הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 5378-06-14

לפני כבוד השופט בכיר אהוד שוורץ

התובעים:

  1. זולטי השקעות בע"מ
  2. עזריאל ז'ולטי

ע"י ב"כ עו"ד יצחק אבירם

נגד

הנתבע:

בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ישראל בכר

פסק דין

זו תביעה כספית ע"ס 600,000 ₪ להשבת כספים שנגבו ביתר ע"י הנתבע, לשון הרע, הוצאות ועוגמת נפש, כן נדרש צו להשבת החשבון לקדמותו.

התובעת 1 - הינה חברה העוסקת בהשקעות ובמסחר בניירות ערך (להלן : "החברה") רשומה ברשם החברות בישראל, החל משנת 2004.
בין השנים 2004-2008 ניהלה התובעת ח-ן מס' 136366 אצל הנתבע , בסניף 068 חזון איש, בני ברק.

התובע 2 , הינו בעל המניות בחברה ומנהלה, בעל זכויות החתימה בח-ן, והנציג שעמד בקשר לח-ן עם הבנק. והיה ערב למלוא התחייבות החברה כלפי הבנק.

הנתבע - בנק העוסק במתן שירותי בנק ללקוחות.

לטענת התובעים ניהלו בבנק חשבונות פרטיים ועסקיים, במשך שנים רבות , בהיקפים גבוהים .והינם לקוחות וותיקים ואמינים של הבנק וניהלו את חשבונותיהם ללא כל בעיות. טוענים כי תוך כדי ניהול הלוואות בחשבון החברה, העביר הבנק את החשבון לחריגה, לא חידש אשראי והלוואות במיליוני ₪, אותם פרע בפרעון מוקדם, ללא כל הסבר, ללא כל עילה , וללא מתן התראה, טרם נקיטת ההליכים, וכאשר מבחינת התובע ממשיך החשבון ומתנהל כשורה לעניין הפעילות השוטפת בכלל, ובעיקר מסחר בניירות ערך .
נטען כי התנהלות הבנק הביאה לגביית ריבית פיגורים שבמהותה מופרזת, "קנס" בסך 300,000 ₪ מח-ן התובעת , ובניגוד להוראות ונהלי בנק ישראל.
נטען כי הבנק נמנע מהצגת מסמכים לעניין הפעולות שנעשו בח-ן, ולא מסר מעולם הודעה מסודרת בעניין.
נטען כי התנהלו מגעים עם גורמים שונים בבנק, בקשר לענין, שאף הודו בתקלה, הציעו פשרה, והתחייבו למצות בדיקות, אולם עד למועד התביעה לא ניתנה תשובה. משכך, ובלית ברירה הוגשה התביעה.

ביתר פירוט, נטען כי רק בחודש ינואר 2008 הסתבר לתובע 2, כי ההלוואות שנטלה החברה בח-ן, הועברו חודשים קודם לסטטוס של "חוב בפיגור", עוד הסתבר כי נוכח הפעולות החד צדדיות של הנתבע, הלוואה אחת מצויה בפיגור כשנה ו-3 חודשים והשניה כ-9 חודשים.
נטען כי לא ניתן לתובעים כל מידע אודות הפיגורים , או אודות העמדת ה הלוואות לפירעון , ו/או אי חידושן, שלא נשלחה כל התראה ודרישה בכתב בעניין מהנתבע. מדובר בהפרה של חובות הבנק כלפי התובעים, והפרה של ההסכמים בין הצדדים . נטען כי הבנק ניהל, במשך למעלה משנה, חשבון פיגורים במקביל לח-ן העו"ש שהתנהל כסדרו, נגבו בחשבון הפיגורים ריביות גבוהות במיוחד, והכל ללא כל דרישה מוקדמת, וללא יידוע התובעים, וכאשר באותה עת מופקדים בח-ן, ניירות ערך בשווי גבוה , וכן קיים שיעבוד בגין 2 דירות , וערבים אישית. התובע פנה למנהל הסניף בעניין , וזה האחרון השיב, שאינו יודע להסביר את ההתנהלות בעניין, ולמועד הדרישה בראשית 2008.
נטען כי הצדקת הבנק את פעולותיו, בין השאר, בשל אי העברת מאזן, מוזרה ולא הגיוני ת. נטען כי המאזן לא התבקש, וברור שהיה מועבר לו היה מתבקש. וכאשר התובע מנהל חשבונות נוספים בבנקים אחרים, ומעולם לא ננקטו שם צעדים קיצוניים שכאלו, ובוודאי שלא במחטף, וללא כל התראה.
נטען כי בין הצדדים הוסכם על מתן אשראי, האשראי ניתן והתשלומים בגינו שולמו כנדרש. הח-ן התנהל כסדרו במשך שנים רבות. מדובר בלקוח ותיק ונאמן, שניהל עסקיו מול מנהלי הסניף במשך שנים רבות, וכאמור קיימים בטחונות טובים ומוצקים לחשבון.

התובעים, מכחישים טענת הבנק, כי נדרשו להביא מאזן, כתנאי לחידוש האשראי, נטען ל חיוב וגבית כספים אסורה, כריבית פיגורים מופרזת, שבמהותה קנס או פיצוי מוסכם בסכום של 300,000 ₪. נטען כי בכל תקופת החיובים האסורים, הסיכון של הבנק ביחס לחשבון לא השתנה, התובעים לא גרעו מזכויות הבנק, ולא הפרו את ההסכם בכל צורה שהיא . נטען כי העברת החשבון לחשבון מסווג ובעייתי הנושא פיגורים, יצר ה כתם על שם התובעים, וגרמה לנזק מיידי, ופגיעה אישית בתובע.

