הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 52347-02-19

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובע:

אביב מרכס

נגד

הנתבעים:

1.יואל אסתרון
2.גלית חמי
3.גבי קסלר
4.נמרוד בוסו
5.ענת דניאלי
6.אמיתי גזית

פסק דין

לפניי תביעה שהגיש התובע נגד הנתבעים בגין הוצאת לשון הרע לתשלום פיצויים בסך 240,000 ₪.
טענות התביעה:
התובע הוא איש עסקים העוסק בייזום פרויקטים של בנייה ופיתוח נדל"ן, ובפיתוח תרופות ותכשירים רפואיים בתחום הביו טכנולוגיה..
התובע הינו תושב רחובות, דור רביעי לאחת ממשפחות מייסדי העיר. הוא ומשפחתו מוכרים ומעורים היטב בקרב תושבי העיר והנהגתה, וידועים כמשפחה שורשית ומוערכת בעלת ערכים ומסורת אשר הרימה תרומות נכבדות למען העיר וקהילתה, מבלי לקבל או לצפות לתמורה או לטובת הנאה כלשהי.
המוניטין ושמו הטוב של התובע ומשפחתו הם נכס היקר להם ביותר. שמם מעולם לא נקשר בכל עניין שיש בו אבק שחיתות, חוסר הגינות או עבירה על החוק.
הנתבע 1 הוא המו"ל של העיתון הנקרא "כלכליסט" היוצא בדפוס ומתפרסם באתר אינטרנט הנושא את אותו שם (להלן: "העיתון"), הנתבעת 2 הינה עורכת העיתון, הנתבע 3 הוא עורך אתר האינטרנט של העיתון, הנתבעים 4,5 ו-6 הם כתבים של העיתון שבשמם התפרסמה ביום 25.10.18 הכתבה המכפישה.
במהלך מערכת הבחירות לרשויות המוניציפליות שהתקיימה בסוף שנת 2018, התפרסמה ביום 25.10.18 בעיתון, בדפוס ובאתר האינטרנט כתבה אשר נשאה את הכותרת: "הנדלניסטים שמתדלקים את המועמדים לרשויות המקומיות" (להלן: "הכתבה המכפישה").
בגוף הכתבה המכפישה נאמר בין היתר: "בחלק גדול מהמקרים מדובר בקבלנים, אנשי עסקים, ובעלי אינטרסים שונים ברשויות המקומיות. מן הסתם, התרומות הללו ניתנות בציפייה כי ביום שאחרי הבחירות המועמדים יגמלו להם בדרכים שונות – מפתיחת דלתות העיריה ועד הרמת אצבע בזמן הנכון בדיוני וועדות התכנון והבנייה".
"החוק מגביל את גובה התרומה מכל אדם ל-5,000 ₪, סכום שעבורו אף נבחר ציבור לא יסכן את יושרתו או צווארו...".
תחת כותרת המשנה "מחפשים דיל" נאמר כי הרשימה בראשותו של סגן ראש העיר רחובות, מתן דיל, שלא התמודד על רשות העירייה אלא למועצת העיר בלבד, גייסה 125,000 ₪. בהמשך הוזכר שמו של התובע כאחד התורמים כאשר נאמר לגביו: "אביב מרקס, בעל חברת אביב מרקס הבונה בין היתר שני בניינים באזור התעסוקה הסמוך לתחנת הרכבת בעיר".
הכתבה וכותרתה מכפישות ומהוות לשון הרע אודות התובע בין היתר בנקודות אלה:
הכותרת של הכתבה המכפישה המתייחסת לתובע כנדל"ניסט שמתדלק מועמד לרשות המקומית.
האמירות אודות "הציפייה" לתגמול כלשהו אחרי יום הבחירות.
כותרת המשנה "מחפשים דיל".
אין ספק כי בחירת מונחים אלה בכתבה המכפישה אינה מקרית, אלא נועדה להקנות גוון שלילי לתרומה זו, אם לא שוחד או שלמונים של ממש.
בניגוד לכללים הבסיסיים של עיתונות הוגנת, הנתבעים 4,5 ו-6 הכתבים החתומים על הכתבה המכפישה, או מי מעורכי העיתון הם הנתבעים 1,2 ו-3, לא טרחו להתקשר לתובע לפני פרסום הכתבה המכפישה כדי לאמת את הדברים המיוחסים לו ולבקש את תגובתו.
מדובר בתרומה של 5,000 ₪ שניתנה על ידי התובע לאור פנייתו של מתן דיל, סכום המותר על פי החוק. התרומה ניתנה ללא שהותנתה בדבר, ללא שהתנהל מו"מ סביב מתן התמורה, ללא שדובר בין התובע לבין המועמד על נושא כלשהו הקשור לתרומה ומבלי שהתובע או כל אדם סביר יכול לצפות שתגרום למועמד לתת לו תמורה כלשהי.
ביום 14.11.2018 פנה התובע באמצעות בא כוחו אל הנתבעים בדרישה לפרסם בעיתון התנצלות אודות הפרטים המכפישים, אולם הנתבעים דחו את דרישתו.
התובע מעריך את נזקיו ועוגמת הנפש שנגרמו לו בסך של 250,000 ₪.
התובע עותר בפני בית המשפט לחייב את הנתבעים להתנצל בפניו בכתב, לפרסם את ההתנצלות בעיתון ובאתר האינטרנט וכן להסיר מהאתר את הכתבה המכפישה, לפרסם את פסק הדין בעיתון ובאתר וכן להתיר לתובע לפצות את סעדיו ולתובע בנפרד את הנזקים שטרם התגבשו.

