הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 53073-08-15

לפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק

התובעת:

פלונית
ע"י ב"כ עו"ד אסף נוי

-נ ג ד-

הנתבע:
ד"ר דב קליין
ע"י ב"כ עו"ד עמית קרמר
ממשרד איתן האזרחי ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לנזק גוף בעילה של רשלנות רפואית בקשר לניתוח קוסמטי בפניה של התובעת.

רקע כללי והצגת הצדדים
התובעת יליד ת 13/12/1941 הגיש ה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בעקבות ניתוח קוסמטי למתיחת עפעפיים תחתונים, שעברה התובעת במרפאת הנתבע ביום 5/3/2015 .
הנתבע הינו רופא מומחה לכירורגיה פלסטית ועוסק בביצוע ניתוחים פלסטיים משנת 1996.
ביום 5/3/15 עברה התובעת ניתוח מתיחת עפעפיים תחתונים בהרדמה כללית וכן הזרקת שומן מהבטן לפנים (באזור השפתיים) וכן פילינג כימי בפנים.
במאמר מוסגר יצויין כי עילת התביעה המפורטת בסעיפים 4-10 לכתב התביעה, עוסקת בנזק שנגרם, כך על פי הנטען, אך ורק בקשר לניתוח העפעפיים התחתונים. כתב התביעה אינו כולל כל טענה לנזק שנגרם כתוצאה מפרוצדורות אחרות שבוצעו בפניה של התובעת באותו המועד (פילי נג או מילוי שומן סביב אזור הפה). אמנם בסעיף 6 לכתב התביעה מציינת התובעת את אי שביעות רצונה מביצוע מילוי הקמטים סביב הפה, אולם בהיעדר טענה להתרשלות בנוגע לטיפול זה, לא כל שכן בהיעדר חוות דעת רפואית התומכת בטענה להתרשלות כלשהי בטיפול זה, ממילא אין להידרש לטענה זו, והדיון להלן יתמקד אך ורק בנוגע לטענות שמעלה התובעת בקשר לניתוח העפעפיים התחתונים . (להלן: "הניתוח").

טענות הצדדים
בכתב התביעה מעלה התובעת מספר עילות תביעה הן במישור הנזיקין והן במישור החוזי. במסגרת זו, גורסת התובעת כי הנתבע התרשל בביצוע הניתוח, לא גילה לתובעת את כל המידע המלא אודות הניתוח והסיכונים הטמונים בו. עוד טוענת התובעת להחלתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) המעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבע להוכיח היעדר התרשלות. באשר לראשי הנזק במישור הנזיקין טוענת התובעת לפגיעה באוטונומיה, כאב וסבל, הפסדי שכר ופנסיה ועזרת זולת והוצאות ניידות. במישור החוזי טוענת התובעת לסעד של השבת עלות הניתוח המסתכם בסך של כ- 37,000 ₪ מ כח סעיפים 31-32 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (סעיף 16 לכתב התביעה).
כאמור, לגרסת התובעת הניתוח היה כושל ורשלני, אשר לא זו בלבד שלא השיג את התוצאות המיוחלות, אלא אף הותיר נזק בדמות צל קות מתחת לקו הריסים. התובעת תומכת טענתה להתרשלות בביצוע הניתוח בחוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר אפרים דביר, אשר העריך את הנכות הרפואית שנותרה בקשר לצלקות הניתוחיות בשיעור של 10%.
במסגרת סיכומיה זנחה התובעת את טענתה לראשי נזק של פגיעה באוטונומיה והפסדי שכר ופנסיה ואף במישור החבות צומצמה יריעת המחלוקת לטענות לפיהן הנתבע לא היה מי שביצע הניתוח בפניה של התובעת הלכה למעשה. בנוסף, גורסת התובעת כי הנתבע נמנע מניהול תקין של רישום רפואי בקשר לטיפול מושא התביעה ומכאן יש ללמוד על החלתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין בדבר העברת נטל השכנוע על כתפי הנתבע. עוד גורסת התובעת לקיומה של רשלנות בביצוע הניתוח בעטיה נותרו בפניה צלקות ונכות רפואית בצידן.
מנגד, מכחיש הנתבע את טענות התובעת בכללותן וטוען כי מאומה מהן לא הוכח במסגרת פרשת ראיות התביעה, כי עדותה של התובעת רצופה בספקולציות, אינה מעוגנת במסד עובדתי אלא בעיקר הינה אוסף של השערות, תיאוריות וחשדות ולפיכך אינה מהימנה ו לא ניתן להשתית על בסיסה ממצא עובדתי כלשהו.
עוד טוען הנתבע כי לא הייתה כל התרשלות בהכנת התובעת לניתוח ומסירת מידע מלא לגביו במהלכן של שלוש פגישות מקדימות שנעשו לתובעת במרפאת הנתבע בנוכחות אחד משלושת הרופאים הפלסטיים המועסקים במרפאה, ביניהם הנתבע עצמו. במסגרת זו גורס הנתבע כי התובעת הוחתמה על טפסי הסכמה ביחס לניתוח מושא התביעה כמו גם בקשר ליתר הטיפולים הקוסמטיים שעברה בפניה. לטענת הנתבע לא הייתה כל התרשלות בביצוע הניתוח וכי זה השיג את מטרתו , תוצאות הניתוח בשים לב לגילה של התובעת (74 במועד הניתוח) סבירות בהחלט וכי לא נותרה בפניה של התובעת כל נכות בקשר אליו. עוד מוסיף הנתבע וטוען כי התובעת לא המציאה כל ראיה התומכת בטענותיה לראשי הנזק הנטענים על ידה.
משכך, גורס הנתבע כי הניתוח שביצע נעשה בהתאם לפרקטיקה המקובלת, עבר בהצלחה וכי לא נגרם או נותר בעטיו כל נזק גוף בניגוד לטענת התובעת. הנתבע תומך טענתו זו בחוות דעתו של ד"ר יעקב קליין אשר קובעת כי הצלקת שנותרה בעקבות הניתוח הינה אינהרנטית לניתוח מסוג זה, הינה בלתי נראית לעין ואינה מקנה כל נכות רפואית.