לטענת הנתבע, במסגרת ההתקשרות עם הבנק ביקשה החברה , התובעת , מעת לעת, הלוואות שונות, שהגדילו את מסגרת האשראי בח-ן. במסגרת אותן הלוואות, חתמה החברה על שני הסכמי הלוואה, נשוא התביעה, האחת הלוואת "און קול" בסך 900,000 ₪, והשניה הלוואה ע"ס מיליון ₪, לתקופה קצובה של שנה.

נטען כי בהתאם להנחיות המפקח על הבנקים: ניהול בנקאי תקין [1] (12/12) ניהול סיכון אשראי, על תאגיד בנקאי, לדרוש מהלווה למסור לו דוח כספי של החברה, כמו כן לא ייתן ללקוח אשראי מבלי שיימצא בידיו דוח כספי מעודכן של הלקוח הלווה. בהתאם להנחיות אלו , התבקשה החברה להציג בפני הבנק דוחות כספיים מבוקרים, לרבות מאזן החברה, וע"מ שהבנק יוכל לחדש ההלוואות קיימות של התובעת, וכמפורט לעיל , ו/או לאפשר לה קבלת הלוואות/ אשראי חדשים.

נטען כי למרות בקשות חוזרות ונשנות של הבנק מהתובעים, לקבלת הדוחות הכספיים של החברה , ועל אף התחייבות החברה לעשות כן, לא העבירה לבנק דוחות כספיים מבוקרים בשנים הרלוונטיות בהן פעל הח-ן, וזאת עד סמוך למועד פירעון החוב בחשבון. ובהעדר הצגתם, לא ניתן היה לפעול לחידוש הלוואות קיימות, ו/או הקמת הלוואות חדשות, מה שגרם להעמדת ההלוואות לפרעון, לפי הסכמי ההלוואה, ומשסכומן לא נפרע, חויב החשבון בריביות פיגורים הנגזרות מההסכמי ההלוואות.

נטען כי נוכח האמור, הוגדר הח-ן כחשבון בפיגור, וחויב בריבית בהתאם, החיוב החודשי בגין ריבית ההלוואות לא חויב בחשבון העו"ש אלא נצבר והוגדר כהלוואה בפיגור, בין היתר, בהעדר יתרת זכות בחשבון המאפשרת את תשלום הריבית .

על התובעת היה לפרוע את ההלוואה לסכום קצוב, מיליון ₪ , במועדה, לאחר תום 12 חודשים, ומשלא עשתה כן, והחל מאותו מועד, 27.9.06, הועבר מלוא סכום ההלוואה בתוספת הריביות לפיגור, והחשבון חויב בהתאם לריבית הפיגורים החריגה הנהוגה ולפי הסכם ההלוואה. בנוסף החל מ4/07 סרב הבנק ובדין , לחידוש הלוואת ה"און קול", משכך נוצר חיוב בשיעורה, של 900,000 ₪, וכן הח-ן חויב בריביות רבעוניות.

נטען כי התובע היה מעורב בכל הנעשה בחשבון, באופן תדיר, קיבל דיווחים שוטפים על הנעשה בחשבון החברה, באמצעות הדואר ואף באמצעות שחזור נתונים ספציפיים שביקש ויזם לקבל מהבנק מעת לעת בקשר לנעשה בחשבו ן נשוא התביעה. בנוסף היה בקשר ישיר עם הבנק, קיים שיחות ר בות עם מנהל הסניף, מר יהודה זילברשטיין, וכן עם מנהלי המרחב של הבנק בתקופות השונות בהן פעל החשבון.

נטען כי לאחר שלא שולמו הפיגורים, והעובדה שבמשך 4 שנים, מ 2004, לא הועברו הדוחות הכספיים של החברה, הועבר ה חוב שנצבר למחלקה לטיפול בלקוחות מיוחדים, המצריכים טיפול משפטי. ונשלחו לחברה ולערב ים מכתבי דרישה, בראשית 2008.

נטען כי על אף מחדלי התובעים, ועל מנת לשמר את התובעים כלקוחות הבנק , הבנק היה מוכן לבוא לקראת התובעים לעניין פשרה, ובכפוף להסדרת המשך הפעילות של החברה בחשבון.
נטען כי בין הצדדים היה דין ודברים, שלא צלח , משכך ונוכח החלטת התובעים לסגור את החשבון לאחר תשלום מלוא יתרתו, יצא מכתב הנתבע ,ביום 30.6.08, לפיו כנגד תשלום של 2,531,000 ₪ הבנק ידאג לביטול הערבויות והשעבודים בח-ן, ומסירת מסמכי ביטול המשכנתא , מה שאכן נעשה, ופעילות התובעים עברה לבנק אחר.
נטען להתיישנות התביעה ושיהוי, מאחר והפניה לערכאות נעשתה מעל 7 שנים ממועד רוב חיובי הריבית בחשבון, נשוא דרישת ההשבה, ולמעלה מ 6 שנים ממועד דרישה שאינו במחלוקת 1/08.

נטען כי ממכתב רוה"ח של החברה מיום 7.4.08, עולה כי רק במועד זה, העבירה התובעת לבנק לראשונה את הדו"ח הכספי לשנת 2006, אשר נחתם מספר ימים קודם לכן ביום 26.3.08, וזאת לאחר שהח-ן היה ביתרת חובה של מעל 2 מיליון ₪, וחודשים לאחר שהטיפול בחשבון עבר לטיפול משפטי.

