף ניתנו להם הדרכות בטיחות. הנתבעות בחרו לבסס טענות אלו באמצעות העדה מטעמם (אורית ואטנמכר) כאשר העדה הודתה מפורשות בחובתה של הנתבעת 2 לדאוג לכך שהעובדים יעברו הדרכות בטיחות (עמ' 114 ש' 20-22, סעיף 14 לתצהירה).

"ש: זאת אומרת היתה לך חובה שכל הפועלים באתר צריכים לעבור הדרכות בטיחות?
ת: למיטב הבנתי כן."

36. עם זאת בטענות הנ"ל נפלו תמיהות רבות. ראשית יש לתת את הדעת להודאת העדה כי היא נעדרת הכשרה בתחום הבטיחות בעבודה (עמ' 111 ש' 21-22).

שנית, הנתבעת 2 בחרה שלא לצרף לתצהירה של העדה את נוסח ההוראות שניתנו לפועלים או מסמך בחתימת ידו של התובע המעיד כי אכן ניתנו הדרכות כנ"ל. העדה אף לא הראתה כל מסמך התומך באמצעי בטיחות שניתנו לעובדים. העדה אורית ואטנמכר הודתה בחקירתה כי אינה יוצאת לשטח, ולמעשה טענותיה בדבר אמצעי בטיחות והדרכות נאמרו באופן כללי ללא זיקה לאירוע מושא תביעה זו שאינו מוכר לנתבעת 2 כלל (עמ' 107 ש' 11-21). העדה אף אישרה כי אינה יודעת אם במקרה הנוכחי סופקו לתובע אמצעי בטיחות, כגון רתמות (עמ' 116 ש' 18-19).

       העדה אף הודתה כי הנתבעת 2 אינה שומרת מסמכים במשך 7 שנים כנדרש, אלא בהיותה חברה שאינה כה גדולה מבערת מסמכים (עמ' 108 ש' 14-20). בהמשך הודתה כי אינה יודעת אם מסמכים אלו בדבר הדרכות הבטיחות ויומני העבודה בוערו או שמא אינם בנמצא מסיבות אחרות (עמ' 117 ש' 1-3).

      העדה אף אישרה כי יומני העבודה וטופסי הדרכת הבטיחות לא נסרקו בניגוד למסמכים אחרי מועד התאונה, והודתה שאף כלל אינה יודעת כמה שנים על החברה לשמור מסמכים כאלה (עמ' 109 ש' 4-15). העובדה כי הנתבעת 2 השכילה לכאורה לשמור את המסמך בדבר מינוי מנהל עבודה בנוגע לזמנים הרלוונטיים לתביעה זו ולא את הדרכות הבטיחות, מכרסמת בטענות העדה, שכן מטבע הדברים סביר כי לו היו נסרקים מסמכים המעידים על קיום אמצעי בטיחות, כגון מינוי מנהל עבודה, הדרכות בטיחות וכו', הם היו נסרקים בשלמותם או מבוערים בשלמותם, שכן עסקינן במסמכים העוסקים באותו עניין. 
העדה אף העידה שאין לחברה את פרטי העובדים של החברה בזמנים הרלבנטיים לתאונה.

      אפילו הייתי מקבל עדות הנתבעת 2 כי המסמכים לא נשתמרו, הרי היה מצופה כי הנתבעת תציג העתקים של הדרכות בטיחות שהחברה נוהגת לתת לעובדים בכל התקופות שלאחר התאונה מושא תיק זה כדי לתמוך בטענה כי החברה נוהגת להעביר הדרכות ולהחתים את העובדים עליהן. הדבר נכון אף לעניין מסמכים מהם ניתן ללמוד על ציוד בטיחות שסופק לעובדים.

      "הימנעות מלהביא ראיה מצויה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה (ע"א 27/91 שמעון קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ מט (1) 450, 457 , ניתן 20/03/95) ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 14/11/90) ו ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239, 245 08/01/90).

38. העדה אף טענה בתצהירה כי הנתבעת 2 אף מעסיקה ממונה בטיחות חיצוני (ס' 14), חברת אילן כרמון בע"מ. למותר לציין כי לא הביאו כל ראיות בנוגע למומחה זה, ובהחלט סביר היה כי יוצגו מסמכים מטעם חברה זו בנוגע לפעולות שעשתה באתר או כי מאן דהוא מטעמה יגיע להעיד על מנת לחזק את גרסת הנתבעת 2. למצער היה מצופה כי חברה זו תצורף לתביעה במסגרת הודעות צד ג'. הדברים מקבלים משנה תוקף עת העדה הגב' ואטנמכר אשרה בחקירה הנגדית כי ממונה הבטיחות באתר היה אילן כרמון. (עמ' 117 ש' 13-14).

