הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 55251-08-17

לפני
כבוד השופט אריאל צימרמן

המבקשים:

  1. הפטריארכיה הארמנית של ירושלים
  2. שור נשר בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אלי נבו, עו"ד בועז אדלשטיין ועו"ד יניב יוגב

נגד

המשיבים:

  1. האני אבו זייד
  2. סאלם אבו זייד
  3. שאוקי אבו זייד
  4. כמאל אבו זייד
  5. מוחמד אבו זייד

ע"י ב"כ עו"ד מימון אביטן ועו"ד עזרא כדורי

החלטה

קשה למנות בשלב זה את מספר הפעמים שהמבקשות נדרש ו לפעול בסיוע המשטרה ובתי המשפט על מנת לפנות את המשיבים נוכח פלישותיהם החוזרות לנכס המקרקעין שלה ן הזכויות בו. בפסק דין חלוט שניתן לפינויים מן הנכס לפני כארבע שנים, נקבע כבר כי המשיבים "עושים את הוראות החוק ובתי המשפט ללעג ולקלס ועושים כרצונם ברכושה של [המבקשת 1]. לכך, לא יוכל בית המשפט ליתן את ידו."; וניתן צו פינוי, ש המשיבים לא ראו לקיימו. משפינו (לכאורה), שבו ופלשו, משפונו, ובית המשפט לא נתן בידם סעד, שבו ופלשו. סברת המשיבים, דומה, היא שבהזדמנות כלשהי וחרף אי-הצלחתם בעבר, בכל זאת בית המשפט יתן את ידו לאלו מפלישותיהם החוזרות שהמבקשות והמשטרה פועלות להודפן. אך לא כאן, גם לא כאשר הסעד המתבקש בידי המבקשות הוא זמני בלבד, של הרחקת המשיבים מן המקרקעין, עד להכרעה בתביעה שעניינה דומה.

רקע

1. נהוג להקדים רקע למחלוקת, אולם כאן המדובר במחלוקת שבעיקרה לובנה והותרה זה מכבר. נעמוד על עיקרי הדברים ממש הנחוצים להכרעה.

2. המבקשת 1 (להלן: הפטריארכיה) היא בעלת מקרקעין ברח' יפת 11 ביפו (גוש 7079, חלקה 1; להלן: הנכס), בניין בן שלוש קומות בשטח של אלפי מ"ר. המבקשת 2 (להלן: שור נשר) חכרה את המקרקעין עד לשנת 2079, מכוח סדרת הסכמים, שצורפו לבקשה. המשיבים, חמישה אחים, הם מי שנקבע כבר בפסק דין שניתן בתביעת הפטריארכיה (לבדה) לפינויים כי הם פולשים שוב ושוב לנכס, וזאת עושים הם כבר משנת 1998 (תא"ק 44723-09-11, פסק דינו של כב' השופט י' קורן מיום 30.12.2013; להלן: פסק הדין לפינוי). טענתם של המשיבים שם כי עומדת להם הזכות לשהות בנכס מכוח הסכמים עלומים על-פה והבטחות כאלה ואחרות נדחתה מכל וכל, תוך ביקורת חריפה עליהם: הפטריארכיה, נקבע, "לא השכירה לנתבעים את המבנה או חלקים ממנו ולא הרשתה להם לעשות בו כל שימוש. כדרך שנהגו הנתבעים בעבר כך שבו הנתבעים ופלשו למבנה שבבעלות התובעת ועשו בו ככל העולה על רוחם... התנהלות הנתבעים אינה אלא זלזול בוטה ומתמשך בשלטון החוק, והגיעה העת לשים קץ להתנהלות זו" (שם בפסקה 10). ברם לא סייעה לבעלת הנכס גם הרשעתם של המשיבים כפי הודאתם בכתב אישום שעניינו פלישה לנכס, הקמת עסקים בו והצגת מצגי שווא; גם לא היעזרות חוזרת ונשנית במשטרת ישראל על מנת לשוב ולפנות את המשיבים נוכח פלישות חוזרות ונשנות (שם, בפסקאות 1, 2, 22). אלו פלשו, ושבו ופלשו. מכאן נדרשה התובענה לפינוי המשיבים, שסופה (נכון לאותו מועד) בפסק הדין לפינויים.