דיון והכרעה
כאמור, התובעת זנחה חלק מהטענות שהועלו בכתב התביעה וטוב שזנחה. משכך, יתמקד הדיון להלן אך ורק בטענות שהועלו בסיכומי התביעה על פי סדרן:

א. הנתבע לא היה מי שביצע הניתוח בפניה של התובעת הלכה למעשה
טענתה זו מבקשת התובעת לבסס על חתימות הנתבע, כפי שהינן מתנוססות על גבי התיעוד הרפואי (גליון ניתוח, תעודת שחרור וכו') וטפסי ההסכמה עליהם חתום מלבד התובעת גם הנתבע, ואשר נחזות כשונות זו מזו. לטענת התובעת "לא צריך מומחה על מנת להבין כ י מדובר בחותמת או בחתימות של הצוות על החותמת של ד"ר קליין" (סעיף 6 לסיכומי התביעה).
טענה זו דינה להידחות מניה וביה. ראשית, ככל שהתובעת מעלה טענה לפיה גורם אחר מלבד הנתבע חתם על התיעוד הרפואי או טפסים כלשהם שנערכו במסגרת הטיפול הרפואי מושא התביעה, וזאת בניגוד לטענתו המפורשת של הנתבע בעניין זה כפי שיבואר להלן, הרי שלמעשה מדובר בטענת זיוף בכל הקשור לחתימה של הנתבע.
טענה לזיוף כתב יד יש להוכיח בראיות של ממש ואין להעלות טענה חמורה מעין זו , לא כל שכן כלפי רופא מ נתח, בצורה סתמית בעלמא מבלי שהינה נתמכת בראיה של ממש כגון חוות דעת גרפולוגית. ודוק, השוואת חתימות ידניות של בעל דין בין מסמך אחד למשנהו, באופן שניתן יהא לקבוע ממצא פוזיטיבי האם החתימה נעשתה על ידו אם לאו, עם כל הכבוד, אינה מצוי ה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט . ראה בעניין זה ע"א 5293/90 בנק פועלים נ' שאול רחמים בע"מ ואח', מז(3) 240, 262-263 שם נאמר בזו הלשון:
"...הלכה היא מלפנינו, כי בית המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים "ידע והתמצאות מדעיים או טכניים" (ד"נ 20/85 בחרי ואח' נ' פלדון ואח [ 18], בעמ' 465), ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי יד. על מקצוע הגרפולוגיה נאמר, כי "הגיע לדרגת מדע שימושי ממש..." (ע"פ 352/71 טל נ' מדינת ישראל [ 19], בעמ' 112), ולכן מותר – ולעתים קרובות אף רצוי – לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי אמיתותה) של חתימה..."
שנית, ד"ר קליין אישר בעדותו כי הוא זה שחתום על כ ל התיעוד הרפואי במקום בו מופיע שמו וחתימתו והסביר כי יש לו כמה סוגי חתימות, בהתאם לצורך ולנסיבות. ראה דבריו בעמ' 17 לפרוטוקול: " יש לי חתימות שונות על טפסים שונים" ובהמשך דבריו שלל האפשרות לפיה עובדי המרפאה חותמים במקומו על גבי הטפסים השונים. ואכן עיון בחתימות עצמן מעלה כי בחלקן יש חתימה בדמות האות "מ" החוזרת על עצמה ובחלקן ציון שם המלא של הנתבע, "ד"ר קליין", למשל בגיליון הניתוח עצמו מיום 5/3/15 (נספח ג' למוצגי הנתבע). לאור האמור לעיל, טענתה של התובעת לפיה הנתבע אינו חתום על המסמכים הנושאים את שמו, לא הוכחה ומשכך נדחית בזאת. לפיכך, הריני מקבלת את עדותו של הנתבע בעניין חתימותיו אשר באתי למסקנה כי לא נסתרה כהוא זה.
שלישית, מטעם הנתבע הובא עד נוסף שהעיד כי הנתבע היה הרופא המנתח את התובעת. הכוונה ל ד"ר רווה, מומחה אף הוא לכירורגיה פלסטית, אשר עובד במרפאתו של הנתבע ואשר מלבד הנתבע, נפגש עם התובעת בפגישות המקדימות לפני הניתוח. ראה סעיף 8 לתצהירו. ד"ר רווה כלל לא נחקר על עניין זה ומכאן כי עדותו לא נסתרה. משכך, ככל שטוענת התובעת כי הנתבע לא נכח בעת הניתוח וכלל לא ניתח אותה, מצופה היה ממנה לזמן מי מבין עובדי המרפאה להוכחת טענתה ועל מנת לסתור את ראיות הנתבע בהקשר זה. דבר זה לא נעשה ולמעשה מלבד התובעת עצמה לא הובאה כל עדות נוספת, למשל של חברתה או בעלה שליוו אותה בכל התהליך ונכחו עימה במרפאה במהלך שלוש פגישות ההכנה ואף ביום הניתוח עצמו. ראה עדותה בעמ' 12 לפרוטוקול. אדרבא, לא ברור מה מנע מבעדה לזמן את האחות או המרדים שנכחו בניתוח כפי שגורסת התובעת בעצמה שהרי את שמם ציינה בסעיף 19 לסיכומיה, וזאת במ קום לבוא בטרוניה על כך שהאחות או הרופא מרדים לא זומנו על ידי הנתבע. הוא הדין לגבי האח שלטענת התובעת, באמצעות בא כוחה במעמד החקירה ובהסתמך על הליכים משפטיים אחרים, ערך ניתוחים במטופלים של הנתבע. ראה עמ' 19 לפרוטוקול. בעניין זה, אין לי אלא להפנות להלכה בדבר הנפקות של אי זימון עדים ולדברים שצויינו בעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649: "דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע". דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 וכן ראה גם: ע"א 55/89 קופל נ. טלקאר פ"ד מד (4) 602.
אין זאת אלא כי למקרא המסכת העובדתית כפי שהציגה התובעת, מתברר כי התובעת מבקשת לבסס טענה עובדתית לפיה הנתבע לא היה מי שניתח אותה, על ס מך תחושת בטן או חשד שאינו מבוסס, וללא כל ראיה פוזיטיבית של ממש. אדרבא, הדבר עולה בצורה מפורשת מתצהיר עדותה הראשית, שם הרבתה התובעת להשתמש בהקשר זה במילים כגון: "התחושה שלי", "אני חושדת", " המסקנה כי שהמכתב נכתב כנראה מראש!!!" "בשים לב כי ככל הנראה ד"ר קליין כלל לא ניתח את התובעת" (סעיפים 8,10,15,24 לתצהיר). על דברים אלו חזרה התובעת בחקירתה בעמ' 11 לפרוטוקול תוך שהינה מסבירה כי החשד התעורר בה בעקבות תוכנית טלוויזיה שראתה לגבי הנתבע. ראה דבריה בעמ' 11 שם: " פניתי לאחר שראיתי בטלוויזיה את התכנית שהנתבע לא מנתח אלא איזה אח בכיר מנתח....מלכתחילה כשסיימתי עם הניתוח הייתה לי הרגשה עוד לפני התכנית של הטלוויזיה שהנתבע לא הוא שניתח אותי. זאת הייתה תחושת בטן. תחושת הבטן מבוססת על זה שלא ראיתי את ד"ר קליין מתחילת הניתוח ועד שסיימת י". ודוק, בחקירתה אישרה התובעת כי פגשה את ד"ר קליין, לטענתה לראשונה, לאחר הניתוח בטרם שחרורה (עמ' 14 לפרוטוקול, סעיף 6 לתצהיר עדות ראשית).
כאשר נשאלה התובעת על ידי בית המשפט הכיצד מעלה טענות חמורות כנגד רופא מנתח על סמך תחושות בטן וחשדות ללא ביסוס עובדתי, חזרה על טענתה לפיה מקורה של תחושה זו נעוץ בעובדה כי הנתבע לא נפגש עימה לפני הניתוח או לאחריו וכי הטפסים שקיבלה מהנתבע אינם חתומים על ידו. כאשר אומתה עם הטפסים עליהם חתום ד"ר קליין , כפי שצורפו למוצגי הנתבע והוצגו לעיונה, השיבה כי : " אני לא צריכה את החתימה של דב קליין על הטופס אלא הייתי צריכה לראות אותו בעיניים לאחר הניתוח. שאני אראה אותו לפני שמרדימים אותי" עמ' 15 לפרוטוקול.
זאת ועוד, במהלך ניהול המשפט ביקש ב"כ התובעת לבסס את קו חקירתו על "איזשהו הלך רוח" כדבריו (עמ' 24 לפרוטוקול) תוך ניסיון להפנות להליכים משפטיים אחרים שנוהלו כנגד הנתבע במסגרת תובענה ייצוגית ו אף עתירה לבג"צ, על מנת לאפשר לנתבע להתגונן ולהציג עמדתו וזאת על רקע הצהרתו של ב"כ התובעת כי ההכרעה בתובענה הייצוגית שפורסמה במאגרים המשפטיים, בכל מקרה תובא במסגרת סיכומיו . ראה דבריו של ב"כ התובעת בעמ' 23-24 לפרוטוקול:
" חלק החקירה הבא שלי מאפשר לדר' קליין להתמודד עם טענות שנטענו בבג"צ, ובתובענות ייצוגיות באשר לעובדה שהוא לא נכח בניתוחים. הואיל ובהמ"ש אמר שאנחנו לא יכולים להתייחס לתיקים אחרים והואיל ובכל מקרה את מה שנאמר בבג"צ ואת מה שנאמר במסגרת ההחלטה בתובענה ייצוגית הם יובאו בסיכומים, השאלה אם הנתבע מעוניין להתמודד עם טענות אלו או לא מתירים דיון בתיקים אלה..." ובהמשך דבריו: " הפסיקה שמפורסמת בנבו ואני רשאי להגיש בסיכומים בעיניי ראוי לתת לדר' קליין את האפשרות להתייחס אליה, אמר חברי שלא- נח לי מאד במקום הזה..."
ואולם, ראה זה פלא, דבר מזה לא נעשה . סיכומי התביעה שותקים בעניין זה ואינם מפנים להכרעה שיפוטית כלשהי בקשר לאותם ההליכים המשפטיים שנוהלו נגד הנתבע ואשר הוזכרו במהלך חקירתו בקשר לניהול המרפאה וביצוע הניתוחים בלקוחותיו. אין זאת אלא כי העלאת חשדות חמורים, כפי שהעלתה התובעת כנגד הנתבע, מבלי להצביע ולהפנות בסופו של יום את בית המשפט במסגרת סיכומיה להכרעה משפטית כלשהי התומכת בהם, בניגוד להצהרתו המפורשת של בא כוחה במעמד הדיון, הינה בבחינת ניסיון לצייר את הנתבע באור שלילי בעת ניהול חקירתו הנגדית, כאשר יוזכר כי עסקינן ברופא מנתח ובעל מוניטין.
מסקנתי זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה כי בעניינו של הנתבע אכן פורסם פסק דין בנוגע לאותה הטענה כפי שהועלתה נגדו גם בהליך זה, לפיה הנתבע לא ניתח את התובעת. כוונתי לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניינו של הנתבע בת"צ 40363-07-15 אורנה יוסטר נ' ד"ר דב קליין ואח ' פורסם ביום 26/2/17. באותו עניין היה מדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד הנתבע ומרפאתו, כאשר הטענה המרכזית בה הייתה כי הנתבע אפשר לאח במקצועו לבצע ניתוחים ופרוצדורות רפואיות שרק רופא מורשה לבצעם. בית המשפט המחוזי בפסק דינו אישר את בקשת ההסתלקות של התובעת מהבקשה לאישור תובענה ייצוגית, דחה את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית ומחק את התביעה, וזאת לאחר שבהחלטות ביניים קודמות (שניתנו על ידי כב' השופטת שטמר), נקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית ראשונית לקיומה של עילת תביעה וכי הבסיס הראייתי של הבקשה לאישור התובענה כייצוגית היה בלתי מספק מלכתחילה (ראה החלטתה באותו העניין מיום 6/10/2016).
עינינו הרואות, אפוא, כי את טענת התובעת לפיה הנתבע לא היה מי שניתח אותה , מבססת התובעת על חשד ות ותח ושת בטן גרידא. על כך ייאמר כי "תחושות בטן" או "חשדות" שאינם מעוגנים בעובדות, אינם אלא עדות סברה בעלמא המשוללת כל תוקף ראייתי שניתן להשתית עליו ממצא עובדתי כלשהו, לא כל שכן כאשר מנגד עומדת עדותו המפורשת של הנתבע ושל עד נוסף מטעמו, רופא מנתח העובד במרפאת הנתבע, שלא נסתרו כה וא זה, ועל כן אין לי אלא לדחותם.
במאמר מוסגר יצויין כי אף התובעת עצמה הייתה מודעת היטב לכך כי בתחושות בטן גרידא אין סגי, כפי שמציינת בסעיף 3 לסיכומיה, ועל כן ביקשה לבסס טענתה על כלל העברת הנטל באמצעות טענתה כי הנתבע לא היה מי שחתם על הטפסים הרפואיים ואולם כאמור, טענה זו לא הוכחה ועל כן נדחתה על ידי כמפורט לעיל.

