הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 53321-07-17

לפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק

התובעים:

פלונים
ע"י ב"כ עו"ד עמית ביר

-נ ג ד-

הנתבעים:

1.המרכז הזואולוגי תל אביב-רמת גן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שני גוטליב
2.שירביט חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אביגדור קנדל

פסק דין חלקי
בסוגיית סיווג התאונה

בפניי תביעה לנזקי גוף בגין תאונה שארעה ביום 14/11/2015, בה נפגעו שלושה בני משפחה.

רקע כללי והצגת הצדדים
על פי הנטען, התאונה ארעה עת שלושת התובעים היו בדרכם לעבר היציאה מהפארק שבניהולה של הנתבעת 1, המרכז הזאולוגי בת"א-ר"ג ( להלן: "הסאפרי"), כאשר לפתע נפגע הרכב בו נסעו על ידי עדר אנטילופות מסוג קאנה אשר פתח בדהרה. במהלך פגיעת הרכב אגב מנוסת העדר, נגרמו לתובעים או מי מהם, נוסעי הרכב, נזקי גוף כמתואר בכתב התביעה ( סעיפים 12-18).

התובעים הגישו תביעתם כנגד הספארי לפי פקודת הנזיקין [ נוסח חדש], בטענה לקיומה של עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. בכתב הגנתו טען הסאפרי כי התאונה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה -1975 ( להלן:" חוק הפיצויים"). לנוכח טענת הגנה זו שהעלה הסאפרי, תיקנו התובעים את כתב תביעתם וצירפו את הנתבעת 2 בהיותה מבטחת הרכב בביטוח חובה בעילה חלופית לפיה התאונה מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. (להלן:" שירביט").

מאחר ושאלת סיווג התאונה התעוררה כבר במסגרת כתבי הטענות, הוריתי על פיצול הדיון, כך שראשית דבר, תידון ותוכרע תחילה המחלוקת בשאלת סיווג התאונה. ביום 14/2/2019 התקיים בתיק דיון הוכחות שיוחד אך ורק לשאלה זו לאחריו סיכמו הצדדים בעל פה טענותיהם בסוגיה זו.

העובדות הצריכות לענייננו בנוגע לנסיבות קרות התאונה
מעדויות שלושת התובעים ומר עופר מטלון, אשר היה מנהל התורן של הסאפרי ביום התאונה והוזעק למקום דקות ספורות לאחר שהתרחשה, עולה כי המסכת הראייתית בנוגע לנסיבות התאונה למעשה אינה שנויה במחלוקת ותובא להלן; מעשה שהיה כך היה:
התובעים, אב, ביתו ובן זוגה, אשר לימים נישאה לו, עשו דרכם לכוון פתח היציאה של הסאפרי בתום הביקור בפארק. אותו היום היה הפארק גדוש במבקרים ולכן נוצרה שיירה של מכוניות שהתקדמה בפקק איטי לקראת שערי היציאה. השעה הייתה לקראת 16:00-17:00 ובחוץ כבר ירדה החשכה. ברכב ישבו אותה עת האב ( הנהג), אשתו במושב שליד הנהג ( אינה תובעת בתביעה) ובמושב מאחור ישבו ביתו ( התובעת 2) ובן זוגה ( התובע 3) ( להלן: "הרכב", " האב", "הבת", "החתן").
לפתע ללא כל הכנה או התרעה מוקדמת, כאשר הרכב היה במצב של עמידה ( עצירה מוחלטת) בפקק עם מנוע מונע, חשו יושבי הרכב בקולות נפץ בשל פיצוץ השמשה האחורית והצידית ( אחורית ימנית), טלטול הרכב, חבטות ברכב ומעיכת החלק האחורי והגג של הרכב. האירוע הנ"ל נמשך מספר שניות וחלף כלא היה ( להלן: "התאונה").
יושבי הרכב ההמומים נכנסו לבהלה גדולה וחלקם אף חשו כי נגרמו להם פגיעות גוף ( פגיעת כתף לבת, פגיעת ע"ש מתני לחתן ותגובה פוסט טראומטית שהתפתחה בהמשך אצל האב- כך על פי הנטען).
