הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 53316-01-14

לפני כבוד השופטת דלית ורד

התובע:

אהרון יעקב קופר
ב- ת"א 53316-01-14
הנתבע :
ב- ת"א 38397-07-14
נגד

הנתבעת :
ב- ת"א 53316-01-14
התובע:
ב- ת'א 38397-07-14

שולמית אטיאס, יורשת המנוח נפתלי אטיאס

פסק דין

פתח דבר

בפני שתי תובענות שהדיון בהן אוחד. ביסוד שתי התובענות מערכת היחסים שבין הצדדים, שיוגדרו להלן, בתקופה שבין השנים 2009 עד 2012. בתקופה זו, היה מר אהרון יעקב קופר (להלן: "קופר או "הבעלים") בעלים של חנות המצויה ברחוב בצלאל 1 ברמת גן, הידועה כחלקה 898 בגוש 6207 (להלן: "החנות"). בה בעת, מר נפתלי אטיאס ז"ל (להלן: "אטיאס" או "המחזיק") החזיק בחנות וניהל בה בית עסק.

בתיק 53316-01-14, הגיש קופר, הבעלים של החנות, תביעה כספית נגד המחזיק על סך של 448,386 ₪ בגין אי תשלום שכר דירה, תשלומי חובה ודמי ניהול, בגין התקופה בה החזיק בחנות. בשנת 2012 נמכרה החנות בהליך כינוס נכסים על ידי בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, שלטובתו רבץ משכון על זכויות הבעלים בחנות. במסגרת התביעה בענייננו, הבעלים תבע את המחזיק גם בגין ההוצאות שנאלץ לשאת בהן עקב הליכי הכינוס על ידי הבנק.

בתיק 38397-07-14 המחזיק הגיש לביצוע בהוצאה לפועל שיק הנושא תאריך 18.01.13 על סך של 850,000 ₪ שנמשך מחשבונו של הבעלים. הבקשה לביצוע השטר הועמדה על סך של 425,000 ₪.

לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, ובטרם התקיים דיון ההוכחות הראשון, נפטר המחזיק. אשת המחזיק, יורשתו היחידה על צו ירושה, באה בנעליו (להלן- היורשת).

בהחלטתי מיום 9.5.18 הוחלט כי תצהירו של בנו של המחזיק, מר מיקי אטיאס, יוגש בכפוף למחיקת מספר סעיפים ממנו אשר הינם משום הרחבת חזית אסורה או שבאופן בולט ומובהק הם בגדר עדות סברה. כמו כן הוחלט לקבל כראיה קבילה את תצהיר המחזיק, כחריג לכלל האוסר עדות שמיעה, בהיותו (בחלקו) בגדר אמרת נפטר בניגוד לאינטרס רכושי שלו, זאת כאשר בחינת הראיות תיעשה במישור של תוכנם, מהימנותם ומשקלם.

הליכים קודמים בין הצדדים:

ת"א (שלום ת"א) 47461-05-11 אהרן יעקב קופר נ' נפתלי אטיאס:
בהליך זה, אשר התנהל בפני כבוד השופט ישי קורן, הגיש הבעלים בחודש מאי 2011 תביעה לפינויו של המחזיק מן החנות. במעמד הדיון שנערך ביום 3.10.2011 הגיעו הבעלים והמחזיק לכלל הסכם שקיבל תוקף של החלטה. לפי ההסכמה, מונו באות כוח הצדדים במשותף ככונסות נכסים על החנות, כשהמחזיק נדרש לפנות בתוך חודש ימים, את החנות והגלריה שנבנתה באופן בלתי חוקי מעל החנות. כמו כן, הוסכם כי המחזיק יהיה זכאי להגיש בתוך 45 ימים תביעה לסעד הצהרתי בשאלת הבעלות על החנות. בסופו של דבר תביעה זו נמחקה לאחר שהבנק החל בהליכי כינוס נכסים.
להליך האמור ייקרא להלן תביעת הפינוי.

ה"פ (מחוזי ת"א) 33351-11-11 נפתלי אטיאס נ' אהרן יעקב קופר:
בהליך זה, אשר התנהל בפני כבוד השופט יונה אטדגי, עתרו המחזיק ובנו למתן צו המורה כי בין הצדדים הסכם מכר תקף, וכי בכפוף לתשלום סך של 658,000 ₪, בניכוי 200,000 ₪ שכבר שולמו על חשבון התמורה, זכאי בנו של המחזיק להירשם כבעל זכויות הקניין בחנות. ביום 05.09.12 ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות מבלי שהמחלוקת הוכרעה. ביסוד פסק הדין עמדה העובדה כי באותה עת, ננקטו כבר הליכי מימוש על ידי הבנק, ולא היה עוד טעם בהמשך בירור התביעה. על אף מחיקת ההליך, לא חייב בית המשפט את המבקשים בהוצאות. לעניין זה מנה בית המשפט שני שיקולים. האחד כי ההתפתחויות בהוצאה לפועל לא היו בשליטתם. השני, משום שעצם המחלוקת עוד עשויה להתברר בתביעה נפרדת. ראו נספחים ד' ו ו' לבקשת הרשות להתגונן אשר הגיש הבעלים בתיק 38397-07-14.

בהליכים שבפניי הוגשו תצהירים הן על ידי הבעלים והן על ידי המחזיק. כן הומצאו תצהירי הצדדים שהוגשו בהליכים הקודמים שנוהלו ביניהם. בחינת טענות הצדדים תיעשה תוך השוואת גרסאותיהם הנוכחיות לגרסאות מוקדמות שניתנו על ידם, ותוך הסתמכות על משקל הדברים, תוכנם, והגיונם. בעת שקילת הגרסאות יש לתת את הדעת לעובדה כי המחזיק לא נחקר בחקירה נגדית, ולפיכך לא ניתנה לבעלים אפשרות להפריך את גרסתו.

בהתייחס לתביעה בעילה השטרית, הליך 38397-07-14, לשיטת המחזיק, השטר בבסיסו ניתן כבטוחה כנגד הלוואה, שלטענתו, העניק לבעלים בסך של 200,000 ₪. לטענתו, בהמשך, השטר שימש גם כביטחון בגין התשלום לכונסת הנכסים היינו, בגין הסכום של 200,000 ₪ שהפקיד המחזיק לחשבון המשכנתא שניטלה על ידי הבעלים לשם רכישת החנות. מכאן כי אף לשיטתו, אין יסוד לסכום הנקוב בשטר: 850,000 ₪.

וכך בסעיף 11 לתצהירו, שהוגש בתביעת הפינוי הצהיר המחזיק כלהלן:
"בעת בדיקת ההסכם פתאום קופר סיפר לי לראשונה כי מונה עו"ד אוויה מחיפה בשם בנק לאומי ככונסת נכסים על החנות בשל חוב פיגורים בתשלומי המשכנתא אך הסביר שאין לי מה להילחץ כי המדובר ב 200,000 ₪ אשר יהווה בעצם מקדמה ע"ח תשלום רכישת החנות. קופר הרגיע אותי מעצם החברות והאמון שהיה בינינו שבידי שיק ביטחון פתוח אשר ישמש גם לביטחון בגין התשלום לכונסת הנכסים וגם להלוואה".

יובהר כי השיק כשהוא "על החלק", צורף על ידי המחזיק כנספח לכתב הגנתו בתביעה הפינוי וכן כנספח לתביעה למתן סעד הצהרתי שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב. המחזיק השלים את הפרטים בשיק לסכום של 850,000 ₪, ובבקשה לביצוע שטר שהוגשה על ידו רשם כלהלן: "הנני מקטין את הסכום מפאת אגרה גבוהה ושומר לעצמי את הזכות להגדיל את החוב בהתאם להמחאה".

להשלמת התמונה יצוין כי הבעלים כופר בטענה כי ניתנה לו הלוואה בסכום של 200,000 ₪, אינו חולק על כך שהמחזיק העביר לחשבון המשכנתא שניטלה בגין החנות סכום של 200,000 ₪. אולם הוא טוען כי הכסף הועבר בלא שהוא עצמו היה מודע לכך. תוך כוונה של המחזיק ליצור "עובדות בשטח" ולכבול אותו, לעסקת מכר זכויות במקרקעין. וכך הצהיר בעניין זה:
במהלך החודשים פברואר מרץ 2010, הפקיד המבקש [המחזיק] על דעת עצמו, ללא קבלת אישורי ואף שלא בידיעתי, סך כולל של 200,000 ₪ בחשבון הבנק שלי – אותו חשבון ממנו שולמו תשלומי המשכנתא.

ראו סעיף 22 לתצהיר הבעלים, מר אהרון קופר בה"פ (מחוזי ת"א) 33351-11-11 (להלן: "תצהיר הבעלים בהמרצת הפתיחה") אשר צורף לתגובתו להליך זה, כפי שהביא הוא עצמו, כנספח ה'
סוגיות אלו ואחרות יידונו בהמשך בפירוט.

טענות הבעלים (קופר):

הבעלים, הינו בעלי החנות והגלריה נשוא תביעה זו. כאשר רכש את הנכס הנ"ל, נטל הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות (להלן: "הבנק") ומשכן את זכויותיו בנכס. בגין המשכון נרשמה הערת אזהרה על הנכס. בסביבות יום 01.01.09 הקים יחד עם המחזיק שותפות לא רשומה לניהול עסק שייעודו מכירה ותיקון מחשבים. הצדדים החליפו טיוטת הסכם שותפות ונחתם ביניהם הסכם שותפות אשר קבע כי כל צד רשאי להודיע על פירוק השותפות, אשר תפורק תוך 90 יום ממתן הודעה בכתב. עוד הוסכם, כי במשך תקופת השותפות לא תישא השותפות בתשלומי דמי שכירות בגין השכרת הנכס אלא רק בגין עלויות החזקת הנכס (ארנונה, חשמל, דמי ניהול וכדומה).

שותפות זו התפרקה בסמוך להקמתה. כאשר התברר לבעלים כי חלק מהעסקאות אינן נרשמות בספרים, וכי באופן זה הוא סופג את אבדן תשלום דמי השכירות. משכך, הודיע הבעלים מיד על רצונו לסיים את השותפות ולקבל את דמי השכירות כמשכיר. המחזיק לא התנגד לכך, והוסכם בין הצדדים כי המחזיק יישא בעלות שכירות בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, זאת ללא קומת הגלריה שהייתה סגורה בדלת נפרדת. משראה הבעלים כי המחזיק ממשיך לפעול כרגיל מבלי לשלם את דמי השכירות, פנה אליו בכתב ביום 01.04.09, אך המחזיק סרב לחתום על המסמך (ראו נספח ג' לכתב התביעה). לאור הוראת סעיף 11.2.1 להסכם השותפות, באה השותפות אל קיצה ביום 1.7.09. יובהר כי הבעלים צירף כנספח ב' לכתב התביעה טיוטה של הסכם יסוד השותפות, וטען כי לא הצליח לאתר עותק של ההסכם החתום.

לטענת הבעלים, המחזיק ניסה לשכנעו למכור את הנכס, ובין הצדדים התנהל דין ודברים אשר לא הבשיל לכדי הסכם מחייב. לאור הצעת המחזיק, לרכוש את הנכס, פנה הבעלים לעו"ד ברגר לצורך ייצוגו בעסקת המכר והכנת טיוטה ראשונית ולא מחייבת של ההסכם בה בנו של המחזיק, מר מיקי, נרשם כרוכש (ראו נספח ד' לתצהיר הבעלים). ביום 09.02.10 נערכה פגישה במשרדו של עו"ד ברגר ממנה נעדר הבעלים, אך נכח המחזיק עצמו . בסופו של דבר המו"מ בין הצדדים לא צלח ולא הגיעו להסכמה על תנאי ההסכם אשר לא נחתם מעולם.

בתחילת שנת 2010 סוכם עם המחזיק כי דמי השכירות יעמדו על סך של 5,000 ₪+ מע"מ עבור החנות כאשר באותה עת לא ידע הבעלים על השכרת הגלריה ופלישת המחזיק לגלריה. המחזיק הבטיח להסדיר חובו אך לא עשה כן. בשנת 2010 גילה הבעלים כי ללא ידיעתו הגלריה הושכרה לצדדים עבריינים ולעניינים לא חוקיים, כאשר המשטרה נאלצה להתערב ולסגור את המקום.

במהלך חודשים פברואר-מרץ 2010, הפקיד המחזיק על דעת עצמו, ללא אישור או ידיעת הבעלים, סך כולל של 200,000 ₪ לחשבון המשכנתא של הבעלים. הבעלים טען כי מעולם לא מסר למחזיק את פרטי חשבון הבנק. לגרסתו, ייתכן שהמחזיק קיבל את המידע באשר לפרטי החשבון באמצעות דואר שנשלח לכתובת הנכס או באמצעות אחיו של המחזיק אשר עבד בבנק. המחזיק בעצם ניסה ליצור מצג עובדתי לפיו שילם לבעלים תשלומים על חשבון רכישת הנכס בעוד שבפועל הדבר כלל לא הוסכם וביצוע התשלום נעשה ללא ידיעת הבעלים.
הבעלים טוען כי ראה בתשלום הנ"ל כתשלום עבור דמי השכירות בנכס ושאר ההוצאות לרשויות אשר לא שולמו.