3. את פסק הדין החלוט לפינוי שניתן לפני כארבע שנים לא ראו המשיבים לבצע. בתגובתם לבקשה לסעד זמני לא נתנו כל הסבר לכך, משל קיום פסקי דין הוא עניין של בחירה חופשית. בחקירתו הנגדית הסביר המצהיר מטעם המשיבים ומי שניתן להבין כי מוביל את פעילותם בנכס כיום, המשיב 1, מר האני אבו זייד, כי בתחילה לא ידע על פסק הדין כיוון שעורך דינו לא גילה לו (הסבר מתמיה בשים לב לכך שהוא המשיך להעסיק אותו עו"ד עד ל אחרונה ממש). אך גם כאשר למד על פסק הדין אי-שם בשנת 2014, טענתו, היה זה לדידו רק אות לכך שאמור להגיע "בן אדם שיסתדר אתי" (עמ' 10, ש' 29), "סידור" בסוגיית הפיצוי בגין העזיבה, ניתן להבין, כאילו פסק דין חלוט לפינוי דורש סידורים או פיצויים כלשהם לטובת מי שניתן נגדו הצו . הפטריארכיה, מצדה, מטעמים שלא הובהרו דיים (זולת העלאת החשש מפני היות מר אבו זייד בעל עבר פלילי עשיר, כך טענתה), לא פעלה לביצוע הפינוי. שור נשר, חוכרת הנכס מן הפטריארכיה, בחרה לפעול מסוף שנת 2016 בסיועו של אחד מר ג'ורג' חדד כ"מתווך" (טענתה) לביצוע הפינוי, אף שבייפוי הכוח שבו ציידה אותו הובהר כי הפינוי אינו יכול להיות כרוך בהטלת חבויות עליה. אותו מר חדד החל במגעים עם מר האני אבו זייד, מגעים שעליהם מנסים המשיבים כיום – ולא בפעם הראשונה – לבנות הבנות, הסכמים והתחייבויות לא רק של מר חדד אלא גם של המבקשות כלפיהם, הסדרים נטולי היגיון לכאורה ונטולי זכר בכתובים.

3. ביום 22.1.2017 ובהמשך למגעים עם חדד, חתמו המשיבים על "הצהרת כתב התחייבות לפינוי": הם הצהירו קבל עם ועדה כי עוד ביום 8.1.17 פינו את המקרקעין, מסרו את המפתחות לחדד, וכי אין להם כל טענה ביחס למקרקעין או לחזקה בו. המבקשות, שנסמכות על חדד שלוחן כמי שפעל בנכס , סבורות שכך אכן היה; המשיבים טענו באמצעות בא כוחם הקודם כי המדובר אך ב"מראית עין" ו"תרמית" – שלהם יחד עם חדד, ניתן להבין – שנועדה להניח את דעתו של מי שאמור היה לחכור את הנכס מידי שור נשר כי הקרקע פנויה. כך או כך, כיוון שהמבקשות טענו כי המשיבים פינו, ושבו ופלשו בחודש מאי 2017, פנו הן לסיוע משטרת ישראל לפינוי פלישה טריה. זו בחנה ביסודיות טרם פעולה, הודיעה בכתובים למשיבים ביום 25.6.17 כי תפנה, המשיבים לא עשו דבר, וביום 3.7.17, אין חולק, פינתה אותם המשטרה . המשיבים מיהרו ופנו לבית משפט זה ביום 6.7.17 בתובענה לסעד הצהרתי שלפיו חדד העניק להם זכות חוזית להחזיק ולהפעיל את הנכס, אף שאין בידם כל הסכם בכתב שהם צד לו. במקביל עתרו לסעד זמני שימנע מן המשיבות ומשטרת ישראל למנוע מן המשיבים להכנס לנכס ולהפעילו, עד להכרעה בתובענה (ת"א 13332-07-17) .

4. בית משפט זה (כב' סגנית הנשיא, השופטת טל מיכאלי-לוי) דחה בהחלטה נוקבת מיום 6.7.17 את הבקשה לסעד זמני, מניה וביה , בלא צורך אף בתגובה: לא נמצא בבקשה, נקבע, כל הסבר מדוע יש לאפשר למשיבים ( שהיו מגישי אותה בקשה) להמשיך ולהשתמש בנכס שממנו פונו בהתאם לפסק דין חלוט; לא הסבר כיצד למשיבים זכות לפעול בנכס שלא מכוח הסכם כתוב, ואף ללא מגבלת זמן; לא כיצד הסכמה נטענת עם מר חדד יכולה לחייב את בעלי הזכויות בנכס; לא הסבר כיצד יסייע בית המשפט למי שטוען כיום כי למעשה לא פינה את הנכס אלא – לפי הודאתו שלו – "למראית עין" וכ"תרמית" לצורך הונאת חוכרים חדשים. גם מאזן הנוחות, נקבע, אינו נוטה לטובת המשיבים: אם טוענים הם שהשקיעו בנכס ונגרמו להם נזקים, בידם להגיש תביעה כספית. שיקולים של יושר (נוכח התנהלות המשיבים) ושל שיהוי (שהרי המשטרה התריאה טרם שפעלה ואז לא נשמע קולם של המשיבים) הובילו אף הם לדחיית הבקשה.