39. הנתבעת 3 אף לא צירפה תצהירים מטעם מנהל העבודה ומנהל הפרויקט בזמנים הרלוונטיים לתביעה. ברי כי עובדים אלו, ובפרט מנהל העבודה, יכולים היו לשפוך אור על הדרכות הבטיחות שניתנו ועל אמצעי הבטיחות שננקטו בשטח. לטענת העדה ואטנמכר, עובדים אלה עזבו את החברה לפני זמן רב ולא עלה בידה להשיג את פרטיהם (ס' 8 לתצהירה). 

      לזאת אציין כי העדה בתצהירה לא נקבה בשמות עובדים אלו ולא תיארה כל ניסיונות לאתרם, למעט ניסיון להתקשר אליהם באמצעות המספר המופיע במחשב (עמ' 109 ש' 20-21, עמ' 112 ש' 8-11). אפילו לא נעשה נסיון לאתרם ב"גוגל" או במודיעין 144 של "בזק". בהמשך חקירתה נקבה בשמותיהם) ואף טענה כי את מנהל הפרויקט הכירה באופן אישי (עמ' 112 ש' 1-11). העדה עומתה במהלך חקירתה על דרכים רבות בהן ניתן לאתר אנשים בעידן הנוכחי מעבר לניסיון לטלפן אליהם (עמ' 110 ש' 1-8). העדה הודתה כי מטעמים כלכליים לא נקטו בדרכים יותר אפקטיביות לאתר עובדים אלו מעבר להתקשרות דרך הטלפון (עמ' 110 ש' 7-9), וברי כי  מחדל זה פועל לרעתם. דברי העדה על רצון לחסוך כמה מאות שקלים באיתור עובדים אלו הינם תמוהים לנוכח העובדה כי מול הנתבעת 2 עומדת תביעה בסדר גודל גדול פי עשרות מונים. גם העובדה כי העדה הכירה את מנהל הפרויקט לדבריה באופן אישי מקשה על האפשרות ליתן אמון בדבריה שלא הצליחה לאתרו. 

40. התובע עצמו טען כי לא ניתנו לו הדרכות, וכי כל ההוראות שקיבל ממנהל העבודה היו בע"פ בלבד ובתנועות ידיים ולא בשפתו (עמ' 51 ש' 20-21 עמ' 52 ש' 1-4, ס' 67 לתצהיר, עמ' 84 ש' 21), וברי כי אין בהסברים שניתנים בתנועות ידיים כדי לצאת ידי חובת הדרכות נאותות, וזאת גם לשיטת הנתבעת 2 שגרסה כי נוהגת להחתים עובדים על הדרכות בטיחות, אך לא שמרה מסמכים אלו. 

41. עוד אציין לעניין הדרכות הבטיחות, כי מר הנוי מטעם הנתבעת 1, העיד כי למיטב ידיעתו לתובע לא ניתנו הדרכות בטיחות מפאת קוצר הזמן, וכי הנתבעת 2 הייתה אמונה על נושא זה (עמ' 128 ש' 19-22, עמ' 129 ש' 1-2). טענתו לא נסתרה.

      ועוד אציין כי אפילו הייתי נכון לקבל את טענות הנתבעות כי ההדרכות שסופקו היו נאותות וכי לרשות הפועלים הועמדו רתמות, אציין כי אותה חובת זהירות כוללת בחובה לא רק את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה ומתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם להם נזק, אלא אף  פיקוח על  קיומה של שיטה כזו (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה (2) 209 , 23.9.80,211]. על המעביד לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו ואף רשלן, ועליו להזהירו מפני הסיכונים הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו, ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה [ ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593  21.3.91]. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן [ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח (1) 563, 585 30.4.64]. המעביד אף חייב באספקת כלי עבודה נאותים שימנעו סיכונים מיותרים. 