ב. הימנעות מניהול תקין של רישום רפואי –חזקת "הנזק הראייתי"
בפתח הדיון בפרק זה יושם הדגש על כך כי המסגרת הנורמטיבית הנכונה, לאור ה יש לבחון את הטענה בדבר ניהול לא תקין של רישום רפואי היא חזקת הנזק הראייתי, שהינה תולדה של הפסיקה במסגרתה של עוולת הרשלנות, ולא לפי תנאיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כפי שמבקשת התובעת בסיכומיה לעשות, הגם שמבחינה אופרטיבית ברגע שקיימת תחולה לחזקה, המשמעות היא העברת נטל השכנוע, בדומה לכלל "הדבר מדבר בעדו" המעוגן בסעיף 41 הנ"ל.
אפנה בעניין זה למאמרו של ד"ר גיא שני, "הנזק הראייתי ,"ועונשו": בשבחי מעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינידטיביות", משפטים מא תשע"א 315 בעמ' 316-320. ראה עמ' 324 למאמר, הערת שוליים 44:
"...חזקת הנזק הראייתי לא זכתה לעיגון סטטוטורי, אף לא בתזכיר חוק דיני ממונות. אפשר לתמוה על שחזקות בעלות חשיבות מועטה בחיי המעשה, כמו חזקות הדברים המסוכנים...מצאו את דרכן לתזכיר ואילו החזקה בעלת הנוכחות הרבה ביותר במשפטי נזיקין בישראל נותרה מחוץ למפעל הקודיפיקטיבי..."
באשר לדמיון בין חזקת הנזק הראייתי לבין סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ראה בעמ' 324 למאמרו:
"...עיון בפסיקה מאפשר לזהות את יסודות החזקה, ובאופן לא מפתיע אפשר למצוא קשר-אם כי לא זהות- בין יסודות אלה לבין יסודותיו של הכלל "הדבר מדבר בעדו..."
וכעת לגוף עניין- בחקירתה אישרה התובעת כי בטרם הניתוח התקיימו שלושה מפגשים במרפאתו של הנתבע, שלא בנוכחות הנפגע ואולם בנוכחות רופא פלסטיקאי אחר העובד במרפאתו של הנתבע, ד"ר רווה אשר הגיש תצהיר מטעמו של הנתבע , ובנוכחות נציגה נוספת מטעם המרפאה אשר שמה רחל. ויודגש, דבר קיומם של מפגשים אלו לא צויין במסגרת תצהיר עדותה הראשית, אלא הוברר במהלך חקירתה הנגדית. (עמ' 13 לפרוטוקול).
במהלך מפגשים אלו קיבלה התובעת הסבר מאת הנתבע עצמו או מד"ר רווה ע ל הפרוצדורות ועל הניתוח המתוכנן. ראה בעניין זה עדותו של ד"ר רווה בחקירתו שם הסביר כי מתן הסבר למטופל נעשה בצורה רוטינית (עמ' 17 לפרוטוקול וראה סעיף 8 לתצהירו), וכפי שהעיד הנתבע בעמ' 17 לפרוטוקול: " הרופא הוא זה שנותן את ההסבר, זה או אני או ד"ר רווה או עוד רופא ד"ר אופיר...אחד מאיתנו נותן את ההסבר, כולנו רופאים מומחים ". דברים אלו אף אושרו על ידי התובעת עצמה בעמ' 13 לפרוטוקול: " כן היה איתי רופא ואיני זוכרת את שמו, אני זוכרת את מראהו. הוא נתן לי הסברים. איך לבוא ומה". כך גם אין חולק כי במהלך פגישות אלו, קיבלה התובעת לידיה שלושה טפסי הסבר ושלושה טפסי הסכמה: בנוגע לקילוף עור כימי, הזרקת שומן והניתוח מושא תביעה זו. טפסי ההסבר ניתנו לתובעת על מנת שתקרא אותם בעיון בביתה בנחת ורק במפגש המשך ולאחר שחתמה כי קראה, התבקשה התובעת לחתום בנפרד גם על טפסי הסכמה. ראה טפסי הסבר חתומים על ידי התובעת מיום 5/1/15 וטפסי הסכמה חתומים מיום 26/1/15, קרי בהפרש של שלושה שבועות, אותם צירף הנתבע לתצהירו (נספחים א'-ב'). אין גם חולק כי התובעת קראה את הטפסים וחתמה עליהם כפי שאישרה התובעת בחקירתה וכפי שאף הצהיר בא כוחה בעמ' 13 לפרוטוקול.
אלא מאי? טוענת התובעת כי מאחר והרובריקה של שמו וחתימתו של הרופא שנתן את ההסבר בחלקו העליון של טופס ההסכמה נותר ריק ולא מולא כדבעי, הרי שיש לראות בכך משום ניהול לא תקין של רשומה רפואית, ואזי לא ניתן לדעת מי הרופא שנתן את ההסבר לתובעת ומה מידת היקפו של ההסבר. לדידה של התובעת חסר ראייתי זה הופך את נטל השכנוע על כתפי הנתבע.
אכן, עיון בטופס ההסכמה לניתוח עפעפים, החתום הן על ידי התובעת והן על הנתבע ביום 26/1/2015, חסר בחלקו העליון של העמוד הראשון לטופס, את פרטיו של הרופא ממנו קיבלה התובעת את ההסבר. ואולם, כאמור לעיל, פרטים אלו צויינו בצורה מפורשת בתחתית הטופס בעמוד השני, הן בחתימתה של התובעת המאשרת קבלת ההסבר מהנתבע והן בחתימתו של הנתבע המאשר כי מסר את ההסבר לתובעת. משכך, דומני כי חסר טכני בחלק העליון של הטופס, עליו משליכה התובעת את כל יהבה בתביעתה זו, בא על תיקונו בחלקו התחתון של הטופס ובכל מקרה אין בכוחו של חסר טכני ומינורי זה, להפוך את נטל השכנוע בשל טענה להיזק ראייתי כפי שמבקשת התובעת לעשות.
למסקנה זו הגעתי מכמה טעמים שדי בכל אחד מהם, ובוודאי לנוכח משקלם המצטבר, כדי לדחות טענה זו; ראשית, וכפי שנדון לעיל, ממסכת הראיות, לרבות מעדותה של התובעת עצמה, עולה כי התובעת קיבלה הסבר. אדרבא, התובעת כלל לא מעלה טענה כנגד אי קבלת הסבר או אי קבלת מידע מספק, אלא כל טענ תה בתצהירה ובחקירתה בבית המשפט, מתרכזת באי שביעות רצון מתוצאות הניתוח שלא עלה על ציפיותיה. שנית, התובעת מאשרת בצורה פוזיטיבית כי קראה את טפסי ההסבר וחתמה עליהם. ודוק, עיון בטפסי ההסבר וההסכמה בנוגע לניתוח עפעפים תחתונים אשר כותרתו: "מידע למועמד לניתוח עפעפים", מעלה כי בטופס צויין בצורה מפורשת בזו הלשון: "לעיתים החתך נעשה מתחת לקו הריסים ויכול להמשך מעבר לקצה העפעפף הצדדי" ובנוגע לצלקות צויין: " הצלקת נעשית כמעט בלתי נראית ועם הזמן מחווירה. התהליך נמשך 3-6 חודשים". מכאן ממילא לא יכולה התובעת להלין על אי קבלת מידע בנוגע לניתוח ואפשרות קיומה של צלקת חיוורת ש עשויה להשאר מתחת לקו הריסים, כפי שאכן קרה במקרה דנן כפי שיבואר להלן. שלישית, אין בידי לקבל טענת התובעת לפיה לא פגשה מעולם את ד"ר קליין טרם הניתוח ולא קיבלה ממנו כל הסבר. טענה זו לא רק שמוכחשת בעדותו של הנתבע (סעיף 5 לתצהירו), אלא היא סותרת מסמך בכתב החתום על ידי התובעת עצמה בו מאשרת קבלת ההסבר מ את הנתבע עצמו ביום 26/1/15. לכך מצטרפת העובדה כי התובעת לא זימנה מי מהעדים שנכחו עימה בעת הפגישות הטרומיות במרפאה, על מנת לתמוך בעדותם את טענתה לפיה כלל לא נפגשה עם ד"ר קליין לפני הניתוח או ביום הניתוח, הגם שאישרה בעדותה כי בכל הפגישות הייתה מלווה בחברתה או בבעלה (עמ' 12 לפרוטוקול) . גם העובדה כי התובעת "הצניעה" ב תצהיר עדותה הראשית את קיומן של שלוש פגישות מקדימות, הגם שהודתה בחקירתה כי הללו אכן התקיימו וכי במהלכן נפגשה עם ד"ר רווה, מחזקים מסקנתי זו.