5. נוכח אותה החלטה, שמשמעותה כי המשיבים לא יוכלו לשוב ולהכנס לנכס, הגישו המשיבים ביום 16.8.17 מה שהוגדר בידם "הליך מתאים", והוא תביעה כספית בסכום של לא פחות מ-15 מיליון ₪, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (הודעתם מיום 31.8.17). באותה תביעה עתרו נגד המבקשות כאן ומשטרת ישראל לאכיפת ה"הסכם" ולפיצויים בגין כל רווחי העתק שנמנעו מהם לטענתם, רק כיוון שלא קוים אותו "הסכם" שיאפשר להם להיוותר בנכס שבו השקיעו לטענתם השקעות עתק ולהפעיל שם בתי אירוח ועסקים שונים (ת"א 34091-08-17). בתביעה, שהעתקה צורף גם להליך לפניי, רק נטען כי המשיבים פונו ביום 3.7.17 (שלא כדין, לשיטתם), ולא היה בה זכר לניסיונות נוספים שביצעו או התכוונו המשיבים לבצע לשוב ולהשתלט על הנכס, גם לאחר אותו פינוי.

6. אך במקביל להליכים המשפטיים, מתחוור, פעלו המשיבים גם "בשטח": המבקשות סוקרות את הדברים בהרחבה בהשלמת הטיעון מטעמן בהליך לפניי, המתייחס למעשי המשיבים גם לאחר הפינוי מיום 3.7.17 (ס' 6); המשיבים טענו בהשלמת הטיעון מטעמם (ס' 15) כי לעניין אלה "ניתנו תגובת המשיבים בכתבי בי-הדין", ברם בפועל לא ניתנה, ואין עליהם חולק אפוא. המשיבים, כך אישר בא כוחם גם בדיון לפניי, פעלו לשוב ולפלוש לתוך הנכס מיד לאחר שפונו בידי משטרת ישראל, במקביל להגשת הבקשה לסעד זמני בידם (שנדחתה) להותרתם בנכס, והכל בלא לגלות לבית המשפט בהליך הקודם כי כך עשו. אם לא די בכך, ביום 14.8.17, ממש במקביל להגשת התביעה הכספית בידי המשיבים לבית המשפט המחוזי , פעלו הם לפרק את הגדר שהתקינו המבקשות במקרקעין. מיום 23.8.17 שבו המשיבים ופעלו מספר פעמים לפלישה לנכס בכוח וחרף שירותי האבטחה של המבקשות , ולבסוף צלחה דרכם. נוכח פלישה "מוצלחת" זו פעלו המבקשות בבית משפט זה בניסיון לקבל צווי מניעה שימנעו מן המשיבים את תפיסת החזקה ואת המשך השהייה בנכס . תחילה הגישו המבקשות בגדרי ה"פ 13332-07-17 (היא התובענה לסעד הצהרתי שהגישו המשיבים) בקשה לצו מניעה נגד הפלישה, וצו שכזה ניתן להן ארעית ביום 23.8.17 . בהמשך , ולאחר סדרת הודעות והחלטות, הורתה השופטת התורנית, כב' השופטת רונית פינצ'וק, כי המקום לברר בקשה זו של המבקשים (שהיו הנתבעים באותו הליך) תהא במסגרת הליך עצמאי, דבר שהוליך את המשיבים לבקש את מחיקת ההליך העיקרי שהגישו. הצו הארעי הוארך עוד ימים אחדים על מנת שתהא למבקשת כאן שהות להגיש הליך כאמור, והן הגישו הליך שכזה, הוא התובענה הפוססורית שלפניי, שבגדרה הן התובעות ו הן עותרות למנוע מן המשיבים דרך קבע להכנס למקרקעין. בגדר ה של התובענה, באה העתירה לצו ארעי וזמני שימנע מן המשיבים את כניסתם לנכס. צו במעמד צד אחד כמבוקשם ניתן להם בהחלטתה של השופטת התורנית, כב' השופטת כרמלה האפט מיום 30.8.17. כך הגיעה לטיפולי הבקשה לסעד זמני.

7. לא נרחיב בגלגוליה של הבקשה, לרבות בקשות בזיון בית משפט לרוב שבאו בגדרה, אף לא בטענות הרבות של הצדדים, ככל שהדברים אינם נחוצים להכרעה. דיון התקיים לפניי, הצדדים פרשו למגעים שסופם אמור להיות בהסכם או בהכרעה על יסוד הכתובים והטענות שנשמעו, המגעים כשלו חיש מהר, והמשיבים עתרו חרף ההסדר הדיוני לקיום דיון נוסף לשם עריכת חקירות נגדיות. בדוחק נעתרתי ולו על מנת שלא י יפגעו טענותיהם. חקירות נערכו, אף שוודאי לא הועילו למשיבים לבצר את טענותיהם, הצדדים הוסיפו והשלימו, וניתן להכריע.

דיון

8. דין הבקשה להתקבל. איננו עוסקים במצב שבו בעל זכויות בנכס עותר לסילוק ידו של אחר המחזיק בנכס מזה זמן , ובגדרו עותר לסעד זמני לסילוק ידו של האחר, סעד זמני שתדיר לא יינתן. כאן המדובר במי שאוחז בידו בפסק דין חלוט לפינוי האחר, האחר פונה זה מכבר, לפחות פעם אחת, ניתנה כבר החלטה בעניינו של האחר שלפיה עד לסיום בירור המחלוקת שבין הצדדים הלה לא יוכל להכנס ולהחזיק בנכס, והוא שב ותפס חזקה בנכס.