במאי 2010, ניסה המחזיק לחדש את המו"מ לרכישת הנכס, ניסיון שנכשל. במשך כל אותה התקופה המשיך המחזיק כהרגלו לא לשלם עבור דמי השכירות ולהשכיר את הגלריה לצדדים שלישיים. בנסיבות אלה הגיש הבעלים תביעה לפינוי מושכר כנגד המחזיק ביום 26.05.11. בעקבות תביעה זו הוחלט למסור את החזקה בנכס לידי כונסי נכסים שיפעלו לייעול המחלוקת בין הצדדים ויפעלו להמשך ביצוע תשלום המשכנתא ויתר התשלומים החלים על הנכס.

התנהלות המחזיק גרמה להסתבכותו הכלכלית של הבעלים אשר לא יכול היה לעמוד בתשלומי המשכנתא עבור הנכס עד שבסופו של דבר הנכס נמכר בהליך כינוס נכסים על ידי הבנק, בתמורה לסך של 800,000 ₪ (כאשר החוב לבנק בעת ביצוע המכירה עמד על סך של כ- 300,000 ₪).

באשר לנזקים שנגרמו לבעלים על ידי המחזיק: מיום 01.01.09 המחזיק לא שילם עבור דמי השכירות, למעט 200,000 ₪ האמורים שהועברו לחשבון המשכנתא של הבעלים. בשנת 2009 התחייב המחזיק לדמי שכירות בסך 6,700 ₪ לחודש (4000 ₪ עבור החנות ו- 2700 ₪ עבור הגלריה). בגין השנים 2010-2012 חב המחזיק דמי שכירות בסך 7,700 ₪ לחודש (5000 ₪ עבור החנות ו 2700 ₪ עבור הגלריה) סך כל יתרת חובו של המחזיק בגין דמי שכירות הינו בסך 221,968 (כולל מע"מ), זאת לאחר ניכוי הסכום שהועבר לחשבון המשכנתא. בעבור חובות ארנונה, דמי ניהול וחשמל עומד חובו על סך 88,453 ₪. הבעלים טוען כי באותה התקופה חשש לדווח לעירייה על שינוי מחזיקים בנכס פן ישתמש בכך המחזיק באופן שקרי להעלאת טענת בעלות בנכס. מאחר והנתבע החזיק בנכס הוא זה שחב בחובות הנ"ל. הבעלים דורש לחייב את המחזיק גם בשכר טרחת כונס הנכסים ששולם על ידו וכן הוצאות הכינוס. לטענתו, התנהגותו והתנערותו של הנתבע מתשלום דמי השכירות הובילה את הבעלים להליך של כינוס הנכסים, שכן לא הצליח לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואף לא הייתה לו אפשרות להשכיר את הנכס כתוצאה מהתנהלות המחזיק.

הבעלים אף תבע את הוצאות פינוי המחזיק מן הנכס בסך 9,625 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 60,000 שהוציא בגין התביעה למתן סעד הצהרתי שהגיש המחזיק.

עד מטעמו של הבעלים הינו מר דוד סמואל (להלן: "סמואל"), אשר דרך קשריו עם מר משה צ'אפל, הכיר את המחזיק. סמואל נפגש עם המחזיק לאחר ששמע ממר משה צ'אפל שהחנות שייכת למחזיק ונמצאת בבעלותו. המחזיק הציע לו לשכור את החנות בסך של 3,000 ₪+מע"מ, לרכוש את הציוד בחנות בסך 60,000 ₪ וכן לשלם עבור המוניטין העסקיים סך של כ- 25,000 ₪, וביום 22.12.10 חתמו סמואל והמחזיק על הסכם שכירות (ראו נספח ד' לתצהירו של סמואל). לתצהיר צורפה גם רשימה של שיקים שנמסרו על ידי סמואל למחזיק בסכום כולל של 81,212 ₪.

סמואל טען כי המחזיק הפר את ההסכמות אליהם הגיעו השניים, לא סיפק לו רשימת לקוחות, המוניטין לא היה קיים, הוא החל לקבל הוצאות לפועל על שמו של המחזיק ואף התברר לו כי המחזיק לקח ללא רשות כסף מקופת העסק בעזרת מר משה צ'אפל, שעבד בעסקו של סמואל. התברר לסמואל כי בגלריית החנות פועל קזינו ובית בושת בחסותם של משה צ'אפל והמחזיק. עוד גילה סמואל (לאחר שלחץ על צ'אפל) כי החנות בעצם שייכת לבעלים, ולא למחזיק, אשר לטענתו, התחזה לבעלים של הנכס במטרה לקבל ממנו כספים במרמה. סמואל הגיש כנגד המחזיק תביעה ב- ת"א 49384-11-11. בסופה הסכים להצעת ביהמ"ש לפיה יפצה המחזיק את סמואל בסכום של 3,000 ₪ וישיב לו את כל השיקים אשר קיבל ממנו. תביעה שהגיש המחזיק כנגד סמואל לתשלום שכר עבודה בגין חודש ימים, נדחתה על ידי בית הדין האזורי לעבודה (נספחים כא'- כג' לתצהיר הבעלים).
טענות המחזיק ( אטיאס):
המחזיק הכחיש את טענות הבעלים, וטען כי הוא זה אשר רצה למכור את הנכס, ומאחר ולא הצליח למצוא קונה פנה למחזיק בבקשה להקים שותפות. סוכם בין השניים, שחלוקת הרווחים מרווחי השותפות תהיה 40% לבעלים ו 60% למחזיק כאשר המחזיק ינהל את החנות ויעשה כל הנדרש להפעלתה, והבעלים לא יגבה דמי שכירות אלא רק את רווחיו. הבעלים עצמו מיעט להגיע לחנות, ואף בימים שהגיע לא עשה דבר מלבד להתעסק בענייניו הפרטיים.

למרות שהעסק היה מאוזן מבחינה עסקית, הרי כשנה לאחר תחילת השותפות ביקש הבעלים לפרק את השותפות. המחזיק טען כי מעולם לא קיבל מכתב דרישה לחתום על חוזה שכירות או לשלם דמי שכירות. נספח ג' אשר צירף התובע (הבעלים) לתצהירו לא נחתם על ידי המחזיק מעולם, והודעה זו לא נשלחה אליו בדואר רשום כפי שהייתה אמורה להישלח.

המחזיק הכחיש כי סיכם עם הבעלים שישלם דמי שכירות בסך 5,000 ₪ בחודש. לגרסתו, סוכם ביניהם אך ורק על רכישת החנות. הצדדים ערכו משא ומתן ביניהם בנוגע לרכישת החנות וכאשר היו אמורים הצדדים להיפגש לצורך חתימה על חוזה המכר, מסר הבעלים כי אינו יכול להגיע וביקש שתיקבע פגישה נוספת לחתימה.

עוד הכחיש המחזיק את טענת הבעלים כי פלש לגלריה, והמשיך וטען כי לא ידע כי הגורמים להם השכיר את הגלריה היו עבריינים. לטענתו, היה בידו המפתח לגלריה שהייתה חלק מן החנות, והוא קיבל את הגלריה עצמה לאחר שרכש את החנות מן הבעלים ושילם עבורה סכום של 200,000 ₪ כאמור. התשלום בוצע בהסכמתה וידיעתה של עו"ד אביה, כונסת הנכסים מטעם בנק לאומי.

לטענתו, הבעלים ידע כי הוא מתכוון להפקיד סכום של 200,000 לחשבון המשכנתא. הבעלים בעצמו נתן לו פתק בכתב ידו ובו פרטי חשבון הבנק והקוד הסודי כדי שיוכל להפקיד את הסכום האמור (ראו נספח ד' לתצהיר המחזיק בתביעת הפינוי). בניגוד לטענותיו של הבעלים כי המחזיק חב לו דמי שכירות, טען המחזיק, כי מעולם לא חב בהם ואף אינו נדרש בתשלומם מאחר ורכש את החנות מן הבעלים. לגרסתו, העביר לבעלים המחאה על סך 371,640 ₪ שמשך משה צ'אפל (מדובר בהמחאה אשר נטען כי ניתנה למחזיק על בסיס חובו של מר צ'אפל אליו, ראו צילום המחאה נספח ו' 2 לתצהיר המחזיק). המחזיק טען כי הוא מעריך שהבעלים קיבל ממשה צ'אפל ריבית בסכום של 45,000 ₪ שכן ההמחאה הייתה דחויה, לסוף שנת 2010, וסוכם כי צא'פל ישלם ריבית בסכום של 9,000 ₪ לחודש.

סך כל התשלומים אשר שילם המחזיק לבעלים עבור רכישת החנות מסתכמים בסך של 816,640 ₪ בעוד שסוכם בין הצדדים על תשלום בסך 175,000$ אשר שווים בש"ח בעת ביצוע העסקה היה 630,000 ₪. התשלומים אשר ניתנו עבור רכישת החנות מפורטים להלן:
200,000 ₪ אשר הופקדו לחשבון חוב המשכנתא של הבעלים.
371,640 ₪ המחאה ממר משה צ'אפל.
200,000 ₪ אשר הלווה המחזיק לבעלים.
45,000 ₪ דמי ריבית שקיבל הבעלים ממר צ'אפל עקב ההמחאה הדחויה ששולמה לו.

באשר למר דוד סמואל, המחזיק מאשר כי הציג עצמו בפניו כבעלים של החנות בעת שהשכיר לו את החנות, אך לטענתו היה רשאי לעשות כן. עוד נטען כי בתביעה שהגיש סמואל, נדחו רוב טענותיו כנגד המחזיק, והמחזיק נדרש לשלם לסמואל סך של 3,000 ₪ בלבד. באשר לתפיסת הגלריה, החזיק בה מר מנחם הופמן אשר סירב לפנות את הגלריה עד שכונס הנכסים אילץ אותו לפנותה. המחזיק טען כי הבעלים מנסה לבטל את חוזה המכר בטענות שווא. העובדה היא שלא קיים חוזה שכירות, ולכן הוא לא חייב בארנונה או בכל תשלום אחר.

לאחר שנפטר המחזיק, הותר לבנו, מר מיקי אטיאס (להלן – מיקי) להגיש תצהיר מטעמו. מיקי טוען כי עבד בצמוד לאביו בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, ואביו נהג להתייעץ עמו בכל הנוגע להתנהלות העסק והתנהלותו מול הבעלים. לטענתו, השותפות בין המחזיק לבעלים הסתיימה רק בסוף שנת 2009, ל מיטב זכרונו בחודש דצמבר. עוד טען הוא כי אביו העביר לבעלים טרם הפגישה שנועדה לחתימת ההסכם ביום 09.02.10, סך של 200,000 ₪, כאשר תשלום זה שולם ישירות לחשבון המשכנתא. בנוסף העביר לבעלים סך של 200,000 ₪ וזאת בחמישה תשלומים כדלקמן:
50,000 ₪ ביום 24.02.10.
50,000 ₪ ביום 01.03.10 (הועברו בשתי הפקדות).
50,000 ₪ ביום 18.03.10.
50,000 ₪ ביום 23.03.10 (הועברו בשתי הפקדות).
מיקי הוסיף כי הפגישה שנקבעה ביום 9.2.10 אצל עו"ד ברגר הייתה לשם חתימת הסכם מכר, וכי אין מחלוקת לגבי ההסכם ופרוטוקול הפגישה כפי שנערך על ידי עו"ד ברגר.הוא גם ציין כי הבעלים נכח בפגישה. במועד הדיון חזר בו מהטענה כי הבעלים נכח בפגישה.
לטענתו, הוא ואביו היו מופתעים מסירובו של הבעלים לסיים את עסקת הרכישה לאחר שכבר קיבל לידיו את הסכומים שלעיל וכן את השיק של משה צ'אפל. הבעלים הוא שקנה את הסיכון שהשיק של משה צ'אפל לא יכובד. מיקי טען כי מתצהירו של צ'אפל שהוגש במסגרת תביעת הפינוי, הוא למד שהבעלים גבה מצ'אפל ריבית בסכום של 9,000 ₪ לחודש בגין העובדה שהשיק היה דחוי. לטענתו, מדובר בריבית נשך אשר אין הצדקה שהבעלים יקבלה, ואביו זכאי לקבל את הסך של 45,000 ששולם בגין הריבית.