לאור האמור לעיל באתי למסקנה כי אין מקום להיתפס לדברים שוליים כמו, מדוע שם של הרופא נותן ההסבר צויין רק בתחתית הדף ולא גם בראשיתו. ממילא לא כל חוסר רישום יביא אוטומטית לקביעה שנגרם לתובע נזק ראיתי המצדיק את העברת הנטל. ראה בעניין זה ע"א 5373/02, גיא נבון נ. קופ"ח כללית, פד"י נ"ז (5) עמ' 35, שם נקבע כי לא כל סתירה או חוסר ברישום יביאו לקביעה שנגרם נזק ראייתי, והנטל יועבר אל הנתבע. הוא הדין לגבי ית ר הטפסים בנוגע לפילינג הכימי והזרקת שומן, אשר "לוקים" באותו החסר של חתימה ברובריקה בחלק העליון של הטופס, וזאת מלבד העובדה כי הם כלל לא רלוונטים לתביעת התובעת המתרכזת כאמור בקשר לניתוח העפעפים. כך למשל מנסה התובעת להיבנות מן העובדה כי בטופס הסכמה להזרקת שומ ן בפנים נותרה הרובריקה העליונה של הטופס ריקה. שם היה צריך למלא מאיזה חלק של הגוף יילקח השומן. אכן חלק זה נותר ריק בטופס. ואולם מה נפקא מינה אם רובריקה זו אכן נותרה ריק ולא מולאה כדבעי, כאשר התובעת עצמה מעידה מפיה כי ידעה היטב שהשומן המוזרק סביב הפה ליישור הקמטים הינו שומן עצמי הנלקח מאזור הבטן? ראה עדותה בעמ' 14 לפרוטוקול וכן ראה עדותו של ד"ר גולן שציין בחקירתו כי : " אני דיברתי עם האישה והיא ידעה בדיוק מה מזריקים לה ולאן "(עמ' 30 לפרוטוקול).
אין זאת אלא כי את כל קו התביעה בנתה התובעת על טענה משפטית לפיה חסרים וליקויים מסוג זה בטפסי ההסכמה מעבירים אוטומטית את נטל שכנוע על כתפי הנתבע. טענה זו לא ניתן לקבל בהיותה מתעלמת במפגיע מהמסד העו בדתי העולה מהמסכת הראייתית שהתבררה בבית המשפט, בכלל זה, העובדה כי התובעת עצמה, לא זו בלבד שאינה טוענת כי לא קיבלה הסבר בעל פה בנושאים אלו, אלא שמודה כי קראה את טפסי ההסבר, מודה כי קיבלה הסבר בעל פה בעת הפגישות המטרימות, גם אם לשיטתה מרופא פלסטקאי אחר של המרפאה (ד"ר רווה), הסבר עליו ידעה לחזור היטב במהלך חקירתה. במצב דברים זה, מה לי גם אם חלק כזה או אחר של הטופס נותר ריק או חסר חתימה?
כאן המקום להפנות למאמרו הנ"ל של ד"ר גיא שני, בעמ' 331:
"... בקביעת אמות המידה לתיעוד ראוי עלול להווצר קושי ממשי לא רק משום שלפעמים לא מוגשת בעניין זה תשתית ראייתית מלאה הכוללת חוות דעת מקצועית, ולא רק משום שבעניין זה הגישות והפרקטיקות עשויות להשתנות ממקום למקום ומדור לדור, אלא משום חוסר הלימה אפשרי בין התכלית הרפואית של הרשומה לבין התכלית "הראייתית" שלה. אכן, אין זהות הכרחית בין התכלית הרפואית של הרשומה לבין התכלית הראייתית שלה. הצורך בתיעוד רפואי משותף לרופא, לחולה ולבית המשפט, אך היקפו של הצורך ותוכנו עשויים להשתנות לפי מיהות הגורם הנזק לתיעוד: ככל שמדובר ברופא הרשומה הרפואית מיועדת בעיקר לסייע לו (ולעמיתיו) לקיים טיפול רפואי נאות ומעקב הולם וזאת בהתחשב בידע, בנסיון ובהבנה שיש לו בפרקטיקות הרפואיות ובמונחים המקצועיים, וכן בהתחשב בתמונת המצב הרפואית הנחזית לעיניו בזמן אמת; החולה מצידו-חסר ידע ונסיון ומה בעת מאוכזב מתוצאות הטיפול- עשוי לחפש ברשומה הרפואית תשובות והסברים בדיעבד; בית המשפט נזקק לרשומה הרפואית כדי שתסייע לו בגיבוש ממצאים עובדתיים בסכסוך משפטי שהובא לפניו זמן רב לאחר הטיפול הרפואי. מדובר בנקודות מבט שונות, בזמן ובמהות, ובמרחב הזה צריכה לנוע הרשומה הרפואית. אכן "קהל היעד" של הרשומה הרפואית הוא מגוון. תיעוד רפואי מספק מפרבפקטיבה טיפולית לא בהכרח יהלום את הציפיה האישית של החולה או את צרכי ההליך המשפטי. בהקשר זה מתעוררות גם שאלות של יעילות ושל הגינות. עד כמה נכון ויעיל שאנשי צוות רפואי יקדישו לתיעוד הרפואי זמן ומחשבה לא רק מתוך ראיית טובתו של הטיפול הרפואי בזמן אמת, אלא גם מתוך ראיית טובתו של ההליך המשפטי בזמן עתיד? תיעוד צופה פני עתיד משפטי עלול להיות בלתי יעיל משום שהוא ישקף ח ששות ערטיאליים מפני הליך משפטי שטרם בא לעולם. אכן הדרישה ליצור תיעוד שיסייע לצד שכגנד בהליך משפטי המרחף באופק עשויה במקרים מסויימים להיחשב הכבדה מופרזת ואף בלתי הוגנת..." (הדגשה שלי- א.ב.)
ואכן הקשיים עליהם הצביע ד"ר גיא שני במאמרו, מתחוורים ואף ביתר שאת, גם בנסיבות המקרה דנן. כך למשל, כאשר עומת הנתבע במהלך חקירתו הנגדית עם החסרים הללו שבטפסי ההסכמה, השיב בעמ' 20 לפרוטוקול: " הדבר החשוב ביותר שהניתוח יעשה טוב וכמו שצריך. זה ששכחת לחתום באיזה מקום זה משהו אחד, אבל חשוב שתעשה את הניתוח ושתשחרר את החולה לפי הפרקטיקה הנכונה".
לאור המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי לא נפל דופי ברישומי הנתבע, וודאי לא כזה אשר יש בכוחו לקבוע כי חלה בענייננו "חזקת הנזק הראייתי" אשר מעבירה את נטל שכנוע על כתפי הנתבע.
זאת ועוד, שימוש בחזקת הנזק הראייתי נעשה מקום בו קיימת עמימות עובדתית המקשה על בית המשפט לברר את העובדות על מנת להגיע למסקנה בדבר קיומה או היעדרה של התנהגות עוולתית כנגד הניזוק. ראה בעניין זה מאמרו של ד"ר גיא שני, שם עמ' 325-328. בעיקר ראה האמור בעמ' 328: " אם הנתבע הציג גרסה משכנעת בכל הנוגע לעובדה המוסקת, אמנם אפשר לטעון שהנתבע הרים את הנטל, אך אולי מוטב לומר שאין תחולה כלל לחזקה כיוון שחזקות חלות רק במצבים של עמימות המובילה למבוי סתום ("תיקו ראייתי")" . אין זהו המקרה דנן כפי שיבואר בהרחבה בפרק הבא ועל כן גם מטעם זה אין מקום להחלת החזקה בענייננו.

