הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 54600-11-15

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובע (הנתבע שכנגד) :

יוסף חליווא
ע"י ב"כ עו"ד ירון אבני

נגד

הנתבעת (התובעת שכנגד) :

קרסו מוטורס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דותן צור

פסק דין

1. לפניי תביעה שהגיש התובע נגד הנתבעת לתשלום סך של 190,640 ₪ ותביעה שכנגד שהגישה הנתבעת נגד התובע לתשלום סך של 113,000 ₪.

טענות התובע:
2. התובע הינו הבעלים של חברת ח.י. יוסף עסקי רכב בע"מ, העוסק בעצמו ובאמצעות החברה שבבעלותו בקניה ובמכירה של כלי רכב לצורך מכירתם ללקוחות פרטיים ומוסדיים.
3. הנתבעת הינה חברה העוסקת בייבוא ובמכירת כלי רכב. הנתבעת הגישה בחודש פברואר 2014 בקשה לעיקול כלי רכב במסגרת סכסוך הקיים בין הנתבעת לבין צד שלישי - חברת טייק קאר ליס בע"מ, (להלן: "טייק קאר"), חברה שעיסוקה בהשכרה של כלי רכב בשיטת הליסינג, שנקלעה לקשיים כלכליים בתחילת שנת 2014 ובשל קשיים אלו מונה לה מפרק.
4. במסגרת הסכסוך העסקי שבין הנתבעת לבין טייק קאר, סכסוך שאין לתובע קשר אליו, הגישה הנתבעת בקשה לעיקול כלי רכב רבים שככל הנראה נרכשו על ידי טייק קאר ותמורתם ככל הנראה לא שולמה לנתבעת.
5. במסגרת בקשה לעיקול כלי רכב, שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה, נתבקש בין היתר עיקול רכב ניסן מיקרה מ.ר 67-627-12 ורכב רנו פלואנס מ.ר 37-139-79 (להלן: "כלי הרכב").
6. כלי הרכב נרכשו כדין על ידי התובע ותמורתם המלאה שולמה על ידו לחברת טייק קאר, אשר רכשה אותם מהנתבעת.
7. מאחר וכלי הרכב היו משועבדים לנתבעת במסגרת הליכי הרכישה שלהם מהנתבעת על ידי חברת טייק קאר, הרי שבד בבד עם רכישת הרכב על ידי התובע ותשלום תמורתם לחברת טייק קאר, המציא מר שלומי ברדה, מנהל חברת טייק קאר, לתובע אישורים מטעם הנתבעת על הסרת השעבוד שרבץ על כלי הרכב, וכלי הרכב נרשמו כדין על שמו של התובע.
8. בהתאם לצו העיקול מיום 27.2.2014, שניתן על ידי לשכת ההוצל"פ בחדרה, נתפסו כלי הרכב במגרש כלי הרכב של התובע והועברו למכירה על ידי הנתבעת או מי מטעמה.
9. הצדדים ניהלו הליך מקוצר של המרצת פתיחה שבמסגרתה ניסה התובע לקבל את כלי הרכב או את תמורתם. במסגרת הליכים אלו הגיעו הצדדים ביום 26.6.2014 להסדר, לפיו הרכבים יימכרו על ידי הנתבעת וככל שייקבע במסגרת הליך משפטי כי כלי הרכב או אחד מהם שייכים לתובע, אזי הנתבעת תעביר לתובע את תמורת דמי המכירה של כלי הרכב או אחד מהם.
10. לטענת הנתבעת, האישור להסרת השעבוד על כלי הרכב זויף, בין היתר, בידיעתו או בשיתופו של התובע עצמו בזיוף, ולפיכך אין תוקף להעברת הבעלות על כלי הרכב לתובע. כמו כן, אין התובע זכאי לתמורה הכספית ממכירת כלי הרכב.
11. בירור שערך התובע במחלקת ההונאה של המשטרה, בה הגישו נציגי הנתבעת תלונה בגין מעשה הזיוף, העלה כי התובע אינו נחשד בביצוע עבירות שיוחסו לו על ידי הנתבעת. כן, התברר כי מעשה הזיוף מיוחס על ידי הנתבעת לשלומי ברדה, מנהל חברת טייק קאר כאמור, וכי נגדו מנהלת הנתבעת הליך משפטי לפיצוי בגין הנזקים שגרם לה.
12. לטענת התובע, במסגרת עיסוקיו במסחר בכלי רכב הוא קיים קשרים עסקיים של קניית כלי רכב, בין היתר, גם מחברת טייק קאר, כאשר במסגרת נוהלי העבודה המקובלים בין הצדדים, מעת לעת, נרכשו כלי רכב שעליהם רבצו שעבודים לזכות צדדים שלישיים. השעבודים הוטלו במסגרת רכישת הרכב על ידי מוכרת הרכב, כגון: טייק קאר.
13. במקרים מסוימים, כאשר רכב שנרכש על ידי התובע היה משועבד לצדדים שלישיים, כמו יבואני רכב כדוגמת הנתבעת, הרי שכעבור תקופה קצרה לאחר ההתקשרות שבין התובע לחברת טייק קאר, פנה מר שלומי ברדה מנהלה של טייק קאר בעצמו למשרד הרישוי והסיר את השעבודים, ולאחר מכן, היה התובע או מי מטעמו רושם את הבעלות על הרכב על שמו.
14. במקרים אחרים, היה מר ברדה ממציא לתובע או למי מטעמו את מסמכי ביטול השעבוד ונציגו של התובע היה פונה למשרד הרישוי לרישום זכויות הבעלות על על שם התובע או ישירות על שם רוכש הרכב, ככל שהיה כזה.
15. בין היתר, במסגרת הפעילות השוטפת עם טייק קאר, רכשה החברה של התובע ביום 30.10.2013 מחברת טייק קאר את הרכב מסוג ניסאן מיקרה בעבור סך של 60,000 ₪.
16. במסגרת הפעילות של התובע עם חברת טייק קאר, מסר מר ברדה הודעה על הסרת השעבוד על הרכב ולפיכך, הרכב הועבר לבעלותו של התובע.
17. הרכב מסוג ניסאן מיקרה נמכר לגברת אנה רודנר ועוד בטרם הספיקה לרשום את הבעלות על שמה, נתפס הרכב על ידי נציגי הנתבעת והתמורה הכספית ששילמה גברת רודנר לתובע הוחזרה לה על ידי התובע.
18. ביום 18.5.2014, נודע לתובע כי רשם ההוצל"פ בחדרה נתן החלטה המאפשרת את מכירת הרכב לצד שלישי, החלטה זו התבססה על מצג שווא שהוצג על ידי הנתבעת, כי הרכב הוא בחזקת רכוש משועבד.
19. במעשיה אלה של הנתבעת, נגרמה לגברת רודנר עוגמת נפש, הדבר גרם להפסקת הקשר העסקי של הגברת רודנר ומשפחתה עם התובע ובכך, ביצעה הנתבעת עוולה אזרחית של לשון הרע נגד התובע ובגין עוולה זו, נדרשת הנתבעת לפצות את התובע בסך של 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק.
20. בין היתר, רכשה החברה של התובע ביום 23.12.2013 מחברת טייק קאר רכב מסוג רנו פלואנס בסך 80,640 ₪.
21. כאמור, שלומי ברדה מסר, כפי שביצע פעמים רבות בעבר, הודעה על הסרת השעבוד של הרכב. אולם, ביום 4.3.2014 תפסה הנתבעת את הרכב ממקום עסקו של התובע ברחוב המסגר בתל-אביב בגין חובותיה של חברת טייק קאר.
22. שני כלי הרכב נלקחו על ידי הנתבעת מהתובע שלא כדין ובכך נגרמו לתובע נזקים כדלקמן:
22.1. פיצוי בשל רכב ניסאן מיקרה 60,000 ₪.
22.2. פיצוי בגין רכב רנו פלואנס 80,640 ₪.
22.3. פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע 50,000 ₪.
התובע עותר לחייב את הנתבעת לפצותו בסך כולל של 190,640 ₪.