האב יצא מהרכב לברר את פשר הדבר שארע, כאשר לתדהמתו התברר לו כי היה זה עדר אנטילופות מסוג קאנה אשר חלף בדהרה את שביל היציאה ובדרכו עלה על רכב המשפחה, רמס אותו, ניפץ את השמשה האחורית והצידית, מעך את הגג ואת החלק האחורי של הרכב באזור את המטען והמשיך בדרכו במנוסה לכוון השני, לעבר גדר הסאפרי. עוד העלו הממצאים מהשטח כי העדר הגיח מצידו הימני של הרכב ולמעשה חלף את הרכב מימין לשמאל . (עדות האב בעמ' 6 ועדות נציג הסאפרי בעמ' 12-13 לפרוטוקול).
על מנת לסבר את האוזן ולהבין את עוצמת הפגיעה ברכב על יושביו, נציין כי אנטילופה מסוג קאנה מכונה גם " אילנד", היא סוג של אנטילופה ממשפחת הפרים שמקורו באזורי סוואנה באפריקה. לאילנד שני מינים: אילנד מצוי ואילנד ענק. האילנד הוא הגדול שבאנטילופות של אפריקה, עם זכרים במשקל שנע לרוב בין 600 - 800 ק"ג ונקבות במשקל שבין 400 - 600 ק"ג ( נלקח מאתר הויקיפדיה). בענייננו אין כל עדות למספר הפרטים שכלל העדר שחלף ורמס את הרכב במנוסתו ואולם אין חולק כי היה מדובר במספר פרטים ולא באנטילופה בודדת (להלן: "העדר").
למקום הוזעקו ניידת משטרה ואמבולנס אשר פינה את התובעת 2 מלווה באימה לבית חולים שיבא. החתן צילם את מצב ומיקום הרכב בזמן אמת ( תמונות ת/1-ת/7). ראה עדות החתן בעמ' 11 לפרוטוקול ועדות נציג הסאפרי בעמ' 13 לפרוטוקול . מתמונות הרכב עולה כי כל חלקו הימני-אחורי של הרכב ספג מכה קשה, הפח נמעך ונשרט והשמשות האחורית והצידית התנפצו. עוד ניתן להתרשם מהתמונות כי לא היה אור יום בעת שארעה התאונה.
עוד יצויין כי בכל הנוגע לנזקי הרכוש לרכב ובהתאם לעדות, פארק הסאפרי פיצה אותו במלוא שווי הרכב שהוכרז כטוטלוס (אובדן מוחלט) בעקבות התאונה. (עדות האב עמ' 5-6 לפרוטוקול).
מחקירות שלושת התובעים, עולה כי אף אחד מהשלושה לא ראה את העדר מגיח לכוונם או לעבר הרכב ולמעשה הם הבינו לאשורו את אשר ארע, רק לאחר שהעדר חלף וזאת מעדויות הנהגים האחרים שעמדו בפקק לכוון היציאה וחזו במחזה. גרסה זו מתיישבת עם מהירות הבזק בה התרחש האירוע כולו ועם העובדה כי שרר חושך מוחלט בחוץ.
עוד העידו כל ארבעת העדים, התובעים ונציג הסאפרי, כי בעת שארעה התאונה הרכב היה כבר סמוך לשער היציאה, מרחק של כמה עשרות מטרים ממנו. במקום זה כבר לא מסתובבות החיות באופן חופשי ליד הרכבים כמו במעמקי הסאפרי. (עדות האב בעמ' 5 לפרוטוקול ועדות נציג הסאפרי בעמ' 13 לפרוטוקול).
כאשר נשאלו התובעים האם ראו שהיו מכוניות שניסו לעקוף את הפקק ובשל כך, כביכול, גרמו לעדר לנוס בבהלה, השיבו כל השלושה ללא יוצא מן הכלל בשלילה. (האב בעמ' 4 לפרוטוקול, החתן בעמ' 11). אמנם, הבת אישרה כי היא התראיינה לעיתון ידיעות אחרונות בנוגע לאירוע הנ"ל ואישרה את הדברים שמסרה לכתב לפיהם " כנראה" שהעדר נבהל בשל מכוניות שעקפו. ואולם בחקירתה על דוכן העדים העידה כי היא עצמה לא ראתה מכוניות עוקפות את הפקק. למעשה, העידה כי הייתה עסוקה במכשיר הנייד שלה ולא ראתה מאומה מהתרחשות זו במו עיניה, אלא הסיקה זאת לנוכח ההשערות שהועלו על ידי נהגים אחרים במקום. ראה דבריה בעמ' 8 לפרוטוקול:
"...אני לא ראיתי שאנשים עקפו. מדברים שאנשים אמרו שהיו מאחורינו אמרו שכנראה זה מה שקרה...