להשלמת התמונה, יוער כי לפי בקשת בא כוחה של היורשת, ניתן צו לבנק לאומי למשכנתאות. מהמסמכים שהומצאו עולה כי אין אמת בטענתו של מיקי אטיאס, לפיה תחילה הופקד סכום של 200,000 ₪ לחשבון המשכנתא, וכי בהמשך, שילם המחזיק לבעלים חמישה תשלומים בסכום כולל של 200,000 ₪, במועדים ובסכומים שפורטו בסעיפים א-ד לעיל. אותם חמישה תשלומים הם הסכומים היחידים שהפקיד המחזיק לחשבון המשכנתא בסכום כולל של 200,000 ₪, ועל עובדה זו אין מחלוקת. נראה כי מיקי הפך את סדר הדברים על מנת להציג לכאורה גרסה מפורטת, בדבר מועדי וסכומי תשלום הסכום הנוסף בסך של 200,000 ₪, שלפי גרסת המחזיק ניתנו לבעלים כהלוואה. באופן תמוה מיקי חזר על גרסה זו בעדותו כשציין: "אני מפנה לסעיף 14 שם אני כותב בצורה ברורה את פירוט התשלומים כפי שנכתב אצל אבי וכפי שנכתב אצלי", ובהמשך : הסכומים המדוברים 200 ו 200 והסכומים הנוספים ברורים ואת כל השאר בנוגע לחומרים, למדתי מהחומרים של אבי" ( פרוטוקול עמ' 23 שורה 22-23, עמ' 24 שורות 6-7). מה הם אותם חומרים לא פירט מיקי, ואם קיימים "חומרים" של המחזיק בנוגע להלוואה הנטענת, מדוע לא הוצגו אותם מסמכים על ידי המחזיק? לכך לא ניתן כל מענה. ענין זה יידון עוד בהמשך.

ההליך בתיק: 38397-07-14 הנדון לפנינו (‏‏‏להלן- "התביעה השטרית"):
ביום 08.06.14 ובעת שהגיש המחזיק כתב הגנה בת"א 53316-01-14, הגיש במקביל בהוצאה לפועל בקשה לביצוע שטר כנגד הבעלים. הבקשה לביצוע הוגשה על סך של 425,000 ש"ח, על אף שהסכום הנקוב בשטר הינו 850,000 ש"ח. הבעלים הוא מושך השטר, ומאשר כי חתימתו היא זו המופיעה עליה, אם כי השיק נמסר למחזיק כשהוא ריק מפרטים מלבד חתימתו.

הבעלים, טען כי השיק מולא שלא כדין על ידי המחזיק כדי להכביד על הבעלים עקב הסכסוך המשפטי שהתגלע בין הצדדים. לגרסתו, השיק ניתן בשנת 2009. לאחר שהשניים הסכימו ביניהם על השותפות בעסק, והשיק ניתן אך ורק בעבור תשלום חלקו של הבעלים בחובות העירייה שהצטברו על הנכס, חובות אשר מוערכים במאות שקלים בודדים. לאחר תקופת זמן קצרה שותפות זו התפרקה, והשיק נשוא התביעה השטרית, אמור היה להיות מושב לבעלים. אלא שהמחזיק טען כי אינו יודע היכן השיק. נוכח העובדה כי הבעלים סגר את חשבון הבנק ממנו נמשך השיק, דבר זה נזנח מעיניו.

בנוסף נטען כי הנסיבות בגינן ניתן השטר שונו והשימוש ומילוי השטר נעשה שלא בתום לב, ולכאורה בהונאה ומרמה. לא ברור לבעלים מאין בדה המשיב סכום מופרך של 850,000 ₪ שעה שלא ייתכן כי הבעלים חב לו בכספים, אלא ההיפך הוא הנכון.

דיון והכרעה
תחילה תוצג השתלשלות האירועים בין הצדדים על ציר הזמן:
ביום 01.01.09 הקימו הצדדים את השותפות ביניהם.
ביום 01.04.09 פנה הבעלים בכתב למחזיק בהודעה על רצונו בפירוק השותפות בין השניים בזו הלשון:
"...בהתאם להסכם השותפות שנחתם בינינו, הריני להודיע לך על רצוני לפרק השותפות. אשמח לשיתוף פעולה ולאווירה טובה בהליך הפירוק ומאחל לך בהצלחה בהמשך הדרך. ככל שיש לך עניין במכירת העסק כפעיל או בשכירת המבנה בעלות חודשית של 4,000 ₪ +מע"מ, אשמח לשיתוף פעולה עם אחת מאפשרויות אלו..."
ביום 09.02.10 נערכה פגישה במשרדו של עו"ד ברגר, בנוכחות המחזיק, ללא נוכחות הבעלים.
לאחר קיום הפגישה, בחודשים פברואר-מרץ 2010 הפקיד המחזיק סך של 200,000 ₪ בחשבון המשכנתא של הבעלים.
בחודש מאי 2010 או בסמוך לכך, נמסר לבעלים שיק דחוי ליום 25.12.2010, שמשך משה צ'אפל בסכום של 371,640 ₪, בטענה כי צ'אפל חב את הסכום האמור למחזיק.
ביום 15.12.2010 נערך הסכם שכירות בין המחזיק לבין מר דוד סמואל וכן הסכם למכירת העסק.
השיק שמשך משה צא'פל בסכום של 371,640 ₪ לא כובד, והוחזר על ידי הבנק ביום 29.12.2010 בציון "חשבון מוגבל".
המחזיק השכיר את הגלריה החל מתחילת שנת 2010, בחודש פברואר 2011 ניתן צו לסגירת המקום עקב ניהול עסק של הימורים ומשחקים אסורים. בחודש מרץ 2011 המחזיק השכיר את הגלריה לגורם אחר, מר מנחם הופמן.
ביום 26.05.11 הגיש הבעלים תביעה לפינוי המחזיק מן החנות, במסגרת ת"א (שלום ת"א) 47461-05-11. בדיון שנערך ביום 3.10.2011 סוכם, בין היתר, כי המחזיק יפנה את החנות והגלריה עד ליום 3.11.11.
בחודש נובמבר 2011 הגיש המחזיק המרצת פתיחה בתיק 33351-11-11 למתן סעד הצהרתי בעניין הבעלות בנכס, בכפוף לתשלום יתרת התמורה המוסכמת על ידו (תשלום סך של 658,000 ₪ בניכוי הסכום של 200,000 ₪ ששולם לחשבון המשכנתא של הבעלים).
בספטמבר 2011 מוגשת על ידי הבנק בקשה למימוש משכון בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, בעקבות אי עמידת הבעלים בתשלומי החזר ההלוואה. הנכס נמכר על ידי הכונס בחודש אוגוסט 2012, תמורת סכום של 800,000 ₪.
בחודש ספטמבר 2012 מורה בית המשפט המחוזי בתל אביב, על מחיקת התובענה למתן סעד ההצהרתי ללא צו להוצאות.

בענייננו קיימות מספר שאלות הטעונות הכרעה:
הקמת השותפות בין הצדדים ומועד סיומה של השותפות.
האם המחזיק רכש את החנות והגלריה, האם נערך הסכם מכר מחייב, מה הם הסכומים ששולמו על ידי המחזיק לבעלים, ומה הייתה ההסכמה לגבי השיק בסך של 371,640 ₪ שמשך משה צ'אפל.
האם המחזיק העניק לבעלים הלוואה בסך של 200,000 ₪, והאם צ'אפל שילם לבעלים ריבית בסכום של 45,000 ₪.
מהם דמי השכירות בהם יש להכיר בגין השימוש שעשה המחזיק בחנות ובגלריה.
האם המחזיק חב בתשלומים נוספים כפי שנתבעו בכתב התביעה, ומה סכומם.
מה דין התביעה השטרית שהגיש המחזיק.

אדון בשאלות הטעונות הכרעה בהתאם לסדר הדברים.

הקמת השותפות ומועד סיומה:
מכלל הראיות עולה כי השותפות שבין הצדדים הוקמה ביום 1.1.19. בתביעה לפינוי שהגיש הבעלים הוא אישר את הקמת השותפות, וצירף נוסח לא חתום של הסכם השותפות.
המחזיק מצדו אישר בכתב הגנתו בתביעת הפינוי כי הסכם השותפות נחתם, אך טען כי עותק ההסכם שצורף על ידי הבעלים, אינו משקף לחלוטין את ההסכמות שבין הצדדים, אלא למעשה חלקו בשותפות היה 60% ואילו חלקו של הבעלים עמד על 40%. לגרסתו, האחוז הגבוה שקיבל הבעלים בשותפות, גילם את זכאותו לדמי שכירות, כאשר המחזיק נטל על עצמו לתפעל את העסק באופן בלעדי. אלמלא החנות, לא הייתה נערכת שותפות ע סקית עם הבעלים, אשר לא הייתה לו כל תרומה לעסק (סעיפים 3-4 לתצהיר שנלווה לכתב ההגנה של המחזיק שהוגש בתביעת הפינוי, וכן ראה סעיף 4 של התביעה לסעד הצהרתי שהגיש המחזיק).

בכתב התביעה דנן אישר הבעלים כי הצדדים חתמו על הסכם שותפות, אך בעדותו טען כי אינו זוכר אם ההסכם נחתם. המחזיק טען בכתב הגנתו כי הסכם השותפות כנראה נחתם, אך שב וטען כי חלקו בשותפות עמד על 60%.

נראה כי המסקנה אליה ניתן להגיע היא כי הוקמה שותפות, אך החוזה הבלתי חתום כפי שהוגש, אינו משקף בהכרח, את הנוסח הסופי שסוכם בהתייחס לחלקם של השותפים בשותפות.

בכתב התביעה דנן טען הבעלים כי זמן קצר לאחר תחילת השותפות גילה כי המחזיק אינו רושם בספרים חלק מן העסקאות, והוא אף מסרב לערוך מערכת ניהול מלאי, ולרשום את השותפות באופן מסודר. בנסיבות אלה, ובפרט לאור העובדה שהבעלים הוא שסופג את אובדן תשלום דמי השכירות, הודיע הבעלים על רצונו לסיים את השותפות באופן מ ידי, והמחזיק לא התנגד לכך. מכאן שדה פקטו השותפות לא יצאה אל הפועל, והתפרקה מיד לאחר שהוקמה.

בתביעת הפינוי טען הבעלים כי ביום 1.4.09 הודיע למחזיק על פירוק השותפות לאחר שהבין שהמחזיק אינו פועל בהגינות, וכי הפירוק נכנס לתוקף על פי הוראות ההסכם בתוך 3 חודשים, היינו ביום 1.7.09.

אני סבורה כי נכון יהיה לאמץ את גרסתו הראשונה של הבעלים, כפי שהובאה בתביעת הפינוי, לפיה ההודעה הפורמאלית על פירוק השותפות ניתנה ביום 1.4.19, ולפיכך השותפות הסתיימה ביום 1.7.09.

לגרסת המחזיק בתום שנה ממועד תחילת השותפות והואיל והעסק היה מאוזן, ביקש הבעלים לעזוב את השותפות, והוא כמובן הסכים לכך. מיקי אטיאס טען כי השותפות הסתיימה בסוף שנת 2009, כנראה בחודש דצמבר 2009.

מכאן עולה כי קיימת אי התאמה בין גרסת המחזיק לבין גרסת בנו. המחזיק טען כי בתום שנה, היינו בינואר 2010, הודיע לו הבעלים על רצונו בסיום השותפות, אך נמנע מלציין את המועד בו הסתיימה השותפות. מיקי ציין כי השותפות הסתיימה עוד בשנת 2009, ככל הנראה בחודש דצמבר 2009. יש להדגיש כי איש מהם לא ידע לומר מהו התאריך הספציפי בו הסתיימה השותפות.

מועד סיום שותפות הוא נתון בעל משמעות כלכלית- משפטית, ובכל זאת לא היה בידי המחזיק לנקוב בתאריך ספציפי שבו פורקה השותפות. כל שהיה ביכולתו לומר כי בתום שנה פנה הבעלים וביקש לפרק את השותפות. אין למחזיק כל גרסה מתי בפועל התפרקה השותפות.

ברי כי לצורך סיום שותפות, יש לבצע הליך מסודר של היפרדות והתחשבנות, בפרט כאשר לפי הנטען על ידי המחזיק, תקופת השותפות הייתה שנה לפחות. בהסכם השותפות נקבעו כללים ברורים בדבר אופן עריכת הפירוק ועריכת ההתחשבנות שבין הצדדים, בנוגע לנכסים, מלאי, זכויות, חובות והתחייבויות. (סעיף 11.2 של ההסכם). לא היה למחזיק כל גרסה בנוגע להליך הפירוק ותקופתו, והוא הסתפק בכך שציין באופן כוללני כי השותפות הייתה מאוזנת. לבעלים הייתה גרסה מלאה בנוגע למועד מסירת ההודעה, מועד הפירוק, ובמכתבו מיום 1.4.09, אף ציין כי יתקיים הליך של פירוק השותפות.

בנסיבות אלה, מצאתי שלא לקבל את גרסת המחזיק, בהיותה גרסה חסרה, לוקה בהעדר כל פירוט ונעדרת כל תיעוד, הגם שהמחזיק הוא זה שניהל באופן בלעדי את העסק, המשיך בניהול העסק לאחר עזיבתו של הבעלים, והיה לגרסתו, בעל רוב הזכויות בשותפות. מכאן שהמסמכים הרלבנטיים אמורים להימצא ברשותו.

