הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 52664-07-17

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובעת:
תנו לחיות לחיות 580176832
ע"י ב"כ עו"ד אמיר רוזנברג

נגד

הנתבע:
בנימין שלזינגר
ע"י ב"כ עו"ד הילה סמורזיק

פסק דין
לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע בגין הוצאת לשון הרע נגדה, וזאת לתשלום סך של 300,000 ₪.
טענות התובעת בכתבי הטענות והסיכומים
התובעת הינה עמותה לזכויות בעלי החיים, שהוקמה בשנת 1986, שלא למטרות רווח (להלן גם: "העמותה").
עיסוקו של הנתבע אינו ידוע לתובעת, למעט, כך לפי הטענה, העיסוק בפרסום שיטתי ומתמשך של דיבה ולשון הרע.
הפרסומים בגינם מוגשת התביעה הינם בהמשך ישיר לפרסומים שפרסם הנתבע נגד התובעת בעבר. כך למשל, הגישה התובעת בשנת 2013 תובענה בגין הפצת דברי דיבה ולשון הרע נגד הנתבע, שהסתיימה בפשרה, שכללה התנצלות ללא פיצויים. כן, הוגשה בשנת 2014 נגד הנתבע קובלנה פלילית, שהסתיימה בהתנצלות ללא הרשעה במסגרת הליך גישור שהתקיים בין הצדדים.
לטענת התובעת, חרף התנצלות והתחייבות שלא ישוב על מעשיו כאמור, החל הנתבע בסבב נוסף של השמצות והכפשות באמצעות המרשתת.
הפרסומים בגינם מוגשת התביעה דנן נחלקים לשלושה. הראשון ביניהם פורסם ביום 15.7.17 בזו הלשון:
"כש"תנו לחיות לחיות" מפרסמים שצריכים תרומות והוצאות השכר שלהם לפי רשם העמותות – משרד המשפטים לשנת 2015 מעל ארבעה מיליון 4,074,648 ומשכורת המנכ"לית קרוב ל-300,000 ₪ תבינו לאן התרומות שלכם מגיעות בזמן שעמותות ופעילים קורסים ואין כסף לקנות אוכל ותרופות, תתעוררו ותתרמו למי שבאמת אין כסף ולא משלם סכומים כאלה למשכורות." (להלן גם: "הפרסום הראשון")
כעולה מכתב התביעה, לפרסום הראשון צירף הנתבע צילום של חלק מהדו"ח הכספי של העמותה, כאשר הקטע המצולם הוא חלק מביאור 11 לדו"ח הכספי, שהגישה העמותה, ואשר מתייחס לכלל פעילותה. לטענת התובעת, הנתבע העלים את הכותרת הרלוונטית לקטע המצולם - "עלות טיפול בבעלי חיים וקיום מטרות העמותה". ההוצאות בגין פעילות זו, שהכנסותיה הן מעל 11 מיליון שקלים, כוללות, בין היתר, שכר לכל העוסקים במלאכה בעלות של כ- 4 מיליון שקלים.
לדידה של התובעת, כלל השכר בהנהלה ובכלליות עומד על סך של 918,204 ₪ בלבד, כאשר מחזור הפעילות של העמותה עולה על 10 מיליון שקלים. לעניין שכר המנכ"לית נטען כי עלות שכרה ברוטו עומד על סך של 223,000 ₪ בלבד לשנה.
אשר על כן, נטען, כי הפרסום המייחס לעמותה בזבוז כספי תרומות על משכורות מנופחות על חשבון ביצוע פעולות לטובת בעלי החיים, הוא פרסום זדוני, בכוונה לפגוע ובידיעה כי הוא שקרי מיסודו.
עוד נטען, כי בתגובותיו ממשיך הנתבע לשלהב את קוראיו בפרסום קביעות שקריות, קורא שלא לתרום לעמותה, תוך שהוא משמיץ את התנהלותה ופוגע בשמה הטוב.
כך למשל, הפנתה התובעת לתגובות שונות של הנתבע, ביניהן:
"הזוי וממש נורא שעמותה משלמת מעל ארבע (הטעות במקור) מיליון משכורת ברוטו "; "חייבים להפסיק לתרום להם"; "צריך לתרום למסכנים באמת ולא לעמותה עשירה"; "חשוב לתרום לפעילים ולעמותות שלא מבזבזות מיליוני שקלים על משכורות" (להלן גם: "הפרסום השני").
לטענת התובעת, כאשר הנתבע נתקל בתגובות שנתפשות לדעתו כתגובות המצדדות בעמדת העמותה - הוא מסיר אותן, ובכך יוצר שיח מעוות.
כן הזכירה התובעת את תגובת הנתבע מיום 16.7.17:
"כעמותה ציבורית העמותה מסתירה מידע מהציבור וגם על זה התייחס רשם העמותות והעיר להם וחייב אותם להעביר דוח כספי על העמותה לפעיל שביקש את הדוח אבל העמותה לא העבירה עד היום... אין שקיפות מלאה בעמותה ואני כותב את זה באחריות מלאה!" (להלן גם: "הפרסום השלישי").
לטענת התובעת, הטענה כאמור, לפיה היא אינה מעבירה "דוח כספי" - הנה לשון הרע בפני עצמה, כי הדו"ח הכספי של העמותה מפורסם באתר רשם העמותות ופתוח לכל אחד.
בסיכומיה טוענת התובעת, כי די בכך שהפרסום עלול לפגוע בתובע - כדי שהפרסום ייחשב לשון הרע. לדידה של התובעת, אין ספק, כי משהפרסומים כאמור קוראים להפסיק לתרום לתובעת, והועלו טענות בדבר הסתרת מידע מהציבור וכדומה - יש בכך כדי לפגוע בה.
מדגישה התובעת, כי לצורך בחינת השאלה האם הפרסומים הנם בגדר לשון הרע, אין לשקול האם מדובר ב"עובדות", "ביקורת" או "הבעת דעה", שכן, כל אלה, כך לפי הטענה, הן טענות הגנה השייכות לשלב השלישי, שניתן להידרש לו, רק לאחר שנקבע, כי הפרסום אכן בגדר לשון הרע.
בגין כל האמור לעיל, טוענת התובעת, כי יש לחייב את הנתבע בתשלום סך של 300,000 ₪ וכן להורות לו לפרסם פרסום מתקן בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.