נטען להעדר יריבות בין הבנק והתובע 2, העובדה כי הינו בעל שליטה בחברה והיה בתקופה הרלוונטית מורשה חתימה בחשבון , כלל אינה מקימה יריבות ישירה, בינו ובין הנתבע, בכל הקשור לח-ן החברה, ואינו יכול לבצע הרמת מסך בינו ובין החברה ללא כל בסיס. נטען כי התובע לא העלה כל טענה עובדתית, שיש בה כדי להצביע על פעולה ו/או מחדל כלשהם של הנתבע , אשר מקימים עילת תביעה כספית ו/או אחרת לתובע 2. וכל הטענות בכתב התביעה בקשר עם ח-ן החברה ולא ח-ן התובע 2. ומשכך יש לדחות את תביעתו על הסף.

דיון והכרעה
הצדדים הגישו תצהירי עדות
מטעם התובעים העיד התובע 2 בעצמו.
מטעם הנתבע העידו גב' רבקה בוכמן , ומנהל הסניף מר יהודה זילברשטיין.
והוגשו סיכומים בכתב .

ב"כ התובעים בסיכומיו, טוען כי הבנק ניהל את ח-ן התובעת כרצונו, העביר הלוואה לפיגורים ואת הח-ן לחריגה, ללא עילה וללא הסבר, ובלא מתן הודעה לא בע"פ ולא בכתב, תוך שמבחינת הלקוח הח-ן ממשיך ומתנהל כשורה, וללא כל שינוי. כשהסיבה הנטענת לכך, היא אי הצגת מאזן החברה, דבר שמעולם לא נדרש, בזמן אמת, לא נרשם בהסכמי האשראי, ובכל מקרה מדובר בעניין שהוא טכני ולא מהותי. הבנק לא הוכיח את דרישת המאזן, ולא הוכיח הקשר בין אי הצגת המאזן, לבין ההתנהלות בח שבון, והחיובים הפסולים .
העד מטעם הבנק אישר כי מדובר בלקוח טוב, חזק ומקושר מאד . הוכח כי לתובעים היו בכל העת משאבים כדי להפחית כל חוב בח-ן ולסגור כל חוב, לא באה מעולם דרישה להגדיל בטחונות , או להקטין יתרות או להחזיר חובות, לפני ראשית 2008 , לא היה שום סיכון בהתנהלות הלקוח בבנק , ולא ניתנה הזדמנות לתובעים לתקן את העניין, וככל שמדובר בהפרה כלשהי מצידם.
נטען כי לא ניתן להעביר ח-ן למחלקת לקוחות מיוחדים, ומבלי לידע את הלקוח, בוודאי כאשר מדובר בלקוח כה מכובד, שכן מדובר בכתם קשה להסרה בכלל המערכת הבנקאית , והשחרת שמו של הלקוח. נטען כי לא ברור כלל כיצד מחד מכבדים את הלקוח, אבל מאידך פוגעים קשות בשמו הטוב, ומחייבים אותו בריבית פיגורים, שבמהותה קנס או פיצוי מוסכם, שדינ ם להתבטל, ו/או להיות מופחת משמעותית.
נטען כי בזמן הרלוונטי, היו מופקדים בבנק ני"ע בשווי 4.7 מיליון ₪ , ובנוסף שעבודים על שתי דירות וערבויות אישיות, החוב היה מובטח במלואו. נטען כי התובע לא ידע על ריבית הפיגורים שהח-ן מחויב, בזמן אמת, לא ידע שההלוואות לא חודשו, עקב אי הצגת המאזן , שלא נדרש בעניין , וככל שהיה מתבקש היה מוצג בנקל , נטען כי הבנק לא הציג הסכם לפיו הלקוח חייב למסור מאזן בכלל , או כתנאי לחידוש ההלוואות .
נטען כי לא ברור כלל מדוע לא חודשה הלוואת ה " און קול", ולאחר שחודשה 150 פעם, שבוע אחר שבוע , חידוש אוטומטי. כך גם לגבי הלוואת המיליון שהייתה לזמן קצוב, שנה, אך עם חידוש אוטומטי ולטווח ארוך. לא באה כל הודעה על ביטול המסגרות. התובעת קיימה את כל הנדרש לפי הסכמי האשראי וההלוואות, לא הפרה כל תנאי, וגם אם היתה הפרה, מדובר בעניין טכני ולא משמעותי, וכאשר לא נגרם כל נזק לנתבע, החשבונות בסניף מעולם לא נחסמו, והתובעים המשיכו לפעול בהם כרגיל. מדובר בעניין שאינו מקנה סעד של חיוב בריבית פיגורים או פיצוי מוסכם, אין מדובר בהפרה של ההסכם, ואין מדובר בהפרה המקנה זכות לפירעון מיידי.

נטען להפרת חובת אמון, וחובת תום הלב , ופעולה בניגוד למקובל והנוהג. נטען כי טענת ההתיישנות הינה טענת סרק, שכן ההודעה הראשונה לתובעים בעניין , נשלחה רק בתחילת 2008, לפני כן לא נשלחה ולו הודעה אחת.
נטען כי מעשיו של הבנק פגעו בתובעים, לקוח מכובד שספג "אות קין", וללא כל עילה, ומהווים הוצאת לשון הרע , הפוגעת או עלולה לפגוע בתובע , מול גורמים שלישיים.