טענות הנתבעת:
24. מדובר בכלי רכב שהיו משועבדים לנתבעת להבטחת התחייבויות חברת טייק קאר על פי הסכמי שעבוד שנרשמו כדין אצל רשם החברות.
25. התובע, בהיותו סוחר כלי רכב, ידע כי שעבוד נכס חברה נרשם ברשם החברות ורישום השעבוד במקרה דנן לא הוסר ולא הוסכם להסירו. כמו כן, המקום הנכון להסיר את השעבוד הינו אצל רשם החברות ולא במשרד הרישוי שבו הרישום הינו לידיעה בלבד.
26. הנתבעת מעולם לא הסכימה להסרת השעבוד, והמסמכים שצורפו לתביעה ולפיהם לכאורה הסכימה הנתבעת להסרת השעבוד והחתומים לכאורה על ידי נציג הנתבעת, הינם מסמכים מזויפים, הן המסמך והן החתימות.
27. לטענת הנתבעת, לא צורף לכתב התביעה מסמך הסרת שעבוד ביחס לניסאן מיקרה והנתבעת מכחישה כי הסכימה להסרת השעבודים.
28. מר אמיר שחר, אשר חתימתו מתנוססת כביכול על מסמך הסרת השעבוד, הגיש תלונה למשטרה על זיוף חתימתו.
29. הנתבעת הפנתה לדברי שלום ברדה בחקירתו בפני רשם הוצל"פ, שם טען כי סוחרי הרכב אלמיס וחליווה (התובע), זייפו את המסמכים של הסרת השעבוד.
30. לטענת הנתבעת, מדובר בזיוף ובניסיון להתעשרות שלא כדין מצד התובע והחברה בשליטתו.
31. בהתייחס לטענות התובע בדבר לשון הרע, הרי שהרכבים נמכרו בהתאם להסכמה דיונית ואין המכירה יכולה להוות עילה לתביעת לשון הרע. מה גם, שלנתבעת קמה הגנה של עניינים שנטענו במהלך הליך משפטי.