טענות הנתבע בכתבי הטענות והסיכומים
בכתב ההגנה טען הנתבע, כי אין לנו אלא תביעת השתקה, שלישית במספר, שנועדה לגרום לו לחדול מביקורת לגיטימית שהטיח בתובעת בשל אי סדרים חמורים בהתנהלותה מזה שנים ארוכות, קל וחומר כאשר מדובר בעמותה ציבורית, שאמורה לפעול לרווחת בעלי חיים והצלתם.
הנתבע מציג עצמו כאחד ממייסדי העמותה, ואף שימש כיו"ר העמותה עד שעזב אותה בשנת 2008 לאור אי סדרים כספיים שהתגלו בה. מאז העזיבה, הנתבע שם לעצמו למטרה "לנקות" את העמותה "מבחוץ".
בחודש יולי 2017 הגיעו לידי הנתבע דוחותיה הכספיים של העמותה ליום 31.12.15, ומעיון בהם התרשם הנתבע, כי הוצאות העמותה עבור משכורות אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שהכנסותיה של העמותה מבוססות בעיקרן על תרומות, ולפיכך הוא חש חובה מוסרית וחברתית להביא את הנתונים מתוך הדוחות, כאמור, לידיעת הציבור.
בהקשר זה, פרסם הנתבע ביום 15.7.17 "פוסט" בדף הפייסבוק האישי שלו, שבגדרו הציג נתונים מתוך הדוחות הכספיים ביחס ל"הוצאות שכר" בסך של 4,074,648 ₪ וכן ביחס לשכר המנכ"לית, לגביו כתב הנתבע, כי הוא "קרוב ל - 300,000 ₪" בשעה שבדוחות הכספיים נכתב, כי הוא עומד על סך של 284,057 ₪.
מדגיש הנתבע, כי הנתונים אשר הובאו ב"פוסט" האמור הוצגו כפי שהם, מתוך הדוחות הכספיים, ללא פרשנות והרחבות שנטענות על ידי התובעת. לטענתו, אין לנו אלא בחזרה על הדברים אשר פורסמו בדוחותיה הכספיים של התובעת, וכי הוא היה משוכנע באמיתותם של הדברים ומשמעותם.
לתמיכה בנתונים כאמור, צירף הנתבע צילום של הטבלה בה מופיע הנתון המתייחס ל"הוצאות שכר" בסך האמור מתוך הדוחות. בניגוד לנטען על ידי התובעת, הנתבע לא "חתך" את כותרת הטבלה שאת צילומה צירף לפוסט, אלא שהוא צילם את הטבלה בה מופיע הנתון בלבד לתמיכה בנתונים שציטט.
הנתבע הוסיף, כי חרף כל האמור לעיל, הרי שככל שבית המשפט יקבע, כי יש לנו עניין בפרסום המהווה לשון הרע, הרי שלטעמו של הנתבע, בית המשפט נדרש לאזן בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ובכלל זה יש ליתן משקל למושא הביטוי - גוף ציבורי. כן, יש לייחס חשיבות לעניינים בעלי עניין ציבורי. כך למשל, בעניינינו, יש ליתן חשיבות להיות התובעת עמותה, וכן לעובדה כי הפרסומים עוסקים בעניין ציבורי מובהק - חשיפה וביקורת בנוגע להתנהלותה הכספית של התובעת, שעיקר הכנסתה נסמך על תרומות הציבור.
בנוסף על האמור, טען הנתבע, כי הפרסומים הנם בבחינת פרסומים מותרים בהתאם לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, על תתי סעיפיו. כך למשל, נטען, כי הפרסומים הנם דין וחשבון נכון של דוחותיה הכספיים של הנתבעת- סעיף 13(7). כן נטען, כי הפרסומים הנם העתק הוגן של דוחותיה הכספיים של התובעת - סעיף 13 (10).
עוד נטען, כי עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום על פי סעיף 14 לחוק, שכן הפרסומים מוגנים מכוח היותם האמת כהווייתה, הואיל ומדובר בנתונים מתוך דו"חות ותיאור עובדתי של אי מסירת מסמכים לידי חבר עמותה, שעל כך הגיב רשם העמותות, כי על התובעת להתנהל בשקיפות. משמדובר בתיאור עובדתי ומשיש בו עניין ציבורי - מתקיימים יסודותיה של הגנת "אמת הפרסום".
עוד נטען להגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק, על תתי סעיפיו. כך למשל, נטען, כי הגנת תום הלב כאמור עומדת לנתבע בשל היחסים בין הנתבע לתובעת, שהטילו עליו חובה מוסרית לבצע את הפרסום (סעיף 15(2)); הבעת דעה על התובעת במסגרת תפקידה הציבורי וכדומה.
אשר על כן, טוען הנתבע, כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע, ולמצער המדובר בפרסומים מותרים, וכי עומדות לו ההגנות בחוק, בין היתר, הגנת תום הלב והגנת אמת הפרסום.

המסגרת הדיונית
ביום 2.1.18 התקיים דיון קדם משפט בתיק, ובסופו ניתנה החלטה, לאור הסכמת הצדדים, הקובעת כי הצדדים יסכמו את טיעוניהם בכתב, כאשר הדיון בתובענה יפוצל לשניים. בשלב הראשון תוכרע שאלת קיומה של לשון הרע, וככל שייקבע, כי עסקינן בלשון הרע - תיבחן השאלה האם יש לנתבע את ההגנות הקבועות בחוק. באם ייקבע כי הפרסום מהווה לשון הרע וכי לנתבע אין עומדות ההגנות הקבועות בחוק - תידון שאלת הפיצוי בשלב השני.
אינני מקבל את טענת התובעת בסיכומיה (טענה שרוככה במידת מה בסיכומי התשובה) לפיה כל שעלי לקבוע בפסק דין זה הוא, האם יש בפרסומים משום לשון הרע, כאשר, לטענתה, הנתבע ויתר על ההגנות הקבועות בחוק שהעלה בכתב ההגנה, שכן בהסדר הדיוני שבין הצדדים נקבע במפורש כי "ככל שיקבע כי עסקינן בלשון הרע- נבחן האם יש לנתבע את ההגנות הקבועות בחוק".
שני הצדדים ויתרו על הבאת ראיות להוכחת טענותיהם והם הסתפקו בטיעון משפטי על בסיס החומר הקיים בתיק, אולם אף אחד מהצדדים לא ויתר על טענותיו, ולפיכך עלי לקבוע בהתאם לנטען בכתבי הטענות וסיכומי הצדדים, האם לפי הדין יש בפרסומים לשון הרע ואם כך ייקבע - האם לנתבע עומדות ההגנות שבחוק שלהן הוא טוען בכתב ההגנה.
אציין, כי ויתור הצדדים על הבאת ראיות אינו מונע מבית המשפט להסיק מסקנות עובדתיות מהחומר שלפניו.

דיון והכרעה
המתווה הנורמטיבי - כללי
כאמור, לפניי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן : "החוק"), בגין פרסומים שפרסם הנתבע על התובעת, אשר לטענת התובעת, מהווים לשון הרע, כמשמעות הדבר בחוק איסור לשון הרע.
במסגרת החוק, עיגן המחוקק את מעמדה החוקי של הזכות הבסיסית לשם טוב.
ככל זכות אחרת בשיטת המשפט שלנו, גם הזכות לשם טוב אינה מוחלטת, ולעיתים תיסוג מפני זכויות ו/או עקרונות אחרים, העומדים בבסיס שיטת המשפט שלנו.
חוק איסור לשון הרע מביא לידי ביטוי את האיזון האמור באשר הוא קובע את התנאים והנסיבות שבהם פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין.
כך, יוצר החוק פשרה, הבאה לאזן בין חירותו של כל אדם להתבטא, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב.
בהוראותיו השונות של החוק, יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה ( דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1 (להלן: "דנ"א ידיעות אחרונות") בעמוד 30).
קולעות לעניין זה קביעותיו של השופט ברק ( כתוארו אז) בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840 (להלן: "פסק דין אבנרי"), בעמ' 861:
"המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים".
הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע מבטא, בין היתר ובעיקר, איזון בין זכותו של אדם לשם טוב לבין חופש הביטוי.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חשין ( כתוארו אז) בדנ"א ידיעות אחרונות בעמוד 74:
"בניסיון להבין לעומקה אותה "אמת" בהגנת אמת שבפרסום, שומה עלינו להרחיק עצמנו מעט מלשונו של החוק, בניסיון לבודד את מרכיביה של אותה "אמת", ללמוד ולחקור את מוצאיה ואת מבואיה (ראו עוד פרשת סגל [17], בעמ' 566). במסע איתור זה של האם והאב לא נתקשה במיוחד. אלה השניים יזמנו עצמם לפנינו והם מן הנפילים. מזה מתייצב הכבוד, כבוד האדם, במובנו הראשוני והמקובל - בענייננו: שמו של האדם - ומזה מתייצבת הזכות לחופש הביטוי."

