הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 52478-12-15

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובעים:

1.שי ויזל
2.עופר שמש
ע"י בא כוחם עו"ד אורי בן יוחנה

נגד

הנתבעים:

1.ארצי ויין
2.שי צוקרמן
3.מאהר שחאדה
ע"י בא כוחם עו"ד שי צוקרמן

פסק דין

לפניי תביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעים בגין הוצאת לשון הרע וזאת בסכום כולל של 1,000,000 ₪.

העובדות הצריכות לעניין:
התובע 1 ( להלן: "ויזל") הינו יזם ואיש עסקים המשמש, בין היתר, כמנכ"ל ויו"ר הדירקטוריון של חברת " פיוז'ן דנטל גרופ" וכן כיו"ר דירקטוריון חברת " פיוז'ן סקנדינביה" ו"פיוז'ן אירופה".
התובע 2 ( להלן: "שמש") הינו איש עסקים המשמש, בין היתר, כחבר דירקטוריון וכמנכ"ל של חברת " פיז'ון סקנדינביה".
הנתבע 1 ( להלן: "ויין") הינו בעל עניין בחברת Washita services ( להלן: "ואשיטה"), חברה זרה המאוגדת באיי הבתולה הבריטיים, המחזיקה ב50% ממניות חברת " פיוז'ן אירופה" בה משמש מר ויין כמנכ"ל.
הנתבע 2 ( להלן: "עו"ד צוקרמן") שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כב"כ של ויין ושל ואשיטה במסגרת סכסוך שפרץ בין בעלי המניות בחברת " פיוז'ן אירופה".
הנתבע 3 ( להלן: "עו"ד שחאדה") הינו עו"ד שכיר המועסק במשרדו של עו"ד צוקרמן, אשר במסגרת עבודתו ייצג את ויין ואת חברת ואשיטה.
ביום 27.06.2011 נחתם בין חברת ואשיטה לחברת פיוז'ן דנטל גרופ הסכם מייסדים, במסגרתו הסכימו הצדדים על הקמת חברת פיוז'ן אירופה. כמו כן, בהסכמת הצדדים מונו מר ויין ומר דרורי כדירקטורים בחברת פיוז'ן אירופה מטעם חברת ואשיטה, ומר ויזל ביחד עם מר לוי מונו כדירקטורים מטעם חברת פיוז'ן דנטל גרופ.
בד בבד עם הקמת חברת פיוז'ן אירופה הוסכם על הקמתה של חברת פיוז'ן סקנדינביה, אשר מוחזקת על ידי חברת פיוז'ן אירופה וחברת אי אנד או יזמות וניהול בע"מ בחלקים שווים.
בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם המייסדים של חברת פיוז'ן סקנדינביה, מונו מר דרורי ומר ויזל כדירקטורים של חברת פיוז'ן סקנדינביה מטעם חברת פיוז'ן אירופה, ומר עופר שמש ומר ארז בנדט כדירקטורים בחברה מטעם חברת אי אנד או. יצוין, כי מיום הקמתה של חברת פיוז'ן סקנדינביה שימש מר עופר שמש כמנכ"ל החברה.
לאחר שבין בעלי המניות בחברת פיוז'ן אירופה נתגלעו חילוקי דעות קשים, שלא אפשרו את המשך ההתנהלות המשותפת, החליטה חברת פיוז'ן דנטל גרופ להפעיל את סעיף ההיפרדות בהסכם ( במב"י).
לאחר סיום ההתמחרות החמיר הסכסוך שבין הצדדים, וואשיטה הגישה בקשה לסעדים זמניים ובקשה לאישור תביעות נגזרות בשם חברת פיוז'ן אירופה, בקשות שנדחו על ידי כבוד השופטת דניה קרת מאיר ביום 26.10.2015.

טענות התובעים בתמצית:
לטענת התובעים, במהלך הסכסוך שבין בעלי המניות בחברת פיוז'ן אירופה פעל הנתבע 1, ויין, בעצמו ובאמצעות בא כוחו, להכתמת שמם הטוב של התובעים ולהכפשתם בפני גורמים רבים איתם היו התובעים קשורים בקשרים עסקיים ומקצועיים, תוך הטחת האשמות חמורות ושקריות בתובעים, לפיהן ביצעו התובעים עבירות פליליות שונות, ובכלל זה גנבו כספים מחברות פיוז'ן אירופה ופיוז'ן סקנדינביה, זייפו מסמכים ונתונים שונים הקשורים בחברות, ביצעו מעשי תרמית, מעלו בכספי החברה ונקטו בטקטיקות עסקיות פסולות.
מדובר בפרסומים רבים בעלי אופי פוגעני ומכפיש, אשר בוצעו על ידי הנתבעים מתוך מניעים פסולים ומתוך כוונה ברורה לפגוע בתובעים שלא לצורך ואשר יש בהם משום לשון הרע ופגיעה בזכותם של התובעים לשם טוב.
לטענת התובעים, הנתבעים נהגו כלפיהם בחוסר תום לב מעצם העובדה שמדובר בפרסומים שקריים ופסולים, שבוצעו על ידי הנתבעים ממניעים פסולים, מבלי שהאמינו באמיתותם ומבלי שנקטו באמצעים סבירים על מנת להיווכח שיש בפרסומים אמת.
התובעים חילקו את הפרסומים הפוגעים לטענתם לשש סדרות של פרסומים:
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו לעובדי התובעים.
פרסומים שבוצעו על ידי עורכי הדין והופנו לעובדי התובעים.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו לשותפיהם העסקיים של התובעים.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו למשרד רואי החשבון של החברות בקבוצת פיוז'ן.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו לסניף הבנק בו התנהל חשבונה של חברת פיוז'ן סקנדינביה.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו למנהלת החשבונות ולעורכי הדין הפולניים שניהלו את עניינה של חברת פיוז'ן פולין.
התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין הוצאת לשון הרע לפי הפירוט כדלקמן:
את הנתבע 1 ויין לתובע 1, בסך 500,000 ₪ בגין 5 סדרות מהפרסומים שבוצעו על ידו באופן ישיר ואת התובע 2, בסך של 300,000 ₪ בגין 3 סדרות פרסומים.
את שלושת הנתבעים ביחד בפיצוי התובע 1 בגין סדרת הפרסומים שבוצעו על ידי עורכי הדין באופן ישיר ועל ידי ויין באופן שילוחי ובסך הכל בסכום של 100,000 ₪.
את שלושת הנתבעים ביחד בפיצוי התובע 2 בגין סדרת הפרסומים שבוצעו על ידי עורכי הדין באופן ישיר ועל ידי ויין באופן שילוחי ובסך הכל בסכום של 100,000 ₪.