משום מה המחזיק נתלה בעובדה שהודעה בכתב על פירוק השותפות לא ניתנה בדואר רשום, אלא נמסרה ביד. טענה זו בדבר הצורך במתן הודעה באמצעות דואר רשום היא תמוהה מצד מי שניהל את השותפות, אך לא יכול היה להמציא כל מסמך (ואף לא גרסה ברורה) בדבר המועד שבו השותפות פורקה. מכל מקום, עיון בהסכם השותפות (סעיף 15), מלמד כי לא היה צורך במשלוח הודעה בדואר רשום, וניתן היה למסור הודעה ביד.

נטען מטעם בא כוח היורשת כי אין היגיון בגרסת הבעלים לפיה המחזיק זרק לרצפה את ההודעה הפורמאלית על פירוק השותפות שמסר לו הבעלים, הודיע שלא יזוז מהנכס, אך בהמשך הצדדים שוחחו והגיעו להסכמה בדבר תשלום דמי שכירות בסך של 4000 ₪ לחודש ,בצירוף מע"מ. אינני מקבלת טענתו זו.

לפי הוראות הסכם השותפות (סעיף 11.3 להסכם), היה על המחזיק להתפנות מהנכס בתום תקופת השותפות, היינו ביום 1.7.09. כאשר מדובר בעסק שרק החל לפעול, פינוי הנכס עלול היה להביא לחיסולו. הדבר נכון בפרט בנסיבות בהן מדובר בשותפות שבקושי צפה על פני המים. כך שלפי גרסת המחזיק, אם השותפות הייתה נדרשת לשלם לבעלים דמי שכירות, בנוסף לרווחים להם היה זכאי, הייתה נקלעת להפסדים (ראה, תצהיר המחזיק בתביעת הפינוי, סעיף 4). כלומר, אם השותפות הייתה נדרשת לשלם דמי שכירות סכום של 4,000 ₪ לחודש בצירוף מע"מ, היא הייתה נקלעת להפסדים.

יש גם לשים לב כי בחנות נוהל עסק של מחשבים על ידי צ'אפל עוד קודם לתחילת השותפות, ולכן הייתה חשיבות למקום הפעילות של העסק.

להתרשמותי, עדות הבעלים היא בגדר תיאור מציאותי של האירועים. היינו, בתחילה המחזיק כעס והתנגד להתפנות מהחנות, אך בהמשך ניסה להגיע לפ תרון שיימנע את פינויו מהחנות, והסכים לשלם דמי שכירות בסכום של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ.
אפנה גם לתצהירו של המחזיק בתביעה דנן בו טען כי גם אם נכונה טענת הבעלים כי החנות הושכרה לו, "האם יעלה על הדעת ששוכר כלשהו ישלם דמי שכירות של 200,000 ₪ שהם שווי ערך ל 4 שנות שכירות לפי חישוב של 4,000 ₪ לחודש". מכאן עולה כי לטענת המחזיק דמי השכירות עבור החנות הרלבנטיים לצורך החישוב הם בסכום של 4,000 ₪ לחודש.
המחזיק לא טען, כפי שנטען לראשונה בתצהירו של מיקי אטיאס, כי דמי השכירות עבור החנות הם בסכום של 3,000 ₪. עם זאת, הכחיש המחזיק את גרסת הבעלים לפיה החל משנת 2010 דמי השכירות עמדו על 5,000 ₪. לטעמי, הדברים מדברים בעד עצמם, ותומכים בטענה כי דמי השכירות שסוכמו עמדו על 4000 ₪ לחודש.

להשלמת התמונה יצוין כי הבעלים טען כי המחזיק דחה אותו בלך ושוב כאשר פנה אליו לשלם את דמי השכירות, בנימוק שאין לו כספים לשלם דמי שכירות, אך טען כי הוא אמור לגבות כספים, ומהם ישלם לבעלים את דמי השכירות (סעיף 5 לכתב התביעה בתביעת הפינוי)

המסקנות עד כאן:
השותפות בין הצדדים יצאה אל הפועל.
קופר הודיע על סיום השותפות בהודעה בכתב ביום 1.4.2009 הודעה זו נמסרה לאטיאס ביד בכתובת החנות.
הוסכם כי אטיאס לא יתפנה מהחנות עם פירוק השותפות, אלא לאחר פירוקה ביום 1.7.2009, ישלם דמי שכירות עבור החזקתו בחנות. הנני סבורה כי דמי השכירות עליהם סוכם עמדו על 4,000 ₪ בצירוף מע"מ.
השותפות לא נדרשה לשלם דמי שכירות, אלא הוצאות אחזקת הנכס, ובהן ארנונה, חשמל, טלפון וכיו"ב (ראה סעיף 7.9 להסכם השותפות הבלתי חתום שצורף לכתב התביעה). לפיכך, על המחזיק, כמי שלטענתו, היה בעלים של 60% מהזכויות בשותפות, לשאת ב 60% מחובותיה בגין הוצאות אחזקת הנכס, ככל שהוכחו.

האם החנות והגלריה נרכשו על ידי המחזיק:
בתביעת הפינוי טען הבעלים כי בחודשים פברואר- מרץ 2010, המחזיק הפקיד על דעת עצמו ללא ידיעתו או הסכמתו, סכום של 200,000 ₪ בחשבון המשכנתא של החנות, וזאת כדי "ליצור עובדות בשטח". המחזיק הודיע לבעלים על ההפקדה, ו כי ברצונו שבנו מיקי ירכוש את המקרקעין. הבעלים לא פסל את האפשרות, כפוף לחתימת חוזה מכר, תשלום יתרת התמורה והסכמה על יתר תנאי החוזה, כאשר באותו מועד המחיר עמד על 658,000 ₪.

הבעלים הכין טיוטה ראשונה של הסכם, אך המחזיק הפסיק את המשא ומתן, וגם לא היה מסוגל להשלים את יתרת התמורה. במאי 2010, ביקש המחזיק לחדש את המשא ומתן בנוגע למכירת הנכס, וטען כי לו או לבנו אין כספים לשלם את יתרת התמורה, אך ברשותו שיק של משה צא'פל, על סך של 371,640 ₪, כאשר לטענת המחזיק צ'אפל חייב לו סכום זה. הבעלים בירר עם צ'אפל לגבי יכולתו לפרוע את השיק, צ'אפל הודיע כי השיק לא יכובד, אך ייתכן שבדצמבר 2010 יוכל לפרוע את השיק. הבעלים הסכים להמתין עד דצמבר 2010, וסיכם עם המחזיק כי בינתיים יישאר בחנות תמורת דמי שכירות של 5,000 ₪ בחודש. השיק הוחזר מהבנק ביום 29.12.10 היות והחשבון של צ'אפל הוגבל. משכך, הבעלים דרש מהמחזיק לפנות את החנות והגלריה, כאשר עד לאותו שלב השתמש המחזיק בחנות 18 חודשים ובגלריה 12 חודשים, תוך שנמנע מלשלם דמי ניהול וארנונה. על כן, נזקף כל הסכום של 200,000 ₪ שהפקיד המחזיק בחשבון המשכנתא על חשבון דמי השכירות והחובות כאמור.

המחזיק מצדו טען כי לאחר שמחיר המכירה סוכם, קופר פנה אל עו"ד ברגר על מנת שיכין טיוטה של הסכם מכר, הוא קרא את ההסכם והעיר הערות, שבחלקם תוקנו על ידי עורך הדין. בעת בדיקת ההסכם נודע למחזיק מהבעלים כי מ ונתה כונסת נכסים לחנות, עו"ד אויה מחיפה, והבעלים טען בפניו כי אין לו מה להילחץ כי מדובר ב- 200,000 ₪. לדבריו, הבעלים התנה את התשלום האמור כתנאי לחתימת ההסכם, וכתב למחזיק בכתב ידו את פרטי הכונסת ופרטי חשבון הבנק לצורך ביצוע ההפקדה. לאחר ביצוע תשלום סך של 200,000 ₪ לחשבון המשכנתא, נקבעה פגישה בחודש מרץ 2010 אצל עו"ד ברגר, לשם חתימת הסכם המכר. המחזיק אמנם הגיע לפגישה אך קופר לא הגיע. למרות שלא נחתם הסכם, הבעלים דרש מהמחזיק לשלם את יתרת התמורה, והמחזיק הבהיר כי משה צ'אפל חייב לו סכום של 371,640 ₪. הבעלים הסכים לקבלת שיק שמשך צ'אפל. השיק היה דחוי לתקופה של שישה עד שמונה חודשים, בריבית של 9,000 ₪ לחודש. לאחר מתן השיק, ביקש המחזיק לחתום על הסכם המכר, אולם הבעלים הבהיר כי הואיל והשיק דחוי, יש להמתין עם חתימת ההסכם.

המחזיק טוען כי כלל לא ידע שהשיק של צ'אפל חולל, צא'פל אמנם טען בפניו כי הבעלים כן פנה אליו בעקבות חילול השיק, אך בפועל לא כך היה.

בהמרצת הפתיחה למתן סעד הצהרתי, חזר המחזיק וטען כי לאחר שהפקיד סכום של 200,000 ₪, לחשבון המשכנתא של הבעלים, נקבעה פגישה בחודש מרץ 2010 אצל עו"ד ברגר לשם חתימת הסכם המכר. המחזיק צירף כנספח ה' לבקשה, את סיכום הפגישה שערך עו"ד ברגר ביום 9.2.2010, כמסמך המתעד את קיומה של אותה פגישה. ברי אפוא כי אין אמת בטענת המחזיק כי הפגישה שנערכה עם עו"ד ברגר הייתה בחודש מרץ 2010. הפגישה נערכה בחודש פברואר 2010, בטרם הפקיד המחזיק סכום כלשהו לחשבון המשכנתא.

ואכן, בסיכום הפגישה רשם עו"ד ברגר נתונים שכלל אינם מתיישבים עם גרסתו של המחזיק. ראשית, נרשם כי במעמד הפגישה בוצעו תיקונים בחוזה לפי בקשת המחזיק, ומכאן שגרסתו של המחזיק כי עוד טרם הפגישה נמסרו הערותיו לחוזה, לא הוכחה באופן כלשהו. שנית, עו"ד ברגר הסביר למחזיק במעמד הפגישה את קיומה של הערת אזהרה לזכות הבנק. כן ציין בפניו כי נאמר לו על ידי עו" ד אביה, מטעם הבנק, שאם החוב לבנק יסולק, היא תמחק את ההערה. מכאן ניתן להסיק לכאורה, כי המידע האמור נמסר למחזיק על ידי עו"ד ברגר בעת הפגישה. עוד יצוין כי מהמוצג נ/1 עולה כי חוב הפיגורים לבנק נכון לסוף שנת 2019 עמד על 65,000 ₪, ולא על 200,000 ₪, כפי שטען המחזיק. שלישית, עו"ד ברגר רשם כי המחזיק ציין כי בכוונתו לשלם מחר בבוקר את הסכום הדרוש לסילוק המשכנתא, וכי לאחיו קשרים בבנק. המחזיק הוסיף כי מבחינתו, ישלם גם ללא חתימה על ההסכם. עו"ד ברגר ציין כי שב והסביר למחזיק שאין זה מקובל, אך המחזיק חזר וטען כי יבצע את התשלום בבוקר, ואחר כך יסכמו את תנאי התשלום הסופי.

מהאמור לעיל, ומהרישום שערך עו"ד ברגר, ניתן להסיק כי היוזמה להפקדת הסכומים בחשבון המשכנתא הייתה של המחזיק.

יודגש, כי בהתאם לרישום שנערך על ידי עו"ד ברגר, המחזיק לא טען כי הפקדת כספים לחשבון המשכנתא בטרם חתימת הסכם מכר, היא פרי של סיכום מוקדם שנערך בינו לבין הבעלים, הגם שעו"ד ברגר טען בפניו כי אין זה מקובל לנהוג כך. לא זו אף זו, המחזיק ציין כי יסלק את מלוא חוב המשכנתא, ולא אמר דבר וחצי דבר בנוגע להפקדת סכום של 200,000 ₪ בלבד, שהוא הסכום שהופקד בפועל על ידי המחזיק. ברי כי קיים הבדל משמעותי בין מצב בו מלוא חוב המשכנתא סולק, דבר שהיה בו כדי לסייע לשני הצדדים, לעומת תשלום סכום חלקי שאין בו כדי לסלק את החוב , ולהביא למחיקת הערת האזהרה לטובת הבנק.

למעשה, על מנת לשכנע כי הסכום של 200,000 ₪ הופקד על ידי המחזיק, בתיאום מוקדם ובהסכמת הבעלים, העלה המחזיק שתי טענות.