ג. האם הוכחה התרשלות בביצוע הניתוח מושא התביעה
כאמור, בעניין זה הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות ושני המומחים מטעם הצדדים העידו בפניי. ד"ר דביר אשר בדק את התובעת ביום 20/8/2015, מסכם את חוות דעתו באומרו:
"החתכים בניתוח זה נעשו בצורה בלתי סימטרית לחלוטין אשר מבליטות את צלקותיה לעיני כל רואיה. יתרה מזאת, הבליטות והשקעים בעפעפיים התחתונים, מוכיחים עד כמה ניתוח זה בוצע ביד לא מהימנה, אשר כל מנתח פלסטי סביר אמור לבצעו כהלכה".
למעשה ד"ר דביר מבסס את טענתו להתרשלות בביצוע הניתוח בטענה כי הצלקות הניתוחיות אשר אין חולק כי הינן מחוייבות המציאות בנ יתוח עפעפיים, הינן רחוקות מדי מק ו הריסים התחתון: הצלקת הימנית 5 מ"מ והשמאלית 3 מ"מ מתחת לקו הריסים. לדידו, החתך צריך לעבור במרחק של 1 מ"מ מקו הריסים, בכל מקרה לא על קו הריסים עצמו. ואולם בחוות דעתו לא ציין המומחה מאומה בנוגע למרחק שבו על פי הפרקטיקה הרפואית הקיימת, לשיטתו צריך לעבור החתך ביחס לקו הריסים ובחקירתו אישר זאת (עמ' 8 לפרוטוקול). יתרה מזאת, המומחה אף לא הצביע בחוות דעתו או בחקירתו על אסמכתא או מקור רפואי מקצועי כלשהו הקובע מהי הפרקטיקה המקובלת במקרה של ניתוחי עפעפיים תחתונות ובאיזה מרחק צריך לעבור החתך מקו הריסים. במקום זאת, בדומה לתובעת, גם ד"ר דביר מעלה בחוות דעתו תהיות וחשדות בדבר האפשרות שהנתבע לא היה מי שביצע את הניתוח בפניה, כאשר את חשדו זה מבסס ד"ר דביר בתוצאה הבלתי מספקת. ראה פרק הדיון בחוות הדעת.
מנגד, המומחה מטעמו של הנתבע, ד"ר גולן הסביר הן בחוות דעתו והן בחקירתו הנגדית, כי הפרקטיקה הינה להצניע את הצלקת הניתוחית במקום שיצור צלקת מינימלית ככל הניתן ואצל אנשים מבוגרים דוגמת התובעת דנן (בת 74 בעת הניתוח), בדרך כלל זה יהיה באחד הקפלים או הקמטים הטבעיים שמתחת לקו הריסים. לכן ככל שניתן להכניס הצלקת בתוך קמט או קפל שכזה, הדבר יהיה אופטימלי שאז תהיה "הכי פחות בולטת ומוסווית". עוד הסביר ד"ר גולן כי קמט כזה צריך שיהיה כמה מ"מ מתחת לקו הריסים כדי לא לפגוע בשורש השערה (ראה עמ' 37 לפרוטוקול).
לאחר עיון בחוות הדעת ובחקירת שני המומחים באתי למסקנה כי עמדתו והסבריו של ד"ר גולן מקובל ים עליי ועדיפים על פני עמדתו של ד"ר דביר. עמדה זו אף מקבלת משנה תוקף לנוכח האמור בטפסי ההסבר עליהם חתומה התובעת שם צויין "כשהחתכים נמשכים מעבר לעפעפים עצמם, אל צידי ארובות העיניים, הם ממוקמים בתוך קמטי העור, אך למרות זאת ייתכן שתוותרנה צלקות הנראות למשך זמן רב יותר". (הדגשה שלי- א.ב.). מאחר ואף ד"ר דביר אישר בחקירתו כי טפסים אלו הינם "טפסים סטנדרטיים שמי שמוציא אותם זה ההסתדרות הרפואית, הם מוכרים בעל פה" ( עמ' 9 לפרוטוקול. הדגשה שלי- א.ב.), אזי ככל שמדובר בטפסים העוברים אישור של ההסתדרות הרפואית, אזי שיש להניח כי הם משקפים פרקטיקה נוהגת ומקובלת על פיה נהג הנתבע במקרה דנן (ראה הסבריו בעמ' 22 לפרוטוקול) ואשר מתיישבת בקנה אחד עם העמדה שהוצגה בחוות דעתו של ד"ר גולן.
לאור האמור לעיל, באתי למסקנה כי לא הוכחה כל התרשלות בביצוע הניתוח מושא התביעה, או במתן הסברים לקראתו וכל טענותיה של התובעת בעניין זה נדחות בזאת.