הזכות לשם טוב וכבוד האדם
כה חשובה היא זכות זו שנכתב עליה כי היא משולה לאדם עצמו. ראו לעניין זה דבריו המאלפים של כב' השופט חשין בדנ"א ידיעות אחרונות בעמודים 74-75:
"אשר לכבוד האדם, ניתנת אמת להיאמר שנתקשה במאוד להבחין ולהבדיל בין האדם עצמו לבין כבוד האדם. האדם וכבודו ירדו לעולם שלובים ואחוזים זה בזה; האדם הוא כבודו וכבודו של האדם הוא האדם. "אדם וכבודו יבקעו יחדיו מרחם אם, והשניים היו לאחדים: האדם הוא כבודו וכבודו של אדם הוא האדם" (ע"א 3077/90 פלונית ואח' נ' פלוני [פורסם בנבו] [20], בעמ' 592)."
בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ( פורסם בנבו, מיום 8.2.2012) ( להלן: "ערעור אילנה דיין") חזר בית המשפט העליון על דברים עקרוניים אלה בציינו כי הזכות לשם טוב היא זכות יסוד במשפטנו, כאשר יש הרואים בשמו הטוב של אדם נכס מקניינו, יש הרואים בו ביטוי חשוב לכבודו.
הזכות לשם טוב מהווה "ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי", שכן "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פסק דין אבנרי, בעמ' 856).
הזכות לשם טוב כוללת בחובה ערך מקיף של הגנה על הכבוד האישי, הגאווה האישית וההכרה האישית בין בני האדם (פסק דין אבנרי, שם). היא משתרעת על יחס הכבוד וההערכה שלהם זכאי אדם מן הסובבים אותו.
ואכן, "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, מיום 12.11.06) (להלן: " פסק דין בן גביר"), בפס' 14 לפסק דינו של השופט א' ריבלין).
כאמור, מן העבר השני, ניצב לו חופש הביטוי.

חופש הביטוי
חופש הביטוי הוכר כזכות יסודית, על חוקית, בשיטת המשפט שלנו. מעמדה זה הוכר מראשית המשפט בארץ באמצעות הפסיקה, עד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או אז עוגן מעמדו של חופש הביטוי כזכות יסוד חוקתית, וזאת אף שלא צוינה במפורש בחוק היסוד.
ראו: בג"ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2407, 2415 (1962); ע"א 105/92 ראם מהנדסים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד נז(5) 189, 201 (1993); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 565 (2004) (להלן: "עניין הרציקוביץ"); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001)).
על מעמדו הרם של חופש הביטוי הרחיב בית המשפט העליון, פעם נוספת, בערעור אילנה דיין בעמוד 32-33, כדלקמן:
"החירות הזו, שיש שניה לה אך אין קודמת לה נועדה, בראש ובראשונה, לאפשר לו לאדם ליתן ביטוי לאישיותו. חירות הביטוי מאפשרת לכל אדם לתת ביטוי לתחושותיו ולתכונותיו האישיות, להביע את אשר על ליבו, וכך לפתח ולטפח את אישיותו (בג"ץ 75/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 878 (1953) (להלן: עניין קול העם); דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 43 (1998) (להלן: דנ"א קראוס). במובן זה חירות הביטוי היא חלק מן האוטונומיה של האדם, חלק מזכותו להגדרה עצמית וחלק מיכולתו לתת ביטוי לסגולותיו; זוהי הזכות להגשמה עצמית... במובנים אלה יש לביטוי חשיבות כשלעצמו - ערך פנימי. זוהי התיאוריה החשובה ביותר המונחת ביסוד חופש הביטוי... חופש הביטוי חיוני לקיום המשטר הדמוקרטי."
הנה כי כן, חופש הביטוי אינו רק חלק מכבודו הפרטי של כל אדם ואדם, אלא מהווה הוא נדבך חשוב במשטר דמוקרטי, "ציפור נפשה של הדמוקרטיה", כך כונה שוב ושוב. "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה".
כב' השופט חשין התייחס בדבריו כמובן גם למעמדו הרם של חופש הביטוי בחברה שלנו ובשיטת המשפט שלנו. ויפים הם דבריו בדנ"א ידיעות אחרונות בעמוד 76:
"אל-מול כבוד האדם - בענייננו: כבודו של קראוס - מתייצבת הזכות לחופש הביטוי. זכות זו, כה רבות נכתב עליה וסביבה, עד שאם נוסיף ונאמר נידמה בעיני עצמנו כמי שמכניסים תבן לעפָרַיים. ... הרביתי במראי-מקומות שמא תיעלב אסמכתא זו או אחרת, וייסלח לי אם החסרתי. ואולם, לא נספק עצמנו אך בקריאה בשמו של אותו נפיל הקרוי חופש הדיבור; נקרב עצמנו אליו ונדע דבר. רבים וטובים ניסו לבחון את שורשיו של חופש הביטוי, את המקורות המזרימים אליו מים והופכים אותו לנהר-איתן שוצף וקוצף. כך, למשל, מצביעים לפנינו על הצורך והרצון לגילוי האמת; על הצורך והרצון להכיר באוטונומיה של הפרט, ליתן לכל פרט אפשרות למצות את יכולתו וכישוריו ועל דרך זה להביא להגשמתו העצמית; על הצורך והרצון לשמור על ההליך הדמוקרטי ולהביא לשינויים בדרך ראויה ועוד. ... יובלי-מים אלה באים אלינו ממקורות שונים: מקצתם מיוסדים על טעמי תועלתיות; מקצתם מרכזים עצמם ביחיד ובאישיותו; מקצתם עניינם בטובתה של החברה וכל היובלים אלה באלה יוצרים את המכלול - הנהר השוטף - הקרוי חופש הביטוי."
בערעור אילנה דיין (בעמוד 41), התייחס בית המשפט העליון לכך, כי חופש הביטוי במשפט הישראלי חובק הכול, דהיינו הוא מתפרש וכולל גם ביטויים שאינם נעימים לאוזן שומעם:
"חופש הביטוי משתרע "על כל ביטוי יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא" (עניין יוניברסל, בעמ' 34); בג"ץ 5432/03 ש.י.ן - לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, פ"ד נח(3) 65, 81 (2004) (להלן: עניין ש.י.ן)); "לעניין היקפו של חופש הביטוי אין בודקים אם הביטוי הוא אמת או שקר; אין בודקים את תוכנו; אין בודקים את תוצאותיו" (דברי הנשיא א' ברק בעניין סטיישן פילם, בעמ' 673). "הטוטאליות של חופש הביטוי מתחייבת מאופיו וממהותו" (בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1, 11 (1994) (להלן: עניין קידום))."
הנה כי כן, עינינו רואות כי הזכות לחופש ביטוי משתרעת גם על ביטויים שיש בהם לשון הרע (פסק דין בן גביר, בפס' 11); ואף על ביטויים שקריים (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 830 (1999); פסק דין אבנרי, בעמ' 857).