      אין מחלוקת כי התובע בעת פגיעתו לא היה רתום ברתמת בטיחות עת נפל. אפילו סופקו מספר רתמות, ברי כי לא היה במקום פיקוח נאות כי הפועלים יירתמו לחגורות בטיחות. אפילו ניתנו הדרכות בטיחות, היה על הנתבעת וגורמיה לפקח ולדאוג כי ההוראות מיושמות בשטח הלכה למעשה. עת הנתבעת טוענת להתרשלות כה חמורה של התובע שהעמיד את הסולם באופן רשלני מתוך מהירות, הרי ברי כי לא פיקחה על יישום ההוראות אותן כביכול הנחילה להם. 

42. הנתבעת 2 אף גרסה באמצעות העדה מטעמה כי לא ידעה כלל על קרות התאונה בזמן אמת. 

43. עם זאת העדה בהמשך חקירתה לא יכולה הייתה לשלול באופן ודאי כי מנהל העבודה ומנהל הפרויקט אכן ידעו על קרות התאונה בזמן אמת, וזאת כיוון שלא שוחחה איתם על אודות העניין (עמ' 113 ש' 7-19). הדבר מלמד על כשלים בתיאום מצד הנתבעות בכללותן לעניין דיווח על תאונות והפקת לקחים.

44. לנוכח מסקנתי לעניין ההתרשלות לא מצאתי להידרש לטענה החלופית של התובע כי התנהלות הנתבעת מהווה אף הפרת חובה חקוקה, אך דומה כי גם מנימוק זה היה מקום להטיל על הנתבעת אחריות, שכן הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי קוימו למשל ההוראות של תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999. 

" סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (ראה עניין ועקנין הנ"ל בעמ' 137; כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 4114/90 בן שושן נ' ריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח (1) 415, 429 30.11.93. ההוראות המובאות לעיל מהוות אינדיקציה ברורה לסטנדרט הזהירות שהיה מצופה מהנתבעת 1 במקרה זה אשר בחרה לסטות ממנו. 

45. לבסוף אציין כי לא מצאתי לנכון לבחון כל טענה בדבר סוג הסולם או הצורך בקשירתו וכד' שכן לא הוצגה חוות דעת מומחה בטיחות הדנה בסוגי סולמות והפעולות הנדרשות בעבודה עליהם. 

הנתבעות 1+3
46. הפסיקה מכירה באחריות של חברת כח אדם לעובדיה.

47. הנתבעת 1 ידעה כאמור על קרות התאונה. בנסיבות אלו, סביר היה לצפות כאמור שייערך למצער מטעמה בדיקה מיידית או תחקיר באשר לנסיבות האירוע. עצם ההימנעות מלבצע בדיקה כאמור, מעלה את החשש שמא ביקשו הנתבעות להסתיר תאונה זו, ולפחות מעיד על כשל בסדרי הבטיחות, שכן תחקיר יש בו למנוע הישנות המצב (ראה גם: ת"א (י-ם) 10149/06 רות רבינוביץ' נ' קניון מעלה אדומים פורסם בנבו  1.7.10). 

48. עם זאת במקרה דנן לא הוכח כי חברת כוח האדם הייתה מעורבת באתר מעבר למקובל ביחסים בין קבלן לחברות כוח אדם, ואשר על כן אשר על כן אני קובע כי אחריות הנתבעת 1 תעמוד על 10%.
אשם תורם
49. בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 592,  603-604 21.4.82 נקבע:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו".

     באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי:

"נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2)  593 21.3.91].

50. אפילו הייתי מקבל את הטענה כי התובע נפגע עקב שימוש מהיר ופזיז בסולם עת הטה אותו לעבר הקיר מלי לפותחו ומבלי לקושרו, הרי במקרה זה נקבע לעיל כי היה על המעביד, כפי שנקבע, לנקוט צעדים כדי להקטין את הסיכון לעובדים, אך הוא לא עשה כן. לא הוכח כי עבודתו של התובע פוקחה דייה ע"י מי מהנתבעים, ולא הוכח כי סופקו לפועלים רתמות בטיחות בכמות נאותה. 

51. התובע אף הסביר את המהירות בה פעל וטען כי לא היה זמן לבקש עזרה מפועל אחר שיסייע לו להחזיק את הסולם או לקשור אותו, וכי לחצו עליו לבצע את העבודה במהירות (עמ' 90 ש 19- 22, עמ' 91 ש' 6-11).

