הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 5473-12-17

לפני כבוד השופטת איילה גזית

התובעת:
סאן שיין מעליסה בע"מ

נגד

הנתבעים:

  1. בי.אנד.בי. בן בשט בע"מ
  2. ניסים בן בשט

החלטה

התובעת הגישה תביעה כספית בה עתרה לצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים האוסר עליהם לבצע כל פעולה שיש בה כדי להפר את זכויות התובעת בתכשיטים מקוריים, וכן צו המורה להעביר לתובעת לצורך השמדה את כל התכשיטים ואת כל התבניות, וכן פיצוי כספי, שהועמד לצורכי אגרה על סך 300,000 ₪, וזאת בשל עוולות של גניבת עין על פי חוק עוולות מסחריות והפרת חוק זכויות יוצרים. לטענת התובעת הנתבעים 1-2 העתיקו, הציגו, שיווקו תכשיטים מקוריים של התובעת, וגרמו לה לפגיעה במוניטין ואובדן רווחים.
הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו כי החברה התובעת הוקמה על ידי גב' עליזה סליברגר – פרץ , אשר עבדה במהלך שנות ה- 80 וה- 90 כנציגת מכירות בחברה הנתבעת והכירה את התכשיטים שייצרה הנתבעת. הנתבעים טוענים כי עם סיום עבודתה, לא רק שהקימה עסק מתחרה עם החברה הנתבעת, אלא גם גזלה מקניינה של הנתבעת בהפרת זכויות יוצרים, הואיל וכל התכשיטים המיוצרים והנמכרים על ידי הנתבעת, הינם תכשיטים בעיצוב וייצור מקורי של הנתבעת.
הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף ולתיק הוגשה תגובה ותשובה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בבקשה בתגובה ובתשובה עולה כי אין מקום להיעתר לבקשה לגבי הנתבעת 1 בלבד.
הלכה פסוקה היא כי מחיקת התביעה מבלי לבררה לגופה, הינה סעד קיצוני שביהמ"ש יחיל במשורה. במקרה דנן טענת התובעת לפיה מדובר ביצירות אומנות ייחודיות ומקוריות של התובעת, וטענותיה להפרת זכויות יוצרים וגניבת עין בתכשיטים המקוריים – הינן טענות שמן הדין לבררן באמצעות שמיעת ראיות בהליך העיקרי.
לגבי הנתבע 2, עיון בכתב התביעה מלמד כי אין בתביעה טענה להרמת מסך כנגד הנתבע 2, ואין גם טענה לאחריות אישית של אורגן בתאגיד. לאורך כל כתב התביעה לא נטען כנגד הנתבע 2 שביצע בעצמו ובאופן אישי את המעשים הנטענים.
לכל אורך התביעה נטען כי הנתבעים 1-2 ביצעו את המעשים, באופן הכורך את הנתבעים 1-2 יחד, ואין טענות המתייחסות לנתבע 2 עצמו.
בסעיף 40 לתגובה שהגישה התובעת נטען כי "הנתבעת 1 הינה הלכה למעשה חברת יחיד – הנתבע 2 הוא החברה והחברה היא הנתבע 2 ".
אין בסיס לטענה זו, ועל פי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, החברה הנתבעת 1 הינה אישיות משפטית נפרדת מבעל המניות והמנהל, ועיקרון זה מדיני החברות איננו מאפשר לכרוך את החברה ובעליה יחד, מבלי לפרט עילת תביעה כנגד כל אחד מהם.
לפיכך, בהעדר כל פירוט בכתב התביעה של עילה קונקרטית כנגד הנתבע 2 – התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית בזה, בנסיבות העניין ללא צו להוצאות.
הנתבעים הגישו בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, ובדיון חזרו הנתבעים על בקשתם, והתובעת פירטה את נימוקי תגובתה, והנתבעים את תשובתם. (ראה עמ' 7-9 לפרוטוקול מיום 24.1.2021).
לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון, עולה כי במקרה דנן יש מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, אם תזכה בדין. על פי סעיף 353א' לחוק החברות, הכלל הוא כי על החברה מוטלת החובה להפקיד ערובה, אלא אם תוכיח כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעת, או אם קיימות נסיבות שאינן מצדיקות חיוב בערובה.
לעניין מצבה הכלכלי של החברה התובעת, טען ב"כ התובעת בדיון כי החברה פעילה ויש לה לקוחות שונים ופעילות ענפה ברחבי העולם. אלא, שטענה זו נטענה מבלי שצורפו כל מסמכים המבססים את הטענה, כגון דוחות מס הכנסה, מאזן בוחן, דפי חשבון בנק, בעלות על רכוש, או כל אסמכתא אחרת שיש בה כדי ללמד על איתנות כלכלית.
לעניין סיכויי התביעה, לאור שיתופי הפעולה בין התובעת לנתבעת במשך שנים קודמות, טענות התובעת בעניין הפרת זכויות יוצרים וגניבת עין של תכשיטים מקוריים שהיא מייצרת, איננה, לכאורה, בעלת סיכויים טובים מאלה של הנתבעת אשר טוענת כי היא זו שמייצרת ובעלת זכויות היוצרים בתכשיטים המקוריים.
אשר על כן, לאור הנימוקים לעיל ובהתחשב בסכום התביעה, התובעת תפקיד בקופת ביהמ"ש סך של 10,000 ₪ בערבות בנקאית צמודה ללא הגבלת זמן ותנאי, וזאת לא יאוחר מיום 30.6.2021.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט אייר תשפ"א, 11 מאי 2021, בהעדר הצדדים.