ש. את ראית שבשלב מסויים אנשים ניסו לקצר את הפקק?
ת. כששאלו אותי בכתבה למה את חושבת שזה קרה, אמרתי שלפי מה שאנשים אמרו כנראה שזה מה שקרה. רק חיפשנו להבין ממה זה קרה
ש. את אומרת ששמעת מאנשים אח"כ שנהגים עקפו וכתוצאה מכך האטילופות נבהלו?
ת. זה רק מה ששמעתי שאנשים אמרו...
ש. במי עינייך את בשום שלב לא ראית את האנטילופות, לא ידעת מה קורה?
ת. נכון.
ש. כל מה שידעת זה ממה שסיפרו לך אנשים?
ת. כן..."
ודוק, לסברא זו לפיה העדר החל במנוסה בגלל בהלה ממכוניות חולפות, מה שייתכן ועשוי היה להקים זיקה בין שימוש ברכב כלשהו לבין אופן קרות התאונה, אין כל עדות פוזיטיבית של מי מבין העדים שהעידו ואף אין לכך זכר בדו"ח האירוע שמילא הסאפרי והוגש נ/1. אין זאת אלא כי מדובר בסברה גרידא ללא כל עיגון ראייתי ומשכך בוודאי שלא ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי כלשהו.
זאת ועוד, בעדותו של האב העיד הלה כי ביתו וחתנו שישבו במושב האחורי, נפגעו מהרגליים של האנטילופה בעת ש זו עלתה על הרכב וניפצה את השמשה. וכך העיד בעמ' 3-4 לפרוטוקול:
"...הרגל של האטילופה נכנסה לתוך המושב. חלק עלו על גג האוטו הגג היה מעוך...מדובר בעדר, לא באחד. העדר המשיך הלאה. נתן את המכות ונס ובאו עוד. כאילו מישהו רודף אחריהם...הוא נפגע מזה שהאנטילופה שברה את החלון האחורי ונכנסה עם הרגל...ראיתי שהיא שברה את השמשה, הכניסה את רגלה לתוך המושב האחורי. גם ביתי נפגעה בכתף..."
עדות זו מתיישבת עם עדותה של הבת בעמ' 7 לפרוטוקול:
"..הייתי עם הטלפון, בהתחלה הרגיש שהאוטו התנדנד, אח"כ עוד יותר, פתאום התנפצה זכוכית מהצד שלי ואח"כ מאחורה. פתאום לא הייתה לי תחושה בכתף ימין. מרב בהלה שלי והצעקות אבא שלי יצא מהרכב..."
ובהמשך בעמ' 9 לפרוטוקול: " החלון הימני התנפץ ולא יכולתי להזיז את היד". על דברים אלו חזר החתן בעמ' 10 לפרוטוקול:
"...פתאום שמענו בום ועוד בום ועוד כמה בומים, התנפצו החלונות, פגע בי ובאשתי האנטילופה, אני לא יודע שיש אנטילופות. חמי אילן יצא לבחוץ ושאל את האנשים ואנשים אמרו לו שרצו אנטילופות, עדר של חיות. בדיעבד הבנו מה קרה..."
כאן המקום לציין ולהדגיש כי כל אחד משלושת התובעים נחקר מבלי שהשניים האחרים, אשר טרם נחקרו, נכחו באולם בעת חקירתו. חרף זאת, לא נמצאו כל סתירות בין העדויות וכל השלושה מסרו גרסה זהה אשר מעלה תמונה עובדתית אחת סדורה וקוהרנטית לגבי הנסיבות, מה שמחזק את מהימנותה.
מר מטלון מטעם הסאפרי אישר כי הוא עובד בפארק מזה 37 שנים ומעולם לא נתקל באירוע חריג מסוג זה בו עדר פוגע ברכב תוך כדי מנוסה. בסוף עדותו מסר העד את ההסבר שלו למה שקרה באלו המילים: " זה לא משהו תדיר ואין מדובר בחיה מסוכנת. זה קרה כי הן נלחצו מסיבה כלשהי ולא היה להן איך לעבור אז עברו דרך מכוניות זו לא חיה שתוקפת. .." (ראה עמ' 13-14 לפרוטוקול).