הזכות לשם הטוב מול חופש הביטוי
כפי שצוין לעיל, חוק איסור לשון הרע משקף את האיזון שאותו קבע המחוקק בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב.
ההגנה על שמו הטוב של הנפגע מעוגנת באיסור על פרסום לשון הרע ובקביעה כי במקרים מסוימים תהא בלשון הרע משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בה בעת, נדרש החוק שבא להגן מפני לשון הרע גם לצורך להבטיח את חופש הביטוי, והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים המנויים בפרק ג' לחוק.
שתי הזכויות האלה - הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב - נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. הן נגזרות מאותה "זכות אם" - "מהערך החוקתי של כבוד האדם" (הנשיא א' ברק בעניין הרציקוביץ', בעמ' 565). "רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של הגשמתו העצמית" (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, בפס' 18 (2002)).
בערעור אילנה דיין, צוין לעניין זה בעמוד 45-46:
"בעבר, הסברה הייתה כי אין להעניק לחופש הביטוי מעמד עליון א-פריורי על פני הזכות לשם טוב (ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978) (להלן: ד"נ חברת החשמל), בו נדונה תביעתה האזרחית של חברת החשמל בנוגע לפרסומים שהתייחסו אליה ואל המנכ"ל שלה). כבר אז יצא הנשיא (אז השופט) מ' שמגר, בדעת מיעוט, כנגד התפיסה הזו (ראו שם, בעמ' 362-358). עמדתו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר שבמסגרתה הכיר בית המשפט הזה בצורך להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב; במיוחד כך מקום שבו מדובר בפרסומים בענייני ציבור או בפרסומים העוסקים באישי ציבור."
האיזון בין חירות הביטוי לבין הערכים המתחרים בה ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר, כך נפסק, הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של החירות. בתחרות שוות-משקל תגבר תמיד חירות הביטוי (עניין בן גביר, בפס' 16 לפסק דינו של השופט א' ריבלין).
ההגנה על חופש הביטוי אינה חד משמעית היא, כאשר האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכויות או האינטרסים המתנגשים בו יושפע תמיד גם ממושא הביטוי, מנושאו ומחשיבות העניין.
ככל שיש ספק בשאלה אם הדיבור שבמחלוקת ראוי להגנה - מוטב לטעות לטובת חופש הביטוי.
קולעים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בערעור אילנה דיין, בעמודים 42-43:
"אולם ההגנה על חופש הביטוי אינה מוחלטת. ככל זכות - גם הזכות לחופש הביטוי תיסוג, לעיתים, מפני זכויות אחרות. על היקף הזכות ועל מידת ההגנה עליה נכתב כי:
"כל דיון בחופש הביטוי מחייב התייחסות לשתי שאלות נפרדות: האחת, מה כלול בערך היסוד בדבר חופש הביטוי, ומה נתפס מחוצה לו. בחינה זו באה לתחום את היקף הביטויים, 'המכוסים' על-ידי העיקרון של חופש הביטוי [...] גישתנו לסוגיית ה'כיסוי' היא מרחיבה. חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, בין פוליטי, בין ספרותי, בין מסחרי ובין אחר [...] משניתנה תשובה חיובית לשאלת 'הכיסוי', קמה ומתעוררת שאלה שנייה. עניינה של זו הוא מידת ההגנה ששיטת המשפט נותנת לביטוי. שאלה שנייה זו מניחה, כי עניין לנו עם ביטוי שעקרון חופש הביטוי סוכך עליו. עם זאת, כל שיטת משפט מבקשת לקבוע מגבלות שהדין מטיל על חופש הביטוי. אכן, הכרה בביטוי פלוני כביטוי הנכלל במסגרתו של עקרון חופש הביטוי אין משמעותה, כי הביטוי הוא מוגן בכל הנסיבות. הטעם לכך הוא, שחופש הביטוי אינו הערך היחיד שחברה דמוקרטית מבקשת לקיים. קיימים ערכים נוספים, אשר הכרה בהם מצדיקה הטלת מגבלות והגבלות על חופש הביטוי [...] אכן, הגישה המקובלת בכל שיטות המשפט הינה, כי חופש הביטוי אינו 'מוחלט'. תפיסתנו הינה, כי חופש הביטוי הוא 'יחסי'" (עניין יוניברסל, בעמ' 34-33)."
אם כן, היקף ההגנה על הביטוי הוא, איפוא, פועל יוצא של ערכים נוספים והוא משתנה בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי. כך, יש לאזן בין חירות הביטוי לבין הזכות לשם טוב.
כשכל אלה לנגד עינינו נשוב ונבחן את נפקות הוראותיו של חוק איסור לשון הרע בעניין שלפנינו.

חוק איסור לשון הרע
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו " לשון הרע מהי", קובע כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
....."
הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע, קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת וכו', לפי המפורט בסעיף זה.
סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים שלפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7.
סעיף 7א(ב') לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק.
סעיף 7א(ג') לחוק איסור לשון הרע קובע כי מקום שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף 7א(ב') , ללא הוכחת נזק.

האם הפרסומים נשוא התביעה מהווים לשון הרע
בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (פורסם בנבו, מיום 4.8.08) נקבע בסעיף 17 לפסק הדין:
"מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע."
לית מאן דפליג, שהפרסום בוצע על ידי הנתבע, האחרון לא חלק על כך בהגנתו, ואף הודה בכך מפורשות, כך שה"פוסט" והתגובות עונים להגדרת "פרסום" בסעיף 2 לחוק.
ככלל , המבחן המדריך את ביהמ"ש בקובעו האם בפרסום יש משום הוצאת לשון הרע אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו והרהורי ליבו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים, ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ראו: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון (פורסם בנבו, מיום 10.1.2002)).
ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, מיום 12.11.06) נקבע בעמוד 51:
"אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית, כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם."
בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555 (להלן: "פסק דין מיכאלי") נקבע בעמוד 562:
"המבחן להתקיימות תנאי הסעיף, כפי שנקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. עמד על כך השופט ד לוין בע"א 466/83 [1], בעמ 740, בכותבו: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום."... ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו."

הפרסום הראשון
הפרסום הראשון בגינו נתבע הנתבע נעשה ב"פוסט", שהוא פרסם על ה"קיר" בדף הפייסבוק שלו מיום 15.7.17, שבו נכתב:
"כש"תנו לחיות לחיות" מפרסמים שצריכים תרומות והוצאות השכר שלהם לפי רשם העמותות - משרד המשפטים לשנת 2015 מעל ארבעה מיליון ש"ח 4,074,648 ומשכורת המנכ"לית קרוב ל 300,000 ₪ תבינו לאן התרומות שלכם מגיעות בזמן שעמותות ופעילים קורסים ואין כסף לקנות אוכל ותרופות, תתעוררו ותתרמו למי שבאמת אין כסף ולא משלם סכומים כאלה למשכורות."
בחלקו הראשון של הפרסום הראשון כותב הנתבע בפוסט כי הוצאות השכר של התובעת, לפי רשם העמותות, הוא מעל 4 מיליון ₪ וכי משכורת המנכ"לית הינה קרוב ל-300 אלף ₪. מדובר בטענה עובדתית, פרסום שאין בו כל לשון הרע לפי כל קנה מידה ולא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, בהתקיימם פרסום מהווה לשון הרע. בנוסף, פרסום זה הינו אמת והוא לקוח מתוך הדוח הכספי של התובעת, שבו נרשם בביאור 11 ב' לדוח הכספי מתחת לכותרת המשנה "ההוצאות לעיל כוללות": "הוצאות שכר 4,074,648 ₪". כאשר לפוסט אף צורף צילום הקטע הרלוונטי מהדוח הכספי שבו נרשם הנתון האמור.
לטענת התובעת, הנתבע חתך את כותרת הפרק הרלוונטית ב"ביאור" שהינה "עלות טיפול בבעלי חיים וקיום מטרות העמותה". לטענת התובעת, הפרק כולו כולל את פעולות העמותה בהפעלת כלבייה ומערך טיפול בבע"ח לרבות הפעלת 3 מרפאות לבע"ח , פעילות עיקורים וסירוסים, וטיפול וטרינרי אחר בכל הארץ, הפעלת אמבולנסים להצלת בע"ח, מחלקה משפטית ועוד.
לטענת התובעת, ההוצאות בגין הפעילות הזו, שהכנסותיה הכוללות הן מעל 11 מיליון ₪, כוללות שכר לכל העוסקים במלאכה בעלות של כ-4 מיליון ₪. להבנתה, אין בין הוצאות שכר אלו ובין שכר הקרוי בעגה המקצועית "הנהלה וכלליות", המכונה בפי הציבור משכורות, ולא כלום. כך טוענת התובעת כי אין בין זה ובין שכר המנכ"לית, המופיע בפרק "הנהלה וכלליות", ולא כלום.
לא אוכל לקבל את טענת התובעת בעניין זה. אינני חולק על מטרותיה הנעלות והנאצלות של התובעת, ואין ספק שלצורך מימוש מטרות אלו מעסיקה התובעת עובדים ומשלמת את שכרם. אולם, יחד עם זאת, אין בכך כדי לשלול את העובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה הוצאות השכר של אותם עובדים העוסקים במטרות החשובות של העמותה, הינן כפי שפורסם בפוסט, המבוסס על נתון הלקוח מהדוח הכספי של העמותה. לפיכך, נתון זה הינו בבחינת אמת.
כך, גם האמור בפוסט ביחס לשכר המנכ"לית, הרשום בפרק ו' לביאור 11 שבו נרשם כי עלות שכר המנכ"לית הינו 284,057 ₪ - הוא אמת. אומנם, בפוסט נכתב כי שכר המנכ"לית קרוב ל-300 אלף ₪, אולם נתון זה הינו אמת בעיקרו ואינו רחוק מהנתון האמיתי.
עוד יצוין, כי "החלק העובדתי" בפרסום הראשון נעשה בלא כל דברי פרשנות או תיאור, וכל שפורסם היו עובדות כהווייתן על נתוני השכר, כפי שהם עולים מדוחו"ת התובעת. הנתון העובדתי מהווה דיווח על הוצאות השכר בעמותה, וכאמור אין בו כדי להוות לשון הרע לפי ההגדרות שבסעיף 1 לחוק.
המשך הדברים האמורים בפוסט הינם: "תבינו לאן התרומות שלכם מגיעות בזמן שעמותות ופעילים קורסים ואין כסף לקנות אוכל ותרופות, תתעוררו ותתרמו למי שבאמת אין כסף ולא משלם סכומים כאלה למשכורות".
הדברים האמורים בחלקו השני של הפוסט מהווים ביקורת והבעת דעה של הנתבע על גובה השכר שמשלמת התובעת, כאשר לדעתו יש להפנות תרומות לגופים אחרים שאינם משלמים סכומים כאלה לשכר.