טענות הנתבעים בקצרה:
מטרת הקמתה של פיוז'ן אירופה הייתה לשמש " צינור" להספקת סחורה לחברות בנות שיוקמו באירופה כגון סקנדינביה ופולין, כאשר בהתאם לבסיס ההסכמות הוקמה פיוז'ן סקנדינביה לצורך הקמת כתרי שיניים, שיירכשו דרך פיוז'ן אירופה מפיוז'ן דנטל ויימכרו בסקנדינביה.
לטענת ויין, לפיוז'ן אירופה אין קיום עצמאי אלא כמפיצה לחברות הבת שלה וכדי לא לרוקן אותה מתוכן חייבת חברת הבת, פיוז'ן סקנדינביה, לרכוש את מוצריה רק דרך פיוז'ן אירופה ועקיפת פיוז'ן אירופה ברכישת מוצרים ישירות מהיצרן פוגעת בתכלית הקיום היחידה של פיוז'ן אירופה.
מרגע שהוקמה פיוז'ן סקנדינביה הפכה זכות ההפצה שבידי פיוז'ן אירופה לנטל גם על פיוז'ן סקנדינביה, שהעדיפה לרכוש מוצרים זולים יותר ישירות מפיוז'ן דנטל וכך גם הפכה לנטל על פיוז'ן דנטל, שהעדיפה למכור מוצרים ישירות לפיוז'ן סקנדינביה ללא עמלה לפיוז'ן אירופה.
במסגרת הקשר הפסול שבין ויזל, בשם פיוז'ן אירופה בפיוז'ן סקנדינביה ובין בנדט ושמש, שפעלו בשם אי אנד או בפיוז'ן סקנדינביה, שילמה פיוז'ן סקנדינביה מאחורי גבו של ויין לצדדי ג' הקשורים לויזל סכומים גדולים, ומאידך, בנדט ושמש משכו סכומים שלא הגיעו להם מקופת פיוז'ן סקנדינביה באישורו של ויזל.
במועדים הרלוונטיים לתביעה, הצטיירה בפני ויין תמונה של שיתוף פעולה בין ויזל לבי אנד או לשם פגיעה בואשיטה ובפיוז'ן אירופה וקיפוח שיטתי של זכויותיהם, ומרגע שנוצר הקשר הישיר בין ויזל לבנדט ושמש הפכו פיוז'ן אירופה וואשיטה לגורם מכביד מבחינתם שיש להיפטר ממנו ובכך לחסוך את הצורך לשלם את חלקו בהסכם.
חרף ניסיונותיו של ויין להביא להעברות כספים מקופתה של פיוז'ן סקנדינביה החוצה, ואשיטה לא ידעה כמעט דבר אודות מעשיהם של בנדט ושמש ולפיכך, ביום 08.05.2014, לאחר הפעלת מנגנון במב"י רכשה ואשיטה את מניותיה של פיוז'ן דנטל בפיוז'ן אירופה.
מבלי לדעת את גודל התרמית שנרקמה מאחורי גבו של ויין, שילמה ואשיטה את התשלום הראשון על חשבון סכום התמורה. אולם, התברר לויין כי הנתונים שהוצגו ביחס לפיוז'ן אירופה לא היו נכונים וכי ויזל הפר בשיטתיות את הסכם ההתמחרות.
התברר לויין כי לא רק שהנתונים שהיו בפניו בעת ההתמחרות לגבי החברה היו שקריים, אלא שויזל ובנדט ניצלו את תקופת הביניים ואישרו העברות כספים, בניגוד להסכמים. בין היתר, הועבר סך של 600,000 ₪ לחברת פיוז'ן לייזר שויזל בעל עניין בה.
בשל אירועים אלו, נקטו ואשיטה וויין הליכים משפטיים נגד מי שהיה לו יד בקיפוחה של פיוז'ן אירופה, וזאת, בין היתר, באמצעות הגשת בקשה לאישור 4 תביעות נגזרות, אלא שביהמ"ש המחוזי שדן בבקשות דחה אותן.
הרקע להגשת התביעות והתנהלות הצדדים לאחר הגשת התביעות היווה את הבסיס לכל ההתכתבויות נשוא התביעה, כאשר מדובר בהתנהלות תקנית תמת לב וסטנדרטית בין שותפים עסקיים.

דיון והכרעה:
כאמור, לפניי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים שפרסמו הנתבעים על התובעים, אשר לטענת התובעים, מהווים לשון הרע כמשמעות הדבר בחוק איסור לשון הרע.
במסגרת חוק איסור לשון הרע עיגן המחוקק את מעמדה החוקי של הזכות הבסיסית לשם טוב.
ככל זכות אחרת בשיטת המשפט שלנו, גם הזכות לשם טוב אינה מוחלטת, ולעיתים תיסוג מפני זכויות ו/או עקרונות אחרים, העומדים בבסיס שיטת המשפט שלנו.
חוק איסור לשון הרע מביא לידי ביטוי את האיזון בין הזכות לשם טוב לבין אינטרסים וזכויות אחרים באשר הוא קובע את התנאים והנסיבות שבהם פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין.
כך, יוצר החוק פשרה, הבאה לאזן בין חירותו של כל אדם להתבטא, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב.
בהוראותיו השונות של החוק יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה ( דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1 (להלן: "דנ"א ידיעות אחרונות") בעמוד 30).
קולעות לעניין זה קביעותיו של השופט ברק ( כתוארו אז) בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840 (להלן: "פסק דין אבנרי"), בעמ' 861:
"המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים".
הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע, מבטא, בין היתר ובעיקר, איזון בין זכותו של אדם לשם טוב לבין חופש הביטוי.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חשין ( כתוארו אז) בדנ"א ידיעות אחרונות בעמוד 74:
"בניסיון להבין לעומקה אותה " אמת" בהגנת אמת שבפרסום, שומה עלינו להרחיק עצמנו מעט מלשונו של החוק, בניסיון לבודד את מרכיביה של אותה " אמת", ללמוד ולחקור את מוצאיה ואת מבואיה ( ראו עוד פרשת סגל [17], בעמ' 566). במסע איתור זה של האם והאב לא נתקשה במיוחד. אלה השניים יזמנו עצמם לפנינו והם מן הנפילים. מזה מתייצב הכבוד, כבוד האדם, במובנו הראשוני והמקובל - בענייננו: שמו של האדם - ומזה מתייצבת הזכות לחופש הביטוי."

הזכות לשם טוב וכבוד האדם
הזכות לשם טוב כה חשובה היא שנכתב עליה כי היא משולה לאדם עצמו. ראו לעניין זה דבריו המאלפים של כב' השופט חשין בדנ"א ידיעות אחרונות בעמודים 74-75:
"אשר לכבוד האדם, ניתנת אמת להיאמר שנתקשה במאוד להבחין ולהבדיל בין האדם עצמו לבין כבוד האדם. האדם וכבודו ירדו לעולם שלובים ואחוזים זה בזה; האדם הוא כבודו וכבודו של האדם הוא האדם. "אדם וכבודו יבקעו יחדיו מרחם אם, והשניים היו לאחדים: האדם הוא כבודו וכבודו של אדם הוא האדם" (ע"א 3077/90 פלונית ואח' נ' פלוני [פורסם בנבו] [20], בעמ' 592)."
הזכות לשם טוב מהווה " ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי", שכן " כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פסק דין אבנרי, בעמ' 856).
הזכות לשם טוב כוללת בחובה ערך מקיף של הגנה על הכבוד האישי, הגאווה האישית וההכרה האישית בין בני האדם ( פסק דין אבנרי, שם). היא משתרעת על יחס הכבוד וההערכה שלהם זכאי אדם מן הסובבים אותו.
ואכן, "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר ( פורסם בנבו, מיום 12.11.06) ( להלן: "פסק דין בן גביר"), בפס' 14 לפסק דינו של השופט א' ריבלין).
כאמור, מן העבר השני, ניצב לו חופש הביטוי.