האחת, כי נקבע מועד לחתימת ההסכם בחודש מרץ 2010 לאחר שהוא כבר הפקיד את הכספים לחשבון המשכנתא. כפי שהובהר, הפגישה היחידה שהוכח כי התקיימה הייתה ביום 9.2.2010, בטרם ביצוע ההפקדה. באותה פגישה מסר המחזיק את הערותיו לטיוטת ההסכם שערך עו"ד ברגר. ככל שביקש המחזיק להוכיח כי נקבעה פגישה נוספת לחודש מרץ 2010 לשם חתימת הסכם המכר, או כי הפגישה שנקבעה ליום 9.2.2010, נועדה לשם חתימת הסכם המכר (לאחר שאת הערותיו להסכם מסר עוד טרם קיום הפגישה), היה אך מתבקש לזמן לעדות את עו"ד ברגר.

נזכיר כי בתביעה למתן סעד הצהרתי, ציין המחזיק כי בכוונתו לזמן לעדות את עו"ד ברגר על מנת שיציג את טיוטת ההסכם הסופי שנערכה לאחר מתן הערותיו. המחזיק הוא שביקש להוכיח קיומו של הסכם מכר סופי ומוסכם על הצדדים, על אף שלא נחתם, אך חרף זאת נמנע מלזמן את עו"ד ברגר, בלא שניתן להימנעותו זו כל הסבר משכנע. דינה של הימנעות זו מטעם המחזיק מזימון עד רלבנטי להוכחת טענותיו בדבר קיומו של הסכם מכר מוסכם, כהודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובתו (ראה, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ , פ"ד מד (4) 595 (1990)).

השנייה, על מנת לשכנע כי הסכום של 200,000 ₪ הופקד בהסכמת הבעלים, המציא המחזיק את הפתק שעליו נרשמו פרטי חשבון המשכנתא (נספח ד' לתצהיר המחזיק בתביעת הפינוי) וטען כי מדובר בכתב ידו של הבעלים. טענה זו לא הוכחה באופן כלשהו, בעוד שנטל להוכיח טענה זו היה מוטל על כתפי המחזיק. זאת, לפי ההלכה, כי כאשר צד מעלה טענה החשובה לעניינו במשפט, עליו לשכנע בנכונותה (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 780 מול ה'-ו'). הבעלים הכחיש כי מדובר בכתב ידו, ועדות מיקי הייתה בעייתית. מיקי זיהה, ל דבריו בוודאות, את כתב ידו של קופר על גבי הפתק, אך בהתייחס לכתב ידו של אביו, כתב יד שאמור היה להכיר היטב, לא ידע לומר אם הפרטים שמולאו בשיק על סך של 850,000 ₪ (שהוא נשוא התביעה השטרית דנן) נכתבו על ידי אביו (פרוטוקול עמ' 26, שורות 26-29). למעשה, לא הייתה כל מניעה מטעם המחזיק להוכיח את טענתו כי הפתק נכתב על ידי הבעלים, באמצעות הגשת חוות דעת מטעם מומחה לכתב יד, וניתן היה לעשות כן גם לאחר פטירתו של המחזיק. היורשת עצמה יכולה הייתה לשפוך אור, בשאלה אם הפתק נכתב בכתב ידו של בעלה המנוח, אך היא נמנעה מכך. מעיון בסיכומים, עולה כי טענה זו לפיה הפתק נכתב בכתב ידו של הבעלים, נזנחה.

המסקנה היא כי לא הוכח בדרך כלשהי כי הפתק נכתב בכתב ידו של הבעלים.

מכאן עולה כי לא הוכחה באופן כלשהו גרסתו של המחזיק בכתב ההגנה בנוגע לסיכום מוקדם שנערך עם הבעלים בדבר הפקדת סכום של 200,000 ₪ לחשבון המשכנתא, יתר על כן, גרסה זו אינה מתיישבת עם מסמך שערך עו"ד ברגר, שאין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לתוכנו.

כמו כן, הנני סבורה כי הפגישה שנקבעה ליום 9.2.10 הייתה פגישה ראשונית לשם הצגת מצב הזכויות בנכס, וקבלת הערותיו של המחזיק לטיוטה הראשונית שערך בא כוח הבעלים, עו"ד ברגר. אציין בהקשר זה כי לא קיבלתי את גרסת הבעלים בעדותו בפניי, כי הפגישה נקבעה היות והמחזיק רצה לבדוק את מצב הזכויות של הנכס (פרוטוקול עמ' 18, שורות 16-22). מהתרשומת שערך עו"ד ברגר ברור כי בפגישה אכן הוסבר לאטיאס מצב הזכויות בנכס. ואולם, בה בעת, עמדה על הפרק טיוטה של הסכם מכר שנערכה על ידי עו"ד ברגר, לפי בקשת הבעלים, והמחזיק מסר את הערותיו לאותה טיוטה במהלך הפגישה.

המסקנה היא כי המחזיק הפקיד את הסכום של 200,000 ₪ על דעת עצמו. עם זאת, הבעלים לא נסוג מהכוונה לבצע את העסקה, גם לאחר שנודע לו על ההפקדה. בעניין זה נתפס הבעלים על הודאתו בתביעת הפינוי, לפיה גם לאחר ביצוע ההפקדה, לא פסל את האפשרות למכירת הנכס לבנו של מחזיק, אך התנה זאת בתשלום יתרת התמורה והסכמה על שאר תנאי החוזה (סעיף 6 לכתב התביעה). הנני סבורה כי המשא ומתן לא התקדם כיון שלמחזיק לא היו כספים להשלמת העסקה, זאת כפי שציין הבעלים בסעיף 8 של תביעת הפינוי.

יוטעם כי לפי טיוטת הסכם המכר שערך עו"ד ברגר, היה על המחזיק לשלם בתוך 48 שעות מחתימת הסכם המכר את מלוא הסכום הדרוש לסילוק המשכנתא, אשר בסוף שנת 2009 עמד על 457,472 ₪. המחזיק הודיע לעו"ד ברגר במעמד הפגישה כי יפקיד את מלוא הסכום הנדרש לשם סילוק המשכנתא "מחר בבוקר", אך בסופו של דבר בתוך כחודש וחצי ממועד הפגישה הפקיד בתשלומים סכום כולל בסך של 200,000 ₪, ולא המשיך להפקיד כספים נוספים גם בחודשים שלאחר מכן. לדעתי, הפקדה חלקית זו נועדה ליצור עובדות בשטח, מבלי לעמוד בהוראות ההסכם, ואף תוך עקיפת הוראותיו, זאת היות ולא היו ברשות המחזיק האמצעים המתאימים.

המסקנות עד כאן:
גרסתו של המחזיק לפיה הפקדת סכום של 200,000 לחשבון המשכנתא הייתה לפי סיכום מוקדם בינו לבין הבעלים, וכתנאי לחתימת הסכם המכר, לא הוכחה.
המחזיק נמנע מלזמן לעדות את עו"ד ברגר על מנת להוכיח את טענתו כי נקבעה פגישה לחתימת חוזה המכר הסופי. עובדה הפועלת לחובתו.
לא למותר לציין כי היות והפגישה נקבעה לחודש פברואר 2010, ולא לחודש מרץ 2010, כפי שטען המחזיק, הרי נשמט הבסיס לטענת המחזיק כי קיום הפגישה הותנה בהפקדת סכום של 200,000 ₪ לחשבון המשכנתא, שכן במועד הפגישה ( 9.2.2010) , עדיין לא הפקיד המחזיק סכום כלשהו לחשבון המשכנתא.
העובדה שהמחזיק הפקיד על דעת עצמו סכום חלקי בגין תמורת המכר, לא גרמה לבעלים לפסול מעיקרה את האפשרות לביצוע עסקת המכר, אולם העסקה לא יצאה אל הפועל עקב העדר משאבים מתאימים של המחזיק (שאם לא כן, מדוע המחזיק לא המשיך להפקיד את מלוא סכום המשכנתא כפי שהודיע לעו"ד ברגר שייעשה כבר למחרת בבוקר, כאשר לטענתו די בטיוטת חוזה המכר כדי לחייב את הבעלים). בהקשר זה ראוי לציין את עדות סמואל, לפיה בחנות התקבלו הודעות עיקול על שם המחזיק. בתביעה שהתנהלה בבית הדין לעבודה, טען בא כוחו של סמואל כי התקבל דוח עיקול מטעם הבנק הפועלים בגין חוב של 54,268 ₪, והמחזיק אישר קיומו של חוב לבנק הפועלים (ראה נספח כב' לתצהיר עדות ראשית מטעם הבעלים).

מסירת השיק שנמשך על ידי צאפל בסכום של 371,640 ₪:
כאמור, הבעלים לא פסל את האפשרות להמשיך בעסקת המכר עם המחזיק, ובחודש מאי 2010 או בסמוך לכך, נמסר לבעלים שיק של 371,640 ₪ שנמשך על ידי משה צ'אפל לפקודת המחזיק, כשתאריך פירעונו 25.12.2010. המחזיק טען כי הבעלים הסכים לקבלת השיק, היות ובצדו הייתה התחייבות של צ'אפל לשלם ריבית בסכום של 9000 ₪ לחודש. הבעלים מאשר כי הסכים לקבל את השיק, וכי בשל כך שהשיק היה דחוי אפשר למחזיק להחזיק בנכס עד לסוף חודש דצמבר 2010.

אני סבורה כי מכלל הראיות בתיק דנן, ניתן ללמוד כי השיק על סך של 371,640 ₪ שימש כתשלום על תנאי, כלומר, השיק כשלעצמו לא התקבל כתשלום עבור המכר, והבעלים לא נטל את הסיכון שבאי פירעון השיק. אך אם השיק היה נפרע, ניתן היה להמשיך בהליכי מכר ולחתום על הסכם מחייב. אוסיף כי מסירת שיק של צד ג', שלא היה ידוע אם ייפרע, כפי שציין הבעלים, היא בגדר ראיה נוספת שלא היו בידי המחזיק האמצעים הנדרשים להשלמת המכר. ברי כי מבחינת המחזיק הייתה חשיבות להבטיח כי הכספים שישולמו עבור המכר יופקדו לשם סילוק המשכנתא. לכן, הדרך הנכונה לפעול מבחינתו, הייתה להתנות ביצוע כל תשלום בחתימה על חוזה מכר, אולם במקרה כזה היה נדרש לשלם את מלוא סכום המשכנתא באופן מידי.

במסקנה שלעיל, לפיה עצם מסירת השיק לא הי יתה בגדר תשלום בגין תמורת המכר, תומכות שלל ראיות. ככל שמסירת השיק עצמו הי יתה נחשבת כתמורה עבור המכר, והבעלים היה נוטל על עצמו את הסיכון שבאי פירעון השיק, הרי לא הייתה כל סיבה להמתין עד למועד פירעון השיק. נזכיר כי יתרת התמורה שהיה על המחזיק לשלם, ככל שיש להביא בחשבון את השיק, פחתה באופן משמעותי, ועמדה על 86,360 ₪ בלבד.

במסגרת הראיות האמורות ניתן לציין את הודאתו של המחזיק כי לאחר מתן השיק שב ופנה אל הבעלים על מנת לחתום על הסכם המכר, אך הבעלים הבהיר לו כי היות והשיק דחוי צריך לחכות עם חתימת ההסכם (סעיף 4.8 בכתב ההגנה בתביעת הפינוי). המחזיק לא טען כי התנגד להמתין עד מועד פירעון השיק, אך בה בעת , טען כי הסיכון שבאי פירעון השיק היה מוטל על הבעלים, זאת בלא שהביא כל ראיה לתמיכת טענתו, ולו ראיה נסיבתית. העובדה שהמחזיק הסכים לדחיית מועד חתימת ההסכם מדברת בעד עצמה. נבהיר כי חתימת הסכם מכר הייתה מהותית עבור המחזיק, על מנת להבטיח כי הבעלים שקיבל את השיק, נוטל על עצמו באופן בלעדי ל פדות את המשכנתא. נזכיר כי המחזיק היה מודע לכך שאין בסכום שהפקיד בסך של 200,000 ₪ כדי לפדות את המשכנתא, אלא לדבריו, הסכום נועד לסילוק חוב קיים.
ראיה נוספת היא העובדה שהמחזיק טען כי הוא זכאי לריבית בסכום של 45,000 ₪, אשר הוא מעריך כי צ'אפל שילם לבעלים בגין השיק. לא ניתן כמובן להחזיק את החבל בשתי קצותיו, מחד, לטעון כי הבעלים נטל על עצמו את הסיכון שבאי פירעון השיק, ומאידך לטעון, כי מי שזכאי לריבית הוא המחזיק שמסר את השיק, ולגרסתו אינו נושא עוד בסיכון לאי פירעונו של השיק.

עוד יש לציין כי מיקי אטיאס אישר אף הוא בתצהירו כי הבעלים סירב להשלים את העסקה, לאחר קבלת השיק של צ'אפל (סעיף 11לתצהירו).