ב"כ הנתבע בסיכומיו, מציין כי מדובר בתובע , שהינו איש עסקים מתוחכם , בעל ניסיון של שנים, אשר נהג לפקוד את הבנק לעיתים קרובות , והעיד על עצמו שהיה ב"קשר הדוק" עם הבנק, במועד הרלוונטי, שכל תביעתו מבוססת על הטענה, שלא ידע שהח-ן נמצא בחובה והלווא ות נמצא ות בפיגור, וזאת על אף מועד הפירעון המפורש בהסכם הלוואה, והנתונים הברורים שעולים מדפי הח-ן , יתרת חובה והלוואה בפיגור, שעה שלתובעים הייתה גישה לח-ן , באמצעים שונים, וזאת בנוסף לקשר הישיר והאינטנסיבי של התובע 2 עם עובדי ומנהל הסניף .

נטען כי הבנק הוכיח שדרש בזמן אמת את הדוחות הכספיים, וחרף זאת החברה לא העבירה את הדוחות, הואיל ו אלו לא היו קיימים. בהתאם להוראות המפקח על הבנקים, ניהול בנקאי תקין 317 שהוחלפה בהוראה 311 , תאגיד בנקאי לא ייתן אשראי ללווה שהוא תאגיד ( ובענייננו מדובר באשראי מעל מיליון ₪ ), מבלי שיימצא בידו דו "ח כספי מעודכן של הלווה. נטען כי הוראות אלה הוסברו לתובעים בהרחבה, ע"י מנהל הסניף והמצהיר מטעם הנתבע , ונתבקשו מספר פעמים לאורך השנים בהן התנהל הח-ן, נטען כי התנהלו תכתובות עם רו"ח של החברה ותכתובות פנימיות בין גורמים בבנק, אשר מעידות על אי מילוי הדרישה בעניין בזמן אמת, וחרף דרישותיו החוזרות של הבנק , וכאשר רק ב 4/08 הומצא לראשונה, מאזן 2006.

נטען כי הוכח, שהלוואת המיליון הועמדה לפרעון ב מועד, שקב וע בהסכם 9/06, ובהתאם נגבתה הריבית. נטען ש אי חידוש הלוואת האון קול היה בהתאם לדין ובכלל זה הסכם ההלוואה. ושלפיהם לבנק לא הייתה חובה להעניק אשראי, או לחדשו , והעניין כפוף לשיקולו הבלעדי.
נטען כי הוכח שלאורך כל הדרך, התובעים היו מודעים למצב החשבון , יתרות החובה ופיגורים בגין ההלווא ות. אין מדובר בקנס, או ב פיצוי מוסכם שיש להפחיתו. הבנק פעל בהתאם לדין , בתום לב, ולא הוציא לשון הרע כנגד מי מהתובעים. נטען כי הועברו לתובעים כל המסמכים המבוקשים על ידם, ויש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי משמעותי, וכאשר אינה מבחינה בין נזקים שקודמים ל9/06, ושממועד זה התגבשה עילת התביעה ביחס להלוואה. יש לדחות טענה לנזק בר השבה של 300,000 ₪, שהינו סתמי, ולא הוכח, ולהבדיל מחיוב בשיעור של כ- 190,000 ₪, שחושב על ידי העדה הגב' בוכמן, ובקשר אליו התנהל המו"מ לפשרה, וממנו נגזר ה הפשרה, שהציע הבנק בזמנו, ומבלי להודות בחבות.

לאחר עיון בחומר שבתיק , הדיון וסיכומי הפרקליטים אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה ואלו נימוקי:
אין מחלוקת כי במסגרת ההתקשרות עם הבנק נטלה התובעת הלוואות מעת לעת. בענייננו מדובר על שני הסכמי הלוואה, האחד, הסכם הקצאת אשראי קצר מועד לפי דרישה בסך 900,000 ₪ מיום 5.5.04. מדובר בהלוואה "און קול" מיוחדת לטווח קצר, בד"כ של כמה ימים ועד כמה חודשים, הניתנת בתנאים טובים, הלוואות מסוג זה נ קראות "על פי קריאה" משום שהבנק המלווה יכול לדרוש שהלווה יחזיר את ההלוואה, וזאת מבלי להעמיד את החוב לפירעון מיידי. לפי הסכם זה העניק הבנק לחברה מסגרת אשראי קצר מועד , אשר התחדש מידי שבוע, ובמשך שבועות רבים ועד 4/07.
ההסכם השני- הסכם הלוואה בריבית ניידת בסך 1,000,000 ₪ מיום 27.9.05, לפי הסכם זה העניק הבנק לחברה הלוואה לתקופה של 12 חודשים, כאשר ההלוואה נושאת ריבית שנתית של פריים + 1.5%, והחברה מתחייבת לפרוע את מלוא סכום ההלוואה, בתשלום אחד בתום 12 חודשים, היינו 27.9.06 , ואת הריבית החודשית מידי חודש בחודשו (להלן: "הלוואת המיליון").