טענות ההגנה:
מדובר בתביעת סרק שנועדה להשתיק ביקורת עיתונאית לגיטימית על התופעה של תרומות מצד אנשי עסקים וקבלנים מוכרים למועמדים לרשויות המקומיות שבהם יש לאותם קבלנים אינטרסים כלכליים.
התובע הוא איש נדל"ן מוכר, בעלים של חברת נדל"ן בעלת פרויקטים בעיר רחובות. יש לו אינטרסים כלכליים מובהקים בעיר והוא תרם סכום כסף למועמד למועצת העיר ברחובות, סגן ראש העירייה, מתן דיל.
זכותו של הציבור לדעת לאילו מועמדים לרשויות המקומיות תרמו קבלנים שיש להם אינטרסים כלכליים באותן ערים. בידיעה הובהר כי כל המידע הנוגע לתרומות למועמדים הינו שקוף לציבור, אף צוין כי כל התרומות המפורטות הועברו באופן חוקי ואין בהן טענה כלפי המועמדים ברי כי קריאת הכתבה בכללותה במשקפיים אובייקטיביות של קורא סביר, מובילה למסקנה כי אין בכתבה לשון הרע על התובע וכי ניסיונו של התובע לקרוא לתוך הכתבה דברים שלא נכתבו בה משולל יסוד.
הבעייתיות שבמתן תרומה על ידי התובע לסגן ראש העיר מתן דיל אף עולה על האופן שבו תוארו הדברים בידיעה, שכן מפרוטוקולים רשמיים עולה כי מתן דיל כבר פעל בעבר לטובת האינטרסים הכלכליים של התובע ומשפחתו בעיר.
הנתבעים טוענים כי הפרסום לא ייחס לתובע או למשפחתו שחיתות, חוסר הגינות או עבירה על החוק, דברים אלו לא נכתבו בידיעה ולא השתמעו ממנה.
אין בידיעה לשון הרע ביחס לתובע. הנתבעים טוענים כי הידיעה לא עסקה בתובע באופן אישי, אלא בתרומות שתרמו בשקיפות ובאופן חוקי קבלנים ואנשי עסקים בישראל למועמדים לרשויות המקומיות בשעה שיש לאותם תורמים אינטרסים מובהקים באותן רשויות מקומיות. בין תרומות אלו, נכללה גם תרומה של התובע למועמד מועצת הגיל ברחובות, סגן ראש העירייה מתן דיל.
לטענת הנתבעים אין לשון הרע על התובע בביטוי "מתדלקים", ומכל מקום ביטויים אלה מהווים פרסום המוגן תחת הגנת האמת בהגנת תום הלב הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
[כתוב בסע' 23 לעיל] עוד יטענו הנתבעים כי הדברים המצוטטים על ידי התובע הובאו בידיעה כסברה בלבד ולא כעובדה. מדובר בדברי ביקורת והבעת דעה לגיטימיים מותרים ומוגנים.
הביטוי "מחפשים דיל" שהופיע בידיעה הינו משחק מילים על שמו של המועמד בבחירות המקומיות ברחובות, מתן דיל, ששמו נזכר מפורשות בידיעה. הקורא הסביר מבין זאת, ולא רואה בביטוי הנ"ל טענה ל"עסקה" (דיל) בין התובע ו/או כל אדם אחר שנזכר בידיעה לבין המועמד מתן דיל, מה גם שנכתב בידיעה כי כל התרומות שנזכרו בה הועברו באופן חוקי.
לטענת הנתבעים, דין טענות התובע ביחס למילים "מחפשים דיל", "מתדלקים" ו"תגמול" שאותם מדגיש התובע בתביעתו – להידחות, גם נוכח העיקרון לפיו אין להתערב בסגנונו ובטעמו של המפרסם.
הנתבעים יטענו כי בנסיבות העניין לא היה מקום לפנות לקבל את תגובת התובע שכן אין חולק על העובדות לפיהן התובע הוא איש נדל"ן מוכר, בעל חברת נדל"ן בעלת פרויקטים בעיר רחובות, בעל אינטרסים בעיר וכי הוא תרם סכום כסף למועמד למועצת העיר ברחובות, מתן דיל. הנתבעים יטענו כי הם פעלו בתום לב ועל פי אמות מידה של עיתונות אחראית וזהירה.
לא היה בסיס לדרישת התובע כי העיתון יפרסם התנצלות ולא היה מקום להיעתר לדרישה זו בהתאם להוראות הדין והפסיקה. ביהמ"ש אינו מוסמך ליתן צו עשה המחייב לפרסם התנצלות מטעם המפרסם.
למרות שלא היה בסיס לפניית התובע לנתבעים, הציעו הנתבעים לתובע במכתב התשובה, לפנים משורת הדין להוסיף לידיעה באתר תגובה תמציתית מטעמו, אלא שהתובע לא נענה להצעת הנתבעים ולא העביר כל תגובה מטעמו.
אין יסוד לטענת התובע בדבר "הכוונה לפגוע" הנטענת באופן סתמי. כמו כן הטענה ביחס לנזק שנגרם לתובע גם היא נטענה באופן סתמי וללא כל בסיס עובדתי.
הנתבעים יטענו כי הפרסום נשוא התביעה הוא אמת, היה בו עניין ציבורי ועומדת להם הגנת סעיף 14 לחוק. כן יטענו הנתבעים כי על הפרסום חלה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16א' בחוק איסור לשון הרע.

דיון והכרעה:
בתביעה זו עליי להכריע בשניים אלו:
האם הדברים שנכתבו בכתבה, או חלק מהם, מהווים לשון הרע.
אם אכן הדברים מהווים לשון הרע, האם עומדת לנתבעים הגנה מההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע.
המתווה הנורמטיבי:
כאמור, לפניי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, בגין פרסומים שפרסמו הנתבעים על התובע, אשר לטענת התובע, מהווים לשון הרע, כמשמעות הדבר בחוק איסור לשון הרע.
במסגרת חוק איסור לשון הרע, עיגן המחוקק את מעמדה החוקי של הזכות הבסיסית לשם טוב.
ככל זכות אחרת בשיטת המשפט שלנו, גם הזכות לשם טוב אינה מוחלטת, ולעיתים תיסוג מפני זכויות ו/או עקרונות אחרים, העומדים בבסיס שיטת המשפט שלנו.
חוק איסור לשון הרע מביא לידי ביטוי את האיזון האמור באשר הוא קובע את התנאים והנסיבות שבהם פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין.
כך, יוצר החוק פשרה, הבאה לאזן בין חירותו של כל אדם להתבטא, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב.
בהוראותיו השונות של החוק, יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1 (להלן: "דנ"א ידיעות אחרונות") בעמוד 30).
קולעות לעניין זה קביעותיו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840 (להלן: "פסק דין אבנרי"), בעמ' 861:
"המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים".
הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע, מבטא, בין היתר ובעיקר, איזון בין זכותו של אדם לשם טוב לבין חופש הביטוי.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חשין (כתוארו אז) בדנ"א ידיעות אחרונות בעמוד 74:
"בניסיון להבין לעומקה אותה "אמת" בהגנת אמת שבפרסום, שומה עלינו להרחיק עצמנו מעט מלשונו של החוק, בניסיון לבודד את מרכיביה של אותה "אמת", ללמוד ולחקור את מוצאיה ואת מבואיה (ראו עוד פרשת סגל [17], בעמ' 566). במסע איתור זה של האם והאב לא נתקשה במיוחד. אלה השניים יזמנו עצמם לפנינו והם מן הנפילים. מזה מתייצב הכבוד, כבוד האדם, במובנו הראשוני והמקובל - בענייננו: שמו של האדם - ומזה מתייצבת הזכות לחופש הביטוי."