התביעה שכנגד:
32. הנתבע שכנגד, הינו סוחר כלי רכב, אשר באמצעות מסמכים מזויפים הביא להסרת רישום הערת שעבוד רכב מרישומי משרד הרישוי, בסמוך לקריסתה של חברת טייק קאר ליס. כך עלה בידי הנתבע שכנגד למכור רכב משועבד לצד ג' תם לב הנהנה מתנאי תקנת השוק, דבר שאילץ את התובעת שכנגד להותיר את הרכב בידי צד ג'.
33. התביעה שכנגד, הינה "תביעת ראי" לשני המקרים נשוא התביעה הראשית, דהיינו, הסרת שעבוד במשרד הרישוי בגין רכב המשועבד לתובעת שכנגד באמצעות מרמה וזיוף, בין אם על ידי הנתבע שכנגד או בין על ידי צד ג', וזאת כאשר התובעת שכנגד מעולם לא אישרה את הסרת השעבוד.
34. ככל שיוכח כי היתה לנתבע שכנגד יד בזיוף מסמכי ההסכמה להסרת השעבוד של הרכב מרישומי משרד הרישוי, אזי יהיה עליו להשיב את הגזלה לתובעת שכנגד מכוח עוולת התרמית ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
35. התובעת שכנגד נתנה לחברת טייק קאר הלוואות ואשראים כנגד שעבוד רכבים כבטוחות להחזר האשראים, וזאת לרבות כהלוואות לרכישת הרכבים כנגד שעבוד הרכב הנרכש.
36. הרכב עליו מדובר הינו מסוג ניסאן ג'וק מספר רישיון 49-031-52 שנת יצור 2013, שנמכר לחברת טייק קאר על ידי התובעת שכנגד באמצעות הלוואה מובטחת בשעבוד, שנרשם כדין אצל רשם החברות והערה בגינו נרשמה במשרד הרישוי.
37. בעקבות הליכי מימוש שעבודי הרכבים לזכות התובעת שכנגד בהליכי הוצל"פ, תפס כונס הנכסים את הרכב הנדון, אולם הסתבר כי בסמוך למועד קריסת חברת טייק קאר, דאגה יד נעלמה לזייף מסמכים שבאמצעותם הוסרה ההערה בדבר השעבוד ממשרדי הרישוי, הגם שמסמך זה לא הוצג בפני התובעת שכנגד עד להגשת כתב התביעה שכנגד.
38. בעקבות תפיסת הרכב על ידי כונס הנכסים מטעם התובעת שכנגד, פנתה צד ג', רוכשת הרכב, הגברת מיכל רייטן, וביקשה להחזיר את הרכב לידיה מאחר שלטענתה רכשה את הרכב מהנתבע שכנגד. מהמסמכים שהוצגו בפני התובעת שכנגד עלה כי הגברת רייטן רכשה את הרכב בתנאי תקנת השוק, ועל כן, לא נותרה ברירה בידי כונס הנכסים אלא להשיב את הרכב לגברת רייטן.
39. הנתבע שכנגד, להבדיל מגברת רייטן, אינו יכול ליהנות מתנאי תקנת השוק וזאת הן לאור מעמדו כסוחר כלי רכב ומאחר והרכישה מאת מוכרת הרכב לא נעשתה על ידו בתנאי תקנת השוק.
40. גם אם יתברר כי לנתבע שכנגד אין מעורבות במעשי המרמה והזיוף שבעטיים הוסרה הערת השעבוד מרישומי משרד הרישוי, עדיין יצא הנתבע שכנגד חייב.
41. במועד תפיסת הרכב עמד שווי הרכב על פי מחירון יצחק לוי על סך של 113,000 ₪ וזהו הסכום שעל הנתבע שכנגד להשיב לתובעת שכנגד ולפחות עליו להשיב סכום של 110,000 ₪, שהינו הסכום בו מכר את הרכב לגברת רייטן.

דיון והכרעה:
42. בפסק דין זה עליי להכריע בעניינים הבאים:
42.1. משמעות מסמכי הסרת השעבוד וטענת הזיוף.
42.2. האם התובע רכש את כלי הרכב מחברת טייק קאר בתנאי תקנת השוק.
42.3. התביעה בגין לשון הרע.
42.4. התביעה שכנגד.