לטענת התובעים, ההתנהלות מול הבנק היתה בהתאם להסכמים, ולא היתה כל טענה מצד הבנק, כל התשלומים שולמו ולא היתה לבנק כל טענה בעניין. הבנק החזיק בבטוחות ובשעבודים , שלא היה כל חשש לגביהם, מצב הח-ן היה טוב, בוצעו רכישות נוספות של ני"ע בח-ן שהגדילו את האשראי, מנגד הבנק לא דרש מאזן, לא שלח כל התראה לגבי העברת החשבון לפיגורים, ו אולם גבה ריבית פיגורים. לטענתם הדבר מהווה הפרת ההסכם בין הצדדים, הפרת חובות חקוקות של הבנק והתנהלות שאינה בתום לב.

לטענת הנתבע , הבנק ניהל את חשבונות התובעים באופן ענייני , מקצועי וראוי, והכל על פי הוראות מפורשות שניתנו ע"י התובעים, ובידיעתם המלאה, ועל פי הוראות המפקח על הבנקים.

ככלל, לבנק חובות אמון, זהירות וגילוי מוגברות כלפי לקוחותיו. ואולם, חובות אלה אינן מוחלטות. ראו לעניין זה ספרה של פרופ' רות פלאטו שנער "דיני הבנקאות – חובת האמון הבנקאית", התש"ע – 2010, בעמ' 105:

"חובת האמון אינה בלתי מוגבלת ואין פירושה כי הבנק חייב לעולם לספק את האינטרס של הלקוח ... חובת האמון אין פירושה שחרור הלקוח מאחריות למעשיו, או הסתמכות באופן עיוור על הבנק. על הלקוח חלה במקביל חובה מינימלית לדאוג לענייניו שלו".

בספרה מפנה פרופ' פלאטו שנער לשורה של פסקי דין שניתנו בעניין זה בבתי משפט השלום ובבתי המשפט המחוזיים, וביניהם פסק הדין שניתן בת"א (מחוזי-ירושלים) 1302/98 בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ ואח' ירושלים תור חיפה 95 בע"מ (בפירוק) ואח', [פורסם בנבו] תק-מח 2003(1) 5438, בפסקה 24, שם נקבע כי חובת האמון אינה מפחיתה מהחובה המינימלית שחלה על הלקוח לבצע בדיקות ובירורים בעצמו, בפרט כאשר מדובר בלקוח שהוא איש עסקים מנוסה.
כך נקבע גם בפסקי דין של בית המשפט העליון, וביניהם רע"א 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד [פורסם בנבו] וע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, שם נקבע בעמ' 598 כי הבנק "אינו יכול לשמש יועץ כלכלי של כל לקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם". כמו-כן נקבע בפסק הדין, בעמ' 592: "היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק". ראה ת.א 164333/09 ד"ר שלמה כהן, עו"ד נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו]

וכן בע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 161-162 :
"כאמור, בשיטתנו נקבעה חובת הנאמנות כאחד היסודות שביחסים שבין הבנק לבין לקוחו (ראו ר' בן-אוליאל "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק" [11], בעמ' 84-85). באומרנו כי היקף חובת הנאמנות משתנה בהתאם לסוג הלקוחות לא אמרנו אלא שהבנק יצא ידי חובת הנאמנות ברמת התנהגות שונה המותאמת הן ללקוח והן לנסיבות. באשר לקיום חובת הנאמנות, אין לומר כי החובה עצמה אינה מתקיימת כאשר מדובר בלקוח מנוסה הבקיא בעניינים פיננסיים; כל שאמרנו הוא, שביטויה הקונקרטי של הנאמנות אינו מחייב נקיטת אותם צעדים בכל המקרים, ואינו בא לידי ביטוי באותו אופן כלפי כל לקוח ובנסיבות של כל שירות בנקאי הניתן ללקוח, שהרי אין ביטויה של חובת הנאמנות כלפי לקוח מן היישוב שהעניינים הפיננסיים זרים לו והוא מסתמך על ייעוצו של הבנק בלבד, כביטויה כלפי לקוח שהוא איש כספים מנוסה. ביטויה וגילויה של חובת הנאמנות הם שמשתנים אפוא בהתאם לנסיבות וליתר הגורמים הרלוונטיים הן לסוג השירות והן למכלול מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח".

לטענת התובעים לא קיבלו כל הודעה בעניין דרישת המאזן, הפיגורים, העברת הח-ן למחלקה לחשבונות מיוחדים , ועד לראשית 2008.
לטענת הנתבע, התובע שהיה בקשר הדוק עם הבנק, ידע אודות דרישת המאזן, ביקש בעצמו , או מי מטעמו ארכות, ו ידע על הפיגורים, שהינן תוצאת אי הצגתו.