הזכות לשם טוב וכבוד האדם
כה חשובה היא זכות זו שנכתב עליה כי היא משולה לאדם עצמו. ראו לעניין זה דבריו המאלפים של כב' השופט חשין בדנ"א ידיעות אחרונות בעמודים 74-75:
"אשר לכבוד האדם, ניתנת אמת להיאמר שנתקשה במאוד להבחין ולהבדיל בין האדם עצמו לבין כבוד האדם. האדם וכבודו ירדו לעולם שלובים ואחוזים זה בזה; האדם הוא כבודו וכבודו של האדם הוא האדם. "אדם וכבודו יבקעו יחדיו מרחם אם, והשניים היו לאחדים: האדם הוא כבודו וכבודו של אדם הוא האדם" (ע"א 3077/90 פלונית ואח' נ' פלוני [פורסם בנבו] [20], בעמ' 592)."
בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, מיום 8.2.2012) (להלן: " ערעור אילנה דיין") חזר בית המשפט העליון על דברים עקרוניים אלה בציינו כי הזכות לשם טוב היא זכות יסוד במשפטנו, כאשר יש הרואים בשמו הטוב של אדם נכס מקניינו, יש הרואים בו ביטוי חשוב לכבודו.
הזכות לשם טוב מהווה "ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי", שכן "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פסק דין אבנרי, בעמ' 856).
הזכות לשם טוב כוללת בחובה ערך מקיף של הגנה על הכבוד האישי, הגאווה האישית וההכרה האישית בין בני האדם (פסק דין אבנרי, שם). היא משתרעת על יחס הכבוד וההערכה שלהם זכאי אדם מן הסובבים אותו.
ואכן, "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, מיום 12.11.06) (להלן: " פסק דין בן גביר"), בפס' 14 לפסק דינו של השופט א' ריבלין).
כאמור, מן העבר השני, ניצב לו חופש הביטוי.

חופש הביטוי
חופש הביטוי הוכר כזכות יסודית, על חוקית, בשיטת המשפט שלנו. מעמדה זה הוכר מראשית המשפט בארץ באמצעות הפסיקה, עד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או אז עוגן מעמדו של חופש הביטוי כזכות יסוד חוקתית, וזאת אף שלא צוינה במפורש בחוק היסוד.
ראו: בג"ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2407, 2415 (1962); ע"א 105/92 ראם מהנדסים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד נז(5) 189, 201 (1993); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 565 (2004) (להלן: "עניין הרציקוביץ"); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001)).
על מעמדו הרם של חופש הביטוי הרחיב בית המשפט העליון, פעם נוספת, בערעור אילנה דיין בעמוד 32-33, כדלקמן:
"החירות הזו, שיש שניה לה אך אין קודמת לה נועדה, בראש ובראשונה, לאפשר לו לאדם ליתן ביטוי לאישיותו. חירות הביטוי מאפשרת לכל אדם לתת ביטוי לתחושותיו ולתכונותיו האישיות, להביע את אשר על ליבו, וכך לפתח ולטפח את אישיותו (בג"ץ 75/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 878 (1953) (להלן: עניין קול העם); דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 43 (1998) (להלן: דנ"א קראוס). במובן זה חירות הביטוי היא חלק מן האוטונומיה של האדם, חלק מזכותו להגדרה עצמית וחלק מיכולתו לתת ביטוי לסגולותיו; זוהי הזכות להגשמה עצמית... במובנים אלה יש לביטוי חשיבות כשלעצמו - ערך פנימי. זוהי התיאוריה החשובה ביותר המונחת ביסוד חופש הביטוי... חופש הביטוי חיוני לקיום המשטר הדמוקרטי; חופש הביטוי וחירות המידע הם תנאים לבחירות מושכלות בדמוקרטיה. באמצעות הביטוי יכול הציבור להשפיע על בחירתה של הממשלה במדיניות מסוימת. ביקורת מאפשרת פיקוח על רשויות השלטון."
הנה כי כן, חופש הביטוי אינו רק חלק מכבודו הפרטי של כל אדם ואדם, אלא מהווה הוא נדבך חשוב במשטר דמוקרטי, "ציפור נפשה של הדמוקרטיה", כך כונה שוב ושוב. "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה".
כב' השופט חשין התייחס בדבריו כמובן גם למעמדו הרם של חופש הביטוי בחברה שלנו ובשיטת המשפט שלנו. ויפים הם דבריו בדנ"א ידיעות אחרונות בעמוד 76:
"אל-מול כבוד האדם - בענייננו: כבודו של קראוס - מתייצבת הזכות לחופש הביטוי. זכות זו, כה רבות נכתב עליה וסביבה, עד שאם נוסיף ונאמר נידמה בעיני עצמנו כמי שמכניסים תבן לעפָרַיים. ... הרביתי במראי-מקומות שמא תיעלב אסמכתא זו או אחרת, וייסלח לי אם החסרתי. ואולם, לא נספק עצמנו אך בקריאה בשמו של אותו נפיל הקרוי חופש הדיבור; נקרב עצמנו אליו ונדע דבר. רבים וטובים ניסו לבחון את שורשיו של חופש הביטוי, את המקורות המזרימים אליו מים והופכים אותו לנהר-איתן שוצף וקוצף. כך, למשל, מצביעים לפנינו על הצורך והרצון לגילוי האמת; על הצורך והרצון להכיר באוטונומיה של הפרט, ליתן לכל פרט אפשרות למצות את יכולתו וכישוריו ועל דרך זה להביא להגשמתו העצמית; על הצורך והרצון לשמור על ההליך הדמוקרטי ולהביא לשינויים בדרך ראויה ועוד. ... יובלי-מים אלה באים אלינו ממקורות שונים: מקצתם מיוסדים על טעמי תועלתיות; מקצתם מרכזים עצמם ביחיד ובאישיותו; מקצתם עניינם בטובתה של החברה וכל היובלים אלה באלה יוצרים את המכלול - הנהר השוטף - הקרוי חופש הביטוי."
בערעור אילנה דיין (בעמוד 41), התייחס בית המשפט העליון לכך, כי חופש הביטוי במשפט הישראלי חובק הכול, דהיינו הוא מתפרש וכולל גם ביטויים שאינם נעימים לאוזן שומעם:
"חופש הביטוי משתרע "על כל ביטוי יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא" (עניין יוניברסל, בעמ' 34); בג"ץ 5432/03 ש.י.ן - לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, פ"ד נח(3) 65, 81 (2004) (להלן: עניין ש.י.ן)); "לעניין היקפו של חופש הביטוי אין בודקים אם הביטוי הוא אמת או שקר; אין בודקים את תוכנו; אין בודקים את תוצאותיו" (דברי הנשיא א' ברק בעניין סטיישן פילם, בעמ' 673). "הטוטאליות של חופש הביטוי מתחייבת מאופיו וממהותו" (בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1, 11 (1994) (להלן: עניין קידום))."
הנה כי כן, עיננו רואות כי הזכות לחופש ביטוי משתרעת גם על ביטויים שיש בהם לשון הרע (פסק דין בן גביר, בפס' 11); ואף על ביטויים שקריים (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 830 (1999); פסק דין אבנרי, בעמ' 857).
חשוב לציין כי חופש הביטוי, על נגזרותיו השונות, למעשה מקפל בתוכו זכויות נוספות שחשיבותן רבה היא. ובמה דברים אמורים?
חופש הביטוי מאגד בתוכו זכויות רבות השואבות כוחן הימנו. כך, לדוגמה, זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות, זכויות וחירויות אשר ארחיב עליהן בהמשך.
אולם, להבחנה זו חשיבות רבה, שכן להיבטים השונים של חופש הביטוי יינתן משקל שונה. ובניסוחו הקולח של השופט חשין בדנ"א ידיעות אחרונות, בעמודים 79-80:
"שומה עלינו שנזכור אפוא, כי עוצמתו של עקרון חופש הביטוי אין היא שווה בכל דרכי ביטוי והתבטאות:
"...נזכור, כי עוצמתו של חופש הביטוי אין היא שווה בכל דרכי ביטוי והתבטאויות למיניהן: כי חופש הביטוי אינו נושא עמו בכל גווניו וגילוייו אותו משקל סגולי, משל היה מעשה מיקשה" (פרשת חברת סטיישן פילם [26], בעמ' 688)... מוצאים אנו לא אחת כי מבקשים להסביר טיבו של חופש ביטוי מסוג אחד באינטרסים התומכים בחופש ביטוי המשייך עצמו לסוג אחר, וכך נמצאים אנו מערבים מין בשאינו מינו. כך, למשל, שעה שמעסיק הוא עצמו בחופש העיתונות או בדיווח דוקומנטרי על אירועים מסוימים, פשוט הוא שבית-משפט יקבע את גדרותיו ואת עוצמתו של חופש הביטוי באורח ההולם את הסוגיה הנדונה לפניו - סוגיה שהיא מנדבכי המשטר הדמוקרטי - והדבר יתגלה בדרך התבטאותו של בית המשפט ובקביעתה של ההלכה"."
חופש הביטוי, לרבות זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות, הם כולם יחדיו חלק חיוני ביותר בהליך הדמוקרטי.