חופש הביטוי
חופש הביטוי הוכר כזכות יסודית, על חוקית, בשיטת המשפט שלנו. מעמדה זה הוכר מראשית המשפט בארץ באמצעות הפסיקה עד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או אז עוגן מעמדו של חופש הביטוי כזכות יסוד חוקתית, וזאת אף שלא צוינה במפורש בחוק היסוד.
ראו: בג"ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2407, 2415 (1962); ע"א 105/92 ראם מהנדסים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד נז(5) 189, 201 (1993); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 565 (2004) (להלן: "עניין הרציקוביץ"); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001)).
על מעמדו הרם של חופש הביטוי הרחיב בית המשפט העליון פעם נוספת בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין - אורבך ואח' ( פורסם בנבו, מיום 8.2.2012) ( להלן: "ערעור אילנה דיין") בעמוד 32-33, כדלקמן:
"החירות הזו, שיש שניה לה אך אין קודמת לה נועדה, בראש ובראשונה, לאפשר לו לאדם ליתן ביטוי לאישיותו. חירות הביטוי מאפשרת לכל אדם לתת ביטוי לתחושותיו ולתכונותיו האישיות, להביע את אשר על ליבו, וכך לפתח ולטפח את אישיותו ( בג"ץ 75/53 חברת " קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 878 (1953) ( להלן: עניין קול העם); דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 43 (1998) (להלן: דנ"א קראוס). במובן זה חירות הביטוי היא חלק מן האוטונומיה של האדם, חלק מזכותו להגדרה עצמית וחלק מיכולתו לתת ביטוי לסגולותיו; זוהי הזכות להגשמה עצמית.
כב' השופט חשין התייחס בדבריו כמובן גם למעמדו הרם של חופש הביטוי בחברה שלנו ובשיטת המשפט שלנו. ויפים הם דבריו בדנ"א ידיעות אחרונות בעמוד 76:
"אל-מול כבוד האדם - בענייננו: כבודו של קראוס - מתייצבת הזכות לחופש הביטוי. זכות זו, כה רבות נכתב עליה וסביבה, עד שאם נוסיף ונאמר נידמה בעיני עצמנו כמי שמכניסים תבן לעפָרַיים. ... הרביתי במראי-מקומות שמא תיעלב אסמכתא זו או אחרת, וייסלח לי אם החסרתי. ואולם, לא נספק עצמנו אך בקריאה בשמו של אותו נפיל הקרוי חופש הדיבור; נקרב עצמנו אליו ונדע דבר. רבים וטובים ניסו לבחון את שורשיו של חופש הביטוי, את המקורות המזרימים אליו מים והופכים אותו לנהר-איתן שוצף וקוצף. כך, למשל, מצביעים לפנינו על הצורך והרצון לגילוי האמת; על הצורך והרצון להכיר באוטונומיה של הפרט, ליתן לכל פרט אפשרות למצות את יכולתו וכישוריו ועל דרך זה להביא להגשמתו העצמית; על הצורך והרצון לשמור על ההליך הדמוקרטי ולהביא לשינויים בדרך ראויה ועוד. ... יובלי-מים אלה באים אלינו ממקורות שונים: מקצתם מיוסדים על טעמי תועלתיות; מקצתם מרכזים עצמם ביחיד ובאישיותו; מקצתם עניינם בטובתה של החברה וכל היובלים אלה באלה יוצרים את המכלול - הנהר השוטף - הקרוי חופש הביטוי."
בערעור אילנה דיין ( בעמוד 41), התייחס בית המשפט העליון לכך, כי חופש הביטוי במשפט הישראלי חובק הכול, דהיינו הוא מתפרש וכולל גם ביטויים שאינם נעימים לאוזן שומעם:
"חופש הביטוי משתרע " על כל ביטוי יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא" (עניין יוניברסל, בעמ' 34); בג"ץ 5432/03 ש.י.ן - לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, פ"ד נח(3) 65, 81 (2004) (להלן: עניין ש.י.ן)); "לעניין היקפו של חופש הביטוי אין בודקים אם הביטוי הוא אמת או שקר; אין בודקים את תוכנו; אין בודקים את תוצאותיו" (דברי הנשיא א' ברק בעניין סטיישן פילם, בעמ' 673). "הטוטאליות של חופש הביטוי מתחייבת מאופיו וממהותו" (בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1, 11 (1994) (להלן: עניין קידום))."
הנה כי כן, עיננו רואות כי הזכות לחופש ביטוי משתרעת גם על ביטויים שיש בהם לשון הרע ( פסק דין בן גביר, בפס' 11); ואף על ביטויים שקריים ( בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 830 (1999); פסק דין אבנרי, בעמ' 857).

הזכות לשם הטוב מול חופש הביטוי
כפי שצוין לעיל, חוק איסור לשון הרע משקף את האיזון שאותו קבע המחוקק בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב.
ההגנה על שמו הטוב של הנפגע מעוגנת באיסור על פרסום לשון הרע ובקביעה כי במקרים מסוימים תהא בלשון הרע משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בה בעת, נדרש החוק שבא להגן מפני לשון הרע גם לצורך להבטיח את חופש הביטוי, והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים המנויים בפרק ג' לחוק.
שתי הזכויות האלה - הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב - נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. הן נגזרות מאותה " זכות אם" - "מהערך החוקתי של כבוד האדם" (הנשיא א' ברק בעניין הרציקוביץ', בעמ' 565). "רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של הגשמתו העצמית" (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, בפס' 18 (2002)).
בערעור אילנה דיין, צוין לעניין זה בעמוד 45-46:
"בעבר, הסברה הייתה כי אין להעניק לחופש הביטוי מעמד עליון א-פריורי על פני הזכות לשם טוב ( ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון " הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978) (להלן: ד"נ חברת החשמל), בו נדונה תביעתה האזרחית של חברת החשמל בנוגע לפרסומים שהתייחסו אליה ואל המנכ"ל שלה). כבר אז יצא הנשיא ( אז השופט) מ' שמגר, בדעת מיעוט, כנגד התפיסה הזו ( ראו שם, בעמ' 362-358). עמדתו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר שבמסגרתה הכיר בית המשפט הזה בצורך להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב; במיוחד כך מקום שבו מדובר בפרסומים בענייני ציבור או בפרסומים העוסקים באישי ציבור."
האיזון בין חירות הביטוי לבין הערכים המתחרים בה ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר, כך נפסק, הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של החירות. בתחרות שוות-משקל תגבר תמיד חירות הביטוי ( עניין בן גביר, בפס' 16 לפסק דינו של השופט א' ריבלין).
ככל שיש ספק בשאלה אם הדיבור שבמחלוקת ראוי להגנה - מוטב לטעות לטובת חופש הביטוי.
קולעים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בערעור אילנה דיין, בעמודים 42-43:
"אולם ההגנה על חופש הביטוי אינה מוחלטת. ככל זכות - גם הזכות לחופש הביטוי תיסוג, לעיתים, מפני זכויות אחרות. על היקף הזכות ועל מידת ההגנה עליה נכתב כי:
"כל דיון בחופש הביטוי מחייב התייחסות לשתי שאלות נפרדות: האחת, מה כלול בערך היסוד בדבר חופש הביטוי, ומה נתפס מחוצה לו. בחינה זו באה לתחום את היקף הביטויים, 'המכוסים' על-ידי העיקרון של חופש הביטוי [...] גישתנו לסוגיית ה'כיסוי' היא מרחיבה. חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, בין פוליטי, בין ספרותי, בין מסחרי ובין אחר [...] משניתנה תשובה חיובית לשאלת ' הכיסוי', קמה ומתעוררת שאלה שנייה. עניינה של זו הוא מידת ההגנה ששיטת המשפט נותנת לביטוי. שאלה שנייה זו מניחה, כי עניין לנו עם ביטוי שעקרון חופש הביטוי סוכך עליו. עם זאת, כל שיטת משפט מבקשת לקבוע מגבלות שהדין מטיל על חופש הביטוי. אכן, הכרה בביטוי פלוני כביטוי הנכלל במסגרתו של עקרון חופש הביטוי אין משמעותה, כי הביטוי הוא מוגן בכל הנסיבות. הטעם לכך הוא, שחופש הביטוי אינו הערך היחיד שחברה דמוקרטית מבקשת לקיים. קיימים ערכים נוספים, אשר הכרה בהם מצדיקה הטלת מגבלות והגבלות על חופש הביטוי [...] אכן, הגישה המקובלת בכל שיטות המשפט הינה, כי חופש הביטוי אינו ' מוחלט'. תפיסתנו הינה, כי חופש הביטוי הוא ' יחסי'" (עניין יוניברסל, בעמ' 34-33)."
אם כן, היקף ההגנה על הביטוי הוא, איפוא, פועל יוצא של ערכים נוספים והוא משתנה בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי. כך, יש לאזן בין חרות הביטוי לבין הזכות לשם טוב.
כשכל אלה לנגד עינינו נשוב ונבחן את נפקות הוראותיו של חוק איסור לשון הרע בעניין שלפנינו.