התובע העיד בחקירתו :
"אדוני מעולם לא נאמר לי במשך כל הפעילות שלי בבנק עד לאותו מכתב שקיבלתי מהמחלקה לחשבונות המיוחדים שיש בעיה בחשבונות שלי, מעולם לא. מעולם לא אמרו לי שיש לי פיגור מעולם לא אמרו לי שחשבון שלי שהלוואה עברה בכלל לחשבון פיגורים אני בכל לא ידעתי שיש חשבון פיגורים מעולם לא קיבלתי ניירת על חשבון פיגורים. כבוד השופט עד היום כשאנחנו ביקשנו מהבנק עשרות פעמים לקבל את אותו חשבון הפיגורים עד היום לא קיבלנו שום דבר. אני קיבלתי כן חשבונות התובע אמר הנתבע, ששלחו דפי חשבון של הפעילות הרגילה לבית אבל שאותו חשבון הפיגורים שפעם ראשונה נודע לי עליו רק אחרי המכתב מהמחלקה מעולם לא קיבלתי שום אסמכתא, גם כשאנחנו ביקשנו מהם הבנק לא נתן לנו שום דבר אני לא יודע בכלל מה זה היה שמה כי הבנק עד היום מסרב למסור לנו אינפורמציה בכלל אנחנו לא יודעים. עד היום אנחנו לא יודעים שום דבר. אני לא ידעתי מעולם שאני בחשבון פיגורים, מעולם גם לא נעצרתי, בן אדם שנמצא בפיגור הבנק עור אותו, אומר לו אדוני אתה לא יכול לקנות יותר ניירות, אתה לא יכול להוציא כפסים אתה לא יכול לעשות, לי לא היה שום דבר, הכול היה בסדר. מעולם, פעם אחת אפילו, נגיד שהיו אומרים לי פעם אחת אבל גם הפעם אחת הזאתי לא הייתה, מעולם לא אמרו לי אדוני היקר הלקוח הנכבד שגם הם אומרים שהייתי לקוח מכובד מעולם לא אמרו לי שיש בעיה בחשבונות שלי. מעולם, אף פעם, הפעם הראשונה"
(עמ' 24 לפרוטוקול )

"עו”ד בכר: והאיש יודע לקרוא דפי חשבון, בוא תסביר לי איך אתה טוען בתמימותך הרבה שרק בינואר 2008 נודע לך שההלוואות בפיגור?
העד,מר ז’ולטי: אוקי אני אסביר לכבוד השופט, כשיש הלוואה בפיגור הבנק עוצר אותך הבנק לא נותן לך להמשיך לעבוד. הבנק אומר לך עצור תתקן את הפיגור, לי מעולם לא אמרו שום דבר אי לא ידעתי שאני בפיגור, גם את הדפים האלה זה לא דבר, כמו שאמרתי זה לא דבר שאני מסתכל עליו ביום יום, מעולם לא קיבלתי טלפון, מעולם לא קיבלתי מכתב, מעולם לא קיבלתי שום הודעה שאני בפיגור. להיפך, גם פה כתוב שהועבר לחשבון בפיגור, איפה החשבון בפיגור הזה? מישהו קיבל את הדף חשבון שלו? מישהו ידע? מה ידעתם על זה בפיגור? אם אני ממשיך להתנהל כרגיל אז זה לא בפיגור, אם ממשיך, הבנק ממשיך לתת לי לעבוד כרגיל למשוך כספים להתנהל כרגיל אז אני לא בפיגור, אם אין לי עליו שום אינפורמציה, עד היום הם מתכחשים ולא מסכימים לתת שום אינפורמציה על הדבר הזה. מאיפה אני יודע מה זה פיגור? אז הם כותבים בפיגור אז מה?
עו”ד בכר: אז אתה לא מבין שהחשבון שלך בפיגור?
העד, מר ז’ולטי:לא אני לא מבין אני גם,
ש: אבל אתה רואה,
ת: אני גם אם אני נמצא לא נאמר לי שאני בפיגור, גם לא אמרו לי מה זה פיגור? מה זה נקרא פיגור?
ש: אבל בנספח 12 אתה רואה שאתה נמצא ביתרת חובה של כמעט מיליון שקלים 983 מיליון שקלים גם את זה אתה לא מבין? גם פה אתה לקית בליקוי נראות אתה לא מבין שיש בעיה? שהחשבון,
(מדברים יחד)
ת: אני עדיין לא מבין שיש בעיה, אני מבין שיש בעיה שמתקשרים אליי ואומרים לי שזה. פה שהבנק עשה תרגיל מלוכלך והעביר את היתרה הזאתי ליתרה בפיגור זה משהו אחר, לבנק היו ביטחונות. אם היה הבנק אומר לי שההלוואה נפרעה היא ביגור או המשמעות של הפיגור שהריבית יותר יקרה או משהו כזה מיד הייתי אומר לו תעביר כסף מהחשבון הפרטי שלי. ותסגור את הסיפור. למה אני צריך להיות בפיגור? אבל מעולם לא ידעתי את זה."

מעדות התובע, ומהעדר ראיות בעניין מטעם הנתבע, ולרבות בעצם אישור הדבר ע"י העד מטעמו, שלגרסתו חשש להתעמת , בדרך של שליחת מכתב, עם התובעים בהיותם לקוח מכובד. שוכנעתי באופן מספק, כי הבנק לא שלח לתובעים הודעות בכתב , עובר לאי חידוש הלוואת המיליון, והלוואת ה"און קול" בחשבון .
הגם שלא נשלחו הודעות בכתב, אני סבור, כי הבנק פעל בהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים, ותוך הסתמכות על הקשר ההדוק שהיה ללקוח עם הבנק, הטענה לאי ידיעתו בעניין , במשך חודשים רבים, ושעה שדפי הח-ן מצויים בידו, ומגיע לבנק תכופות, דבר שלא הוכחש , מעלה תמיהות.

עולה לטעמי, כי אי חידושה של הלוואת "האון קול", היה בהתאם לדין, ובהתאם להסכם ההלוואה עליו חתומים התובעים. לפי ס' 1 להסכם ההלוואה, נקבע כי הקצאת האשראי תתחדש פעם בפעם על פי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק, עוד נקבע כי לבנק זכות בלתי חוזרת לבטל/ לדחות את מסגרת האשראי בכל עת ומבלי ליתן ללקוח הודעה מוקדמת או נימוק והכל לפי שיקול דעתו של הבנק.
התובע בחקירתו אישר כי הבין את משמעות ההוראה, אך לשיטתו מדובר בנייר סטנדרטי עליו חותמים בבנק .