טענות הצדדים
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם ניתן לסווג את התאונה כתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים אם לאו;
התובעים וחברת שירביט טוענים הן בכתבי הטענות והן בסיכומיהם כי נסיבות התאונה מצביעות בבירור על כך כי אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים וזאת בעיקר לנוכח היעדרו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי כאחד, בינה לבין השימוש ברכב כרכב מנועי למטרות תחבורה. לטענת שירביט הרכב היווה זירה בלבד ותו לאו ולא הייתה לו כל תרומה ממשית בהיותו רכב מנועי לקרות האירוע וזאת בהתאם למבחן "הסיכון התחבורתי" ומבחן "השכל הישר".
מנגד, טוען הסאפרי כי נסיבות התאונה, כמות שהתבררו במעמד הדיון וכפי שנטען על ידו בכתבי הטענות, מצביעות על כך כי המדובר בתאונת דרכים, שכן במקרה דנן מתקיים הקשר סיבתי בין הפגיעה לבין השימוש ברכב כרכב מנועי למטרות תחבורה. זאת ניתן להסיק, כך לשיטת הסאפרי, מן העובדה כי התובעים, נוסעי הרכב, עשו שימוש תחבורתי ברכבם עת הרכב הזדחל בפקק תנועה איטי ביציאה מהספארי, מה שמנע מעבר חופשי של עדר הא נטילופות אשר פתח במנוסה ובשל כך ארעה התאונה. עוד גורס הסאפרי כי העדר פתח במנוסה, בין אם בשל בהלה מרכבים אחרים אשר ביקשו לעקוף את הפקק ולצורך כך סטו מהכביש והתקרבו יתר על המידה אל החיות ובין אם בשל צפיפות הרכבים שעמדו אותה שעה בפקק וגרמו לבהלת העדר, ומכאן מתקיים יסוד הקשר הסיבתי.
דיון והכרעה.
לאחר עיון מדוקדק במסכת הראייתית כפי שזו הונחה בפניי, בהצטרף לניתוח העובדתי כפי שהוצג לעיל, ובשים לב למסגרת הנורמטיבית ולמצב המשפטי הנוהג, באתי למסקנה כי נסיבות התאונה דנן אינן מקיימות את תנאי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. מסקנתי זו מבוססת על שני אדנים עיקריים:
היעדר קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כאחד בין נסיבות התאונה לבין " שימוש ברכב מנועי". לשון אחר, לא מתקיים המונח: "עקב" המנוי בהגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.
בחינת הסיכון שהתממש בנסיבות התאונה דנן ובהצטרף ל מבחן "השכל הישר", מביאים למסקנה כי בענייננו, לא התממש מבחן הסיכון התחבורתי שאומץ בעקבות תיקון 8 לחוק הפיצויים ואשר נועד לצמצם את המקרים שיכללו בגדרו של החוק. פועל יוצא ממסקנה זו הוא כי בכל הנוגע לנסיבותיה של תאונה זו, הרכב שימש כזירה בלבד.

הנושאים ידונו להלן כסדרם;

היעדרו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין אופן קרות התאונה
סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים בזו הלשון: " מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף, עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה..." (להלן: "ההגדרה הבסיסית"). (הדגשות שלי- א.ב).
השאלה עיקרית העומדת בפנינו במקרה זה היא שאלת הקשר הסיבתי, תנאי המגולם במונח " עקב" שבהגדרה הבסיסית. וכפי שקובע ריבלין בספרו תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 24 3 ו- 246:
"...המרכיב הרביעי בהגדרת "תאונת דרכים" הוא זה הקושר בין שני היסודות רכב מנועי ושימוש בו לבין נזק הגוף שנגרם כתוצאה מאותו שימוש.... אין די בקשר הסיבתי העובדתי בין השימוש ברכב לבין התוצאה אלא יש צורך גם בקשר סיבתי משפטי. .."