      ממילא לא הוכח כאמור חובה לקשירת הסולם או לייצבו ע"י פועל אחר, ולא הוכח כיצד בדיוק היה על התובע להציב את הסולם, מה גם שממילא כאמור הוא לא הודרך לכך ע"י הנתבעת 2. התובע אף גרס, וטענתו לא נסתרה, כי לא יכול להיעזר בפועל אחר לייצוב הסולם כיוון שכל פועל עסוק בעבודתו שלו (עמ' 91 ש' 12-20).

52. עם זאת התובע עבד בעבר בעבודות בניין וגם השתמש בעבר בסולם (עמ' 90 ש' 12-14).
בנסיבות העניין ואף לאור האמור לעיל ולנוכח המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו, הגעתי למסקנה כי יש לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 5%.

טענה של שיהוי:

53. טענת השיהוי שהעלו הנתבעות דינה להידחות, שכן לא שוכנעתי כי הנתבעות הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח כי היה שיהוי ניכר באופן שהתובע זנח את זכות התביעה, וכי במשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה, כאמור, או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של התובע. כעולה מחומר הראיות עסקינן בעובד זר שלאחר התאונה היה עסוק בהסדרת מעמדו החוקי בארץ ובטיפול בתביעתו מול המל"ל לאחר פיטוריו, ולא שוכנעתי כי זנח כאמור את זכות התביעה. 

54.  הלכה פסוקה היא כי התנאים לקבלתה של טענת שיהוי דורשים רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, קרי הנתבע, שכן דרוש קיום מצג ברור מצד התובע אודות וויתורו על זכות התביעה שלו, ובתי המשפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים (ראה רע"א 9060/04 טפת נבו נ' אליעזר כאשי (פורסם בנבו) ניתן ביום 23/01/08). הנתבעים לא הרימו אם כן את הנטל בהקשר לטענת השיהוי, ומשכך הרי שדינה להידחות.

שאלת הנזק  

הנכות הרפואית:
55. עקב הנפילה נחבל התובע ברגלו כמתואר.

56. בהתאם להסכמת הצדדים נכותו הרפואית המשוקללת של התובע  זהה לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה ע"י הוועדה במוסד לביטוח לאומי בעקבות התאונה בשיעור28%.

נכות תפקודית

57.  המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

      קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

     בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, 800-801 8.6.95 נקבע כדלהלן:

    "ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."

58.  במקרה דנן אין מחלוקת כי לתובע נגרמה פגיעה אורטופדית לא מבוטלת הכוללת חבלה ברגלו. אין צורך להכביר במילים על מנת לתאר את הפגיעה התפקודית בתובע שהינו עובד זר, שעובד בעבודת כפיים ושימש עובר לתאונה כפועל בניין תוך שימוש קבוע בשתי רגליו ותוך הפעלת כוח פיזי. 

      אין מחלוקת כי לפני התאונה עבד התובע בעבודות כפיים קשות, ולמעשה אפיק זה הינו היחיד הפתוח בפני התובע בארץ ובכל מקום בו יבחר לגור מחוץ למולדתו. במצב זה ברי כי לפגיעתו בעטייה של התאונה משמעות תפקודית ניכרת שעולה על נכותו הרפואית, ואני מאמין לתובע כי בעיקרון במצבו התקשה במציאת עבודה לאחר התאונה, ולא יכולה להיות מחלוקת כי התובע יתקשה להשתלב בעבודות כפיים כבעבר.

59. על משמעותה התפקודית של הנכות יש ללמוד אף מן העובדה כי המל"ל בחר בעניין זה להפעיל את תקנה 15 (פרוטוקולים של ועדות המל"ל נספח 25, 29 למוצגי התובע)

60. הנתבעות טוענות כי התובע לא הקטין את נזקו ואף סירב לעבור ניתוח עת הובהל בראשונה לבית החולים. איני מקבל את טענת הנתבעות בהקשר זה. 

61. אין ספק שכל ניתוח כרוך בסיכונים.  מדובר בטיפול פולשני אשר מטבע הדברים מלווה בסבל. כאשר עסקינן בהסכמה לטיפול פולשני, כגון ניתוח ובפגיעה בשלמות הגוף על כל סיכוניה, סירוב סביר של ניזוק לא ייחשב כהפרה של החובה להקטין נזקיו. אין לשכוח כי סבירות האמצעים שעל הנפגע לנקוט במסגרת חובתו להקטנת הנזק נבחנת באמות מידת ליברליות, כאשר רמת הסבירות הנדרשת במקרה כזה מהתובע אינה גבוהה במיוחד (ראה ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף תשס"ג, מהדורה חמישית כרך ב' עמ' 1658).