חופש העיתונות
כאמור לעיל, חופש הביטוי מאגד בתוכו זכויות נוספות, המהוות יחד נדבך חשוב במשטר דמוקרטי. בין זכויות אלה, נמנית בין היתר, הזכות של חופש העיתונות.
בדנ"א ידיעות אחרונות התייחס בית המשפט העליון לנגזרת זו של חופש הביטוי, בציינו בעמוד 53 כדלקמן:
"עיתונות חופשית היא לא רק תוצאה הכרחית של דמוקרטיה, אלא היא גם תנאי הכרחי לדמוקרטיה. היא תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם. בפועל היא יכולה לשמש נייר לקמוס של הדמוקרטיה: יש עיתונות חופשית - יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית - אין דמוקרטיה.
הנה כי כן, חופש העיתונות אינו אך נגזרת של חופש הביטוי ושל משטר דמוקרטי, אלא הוא מהווה תנאי הכרחי לקיומו של המשטר הדמוקרטי. מדובר על זכותו של הציבור לדעת ולקבל החלטות באופן מושכל.
וכפי שצוין לעיל: יש עיתונות חופשית - יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית - אין דמוקרטיה.
כך, ציין לעניין זה בית המשפט העליון בערעור אילנה דיין, בעמודים 46-48:
"עיתונות חופשית הינה "תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם. בפועל היא יכולה לשמש נייר לקמוס של הדמוקרטיה: יש עיתונות חופשית - יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית - אין דמוקרטיה." (דנ"א קראוס, בעמ' 53). לעיתונות החופשית תפקיד קריטי בחברה הדמוקרטית המודרנית. תפקידה מתבטא, בין היתר, בהיותה גורם בדיקה, ביקורת ופיקוח חיצוני על פועלן של רשויות המדינה השונות (ראו גם גיא פסח "הבסיס העיוני של עיקרון חופש הביטוי ומעמדה המשפטי של העיתונות" משפטים לא(4) 895, 935 (תשס"א)). לעיתונות תפקיד חשוב בהבעת ביקורת על מעשי השלטון ובחשיפת תופעות שליליות והבאתן לידיעת הציבור. העיתונות היא הזירה הציבורית שבה מתאפשר שוק דעות יעיל. יש לה תפקיד מפתח בהבאת מידע אקטואלי לעיני הציבור ובהעלאת המודעות לסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. תפקיד זה משקף לא רק את זכותו של העיתונאי להשמיע אלא - בעיקר - את זכות הפרט לקבל מידע..."
להגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות חשיבות יתר דווקא במקום שבו הביטוי אינו פופולארי, אינו נעים לאוזן. חשיבותו הרבה ביותר של חופש הביטוי מתבטאת דווקא בהגנה על ביטויים קיצוניים וקשים, המעוררים מחלוקת ואף סלידה, ולא פחות מכך - על ביטויים שאינם אהודים על רשויות השלטון.
יחד עם זאת, חשוב לזכור, כי לעיתונות "יש כוח רב. בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף" (דנ"א ידיעות אחרונות, בעמוד 53).
כוחה זה של העיתונאות צריך לעמוד לנגד עיניו של כל עיתונאי. לעיתים עשויה כתבה עיתונאית לחרוץ גורלות, לשנות מסלול חיים ולהכתיב מדיניות - והכול במשיכת קולמוס. עם הכוח הרב השמור לעיתונות צריכות לבוא, על כן, אחריות וזהירות רבות (גיא פסח, "הבסיס העיוני של עיקרון", משפטים, כרך לא (תש"ס-תשס"א) 895, בעמ' 957-956). הקפדה מצד העיתונאים עשוי שתבוא מתוך רצונם של העיתונאים לקנות לעצמם מוניטין ולהיתפס בציבור כאמינים וכראויים.