המחזיק העלה טענה נוספת בתביעת הפינוי, לפיה כלל לא ידע שהשיק של צ'אפל חולל, וכי הבעלים לא פנה אל צ'אפל ולא אליו בעניין זה (סעיף 4.9 של כתב ההגנה). אני סבורה כי אין אמת בטענה זו. ברי כי אם השיק היה נפרע היה למחזיק מעמד ואינטרס ראשון במעלה לדרוש כי העסקה תושלם, תדווח לרשויות המיסים, וכי הבעלים יתחייב לסלק את חוב המשכנתא. אלמלא כן, שם המחזיק את כספיו על קר ן הצבי. לא למותר לציין כי בכתב ההגנה שהוגש בתיק דנן, לא חזר המחזיק על הטענה כי לא ידע שהשיק חולל. עובדה זו נזקפת לחובת המחזיק.

אין למחזיק כל הסבר מדוע לא פנה אל הבעלים לשם השלמת העסקה לאחר שהגיע מועד פירעון השיק, ככל שלגרסתו הבעלים נטל על עצמו את הסיכון שהשיק לא ייפרע. והדברים מדברים בעד עצמם. יתר על כן, בדיון שנערך ביום 3.10.11 בתיק 47461-05-11, אישרה בא כוח המחזיק, במענה לשאלת בית המשפט, כי התמורה הייתה אמורה להשתלם על ידי צ'אפל או על ידי המחזיק (פרוטוקול עמ' 2 שורות 1-5). כלומר, במקרה של חילול השיק היה מוטל על המחזיק עצמו לשלם את הסכום, ולפעול בהליכים כנגד צ'אפל על מנת לנסות ולגבות את השיק. היא הוסיפה כי או שהשיק יוחזר אליהם, או שלחילופין, השיק ייחשב כתמורה בגין המכירה (פרוטוקול עמ' 3 שורות 19 -21), ואולם כשביקשה בא כוח הבעלים למסור לה את השיק, סירבה באת כוח המחזיק לקבלו, לפי בקשת המחזיק (פרוטוקול עמ' 5, שורות 18-19).

ניתוח הראיות מלמד כי המחזיק ידע היטב כי השיק לא נפרע ולא ייפרע, ולכן גם לא פנה לבעלים על מנת לחתום על הסכם מכר לאחר מועד פירעון השיק. במקום זאת, ולדעתי, באופן לא מקרי, ימים ספורים לפני מועד פירעון השיק, הוא מיהר למכור את העסק ולהשכיר את החנות לסמואל. המחזיק אישר כי הציג את עצמו בפני סמואל כבעלים של החנות (סעיף 24 ב. לכתב ההגנה בתיק דנן), ולטענתו לא פעל בנוכלות כלפי סמואל. המחזיק לא היה זכאי להציג את עצמו כבעלים של החנות, כאשר הוא יודע היטב כי שילם אך סכום של 200,000 ₪ עד אותו מועד, המכירה לא הושלמה, והבעלים אף מסרב לחתום על הסכם מכר עד אשר יגיע מועד פירעון השיק, ויתברר אם השיק נפרע בפועל.
ראיה המאמתת את מצב הדברים המתואר לעיל, היא העובדה שצ'אפל היה הגורם שתיווך בין המחזיק לבין סמואל, עובדה ששני הצדדים אישרו אותה בדיון שנערך בבית דין לעבודה (דמ"ר 57058-03-11, נספח כב' לתצהיר עדות ראשית של הבעלים). צ'אפל בוודאי ידע כי אין באפשרותו לשלם סכום כה גבוה, וכי חשבונו מוגבל או צפוי להגבלה כזו, ולכן הנני סבורה, כי ניסה לסייע למחזיק על ידי איתור שוכר לחנות, תוך העמדת הבעלים בפני עובדה מוגמרת, לפיה החנות הושכרה לצד שלישי, כאשר המחזיק הוא שקיבל שיקים מהצד השלישי עבור העסקה.

לאחר שנודע לבעלים מצב עניינים המתואר לעיל, בחודש פברואר 2011 הוא דרש מסמואל להתפנות הנכס, אך המחזיק שב ותפס חזקה בנכס, ללא רשות. במרץ 2011, באת כוחו של הבעלים פנתה במכתב אל המחזיק בטענה כי פרץ את המנעולים ודרשה כי ייפנה את הנכס (נספח יג' לתביעת הפינוי). בחודש מאי 2011 הוגשה התביעה כנגד המחזיק לפינוי הנכס.

לסיום נושא זה, מן הראוי לציין כי בתביעה לסעד הצהרתי שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נמנע המחזיק מלהסתמך על השיק בסך של 371,640 ₪, וכן על ההלוואה שלטענתו ניתנה לבעלים (ענין שעוד יידון), והתחייב להעביר לבעלים את מלוא יתרת התמורה עבור החנות 658,000 ₪, בניכוי הסכום של 200,000 ₪ שהפקיד לחשבון המשכנתא. ניתן להסיק כי המחזיק הבין את חולשת טיעוניו בהקשר לסכומים אלה.

לא למותר לציין כי אין היגיון בטענת המחזיק לפיה "שילם" עבור החנות סכום של 816,000 ₪ לערך, כאשר מחיר המכירה של החנות עמד על 658,000 ₪, ועובדה זו תומכת גם היא במסקנה כי השיק ניתן כתשלום על תנאי (וכי לא ניתנה הלוואה בסכום של 200,000 ₪).

המסקנות עד כה:
השיק שמשך צ'אפל בס ך של 371,640 ₪ נמסר לבעלים, אך כשלעצמו לא היה בגדר תשלום התמורה. הצדדים המתינו עד למועד פירעון השיק, שכן רק פירעון השיק היה בו משום תשלום התמורה.
השיק לא נפרע משהגיע מועד פירעונו, אלא חזר בציון "חשבון מוגבל". על אף שהגיע מועד פירעון השיק, נמנע המחזיק מלפנות אל הבעלים לשם השלמת חוזה המכר, כיון שידע שהשיק חולל ועסקת המכר נכשלה. ככל שהשיק היה נפרע, היה זה אינטרס ראשון במעלה של המחזיק לחתום על הסכם מכר ולהשלים את המכירה, תוך שהוא מוודא כי הכספים ישמשו לפדיון המשכנתא, וישולם מס שבח על ידי הבעלים. הימנעותו מעשות כן, מדברת בעד עצמה.
העסקה נכשלה מטעמים הקשורים במחזיק, כאשר השיק שמסר לבעלים חולל.
ימים ספורים לפני מועד פירעון השיק, השכיר המחזיק את החנות לסמואל, ומכר את העסק, תוך העמדת הבעלים בפני עובדה מוגמרת לפיה צד שלישי מחזיק בחנות.

הטענה למתן הלוואה על סך של 200,000 וקבלת ריבית בסכום של 45,000 ₪:
בסיכומים מטעם היורשת נטען כי המחזיק היה מלווה בריבית, וכי הוא חזר על טענתו כי הלווה לבעלים סכום של 200,000 ₪, ולכן יש לקבל טענה זו, כיון שכיום לא ניתן לספק נתונים על ההלוואה האמורה, נוכח פטירת המחזיק.

ואולם, המחזיק עצמו לא ציין מעולם נתונים כלשהם אודות אותה הלוואה והסתפק באמירה כי הלווה לקופר סכום של 200,000 ₪ במהלך תקופת השותפות. הוא לא ציין את המועד בו ניתנה ההלוואה, ולו בקירוב, האם ניתנה במזומן או בשיקים שלו או של צדדי ג', האם ההלוואה ניתנה בתשלום אחד או במספר תשלומים, מה היו תנאי ההלוואה, מה היה מועד פירעונה וכדומה. יתר על כן, המחזיק כמלווה ריבית היה אמור לנהל רישומים בנוגע למתן ההלוואה, אך שום מסמך בעני ין ההלוואה, לא הוצג.

איני סבורה כי עצם העובדה שהיה בידי המחזיק שיק של הבעלים, יש בה כדי להעיד כי ניתנה הלוואה בסכום של 200,000 ₪. בנוסף, הטענה בדבר מתן הלוואה הועלתה לראשונה בכתב הגנתו של המחזיק בתביעת פינוי. מדוע לא העלה המחזיק טענה זו בפני עו"ד ברגר, מדוע לא ביקש "בזמן אמת" לקזז את סכום החזר ההלוואה מתמורת המכר?

דעתי היא כי המחזיק לא הוכיח כי ניתנה על ידו הלוואה לבעלים בסכום של 200,000 ₪, וטענתו זו נותרה על בלימה.

באשר לקיזוז הסכום של 45,000 ₪ שנטען כי צ'אפל שילם לבעלים כריבית בגין השיק בסך של 371,640 ₪, יש לציין כדלקמן: המחזיק טען כי הוא מעריך שסכום זה שולם לבעלים (סעיף 10ג' לכתב ההגנה, גרסה ששונתה בסעיף 32 לתצהיר עדות ראשית מטעם המחזיק) זאת, טען ללא כל אסמכתא או פירוט מועדי ואופן התשלום. המחזיק לא טען כי היה נוכח במעמד ביצוע התשלום. בעת חקירתו של הבעלים בדיון שהתקיים בפניי הוא לא נחקר בעניין תשלום הריבית הנטענת, ומכאן שהטענה לא הוכחה.
באשר לצ'אפל, נטען מטעם המחזיק, כי הוא יצא לחו"ל, ללא צפי לחזרתו, ועל כן לא ניתן לזמנו לעדות. ואולם בדו"ח החקירה שצורף לתמיכת הטענה, נאמר אך כי צ'אפל לא שוהה בארץ, מבלי שפורט מתי יצא מן הארץ, ואם הוא עומד לשוב לארץ . מכל מקום, צ'אפל לא הגיש תצהיר בתביעה דנן ולא העיד בפני בית המשפט. התצהיר שהגיש בתמיכה לכתב ההגנה בתביעת הפינוי, הינו בגדר עדות שמיעה, ואף אינו מפורט כנדרש.

המסקנה עד כה:
המחזיק לא פירט ולא הוכיח את טענתו כי ניתנה על ידו הלוואה לבעלים בסכום של 200,000 . משכך לא ניתן להכיר בסכום האמור כטענת קיזוז בהתייחס לסכום שתבע הבעלים מהמחזיק. עצם העובדה שהמחזיק חזר על טענה זו בתצהיריו, אך זאת כאמור ללא כל פירוט, אין בה כדי לתת לטענתו זו משנה תוקף.
הטענה כי צ'אפל שילם לבעלים ריבית בסכום של 45,000 ₪, לא הוכחה.

דמי השכירות עבור השימוש שעשה המחזיק בחנות ובגלריה:
הבעלים צירף חוות דעת שמאי מטעם פנקס לאון, אשר ביקר בנכס ביום 25.4.11, וציין כי חוות דעתו נכונה לאותו מועד. השמאי ציין כי הנכס נמצא בלב ה"סיטי" של העיר רמת גן, במתחם של אזור משרדים ועסקים, וכי המתחם קרוב ומחובר פיזית לתחנת רכבת ארלוזורוב. החנות היא בשטח של כ- 50 מ"ר, ולה קיר חיצוני עם רחוב בצלאל ברמת גן. מעל החנות הוקם ללא היתר משרד (הגלריה) בשטח של כ -60 מ"ר. הכניסה לגלריה היא במעבר דרך לובי הבנ יין ועלייה רגלית בחדר המדרגות. כל הבניה של הגלריה כולל הגישה העצמאית אליה, נעשתה ללא היתר. הכניסה לחנות הינה מרחוב בצלאל, לפני הכניסה ללובי בנין המשרדים. בסעיף 8 לחוות הדעת ציין השמאי כי הגישה הרלבנטית לעריכת השומה דנן היא גישת ההשוואה. בסעיף 9 ציין השמאי את הגורמים שהביא בחשבון בעת קביעת השומה. בסעיף 10 העריך כי נכון למועד חוות הדעת, דמי השכירות עבור החנות עומדים על 5000 ₪ לחודש, ועבור הגלריה על סך של 2700 ₪ לחודש. בחקירתו הנגדית ציין השמאי כי דמי השכירות שנקבעו עבור הגלריה הביאו בחשבון כי נבנתה ללא היתר.

מקובלת עלי טענת בא כוח היורשת כי לא ניתן לקבוע ממצאים על סמך חוות דעת, זאת משלא פירט השמאי בחוות דעתו את הנתונים המשווים שעל פיהם הגיע להערכה הסופית. השמאי עצמו אישר כי בעת עריכת חוות הדעת לא נהג לכלול נתונים אלה בחוות דעת (פרוטוקול עמ' 34, שורות 1-4). כן התברר כי נוכח חלוף 8 שנים ממועד עריכת חוות הדעת, לא היה בידי השמאי התיק המקורי שעל פיו הגיע למסקנותיו בחוות הדעת.