משמעות מסמכי הסרת השעבוד וטענת הזיוף:
43. לטענת התובע, נמסרו לו ע"י מר שלומי ברדה מסמכי הסרת השעבוד בקשר לכלי הרכב שרכש מטייק קאר, ובהסתמך על מסמכים אלו נמחקה ההערה על השעבוד בספרי משרד הרישוי וכלי הרכב נרשמו ע"ש התובע.
44. עלי להקדים ולהכריע מה דינם של מסמכי הסרת השעבוד שנמסרו לתובע לטענתו, שכן אם המסקנה כי מדובר במסמכים תקפים, הרי שהשעבודים נמחקו כדין ובמקרה כזה אין צורך לדון בתחולת סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") העוסק ב"תקנת השוק".
45. הנתבעת טענה כי הן מסמכי הסרת השעבוד והן החתימה על מסמכים אלה הינם מזויפים.
46. בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 נקבע בהתייחס לטענת זיוף חתימה:
"...הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של ש' וינרב ואח' [16], בעמ' 328, 331; ע"א 316/79חמדאן נ' ליאני ואח' [17], בעמ' 315- 316; י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" (ע"א 316/79[17] הנ"ל, בעמ' 315). ...דברים ברוח זו אומר המלומד הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144: "כאשר תובע מסתמך על מסמך והנתבע מכחיש את חתימתו, על התובע להוכיח את אמיתות המסמך, גם אם הנתבע אינו חוזר ומכחיש זאת בעת הגשת המסמך כראיה.""
47. התובע טען בכתב התביעה ובתצהיר שהגיש כי "בד בבד" עם רכישת כלי הרכב ותשלום תמורתם לחברת טייק קאר, המציא מר שלומי ברדה אישורים מטעם קרסו על הסרת השעבודים, וכלי הרכב נרשמו כדין על שם התובע.
48. בעניין זה, אקדים ואציין, כי טענת התובע לפיה אישורים על הסרת השעבודים נמסרו לו בד בבד עם רכישת כלי הרכב מטייק קאר, כלומר, במעמד רכישת כלי הרכב, נסתרה, שכן, רכב הניסאן מיקרה נרכש ביום 30.10.2013, חשבונית על הרכישה הוצאה ביום 8.1.2014 ואילו מסמך הסרת השעבוד, שביחס אליו נטען כי הוא מזויף, נושא תאריך 23.2.2014. דהיינו, מסמך הסרת השעבוד ניתן לתובע כ-4 חודשים לאחר רכישת הרכב ולא בד בבד עם רכישתו.
49. כך, גם ביחס לרכב הרנו: רכב זה נרכש על ידי התובע ביום 23.12.2013, חשבונית הוצאה באותו יום ואילו המסמך על ביטול השעבוד הינו מיום 23.2.2014. דהיינו, כחודשיים לאחר רכישת הרכב.
50. במקרה שלפניי הכחישה הנתבעת את החתימה על מסמכי שחרור השעבוד ביחס לשני כלי הרכב וטענה כי הן המסמכים עצמם והן חתימתו של אמיר שחר, הנחזה כחתום על מסמכים אלו מטעם הנתבעת, זויפו.
51. לאור טענתה של הנתבעת כי החתימה של הנציג מטעמה על מסמכי הסרת השעבוד זויפה, עובר הנטל לכתפי התובע להוכיח כי החתימה אינה מזויפת.
52. בענייננו, לא עלה בידי התובע להוכיח כי חתימתו של מר שחר על המסמכים אינה מזוייפת, התובע לא ניסה להוכיח באף לא אחת מדרכי הראיה, כי החתימה המוכחשת, הינה אותנטית ולפיכך, הוא לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בעניין זה.
53. אשר על כן, אין התובע יכול להסתמך על מסמכי הסרת השעבוד בתביעתו נגד הנתבעת, והמסקנה בעניין זה הינה כי השעבוד שהיה רשום על שני כלי הרכב לזכות הנתבעת, לא הוסר ונותר בעינו.
54. משזו הינה מסקנתי, עלי לדון בשאלה, האם התובע יכול לזכות בתביעתו, חרף קיום השיעבוד, מכוח סעיף 34 לחוק המכר העוסק ב"תקנת השוק".