בנוסף ע"פ ההסכם הלוואת המיליון , מועד פירעון ההלוואה, מלוא הסכום , היה ביום 27.9.06, ומשהתובעת לא פרעה את ההלוואה ולא הפקידה כספים בח-ן לצורך פירעון ההלוואה, הפיגור בתשלום ההלוואה נרשם תחת "יתרת הלוואות בפיגור" וכן הח-ן חויב בריבית פיגורים חריגה ובהתאם לס' 3 להסכם ההלוואה , ראה נספח 11 לתצהיר הבנק. עוד עולה כי הלוואת המיליון לא הועמדה לפירעון מיידי, בשל אי תשלום, אלא חויבה בריבית פיגורים לאור אי פירעון ההלוואה במועד הנקוב להחזרתה, הריבית לא חויבה בשל העדר מאזן לאותה עת, אלא בשל אי תשלום ההלוואה במועדה. אכן ,סביר להניח שההלוואה היתה מתחדשת לו היה מוצג המאזן , לאותו זמן, ואולם דבר זה לא נעשה.

אין חולק שמדובר במסמכים כתובים, והטענות וההסברים של התובע, כלקוח מכובד המצוי היטב בחשבון לטעמי, מיתממות במידה מסוימת, ואינן חזות הכל. יחד עם זאת, גם הבנק אינו פטור , והיה מצופה שיתנהל באופן שונה וכלהלן.

מן החומר שבפני, עולה תמונה לפיה המחלוקת העובדתית והעיקרית הינה האם נדרשו התובעים להמציא מאזן החברה וכתנאי ולצורך חידוש ההלוואות בחשבון, בהקשר זה אין תיעוד בכתב לעניין פניה לתובעים, מאידך, קיימות תרשומות פנימיות בין עובדי הבנק, לפיהם הנושא עלה מול התובע, וכן קיימת התנהלות של רואה חשבון מטעם התובעים, ובהקשר זה מול הסניף. כך למשל לעניין עדכון בקשר לבקשת ארכה מרשויות המס, ו/או העברת המאזן בסופו של יום ב 4/08.

אני קובע כי התובעים ידעו שעליהם להציג מאזן החברה, לפחות מ – 4/06, ולא עשו כן עד 4/08. יחד עם זאת, בהעדר אסמכתא לדרישה מפורשת ובכתב של המאזן, למועד אחרון, שאחריו לא ניתן יהיה לחדש אשראים / הלוואות לחברה, לא ניתן לקבוע שהתובעים, ובהתחשב גם בחשבונות שניהלו בבנקים אחרים, הבינו מפניות הנתבע בעניין, שבהעדר המאזן לא יחודשו הלוואות שעומדות להסתיים. להבנתם דובר בעניין, שבטיפול נמשך, ואין לו משמעות דראסטית, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלות הנתבע. הואיל ומדובר בלקוח מכובד, ובחשבון עם בטחונות מספקים מחד, ובהעדר מאזן מאידך, התובעים סברו מבחינתם, שנושא חידוש ההלוואות , יתבצע וחתימות אם נדרשות, יעשו בהמשך.

אני סבור שבמצב דברים שכזה, היה על הבנק, בסוף 2006, להודיע בצורה ברורה יותר , בין בכתב ובין בעל פה, לתובעים, שבהעדר הסדרה מיידית של עניין המאזן, ההלוואות אינן מחודשות, וכתוצאה מכך, החשבון מחויב בריבית פיגורים הסכמית. הודעה כזו, ובלשון חד משמעית, נעשתה אך ורק בראשית 2008. בינתיים ובמשך חודשים לא מועטים המשיך החשבון להיות מחויב בריבית פיגורים ששיעור ה גבוה בהרבה מריבית האשראי המאושר, בין לפי הלוואת ה"און קול" ובין לפי הלוואת המ יליון, שמועד פירעונה כבר הגיע.
בצד חובה זו של הבנק הנתבע, שלא קוימה במועד נדרש ומוקדם יותר לטעמי, וכפי שצוין לעיל, מדובר בלקוח מכובד, איש עסקים מנוסה, שלא סביר, לטעמי, שימתין ומעבר לסוף 2006, לעניין בירור יזום מצידו, ובקשר לחיובי הריבית והודעות יתרת החוב המופיעים בדפי החשבון , שאישר שקיבל, וסביר שעיין בהם. איני מקבל שהלקוח יכול להסתפק בהתנהלות פאסיבית בלבד, של שב ואל תעשה, במשך חודשים ארוכים, בעיקרו כל שנת 2007, ולפעול לטיפול בעניין , רק לאחר מכתב הדרישה המפורט מיום 7.1.08 , ותוך דרישה לעריכת החשבון מחדש, שנים לאחור.

ככלל, ללקוח, התובעים, הייתה ציפייה, שנושא האשראי / הלוואות יחודשו, ובהמשך ייחתם מה שנדרש, ככל שנדרש, לפי קריאה מהבנק . ציפייה זו היתה סבירה, למשך מספר חודשים בלבד, ולא למשך של קרוב לשנה וחצי, ועד שהעניין הוסדר, בדרך של סגירת החשבון, תוך תשלום מלוא החוב הנדרש באותה עת, והעברתו לבנק אחר, ותוך שמירת הזכות לתבוע בעניין בשנת 2008 , וכאשר התביעה מוגשת ב 2014.

