הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 55251-08-17

לפני כבוד השופט יגאל נמרודי

התובעות:

הפטריארכיה הארמנית של ירושלים
שור נשר בע"מ

נגד

הנתבעים:
האני אבו זייד
סאלם אבו זייד
שאוקי אבו זייד
כמאל אבו זייד
מוחמד אבו זייד

פסק דין

שתי התפתחויות מרכזיות אירעו ממועד הגשת התביעה ומתן הסעד הזמני, כדלקמן:

אחת, הודעת התובעות מיום 24.12.2018 לפיה הן מושכות "בשלב זה" את טענתן ביחס לפלישת הנתבעים למקרקעין, "תוך שמירה על זכותם לעשות זאת בכל עת בעתיד" (סעיף 7 להודעה);

שנייה, הודעת התובעות מיום 21.1.2019 לפיה בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הנתבעים (התביעה בבית המשפט המחוזי הוגשה על ידי הנתבעים 1 ו-2. בנסיבות העניין, דין הנתבעים 5-3 כדין הנתבעים 1 ו-2) שעניינה אכיפת ההסכם הנטען מול התובעות (ולחלופין פיצוי כספי). התביעה האמורה נדחתה לאחר שלא הופקדה ערובה ולאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי ככל שלא תוגש תובענה חדשה בתנאים שנקבעו על ידו, יראו בתביעה כמי שנדחתה ללא צורך במתן החלטה נוספת (החלטות בית המשפט המחוזי מהימים 27.8.2018 ו-12.12.2018).

בהחלטתי מיום 29.1.2019 (להלן – ההחלטה) סקרתי את השתלשלות העניינים, שהיא ייחודית וחריגה, הנוגעת להליך. ציינתי את שתי התפתחויות מהעת האחרונה, כאמור לעיל, אשר מעוררות ספק אם נותרה עילה לניהול ההליך המשפטי. הוריתי לתובעות לנמק האם ניתנת הסכמתן כי התביעה למתן צו מניעה קבוע תידחה, מחמת מעשה בית-דין לטובתן, וכי התביעה למתן צו עשה תימחק. כן התייחסתי לבקשת התובעות ליתן להן היתר לפיצול סעדים וכן לדרישת הנתבעים לפסוק לזכותם הוצאות משפט.

בהתאם להחלטה הגישו התובעות את עמדתן. הנתבעים הגישו אף הם את עמדתם. לאחר מכן הגישו התובעות בקשה להתיר להן להגיש תגובה להתייחסות הנתבעים. את התגובה המשלימה הן צירפו לבקשה, ללא שניתן היתר להגישה. אין באמור בהתייחסות המשלימה כדי לשנות את תמונת המצב.

לא ראיתי מקום לשוב ולחזור על הסקירה שהובאה בהחלטה. האמור והמפורט בהחלטה מהווה חלק בלתי נפרד מהחלטה זו.

לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים, נחה דעתי כי יש לפסוק ברוח ההחלטה. לא הובא על ידי הצדדים (בעיקר על ידי התובעות) נימוק משכנע שמצדיק לנהוג באופן שונה. ההכרעה להלן מוצגת בהתייחס לסעדים בכתב התביעה.

צו עשה קבוע – בדמות צו פינוי מהמקרקעין, ככל שעלה או יעלה בידי הנתבעים לפלוש אליהם (סעד המבוקש בסעיף 44(ב) לכתב התביעה):

ביום 30.12.2013 ניתן פסק לפינוי כנגד הנתבעים 4-1 (להלן – פסק הדין; פסק הדין חל לטובת התובעת 1, והתובעת 2 מכוחה). פסק-דין כנגד הנתבע 5 ניתן עוד קודם לכן (ההנמקה להלן מבוססת על פסק הדין; בהינתן העובדה שגם כנגד הנתבע 5 ניתן פסק דין, ההנמקה להלן המתייחסות לנתבעים 4-1 יפה גם לגביו. דין הנתבע 5 כדין הנתבעים 4-1). "צו עשה" קבוע גלום אפוא בפסק הדין. התובעות אינן זקוקות לפסק-דין נוסף המורה על פינוי הנתבעים. אף אין להן זכות קנויה לשוב ולנהל הליך משפטי, אשר הסעד המבוקש על-פיו ניתן להן זה מכבר והוא מוסיף לעמוד בתוקפו. אין להן זכות קנויה לשוב ולנהל הליך משפטי נוסף, גם מבחינת האינטרס הציבורי והקצאת הזמן השיפוטי.