ד. האם הוכח קיומו של נזק המקנה נכות רפואית ?
כאמור ד"ר דביר קבע 10% נכות פלסטית בגי ן הצלקות ומיקומן בעוד ש ד"ר גולן קבע כי לא נותרה כל נכות וכי הניתוח השיג תוצאה סבירה ביותר. בחקירתו נשאל ד"ר דביר האם צילם את פניה של התובעת בעת בדיקתו והוא השיב בחיוב ואולם תמונות אלו לא צורפו לחוות דעתו (עמ' 10 לפרוטוקול). עוד העלתה חקירתו כי בדיקת התובעת במרפאתו נעשה כחמישה חודשים לאחר הניתוח הגם שד"ר דביר מאשר כי הזמ ן הסביר שצריך לחלוף בין ניתוח מסוג זה ועד לה ערכת הצלחתו הינו כשנה (עמ' 7 לפרוטוקול). ד"ר דביר מסביר כי במקרה דנן לא נז קק להמתין שנה שכן חלוף הזמן לא היה משנה את מיקומן של הצלקות. אין בידי לקבל הסבר זה. מיקומן אולי לא היה משתנה ואולם עוביין ואדמומיותן של הצלקות, אליהן התייחס ד"ר דביר בחוות דעתו ("צלקות רוחביות בולטות ומכוערות"- פרק הבדיקה בחוות הדעת), בוודאי משתנה ומשתפר ככל שחולף זמן מהניתוח ומשכך דומני כי פרק זמן של 5 חודשים אינו מספק לביצוע הערכת נכות צמיתה וחיווי דעה אודות הצלחת הניתוח.
אם לא די בכך, גם באשר לתמונות מפניה של התובעת לפני הניתוח לצרכי השוואה, לוקה חוות דעתו בחסר. בעניין זה השיב ד"ר דביר כי התמונות הועברו לעיונו במיי ל אולם גם הן לא צורפו לחוות דעתו. אם לא די בכך, גם לאחר שהנושא עלה והתברר בחקירתו של ד"ר דביר וניתנה בעניין זה החלטה המורה לו, באמצעות ב"כ התובעת, להגישן לקראת הישיבה הבאה, לא הוגשו התמונות או למצער, כל הסבר בעניינן עד היום. (עמ' 8 לפרוטוקול).
למעשה, תמונות תקריב צבעוניות מפניה של התובעת עובר לניתוח ולאחריו הוגשו אך ורק מטעמו של הנתבע וסומנו נ/1 עובר לניתוח ו-נ/2 לאחריו. שבתי ועיינתי באופן מעמיק בתמונות ואף התבוננתי מקרוב ובצורה בלתי אמצעית בפניה של התובעת בעת שנחקרה במעמד הדיון והתבקשה להתקרב לדוכני. מהתמונות וממראה פניה של התובעת ניתן להתרשם כי "השקיות" שהיו מתחת לעפעפים התחתונים וקיומן ניכר מאד בתמונות נ/1, נעלמו מפניה לפי תמונות נ/2. מצפיה מקרוב בפניה של התובעת לא התרשמתי מקיומם של שקעים או נפיחות עליהן הלינה והצביעה התובעת. כן ניתן ל הבחין, אם כי במאמץ רב ובהתבוננות מקרוב , ב פס לבן חיוור ודק מאד מתחת לקו הריסים של כל עפעפף שהינו הצלקת הניתוחית. לא התרשמתי כי מדובר בצלקת בולטת או מכערת כלל ועיקר כפי שציין ד"ר דביר. למעשה מדובר בצלקת ניתוחית שהינה אינהרנטית לניתוח מסוג זה כעולה מטפסי ההסבר וההסכמה ומחוות הדעת של המומחים, אשר אינם חלוקים בדבר הישאר ותה של הצלקת אלא רק בנוגע למיקומה מתחת לעפעף. משכך, באתי למסקנה כי לא נותר כל פגם אסתטי בפניה של התובעת בשל הניתוח. אדרבא, הניתוח הוריד את "השקיות" הת פוחות שהיו מתחת לעיניים. מלבד זה אין הבדל ניכר נוסף.
נוכח המסקנות אליה ן הגעתי לעיל, הן בדבר היעדר כל חבות והן בדבר היעדר כל נזק, דומני כי הדיון בסוגיית הנזק מתייתר.