לפיכך, אף אם מתקיים קשר סיבתי עובדתי, דהיינו: שרשרת אירועים עובדתית, אשר בסופה נפגע ה ניזוק ואשר לגביו מתקיימת "זיקה פיסיקלית בין גורם מסוים לבין התוצאה המזיקה", או כפי שמכונה בפסיקה "התנאי בלעדיו אין" או תנאי "הדיות", אין בכך סגי , שכן רק הגורמים " אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות", רואה בהם המשפט כגורמים רלבנטיים, וזהו מבחן הקשר הסיבתי המשפטי החל גם במשטר של חוק הפיצויים (ראו בספרו של ריבלין, עמ' 246).
על האבחנה בין הקשר הסיבתי העובדתי לקשר הסיבתי המשפטי, עמדה כב' השופטת וילנר בפסק דינה בעניין ת.א ( מחוזי חי') 8791-05-10 ג'לאל סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו ,20.10.14), שם ציינה בעמ' 7 לפסק הדין:
"... הקשר הסיבתי העובדתי מתייחס לזיקה שבין השימוש ברכב מנועי לבין הנזק הנגרם למשתמש מן הפן העובדתי. לעומת זאת, הקשר הסיבתי המשפטי בוחן האם ראוי, בין היתר גם משיקולי מדיניות משפטית, להכיר בקשר הסיבתי העובדתי כמביא להכללת האירוע כולו בגדר " תאונת דרכים..." (הדגשה אינה במקור).
דיון רחב ומעמיק בסוגיית הקשר הסיבתי המגולם במונח "עקב" שבהגדרה הבסיסית לחוק הפיצויים, נערך בדנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נאסיף מזאוי, פ"ד נז(3) 145, 163 (2002), (29.8.02) (להלן: " הלכת מזאוי"). שם היה מדובר בנוסע רכב אשר נפגע מרובה שהיה שייך לחייל, נוסע אחר ושפלט כדור תוך כדי הנסיעה, ללא קשר לטלטולי הרכב. בדיון הנוסף נהפכה דעת הרוב של בהמ"ש העליון ונקבע כי הרכב שימש באותו מקרה כזירה בלבד, ולכן המקרה אינו נופל לגדר תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. ראה דבריו של כב' השופט אור אשר כתב את דעת הרב בדיון הנוסף, בעמ' 160:
"...על-מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש כי נקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם ב'הזדמנות' בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום שההתנהגות בו תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב..." (הדגשה אינה במקור).
וראה גם בעמ' 161:
"...מבחן הסיכון מתוחם על-ידי מבחן השכל הישר הדורש כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטית ממשית כלשהי ( מעבר לקשר הסיבתי-עובדתי) להתרחשות הנזק" לשון אחר, על השימוש ברכב לתרום תרומה ממשית מהבחינה המהותית, לאופן קרות הנזק וגרימתו, מעבר לקשר אקראי בין הרכב לנזק..." (הדגשה אינה במקור).
בהמשך בעמ' 161 להלכת מזאוי, עורך כב' השופט אור אבחנה בין המצבים בהם נגרם נזק הגוף "כתוצאה מסיכוני דרך האורבים לנהג בנתיב נסיעתו" כגון תכונות הדרך, מערכת הכבישים וסביבתה הטבעית (גשרים, עצים בשולי הדרך, שילוט וכו') אותם ניתן לראות כסיכונים רלוונטיים להתרחשות נזק עקב שימוש ברכב בהיותם "מאופיינים בכך שהם טמונים ברכב מעצם טבעו וטיבו או שהם קשורים לסיכונים האופיינים לשימוש בדרך" וזאת אל מול מצבים בהם "לא ניתן לאתר קשר רלונטי כלשהו בין התרחשות הנזק לבין שימוש ברכב", לגביהם יש לפסוק כי אין המדובר בתאונת דרכים. וראה דברי כב' השופט אור שם, בעמ' 161:
"... גרימת נזק עקב מצבי רשלנות שאינם קשורים למצב הרכב או למצב הדרך, כגון פגיעות לא מכוונות ביושבי הרכב, אינם בגדר תאונת דרכים. דומה כי הטעם העומד ביסוד מסקנה זו הוא שסיכונים אלה אינם מיוחדים לעוברי דרכים, והם יכולים להתרחש בכל מקום שנמצאים בו בני אדם באותה מידת שכיחות..." (הדגשה אינה במקור).