האם התובע רכש את כלי הרכב מחברת טייק קאר בתנאי תקנת השוק
55. סעיף 34 לחוק המכר, קובע:
"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".
57. לטענת התובע והעדים מטעמו, התובע נהג במשך תקופה ארוכה לרכוש כלי רכב, בין מחברת טייק קאר ובין מגורמים אחרים, כאשר כלי הרכב היו משועבדים לטובת צד ג' במועד הרכישה, כאשר מוכר הרכב היה דואג להסיר את השעבוד הרשום על הרכב בסמוך לאחר הרכישה, או שהיה מוסר לתובע אישור על הסרת השעבוד במעמד הרכישה. מילים אחרות, הגם שלא נטען כך במפורש ע"י התובע, קיים נוהג בין סוחרי רכב לפיו פעמים רבות, הקונה רוכש את הרכב כשעודנו משועבד, כאשר השיעבוד, מוסר לאחר מועד הרכישה.
58. אין חולק, כי התובע ידע במעמד רכישת כלי הרכב כי הם משועבדים, וזאת בהתאם להערה שהיתה רשומה ברישיון הרכב. זאת, כעולה מתשובתו בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 29: "במשרד הרישוי ידעתי כי הופיע שיעבוד על הרישיון....".
59. להבנתי, לצורך קביעת זכותו של התובע בכלי הרכב יש לבדוק האם התובע עומד בתנאי "תקנות השוק", כאשר המועד לבחינת עמידתו של התובע בתנאים אלו, הינו מועד רכישת כלי הרכב.
60. התנאים הנדרשים לעמידה בתנאי "תקנת השוק" לפי סעיף 34 לחוק המכר הם:
כריתת חוזה מכר - אין מחלוקת ממשית כי נכרת הסכם מכר בין חברת התובע ובין טייק קאר. כן, שוכנעתי כי התובע שילם את תמורת כלי הרכב לטייק קאר וזאת גם מעותקי החשבוניות שצורפו ע"י התובע והן מכרטסת הנהלת החשבונות שצירף התובע.
ממכר שהוא נכס נד - כלי רכב הינם נכס נד.
מכירה על ידי עוסק בתחום - אין חולק כי חברת טייק קאר עסקה, בין היתר, בממכר כלי רכב במסגרת עיסוקיה.
מכירה במהלך עסקים רגיל - בנסיבות המקרה דנן אין מחלוקת ממשית אף בעניין זה בין הצדדים.
מסירת החזקה בממכר לקונה - גם בעניין מסירת החזקה בכלי הרכב לתובע אין מחלוקת.
שאלת תום לב - האם התובע היה תם לב עת רכש את כלי הרכב, כאשר זו הי השאלה שלפיה יוכרע האם התובע עומד בתנאי "תקנת השוק".
61. בע"א (ב"ש) 50949-11-14 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' יצחק יינון אברג'ל (פורסם בנבו, מיום 30.3.2015) נקבע:
"תום לב לפי נוסחו של סעיף 34 לחוק המכר נקבע בנקודת הזמן של ביצוע העיסקה ("הקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב"). בעת ביצוע העיסקה, ידעה שילת אודות השעבוד לבנק. שילת לא חשדה, ולא עצמה עיניה, אלא ידעה במפורש. לכן, הגנה סעיף 34 אינה יכולה לעמוד לה. גם בהמשך ביצוע העיסקה, אין מקום לראות בשילת רוכש תם לב. לא סביר להוציא את הבנק מחוץ למשוואה, תוך מתן לגיטימציה לסיטואציה בה ידע הקונה אודות קיומו של השעבוד, וציפה כי המוכר ידאג להסירו מבלי שווידא זאת מול הבנק ועדיין לראות בו תם לב. זאת ועוד, קביעת בית המשפט קמא, לפיה: "ראוי להטיל את הסיכון למרמה מצד סוחר הרכב לפתחם של גורמים המממנים את סוחרי הרכב כדי שימצאו דרכים להבטיח את השקעתם במי שמוכר רכבים בעיסוקו הרגיל, זולת רישום משכון" אין לקבלה. גישה זו של הטלת סיכון על הבנק, גם במקרה בו עצם הקונה עיניו מול זכויות רשומות של הבנק, עומדת בניגוד להוראת סעיף 4 (3) לחוק המשכון, אינה הולמת את חיי המסחר ואינה יכולה לעמוד. משכון אמור לשמש "הערת אזהרה" לקונה ולאותת לו כי המכר אינו נקי. זוהי מטרתו, ואין צורך בכלים נוספים לצורך כך".
62. מהמקובץ עולה, כי מאחר והתובע ידע כי כלי הרכב שרכש מטייק קאר היו משועבדים במועד רכישתם על ידו, הרי שהוא אינו יכול להיחשב כתם לב לפי סעיף 34 לחוק המכר והוא לא יכול לחסות תחת כנפי "תקנת השוק" לפי סעיף 34 לחוק המכר, כך שזכותה של הנתבעת בכלי הרכב, גוברת על זכות התובע.
63. במלוא הצניעות, סבור גם אני, כי מי שרוכש רכב משועבד ממי שדרכו למכור כלי רכב, מתוך אמונה כי המוכר יביא לסילוק השעבוד, אפילו אם מדובר בנוהג מקובל אצל סוחרי רכב, הוא זה שלוקח על עצמו את הסיכון שמא השעבוד לא יוסר, כך שאם השיעבוד לא יוסר רוכש הרכב היודע כי הוא משועבד הוא זה שישא בנזק אם השיעבוד לא יוסר.
64. להבנתי אין להטיל את הסיכון על הגוף המממן, שאינו צד לעסקה בין המוכר והקונה, ושאין כל הצדקה כי יישא בסיכון של עסקה שעושה מוכר הרכב ברכב המשועבד לזכות אותו גורם מממן, להבטחת תשלום תמורת הרכב.
65. מילים אחרות, מי שרוכש רכב משועבד, ביודעו ידיעה ממשית כי הרכב משועבד, לא יכול ליהנות מתקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר.

התביעה בגין לשון הרע
66. לטענת התובע, רשם ההוצל"פ בחדרה נתן החלטה המאפשרת את מכירת הרכב לצד שלישי, החלטה זו התבססה על מצג שווא שהוצג על ידי הנתבעת, כי הרכב הוא משועבד לזכות התובעת, למרות שהשיעבוד הוסר.
67. לטענת התובע, במעשיה אלה של הנתבעת, היא גרמה לגברת רודנר עוגמת נפש, הדבר גרם להפסקת הקשר העסקי של הגברת רודנר ומשפחתה עם התובע ובכך, ביצעה הנתבעת עוולה אזרחית של לשון הרע נגד התובע. בגין עוולה זו נדרשת הנתבעת לפצות את התובע בסך 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק.

המתווה הנורמטיבי - כללי
68. כאמור, לפניי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בגין התנהלות הנתבעת, אשר לטענת התובע, מהווה לשון הרע, כמשמעות הדבר בחוק איסור לשון הרע.
69. במסגרת החוק, עיגן המחוקק את מעמדה החוקי של הזכות הבסיסית לשם טוב.
70. ככל זכות אחרת בשיטת המשפט שלנו, גם הזכות לשם טוב אינה מוחלטת, ולעיתים תיסוג מפני זכויות ו/או עקרונות אחרים, העומדים בבסיס שיטת המשפט שלנו.
71. חוק איסור לשון הרע מביא לידי ביטוי את האיזון האמור באשר הוא קובע את התנאים והנסיבות שבהם פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין.
72. כך, יוצר החוק פשרה, הבאה לאזן בין חירותו של כל אדם להתבטא, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב.
73. בהוראותיו השונות של החוק, יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1 (להלן: "דנ"א ידיעות אחרונות") בעמוד 30).
74. קולעות לעניין זה קביעותיו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840 (להלן: "פסק דין אבנרי"), בעמ' 861:
"המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים".
75. מאחר והגעתי למסקנה לפיה התובע ידע כי רשום שיעבוד על הרכב לזכות הנתבעת וכי לא הוכח ע"י התובע כי השעבוד הוסר כדין, היתה הנתבעת רשאית לפעול במסגרת הליכי ההוצל"פ למימוש הרכב המשועבד לזכותה, ולפיכך לא היה בפעילותה על פי דין במסגרת ההוצאה לפועל, משום הוצאת לשון הרע על התובע.