ה. טענה חוזית להחזר כספי של עלות הניתוח
מחקירת התובעת עולה כי טענתה המרכזית הינה חוסר שביעות רצון מתוצאות הניתוח והתרשמתי כי זהו המניע המרכזי להגשת תביעתה זו, בהצטרף לחשדות שקיננו בליבה של התובעת כפי שנדון בהרחבה לעיל. ראה דבריה בעמ' 15 לפרוטוקול: " מגיע רגע שאת רואה דברים כאלה ותחושות הבטן שלי ותוכנית הטלוויזיה והפנים לא מה שציפיתי להם. שילמתי ממיטב כספי כדי לצאת עם מראה טוב יותר". ובהמשך דבריה: " לא הייתי פונה לאסף נוי אם לא הייתי רואה את התוכנית בטלוויזיה. הייתי עוברת לסדר היום ונשארת עם זה ".
מקובל עליי כי התובעת אינה שבעת רצון מתוצאות הניתוח וכאמור על תחושתה הסובייקטיבית של התובעת לא ניתן לחלוק ואולם אין בכוחה של תחושה סוביי קטיבית זו כדי להקים לה זכות משפטית של השבת התמורה הכספית ששולמה לנתבע עבור הניתוח. במקרה דנן לא הופר כל הסכם מול התובעת המקים זכות השבה. אדרבא, מלבד המסקנה אליה הגעתי בפרק לעיל בנוגע ל היעדר חבות והיעדר נזק בניגוד לנטען, הרי שכל טפסי ההסבר וההסכמה עליהם חתומה התובעת, כולל ים סייג לפיו אין הבטחה לשיעור הצלחה כלשהו של ניתוחים מעין אלו ו כפועל יוצא, לא יינתן החזר כספי בשל אי שביעות רצון המטופל מתוצאות הניתוח.
במאמר מוסגר אציין כי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה של התובעת הכיצד דורשת השבת עלות הניתוח בעילה המעוגנת כביכול בסעיפים 31-32 לחוק הגנת הצרכן כפי שטענה בסעיף 16 לכתב התביעה אולם מאחר ולא חזרה על טענה זו בסיכומיה, אניח כי זנחה טענה משפטית זו.