ככל שביקשו התובעות לבסס טענה כי קיימת פלישה, שבאה לידי ביטוי בהחזקה במסעדה (היינו, טענה לפיה המסעדה ממוקמת, ולו באופן חלקי, על גבי המקרקעין) – הרי שבשלב זה "משכו" התובעות את טענתן (סעיף 7 להודעת התובעות מיום 24.12.2018).

התובעות טוענות כי מדובר בנתבעים שאינם מכבדים את החוק ואת המשטרה, מכאן נובע הצורך לפנות ולקבל סעד מבית המשפט. נטען כי דחיית התביעה "תעניק לגיטימציה לכאורה לנתבעים לשוב ולעשות ככל העולה על רוחם, בכח הזרוע" ודחיית התביעה תמנע מן התובעות אפשרות לשוב לבית המשפט ולקבל סעד כנגד הנתבעים "באשר הנתבעים יעלו מצידם טענה בדבר מעשה בית דין". עוד נטען, כי הנתבעים "מרגישים עצמם "משוחררים" מפסק הדין החלוט" (סעיפים 10-6 לעמדת התובעות מיום 5.2.2019). איני מקבל, כלל ועיקר, את טענות התובעות.

התובעות – בעצם עמידתן כיום על התביעה – הן שמניחות את הבסיס לערעור תוקפו המשפטי המחייב של פסק הדין החלוט. הסעד המבוקש בכתב התביעה הנוכחי מצוי כולו בפסק הדין. התובעות כבר זכו בתביעתן כנגד הנתבעים. אם הנתבעים, כטענת התובעות, אינם מכבדים את החוק, הדרך להתנהל מולם היא באמצעות אכיפה של פסק הדין, בדרכים המקובלות, ולא פתיחת הסוגיה להתדיינות משפטית נוספת. אכן, כטענת התובעות, בהיעדרו של הליך משפטי נוסף, בכל שלב יוכלו הנתבעים לטעון לקיומו של מעשה בית דין. אלא שטיעון זה אינו תומך בנתבעים אלא בתובעות, שהרי פסק הדין ניתן לחובת הנתבעים. אם אמנם מרגישים הנתבעים "משוחררים" מפסק הדין החלוט, הדרך להתמודד עם מצב דברים זה תהיה – בהתקיים הנסיבות המתאימות – לפעול לאכיפת פסק הדין החלוט ולא לשוב ולנהל הליך משפטי ממש באותו העניין.

התנהלות התובעות הייתה מובנת בעת שהוגשה התביעה, כאשר קיימת הייתה טענה בדבר פלישה, שבאה לידי ביטוי בהחזקה במסעדה, ובהינתן טענות הנתבעים בדבר הסכם בין הצדדים, המאוחר למתן פסק הדין לפינוי. נימוקים אלו – שהיו יפים לשעתם – אינם רלוונטיים כיום: (א) כאמור, הטיעון המתייחס לפלישה, שבא לידי ביטוי בהחזקה במסעדה, אינ ו מוסי ף לעמוד (התובעות "משכו" את טענתן); (ב) הטיעון בדבר הסכם המאוחר לפסק הדין החלוט אף הן אינן מוסיפות לעמוד כיום, שהרי הנושא הועלה במסגרת תביעה בבית המשפט המחוזי, והתביעה נדחתה.

צו מניעה קבוע – לפיו על הנתבעים או מי מטעמם להימנע מלפלוש למקרקעין (סעד המבוקש בסעיף 44(א) לכתב התביעה):

פסק דין המורה על פינוי כולל במסגרתו, כחלק בלתי נפרד הימנו, גם צו מניעה קבוע להימנע מלשוב ולפלוש למקרקעין. כאמור, הטיעון שעמד ביסוד התביעה, בעד שהוגשה, וביסודו של צו המניעה הזמני שניתן, היה טיעון בדבר הסכם אליו הגיעו כביכול הצדדים לאחר פסק הדין החלוט. כאמור – טיעון זה הועלה במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי. התביעה נדחתה, על כל הכרוך והמשתמע מכך.

לנתבעים אפוא לא עומדת כיום כל טענה כנגד פסק הדין. כאמור בהחלטה, בסוגיה זו קיים למעשה מעשה בית-דין "כפול": האחד – פסק הדין מיום 30.12.2013, על פיו הנתבעים נדרשים לסלק ידם מהמקרקעין; השני – פסק הדין בתביעת הנתבעים 1 ו-2 בבית המשפט המחוזי, מיום 12.12.2018. הטענות בדבר זכאות להימצא במקרקעין – נדחו (כאמור, בנסיבות העניין, דין הנתבעים 5-3 כדין נתבעים 1 ו-2) , על כל הכרוך והמשתמע מכך.