חוק איסור לשון הרע
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו " לשון הרע מהי", קובע כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
....."
הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע, קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת וכו', לפי המפורט בסעיף זה.
סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7.
סעיף 7 א(ב)' לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק.
סעיף 7 א(ג)' לחוק איסור לשון הרע קובע כי מקום שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף 7א(ב), ללא הוכחת נזק.

הפרסומים עליהם נסובה התביעה
לטענת התובעים, פרסמו הנתבעים כמה פרסומים פוגעים שכל אחד מהם מהווה הוצאת לשון הרע כדלקמן:
סדרה א' - פרסומים שבוצעו על ידי הנתבע 1, ויין, והופנו לעובדי התובעים:
הודעת דוא"ל מיום 12.06.2014 שנשלחה על ידי ויין לויזל ובו כותבה גם מנהלת החשבונות של חברת פיוז'ן סקנדינביה ובו נכתב: "...שעופר יעביר מסקנדינביה לאירופה את שנמשך שלא כשורה".
הודעת דוא"ל מיום 14.08.2014 שנשלחה על ידי ויין למנהלת החשבונות: "... נוצרה חבות במע"מ עקב פעולה לא חוקית של מר ויזל - אז שישא בתוצאות".
הודעת דוא"ל מיום 16.11.2014 שנשלחה על ידי ויין למנהלת החשבונות של חברת פיוז'ן אירופה: "הכל יפול על מר ויזל עקב " חוכמתו" הרבה". בהמשך: "יש גניבה מתאגיד והגנב ישא בכל."
הודעת דוא"ל מיום 22.11.2014 שנשלחה על ידי ויין למנהלת החשבונות עליה כותבו אנשים נוספים: "...מר שי ויזל גנב ולא שילם כספי סורק וכן כספים נוספים המגיעים לפיוז'ן אירופה על פי כל דין והסכם..."
סדרה ב' - פרסומים שבוצעו על ידי הנתבעים 2 ו-3 והופנו לעובדי התובעים:
ביום 01.05.2014 שלח עו"ד צוקרמן אל ויזל מכתב עליו כיתב גם את חברת פיוז'ן לייזר, מכתב אשר הגיע גם לגורמים נוספים ובו נכתב: "... לאחרונה נודעו למרשתי מספר עובדות חמורות המלמדות כי ב-fusion Scandinavia קיימים אי סדרים כספיים חמורים הכוללים הן משיכות כספים על ידי עופר שמש... בניגוד להסכם הייעוץ עימם מיום 01.01.2012 והן תשלומים לצדדים שלישיים- בין היתר לכם- שתכליתם לעקוף את תניית אי התחרות הקבועה בסעיף 12 להסכם המייסדים...". ובהמשך:
"... אתה כדירקטור בחברה באופן אישי, התרת למר עופר שמש... למשוך כספים בניגוד להסכם הייעוץ שנחתם וגם עודדת את מר שמש, לאחר משיכת הכספים שלא כדין שנתגלתה, להימנע מלהשאיר כספים... בניגוד לטובת החברה ותוך שאתה מסלף את תוכן ישיבת הדירקטוריון"
ובהמשך:
"...fusion Scandinavia ltd ביצעה העברות כספים רבות לצדדים שלישיים בין היתר לחברות שהנך בעל עניין בהן..."
ובהמשך:
"... כאשר גילתה מרשתי את התרמית שנערכה ואת המעילה בכספי fusion Scandinavia ltd, מיהרת להפעיל את מנגנון ה-bmby שבהסכם המייסדים של fusion Europe ltd במטרה לרכוש את חלקה של מרשתי בחברה האמורה בנזיד עדשים ואגב ניצול המעשים החמורים שבוצעו עד עתה".
ביום 07.05.2014 שלח עו"ד צוקרמן לויזל מכתב נוסף עליו כיתב את חברת פיוז'ן לייזר במסגרתו ציין גם את הדברים הבאים: "מטרת הפנייה של דנטל היא לגרום להחלשתה של אירופה במתכוון, על מנת שתוכל לרכוש את מניותיה במחיר נמוך..."
ובהמשך:
"...עד כמה רב הזלזול מצידך בהוראות ההסכמים שאתה ודנטל צד להם..."
ביום 10.07.2015 שלח עו"ד צוקרמן למנהלת החשבונות הראשית בפיוז'ן דנטל גרופ מכתב ובו נרשם בין היתר ביחס לויזל: "... מזה זמן מבצע שי ויזל פעולות שתכליתן לרוקן מתוכן את פיוזן אירופה תוך הפרה בוטה של ההסכם לרכישת מניותיה של דנטל גרופ בחברה זאת".
ובהמשך:
"... ראשית, שינה מר ויזל את תנאי התשלום עבור סורק שנרכש על ידי פיוז'ן אירופה, כפי שידוע לך, וכל שנאמר על ידו בקשר לאישורה של מרשתי לשינוי זה אינו אמת. אין זו הפעם הראשונה בה נטען כי מרשתי אישרה בכתב אישורים כלשהם אך שמגיע הרגע להיצגם מסתבר שהם אינם קיימים".
ביום 11.08.2015 שלח עו"ד שחאדה אל מנהלות החשבונות של חברת פיוז'ן דנטל גרופ הודעת דוא"ל ובה נכתב ביחס לתובעים: "ההוראות שניתנו לכן על ידי ויזל ושמש הן חסרות נפקות משפטית והן מנוגדות לכל ההסכמים עליהם חתומה פיוזן סקנדינביה ומנוגדת להליך המשפטי המתנהל כיום נגדם"
ובהמשך:
"... מדובר בגניבת כספים שלא כדין המבוצעת תוך התעלמות מהליך משפט קיים. ההשלכות של ביצוע פעולה זו הינן חמורות ואף גובלות בביצוע עבירות פליליות"
ובהמשך:
"...בהתאם לאמור, אתן נדרשות בזאת שלא לשתף פעולה עם פעולות אסורות אלה ולא להעביר כסף מפיוזן סנקדינביה"
סדרה ג' - פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו לשותפיהם העסקיים של התובעים:
ביום 12.03.2014 פנה ויין אל מר אלון לוי, שותפו העסקי של ויזל בהודעת דוא"ל ובה נרשם: "...שי אפילו לא מבין את חומרת העבירה שנתן לה ידו..."