הזכות לשם הטוב מול חופש הביטוי
כפי שצוין לעיל, חוק איסור לשון הרע משקף את האיזון שאותו קבע המחוקק בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב.
ההגנה על שמו הטוב של הנפגע מעוגנת באיסור על פרסום לשון הרע ובקביעה כי במקרים מסוימים תהא בלשון הרע משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בה בעת, נדרש החוק שבא להגן מפני לשון הרע גם לצורך להבטיח את חופש הביטוי, והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים המנויים בפרק ג' לחוק.
שתי הזכויות האלה - הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב - נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. הן נגזרות מאותה "זכות אם" - "מהערך החוקתי של כבוד האדם" (הנשיא א' ברק בעניין הרציקוביץ', בעמ' 565). "רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של הגשמתו העצמית" (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, בפס' 18 (2002)).
בערעור אילנה דיין, צוין לעניין זה בעמוד 45-46:
"בעבר, הסברה הייתה כי אין להעניק לחופש הביטוי מעמד עליון א-פריורי על פני הזכות לשם טוב (ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978) (להלן: ד"נ חברת החשמל), בו נדונה תביעתה האזרחית של חברת החשמל בנוגע לפרסומים שהתייחסו אליה ואל המנכ"ל שלה). כבר אז יצא הנשיא (אז השופט) מ' שמגר, בדעת מיעוט, כנגד התפיסה הזו (ראו שם, בעמ' 362-358). עמדתו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר שבמסגרתה הכיר בית המשפט הזה בצורך להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב; במיוחד כך מקום שבו מדובר בפרסומים בענייני ציבור או בפרסומים העוסקים באישי ציבור."
האיזון בין חירות הביטוי לבין הערכים המתחרים בה ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר, כך נפסק, הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של החירות. בתחרות שוות-משקל תגבר תמיד חירות הביטוי (עניין בן גביר, בפס' 16 לפסק דינו של השופט א' ריבלין).
ההגנה על חופש הביטוי אינה חד משמעית היא, כאשר האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכויות או האינטרסים המתנגשים בו יושפע תמיד גם ממושא הביטוי, מנושאו ומחשיבות העניין.
ככל שיש ספק בשאלה אם הדיבור שבמחלוקת ראוי להגנה - מוטב לטעות לטובת חופש הביטוי וחופש העיתונות.
קולעים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בערעור אילנה דיין, בעמודים 42-43:
"אולם ההגנה על חופש הביטוי אינה מוחלטת. ככל זכות - גם הזכות לחופש הביטוי תיסוג, לעיתים, מפני זכויות אחרות. על היקף הזכות ועל מידת ההגנה עליה נכתב כי:
"כל דיון בחופש הביטוי מחייב התייחסות לשתי שאלות נפרדות: האחת, מה כלול בערך היסוד בדבר חופש הביטוי, ומה נתפס מחוצה לו. בחינה זו באה לתחום את היקף הביטויים, 'המכוסים' על-ידי העיקרון של חופש הביטוי [...] גישתנו לסוגיית ה'כיסוי' היא מרחיבה. חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, בין פוליטי, בין ספרותי, בין מסחרי ובין אחר [...] משניתנה תשובה חיובית לשאלת 'הכיסוי', קמה ומתעוררת שאלה שנייה. עניינה של זו הוא מידת ההגנה ששיטת המשפט נותנת לביטוי. שאלה שנייה זו מניחה, כי עניין לנו עם ביטוי שעקרון חופש הביטוי סוכך עליו. עם זאת, כל שיטת משפט מבקשת לקבוע מגבלות שהדין מטיל על חופש הביטוי. אכן, הכרה בביטוי פלוני כביטוי הנכלל במסגרתו של עקרון חופש הביטוי אין משמעותה, כי הביטוי הוא מוגן בכל הנסיבות. הטעם לכך הוא, שחופש הביטוי אינו הערך היחיד שחברה דמוקרטית מבקשת לקיים. קיימים ערכים נוספים, אשר הכרה בהם מצדיקה הטלת מגבלות והגבלות על חופש הביטוי [...] אכן, הגישה המקובלת בכל שיטות המשפט הינה, כי חופש הביטוי אינו 'מוחלט'. תפיסתנו הינה, כי חופש הביטוי הוא 'יחסי'" (עניין יוניברסל, בעמ' 34-33)."
אם כן, היקף ההגנה על הביטוי הוא, איפוא, פועל יוצא של ערכים נוספים והוא משתנה בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי. כך, יש לאזן בין חרות הביטוי לבין הזכות לשם טוב.
כשכל אלה לנגד עינינו נשוב ונבחן את נפקות הוראותיו של חוק איסור לשון הרע בעניין שלפנינו.

חוק איסור לשון הרע
סעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע, שכותרתו "לשון הרע מהי", קובע כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
....."
הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע, קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת וכו', לפי המפורט בסעיף זה.
סעיף 7 ל חוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7.
סעיף 7א(ב)' ל חוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק.
סעיף 7א(ג)' ל חוק איסור לשון הרע קובע כי מקום שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף 7א(ב), ללא הוכחת נזק.