הפרסום השני
הפרסום השני הינו תגובת הנתבע לתגובות של אחרים בהקשר לפוסט האמור, כדלקמן: "הזוי וממש נורא שעמותה משלמת מעל ארבע (הטעות במקור) מיליון משכורת ברוטו "; "חייבים להפסיק לתרום להם"; "צריך לתרום למסכנים באמת ולא לעמותה עשירה"; "חשוב לתרום לפעילים ולעמותות שלא מבזבזות מיליוני שקלים על משכורות". גם פרסום זה מהווה כולו ביקורת והבעת דעה של הנתבע.

הפרסום השלישי :
הפרסום השלישי: "כעמותה ציבורית העמותה מסתירה מידע מהציבור וגם על זה התייחס רשם העמותות והעיר להם וחייב אותם להעביר דוח כספי על העמותה לפעיל שביקש את הדוח אבל העמותה לא העבירה עד היום... אין שקיפות מלאה בעמותה ואני כותב את זה באחריות מלאה!".
בפרסום זה יש תערובת של עובדה והבעת דעה, החלק העובדתי הוא זה לפיו התובעת מסתירה לכאורה מידע מהציבור וכי להתנהלות זו התייחס רשם העמותות וחייב אותה להעביר דוח כספי על העמותה לפעיל שביקש את הדוח.
היסוד לטענות האמורות בדבר העדר שקיפות בעמותה, פורט בסעיף 73 לכתב ההגנה, בו טען הנתבע כי דרש לקבל דוחות של העמותה ביחס לתקופה שבסמוך לעזיבתו בשנת 2008, אולם התובעת סירבה למסור מסמכים אלו לידיו, חרף פניות חוזרות ונשנות ועל אף הוראות מפורשות של רשם העמותות בעניין זה. טענות אלה של הנתבע לא נסתרו.
הנתבע צירף לסיכומיו שני מכתבים שנשלחו על ידי רשם העמותות ושלכאורה תומכים בדבריו לעניין זה.
התובעת מתנגדת לצירוף מכתבים אלה לסיכומים והצדק עימה. ניסיון הנתבע לצרף לסיכומים מכתבים אלו שלא צורפו לכתב ההגנה, בלא נטילת רשות, הינו פסול ואין בכוונתי להסתמך עליהם בכל צורה שהיא.

האם הפרסומים מהווים לשון הרע
לטענת הנתבע, הנתונים אשר הובאו בפרסום הראשון והשני הוצגו כפי שהם מתוך הדוחות הכספיים, ללא פרשנות והרחבות שנטענות על ידי התובעת. לטענתו, אין לנו אלא בחזרה על הדברים אשר פורסמו בדוחותיה הכספיים של התובעת, וכי הוא היה משוכנע באמיתותם של הדברים ומשמעותם. מוסיף הנתבע, כי הבעת דעתו ביחס לתרומות הנה לכל היותר הבעת דעה לגיטימית לאור פרסום הנתונים הכספיים, אשר לטענת הנתבע, אינם עולים בקנה אחד עם מטרותיה המוצהרות של העמותה.
התובעת, כמו גם הסוגיות שבהן עסקו הפרסומים, קרי - התנהלות כספית של עמותה הנסמכת, בין היתר, על תרומות מהציבור - נמצאות כולן במישור הציבורי ומהוות עניין לציבור. בנסיבות אלה, החשיפה לביקורת, כמו גם הסיכון לפגיעה בשם הטוב בעטיה, היא סיכון מובנה שהתובעת לוקחת על עצמה.
אינני סבור כי דעתו של הנתבע לפיה "חייבים להפסיק לתרום להם" או "כי צריך לתרום למסכנים באמת ולא לעמותה עשירה" או כי "חשוב לתרום לפעילים ולעמותות שלא מבזבזות מיליוני שקלים על משכורות", מהווה לשון הרע, שכן מדובר בהבעת דעה ובביקורת לגיטימית הבאה במסגרת חופש הביטוי. במקרה דנן, כאשר המדובר בעמותה ציבורית המעוררת עניין לציבור, וכאשר מדובר בהבעת דעה של הנתבע על אופן פעילותה, וגם זאת בלשון שאינה בוטה או מתלהמת - יש להעדיף את חופש הביטוי.
סבור אני כי אילו הגעתי למסקנה לפיה בפרסומים האמורים, או בחלק מהם, יש משום לשון הרע, הייתי חוטא למעמדו העליון של חופש הביטוי ולפסיקה החד משמעית שנסקרה על ידי בהרחבה בפסק דין זה, בפרק העוסק בחופש הביטוי וכפי שתומצתה להפליא בערעור "אילנה דיין":
"בעבר, הסברה הייתה כי אין להעניק לחופש הביטוי מעמד עליון א-פריורי על פני הזכות לשם טוב ... כבר אז יצא הנשיא (אז השופט) מ' שמגר, בדעת מיעוט, כנגד התפיסה הזו (ראו שם, בעמ' 362-358). עמדתו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר שבמסגרתה הכיר בית המשפט הזה בצורך להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב; במיוחד כך מקום שבו מדובר בפרסומים בענייני ציבור או בפרסומים העוסקים באישי ציבור."
על רקע נסיבות העניין והמצב המשפטי המתואר, עיון בפרסומים בכללותם מלמד כי באיזון שבין חופש הביטוי לבין ההגנה על השם הטוב, ובהינתן העובדה לפיה מדובר בעמותה ציבורית שבהתנהלותה יש עניין לציבור, אין הפרסומים מהווים לשון הרע.
איני סבור, כי לאור לשון החוק או מבחני הפסיקה, מדובר בביזוי או השפלה של התובעת, או בלשון הרע בכל אופן אחר. מקובלת עליי טענת הנתבע, כי אין המדובר ב"קריאה לחיסול העמותה", אלא בהבעת דעה לגיטימית, הנעשית על רקע נתונים כספיים שפרסמה התובעת עצמה. עוד אציין, כי הבעת הדעה לא נעשתה בלשון חריפה או מתלהמת, אלא באופן מתון למדי, הבא במסגרת חופש הביטוי.
יחד עם זאת, לא אעשה מלאכתי קלה ולא אסתפק במסקנה לפיה אין בפרסומים משום לשון הרע, ואדון בשאלה האם לנתבע עומדות ההגנות שבחוק, אילו היה נקבע כי הפרסומים או חלקם מהווים לשון הרע.