ומן הכלל אל הפרט; במסכת הראיות אין כל ראיה פוזיטיבית לטענה שמעלה הסאפרי לפיה היו אלו רכבים עוקפים שגרמו לעדר לפת וח בדהרה פתאומית. מדובר בהשערה בלבד משוללת יסוד ראייתי. אדרבא, מהעדויות מסתבר כי סדר הדברים הינו דווקא הפוך: העדר הוא שפגע ברכב בעת הדהירה ולא תנועת/נסיעת הרכב (בין אם של התובעים ובין אם של מבקרים אחרים) היא אשר גרמה לדהירה הפתאומית.
זאת ועוד, מעדות האב עולה בצורה מפורשת כי הפגיעה בנוסעי הרכב שישבו במושב האחורי, הבת והחתן, הייתה מרגל האנטילופה שניפצה וחדרה דרך השמשה וחבטה בהם, אגב העליה על גג הרכב ותא המטען שלו. גם התרחשות זו שוללת קשר סיבתי עובדתי בין האירוע כמות שארע, לבין הרכב בשמשו כרכב מנועי למטרות תחבורה, שכן הפגיעה בנוסעים הייתה בשל מכה ישירה שספגו התובעים מרגלי החיה עצמה להבדיל מהרכב או מרכיב כלשהו שלו (כגון השמשה שהתנפצה או הפח שנמעך). למעשה, מדובר בנזק בלתי מכוון שנגרם לתובעים על ידי העדר החופשי בשטח הסאפרי, ללא קשר למצב הרכב או הדרך, וככזה יש לראות במקרה כמוצא מגדר חוק הפיצויים לפי ההלכה הפסוקה עליה הצבענו בהרחבה לעיל ועליה נצביע בפרק הבא.
לאור כל האמור לעיל, באתי למסקנה כי במקרה דנן לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כאחד, בין השימוש שעשו התובעים כנוסעי הרכב לבין פגיעתם בנסיבות התאונה.
מבחן "הסיכון התחבורתי " בשילוב מבחן "השכל הישר" מובילים למסקנה כי הרכב הווה "זירה" בלבד ו זאת בהצטרף לשיקולי מדיניות משפטית לאור תיקון מס' 8
בהקשר זה ראוי להזכיר כי המבחן שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי (מבחן "הסיכון" ומבחן "השכל הישר"), ידע לא מעט תהפוכות. בעניין זה ראה ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב(2), 844 אשר היוותה את קו פרשת המים בסוגיה זו (להלן: " הלכת שולמן"). ואולם כיום אין עוד חולק כי תיקון מס' 8 לחוק [ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ( תיקון מס' 8), התשנ"א-1990, ס"ח 1329] ( להלן: "תיקון מס' 8"), שנעשה לאחר הלכת שולמן, החליף את המבחן הייעודי שקדם לתיקון, והחיל את מבחן הסיכון התחבורתי ביחס להגדרה הבסיסית. מבחן זה, קרי הסיכון התחבורתי, משולב כיום בהתאם לפסיקה, עם מבחן "השכל הישר" (ראה ריבלין, שם בעמ' 259 וכן ראה הלכת מזאוי בעמ' 152, 160).
בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט עמית בפסק הדין בעניין רע"א 7163/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (20.3.18) , שם מסכם את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בפסקה 16 לפסק הדין:
" ...השאלה שנותרה היא שאלה של קשר סיבתי משפטי. המבחן לקיומו ביחס לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, כשלתוכו משולב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתקיים במקום בו הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפלת"ד להתמודד, קרי הסיכון התחבורתי, ואילו מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק..."
בהלכת מזאוי קשר כב' השופט אור בין מבחן "השכל הישר" לבין השאלה האם הרכב משמש כזירה בלבד להבדיל מתרומה ממשית לקרות הנזק מעצם היותו רכב מנועי , ובכך למעשה הגדיר את "מבחן הזירה" בזו הלשון (שם, עמ' 162):
" ...לסיכום, הינני סבור כי "מבחן הזירה"-דהיינו המבחן אם הרכב שימש רק זירה לאירוע או אם השימוש בו גרם לאירוע המזיק- המבחן אינו מסתמך על ההבחנה אם מדובר במעשה מכוון או רשלני, במצב הרכב בעת קרות הנזק, בזווית הפגיעה ובאופן הפגיעה וכיוצא באלה. נקודת המבט היא רחבה יותר, והיא בוחנת, על פי מבחן השכל הישר, אם השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלוונטי ממשי לקרות הנזק. רק אם התשובה לכך חיובית נאמר שקיים קשר סיבתי מבחינה משפטית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם. ודוק, אין מבחן השכל היר בא להמיר את מבחן הסיכון, אלא להגמישו ולהתאימו למקרי גבול קשים כגון המקרה שלפנינו... " (הדגשה אינה במקור).