הגנת תום לב
76. בנסיבות המקרה דנן, גם אם היה בפעילות הנתבעת משום לשון הרע, חלה ביחס לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, הקובע:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;"
77. בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (פורסם בנבו, מיום 22.7.2015) נקבע לעניין התנאים בהתקיימם תחולנה ההגנות מכוח סעיף 15 כך:
"גם אם הפרסומים שפורסמו לא היו אמת, הם עשויים לזכות להגנה מקום שבו הפרסום נעשה בתום לב (סעיף 15 לחוק). כדי שמפרסם לשון הרע ייהנה מהגנת סעיף 15, עליו לקיים שני תנאים מצטברים: הראשון כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ-12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף זה (ע"א 354/76 עזבון שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169, 175 (1981) (להלן: עניין שרף); ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 137 (1969); שנהר, בעמ' 250). סעיף 16 לחוק מוסיף ועומד על נסיבות המקימות חזקות ראייתיות שמצביעות – בדרך החיוב או השלילה - על קיומו של תום לב בפרסום (ראו גם עניין בן גביר, פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין שרנסקי, פסקה 26; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 201 (1987) (להלן: עניין מזרחי)). כך, אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה החיובית שלפיה המפרסם היה תם לב (סעיף 16(א) לחוק). לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת מהנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב (סעיף 16(ב) לחוק; ראו גם עניין שרנסקי, פסקאות 19-18)."
78. ההגנה לפי סעיף 15(3) יכול ותעמוד למפרסם מקום בו הפרסום הפוגע נדרש כדי להגן על עניין "אישי כשר" של המפרסם ובהיעדר אמצעי פוגעני פחות.
79. בספרו של המלומד "שנהר"-"דיני לשון הרע" (1997) (להלן: "המלומד שנהר בספרו") מצוין בעמוד 294 כי לצורך ביסוס טענת הגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק, על הפרסום לעמוד בארבעה תנאים מצטברים:
79.1. מדובר בעניין אישי כשר אשר הגנה עליו מצדיקה את הפרסום.
79.2. תוכן הפרסום הפוגעני נועד להגן על אותו עניין.
79.3. הפרסום הופנה רק לנמענים מסוימים לפי הוראות הסעיף.
79.4. הפרסום נעשה בתום לב.
80. בענייננו, תפיסת הרכב בוצעה על ידי הנתבעת כמי שהרכבים היו משועבדים לזכותה, מתוך אמונה כי קיים לזכותה שיעבוד וכי מסמכי ביטול השעבוד זויפו. לפיכך, אני סבור כי לנתבעת עניין אישי כשר בביצוע הליכי ההוצל"פ.
81. בעניין זה נקבע בת"א (חי') 21858-08-10 אליהו שפיר נ' א.א מעיינות בע"מ (פורסם בנבו, מיום 3.9.2012):
"מעדותו של התובע שוכנעתי, כי במועד משלוח המכתבים, אכן סבר התובע כי זכויותיו וזכויות התובעת, בין היתר, בסימן המסחר הרשום, מופרות, וכן סבר, כי הנתבעת פוגעת בזכות היוצרים של התובעת, וכי היא מפרה את המדגמים הרשומים על שם התובע. בנוסף, לתובע היה עניין אישי כשר בפרסום, זאת אף נוכח התפקיד המוטל עליו לדאוג לעניינה וזכויותיה של התובעת, ולנקוט בצעדים סבירים לשם שמירת נכסיה, לרבות נכסי הקניין הרוחני שלה והזכויות הנובעות מנכסים אלה. כמו כן, מן הראיות שהונחו בפני, נראה כי תפוצת הפרסום הייתה מידתית, פרסום המכתבים הופנה רק לגורמים הרלוונטיים."
82. שאלה נוספת אותה יש לבחון כתנאי לתחולת ההגנה הינה תום ליבו של המפרסם. המלומד שנהר בספרו בעמוד 297 מתייחס לדרישה זו באומרו:
"במסגרת בחינתה של סוגיית תום הלב ישים בית המשפט דגש על השאלה, האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים כדי לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים. כמו כן, תיבחן מידת הפגיעה שבפרסום: גם כאשר תוכן הפרסום היה רלוונטי להגנה על עניין אישי כשר, עדיין תיתכן האפשרות שלא יתקיים מרכיב תום הלב, למשל משום שהפרסום כלל ביטויים עולבים יתר על המידה. יש להדגיש, כי גם אם כוונת המפרסם הייתה רצויה מכיוון שביקש לעזור לנפגע, הרי שמעשיו עשויים להעיד על העדר תום לב אם הם יחרגו מתחום הסביר."
83. כאמור, הפעולות שנקטה הנתבעת היו סבירות ולא חרגו מהמקובל לצורך מימוש כלי רכב שהיו משועבדים לזכותה.
84. הגעתי למסקנה, אפוא, כי לנתבעת עומדת ההגנה של פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר.
85. לפיכך, גם דינה של התביעה לפי חוק לשון הרע להידחות.
86. אשר על כן, ולאור כל הטעמים המפורטים לעיל, הנני דוחה את תביעת התובע על כל ראשי הנזק שבה.