ובהמשך:
"...הפעם התברר לי בבירור שעופר ושי משקרים וגרוע מזה..."
ביום 24.03.2014 שלח ויין לויזל הודעת דוא"ל ובה נכתב " ... בנתיים לא קיבלתי נתונים או מספרים פרט לבלופים של עופר..."
ביום 25.03.2014 שלח ויין לויזל הודעת דוא"ל במסגרתה ציין: "...הוא מנצל את בערותכם וממציע נתונים של הפסד תזרימי ורווח תזרימי"
ביום 15.06.2014 פנה ויין לשמש בהודעת דו"אל ובמסגרתה כתב ביחס לויזל:"... אל תיתן לשי לעבוד עלייך"
ובהמשך:
"...שי פשוט מסובב את כולם בכחש ואסור לך ליפול בכך"
ביום 08.01.2015 שלח ויין לשמש הודעת דוא"ל עליה כותב גם מר רוני דרורי: " שיחזיר את הכספים שגנב כולל הסורק שלא שילם"
ובהודעת דוא"ל מאותו יום ציין ויין " ...צריך לענות לו שישלם כספי הסורק ויחזיר כספים שגנב ואז אפשר בכלל יהיה להתייחס לבקשתו החצופה של ויזל עוברת כל גבול..."
סדרה ד' - פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו למשרד רואי החשבון של החברות בקבוצת פיוז'ן:
ביום 25.06.2014 שלח ויין אל רואי החשבון של פיוזן אירופה הודעת דוא"ל: "... האדון ויזל מבין תמיד את שהוא רוצה שיהיה ומנסה להתאים חוקים ותקנות ונוהלים לרצונותיו שלו. שלא לדבר על כך שההבנה שלו בניהול תמוהה..."
ובהמשך:
"...אולי בישראל עומדת למר ויזל שיטת מצליח בדימיון פרוע ואגדות"
ביום 22.01.2015 שלח ויין לעו"ד ליפקיס ממשרד רואי החשבון של חברת פיוזן אירופה הודעת דוא"ל ובה נרשם " ...שי ויזל חייב אישית ובאמצעות דנטל גרופ כספי סורק שממש ניכס לעצמו בניגוד לחוק ולחשבוניות שהוא עצמו הוציא אז שלא יבוא בהוצאות וישלם מכספי הכספים שגנב פשוטו כמשמעו..."
סדרה ה' - פרסומים שבוצעו על ידי הנתבע 1 והופנו לסניף הבנק בו התנהל חשבונה של חברת פיוז'ן סקנדינביה
ביום 23.04.2014, שלח הנתבע 1 אל סניף בנק הפועלים בקריית אונו, בו מתנהל חשבונה של חברת פיוז'ן סקנדינביה מכתב במסגרתו ציין: "...הובא לידיעתי כי מנכ"ל פיוז'ן סקנדינביה בע"מ ויו"ר הדירקטוריון של החברה, פעלו בניגוד לנהלים המוסכמים והעבירו כספים בחתימותיהם לגופים שלישיים מטעמים השמורים עמם..."
ובהמשך:
"...ויתרה מזו, יו"ר הדירקטוריון הוציא וחתם על גרסאות פרטיכל ישיבת דירקטוריון האחרונה שלא שיקף את ההחלטות הדירקטוריון"
בהמשך:
"... על אף שהודעתם על ידי הח"מ באשר לתשלומים בניגוד להסכם המייסדים, נראה שהעבירות נמשכו על ידי מי מהמבצעים"
סדרה ו' - פרסומים שבוצעו על ידי הנתבע 1 והופנו למנהלת החשבונות ולעורכי הדין הפולנים שניהלו את עניינה של חברת פיוז'ן פולין
ביום 30.06.2015, שלח הנתבע 1 אל מנהלת החשבונות הפולנית שניהל את ענייניה החשבונאיים של חברת פיוז'ן פולין, הודעת דוא"ל במסגרתה ציין את הדברים הבאים: "Mr Weisle as usual invents decisions and declares- that are not true to say the least"
ביום 07.07.2015, שלח הנתבע 1 אל עו"ד הפולני אשר ניהל את ענייניה של חברת פיוז'ן פולין, הודעת דוא"ל, במסגרתה ציין את הדברים הבאים:
"mr weisle is trying to trick you"
ובהמשך:
" Mr Weisle is either hallucinating or simply a liar that creates a story which suits his purpose"
ביום 07.07.2015, בהמשכו שלח הנתבע 1 אל עו"ד הפולני של חברת פיוז'ן פולין, הודעת דוא"ל נוספת, במסגרתה ציין את הדברים הבאים:
"mr weisle just do not lie and cheat and provide wrong information"
ובהמשך:
" what you present as facts is simply, as usual, simply lies!!!"
ביום 02.09.2015, בהמשכו שלח הנתבע 1 אל מר רוני דרורי, הודעת דוא"ל עליה דאג לכתב גורמים נוספים, במסגרתה ציין את הדברים הבאים:
" let mr weisle not be clever and devious as usual"
ובהמשך:
" let him first MATCH the funds you have injected into FP – pay back to FE the funds he STOLE …"
ובהמשך:
"this parson is a cheat and a liar and sees a virtual reality born by his own imagination"
ביום 17.09.2015, בהמשכו שלח הנתבע 1 אל תובע 1 , הודעת דוא"ל עליה דאג לכתב גם את מר רוני דרורי, ובמסגרתה ציין את הדברים הבאים:
"pay back money you stole"
בע"א 6903/12 canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור ( להלן : " עניין עזור") נקבעו שלבי הבחינה של ביטוי מסוים לצורך הקביעה האם מהווה לשון הרע:
"את בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי " פרסום" במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה " לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ובשים לב לקביעותינו להלן בדבר מידת העניין הציבורי שבפרסום ( וראו פסקה 12 לעיל). ככל שנמצא כי " פורסם" דבר מה המהווה " לשון הרע", יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין".