ולענייננו; דומה כי נסיבות המקרה דנן ניתן לומר כי התאונה אכן ארעה במהלך הנסיעה קרי במהלך השימוש ברכב (שהרי זו כוללת בחובה גם עמידה בפקק), אולם היא לא ארעה עקב השימוש ברכב, כפי שמצינו לעיל. (ראה דעתו של כב' השופט טירקל בפרשת מזאוי).
מעדויות התובעים עולה בבירור כי פגיעתם לא נגרמה עקב היותם נוסעי הרכב, אלא ארעה בשל גורם זר מתערב, שאין לו ולא כלום עם סיכונים אינהרנטיים של הדרך אשר נכללים בגדר סיכונים תחבורתיים, וכי עצם העובדה כי התובעים היו ישובים אותה שעה בתוך הרכב לא תרמה מאומה לנסיבות או תוצאות התאונה, אלא הייתה מקרית גרידא. אין זאת אלא כי התאונה ארעה בשל אירוע נדיר וחריג בשכיחותו, על גבול האנקדוטי, וללא כל זיקה לרכב בהיותו " רכב מנועי למטרות תחבורה" או לסיכוני ם שכיחים של הדרך.
בעניין זה אפנה לספרו של ריבלין, מהדורה רביעית הפרק הדן ברכב כזירה מול הרכב כקשור סיבתית לתאונה בעמ' 261-267, בדגש על הדוגמאות שהובאו שם למקרים בהם מעורבים בעלי חיים ואשר אין לראותם כחוסים תחת חוק הפיצויים בשל היעדרו של קשר סיבתי משפטי ואזי יש לראות ברכב כזירה בלבד: אדם עולה לרכב עם כלב ועקב התרשלות בשמירתו נושך הכלב נוסע אחר שיושב ברכב, ילד עולה לרכב עם נחש ארסי הנתון בתוך קופסא ועקב התרשלותו משתחרר הנחש ומכיש נוסע, אדם נושא וירוס מדבק אשר יושב ברכב ובשל שיעוליו מדביק נוסעים אחרים- כל אלו כך נקבע לא ייחשבו כתאונות דרכים וכדבריו שם בעמ' 263:
"...עצם נוכחותם של הנוסעים ברכב היא לבד אינה תרומה כזו. נשיכת כלב, הכשת נחש, הידבקות בווירוסים ופליטת כדור אינם סיכונים אופייניים לנסיעה ברכב ואינם נכללים עם הסיכונים של שימוש ברכב. הם יכולים להתרחש באותה מידת שכיחות בכל מקום-במסעדה, בביתף, במוזיאון כמו ברכב. הנזק אמנם ארע במהלך השימוש ברכב אך לא "עקב" השימוש בו. הרכב שימש זירה בלבד להתרחשות הנזק".
בהקשר זה ראוי להפנות לרע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן (פסק דינו של כב' השופט רובישנטיין מיום 9/11/06) שם נפגעו נוסעי הרכב מסלעים שהועפו ופגעו במכוניתם וזאת מעוצמת פיצוץ שנעשה במסגרת עבודת סלילת תוואי כביש שטרם הוכשר לנסיעת רכב . שם נקבע כי הרכב הווה זירה בלבד וזאת מאחר ויש לראות בפיצוץ הסלעים כאלמנט זר מתערב אשר אינו "חלק אינטגרלי מהסביבה התעבורתית שבו עושה הרכב את דרכו", ובכך הוא מנתק את הקשר הסיבתי ועימו את מימוש הסיכון התחבורתי. עוד הוסיף השופט רובינשטיין כי יש לקחת בחשבון את " רמת השכיחות המועטת של קיום הגורם המתערב באירועים מעין אלה". ראה בעמ' 16-17 לפסק הדין וכן ראה את הביקורת על פסק הדין ביחס להלכה שקדמה לו בע"א 4204/98 המל"ל נ' משרד השיכון ואח' פ"די נג(4), 867 או כפי שמכונה "הלכת גשר שפירים" בספרו של ריבלין, שם בעמ' 265-267 .