9. נזכיר: פינוי בוצע בידי משטרת ישראל ביום 3.7.17. מבלי להידרש לטענות המשיבים – שייאמר בזהירות כי הן מוקשות במיוחד – באשר להחלטת המשטרה לממש את התראתה ולסייע בידי בעלי הנכס לפנותו בבחינת "פלישה טריה", הרי שבפועל הפינוי בוצע. כל עוד לא התברר העניין בערכאות המשפטיות הרי שעצם הפינוי אינו בהכרח צריך לגרוע מן הזכות של המשיבים לטעון לזכותם להמשיך ולהחזיק בנכס (להבדיל מזכות שאינה קיימת לשוב ולתפוס את החזקה בכוח הזרוע) , אולם ביוזמתם שלהם העניין הגיע לבירור: הם שעתרו, במסגרת ההליך בה"פ 13332-07-17, לכך שהמבקשות ומשטרת ישראל לא ימנעו מהן את הכניסה ואת החזקה בנכס. הבקשה נדונה בבית משפט זה. היא הוכרעה כאמור בהחלטה נוקבת במיוחד של כב' השופטת לוי-מיכאלי, מיום 6.7.17. עתה המשיבים חפצים כי נשוב ונברר האם ראוי להם להמשיך ולהשאר בנכס. עלינו לשאול אפוא: מה השתנה, משפטית, מאז ההחלטה הקודמת; והתשובה: דבר לא השתנה, ודאי לא לטובת המשיבים. השינוי היחיד הוא במישור העובדתי: במקביל לנקיטת אותו הליך משפטי, ניסו המשיבים לפלוש לנכס. במקביל להגשת התביעה הכספית-ה"חוזית" עתירת ההיקף שבה הלינו על פינויים, שבו וניסו המשיבים לפלוש לנכס. סופם של דברים שהצליחו, חרף מאמצי המבקשות והפועלים מטעמן, והובילו את המבקשות להיות אלה העותרות למנוע מן המשיבים את הכניסה לנכס. תפיסה זו של הנכס בכוח הזרוע אינה יכול ה בשום אופן לשנות לטובת המשיבים את ההכרעה השיפוטית בבקשה לסעד זמני שעניינה המשך שהיית וחזקת המשיבים בנכס (וההיפך הוא הנכון, כאשר להתנהלותם עד להכרעה באותה בקשה הצטרפה התנהלותם מאז אותה בקשה ועד הנה) . התוצאה כאן תהיה אחת, בין אם המשיבים שהו מחוץ לנכס בעקבות פינויים בידי המשטרה ועתרו לאפשר להם לשוב ולתפוס חזקה (ובעניין זה עומדת בעינה ההחלטה מן ההליך הקודם) , ובין אם המשיבים שבו ותפסו חזקה בנכס, באופן שהפך את המבקשות לאלו שתידרשנה ליזום הליך ולעתור לסעד זמני. מכאן, ששעה שניתנה ההחלטה ביום 6.7.17, היא עומדת בעינה, ותקפה גם לענייננו. זמנית, לא ישהו המשיבים בנכס, יהיה מגיש ההליך אשר יהיה.

10. בכך די להביא לקבלת הבקשה, וכל יתר האמור להלן הוא בבחינת למעלה מן הצורך, שגם בו היה להביא לקבלת הבקשה. נידרש לאחדות מטענותיהם ה"מקדמיות" של המשיבים, היכולות להצדיק התייחסות, ונוסיף מספר הערות בעניין הנתיב הדיוני שבו הולכת תובענה זו, סיכויי הצלחתה לכאורה ומאזן הנוחות, הרלבנטיים לשאלת הסעד הזמני. טענות של המשיבים שלא נדרשתי להן – היה זה באין נפקות של ממש לתוצאות ההליך כאן, אף שבחנתי כמובן את כולן.

11. נפתח בטענת המשיבים שלפיה המשטרה הבינה ש"נפלה קורבן" לטענות המבקשות כי המדובר בפלישה טריה, והחליטה שלא לסייע (ס' 5 ו-102 לתשובה), מה שהיווה לשיטת המשיבים גושפנקה כנראה לעשות בנכס כרצונם. פרט לכך שהודעה "חד-משמעית" של משטרת ישראל לא ידעו המשיבים להציג (להבדיל מהודעה ראויה בהליך המשפטי שכפו עליה המשיבים כי היא תפעל בהתאם לצווים שייתן בית המשפט), ממילא הדבר נטול נפקות. פינוי בוצע בפועל בידי משטרת ישראל ביום 3.7.17. בית המשפט דחה את הבקשה של המשיבים לשוב לנכס. קרי, עליהם לשהות מחוץ לנכס. בין אם משטרת ישראל נכונה להמשיך ולסייע למבקשות, ובין אם ממתינה היא להחלטות שיפוטיות, אין למשיבים כל זכות לשוב וליטול את החזקה מידי המבקשות, ודאי נוכח אותה החלטה שיפוטית ברורה.