האם הפרסומים מהווים לשון הרע?
אקדים ואומר כי לא היתה בין הצדדים מחלוקת עובדתית לגבי עצם הפרסומים, כך שדיוני מתמקד במשמעות המשפטית של פרסומים אלו, ובשאלה האם לנתבעים עומדות ההגנות הקבועות בחוק.
בפסק דין בן גביר נקבע בעמוד 51:
"אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית, כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם."
בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555 (להלן: "פסק דין מיכאלי") נקבע בעמוד 562:
"המבחן להתקיימות תנאי הסעיף, כפי שנקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. עמד על כך השופט ד לוין בע"א 466/83 [1], בעמ 740, בכותבו: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום."... ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו."
בפרסומים שלפניי אין ספק כי מתקיים יסוד " הפרסום", באשר הפרסומים נועדו גם לאנשים אחרים מלבד הנפגעים.
בהתאם לסקירת הפסיקה ולהגדרת סעיף 1 לחוק, דומה כי חלק מהפרסומים מהווים " לשון הרע" כמשמעותו בחוק.
מבלי לבחון פרטנית כל אחד מהפרסומים בנפרד, הרי הפרסומים בסדרות א', ב', ג', ד', ו-ו', המייחסים לתובעים או למי מהם, בין היתר, "פעולה לא חוקית", "משיכת כספים שלא כשורה", "גניבה", "אי סדרים כספיים חמורים", "סילוף תוכן ישיבת דירקטוריון" ו-"שקרים", מהווים " לשון הרע", שכן מדובר בפרסומים העלולים להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג.
יחד עם זאת, סבור אני כי הפרסומים שבמכתבים שנשלחו לבנק ( קבוצה ה' של הפרסומים) אינם עולים כדי לשון הרע.

ההגנות הנטענות על ידי הנתבעים
פרק ג' לחוק איסור לשון הרע מפרט הגנות, שיכול ויחולו על מפרסם לשון הרע בנסיבות המפורטות בסעיפים אלו, אשר בהתקיימן, פרסום לשון הרע לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ו/או יהווה הדבר הגנה טובה במשפט כאמור.
סעיף 13 לחוק קובע לעניין הגנה על פרסום שנעשה במסגרת הליכים משפטיים, כך:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -
(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"
מיום 14.8.1967
תיקון מס' 1
שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. מיום 14.8.1967 עמ' 133 (שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.)
(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם ולצורך הדיון ובקשר אתו, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ולצורך הדיון ובקשר אתו;
סעיפים 14 ו-15 לחוק קובעים, בין היתר, הגנה על פרסומי אמת בנסיבות מסוימות וכן הגנה על פרסום שנעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של המפרסם. ובלשון הסעיפים:
"14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

הגנ
הגנ
הגנת
הגנת
15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1967
(1967
מיום 14.8.1967
תיקון מס' 1
שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. מיום 14.8.1967 עמ' 133 (שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.)
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3 ;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
מיום 4.4.1984
תיקון מס' 3
סעיף 16 לחוק קובע לעניין פרסום בתום לב, כך:

16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
לטענת הנתבעים, גם אם יש בפרסומים משום לשון הרע, הרי שעומדות להם ההגנות של פרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק , הגנת " אמת הפרסום", שיסודה בסעיף 14 לחוק, וכן הגנת פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר לפי סעיף 15 (3).

הגנת " אמת הפרסום"
בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ואח' ( פורסם בנבו, מיום 18.9.14) ( להלן: "דיון נוסף אילנה דיין") נקבע לעניין הגנת " האמת הפרסום", כך:
"הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור... הרציונל למתן הגנה לפרסום אמיתי שיש בו ענין ציבורי טמונה בהנחה כי בעניינים בעלי משמעות ציבורית עדיף גילוי האמת, גם אם יש בכך פגיעה בפרט, אשר כלפיו מוטחים דברי ביזוי והשפלה. לא כך הוא, כאשר מדובר בפרסום אמיתי שאין בו ענין לציבור, או בפרסום שקרי, אפילו יש בו מימד של ענין לציבור... התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא " שהדבר שפורסם היה אמת" (סעיף 14 לחוק). הקביעה כי דבר מה הוא אמת אינה עניין של מה בכך. האמת, לעיתים, עשויה להיות מושג חמקמק. ...לגישתי, ה"אמת" שאליה מכוון סעיף 14 לחוק היא אמת משפטית ( או אמת שיפוטית). היינו, פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו .... על אף האמור, יש להכיר בכך שהלכה למעשה, ייתכן פער בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית. זאת, היות שבירור האמת במסגרת ההליך המשפטי כפוף למגבלות ולאילוצים מובְנים. בהיכנסה להיכל המשפט, כפופה האמת העובדתית לכללים המשפטיים המהותיים והפרוצדורליים החלים באותו עניין ... זאת ועוד, לא כל ראיה המצויה בידי הצדדים ביחס לאמת העובדתית ניתן להציג לפני בית המשפט. בית המשפט יוכל לשקול רק ראיות שעברו את משוכת הקבילות. ...אשר על כן, אין זה סוד כי הלכה למעשה, לא תמיד תהא האמת המשפטית זהה לאמת העובדתית ... סעיף 14 לחוק מתנה את תחולת ההגנה בכך " שהדבר שפורסם היה אמת". הכוונה היא לאמת המשפטית. במילים אחרות, כדי להכריע בשאלה האם מה שפורסם היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על ידי בית המשפט באותו עניין ( בהקשר זה לעיתים נעשה בפסיקה שימוש במונח " המציאות האובייקטיבית" ...הפרסום נדרש לשקף אמת " שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים ... יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של " פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." בנוסף, בצדק קבע המשנה לנשיאה ריבלין בפסק הדין בערעורים כי יש להותיר " מרחב נשימה" למפרסם, ככל שהדבר נוגע לשיקולי עריכה של הפרסום ( פיסקה 95 לחוות דעתו; ראו גם פיסקה 23 לחוות דעתו של השופט י' עמית שם)."

האם עלה בידי הנתבע להוכיח הגנת " אמת הפרסום"
בבואי לבדוק האם הוכיח הנתבע הגנת " אמת הפרסום" אקדים ואבדוק האם יש בפרסומים משום עניין ציבורי, אשר מהווה תנאי לקיומה של ההגנה האמורה.

עניין ציבורי
בע"א 1104/00 דוד אפל נגד איילה חסון ואח' ( פורסם בנבו, מיום 10.1.02) ( להלן: "פסק דין אפל") נקבע:
""עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו ... ברי כי לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו " עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו."
בדנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו, מיום 11.7.11) נקבע:
"הגדרת המונחים ' דמויות ציבוריות' ו'עניינים ציבוריים' אינה משימה פשוטה נוכח מגוון המצבים העשויים להתעורר במציאות... ניתן לומר כי אדם ייחשב ' דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, .....'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו"
המקרה שלפני עניינו בסכסוך מסחרי בין חברות ובין אנשי עסקים פרטיים, כאשר אין בו כל עניין ציבורי או דמות ציבורית, בהתאם לקביעות הפסיקה, ולפיכך הגנת " אמת הפרסום" לא יכולה לעמוד.
גם אם היה עניין ציבורי כלשהו בנסיבות המקרה שלפני, הרי שהנתבעים לא הוכיחו כי דברי " לשון הרע" שהוציאו ביחס לתובעים או מי מהם בפרסומים השונים הינם דברי אמת, הגם שכפי שיפורט להלן, שוכנעתי כי הנתבעים עצמם האמינו, כי הדברים שהם מייחסים לתובעים הינם אמת.
לא אוכל לקבל את טענת הנתבעים לפיה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שדחה את בקשות חברת " וואשיטה" להגשת תביעה נגזרת, יש קביעה כלשהי לפיה טענות הנתבעים הינם אמת. נהפוך הוא - בעמ' 16 להחלטה ש' 22 נקבע "כפי שנראה להלן, אין בטענות המבקשות בבקשה כדי להניח תשתית ראייתית ראשונית בעילות התביעה הנטענות של הפרת חובות הזהירות והאמון או תרמית".
לפיכך, לנתבעים לא עומדת ההגנה של " אמת הפרסום".