יפים דברים אלו על דרך קל וחומר גם לנסיבות המקרה דנן; ניתן לראות בעדר האנטילופות כגורם זר מתערב, שהינו אלמנט זר לסביבה התעבורתית הרגילה הנוהגת במחוזותינו. השכיחות לייתכנות אירוע מסוג זה הינה כה נדירה, לא רק בכבישי יש ראל אלא אף בשטח הספארי עצמו, עד כדי שניתן לראותה כשואפת לאפס. ראה דבריו של מר מטלון מטעם הסאפרי.
אין זאת אלא כי מבחן " השכל הישר" מוביל למסקנה כי נזק הגוף אשר הוסב לתובעים במקרה דנן, אינו תולדה של " סיכון תחבורתי" או תוצאה של סיכון אופייני הטמון ברכב מעצם טיבו וטבעו או בתנאי הדרך. הסיכון שהתממש בענייננו גלום בפעולה של גורם זר, עדר חיות אשר פותח בדהרה ורומס כל שנקרה בדרכו, במקרה דנן ובאקראי לחלוטין, היה זה רכב עומד בפקק על יושביו. אשר על כן ישיבתם של התובעים ברכב, הייתה אגבית לחלוטין לשימוש התחבורתי שעשו בו כנוסעים ברכב. משכך, ולנוכח נסיבות המקרה כפי שפורטו בהרחבה לעיל, מתבקשת המסקנה כי הרכב שימוש כזירה בלבד ולא היה גורם בעל תרומה ממשית כלשהי להתרחשותה.
למסקנה זו באתי גם לנוכח התכלית הפרשנית של תיקון 8 לחוק הפיצויים שנועד לצמצמם את השימושים המוכרים שיכללו בגדרו של החוק. ראה בספרו של ריבלין על משמעותו והשפעתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים:
"...בתיקון מס' 8 ביקש המחוקק להצר את גדרו של המונח " שימוש ברכב"... המטרה המוצהרת מאחורי השינויים שהביא עימו תיקון מס' 8 לחוק הייתה " להגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד- לפי תורת ה'סיכון התחבורתי' המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה..."
הינה כי כן, תיקון מס' 8 ומגמת הפסיקה שהתפתחה בעקבותיו, מעידים על מגמת צמצום בקשר להגדרת המקרים שיבואו בגדר תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים. דומה, כי תכליתה של מגמת הצמצום היא לקרב את הגדרת " תאונת דרכים" למשמעותה הפשוטה והיומיומית, כפי שנתפסת בלשון הציבור הרחב.
ראה בעניין זה רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [ פורסם בנבו] (4.2.09), שם הובהר כי תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים נועד להחזיר במידת האפשר את המושג " תאונת דרכים" למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין בע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2) 49, 62 (2001)).
"...לעת פירושה של ' תאונת דרכים' - מאבדים אנו את חוש-החושים, את האינטואיציה המושכלת, את התחושה השיפוטית המלווה אותנו לעת שאנו מכריעים בדין, בין שמכריעים אנו בגורלו של אדם ובין שמכריעים אנו בנושא כספי מן-המניין..."
סוף דבר
לאור כל המקובץ דלעיל, הריני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2.
מאחר ובשל הטענה שהעלתה הנתבעת 1 נאלצו התובעים לתקן את כתב תביעתם ולצרף את המבטחת בחובה כנתבעת נוספת לתביעה, הריני מורה כי הנתבעת 1 היא זו שתישא בהוצאות משפט של הנתבעת 2 בסך 1 5,000 ש"ח.
התובענה תמשיך להתברר בעילה לפי פקודת הנזיקין בלבד כנגד הנתבעת 1. במסגרת זו נ דרשים התובע ים לצרף לכתב תביעת ם בתוך 30 יום, חוות דעת רפואית ככל שבכוונתם להעלות טענות שבמומחיות רפואית ובהתאם לדרישת התקנות.
שלושים יום לאחר הגשת חוות דעת כאמור, תגיש הנתבעת 1 חוות דעת רפואית מטעמה.
קובעת תזכורת פנימית למעקב אחר הגשת חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים ליום 1/7/19.
המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.