12. המשיבים טוענים עוד כי ראוי היה למבקשות להביא את בקשתן בגדרי תביעה שכנגד ובקשה לסעד זמני במסגרת התביעה (הכספית בעיקרה) שהגישו המשיבים בבית המשפט המחוזי. אם לא כן, חוששים המשיבים, יוכברו הליכים והוצאות. חסכון בהליכים הוא ברוך כמובן, אך לא ברור על שום מה המקום למבקשות להביא את הבקשה הנוכחית הוא דווקא בגדרי התביעה שהגישו המשיבים. עיונית, קיימת האפשרות הדחוקה לנתבע לעתור לסעדים זמניים (ע"א 86/62 עולי טהרן נ' ועד בית-הכנסת בנימין חקאק לעולי איראן , פ"ד טז 1769 (1962)), אולם מובן כי המדובר בחריג, והמקרה דנן ודאי לא בא בקהל החריגים. משהורה בית משפט זה למבקשות להגיש תובענה עצמאית שרק בגדרה תוכל להתברר הבקשה, והן עשו כן, ודאי שאין להלין על דרך פעולתן. אם יחפוץ מי מן הצדדים בעיכו ב ההליכים כאן מחמת הליך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי, תוך שהצו הזמני בתוקפו – יבקש, ואם צלחה דרכו (ואיני מחווה כל דעה), ייחסך לפחות חלקית הצורך בניהול ההליך הנוכחי.

13. טוענים המשיבים: אל לו לבעל זכויות במקרקעין לבוא ולהגיש תובענה, שעה שהוא אוחז בידו פסק דין, שכן "דרך המלך" היא בנקיטת הליכי פינוי במסגרת הליכי הוצל"פ, אף שהמשיבים מקדימים ומציינים שבדעתם לטעון "פרעתי", נוכח אותו הסכם נטען עם מר חדד . בעניין זה נעיר: ראשית, "דרך המלך" בכל הקשור לביצוע פסק דין לפינוי ממקרקעין אינו בהליכי הוצל"פ, כי אם בכך שמי שניתן נגדו הצו יתכבד, יקיים את פסק הדין ויפנה בעצמו. את מר חדד לא פגש מר אבו זייד אלא כשלוש שנים לאחר שניתן פסק הדין, כאשר עד אז ודאי לא עמדה להם כל טענה באשר להתחייבויות מצדו של מר חדד, ועדיין לא פינו. שנית, גם כאשר פסק דין אפשר לבצעו בהוצל"פ (או בהליכי בזיון), הדבר אינו מהווה בהכרח מחסום מפני פנייה בתובענה נוספת לבית המשפט בנסיבות המתאימות, כאשר ביצוע פסק הדין בדרכים אלו אינו יעיל או מעשי (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689 (1994)). "הבטחתם" של המשיבים שאם ינסו המבקשות לבצע את פסק הדין בהוצל"פ, תענינה הן בטענת "פרעתי" של המשיבים שממילא אפשר שתצריך ליבון, שלפיה לאחר מתן פסק הדין הם שבו וקיבלו את הזכות לשהות בנכס מחמת אותו הסכם בלתי כתוב, מלמדת שאפשר שיימצא טעם בבירור ההליך מלכתחילה בבית משפט זה. איני נוטע מסמרות, אך העובדה שהמבקשות אוחזות בידן פסק דין לפינוי אינו מהווה מחסום מפני פנייתן לבית משפט זה. ושלישית, וזה העיקר: לטענת המשיבים שלפיה נכון היה לפנות להוצל"פ, לא לבית משפט זה, הייתה בעלת עוצמה אילו מעולם לא היו עוזבים את הנכס (וזו טענתם). כאשר בעל הזכויות במקרקעין אוחז בפסק דין לפינוי אך הפולש נותר על מכונו, אכן קשה לזהות את הטעם בפניה לבית המשפט (ולא בהליכי בזיון) לסעד שיורה על הפינוי. אולם כאן המשיבים, לכאורה פינו (ומובן שבבקשה לסעד זמני כל הערה בהחלטתי במישור העובדתי היא לכאורה בלבד ומבלי לטעת מסמרות). מכאן שאנו עוסקים בתובענה של מחזיק בנכס, הקורא למנוע מאחר ליטול ממנו את החזקה, כתביעה שהיא פוססורית רגילה, כהוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 , שעניינה בדרישת מי שניטל ממנו הנכס שלא כדין לעתור להשבת החזקה לידיו. אבהיר.

14. כאמור, טענה מרכזית של המשיבים היא כי מעולם לא התפנו, ועל כן מה למבקשות לעתור כסעד זמני למנוע מהם לחזור לנכס, במקום לנסות לבצע את פסק הדין שבידן בהוצל"פ. אולם לכאורה יש לקבוע, בזהירות הנדרשת לצורך ההכרעה בבקשה לסעד הזמני, כי פעמיים פינו או פונו המשיבים.