62. עם זאת נכיר כי מצבו של התובע אינו בכי רע כפי שניסה לתאר בתצהירו. חרף דבריו בתצהירו על היעזרות קבועה במקל הליכה (ס' 65 63), כיום הוא נצפה מגיע לבית המשפט ללא כלי עזר. תחילה טען כי משתמש במקל לעיתים והודה כי מצבו השתפר (עמ' 92 ש' 18-22). אחרי כן התובע אישר כי עת ציין בתצהירו שימוש במקל התכוון למעשה, חרף הנכתב בתצהיר, לחשש עתידי כי מצבו יחמיר, והוא ייאלץ ללכת באמצעי עזר (עמ' 99 ש' 15-18).

63. התובע אף אישר כי כיום בסין אינו מקבל כל טיפול, למעט מים חמים (עמ' 99 ש' 6-9).

64. התובע אף הוסיף בחקירתו פרטים חדשים שלא היה להם זכר בתצהירו, כגון שימוש קבוע בקלנועית (עמ'  100 ש' 10-15).

65. לאור האמור לעיל, לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים הנ"ל מצאתי כי יש מקום, לטעמי, להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור הגבוה במעט משיעור נכותו הרפואית קרי 33% ואת הפגיעה בכושר ההשתכרות בהתאם.

הפסד השתכרות לעבר ולעתיד: 

66. לטענת התובע, אלמלא התאונה היה נשאר בישראל עד יוני שנת 2019. לטענת הנתבעות, לתובע הייתה אשרה אך ורק עד ליום 15.2.2012. מעיון בתעודת עובד ציבור שצורפו ע"י התובע  עולה כי אשרות השהיה של פועלים בתחום הבניין הוארכו עד ליום 30.6.2019. מכאן ההנחה שהתובע שהגיע לישראל במטרה להשתכר יותר באופן ניכר מהשתכרות בסין, היה מנצל את תום את אשרת שהייתו. התובע אף העיד כי התכוון להישאר ישראל זמן רב ככל האפשר לנוכח פוטנציאל ההשתכרות הגבוה בארץ ולנוכח ההוצאות הגבוהות שהוציא לצורך הגעה לארץ מלכתחילה כפועל בניין (ס' 58 ד' לתצהירו, ראה גם עמ' 54 ש' 15-16).

התובע טוען כי בהתאם לפסיקה ותעודת עובד ציבור של מר לפידות, שכרם של עובדים בתחום הבניין הוא כ-800-900 ₪ ליום.

67. הנתבעות טוענות כי יש לחשב את הפסדי שכרו כנמוך יותר 4,596 ₪ בסך לחודש, בין היתר לנוכח אי התאמה בין סוג העבודה שאליהן מתייחסת התעודה.

68. לפי המוסד לביטוח לאומי שכרו הרבע שנתי של התובע עומד על 52,568 ₪ קרי 17,552 ₪ לחודש. משוערך ל-18,627 ₪ ואי לכך יש לחשב הפסדי השתכרותו עד ליום 30.6.19 על בסיס שכר זה. ואילו לתקופה בה חזר לסין עפ"י שכר של 2500 ₪. (ממוצע שכרו השנתי בין חוות דעתו של וייסבורד, קרי 3,258 ₪, והשכר אותו הציעה הנתבעת בהתבסס על המומחה מטעמה 1,700 ₪ בלבד). 

א. בגין תקופת אי הכושר המלא: 3 חודשיםX 100% X 18,627 = 55,881 ₪
ב. מיום 8.12.10 ועד ליום 30.6.19 103 חודשים X 33% X 18,627= 633,132 ₪
ג. מיום 30.6.19 ועד היום (21.5.20) 11 חודשים X 2500 ₪ X 33% = 9075 ₪.