השמאי ציין בחוות דעתו כי בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בשווי הנדל"ן, אך בחקירתו ציין כי בחלוף 8 שנים אינו יכול למסור מה שיעור העלייה, ובפרט בהתייחס לשוק המסחרי החנויות לעומת שוק הדירות. בהקשר זה יש לומר כי לא ניתן לקבל ניסיון של בא כוח היורשת להסתמך על חומר שלא הוגש, ובית המשפט לא נחשף אליו, אשר נטען כי הוא מתייחס לעליה במחיר הדירות. יתרה מזאת, נטען כי אותו חומר רלבנטי לתקופה שתחילתה בינואר 2009, זאת כאשר מועד סיום השותפות נקבע לחודש יולי 2009.

כפי שהובהר לעיל, הנני סבורה כי דמי השכירות שסוכמו בין הצדדים בגין החנות עמדו של 4000 ₪ בצירוף מע"מ.

באשר לדמי השכירות עבור החנות בגין שנת 2010 והלאה, טען הבעלים כי הסכום שהצדדים הסכימו עליו עמד על 5000 ₪ בצירוף מע"מ. לא מצאתי לקבל טענה זו, כאשר היו לבעלים שתי גרסאות שונות באשר למועד בו נערכה אותה הסכמה. בתביעת הפינוי נטען כי ההסכמה הושגה במאי 2010 , בעת שהבעלים קיבל לרשותו את השיק שמשך משה צ'אפל, בעוד שבתביעה דנן נטען כי אותה הסכמה הושגה כבר בתחילת שנת 2010.

בא כוח היורשת הסתמך על הסכם השכירות שנערך עם סמואל, וטען כי דמי השכירות הראויים עבור החנות עמדו על 3000 ₪ בצירוף מע"מ. ההסכם עם סמואל כלל גם מכירת ציוד ומוניטין, ולכן יש לראותו כמכלול, תוך שימת לב למועד בו נערך, היינו, ימים ספורים לפני מועד הפירעון של השיק שמשך צ'אפל.

הנני סבורה כי קיימת ראיה לפיה הסכום שלכאורה שולם עבור המוניטין על ידי סמואל, לא שיקף את מחיר המוניטין. סמואל ציין בתצהירו כי מחיר המוניטין עליו סוכם עמד על 25,000 ש"ח (סעיף 9 של תצהירו). ואולם, נראה כי למראית עין, בהסכם שנערך בין הצדדים, סוכם כי עבור המוניטין ישולם סכום של 2,000 ₪ לחודש במשך 24 חודשים, היינו סכום כולל של 48,000 ₪. הסדר כזה לפיו חלק מהתשלום סווג כמוניטין במקום דמי שכירות שירת את שני הצדדים.
לענין זה ניתן להפנות לשיקים שמסר סמואל בגין מוניטין בסך של 2000 ₪ (לעומת השיקים שניתנו עבור דמי שכירו ת אשר היו בסכום של 3000 ₪בצירוף מע"מ) כאשר השיקים צורפו על ידי המחזיק לתביעה שהתנהלה בבית הדין האזורי לעבודה, נספח כא' לתצהיר עדות ראשית של הבעלים.
אמנם בחקירתו חזר סמואל וציין כי דמי השכירות עמדו על 3,000 ₪ בצירוף מע"מ, גם כאשר נשאל בעניין זה במפורש, אך בנסיבות דנן, יש לייחס לדבריו, משקל מופחת. המסקנה היא כי יש להוסיף לדמי השכירות ששילם סמואל סכום של 24,000 ₪ (או 23,000 ₪) שהיה עליו לשלם בתקופת השכירות (שעמדה על שנה) לכאורה עבור מוניטין, היינו סכום נוסף של כ- 2 ,000 ₪ לחודש. ליתר זהירות, אצא מתוך הנחה כי מדובר בסכום נוסף של 1,000 ₪ לחודש, כך שאת התשלום בסך של 24,000 ₪ ששולם בגין תקופת השכירות, יש לחלק כך שמחציתו תיוחס לדמי שכירות ומחציתו למוניטין. מכאן עולה כי דמי השכירות שסוכמו עם סמואל עמדו על 4,000 ₪ לחודש.

באשר לגלריה, המחזיק לא צרף את הסכם השכירות שערך עם הגורם שהשתמש במקום כבית קזינו. הבעלים טען כי באותה תקופה דמי השכירות עמדו על 5,000 ₪, ובא כוחו שאל את מיקי אם דמי השכירות אכן עמדו על 5,000 ₪. התשובה שהתקבלה היא "אם המסמך אמיתי, אז יכול להיות שכן" (פרוטוקול עמ' 28, שורות 8-9). אינני מוציאה מכלל אפשרות שהשכרת גלריה שיש לה כניסה נפרדת מחדר המדרגות, ואשר הוכח כי שימשה כבית קזינו, הייתה עבור דמי שכירות בסכום של 5,000 ₪ לחודש. עם זאת, המסמך שעליו הסתמך בא כוח הבעלים לא הוצג כראיה, ולפיכך לא ניתן לקבוע ממצאים על פיו. בנסיבות אלה, דמי השכירות עבור הגלריה יעמדו על סכום של 2,000 ₪ לחודש, על פי הסכם השכירות שערך המחזיק עם הופמן.

בהינתן כי המחזיק החזיק בחנות מיום 1.7.09 ופינה את החנות ביום 6.11.11. עבור תקופה זו בת 28 חודשים (עד סוף אוקטובר 2011), יש לחייבו בתשלום דמי שכירות בשיעור של 112,000 ₪, ובצירוף מע"מ, סכום של 131,040 ₪. עבור שישה ימים בחודש נובמבר, הסכום הוא 936 ₪ כולל מע"מ. בהמשך אדון בשאלה אם יש לחייב את המחזיק בתשלום נוסף בגין יתרת שנת 2011 וכן שנת 2012, עד למועד המכירה.

באשר לגלריה, זו הושכרה על ידי המחזיק החל מיום 1.1.2010, והדייר פונה ביום 3.9.2012 על ידי כונס הנכסים שמונה על ידי הבנק, לפי דוח הכונס. יצוין כי המחזיק עצמו אישר בכתב הגנתו כי הדייר פונה על ידי הכונס (סעיף 21 ג לכתב הגנתו). הטענה שהועלתה בסיכומים מטעם היורשת לפיה הדייר פינה את הנכס עם תום תקופת השכירות, באפריל 2012, לא הוכחה באופן כלשהו. עבור תקופה זו בת 28 חודשים (עד סוף אוגוסט 2012), יש לחייב את המחזיק בדמי דמי שימוש ראויים בסך של 56,000 ₪, ובצירוף מע"מ, סכום של 65,520 ₪.

בא כוח היורשת טען כי יש להוון את הסכום ששולם מראש עבור דמי השכירות, אך לא המציא חוות דעת מתאימה שעל פי ניתן יהיה לקבוע מהו הסכום המהוון. לא למותר לציין כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, וכי חלק מדמי השכירות שולמו באיחור.

עוד נטען כי יש להפחית מדמי השכירות שיעור של 30% שהוא כשיעור הסכום ששילם המחזיק (200,000 ₪) מתוך סכום המכירה שעמד על 658,000 ₪. לא מצאתי לקבל טענה זו. כפי שהובהר לעיל, המחזיק הפקיד על דעת עצמו סכום של 200,000 ₪ לחשבון המשכנתא על מנת ליצור מחויבות למכור לו את הנכס. בהמשך, העסקה לא יצאה אל הפועל והנכס לא נמכר למחזיק, כיו ן שלא שולמה יתרת התמורה עבור המכירה. לא רק שהשיק חולל אלא שהמחזיק לא שילם את הסכום הנוסף שהיה עליו לשלם, לגרסתו הוא, בסך של כ 86,000 ₪.
המסקנות עד כאן :
על המחזיק לשלם סכום של 112,000₪ עבור החזקתו בחנות, וסכום של 131,040 ₪ כולל מע"מ, בצירוף סכום של 936 ₪ עבור חודש נובמבר 2011. סך כל הסכום 131,976 ₪.
בגין הגלריה על המחזיק לשלם סכום של 56,000 ₪, ובצירוף מע"מ, סכום של 65,520 ₪.
צירוף הסכומים בסעיפים שלעיל, הוא בסכום של 197,496 ₪.

האם על המחזיק לשאת בהוצאות או סכומים נוספים:
על המחזיק לשאת בהוצאות הפינוי של הנכס, בהתאם לחשבוניות שצורפו לדוח כונס הנכסים מטעם הבנק, בסכום כולל של 9625 ₪. נזכיר בהקשר זה כי המחזיק הוא שהשכיר את הגלריה לדייר מטעמו . על פי הפרוטוקול מיום 3.10.11 בתיק 47461-05-11, התחייב המחזיק כי החנות והגלריה יפונו עד ליום 3.11.11. לפי הפרוטוקול מיום 15.1.2012, הוא אף הוזהר כי יכול ויהיה עליו לשאת בהוצאות הפינוי של הדייר מטעמו.

על המחזיק לשאת בחיובי הארנונה ומים על פי החישוב הבא, כאשר הנתונים מצויים בנספח טו' תצהיר עדות ראשית של הבעלים- חשבון הארנונה והמים ששולם ביום 25.10.2012.

בגין שנת 2009, על המחזיק לשאת ב 60% מחיובי הארנונה והמים עד ליום 1.7.2009, נוכח הודאתו כי היה בעל 60% מהזכויות בשותפות. החל מאותו מועד ועד לסוף שנת 2009, עליו לשאת במלוא החיוב. בהקשר זה יובהר, כי ההסכמה שהושגה בדיון שנערך ביום 3.10.11 ,לפיה הבעלים יישא בחובות הרובצים על הנכס בגין התקופה שעד ליום 1.7.2009, הייתה כאמור בפרוטוקול הדיון, "מבלי להודות בטענות בענין המחלוקות הכספיות שבין הצדדים".
לפיכך, עד 1.7.2009, על המחזיק לשלם סכום של 130 ₪ עבור מים, וסכום של 3,328 ₪ בגין ארנונה. בעבור המחצית השנייה של שנת 2009 על המחזיק לשלם 218 ₪ עבור מים, וסכום של 5548 ₪ עבור ארנונה. בסך הכול עבור שנת 2009, הסכום עומד על 9,224 ₪.
עבור שנת 2010, החיוב עבור מים עומד על 649.9 ₪ והארנונה היא בסכום של 9,488 ₪. סך הכול סכום של 10,137.9 ₪.
עבור שנת 2011, החיוב במים הוא בסכום של 1,965 ₪, וחיוב הארנונה הוא בסכום של 8,685 ₪, סך הכל 10,650 ₪. לא מצאתי לנכות חודשיים, כפי שהתבקש בסיכומים מטעם היורשת, וענין זה עוד יוסבר.
עבור שנת 2012 (עד ליום 25.10.2012) החיוב במים הוא בסכום של 480 ₪, ונראה כי ליחסו לדייר מטעם המחזיק. חיוב הארנונה הוא בסכום של 6797 ₪. מצאתי לחייב את המחזיק במחצית הארנונה בסך ש ל 3,398.5 ₪, מנימוקים שעוד יפורטו. סך הכל 3,878.5 ₪.
הסכום הכולל שעל המחזיק לשאת בו בגין ארנונה ומים עומד על 33,890 ₪.

הבעלים טען כי כונס הנכסים שילם את חשבון החשמל בסכום של 5,552.59 ₪ וקיזז סכום זה מתמורת המכר שקיבל. בהעדר אסמכתא, לא ניתן להכיר בתשלום האמור.

הבעלים טען כי כונס הנכסים שילם דמי ניהול עבור החנות והגלריה בסכום של 42,857 ₪. לתביעת הפינוי צורפה תזכורת מטעם חברת הניהול של הבניין, לפיה קיים חוב בגין דמי ניהול בסכום של 24,756 ₪. מתוכו סכום של 8664 ₪ עבור השנים 2007-2008. המחזיק לא טען מעולם כי שילם דמי ניהול בגין הנכס. יחד עם זאת, משלא צורפה אסמכתא מתאימה, תוך פירוט מהו הסכום ששולם בין השנים השונות, לא מצאתי להכיר בתשלום זה.

הבעלים צירף קבלה לפיה שילם לכונס הנכסים שכר טרחה בסכום של 58,960 ₪. הוא טען כי המחזיק התנהג כנוכל, והתנהגותו זו הובילה בסופו של יום למכירת הנכס, באמצעות כינוס נכסים. הוא הוסיף כי הסתמך על דמי השכירות שהיו אמורים להתקבל מהחנות לשם התשלום החודשי של המשכנתא (שעמד על 4200 ₪). ואולם, המחזיק השתלט על הנכס, סרב להתפנות, העלה טענות שווא שהוא הבעלים של הנכס, התחמק מתשלום דמי שכירות, ומנע ממנו להשכיר את הנכס לאדם אחר.