הגנות מכוח החוק
גם כאשר נקבע, כי פרסומים מסוימים עולים כדי לשון הרע, עשויה איזו מההגנות הקבועות בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע, שהנטל להוכיח את קיומן הוא על המפרסם - הנתבע, לשלול את האחריות בגין הפרסום.

פרסומים מותרים
סעיף 13 לחוק מפרט סדרת פרסומים מותרים בקבעו:
"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -
(10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש;"
הפרסום העובדתי בפוסט, המתייחס להוצאות השכר, מהווה נתון הלקוח מתוך דוחות רשמיים ומאזנים של העמותה, המתנהלים על פי חוק ופתוחים לעיון לכל דורש. לפיכך, פרסום נתוני השכר בפוסט הינו "פרסום מותר" ואינו מהווה עילה לתביעה.
.
הגנת "אמת הפרסום"
לטענת הנתבע, גם אם יש בפרסומים משום לשון הרע, הרי שעומדת לו ההגנה של "אמת הפרסום", שיסודה בסעיף 14 לחוק.
סעיף 14 לחוק קובע, בין היתר, הגנה על פרסומי אמת בנסיבות מסויימות:
"14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
לטענתו של הנתבע, האמור בפרסום הוא אמת ותמים והוא פורסם בתום לב בהתבסס על פרסומי התובעת עצמה, כאשר חלק אחר של הפרסום מהווה הבעת דיעה וביקורת מותרת על התנהלות התובעת.
בנוסף, הנתבע טוען כי היתה עליו חובה ציבורית ומוסרית לבצע את הפרסום, בהיותו פעיל להגנת זכויות בעלי החיים, ומי שהקים את התובעת בעבר.
בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו, מיום 18.9.14) (להלן: "דיון נוסף אילנה דיין") נקבע בעמוד 15 לעניין הגנת "האמת הפרסום", כך:
"הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור... התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא "שהדבר שפורסם היה אמת" .....לגישתי, ה"אמת" שאליה מכוון סעיף 14 לחוק היא אמת משפטית (או אמת שיפוטית). היינו, פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו .....סעיף 14 לחוק מתנה את תחולת ההגנה בכך "שהדבר שפורסם היה אמת".

האם עלה בידי הנתבע להוכיח הגנת "אמת הפרסום"
נטל ההוכחה מוטל על הנתבע להוכיח את הגנת אמת הפרסום. קולעות לעניין זה הקביעות בערעור אילנה דיין בסעיף 90 לפסק הדין:
"יצוין כי הדין הישראלי נוקט בעניין זה בגישה שונה מזו הבאה לידי ביטוי בפסיקה האמריקנית. שם מוטל על התובע הנטל להראות כי הפרסום בעניינו היה שקרי (חלאד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע: הדין המצוי והרצוי 226 (2005) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור); Philadelphia Newspapers v. Hepps 475 U.S. 767 (1986) ). בדין הישראלי, נטל ההוכחה הוא הפוך. כאשר הוכח פרסומה של לשון הרע - עובר הנטל לנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום ."
אדגיש, כי בפסיקה נקבע כי די בכך שהפרסום היה אמת לפי משמעותם הכללית של הדברים וכי אין דרישה לזהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום. בעניין זה נקבע בע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב (פורסם בנבו, מיום 12.12.06) בעמוד 16:
"בבואנו לבחון את יסוד אמיתות הפרסום נזכור כי אין נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין מצב הדברים העובדתי וכי די בהתאמה ביניהם באופן שמשמעותם הכללית של הדברים, כפי שהיה מאזין סביר או קורא סביר מפרשם, תתאם את תוכן הפרסום."
לטענת הנתבע, האמור בפוסט ובתגובות (הפרסום הראשון והשני) מציג נתונים מתוך דו"חות התובעת ביחס להוצאות שכר ושכר המנכ"לית, כאשר הנתונים שהובאו הנם אמת לאמיתה. גם התיאור העובדתי שהובא בתגובת הנתבע, שבגדרה נטען, כי התובעת הסתירה מידע מהציבור ולא מסרה מסמכים שהתבקשה למסור (הפרסום השלישי) - הנו אמת בעיקרו, בהסתמך על טענת הנתבע בכתב ההגנה שלא נסתרה.
באשר לעניין ציבורי, נקבע בע"א 1104/00 אפל נגד חסון (פורסם בנבו, מיום 10.1.02) (להלן: " פסק דין אפל"):
""עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו ... ברי כי לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו."
בדנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 11.7.11) (להלן: "עניין אונגרפלד") נקבע:
"הגדרת המונחים 'דמויות ציבוריות' ו'עניינים ציבוריים' אינה משימה פשוטה נוכח מגוון המצבים העשויים להתעורר במציאות... ניתן לומר כי אדם ייחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר... 'דמות ציבורית' היא דמותו של מי שיש לו נגיעה לענייני ציבור והשפעה עליהם במידה זו או אחרת, וההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין... 'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621-620 (2002), להלן: עניין אפל)."
התובעת הינה עמותה, המהווה גוף ציבורי ועוסקת בעניינים המצויים בלב העניין הציבורי: זכויות בעלי חיים, ולא יכול להיות ספק כי קיים עניין ציבורי בפרסום שנעשה. כאמור, בעניין אונגרפלד נקבע כי : 'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" .
בענייננו, המדובר בפוסט ותגובות, שבהם הוצגו נתונים מתוך דוחות כספיים של התובעת ביחס להוצאות השכר בעמותה, קרי - המדובר בפרסומים שבהם מצוטטים נתונים שפרסמה התובעת עצמה. התובעת אינה מכחישה את הנתונים כאמור. נוכח האמור, ובהינתן העובדה לפיה מדובר בגוף ציבורי שיש ביחס אליו עניין ציבורי, סבורני, כי התקיימו היסודות להגנת אמת הפרסום בכל האמור לנתונים הכספיים שפורסמו.

הגנת תום לב
הנתבע טען, כי בנסיבות המקרה דנן חלות ביחס אליו ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3), 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע . נטל ההוכחה לקיום הגנת תום הלב, בדומה להגנת אמת בפרסום, מוטל על הנתבע.
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) .....
מיום 14.8.1967
תיקון מס' 1
שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. מיום 14.8.1967 עמ' 133 ( שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.)
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) .......
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;"

סעיף 16 לחוק קובע לעניין פרסום בתום לב כך:
"16.(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
( ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

הגנה מכח סעיף 15(2) - היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום:
בספרו של המלומד " שנהר"-"דיני לשון הרע" (1997) (להלן: "המלומד שנהר בספרו") נאמר בעמוד 282 כי לצורך ביסוס טענת הגנה מכוח סעיף 15 (2) לחוק, על הפרסום לעמוד בארבעה תנאים מצטברים:
המרכיב הראשון שבהגנה הוא זה שהמפרסם עשה את הפרסום מתוך חובה, כאשר חובה זו יכולה להיות " חוקית", "מוסרית" או " חברתית". העובדה שאדם רשאי לפרסם אינפורמציה מסוג מסוים, לא מעידה על כך שהוא חייב לעשות זאת. חובה לפרסם קמה בדרך כלל בעקבות קיומו של אינטרס לקבל את המידע אצל מי שאליו הופנה הפרסום.
בפסיקה מצויים כמה מבחנים בנוגע לקיום החובה לפרסם, המבחן הראשון הינו המבחן האמפירי שעל פיו יכיר ביהמ"ש בחובה לפרסם כאשר לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים שזאת חובתם בנסיבות המקרה, (ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק). מבחן נורמטיבי, כמפורט בעניין קוטיק לעיל, הינו כי החובה לפרסם קיימת לפי השקפת עולמו של ביהמ"ש.
להבנתי, אדם המעורב כל כולו בזכויות בעלי חיים ושהיה ממקימי העמותה, יכול בהחלט להיחשב כמי שחלה עליו חובה לבצע את הפרסום.
המרכיב השני: החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום. עסקינן בעמותה הנסמכת, בין היתר, על תרומות מהציבור, והפרסום הופנה לציבור, בעיקר זה המתעניין בזכויות בעלי חיים, ומכאן שמרכיב זה מתקיים בענייננו.
המרכיב השלישי: תוכן הפרסום. על תוכן הפרסום להיות רלוונטי לקיום החובה ולא לחרוג מהנדרש לביצוע החובה לביצוע הפרסום. במקרה שלפניי, תוכן הפרסומים רלוונטי ואינני סבור כי הפרסום חרג מהנדרש.
המרכיב הרביעי: הפרסום נעשה בתום לב. במקרה דנן הנתבע האמין בנכונות הפרסום כפי שיפורט להלן בדיון המתייחס להגנה לפי סעיף 15(3) .
לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי פרסומי הנתבע חוסים תחת ההגנה שבסעיף 15(2).

ההגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק: פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר
בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור נקבע לעניין התנאים בהתקיימם תחולנה ההגנות מכוח סעיף 15 כך:
"גם אם הפרסומים שפורסמו לא היו אמת, הם עשויים לזכות להגנה מקום שבו הפרסום נעשה בתום לב ( סעיף 15 לחוק). כדי שמפרסם לשון הרע ייהנה מהגנת סעיף 15, עליו לקיים שני תנאים מצטברים: הראשון כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ-12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף זה ( ע"א 354/76 עזבון שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169, 175 (1981) (להלן: עניין שרף); ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 137 (1969); שנהר, בעמ' 250). סעיף 16 לחוק מוסיף ועומד על נסיבות המקימות חזקות ראייתיות שמצביעות – בדרך החיוב או השלילה - על קיומו של תום לב בפרסום ( ראו גם עניין בן גביר, פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין שרנסקי, פסקה 26; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 201 (1987) (להלן: עניין מזרחי)). כך, אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה החיובית שלפיה המפרסם היה תם לב ( סעיף 16( א) לחוק). לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת מהנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב ( סעיף 16( ב) לחוק; ראו גם עניין שרנסקי, פסקאות 19-18)."
ההגנה לפי סעיף 15(3) יכול ותעמוד למפרסם מקום בו הפרסום הפוגע נדרש כדי להגן על עניין " אישי כשר" של המפרסם ובהיעדר אמצעי פוגעני פחות.
המלומד שנהר בספרו מציין בעמוד 294 כי לצורך ביסוס טענת הגנה מכוח סעיף 15 (3) לחוק, על הפרסום לעמוד בארבעה תנאים מצטברים:
מדובר בעניין אישי כשר אשר הגנה עליו מצדיקה את הפרסום.
תוכן הפרסום הפוגעני נועד להגן על אותו עניין.
הפרסום הופנה רק לנמענים מסוימים לפי הוראות הסעיף.
הפרסום נעשה בתום לב.
בענייננו, הפרסום בוצע על ידי הנתבע כפעיל למען זכויות בעלי חיים, בהאמינו כי התובעת הינה עמותה המבזבזת סכומי כסף גדולים לצרכי שכר במקום לצורך הטיפול בחיות ובמקום לקידום מטרות העמותה. לפיכך, אני סבור כי לנתבע עניין אישי כשר בעשיית הפרסום.
בעניין זה נקבע בת"א ( חי') 21858-08-10 אליהו שפיר נ' א.א מעיינות בע"מ ( פורסם בנבו, מיום 3.9.2012):
"מעדותו של התובע שוכנעתי, כי במועד משלוח המכתבים, אכן סבר התובע כי זכויותיו וזכויות התובעת, בין היתר, בסימן המסחר הרשום, מופרות, וכן סבר, כי הנתבעת פוגעת בזכות היוצרים של התובעת, וכי היא מפרה את המדגמים הרשומים על שם התובע. בנוסף, לתובע היה עניין אישי כשר בפרסום, זאת אף נוכח התפקיד המוטל עליו לדאוג לעניינה וזכויותיה של התובעת, ולנקוט בצעדים סבירים לשם שמירת נכסיה, לרבות נכסי הקניין הרוחני שלה והזכויות הנובעות מנכסים אלה. כמו כן, מן הראיות שהונחו בפני, נראה כי תפוצת הפרסום הייתה מידתית, פרסום המכתבים הופנה רק לגורמים הרלוונטיים."
בעניין תוכן הפרסום, הרי שחייב אני לציין כי גם אם יימצא כי בחלק מהפרסומים יש משום לשון הרע ( כאמור לעיל, קבעתי כי אין הדבר כך), הרי שמבחינת מדרג חומרת לשון הרע, הניסוחים מתונים למדי ואינם קיצוניים או חמורים יותר מהדרוש.
לעניין בחינת סבירות הפרסום, בע"א ( ת"א) 56413-03-14 ספיר הילה שבה נ' גלקסי טכנולוגיה רפואית בע"מ ( פורסם בנבו, מיום24.3.15) נקבע:
"במקרה דנן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. סבירותו של הפרסום אינה נבחנת בחלל הריק או בתנאי מעבדה סטריליים אלא בשים לב ועל רקע הפרובוקציות הרבות והקשות שביצעה המערערת כלפי המשיבים, תוך ניסיון של ממש לגדוע את מקור פרנסתם באמצעות ביטול מעמדם כסוכנים של פאלומר בישראל."
דברים אלו יפים גם לענייננו. את הפרסומים שבבסיס התביעה עלינו לבחון על רקע נסיבות המקרה הספציפי. סבור אני כי תוכן הפרסומים אינו חורג מרמה סבירה של חריפות ביטוי מטעם הנתבע שהינו פעיל למען זכויות בעלי חיים, הוא זה שהקים בעבר את העמותה ולפיכך רואה עצמו מחויב ובעל עניין אישי בפעילותה ובהתנהלותה הכספית של התובעת .
באשר לתפוצת הפרסום, הרי שאינני סבור כי תפוצת הפרסום חרגה מהמותר שכן הפרסומים הופנו לציבור הדואג והמתעניין בזכויות בעלי החיים, כאשר הפניית הפרסום אל אותם אנשים יש בה כדי לשרת את עניינו האישי הכשר של המפרסם. ראה לעניין זה ע"א 256/57 אפלבויים נ' בן גוריון ( פורסם בנבו, מיום 03.06.60).
שאלה נוספת אותה יש לבחון כתנאי לתחולת ההגנה הינה תום ליבו של המפרסם. המלומד שנהר בספרו בעמוד 297 מתייחס לדרישה זו באומרו:
"במסגרת בחינתה של סוגיית תום הלב ישים בית המשפט דגש על השאלה, האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים כדי לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים. כמו כן, תיבחן מידת הפגיעה שבפרסום: גם כאשר תוכן הפרסום היה רלוונטי להגנה על עניין אישי כשר, עדיין תיתכן האפשרות שלא יתקיים מרכיב תום הלב, למשל משום שהפרסום כלל ביטויים עולבים יתר על המידה. יש להדגיש, כי גם אם כוונת המפרסם הייתה רצויה מכיוון שביקש לעזור לנפגע, הרי שמעשיו עשויים להעיד על העדר תום לב אם הם יחרגו מתחום הסביר."
כאמור, הנתונים העובדתיים שפורסמו ע"י הנתבע ביחס לשכר המשולם ע"י התובעת הינם נתוני אמת, המבוססים על דוחות התובעת עצמה, כאשר הפרסום איננו כולל ביטויים עולבים או פוגעניים כלפי התובעת או בעלי התפקידים בה, אלא שהוא כולל ביקורת עניינית על התנהלות התובעת, ביקורת המלווה בדעה אישית של הנתבע, דעה המובעת בצורה מתונה למדי.
הגעתי למסקנה, אפוא, כי לנתבע עומדת גם ההגנה של פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר.