סה"כ לעבר 698,088 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה 733,151 ₪

69. החל משנת 2019 ועד היום הרי ששני הצדדים הציגו חוות דעת מומחים מטעמם באשר לאפיק השתכרותו של התובע בסין. לטענת מר וייסבודר מטעמו של התובע, בשנת 2016 השכר הממוצע בסין עמד על 67,569 יואן. לעומת זאת לפי חוות דעתו של מר רסולי מטעם הנתבעות השכר הממוצע בסין נכון לשנת 2016 עמד על 45,462 יואן בלבד. במהלך החקירה הנגדית התברר כי הנתון הנ"ל שציין רסולי מתייחס לשנת 2015 (עמ' 26 ש' 8-11).

70. בעדות 2 המומחים נפלו תמיהות ובקיעים.

71. מר וייסבורד הודה בחקירתו כי הנתונים הנ"ל בדבר השכר הממוצע אינם מתייחסים באופן בלעדי לענף הבנייה, אלא לכלל המקצועות בסין ללא קשר למקום מגורים מסוים (עמ' 13 ש' 4-22, עמ' 14 ש' 1-13). לעומתו מר רסולי התייחס ספציפית לענף הבנייה. כך גם לדברי התובע עצמו בסיכומיו (ראה ס' 47). המומחה וייסבורד מטעם התובע אף העיד ואישר כי לדעתו הנתונים עליהם התבסס המומחה מטעם הנתבעות מדויקים, הגם כי לא בדקם  (עמ' 14 ש' 12-14).

72. מר רסולי מטעם הנתבעות הודה כי לא התייחס בחוות דעתו לשיעורי ההצלחה הניכרת של הכלכלה הסינית כמתואר בחוות דעתו של מר וייסבורד מטעם התובע והודה כי לא התבקש להתייחס לנתונים אלו של המשך שיעור הגידול הצפוי בכלכלה הסינית (עמ' 41 ש' 1-18). העד רסולי אף הודה כי בקביעת שכר מינימום בסין בתחום התעשיה והשמירה לא הסתמך על נתונים רשמיים, כי אם על שיחות שערך עם עובדים שונים בסין (עמ' 29 ש' 9-22, עמ' 30 ש' 1-14). 

73. אי לכך ולאור הקשים שתוארו יועמד השכר הממוצע של התובע על ממוצע שכרו השנתי בין חוות דעתו של וייסבורד, קרי 3,258 ₪, והשכר אותו הציעה הנתבעת בהתבסס על המומחה מטעמה 1,700 ₪ בלבד. 

אשר לטענתה כי ייתכן והתובע היה מבצע הגירה נוספת, הרי הטענה לא הוכחה, וממילא לא הוכחה רמת השכר במקום אליו היה מהגר, כך שלא ניתן לדעת בוודאות האם התובע אכן היה מהגר למדינה  אחרת.

75. אשר לעתיד, יערך החישוב לפי שכר של 2500 ₪ בנכות תפקודית של 33% , והיות ואין מחלוקת בין המומחים כי גיל הפרישה בסין לגברים הינו 60 שנה (ראה ס' 38 לחוות דעתו של וייסבורד וסעיף 2 לסיכום חוות דעתו של רסולי), עד גיל 60= סך של 73,557 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה

76. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.
      וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י  ל (3) 281  10.6.76 שם נקבע:
      "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

התובע טוען כי נגרמו וייגרמו לו הוצאות בגין תשלום עבור חוות דעת למומחה מטעמו ד"ר שינר. כן טען כי נגרמו וייגרמו הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד לצורך טיפולים ולצורך הסדרת ענייניו מול המל"ל וכן ייגרמו לו הוצאות ניידות מוגברות לעתיד לנוכח הפגיעה ברגלו, והוא אף נאלץ לרכוש רכב לצורך כך (ס' 65). בחקירתו ציין התובע כי למעשה הוא מתנייד בקלנועית ולא ברכב (עמ' 100 ש' 10-12). התובע זנח בסיכומיו את טענתו להוצאות רפואיות לעבר מעבר לחוות הדעת.   

לעומת זאת טוענות הנתבעות כי התובע לא הוכיח כל הפסדים בתחום זה. 

ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו למעט עבור חוות הדעת הרפואית (מוצג 40 לתצהירו) אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו. התובע לא הציג מלוא קבלות בגין נסיעות בעבר, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו. 

80. התובע נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לו באמצעות קופת חולים עפ"י חוק עובדים זרים 1991. על כן אין מקום לפצותו מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).

81. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים ומהות ההליכים הפרוצדורליים להם נזקק, סביר כי התובע נשא כיום או יישא בעתיד בדמי נסיעה וניידות מוגברים, השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה לטיפולים מוגברות. 

82. בנסיבות אלו מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה לעבר על דרך של אומדנה פיצוי בסך 20,000 ₪. 

83. באשר לתקופת העתיד אומנם נכון כי כיום התובע אינו נזקק לטיפולים גם לשיטתו כיום, למעט מים חמים (ראה לעיל עמ' 99 ש'4-7), אך שמא יידרש התובע להוצאות כלשהן, אני נאות לפסוק פיצוי בסך 15,000 ₪ לעתיד. 

הוצאות בדבר הסדרת מעמדו של התובע בארץ. 
84. כמו כן ישולם לתובע הסך ששולם לצורך הסדרת מעמדו בארץ לאחר פיטוריו. סך של 13,660 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

85. התובע טען בתצהירו בסעיף 60 כי לאחר התאונה נזקק למשך כחצי שנה לעזרת חבריו שהתגוררו עימו ועזרה עבורה שילם סך של 3000 ₪ (לטענתו, גם בעתיד סביר כי יזדקק לעזרת צד ג' (ס' 63) לנוכח החמרת מצבו עם השנים.  

86. מנגד טענו הנתבעות כי הטענות לא הוכחה. 

87. "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י [פורסם בנבו] תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

88. אומנם התובע לא הביא לעדות מי מחבריו אשר סייעו לו לשיטתו לאחר התאונה, אולם במקרה דנן מדובר בנכות רפואית לא מבוטלת בת 28%. אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקק התובע לסיוע מוגבר לאור טיב הפגיעה במיוחד. התובע אף הודה כי כיום הגם שלא מסתייע בעזרה בשכר מפאת חיסרון כיס, אשתו היא שמסייעת לו (עמ' 101 ש' 7-8).

89. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ר' קציר בספרו  בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97),  הנזכר שם בעמ' 829. 

      ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו 4.8.05), ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05) 

      התובע העיד כי בגין עזרה זו הוציא 3,000  ₪. אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה על סך של 3,000 ₪ .
 
90. באשר לתקופת העתיד אומנם התובע גם לשיטתו עובד כיום במשק חקלאי, אולם באין דרך לצפות את השפעת הנכות על תפקודו עם התקדמות הגיל, הרי שיש לפצות את התובע בסך גלובאלי וסביר של 12,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

התאמות דיור
91. התובע טוען כי לנוכח התאונה ייאלץ לרכוש דירה עם מעלית, ואלמלא התאונה הוא היה ממשיך בעבודתו בחו"ל, ומשפחתו הייתה ממשיכה להתגורר בדירת הוריו. הוא מעריך הוצאות אלו בסך 300,000 ₪. 

92. הנתבעות טוענות כי עד היום טרם ביצע התובע את ההתאמות אשר ציין בתצהירו, מה שמעיד כי אין לקבל טענותיו במישור זה. 

93. מעדותו של התובע עולה כי כיום למרות ששב לסין זה מכבר הוא עדיין גר בבית בו גר לפני נסיעתו עם אשתו ילדיו והוריו, והם כולם מנהלים משק בית משותף (עמ' 100 ש' 20-22 עמ' 101 ש' 1-2). התובע אף הודה כי דירה זו ממוקמת בקומת קרקע (עמ' 101 ש' 11-12), כך שניכר כי דירה זו לא תידרש להתאמות גם לפי חוות דעתו של המומחה מטעמו.

94. התובע אף לא הסביר את הקשר בין חזרתו לסין לבין הצורך לרכוש דירה אחרת נפרדת לו ומשפחתו הגרעינית, במיוחד לנוכח העובדה כי גם טרם נסיעתו גר בדירה זו. ממילא אם טיעון זה נכון, הרי ממילא בשלב כלשהו יחזור התובע למולדתו, למצער בגיל פרישה, וייאלץ לקנות דירה משל עצמו.

95. לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה. 

כאב וסבל
96. בענייננו מדובר בתובע יליד 1968 אשר נפגע בתאונה שגרמה לו בין היתר שבר ברגל, והוא נזקק לניתוח ואשפוז. פגיעתו סתמה את הגולל על המשך עבודתו בארץ, עבודה עבורה שילם סכומים גבוהים ממיטב כספו למען הענקת עתיד טוב יותר למשפחתו. בהתחשב בסבל ובמוגבלות שנגרמו לתובע ובהתחשב בגילו אני פוסק סך של 133,000 ₪.