התביעה שכנגד
87. בתביעה שכנגד עותרת התובעת שכנגד לפסוק לזכותה את ערכו של אחד מכלי הרכב, שמכר הנתבע שכנגד לצד ג' תמת לב הנהנית מתנאי הגנת השוק, רכב שנותר בחזקתה של אותה צד ג'.
88. התובעת שכנגד לא טרחה להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה להוכחת גירסתה, וזאת לא במסגרת התביעה העיקרית ולא בגין התביעה שכנגד, כאשר לטענתה די בכך שהעד מטעמה שנחקר מעל דוכן העדים העיד כי החתימה על המסמך נ/1, שהינו המסמך הנחזה להיות מסמך הסרת השיעבוד מעל הרכב נשוא התביעה שכנגד, אינה חתימתו כדי להוכיח את התביעה שכנגד ולחייב את הנתבע שכנגד במלוא סכום התביעה שכנגד.
89. לא אוכל לקבל את טענת התובעת שכנגד בעניין זה. כדי להוכיח את התביעה שכנגד צריכה התובעת שכנגד להוכיח את כל יסודות התביעה שכנגד, ככל שלא הודה בהן הנתבע שכנגד, ואשר יזכו אותה לקבל את הסעד המבוקש בתביעה.
90. כתב התביעה שכנגד רצוף טענות עובדתיות, שבהעדר תצהיר או עדות מטעם התובעת שכנגד, אף אחת מהן לא הוכחה.