האם הפרסומים נשוא התביעה מהווים לשון הרע
הביטויים שבהם רואה התובע משום לשון הרע הינם:
הכותרת: "הנדלניסטים שמתדלקים את המועמדים לרשויות המקומיות".
הדברים שנאמרו בגוף הכתבה ולפיהם: "בחלק גדול מהמקרים מדובר בקבלנים, אנשי עסקים, ובעלי אינטרסים שונים ברשויות המקומיות. מן הסתם, התרומות הללו ניתנות בציפייה כי ביום שאחרי הבחירות המועמדים יגמלו להם בדרכים שונות – מפתיחת דלתות העיריה ועד הרמת אצבע בזמן הנכון בדיוני וועדות התכנון והבנייה".
תחת כותרת המשנה "מחפשים דיל" נאמר כי הרשימה בראשותו של סגן ראש העיר רחובות, מתן דיל, גייסה 125,000 ₪. בהמשך הוזכר שמו של התובע כאחד התורמים כאשר נאמר לגביו: "אביב מרקס, בעל חברת אביב מרקס הבונה בין היתר שתי בניינים באיזור התעסוקה הסמוך לתחנת הרכבת בעיר".
בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' (להלן: "עניין הרציקוביץ") נקבע:
"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר [39], בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra [40], at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים.
בעניין בן גביר נקבע בעמוד 51:
"אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית, כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם."
בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555 (להלן: "פסק דין מיכאלי") נקבע בעמוד 562:
"המבחן להתקיימות תנאי הסעיף, כפי שנקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. עמד על כך השופט ד לוין בע"א 466/83 [1], בעמ 740, בכותבו: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום."... ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו."
מן הבחינה העובדתית, אין ספק כי התובע הינו איש עסקים, קבלן הבונה ברחובות, אשר מדרך הטבע יש לו אינטרסים בעיר ורשויותיה. אין חולק כי התובע תרם כחוק, למר דיל, מועמד למועצת העירייה סך של 5,000 ₪, כאשר במהלך הדיון התברר כי מלבד התובע תרמו למר דיל, את הסכום המותר בחוק, עוד שלושה קרובי משפחה של התובע, כאשר אותם בני משפחה כולם בעלי זכויות בחברה הקבלנית שבה התובע בעל מניות הרוב ומנכ"ל.
מדובר בכתבה מקיפה למדי העוסקת באנשי נדל"ן התורמים למועמדים לרשויות מקומיות בערים שונות בישראל, הכתבה אינה מתמקדת בתובע והוא מוזכר כאחד מני רבים. בפרק העוסק בעיר רחובות שכותרתו "מחפשים דיל" מוזכר התובע כאחד מ-5 התורמים המוכרים העוסקים בנדל"ן ברחובות.
התובע רואה בכותרת "מחפשים דיל" משום לשון הרע, לאור פירושה של המילה "דיל" בשפה האנגלית, המרמזת על עסקה שעשה התובע עם מאן דהוא, אולם להבנתי ההסבר לכותרת זו, הינו תמים הרבה יותר, והוא מהווה יצירתיות ספרותית של הכתב שנועדה ליצור כותרת עיתונאית פיקנטית, שהינה תולדה של משחק מילים הנסוב על שמו של המועמד למועצת העיר שלו תרמו אנשי הנדל"ן ברחובות, "מתן דיל". אינני סבור כי במשחק מילים זה יש משום לשון הרע, שכן אין כל רמז בכתבה כי אנשי הנדל"ן מרחובות, שתרמו למר דיל, שבתוכם התובע, התכוונו לעשות "דיל" בלתי חוקי ואינני סבור כי בבחינה אובייקטיבית יש בכותרת זו כדי להוות לשון הרע.
יצוין כי גם הפרקים האחרים בכתבה זכו לכותרות כמיטב יצירתיות הכותב, למשל הפרק על רמת גן זכה לכותרת "חביב יזמי התמ"א", הפרק על ראשון לציון "ראש בראש", והפרק על נתניה "פיירברג בצמרת".
לא מצאתי כי יש בביטויים בכתבה אליהם מתייחס התובע, משום לשון הרע כמשמעותו בפסיקה, לא בכותרת "הנדלניסטים שמתדלקים את המועמדים לרשויות המקומיות" ולא בכותרת המשנה "מחפשים דיל" וכך גם לא בדברים שנכתבו בכתבה ושלפיהם: "מן הסתם, התרומות הללו ניתנות בציפייה כי ביום שאחרי הבחירות המועמדים יגמלו להם בדרכים שונות – מפתיחת דלתות העיריה ועד הרמת אצבע בזמן הנכון בדיוני וועדות התכנון והבנייה".
לעניין הביטויים שבהם רואה התובע לשון הרע, דהיינו שתי הכותרות עליהן יצא קצפו, הרי מדובר בביטויים שאינם מתיימרים להציג אמת עובדתית, ביטויים שניתן לראות בהם משום סאטירה, פארודיה ומשחק מילים, לגביהם נקבע בפס"ד הרציקוביץ:
" מבחינה פרשנית המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב לבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמה, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעתים אף להתסיס על-מנת ליצור דיון ציבורי .. לעניין הבעת עמדה תקיפה: ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור [12]; ע"א 723/74 הנ"ל [10]). מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה ונעזרת באמצעים אמנותיים, כגון משל, אלגוריה ומטאפורות בוטות (ראו לעניין קריקטורה Beutel v. Ross (2001) [37]). החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי. במשפט האנגלי האיסור על פרסום לשון הרע חל גם על ביטוי שיש בו כדי להעמיד אדם באור מגוחך (Ridicule), עם זאת עמדה מקובלת היא שאין להטיל חבות בגין ביטוי מסוג זה, אלא אם הביטוי אכן גורם לחוסר אמון לגבי מושא הכתבה או להשפלתו. המשפט האנגלי מותח קו בין ביטויים מסוג זה לבין ביטויים שיוצרים חוסר נוחות בלבד".
בע"א 7380/06 דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת נקבע לעניין פרשנותם של ביטויים:
"אינני סבורה כי במילה "כנופיה", על פי משמעותה בהקשר שבכתבות, ובשים לב לעובדות ולנסיבות, יש משום "לשון הרע" המקימה אחריות לפי החוק. סבורני, כי בבואנו לבחון ביטוי זה או אחר, עלינו לבוחנו בהקשר בו הוא נאמר. מקובל עלי כי לביטוי "כנופיה" קונוטציה שלילית. אין זה ביטוי ניטרלי, וברי, שמי שמשתמש בביטוי זה כלפי אחרים, מתנגד לדרכם ומגנה אותה. ....כשפעולתו או מעשיהו של אדם אינם לרוחו של המתייחס לאותו מעשה, אזי הפרשנות האובייקטיבית של פרסום בעיני קולטיו, היא שתכריע במקרה נתון, ולא תחושת עלבונו הסובייקטיבי של הנפגע...... בית-המשפט נוהג זהירות יתירה מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת המביעים דעה על הא ועל דא, לעתים אף בדרך של לעג וסאטירה" (עניין שוקן, בעמ' 574; וכן ראה ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור פ"ד לה(2) 365, עמ' 367 (1981)). ..העורך והמפרסם בחרו לפרסם את הכותרת עם המילה "כנופיה", כציטוט מפי הח"כ שריד. אכן, יכולים היו הם לבחור במילה אחרת – אך לטעמי אין זה תפקידו של בית-המשפט לבחור דרך התנסחות כזו או אחרת למפרסם"
הגעתי למסקנה כי הדברים האמורים בכותרות הכתבה, שכאמור אינם אמורים לשקף עובדה, אינם חמורים או שליליים באופן מובהק, והם מצויים על פי הפסיקה שהובאה לעיל, במסגרת מתחם חופש הביטוי והעיתונות הלגיטימי של הכתב, וכי אין בהם לשון הרע.