הגנת פרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי לפי סעיף 13(5) לחוק
בע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"מ כח(2) 620, בעמוד 624 נקבע בעניין תחולת ההגנה האמורה כדלקמן:
"לאור המילה " בפניהם" בדיבור הנ"ל " תוך כדי הדיון כאמור" אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי. על כך נאמר בהולסברי, מהדורה שלישית, כרך 24, ע' 49, סעיף 89: " הזכיה משתרעת לא רק על מילות דיבור אלא גם על מסמכים המשמשים כהלכה והמוכנים בדרך הרגילה לשימוש בהליך המשפטי."
וברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (2009) נקבע:
"התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך ( ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על " כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)."
ברע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס (פורסם בנבו, מיום 28.8.11) קבע המשנה לנשיא השופט א' ריבלין, כתוארו אז:
"בית המשפט המחוזי קבע כי הדברים שנאמרו במכתב הם " פרסום מותר" לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע,התשכ"ה-1965 (פרסום תוך כדי הליך משפטי). בית המשפט עמד על כך שהפסיקה פירשה את המושג " דיון" כמשתרע גם מעבר לדיון הפיזי בפני בית המשפט, ועל כך שכבר נקבע כי " החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 73/364 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974)). בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום להחיל את אותה חסינות גם על מכתבי התראה הקשורים להליך משפטי או שנשלחו לקראת פתיחתו, ובלבד שמתקיימים כל התנאים שנקבעו בעניין זיידמן. התכלית של ניהול הליך משפטי והעלאת טענות במסגרתו ללא חשש מפני תביעת לשון הרע, כך נקבע, חלה גם ביחס למכתבי התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים או מכתבי תשובה להם....פסיקתו של בית המשפט המחוזי אינה חורגת מגדרי הפרשנות המרחיבה שנתקבלה בפסיקה לגבי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. עוד בעניין זיידמן נקבע כי אפשר שחסינות זו תחול גם על " סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא" (שם, בעמ' 624; ההדגשה הוספה). משמע – גם בעבר לא הוגבלה תחולתו של סעיף 13(5) לפרסומים שהם מאוחרים לפתיחת ההליך. המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר " צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה".

ברע"א 453/14 עו"ד תמיר מדר נ' שלום אורן ואח' ( פורסם בנבו, מיום 1.6.2014) נקבע:
"הגנת סעיף 13(5) חלה רק על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי והמכוון כלפי מי שהוא צד למשפט כאשר " תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט" (עניין זיידמן; אורי שנהר, דיני לשון הרע 199 (1997)). בענייננו המבקש שלח מכתבים לנמענים שאין להם קשר לסכסוך, ועל-כן אין הוא זכאי לחסות בצלה של ההגנה האמורה."
הנה כי כן, ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק הינה " הגנה מוחלטת" בהתקיים התנאים המפורטים בחוק. כלומר, ההגנה תחול גם על פרסום דברים שאינם אמת ואשר פורסמו בחוסר תום לב ככל והם פורסמו " תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי, ובלבד שהדברים לא היו מכוונים כלפי מי שאינו צד למשפט.
אוסיף ואומר כי בהתאם לפרשנות המרחיבה לעניין הגנה זאת, "צד למשפט" אינו דווקא צד פורמלי לתביעה, דהיינו, תובע או נתבע, אלא שהמדובר בכל אדם הקשור קשר ישיר וענייני לסכסוך נשוא המשפט.
יישום הוראת החוק בשילוב עם הוראות הפסיקה על עובדות המקרה שלפני מוביל למסקנה לפיה כל הנתבעים זכאים ליהנות מהגנת סעיף 13 (5) לחוק.
כשבודקים את ההתכתבויות המהוות לשון הרע, הגם שהם מתפרשות לאורך תקופה של מספר חודשים, הרי שכולן בלא יוצא מן הכלל, מתייחסות ללב הסכסוך שבין הצדדים, סכסוך שבעקבותיו הגישה חברת ואשיטה בקשה לאישור 4 תביעות נגזרות וכן תביעה להפרת הסכם ההתמחרות. לפיכך, יש לראות בפרסומים אלו משום פרסומים שנעשו " תוך כדי דיון" בהתאם לפרשנות המרחיבה של ביטוי זה בפסיקה.
כל ההתכתבויות, בלא יוצא מן הכלל, הן של ויין והן של עורכי הדין, נשלחו לגורמים רלוונטיים לסכסוך דהיינו לגורמים הקשורים לעניין קשר הדוק, ולא לזרים. פניה במסגרת סכסוך עסקי למנהלת החשבונות של החברות על מנת להעמידה על פעולות לא תקינות לכאורה שמתבצעות בחברה והמצויות בתחום אחריותה אינן פניות לאדם זר, וכך גם לא פניה לרואי החשבון של החברה או לבנקים בהם מתנהלים חשבונות החברה.
הפרסומים בסדרה א' הופנו ע"י ויין למנהלת החשבונות של החברות המעורבות בסכסוך, בעניינים הקשורים לסכסוך, תוך דרישה שלא לבצע פעולות כספיות שבתחום אחריותן.
הפרסומים בסדרה ב' נעשו ע"י עורכי הדין והופנו, בין היתר, לחברות המעורבות בסכסוך ולמנהלת החשבונות של החברות בעניינים הקשורים לסכסוך.
אינני מקבל את טענת התובעים לפיה חברת " פיוז'ן לייזר גרופ" הינה גורם זר לסכסוך, באשר ואשיטה טענה כי לחברה זו הועברו כספים שלא כדין ע"י ויזל וחברות הנשלטות על ידו, כאשר נגד חברה זו הוגשה בקשה לאישור תביעה כספית נגזרת.
הפרסומים בהודעות הדוא"ל בסדרה ג' גם הם נשלחו לגורמים הקשורים ישירות לסכסוך, בעניינים הקשורים לסכסוך, וספק בליבי אם האמור ברובם מהווה לשון הרע.
הפרסומים בסדרה ד' נשלחו למשרד רואי החשבון בעניינים שבתחום טיפולם ואחריותם, בכל הקשור לסכסוך שבין הצדדים.
הפרסומים בסדרה ה' נשלחו לבנק בו מתנהל חשבון אחת החברות והם אינם מהווים לשון הרע כפי שכבר קבעתי. אציין, כי גם אם הייתי קובע כי יש בפרסומים אלו משום לשון הרע, הרי הבנק אליו הופנו הפרסומים ובו מתנהל חשבון החברה, הינו גוף רלוונטי הקשור לסכסוך.
גם הפרסומים בסדרה ו' הופנו אל מנהלת החשבונות ועורכי הדין של חברת " פיוז'ן פולין", אשר הינה אחת מחברות הקבוצה שבה נתגלע הסכסוך.
לסיכום פרק זה אוסיף, כי פרסומיהם של עורכי הדין חוסים באופן מובהק תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5), כאשר גם פרסומיו של ויין חוסים תחת אותה הגנה מהנימוקים שפורטו לעיל.