הפינוי הראשון (אם כי החשוב פחות) : בינואר 2017. המשיבים, על מנת לטעון לחזקה רציפה, ערים לכך שחתמו על כתב התחייבות שאין ברור ומפורש שלפיו פינו את הנכס, מסרו את המפתחות לג'ורג' חדד, אינם מחזיקים בנכס ואינם טוענים לזכויות בו (נספח 4 לבקשה). בניסיון למעט מכוחה של התחייבות זו, בא כוחם הקודם ציין במכתבו מיום 18.6.17 (נספח 19 לנספח 1 לתגובתם מיום 1.9.17) כי המדובר ב"מראית עין כדי שג'ורג' יוכל להציג את הנכס עבור החוכרים", וכי המדובר ב"תרמית שהסתבכה". ועוד הסביר מר אבו זייד בחקירתו הנגדית: לא היה זה אלא "שלב ראשון", על מנת שמר חדד (שבו תולים המשיבים את אשם ה"תרמית") יוכל לקבל משור נשר את ההסמכה ל"שלב השני" לפעול מול החוכרים, ואגב כך לנסות ולהגיע להסדרים שונים עם המשיבים. והסבר חדש ונטול הגיון לכאורה בא בתשובה כעת (ס' 64), ולא נרחיב בו. הסברים בעלמא, כפי שצוין כבר גם בהחלטה מיום 6.7.17. בכל מקרה, יש קושי עצום בכך שאדם יצהיר כלפי כולי עלמא כי חדל זה מכבר מלהחזיק בנכס (לשון עבר, לא התחייבות לעתיד, יודגש) ואין לו כל טענה לזכותו להחזיק בנכס, אך כאשר הוא מגיע לבית המשפט יטען כי למעשה המשיך להחזיק בנכס וחתם רק ל"מראין עין" וכחלק מ"תרמית שהסתבכה " (גם אם הוא מבקש לתלות את הקולר בצוואר ו של "שותפו" לעסק). בבקשה לסעד זמני, די בכך להניח לשלב הנוכחי כי פינוי היה.

חשוב עוד יותר הוא הפינוי השני, זה שבוצע בידי משטרת ישראל. כאמור, פינוי בוצע ביום 3.7.17. אם המשיבים פינו קודם לכן ואז שבו ותפסו, משמעות הדבר היא לכאורה שהמדובר בפלישה טריה ובת-הדיפה בידי המשטרה. אולם אפילו לא פינו, ורק ביום 3.7.17 פונו, הרי שחדלו בפועל מלהחזיק. טענת המשיבים – המוקשית כשלעצמה – שלפיה לא פינו קודם לכן, מכאן שלא ייתכן שפלשו, ומכאן שלא הייתה פלישה טרייה שניתן להודפה, איבדה מעוצמתה מרגע שהביאו את הדברים לפני בית המשפט ועתרו לאפשר להם לשוב ולהחזיק בנכס. בית המשפט קבע כאמור ביום 6.7.17 כי לעת הזו ועד הכרעה בתביעה (שהמשיבים היו אלה שביקשו ביום 30.8.17 לסגת ממנה), לא יחזיקו בנכס. מכאן, שכאשר פעלו בחודשים יולי ואוגוסט 2017, וביום 23.8.17 – בהצלחה, לשוב ולתפוס חזקה בנכס בכוח הזרוע , היה זה לכאורה מצב שבו שבו ותפסו המשיבים את המקרקעין מידי המחזיק בהם, וזאת בלא כל היתר בדין. כיוון שכך, בידי המבקשות היה להגיש תובענה פוססורית כפי שעשו, כבר מכוח הוראת סעיף 19 לחוק. כך נפתר הקושי הדיוני.