ההגנות העומדות לנתבעים
פרק ג' לחוק איסור לשון הרע מפרט הגנות, שיכול ויחולו על מפרסם לשון הרע בנסיבות המפורטות בסעיפים אלו, אשר בהתקיימן, פרסום לשון הרע לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ו/או יהווה הדבר הגנה טובה במשפט כאמור.

הגנת תום הלב
בסעיף 15 לחוק נקבע:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) ..........
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות ".
הדברים שנכתבו בכתבה בעניין ציפייתם של התורמים לתגמול, כמו גם הכותרות אליהן התייחסתי לעיל, הגם שלהבנתי אינם מהווים לשון הרע כשלעצמם, אינם נאמרים כ"עובדה" אלא שהם מהווים הבעת דעה של הכתב, החוסה תחת הגנות החוק, כפי שיפורט להלן.
בפסק דין מיכאלי נקבע בעמוד 566 לעניין האבחנה בין פרסום ביחס לעניין עובדתי לבין הבעת דעה:
"... הלכה פסוקה היא, כי בפירסום, אשר לגביו נטען שיש בו משום הבעת דעה, יש להפריד בין הדעה המובעת לבין העובדות עליהן מתבססת דעה זו. הגנת סעיף 15(4) חלה רק על הבעת הדעה, ואילו העובדות שביסודה עשויות להיות מוגנות על ידי הגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14לחוק בלבד. עמד על כך מ"מ הנשיא לנדוי, בכותבו לאמור:
"מלשון הסעיף 15(4) יוצא איפוא שבפרסום הנופל בגדרו צריכים להיות שניים אלה: (א) התייחסות אל התנהגות של הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (או אל אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות); (ב)הבעת דעתו של הנאשם או של הנתבע על אחד מאלה הנזכרים תחת (א).
קיים הבדל יסודי בין שני היסודות הללו, שמרכיב (א) חייב להתייחס לעובדות נכונות, בעוד שבייחס אל (ב) ניתנת למפרסם, בהתקיים תנאים מסויימים, הגנה בפני אחריות בפלילים ובנזיקין, אפילו לא היתה אמת בהבעת הדעה" (ד"נ 9/77 [6], בעמ 348-349).
הראציונאל להפרדה בין עובדה לדעה, ולהגנה המוגברת על הבעת הדעה, הוא, שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו היא מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות.
במציאת נקודת האיזון בין המגמה להבטחת חופש ההתבטאות מחד, לבין ההגנה על שמו הטוב של הפרט מאידך גיסא, ישנה אפוא הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפרסום העובדות הנטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו.

לעניין הבעת דעה נקבע בפס"ד הרציקוביץ:
"הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שאירעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן"
בד"נ 9/77 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם בנבו, מיום 27.8.78) נקבע:
"מן הרישא של סעיף 15 עולה כי פרסום הבעת הדעה צריך להיעשות בתום לב. אבל הבעת הדעה אינה חייבת להיות אמת, דהיינו נכונה מבחינה עובדתית."
ובע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו, מיום 24.2.77) נקבע:
"הוראות החוק האמורות באות להגן - במפורש - גם על הבעות דעה, שלגביהן מתברר לאחר מעשה כי לא היו אמת, והוא כל עוד עומדת למפרסם ההגנה של תום הלב המעוגנת בחזקות שבחוק."

הגנת "העיתונות האחראית"
הגנה זו שהוכרה בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (להלן: "דיון נוסף אילנה דיין"), מעניקה הגנה למפרסם לשון הרע, גם בגין פרסום שלא הוכח כי הוא נכון, ובלבד שהפרסום נעשה בתום לב, לאחר שלמפרסם הייתה חובה לפרסמו, והכל לפי התנאים שנקבעו בערעור אילנה דיין ובדיון נוסף אילנה דיין.
בדיון נוסף אילנה דיין נדונה השאלה האם יש להכיר בקיומה של "חובה עיתונאית" לעשיית פרסומים מסוימים, אשר עשויה להקים הגנה לפי סעיף 15(2) ל חוק איסור לשון הרע. הנשיא גרוניס כינה הגנה זו בשם "הגנת העיתונאות האחראית". הנשיא פסק כי ראוי להכיר בקיומה של חובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי, שיש בהם עניין ציבורי משמעותי. הגנה זו תחול רק על פרסומים שנעשו בתום לב. משמעות דרישה זו היא כי הפרסום ייעשה בשל אותה חובה וללא כוונת זדון, וכי חובת הפרסום מולאה בהתאם לסטנדרט של עיתונאות אחראית, זהירה והוגנת.
בדיון נוסף אילנה דיין נקבע:
"באשר להגנת תום הלב, בגדרי הגנת חובת הפרסום שבסעיף 15(2) לחוק, ראוי להכיר בחובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי, שיש עניין ציבורי משמעותי בהם. הגנה זו תחול רק על פרסומים שנעשו בתום לב, תוך עמידה באמת המידה המחמירה של עיתונאות אחראית. על מנת לעמוד בסטנדרט זה, יידרש המפרסם לנקוט צעדים שימנעו פגיעה מיותרת במושא הפרסום. זאת, אף במחיר של פגיעה מסוימת באיכות התוצר במישור התקשורתי."
עניין ציבורי משמעותי
בע"א 1104/00 דוד אפל נגד איילה חסון ואח' (פורסם בנבו, מיום 10.1.02) (להלן: " פסק דין אפל") נקבע:
""עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו ... ברי כי לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו."

בדנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 11.7.11) נקבע:
"הגדרת המונחים 'דמויות ציבוריות' ו'עניינים ציבוריים' אינה משימה פשוטה נוכח מגוון המצבים העשויים להתעורר במציאות... ניתן לומר כי אדם ייחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר... 'דמות ציבורית' היא דמותו של מי שיש לו נגיעה לענייני ציבור והשפעה עליהם במידה זו או אחרת, וההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין... 'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621-620 (2002), להלן: עניין אפל)."
דומה כי לא יכול להיות ספק, כי פרסומים הנוגעים לתרומות של עוסקים בנדל"ן למועמדים להיבחר למועצות עיריות או רשויות מקומיות יש בהם עניין ציבורי מהמעלה הראשונה.
כן נראה כי התובע על פי הגדרתו בכתב התביעה מהווה "דמות ציבורית" בעיר רחובות, כפי שפורש בפסיקה (למרות שאינו איש ציבור), שכן התובע מעיד על עצמו בכתב התביעה כי הוא: "דור רביעי לאחת ממשפחות מייסדי העיר, הוא ומשפחתו מוכרים ומעורים היטב בקרב תושבי העיר והנהגתה וידועים כמשפחה שורשית ומוערכת בעלת ערכים ומסורת".

תום ליבם של הנתבעים
שאלה נוספת אותה יש לבדוק הינה, האם הפרסומים נעשו בתום לב.
לעניין דרישת תום הלב - סעיף 15 לחוק, נקבע בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ( להלן: דיון נוסף אילנה דיין) כך:
".... על אופיו המעורב של תום הלב הדרוש ניתן ללמוד מסעיף 16 לחוק, הקובע חזקות ניתנות לסתירה לקיומו ולהיעדרו של תום לב לצורך הגנת תום הלב. למשל, בסעיף 16(ב)(1) לחוק נקבע כי מקום בו הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם אף לא האמין באמיתותו, חזקה כי עשה את הפרסום שלא בתום לב. ...החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק מדגישה את חשיבותו של תום לב סובייקטיבי מסוג אחר, הוא היעדר כוונת זדון. לפי סעיף זה, ייחשב המפרסם כמי שפעל בחוסר תום לב אם "הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".... בנוסף, סעיף 16(ב)(2) לחוק מורה כי המפרסם ייחשב למי שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם הפרסום לא היה אמת, והוא לא נקט לפני הפרסום "אמצעים סבירים" כדי לבדוק את אמיתותו (ראו גם ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר (1983) בע"מ, פ"ד נה(1) 721, 725 (1998)). כבר נקבע בהקשר זה כי "מן הלאו גם ניתן ללמוד על ההן" ואם עשה המפרסם מאמצים לבדוק מראש את אמיתות הפרסום, סימן הוא לכך שעמד באחד ממבחני תום-הלב (עניין עתון הארץ השני, בעמ' 312)......תנאי בסיסי לתחולת הגנת העיתונאות האחראית לפי סעיף 15(2) לחוק הוא, כאמור, קיומה של חובה לפרסם....בהמשך לכך, יש לתת את הדעת גם לשיקולים נוספים שעשויים לעמוד ביסוד הפרסום. כוונתי היא לשניים: ראשית, שיקולים אישיים של העיתונאי, בדגש על הרצון להגיע להישג עיתונאי ("סקוּפ") תוך הקדמת המתחרים, וביתר דיוק, שיקולי אגו של העיתונאי. שנית, לשיקולים מסחריים של אמצעי התקשורת, שעניינם הרצון בחשיפה רחבה לציבור ("שיקולי רייטינג") ובהשאת רווחים. מטבע הדברים, יהא זה קשה עד מאד להוכיח קיומן של תכליות אלה ובמיוחד את השפעתן ומשקלן על עשיית הפרסום. ..... כפי שכבר ציינתי, מקום בו הפרסום נשען על בסיס עובדתי מוצק והוא תולדה של עבודה עיתונאית ראויה, סביר להניח כי במקרים רבים יהא בכך ללמד כי המפרסם אף האמין באמיתותו. עוד יובהר, כי בהחלט ייתכן כי מפרסם יאמין בכל מאודו באמיתות הדברים שפרסם אף מקום שלא עלה בידו להוכיחם בבית המשפט או מקום שהדברים כלל לא הגיעו לכדי בירור בהליך משפטי. .... כפי שציין השופט פוגלמן בפסק הדין בערעורים, התניית תחולתה של ההגנה בקיום אמת המידה של עיתונאות אחראית היא אחד הבלמים בפני היווצרותו של "מדרון חלקלק" שעלול להוביל להידרדרות הנורמות המקצועיות והמוסריות של העיתונות. הגנה זו מבקשת להבטיח, בין השאר, את מגוון הזכויות והאינטרסים הנגזרים מעצם פועלה של עיתונות חופשית וחוקרת בחברה ומקיומו של שיח ציבורי פתוח בנושאים בעלי חשיבות. פרסומים שנעשו באופן בלתי זהיר, בלתי הוגן או בלתי סביר ואשר פוגעים בזכויותיו של אחר, אינם תורמים לקידום ערכים אלה במידה המצדיקה הגנה עליהם."
נראה כי לפי מבחני הפסיקה, הנתבעים היו תמי לב בכתיבת הכתבה ופרסומה. לא הוכחה כל כוונת זדון או כוונה לפגוע של הנתבעים או מי מהם, עוד יצוין כי לא הייתה כל מחלוקת ביחס לאמיתות הנתונים העובדתיים שפורטו בכתבה.
העולה מן המקובץ הוא כי בנוסף לקביעתי לפיה הפרסומים אינם מהווים לשון הרע, הנתבעים נהנים הן מהגנת תום לב והן מהגנת "העיתונות האחראית" לפי סעיפים 15 (2) ו-(4) לחוק.
אשר על כן התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.