המחזיק טען מצדו כי התשלום בסך של 200,000 ₪ ששילם לקופת הכינוס בחודשים פברואר-מרץ 2010 הוא שמנע את מימ וש הנכס באמצעות כונס נכסים, זאת לאור העובדה שנכון לסוף 2019 הייתה קיימת יתרת פיגור בחשבון המשכנתא בסך 65,052 ₪. המחזיק הפנה למסמך נ/1 ממנו עולה כי הבעלים שילם סכומים חלקיים בגין החזר הלוואת המשכנתא בשנים 2009 עד 2011. טענה נוספת שהועלתה הייתה כי הבעלים יכול היה להקטין את הנזק על ידי נטילת הלוואות.

חוב המשכנתא נכון לסוף 2019 אמנם עמד על 65,052 ₪, אך עובדה זו נובעת בחלקה מהעובדה שהמחזיק לא שילם דמי שכירות החל מיולי 2009. ממוצג נ/1 עולה בבירור כי תשלומי החזר ההלוואה נפסקו בחודש יוני 2009, כמעט במקביל למועד סיום השותפות.
יתר על כן, אם היה המחזיק פועל כפי שתוכנן לעשות, היינו חתימת חוזה מכר ופדיון המשכנתא מתמורת המכר, לא היה הבעלים נקלע להליך של כינוס נכסים, ולא היה נדרש לשלם את שכר טרחת כונס הנכסים. במקום זאת, המחזיק שילם לחשבון המשכנתא, פחות משליש מתמורת המכר, היינו סך של 200,000 ₪. המחזיק טען כי התשלום האמור בוצע באישור ובידיעת עו"ד אביה (סעיף 9 ב' לכתב ההגנה). לא למותר לציין כי טענה דומה לא הועלתה בבקשה לסעד הצהרתי שהגיש המחזיק בבית המשפט המחוזי בתל אביב. המחזיק נמנע מלזמן לעדות את עו"ד אביה לשם הוכחת טענה זו. כידוע ההלכה היא כי בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת ההימנעות לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה הראיה היא הייתה פועלת לחובתו.

המסקנה היא כי לא הוכחה הטענה לפיה ההפקדה לחשבון המשכנתא בוצעה בתיאום עם עו"ד אביה. יתר על כן, מעיון ממוצג נ/1 עולה כי התשלום בוצע באופן לא מוסדר וללא כל תיאום. משכך לא היה בו כדי לעצור את מרוץ הפיגורים או להקפיא את החיוב החודשי של ההלוואה, וכך בסוף 2010, על אף התשלום האמור, היה הבעלים ביתרת חוב של 34,381.16 ₪.

אני סבורה כי לבעלים רשלנות תורמת למצב שנוצר, בכך שאפשר דחייה בתשלום דמי השכירות החל ממועד סיום השותפות, ובהמשך הסכים לדחייה נוספת, עד דצמבר 2010, מועד פירעון השיק, על מנת לאפשר את השלמת הסכם המכר עם המחזיק.

עם זאת, בגין כל התרחשות האירועים בשנת 2011 נושא המחזיק באחריות מלאה. המחזיק השכיר הן את החנות והן את הגלריה , ללא כל זכות שבדין. לאחר שסמואל פינה את החנות, הוא חזר והשתלט על הנכס, על אף שעסקת המכר נכשלה, והסכם המכר לא יצא אל הפועל. המחזיק אף לא שילם את יתרת התמורה עבור המכר בסכום של 86,360 ₪, שהיה עליו לשלם, ככל שלשיטתו, המכר הושלם.

כתוצאה ממעשיו אלה של המחזיק, נאלץ הבעלים להגיש כנגדו תביעת פינוי. רק במועד הדיון הסכים הבעלים לפנות את הנכס בתוך 30 ימים, היינו בחודש נובמבר 2011. סוכם כי באות כוח הצדדים ישכירו את הנכס, וישלמו את תשלומי החזר ההלוואה מתוך קופת הכינוס. ואולם מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 15.1.2012 עולה כי נוכח העובדה שהדייר מטעם המחזיק לא פינה את הגלריה, ההליך התעכב, והנכס לא הושכר על ידי כונסות הנכסים.

אלמלא היה המחזיק פועל באופן מתואר לעיל, היה באפשרות הבעלים להשכיר את הנכס בשנת 201 1 וכן בשנת 2012, לשלם את המשכנתא מדמי השכירות שיתקבלו, ולחילופין, למכור את הנכס בכוחות עצמו לגורם אחר.

כאמור, הסכום בסך של 200,000 ₪ הופקד על ידי המחזיק ללא תיאום, ומשכך לא הקפיא את מרוץ תשלומי החזר הלוואה. במקביל, לא קיבל הבעלים הכנסות כלשהן מהנכס במשך כל שנת 2011, ולא יכול היה למנוע את הליכי הכינוס, אשר החלו בספטמבר 2011. כתוצאה מכך, נאלץ הבעלים לשאת בשכר טרחת הכונס. יתר על כן, הבעלים נאלץ לספוג את הוצאות האחזקה של הנכס החל מנובמבר 2011 ועד למועד המכירה באוגוסט 2012, כאשר העובדה שהחנות היה ריקה כל אותה תקופה מנעה ממנו לקבל כל הכנסה בגינה.

כמו כן, יש לזקוף לחובת המחזיק את העובדה שהדייר מטעמו סירב להתפנות, ובשל כך כונסות הנכסים שמונו במסגרת תביעת הפינוי לא הצליחו להתקדם בהליכי הכינוס ולהשכיר את הנכס.

באשר לטענה כי היה על הבעלים להקטין את הנזק, הרי הבעלים צירף לתביעת הפינוי אסמכתא לפיה במרץ 2011, ניתנה לו הלוואה חוץ בנקאית על סכום של 29,940 ₪. מתוכה הפקיד סכום של 20,000 בחשבון המשכנתא, לפי נספח נ/1. איני סבורה כי היה מוטל על הבעלים ליטול הלוואות נוספות בשוק החוץ בנקאי. לא הוכח כי היה באפשרות הבעלים למחזר את המשכנתא, באלו תנאים, ומה העלויות שהיו כרוכות בכך.

הבעלים תבע את מלוא דמי השכירות עבור שנת 2012, אך מובן שאין הוא זכאי לדמי שכירות על כל שנת 2012, נוכח מכירת הנכס באוגוסט 2012.

נתון נוסף שיש להביאו בחשבון הוא העובדה כי כונס הנכסים ביצע עבודה בפועל, ומי שנהנה מכך הינו הבעלים.

בשקלול כלל הנתונים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המחזיק במחצית משכר טרחת כונס הנכסים, כאשר לטעמי, מירב האחריות למינוי הכונס רובצת עליו.

כמו כן, אחייב את המחזיק בתשלום דמי שכירות עבור החנות בגין שישה חודשי שכירות. נזכיר כי הבעלים לא קיבל דמי שכירות בגין החנות במשך תשעה חודשים לערך, והאחריות בגין כך רובצת כמעט כולה על המחזיק, נוכח מעשיו בשנת 2011, כולל השכרת הגלריה על ידו בחודש במרץ 2011.

בנוסף, יחויב המחזיק במחצית מסכום הארנונה בה חויב הבעלים עד אוקטובר 2012, וכן בתשלום הארנונה עבור חודשים נובמבר- דצמבר 2011.

אשר על כן, יישא המחזיק בסכום של 29,840 ₪ (כולל מע"מ) בגין תשלום הבעלים לכונס הנכסים.

כן יישא המחזיק בגין שישה חודשי שכירות בסכום של 28,080 ₪, לפי חישוב של דמי שכירות בסכום של 4000 ₪ לחודש בצירוף מע"מ.

באשר לדרישה שהעלה הבעלים לפיה המחזיק יישא בשכר טרחת עורך דינו בגין התביעה לסעד הצהרתי, בסכום של 60,000 ₪, הרי יש לדחותה. כזכור, בית המשפט המחוזי בתל אביב מחק את התביעה ללא צו להוצאות. ההכרעה בעניין ההוצאות נתונה בידי בית המשפט שדן בהליך. כלל זה בא לידי ביטוי בתקנה 511(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. היה ומי מבעלי הדין איננו נכון לקבל את ההכרעה בעניין הוצאות המשפט בהליך שהסתיים, באפשרותו להגיש ערעור על פסק הדין, אך אין באפשרותו להביא את אותו העניין כעילה בהליך נפרד וחדש

המסקנות עד כאן:
על המחזיק לשלם בגין ארנונה ומים סכום של 33,890 ₪.
על המחזיק לשלם בגין שישה חודשי שכירות סכום של 28,080 ₪.
על המחזיק לשאת במחצית שכר טרחת הכונס בסכום של 29,840.
על המחזיק לשאת בהוצאות הפינוי של הדייר בסכום של 9625 ₪.

התביעה השטרית:
בכתב ההגנה בתביעת הפינוי טען המחזיק כי השיק נועד לשם הבטחת ההלוואה שהלווה לבעלים בסך של 200,000 ₪. לשיטתו, בהמשך, שימש השיק גם להבטחת הסכום של 200,000 ₪ שהפקיד בחשבון המשכנתא (סעיף 11 של כתב ההגנה). על טענות אלה בדבר מטרת מסירת השיק וההרשאה שניתנה על ידי הבעלים, מושך השיק, חזר המחזיק בבקשה שהגיש למתן סעד הצהרתי, וכך בסעיף 13 לבקשה נטען כי : "המשיב הרגיע את המבקש והזכיר לו כי שיק הביטחון הפתוח שנתן לו יכול לשמש אותו גם כבטוחה בגין התשלום לכונסת הנכסים , וזאת בנוסף להלוואה."

יש בהודאותיו של המחזיק כדי לחייבו. מכאן, שלכל היותר, היה רשאי, לפי שיטתו הוא, להשלים את השיק עד לסכום של 400,000 ₪ בלבד.

אולם, המחזיק מילא בשיק סכום של 850,000 ₪, זאת בניגוד להרשאה שניתנה לו.

במקרה של מסמך לא שלם או חתימה על החלק, קובע סעיף 19 (ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] ,כדלקמן: "מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה יהיה אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה".

המחזיק השלים את השטר בניגוד להרשאה שניתנה לו, לפי שיטתו הוא, ועל כן השטר אינו אכיף. לא למותר לציין, כי עסקינן בצדדים קרובים, והמחזיק אינו נהנה ממעמד של אוחז כשורה.

בכתב הגנתו טען המחזיק כי החוב כלפיו מסתכם בסכום של 816,640 ₪, היינו בנוסף לסכום של 400,000 ₪ שרכיביו פורטו לעיל, הוסיף המחזיק את הסכום של 371,640 ₪, בגין השיק שמשך צ'אפל (אשר לא נפרע), וכן את הריבית הנטענת ששולמה בגינו בסכום של 45,000 ₪. כלומר, גם לגרסת המשיב הסכום הכולל לו הוא זכאי עומד על 816,640 ₪, ולא על סכום של 850,000 ₪.

בתצהירו של מיקי אטיאס הועלתה גרסה אחרת באשר לרכיבי החוב. הוא השמיט את סכום השיק שלא נפרע בסך של 371,640 ₪, אך הוסיף סכומים אחרים, שלא הוכחו, והם בגדר שינוי והרחבת חזית. הדבר נכון גם בהתייחס לסיכומי היורשת, שם נטען כי למעשה החוב של הבעלים עומד על סכום של 652,800 ₪, תוך הוספת טענות חדשות, והרחבת חזית מובהקת. למעלה מן הנדרש אציין , כי לגוף העניין נדחתה הטענה בדבר השלמת המכר, ונמצא כי יש לזקוף לחובת המחזיק את אי השלמת המכירה.

המסקנה היא כי יש לדחות את התביעה השטרית.

סוף דבר:
אני מקבלת את תביעת הבעלים באופן חלקי, ומחייבת את היורשת לשלם לבעלים את הסכומים הבאים:
בגין דמי שכירות בתקופת ההחזקה של הנכס סכום של 197,496 ₪.
בגין ארנונה ומים סכום של 33,890 ₪.
בגין הפסד שישה חודשי שכירות של החנות סכום של 28,080 ₪.
בגין מחצית שכר טרחת הכונס סכום של 29,840.
בגין הוצאות הפינוי של הדייר סכום של 9625 ₪.

סך הסכומים האמורים מסתכם בסכום של 298,931 ₪ ובניכוי הסכום של 200,000 ₪ שהוא הסכום היחיד שניתן להכיר בו, היתרה היא בסך של 98,931 ₪.
הסכום של 98,931 ₪ ישולם על ידי היורשת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 30.1.2014, ועד התשלום בפועל.

בנוסף, תישא היורשת בהוצאות הבעלים (קופר) בגין קבלת תביעתו באופן חלקי, בסכום של 20,000 ₪. וכן בהוצאות הבעלים בגין דחיית התביעה השטרית שהגיש המחזיק (אשר התקיים בה דיון נפרד בהתנגדות שהגיש הבעלים) בסכום של 8000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' אב תשע"ט, 21 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.