15. ואשר לתוחלתה של אותה תביעה פוססורית: אם נבחן את סיכוייה, יש לקבוע לכאורה כי אלו נחזים גבוהים, בדיוק כשם שסיכויי התביעה ההופכית שהגישו המשיבים לבית משפט זה בניסיון להיוותר כמחזיקים בנכס, נחזים נמוכים. איני רואה להאריך: הדברים נקבעו בהחלטת כב' השופטת לוי-מיכאלי (בפרט פסקאות 6-3 להחלטתה), והבקשה שלפנינו אינה אלא תמונת מראה של אותה החלטה, תוך שהתוצאה זהה, ורק ביתר שאת. רק בקיצור נמרץ אציין, בשים לב לכך שהמשיבים ובעקבותיהם המבקשות גלשו לדיון גם באספקט הפטיטורי, של הזכויות בנכס: המשיבים סומכים ידיהם על הסכם שבין שור נשר לבין מר ח דד, שלוחן של המבקשות (נספח 3 לתשובה), שהעניק לו את הזכות בתקופת הביניים ועד להעברת הנכס לחוכרים חדשים, "לחתום על הסכמי שכירות משנה עם צדדים שלישיים להשכרת חלקים מהבניין" (סעיף 5.3.3). פרט לכך שעצם תוקפו של הסכם זה במחלוקת, המשיבים ודאי אינם צד לו; הסכמי שכירות שכאלה לא נחתמו בפועל ; אין להסכמים הערטילאיים כל צורה ותוכן, גם לשיטת המשיבים; וממילא ניסיונם של המשיבים לטעון שמר חדד באותן הסכמות עלומות הצליח להביא לחיוב המבקשות עומד לכאורה בסתירה לאמור בייפוי הכוח של הפטריארכיה למר חדד, נספח 2 לתשובה ( "… without undertaking any obligation nor assuming any liablility … in our name and/or on our behalf"), או בהסכם הנטען עצמו שבין שור נשר ומר חדד (סעיף 11.1: "... ובלבד שלא יטיל על שור נשר ו/או הכניסה כל חיוב ו/או התחייבות וכל האחריות לפינוי הפולשים וקיום ההסדרים אליהם יגיע המפעיל עם הפולשים יחולו על המפעיל בלבד"). יוער עוד שהמשיבים משליכים את כל יהבם על מגעיהם הבלתי פורמליים עם מר חדד והזכויות שירשו ממנו . ברם את עתותיהם העבירו בלקעקע את אמינותו של מר חדד ובלזכותו בקיתונות של רותחין: עבר פלילי, תרמיות, פלישות משלו למקרקעין של אחרים, קידום האינטרסים האישיים שלו בנכס , ועוד שלל טענות (שאין צורך להכריע בהן). אכן, מר חדד הוא שהצהיר מטעם המבקשות. אך גם בלא תצהירו, בקשתן של המבקשות יציבה כל צרכה שהרי היא נסמכת על מרשם המקרקעין והחלטות שיפוטיות שאין עליהן עוררין. מן העבר האחר, ניסיון המשיבים להיבנות מהסכמות שאליהן הגיעו עם מי שלטענתן שלהן (שלא אכריע בהן) לא ניתן לסמוך על דבר שהוא אומר, מדגים בהכרח עד כמה טענות לכך שהגיעו עמו להסכמים המחייבים את שולחותיו של מר חדד נשענות על משענת קנה רצוץ.

16. יוער עוד כי הדיון בטענות המשיבים כרגע נראה כ"שידור חוזר" של ההליך שסופו בפסק הדין לפינוי. נקבע כבר שם כי המשיבים שבים ופולשים לנכס, וכי התנהלותם "אינה אלא זלזול בוטה ומתמשך בשלטון החוק". נמצא שם כי לפטריארכיה הזכויות בנכס, וכי יש לדחות את טענות המשיבים להסכמים על-פה שמכוחם הם יכולים לפלוש לנכס, לעשות בו כבשלהם ולהפעיל שם בתי עסק. נמצא שם כי על המשיבים להדיר רגליהם מן הנכס. חלפו ארבע שנים, וביוזמת המשיבים שבנו לאותה זירה. אם חפצים המשיבים שננהל את המערכה מחדש, בידם לנסות, בגבולות הדין , אולם כל עוד לא ביססו בפסק דין את זכותם לשהות בנכס, לא ישהו בו.

17. גם מבחינת מאזן הנוחות, הכף נוטה בבירור לטובת המבקשות, בעלות הזכויות בנכס המבקשות לפעול בו. כפי שצוין כבר בהחלטה מיום 6.7.17 בת"א 13332-07-17: אם טוענים המשיבים שניזוקו, בידם להגיש תביעה כספית (שם בפסקה 7). המשיבים, כך לדבריהם שלהם (הודעתם מיום 31.8.17 בת"א 13332-07-17), פעלו "בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 6.7.17" והגישו אותה תביעה שעיקרה כספית בסכומי עתק אך הקוראת גם לאכיפת ה"הסכם" הנטען עם המבקשות, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. שם הלינו על פינוי, ולא עתרו עוד להשבתם הזמנית לנכס. אכן, לכאורה, בהתאם להחלטה. אם כך, ישלימו את בירור תביעתם, ואם יזכו, יזכו. בינתיים, ישהו מחוץ לנכס. ודאי שיוכלו להפרע במידת הצורך מן המבקשות, בעלות הזכויות במקרקעין, ולא באה טענה אחרת.

18. יוער עוד, בשים לב לכך שהתביעה שלפניי היא פוססורית, אשר מולה באו טענות לזכויות עלומות של המשיבים להחזיק בנכס, כי גם בהתאם לסיפה להוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין, בידי בית המשפט לקבוע את החזקה בנכס "עד להכרעה בזכויותיהם", בדיוק כשם שהיה בידי בית המשפט בהליך הקודם (ת"א 13332-07-17) לעשות, והוא עשה. החזקה, בבירור, תהיה לעת הזו בידי בעלי הזכויות בנכס. מובן גם כי המדובר בסעד זמני, לא קבוע, ובנסיבות המקרה דנן זהות בין הסעד הזמני והקבוע אין.