97. סה"כ סיכום ראשי הנזק:
הפסד שכר לעבר 733,151 ₪
הפסד שכר לעתיד: 73,557 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר: 20,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד: 15,000 ₪
הסדרת מעמדו: 13,660 ₪
עזרת צד ג' לעבר: 3000 ₪
עזרת צד ג' לעתיד: 12,000 ₪
כאב וסבל: 133,000 ₪

סה"כ: 1,003,368 ₪
בהפחתת אשם תורם של 5% =953,200 ₪.

ניכויים:
98. אין מחלוקת כי מכל סכום שייפסק ע"י בית המשפט יש לנכות את התשלומים שקיבל התובע מהמל"ל. לתובע שולמו תשלומים ע"י המוסד לביטוח לאומי בסך  2,213,627 ₪ בגין התאונה (ובצירוף ריבית והצמדה לפי טענת המל"ל= 2,256,661 ₪)

תביעת המל"ל
99. הניכויים מתביעת התובעת מגלמים את תביעת המל"ל שהצטרף לתביעה כתובע 2. המל"ל זכאי, במסגרת זכותו לשיבוב נזקו, להיפרע מהנתבעים, עד גובה התגמולים ששילם וישלם, אך לא יותר מסה"כ הפיצוי שנפסק כי על הנתבעים לשלם לתובעים.

100. זכותו של התובע מעוגנת בסעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי  (נוסח משולב) התשנ"ה-1995.

101. סעיף 330 (א) לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את אופן חלוקת הפיצוי בין הניזוק למל"ל, מקום שבו תביעתם התבררה יחד, והפיצוי הכולל נמוך מתשלומי המוסד. על פי הוראת הסעיף בהינתן קיומה של תביעה משותפת לא יהיה זכאי התובע לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים, כאשר הנחת היסוד היא כי המזיק לא יחוב, אלא בנזק שגרם. תכלית ומטרת הקביעה הנ"ל עליה עמד בית המשפט העליון היא:

"להבטיח לזכאי הטורח בניהול הליך משפטי נגד המזיק, שמאמציו לא ירדו לטמיון – במובן זה שכל סכום הפיצוי ינוכה לטובת המוסד."

      (ראה: ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים נ' המל"ל פורסם בנבו 26.8.10 וכן רע"א 686/97 מנורה חב' לביטוח בע"מ  נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל פד"י נג. 5 145 )5.10.99 ).

מלבד קביעה זו מפרטים סעיפים 330 (ב) ו(ג) את המקרים, בהם לא התבררה תביעת המל"ל יחד עם הניזוק. המבחן שנקבע ע"י הפסיקה הוא דיכוטומי, ומקום שתביעת התובע התבררה בפני עצמה, אין מקום להידרש לסעיף 330, ואין בו כדי להשפיע במקרה כנ"ל, ועל המזיק לשאת במלא סכום הפיצוי.

102. בענייננו אין מחלוקת כי תביעת הניזוק והמל"ל נתבררה יחדיו, סכום הפיצויים נמוך מתשלומי המל"ל, ולכן התביעה "נבלעת".

103. א. היות והנתבעת 1 הייתה מעסיקת התובע, התביעה כנגד הנתבעות 1+3 נדחית. נוכח האחריות שנזקפה לחובת ן כל צד ישא בהוצאותיו.
ב. הנתבעת 4 תשלם ל תובע 1 סך של 214,470 ₪.
ג. הנתבעת 4 תישא ב90% מאגרת בית המשפט (התובע 1 ישא ב-10% הנותרים).
ד. הנתבעת 4 תישא בשכ"ט ב"כ התובע 1 בסכום כולל של 50,186 ₪.
ה. הנתבעת 4 תשלם לתובע 2 את הסך של 643,410 ₪.
ו. הנתבעת 4 תישא בשכ"ט ב"כ התובע 2 בסכום כולל של 150,558 ₪.

      התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת 4 יקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשה לשומת הוצאות בתוך 20 יום מיום קבלת פסק הדין.
     
 ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

      המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט' סיוון תש"פ, 01 יוני 2020, בהעדר הצדדים.