ההגנה מכוח סעיף 15 (3) לחוק: פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר
בעניין עזור נקבע לעניין התנאים בהתקיימם תחולנה ההגנות מכוח סעיף 15 כך:
"גם אם הפרסומים שפורסמו לא היו אמת, הם עשויים לזכות להגנה מקום שבו הפרסום נעשה בתום לב ( סעיף 15 לחוק). כדי שמפרסם לשון הרע ייהנה מהגנת סעיף 15, עליו לקיים שני תנאים מצטברים: הראשון כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ-12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף זה ( ע"א 354/76 עזבון שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169, 175 (1981) (להלן: עניין שרף); ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 137 (1969); שנהר, בעמ' 250). סעיף 16 לחוק מוסיף ועומד על נסיבות המקימות חזקות ראייתיות שמצביעות – בדרך החיוב או השלילה – על קיומו של תום לב בפרסום ( ראו גם עניין בן גביר, פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין שרנסקי, פסקה 26; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 201 (1987) (להלן: עניין מזרחי)). כך, אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה החיובית שלפיה המפרסם היה תם לב ( סעיף 16( א) לחוק). לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת מהנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב ( סעיף 16( ב) לחוק; ראו גם עניין שרנסקי, פסקאות 19-18)."
ההגנה לפי סעיף 15(3) יכול ותעמוד למפרסם מקום בו הפרסום הפוגע נדרש כדי להגן על עניין " אישי כשר" של המפרסם ובהיעדר אמצעי פוגעני פחות.
בספרו של המלומד " שנהר"-"דיני לשון הרע" (1997) (להלן: "המלומד שנהר בספרו"), נאמר בעמוד 294 כי לצורך ביסוס טענת הגנה מכוח סעיף 15 (3) לחוק, על הפרסום לעמוד בארבעה תנאים מצטברים:
מדובר בעניין אישי כשר אשר הגנה עליו מצדיקה את הפרסום.
תוכן הפרסום הפוגעני נועד להגן על אותו עניין.
הפרסום הופנה רק לנמענים מסוימים לפי הוראות הסעיף.
הפרסום נעשה בתום לב.
הפרסום בוצע על ידי הנתבע ועורכי דינו, הנתבעים, לצורך הגנה על זכויותיהן של חברות פיוז'ן אירופה או פיוז'ן סקנדינביה, אשר ויין היה דירקטור בהן, בהאמינו כי הנתבעים וקבוצת החברות בשליטתם פועלים כדי להוציא מהן כספים שלא כדין.
בעניין זה נקבע בת"א ( חי') 21858-08-10 אליהו שפיר נ' א.א מעיינות בע"מ ( פורסם בנבו, מיום 3.9.2012):
"מעדותו של התובע שוכנעתי, כי במועד משלוח המכתבים, אכן סבר התובע כי זכויותיו וזכויות התובעת, בין היתר, בסימן המסחר הרשום, מופרות, וכן סבר, כי הנתבעת פוגעת בזכות היוצרים של התובעת, וכי היא מפרה את המדגמים הרשומים על שם התובע. בנוסף, לתובע היה עניין אישי כשר בפרסום, זאת אף נוכח התפקיד המוטל עליו לדאוג לעניינה וזכויותיה של התובעת, ולנקוט בצעדים סבירים לשם שמירת נכסיה, לרבות נכסי הקניין הרוחני שלה והזכויות הנובעות מנכסים אלה. כמו כן, מן הראיות שהונחו בפני, נראה כי תפוצת הפרסום הייתה מידתית, פרסום המכתבים הופנה רק לגורמים הרלוונטיים."
בעניין תוכן הפרסום, הרי שחייב אני לציין כי הגם שבחלק מהפרסומים יש משום לשון הרע, כאמור לעיל, הרי שמבחינת מדרג חומרת לשון הרע, הניסוחים מתונים למדי ואינם קיצוניים או חמורים יותר מהדרוש.

לעניין בחינת סבירות הפרסום, בע"א ( ת"א) 56413-03-14 ספיר הילה שבה נ' גלקסי טכנולוגיה רפואית בע"מ ( פורסם בנבו, מיום24/3/15) נקבע:
"במקרה דנן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. סבירותו של הפרסום אינה נבחנת בחלל הריק או בתנאי מעבדה סטריליים אלא בשים לב ועל רקע הפרובוקציות הרבות והקשות שביצעה המערערת כלפי המשיבים, תוך ניסיון של ממש לגדוע את מקור פרנסתם באמצעות ביטול מעמדם כסוכנים של פאלומר בישראל."
דברים אלו יפים גם לענייננו. את הפרסומים שבבסיס התביעה עלינו לבחון על רקע נסיבות המקרה הספציפי. סבור אני כי תוכן הפרסומים אינו חורג מרמה סבירה של חריפות מטעם צד החש כי הוא מרומה וכי מבקשים לנשל אותו מרכושו.
באשר לתפוצת הפרסום, הרי שאינני סבור כי תפוצת הפרסום חרגה מהמותר שכן הפרסומים הופנו לחברות המעורבות, למנהלת החשבונות של החברות, לרואי החשבון של החברות ולעורכי דין של חברות מעורבות, כאשר הפניית הפרסום אל אותם אנשים יש בו כדי לשרת את עניינו האישי הכשר של המפרסם. ראה לעניין זה ע"א 256/57 אפלבויים נ' בן גוריון ( פורסם בנבו, מיום 03/06/60).
שאלה נוספת אותה יש לבחון כתנאי לתחולת ההגנה הינה תום ליבו של המפרסם. המלומד שנהר בספרו בעמוד 297 מתייחס לדרישה זו באומרו:
"במסגרת בחינתה של סוגיית תום הלב ישים בית המשפט דגש על השאלה, האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים כדי לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים. כמו כן, תיבחן מידת הפגיעה שבפרסום: גם כאשר תוכן הפרסום היה רלוונטי להגנה על עניין אישי כשר, עדיין תיתכן האפשרות שלא יתקיים מרכיב תום הלב, למשל משום שהפרסום כלל ביטויים עולבים יתר על המידה. יש להדגיש, כי גם אם כוונת המפרסם הייתה רצויה מכיוון שביקש לעזור לנפגע, הרי שמעשיו עשויים להעיד על העדר תום לב אם הם יחרגו מתחום הסביר."
אין בידי לקבל את טענת התובעים, לפיה הנתבע לא עשה דבר כדי לבדוק כי הדברים שנכתבו הינם נכונים, או כי לא האמין בדברים אלו. בעניין זה, העדפתי את גרסתו של ויין, לפיה במשך תקופה ארוכה ניסה לבדוק את אמיתות טענותיו באמצעות פניות למנהלת החשבונות, לויזל ולבנק, כאשר האמנתי כי כל ההתכתבות שנעשתה על ידי ויין בהקשר עם התביעה נעשתה מתוך אמונתו כי מעשיו של ויזל פוגעים בו ובחברות פיוז'ן סקנדינביה ופיוז'ן אירופה, כאשר בעקבות אמונה זו, אף הוגשו התביעות לביהמ"ש.
בעניין זה אציין כי, העובדה לפיה תביעותיו של הנתבע והחברות מטעמו נדחו בביהמ"ש אינן מלמדות על כי הנתבע לא האמין בטענותיו, והגשת התביעות מעידה דווקא על כי האמין בטענות שהוא העלה.
הגעתי למסקנה איפוא כי לנתבעים עומדת גם ההגנה של פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר.

סוף דבר
לאור המפורט לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה.
התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך של 100,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ח, 12 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.