19. נוכח כל האמור, דין הבקשה להתקבל. הצו הארעי יהפוך זמני. כיוון שלשיטת המשיבים לעת הזו הם מקיימים את הצו הארעי, די לקבוע כי המשיבים, או מי מטעמם, מנועים מלהכנס למקרקעין, חלקה 1 בגוש 7079 , וזאת עד החלטה אחרת בהליך העיקרי.

כיוון שהדברים, דומה, לא היו נהירים דיים למשיבים, כעולה מן הצורך בבקשות בזיון (שיש לקוות כי נתייתרו) נבהיר: איסור הכניסה הוא מוחלט. לא לצרכי צילום ותיעוד , לא לצרכי השבת מטלטליהם, לא לצרכי סקירת מצב הנכס.

כיוון שעלה בתגובה עניינו של אח נוסף של המשיבים שלשיטתם הוא מפעיל חנות במקרקעין, מר סלאמה אבו זייד, שקולו לא נשמע, נוסיף ונבהיר: במהלך ההליכים התחוור כי הלה והמשיבים פועלים בשיתוף פעולה ביניהם. כיוון שכך, הרי ש"מי מטעמם" יחול גם בעניינו של כל גורם אחר, לרבות אותו מר סלאמה אבו זייד, אך זאת כמובן מבלי לגרוע מזכותו של כל גורם שכזה – כפי שצוין כבר בפסק הדין לפינוי (פסקה 21) – להגיש תובענה חדשה בבקשה להכיר בזכויותיו בנכס. מובן שהעובדה שהדבר לא נעשה, לא בארבע השנים מאז פסק הדין לפינוי, אף לא מאז פרוץ הסבב האחרון של הסכסוך, מקהה מעוקצה של טענה לקיומו של צד שלישי שיש לו זכויות כלשהן בנכס.

אשר לטענות שונות שהעלו המשיבים באשר לנזקים שנגרמו לרכושם אגב הפינוי בעקבות הצו הארעי שניתן , הרי שטענות אלה אינן יכולות להוות מחסום מפני מתן הצו הזמני המבוקש. זכויות המשיבים שמורות להם לטעון לנזקים שכאלה במסגרת הליך אחר, כאשר יודגש כי איני מחווה כל דעה ביחס לטענות לגופן או נחיצותו של הליך נוסף.

20. אשר לבטוחות: המשיבים לא הרחיבו בעניין. מובן שיש לקובען, אך אין חובה להתנות את הצו בבטוחות שהיקפן כגובה נזקיהם הנטענים (שלא פורטו כאן) של המשיבים כתוצאה ממתן הצו. ממילא העניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, כך התקנות. העובדה שהמדובר בהליך שני הנסב על שאלת החזקתם של המשיבים בנכס עד הכרעה במחלוקת מחדדת את הצורך להמעיט בבטוחות: כאשר המשיבים יזמו הליך ובקשתם לסעד זמני נדחתה, המבקשות מטבע הדברים לא נדרשו להפקיד דבר. העובדה שהמשיבים תפסו חזקה בנכס בכוח הזרוע והובילו לכך שהמבקשות נדרשו להגיש בקשה לסעד זמני, שנתקבלה, בבחינת תמונת מראה להליך הקודם, אין משמעה שעתה תדרשנה המבקשות לשאת בבטוחות משמעותיות. כך או כך, אין טענה שהמשיבים יתקשו במידת הצורך להפרע מן המבקשות (בעלות הזכויות בנכס המקרקעין יקר הערך כזכור). הצו הזמני בעינו כבר עתה, אולם תנאי להותרתו בתוקף הוא שהמבקשות תפקדנה עד יום 16.10.17 ערבות בנקאית בסך 50,000 ₪ שממנו (בלא שהדבר יגביל אותם) יוכלו המשיבים להפרע בגין כל נזק כתוצאה ממתן הצו אם תפסק התובענה או יפקע הצו מכל סיבה אחרת. מחצית ערבות בנקאית זו תשמש כערבות, ומחציתה ערבון, כאמור בתקנות.

21. להוצאות הבקשה: נתחשב במכלול, לרבות הבקשה דנן בגלגולה הקודם (כעולה מהחלטת כב' השופטת פינצ'וק מיום 31.8.17). אין ספק שעצם פניית המבקשות למהלכים בלתי פורמליים של ניסיון להביא לפינוי המשיבים, אף שלפטריארכיה פסק דין מפורש לפינוי, תרמו לצמיחת הטענות והסכסוכים שעלו בהליך שלפניי; נתון שיש בו כדי להצדיק שהמבקשות יישאו בלפחות חלק מהוצאותיהן בבקשה שלפניי. מן העבר האחר, התנהלות המשיבים ודאי אינה כזו שיכולה להיוותר ללא מענה, ורק בדוחק לא אעשה כאן הוצאות לטובת אוצר המדינה. על הצד המתון אפוא, יישאו המשיבים יחד ולחוד בהוצאות המבקשות יחד בקשר עם הבקשה הנוכחית לסעד זמני, בסכום כולל של 11,700 ש"ח.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ח, 03 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.