לפני סיום- עיקרון המידתיות בהקצאת משאבים שיפוטיים
לא אוכל להימנע מהערה בנוגע לאופן ניהולה של תביעה זו; מדובר בתביעה אשר עלויות ניהולה עולות עשרות מונים משווי התביעה הריאלי אילו הייתה מתקבלת, בשים לב לטיבה וטבעה של הנכות הנטענת (צלקת אסתטית), שיעורה (10% לדידה של התובעת) וראשי הנזק הנטענים במתכונתם העדכנית בסיכומים (בעיקר כאב וסבל וטענה כללית להוצאות ללא כל עיגון ראייתי בקבלות).
לניהול התביעה ובירורה הוקדש זמן שיפוטי יקר ערך: במסגרת זו, הוקצבו שני מועדים לשמיעת ראיות, מלבד בעלי הדין עצמם נחקרו שני מומחים רפואיים, הוגשו סיכומים בכתב שנפרשו על פני עשרות עמודים והוצאות המשפט הולכות ונערמות בהתאמה.
"תופעת המחסור" שהינה מושג יסוד בכלכלה, המבטא את ההבדל שבין רצונות הפרטים לבין כמות המשאבים המוגבלת במשק, לא פסחה גם על מערכת המשפט בכל הקשור למשאבי זמן שיפוטי שכידוע אינם בלתי מוגבלים. בעניין זה, יפים דבריו של כבוד השופט זילברטל בעניין רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 9 (8.5.14):
"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות (ובהן, בין היתר - סוג ההליך, שווי נשוא ההליך, מיהות בעלי הדין, מועד היווצרות העילה נושא ההליך, סוג הנזק: גוף או רכוש וכיוצ"ב, אופי הזכות הנפגעת, הסוגיה המשפטית בה מדובר, טיב הטענות הערעוריות, השלכות הרוחב שיש להכרעה במחלוקת ומספר הערכאות שכבר דנו בנושא). חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא..."(הדגשה אינה במקור- א.ב)

בעניין זה אפנה גם דבריו של כב' השופט זילברטל בעניין רע"א 8126/13 עו"ד כשדי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [פיסקה 6 להחלטה (26.1.14)]:
"... נוכח משאביה המצומצמים של מערכת בתי המשפט ומשימותיה הרבות, ובהן עניינים של פיקוח נפש ממש, יש רגליים להשקפה שלפיה אין מקום להקצות משאבים נוספים לפרשה זו בדרך של מתן רשות ערעור לבית משפט זה, אף אם היתה כרוכה בה סוגיה עקרונית (ואיני סבור כך), ... גם בהינתן סכום התביעה בו מדובר (לחובה המוטלת בדין האנגלי על בית המשפט לדון בעניין אזרחי באופן שיעמוד ביחס הולם גם להיקפו הכספי, ראו תקנה 1.1 של ה- Civil Procedure Rules 1998 האנגליות, תקנה המונה את מטרות העל שבהתחשב בהן יש ליישם ולפרש את תקנות סדר הדין האזרחי." (הדגשה אינה במקור).

עוד נפסק בעניין זה, כי "ככלל עלויות ניהול ההליך צריכות להיות סבירות ומידתיות בהתחשב בשווי הסכסוך..." (רע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי [פורסם בנבו] [פיסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן (4.8.2014)].
שיקולים אלו עמדו לנגד עיניי ונלקחו בכלל חשבון בעת פסיקת הוצאות המשפט בגין ניהול תובענה זו.

סוף דבר
לאור כל המקובץ דלעיל, התביעה נדחית.
בשים לב לאמור לעיל, תשלם התובעת לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.
סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ח, 14 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.