הטענה בדבר זיוף החתימה
91. טענתה העיקרית של התובעת שכנגד בתביעה שכנגד הינה, כי ככל שיוכח כי היתה לנתבע שכנגד יד בזיוף מסמכי ההסכמה להסרת השעבוד של הרכב מרישומי משרד הרישוי, אזי יהיה עליו להשיב את הגזלה לתובעת שכנגד מכוח עוולת התרמית ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
92. עוד טענה התובעת שכנגד כי גם אם יתברר כי לנתבע שכנגד אין מעורבות במעשי המרמה והזיוף שבעטיים הוסרה הערת השעבוד מרישומי משרד הרישוי, עדיין יצא הנתבע שכנגד חייב, טענה זו נטענה ע"י התובעת שכנגד בצורה סתמית, מבלי לנמק מדוע.
93. טענתה של התובעת שכנגד בדבר מעורבותו הלכאורית של הנתבע שכנגד בזיוף המסמכים ששימשו להסרת השיעבוד, נותרה בגדר טענה בעלמא, הנתבעת שכנגד לא הוכיחה ואף לא ניסתה להוכיח טענה זו, שעניינה מעורבות הנתבע שכנגד בזיוף, בכל צורה שהיא , נהפוך הוא, הוכח כי הגם שהתובעת שכנגד הגישה תלונה במשטרה על זיוף המסמכים , הרי שהנתבע שכנגד לא נחשד בביצוע הזיוף, כן הוכח כי התיק שנפתח בעניין זה, נסגר במשטרה.
94. הטענה לפיה הנתבע שכנגד הסיר את השעבוד באמצעות מסמכים מזויפים, וכי מסמכים אלו אכן מזוייפים טעונה הוכחה.
95. יש להדגיש, כי בעת הגשת התביעה שכנגד, לא היה בידי התובעת שכנגד עותק המסמך נ/1 המתייחס להסרת השיעבוד מעל הרכב שנמכר לצד השלישי, נשוא התביעה שכנגד, מסמך שהתקבל בידי התובעת שכנגד רק בעקבות צו בית המשפט בשלב מאוחר יותר.
96. יש להדגיש, כי כאשר תובע מבסס את תביעתו על היות מסמך מזויף, וכי בהסתמך טענה זו הוא מבקש לזכות בתביעתו, ע ליו מוטל הנטל להוכיח את הזיוף. במקרה כזה נטל ההוכחה אינו עובר לנתבע כדי להוכיח כי החתימה אינה מזויפת. זאת בניגוד למקרה שבו תובע מבסס את תביעתו על מסמך שביחס אליו נטען ע"י הנתבע כי החתימה מזויפת, מקרה שבו התובע צריך יהיה להוכיח את אמיתות החתימה, כמו בתביעה העיקרית שלפניי וכפי שקבעתי בפסק דין זה לעיל.
97. לפיכך, אפוא, העובדה לפיה לא עלה בידי התובע (הנתבע שכנגד) להוכיח בתביעה העיקרית, שבה מוטל עליו נטל ההוכחה, כי חתימת מר שחר אינה מזוייפת, אין בה כדי להביא למסקנה כי טענת מר שחר בתביעה שכנגד, לפיה חתימתו זויפה, על גבי מסמך הסרת השיעבוד, הוכחה על ידי התובעת שכנגד, מקום בו נטל ההוכחה מוטל עליה דווקא.
98. בת"ק (רח') 2237-09 שמעון דהן נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, מיום 1.2.10) נקבע לעניין נטל ההוכחה בעניין זיוף חתימה, כדלקמן:
"כפי שציינתי לעיל, טענת זיוף היא טענה חמורה ורצינית ביותר, שכן היא חושפת את האדם שנגדו היא נטענת להליך פלילי ולכן – גם אם בהליך אזרחי עסקינן - יש לבחון את הראיות שהובאו להוכחת הטענה בזהירות רבה (ראה ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1),203, 215- 216 וע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 604-. במקרה שבפני, טען התובע טענת זיוף בעלמא – כמו הטענות האחרות שלא הוכחו - מבלי שהביא לה ביסוס הוכחתי בדרך כלשהי. כאשר תובע טוען טענת זיוף והנתבעת מכחישה הטענה, על התובע להוכיח טענתו, שכן נטל השכנוע לגבי הטענות העובדתיות המרכיבות את עילת תביעתו רובץ עליו – כשם שנטל זה רבץ עליו בקשר ליתר טענותיו." (ההדגשה שלי ע.א.).
99. התובעת שכנגד טענה כי החתימה על מסמך ביטול השעבוד מזויפת. הנתבע שכנגד הכחיש טענה זו. העד מטעם התובעת שכנגד שלא מסר תצהיר, העיד בבית המשפט כי חתימתו על המסמך זויפה, אולם אין די בעדותו של מר שחר כדי להרים את נטל ההוכחה בעניין הזיוף, במיוחד, כאשר מדובר בשרבוט סתמי למדי הדומה לחתימתו של מר שחר בתצהיר שצורף לתגובה להמרצת פתיחה שהגיש התובע.
100. בבש"א (י-ם) 3325/05 עיריית ירושליים נ' חסן קסראלי (פורסם בנבו, מיום 6.7.05) נקבע:
"טענת זיוף חתימה היא טענה חמורה ואין די להעלותה סתם כך, על הטוען אותה, מוטל נטל מיוחד, ברמה של "אפשרות גבוהה" לקיום מעשה התרמית. הלכה היא, כי טענת זיוף, או טענות מרמה אחרות, מחייבות פירוט מיוחד וראיות כבדות משקל במיוחד להוכחתן (ראה, למשל, ע"א 8393/00 מי גולן בע"מ נ' כור מתכת בע"מ, פ"ד נז(5) 721, 728 ; ע"א 5663/90 הספקה חב' מרכזית בע"מ (בפירוק) נ' גרוס, פ"ד מח(4) 866, 875; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598). המבקש לא הניח כל תשתית עובדתיות התומכת בטענת הזיוף, לא הובאה חוות דעת של מומחה לכתבי יד או מומחה אחר בעניין, ....בנסיבות אלה, אני דוחה את טענת זיוף החתימה, שאינה נתמכת בראייה."
101. אילו רצתה התובעת שכנגד להוכיח את זיוף החתימה על גבי המסמך, ואת זיוף המסמך עצמו, היה עליה להוכיח זאת באמצעות חוות דעת מומחה, ולא להסתפק בעדותו של מר שחר בבית המשפט שבמסגרתה העיד לראשונה כי חתימתו על המסמך זויפה.
102. אין די איפוא בעדותו היחידה של מר שחר, אשר הינו "עד מעוניין", כדי להוכיח כי החתימה מזוייפת.

טענות נוספות הטעונות הוכחה בתביעה שכנגד
103. הטענה לפיה הנתבע שכנגד היה מעורב בזיוף המסמכים.
104. טענת התובעת שכנגד כי היא נותנת הלוואות לתשלומי רכבים כנגד שיעבודם - הטענה הוכחשה ע"י הנתבע שכנגד וכאמור, בהיעדר ראיות כלשהן מטעם התובעת שכנגד, הטענה לא הוכחה.
105. הטענה כי הרכב ניסן ג'וק שועבד לזכות התובעת שכנגד הוכחשה בסעיף 14 לכתב ההגנה, טענה זו לא הוכחה ע"י התובעת שכנגד.
106. מחירו של הרכב ניסן ג'וק לא הוכח. אין די בצירוף מחירון או בהסכם המכר של גב' רייטן ללא עדות או תצהיר עדות ראשית וללא אפשרות לחקור את המצהיר, כך שסכום הנזק לא הוכח.
107. סבור אני כי גם אם הטענה בדבר זיוף חתימתו של מר שחר היתה מתקבלת (במסגרת התביעה שכנגד) הגם שהיא נדחתה על ידי כאמור, הרי גם אז, לא היה די בכך להוכחת התביעה, בהיעדר הוכחת יסודותיה הנוספים של העילה.
108. אשר על כן הנני דוחה את התביעה שכנגד.

סוף דבר
109. לאור המפורט לעיל, הנני דוחה את התביעה הראשית ואת התביעה שכנגד.
110. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ח, 6 מאי 2018, בהעדר הצדדים.