הלקוח, גם אם לא היה מודע לסופיות הדרישה, בקשר להצגת מאזן, ולאחר ארכות בעניין, והסנקציה הצפויה בשל אי קיומה, עדיין משלא חודשה הלוואת המיליון, אלא חויבה בחשבון, במועד פירעונה, ובהעדר חידוש הלוואת ה"און קול", ולאחר שקודם לכן חודשה במשך שנים, היה אמור, כלקוח מעורה ומתמצא בהתנהלות החשבון , לעורר מיוזמתו, את השאלה , מה פשר סכומי הריבית וההלוואות המופיעות בדף החשבון שקיבל ואף דרש. את העובדה הבסיסית, שהבנק אינו מוסד פילנטרופי, המאפשר ניהול חשבון, ללא הסדרת אשראי שהסתיים, היה אמור לדעת בכל מקרה.

מן האמור, עולה לטעמי, שהן התובעים והן הבנק, פעלו בעניין נשוא התביעה באופן בלתי מספק, ושאינו מצדיק הטלת האשם, בגין התוצאה בסופו של יום – חיובי ריבית גבוהים , ולאורך זמן בחשבון, ושעה שהשוטף מתנהל כסדרו, ועם בטחונות נאותים, על אחד מן הצדדים באופן מלא, ובמובן של קבלת התביעה, ו/או דחייתה.

לדעתי, בנסיבות העניין, ונוכח האשם המשותף בעניין , לשני הצדדים, יש להורות, על חלוקת הנזק בין הצדדים, בחלקים שווים, מה שמביא לתוצאה, לפיה התובעת 2, החברה, זכאית להשבת מחצית הריבית החריגה ששולמה בחשבון, ולפי תחשיב הבנק, נספח 16 למוצגיו, בסך כולל של 192,161 ₪ מיום 11.5.08. דהיינו יש לחייב הנתבע לשלם לתובעת 2 את הסך של 96, 080 ₪, צמוד למדד מיום 8.5.08, ועד ליום הגשת התביעה, ומיום הגשת התביעה יישא הסכום המתקבל הצמדה וריבית כחוק. קביעת הצמדה והריבית כלעיל, נובעת מכך, שסכום דומה לנפסק כאן, הוצע על ידי הנתבע, ומבלי להודות בטענות כלשהן, ובמהלך המשא ומתן שלפני הגשת התביעה.

בנסיבות העניין, וכן לגוף הטענות, אני סבור שיש לדחות טענת הנתבע, לסילוק התביעה בשל התיישנות ו/או שיהוי. מחד מדובר בנזק, שהחל להתגבש לכאורה כבר בסוף 2006, מועד חיוב החשבון בהלוואת המיליון, בהתחשב בקביעות לעיל, ובמועד אי חידוש הלוואת ה"און קול" ב 4/07, ומועד הגשת התביעה ב 6/14, אני קובע שהגם ויכול ואין מקום לקבל עמדת התובע, שהמועד הקובע לצורך התגבשות העילות , וזכות תביעה קונקרטית, הינו 1/08 , מועד הדרישה שנשלחה. עדין ניתן לקבל, בדוחק, שנשוא כלל התביעה טרם התיישן, ונתבע 7 שנים אחורה, ממועד הגשת התביעה ב 6/14, ובטרם התיישנה.
אין מקום לטעמי גם לסלק התביעה בשל שיהוי בהגשתה. התובעים לא יצרו מצג כלפי הנתבע, לפיו מוותרים על טענות בעניין, נהפוך הוא, התקיים משא ומתן במשך תקופה ולא צלח בסופו של יום.

אני מורה על דחיית יתרת דרישות התובעים, לעניין חישוב מחודש בחשבון, פיצוי בגין לשון הרע, הוצאות ועוגמת נפש.
לא ראיתי בנסיבות כאן שהנתבע ביצע פרסום, המהווה לשון הרע, כמשמעו בחוק. בסופו של יום מדובר במחלוקת לגיטימית, בקשר לחיובי ריבית, ועל פי מערכת הסכמית, שבין הצדדים כלקוח ובנק,
ומשתנים נוספים שהוזכרו בקביעות לעיל, ואין בעובדה שנקבע אשם משותף בעניין, להוות בסיס לחיוב בהקשר זה. ככל וצד, פעל שלא כראוי, המקום ליתן לכך ביטוי צריך להיות, וכפי שנקבע, בתביעת השבת חיובי הריבית.

החישוב היחיד, לעניין ריבית יתר שחויבה בחשבון, ושהוכח באופן מספק, ולא נסתר, הינו תחשיב הבנק שנערך ע" העדה הגב' בוכמן. סכומים אחרים לא הוכחו, ולו לכאורה. משכך אין הצדקה להורות על צו עשה, לחישוב מחודש , ויש לגזור הסכום להשבה מתחשיב זה.

סוף דבר

1. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 2 את הסך של 96,080 ₪, בצירוף הצמדה למדד מיום
8.5.08, ועד ליום הגשת התביעה, ומיום זה יישא הסכום המתקבל, הצמדה וריבית כחוק ועד למועד התשלום בפועל.
התשלום יבוצע בתוך 30 יום מקבלת הנתבע את פסק הדין.

2. נוכח הנקבע, והתוצאה , לפיה מתקבלת התביעה בחלקה בלבד, ובשיעור דומה לסכום, שהוצע לצורכי פשרה, בזמנו על ידי הנתבע, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, 07 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.