במישור המשפטי, אין ממש בטיעון המובא על ידי התובעות. במישור המעשי, אם יהיה צורך לנקוט בהליכים כנגד הנתבעים – לרשות התובעות עומד פסק הדין. קשיים במימוש פסק הדין עשויים להיות. אכיפה של פסק דין המורה על פינוי עשויה להימצא לעיתים מורכבת. עם זאת, הדרך להתמודד עם מורכבות זו אינה בניהול הליך משפטי "חדש".

בית המשפט מוסמך להורות על סילוק תביעה על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת כבר בשלב קדם המשפט (ראו תקנה 143(8) לתקנות). התקנה נועדה למנוע ניהול הליכים מיותרים ולחסוך בהוצאות, מקום בו נסיבות העניין מצביעות כי יש מקום לדחות או למחוק את התובענה על הסף (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 355 (מהדורה שתים עשרה, 2015)). נסיבות כאמור מתקיימות בענייננו.
סיכום

התביעה למתן צו מניעה קבוע (כאמור בסעיף 44(א) לכתב התביעה) נדחית. צו כאמור קיים זה מכבר כחלק אינהרנטי בפסק הדין החלוט. קיים אפוא מעשה בית-דין לטובת התובעות.

משנדחתה התביעה למתן צו מניעה קבוע, מבוטל בזאת צו המניעה הזמני שניתן בהליך זה. ודוק: צו המניעה הזמני מבוטל, בנסיבות בהן פסק-הדין החלוט כולל למעשה צו מניעה קבוע, כחלק בלתי נפרד הימנו.

התביעה למתן צו עשה קבוע (כאמור בסעיף 44(ב) לכתב התביעה) נמחקת. פסק הדין המורה על פינוי בעינו עומד, על כל הכרוך והמשתמע מכך. התובעות "משכו" כאמור את התביעה, ככל שהיא ביקשה לבסס טענה כי קיימת פלישה, שבאה לידי ביטוי בהחזקה במסעדה.

פיצול סעדים: היתר לפיצול סעדים (סעד המבוקש בסעיף 44(ג) לכתב התביעה) אינו נדרש, ביחס לאותו חלק של התביעה אותו ביקשו התובעות "למשוך" (טענה לפיה המסעדה ממוקמת, ולו באופן חלקי, על המקרקעין). מחיקה אינה מהווה מעשה בית-דין, והגשתה מחדש – ככל שתוגש התביעה – תאפשר גם עתירה לסעד כספי הנוגע ליסוד זה בתביעה; היתר לפיצול סעדים – ביחס לאותו חלק התביעה לגביו קיים מעשה בית-דין – נדרש. לגופם של דברים, אף שבשלב זה לא ברור האם קיימת עילה למתן סעד כספי, ולו מטעמי זהירות – ניתן לתובעות היתר לפיצול סעדים לצורך תביעת סעדים כספיים.

הוצאות משפט: פסיקת הוצאות הינה עניין שבשיקול דעת בית המשפט. ככלל, בעל-דין שזכה בהליך זכאי שייפסקו לזכותו הוצאות משפט. אלא שהגדרת הנתבעים – כמי שהתביעה כנגדם נדחתה בחלקה ונמחקה בחלקה האחר – כמי שזכו בהליך המשפטי, אינה משקפת את תמונת המצב במישור המהותי. הרציונל העיקרי להגשת התביעה היה נעוץ בטענות הנתבעים בדבר "הסכם" אשר כביכול נכרת בין הצדדים, באופן שהוביל לטענת הנתבעים לאיון פסק הדין החלוט. מצב דברים זה זיכה את התובעות בסעד זמני. הצורך להוסיף ולבררו בהליך הנוכחי פסק, מאחר והוכרע – בהליך בבית המשפט המחוזי – כי דין תביעת הנתבעים 1 ו-2 להידחות. אשר לסוגיית החשש מפני פלישה: התובעות אמנם חזרו בהן מהתביעה במישור זה, אלא שהתנהלות הנתבעים (כאמור בהחלטותיי מיום 6.8.2018 ו-21.10.2018) אינה מצדיקה לזכות אותם בהוצאות. איני פוסק הוצאות לטובת הנתבעים. לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות לטובת התובעות, כבר מהטעם שהן זכו זה מכבר לפסיקת הוצאות בתביעה (הן במסגרת הדיון בסעד הזמני (החלטה מיום 3.10.2017), הן בהחלטותיי (כאמור לעיל)). עמידתן הנוכחית – אשר אינה מתיישבת עם הוראות הדין – אף היא אינה מצדיקה לשוב ולזכות אותן בהוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ט, 21 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.