הבעת דעה על אנשי ציבור ובעניין ציבורי - סעיף 15(4)
בענייננו, מושא הפרסום היא עמותה הנסמכת, בין היתר, על תרומות מהציבור. כמו כן קיים עניין ציבורי בפרסום ביקורת על התנהלותה הכספית. כן, ביקש הנתבע במסגרת פרסום הפוסט והתגובות לשתף את חבריו לפייסבוק בדבר התרשמותו הנוגעת להתנהלות התובעת וראה לנגד עיניו את טובת הציבור.
קריאת הפוסט והתגובות, כמו גם בחינת הנסיבות, מובילות לטעמי למסקנה, שאין המדובר בתוכן בלתי סביר או קיצוני החורג ממתחם הסבירות. משכך, סבור אני כי הדברים נכתבו בנסיבות של הבעת ביקורת לגיטימית. אשר על כן, הפרסומים חוסים גם תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4).

האם התקיימה בנתבע חזקת חוסר תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק
לא הוכח כי מתקיימים בנתבע התנאים לשלילת חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב), וזאת מאחר שהנתבע הסתמך על דוחות כספיים של התובעת והיה משוכנע באמתותם של הדברים ומשמעותם. כמו כן, הוא לא התכוון לפגוע ע"י הפרסום במידה גדולה יותר משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים לפי סעיף 15 לחוק.

"תביעת השתקה"
לטענת הנתבע מדובר ב"תביעת השתקה", שנועדה לסתום את פיו ולהטיל עליו ועל אחרים מורא כדי שיימנעו מפרסומים נגד התובעת בעתיד.
ב"כ הנתבע הסתמכו על מאמר של האגודה לזכויות האזרח בישראל שכותרתו "משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי", כאשר בהתאם למאמר זה מאפייניה של "תביעת השתקה" הם, בין היתר:
תביעה שעצם הגשתה ובירורה עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי, וזאת עקב החשש כי המשאבים החומריים והנפשיים הנדרשים למי שמתגונן מפני "תביעה משתיקה" ישכנעו רבים שלא 'להתעסק' עם התובע או עם גורמים אחרים חזקים כמותו, כאשר במאמר נכתב כי "רק במקרים נדירים יהיה ניתן להוכיח שכוונת התובע הייתה להשתיק את הנתבע או להרתיע מבקרים פוטנציאליים" (עמוד 32 למאמר).
מאפיין שכיח נוסף "בתביעות משתיקות" הוא פערי כוחות, בעיקר כלכליים, לטובת התובע. התביעה מוגשת לרוב נגד מבקר דומיננטי של התובע, שהוא אדם מן הישוב; לעומתו התובע הוא לעיתים גוף בעל כוח כלכלי איתן שמאפשר לו לספוג בקלות את העלות הכספית הכבדה שבניהול תביעה משפטית (עמוד 34 למאמר).
מאפיין נוסף ב"תביעות משתיקות" הוא סכום תביעה מופרך (עמוד 37 למאמר), כאשר מדובר לפעמים בסכומים שאין להם כל קשר לנזק הנטען מהפרסום, שאין להם אחיזה בדין ושחורגים באופן משמעותי מהסכומים המקובלים בפסיקה.
מאפיין נוסף הוא טענות סרק עובדתיות ומשפטיות בעלות יסוד רעוע שסיכוין להתקבל נמוכים, כאשר כוחן המשתיק הוא עצם הגשתה של התביעה, הכופה על הנתבע להתגונן על כל הכרוך בכך.
בא כוח הנתבע הפנה את בית המשפט לת"א (מחוזי ת"א) 18029-02-11 אור-סיטי נדל"ן בע"מ נ' דן טבקמן (פורסם בנבו, מיום 7.7.11) בו נקבע בעמוד 6:
"אכן, ככלל, יש למגר מן השורש תביעות בלתי כנות, ואין לאפשר לתביעות שהופכות את בית המשפט לכלי משחק אסטרטגי, לחצות את סף ההיכל ולבוא בשעריו.
מתפקידו של בית המשפט לברר סכסוכים אמיתיים בין אדם לחברו ובין האזרח לרשות, להבדיל מתביעות המוגשות ע"י גופים חזקים עתירי ממון, כנגד יריביהם דלי האמצעים, בעילה מפוקפקת כלשהי, מתוך מטרה מכוונת ללחוץ עליהם לחזור בהם מדרישות צודקות, רק מחמת חוסר יכולתם לממן הגנה משפטית כנגד תביעה בסכומים "כבדים"."
לטענת באי כוח הנתבע, יש באמור בפסק דין זה משום קליטת עקרון "תביעות השתקה" במשפט ארצנו. לפיכך, טוענים באי כוח הנתבע, כי יש לסלק את התביעה בהיותה "תביעת השתקה".
בע"א (מחוזי ת"א) 15267-09-17 סרנה נ' נתניהו ואח' (פורסם בנבו, מיום 28.1.18) נקבע ע"י כב' השופטת אביגיל כהן:
"אין מחלוקת על כך שהחוק הישראלי אינו מכיר במושג " תביעת השתקה". חוק איסור לשון הרע אינו מונע הגשת תביעה, אשר יכולה להיכנס ליסודות של " תביעת השתקה" על פי אותו מאמר.
נעשו ניסיונות ע"י המחוקק לחוקק חוק בעניין. כך למשל, הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התש"ע - 2010 ( הצעת הח"כים שלי יחימוביץ, אורי אורבך וניצן הורוביץ). ובדברי ההסבר להצעת החוק נכתב, כי ההצעה שואבת השראה מחקיקה שאומצה ב- 25 מדינות בארה"ב המכונה חקיקת ANTI SLAPP (Strategic Lawsuit Against Public Participation). בדברי ההסבר נכתב, כי הצעת החוק באה למנוע הגשת תביעות נזיקיות גדולות בעקבות הבעת דעה או השמעת ביקורת ציבורית לגיטימית. הצעת חוק נוספת בעניין היא הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התשע"ה - 2015 של חברת הכנסת תמר זנדברג, ואף שם מודגש כי מדובר בתביעות נזיקיות גדולות תוך הדגשה כי " מדובר בהליכים ארוכים ויקרים שמרבית האנשים אינם יכולים לעמוד בעלויות הכלכליות ובמחיר הרגשי שלהן, להבדיל מאותם גורמים שמגישים תובענות אלו, אשר רובם עתירי הון והשפעה דוגמת חברות ענק, תאגידים ואנשים בעמדות כוח, להם משאבים בלתי נדלים כמעט". עינינו הרואות , כי עסקינן בהצעות חוק בלבד. החוק הקיים שעל בסיסו הוגשה התביעה - חוק איסור לשון הרע אינו מונע הגשת תביעות כאשר קיימת עילה על פי החוק."
אכן, כלל לא ברור האם הדוקטרינה של תביעת השתקה הוכרה במשפט ארצנו, אולם, אינני סבור כי במקרה שלפניי מתקיימים התנאים ההופכים תביעה לתביעת השתקה.
כך, לא נטען ולא הוכח כי יש פערי כוחות בין התובעת, שהינה עמותה הניזונה מתרומות, לבין הנתבע; טענות התביעה אינן טענות מופרכות ומשוללות יסוד, הגם שהן נדחו על ידי, וגם סכום התביעה אינו מופרך בהתייחס ל-3 פרסומים המהווים לטענת התובעת משום לשון הרע.
לפיכך, לא אוכל לקבל טענה זו של הנתבע.

סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי בפרסומים, כפי שנעשו, אין משום לשון הרע, ובאם יש בפרסומים משום לשון הרע, מתקיימות בנתבע ההגנות שנדונו בפסק דין זה.
אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה. התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ח, 15 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה